משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת ברכות
פרק ראשון
דף ב.
גמ' הא קמ"ל דכפרה ל"מ וכו' הא דלא קאמר קמ"ל דבצאת הכוכבים היא ולא אמרינן ביאת אורו לפי' התוס' דבסמוך משום דבמתני' לא קתני צאת הכוכבים ועוד דהא נמי פשיטא מקרא דואנחנו עושים במלאכה דבסמוך ועיין להרב זרע יצחק:
שם תוס' ד"ה מאימתי וכו' וגם ראיה מדרב צלי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ואי קשיא בגמ' לקמן בר"פ תפלת השחר דאמרי' הלכ' כר"י מדרב צלי של שבת בע"ש דילמא סמוך לחשיכה צלי וכהנך תנאי דאמרי משקדש היום די"ל דלא קאמר מדרב צלי אלא לאפוקי דלא נימא הלכה כרבנן דפליגי עליה במתני' ורבים הם ועוד דמשמ' צלי בע"ש בעוד היום גדול מיהו תי' זה לא יצדק לדברי התוס' לא לדברי הרא"ש ז"ל:
בא"ד אור"ת שהיו רגילין וכו' אין ר"ל דבתפלת המנחה מיירי דהא הירוש' קאמר מתחלה אם קרא קודם לכן לא יצא כמו שהביאו התוס' בריש הדיבור אלא ר"ל דהירוש' ס"ל כמ"ד תפלות באמצע תקנום ולא היו קורין ק"ש קודם אלא לעמוד מתוך ד"ת:
דף ב:
שם גמ' והדר פשטו לה מברייתא וכו' ובריית' דלעיל דקתני ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו לא שמיע להו:
שם גמ' ואינהו דהוו מקדמי ומחשכי וכו' לא הוה צריך כאן למקדמי דבמחשכי סגי שלא משו' דבפרק ב' דמגילה מייתי להנך אעלות השחר נקט להו לתרוויהו בחד לישנא והתוס' ריש פסחי' כתבו הא דאמרי' התם והא קי"ל דעד צאת הכוכבים לאו ליליא הוא היינו מקרא דואנחנו עושים במלאכה דבפ"ב דמגילה מוכח מיניה דבהנץ החמה הוא דהוי יממא ומינה שמעינן נמי צאת הכוכבי' ע"ש וק' אמאי לא מייתו מסוגיא דשמעתין דצאת הכוכבים איתמר וי"ל דאי מהכא י"ל דזכר לדבר הוא דאיכא כדקאמר זכר לדבר ולכך מייתו מפ"ב דמגילה דמייתי מיניה ראיה גמור' דהשתא ע"כ מאי דאמרי' הכא זכר לדבר אינו שלא לענין ק"ש וכמ"ש התוס' הכא ומההיא דבפ"ב דמגילה הוא דמוכרח לומר כן וע"ש בתוס':
שם תוס' ד"ה משעה וכו' כיון שבא זמן ק"ש וכו' דהעובר על דברי חכמים וכו' עכ"ל ק"ק אמאי הוצרכו לזה דאפי' מותר לאכול קודם שיקרא ק"ש מ"מ קשה מתי יקרא ק"ש דאין לומר אחר אכילתו דהא כשיגמור אכילתו עבר זמן ק"ש כדקאמ' עד שעה שיגמור וכו' וי"ל דניחא להו להקשות גם אמתניתין לפום מאי דאמרינן עני וכהן חד שיעורא עני מתי יקרא ק"ש דאע"ג דאיכא זמן עד סוף האשמורה הראשונה מ"מ אסור לאכול כיון שהגיע זמן ק"ש:
דף ד.
בד"ה אמר וכו' דפלוגתא היא דרב ור"י והלכ' כר"י וכו' עכ"ל דריב"ל אינו מוכרח דס"ל רשות דאפי' ס"ל חובה מ"מ ס"ל תפלות באמצע תקנום מהיקשא דשכיבה לקימ' וא"כ ליכא אלא פלוגתא דר"י ורב וכל היכא דפליגי רב ור"י הלכה כר"י ועיין להרב מח"ב סי' פ"ט:
דף ה.
בד"ה אלא וכו' כי מטא זמן ק"ש עכ"ל ר"ל דעביד כל הני אפי' כי מטא זמן ק"ש דהכי מצדד הגמ' שם דמיירי במט' זמן ק"ש ולא דחי לה אלא מכח קושיא אחריתי אם כן מוכח דשרי ללמוד ועיין במהרש"א ז"ל:
דף ו.
גמ' ולא מצא עשר' וכו' מדוע באתי ואין איש וכו' יש לרמוז בתיבת אי"ש עשרה אנשים שם ר"ל ואין עשרה אנשים שם:
דף ז.
גמ' ישמעאל בני ברכני וכו' יהר"מ שיכבשו רחמיך וכו' לכאור' אין זה ברכה להקב"ה
וי"ל דע"י שימשכו לו המוחין מלמעל' הקב"ה מתמלא רחמים ועי"כ יכבשו רחמיו את כעסו וא"כ הו"ל כאלו מתפלל שימשכו לו המוחין וזה ודאי ברכה מעולה היא:
דף ט.
גמ' ה"ק ר"ג לבניה אפילו לרבנן וכו' הק' מהרש"א ז"ל דבגמ' לעיל דפריך לרבנן אי כר"א ס"ל לימרו כר"א מאי פריך הא ממתני' גופה מוכח דלרבנן סייג הוא דאיכא ע"ש וי"ל דלא קאמר הגמ' הכא הכי אלא אחר דמסיק לעיל ומייתי מהברייתא דסייג הוא אבל לפום ס"ד דמקשה דלעיל מפר' למתני' הכי דבניו של ר"ג בעו מיניה אי הלכה כמותו או כרבנן ואמ"ל שנפסקה הלכה כמותו מיהו מלישנ' דמתני' ולא זו בלבד משמע דלרבנן סייג הוא דאיכא כדאמ' בגמ' בסמוך אלא דהמק' לעיל לא דקדק בלישנא דמתני' מיהו אכתי קשה דמדאמרו בניו של ר"ג אי רבנן פליגי עלך ע"כ דמפרשי רבנן לקרא דובשכבך כר"א וס"ל זמן שכיבה עד חצות וכדפירש"י הכא וא"כ מאי פריך הגמ' לעיל לרבנן אי כר"א לימרו כר"א נימא דדרשי כר"א וס"ל דזמן שכיבה עד חצות וכדאמרי בניו של ר"ג וי"ל דאע"ג דנסתפק להו לבני רבן גמליאל בהכי לא מסתבר ליה להגמ' למימר כן לקושטא דמילתא:
שם תוס' ד"ה לעולם וכו' דבעי לאשמועינן שאינו יוצא וכו' עכ"ל דס"ד דמ"ל קודם הנץ מ"ל אחר הנץ כיון דאפי' קודם הנץ יממא הוא אבל לעיל בדבור הקודם אין לתרץ כן דדבר פשוט דקודם עלות השחר אינו יוצא לדשל יום כיון דלילה הוא וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל:
שם בגמ' והני תנאי וכו' הקשה הרב טורי אבן ז"ל בסוף הספר לפמ"ש התוס' בפ"ק דפסחי' דף ה' כשם ריב"א דלמ"ד הבערה ללאו יצתה אינו מוזהר עליה ביו"ט נימא דפלוגתא דר"א ור"י בהכי דר"א ס"ל הבערה ללאו יצתה ולכך מועד צאתך יכול לשרוף אבל ר"י ס"ל לחלק יצתה ול"מ לאוקמא כר"א דהא אסור לשרוף ולכך מוקי לה לאכילה ע"ש ועמ"ש בחידושי' שם ובמכילתא:
שם תוס' ד"ה ד"א וכו' כדאמרינן ביום אתה שורפו וכו' עכ"ל היינו הא דדרשינן בזבחים דכ"ו ע"ב מדכתיב ביום השלישי ביום אתה שורפו וא"א שורפו בלילה וק"ל להראב"ע למ"ל ביום ת"ל מדכתיב עד בקר והוא אינו נאכל אלא עד חצות מג"ש ע"כ אינו נשרף בלילה וי"ל דקמ"ל קרא ביום דאפי' שלא בזמנו דהיינו עבר ולא שרפו בזמנו אינו נשרף אלא ביום ואע"ג דפלוגתא דאמוראי היא בפ' הערל י"ל דאליבא דראב"ע כ"ע לא פליגי דאינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו מיתורא דביום כדכתי':
הר"מ ז"ל בפ"ח מה' ק"פ פסק דהפסח נאכל כל הלילה ולהרחיק אמרו חכמים עד חצות ע"ש פ' כרע"ק ור"י ומ"ש דלהרחיק אמרו עד חצות כן איתא בגמ' ס"פ איזהו מקומן ומשמע דגם למסקנא כן הוא לרע"ק ועיין להרב ראשון לציון:
דף י.
גמ' ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה שנאמר יתמו חטאים וכו' משמע חטאים הם החוטאין דלא כברוריא דאמר' לר"מ לעיל מי כתיב חוטאים ושמע ר"מ לרבריה ונרא' דר"מ ס"ל יש אם למסורת והמסורת רפויה אבל הכא ס"ל יש אם למקרא וקורין בדגש והוי כמאן דכתו' ברגש חוטאין:
דף יא.
גמ' לימא קרא בבקר ובערב ק' הא אצטריך למכתב בשכבך ובקומך ולמגמר זמן גמר ק"ש לר"א כל זמן שמתחי' הכל לשכב והיינו ע"ס האשמורה הראשונה ולר"ג כל זמן ששוכבים והיינו ע"ס ע"ה וי"ל דלישנא דגמ' ל"ד אלא דליכתוב ביום ובליל' כמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' ע"ש וב"ה ודאי כר"ג ס"ל דהילכתא כוותיה וא"כ אי כתיב נמי בליל' ידעינן נמי דכל הלילה קאמר ושפיר קאמרי להו ב"ש:
שם גמ' אפילו טבעה ספינתו נמי וכו' יל"ד כיון דעיקר הקושיא היא מר' אבא א"כ אמאי נקט טבעה ספינתו לא הול"ל אלא א"ה אבל נמי וי"ל דהגמ' פשיטא ליה מסברא דטבעה ספינתו חייב ופריך מינה לחודא וקאמר תו דאפי' אם תדחוק ותכחיש הסבר' אכתי קשה מאבל אלמא אמר ר"א וכו':
דף יב.
לאתויי נהמא ותמרי וכו' הא דלא קאמר לאתויי נקיט כסא דחמרא וסבור שכרא ופתח אדעתא דשהכל דמהני דמשו' דהוא מילתא דפשיטא דכיון דכבר תנן על כולם אם אמר שהכל יצא ולא אצטריך לאתויי בזה הכלל ולכך קאמר לאתויי נהמא ותמרי דקמ"ל דמהניא ברכת נהמא לתמרי מטעמא דזיין:
דף יג.
גמ' ולבסוף נעשה אב לכל העול' וכו' נראה ע"פ מ"ש ע"פ כי בי"ה ה' צור עולמים דב"ב אותיות צר ב' עולמים עולם הבא ביו"ד ועו"הז בה"י ולכך כשנעשה אב לכל העולם הוסיפו ה"י בשמו הרומז לעו"הז:
פרק שני
שם גמ' ורבנן שמע בכל לשון וכו' קשה אמאי לא קאמר דרבנן טעמייהו דוהיו דדריש מניה ר' ללשון הקדש מבע"ל לשלא יקרא למפרע ולכ"ע שמע להשמיע לאזניך דהשתא לא הוו פליגי בתרתי וכן קשה לר' דכיון דטעמייהו דרבנן משום שמע נימא דר' מבע"ל לאזניך ותו לא וי"ל דאצטריך נמי טעמא דר' והיו ליישב אפי' אי ס"ל כל התורה כולה בכל לשין נאמרה ואצטריך למימר טעמא דרבנן מדכתיב שמע ליישב אפי' אי ס"ל כל התורה בלשון הקדש נאמרה דהשתא בלא קרא דוהיו הו"א דוקא בלשון הקדש:
התוס' בסוטה הקשו נימא לרבנן תרתי ש"מ מתיבת שמע כדאמרינן לקמן דט"ו לר' יוסי ע"ש ונ"ל דלעולם אי דרשינן להשמיע לאזניך אין סברא תו למידרש דבכל לשון לא דלקמן הגמ' אלומי מאלים טעמא דר"י דאפי' לשי' רבנן דדרשי בכל לשון מ"מ ש"מ דהשמיע לאוניך אבל לעולם י"ל דדילמא קרא לא אתא לא להשמיע ' ע לאזניך וכ"מ בדברי רש"י לקמן שם ע"ש:
שם תוס' ד"ה היה קורא וכו' עכ"ל י"ל בזה דהברכו' אין מעכבין הק"ש דיצא ידי ק"ש בלא ברכות אבל הברכות בעצמם מעכבין דצריך לקרותם אח"כ ומתני' יצא ידי ק"ש קאמר אבל לעולם דצריך לברך הברכות אח"כ לקיים תקנת חכמים:
דף י"ג:
שם גמ' היינו דר"י וכו' והא דלא מוקי משיב דבאמצע דר"מ הוא משיב לכל אדם משום דא"כ משיב דקין הפרקים דר"מ יתירא היא דאתיא במכ"ש מאמצע ועיין במהרש"א:
דף יד.
גמ' בהלל ומגלה מהו וכו' מכאן קשה על ס' העיטור שהביא הטור סי' תרצ"ב שכ' דאפילו לכתחילה שרי לשוח ולדבר בתוך קריאת המגלה דברכה אחרונה היא ממנהגא ולא מדינא ע"ש שהרי ע"כ לא מבעי' ליה להג"מ אלא אי חמירא מק"ש ואסור לשאול מפני הכבוד או לא אבל לשוח פשיטא דאסיר וכבר עמד ע"ז ה' נודע ביאודה ח"א חא"ח ונדחק בישובה ע"ש ונ"ל דהאי דמבע"ל הכא ס"ל כמ"ד בערכין ד"י ע"ב דטעמא דאין קורין הלל בפורים משום דקרייתה זו היא הלילא וא"כ דין הלל יש לה וכמתבאר שם בגמר' דפריך ע"ז מבריתא דאין אומרים הלל על נס דבח"ל ע"ש וכי היכי דמבע"ל בהלל ה"נ מבע"ל במגילה ולכתחילה פשיטא ליה דאסור כמו הלל ולהכי בצדדי הגמ' לא מדכר אלא הלל ולא אמר מגילה משום דמגילה היינו הלל אבל העיטור פוסק כמ"ד שם משום דאין אומרים הלל על נס שבח"ל או משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן וא"כ אין לה דין הלל אלא דין קורא בתורה וגריעא מגילה מקריאת התורה כמ"ש ה' שאלת יעבץ הביאו המח"ב סי' תרצ"ב לענין שאחד מברך ואחד קורא וה"ן לענין דשרי לשוח ולדבר לכתחילה:
שם תוס' ד"ה ימים וכו' מדלא חשיב יותר וכו' וגם מדלא. קאמר וכו' עכ"ל שיעור דבריהם דמדקאמר לימא ולא קאמר לגמור משמע דאין אומרים כלל ביו"ט ובר"ח וכדי שלא תאמר דביו"ט וכר"ח גומרין כ' מדלא חשיב יותר וכו' ומ"מ ק"ק אמאי לא הוכיחו מר"ח ויום טוב גופייהו דפריך הכי בגמרא שם ע"ש וי"ל :
בא"ד והשתא נמי מיושב וכו' דאם קרא הלל בב"הכ יצא עכ"ל השתא הוסיפו דאפילו הלל גופיה יצא בקריאת ב"הכ ולעיל לא כ' דיצא אלא על הברכה דאם שמעה בב"הכ יצא:
דף י"ד:
שם ע"ב גמ' מ"מ קשיא לרב ר"ל קשיא קמייתא אימור דאמר ריב"ק וכו' אבל קשי' ב' גם בתפלין מיתרצא בלא הגיע זמן ק"ש דהיא מהנץ החמה דהלכה כוותיקין כדאמרינן לעיל ותפלין מע"הש זמנו וק"ק בפירש"י ומתני' שלא פי' הקושי' גם מתפלין ועמ"ש מהרש"א ז"ל:
שם תוס' ד"ה ומכל וכו' אבל קשה דקביע לו זמן וכו' עכ"ל וכיון דהוה ס"ד דחייב בק"ש וממילא הוה חייב בתפלין משום דהוי כמעיד עדות שקר לכך נקט פטור מתפלין:
דף טו.
גמ' הא דידיה הא דרביה קשה לפ"ז דר"י אפי' לכתחי' ס"ל אמאי נקט במתני' הקורא לשון דיעבד דל"ל דלהודיעך כחא דר' יוסי דאדרבא כחא דהתירא עדיף דהשתא ל"ל כמ"ש התוס' דלרבי יאודה אינו חידוש דהא השתא הוי חידוש כיון דאיכא רביה דס"ל דוקא דיעבד וצ"ל דתנא דמתני' לא שמיע ליה האי בריית' דרביה וס"ל דאינו חידוש לר"י וכמ"ש התוס' והשתא א"ש מ"ש רש"י באוקמתא הלז דמתני' דתרומה ר' יוסי היא ולא כתבו דאתיא כרביה דר"י דהא תנא דמתני' לא שמיע ליה הך בריתא וההיא דתרומ' מתני' היא ועיין במהרש"א ז"ל:
דף ט"ו:
שם גמ' אבל בשאר מצות לא יצא מ"ש רש"י ז"ל כל הברכות וכו' ק' דכל הברכות הם מדרבנן וליכא ברכה מדאורייתא אלא ברכת המזון והגמ' מפיק מקרא דהסכת ושמע:
דף טז.
בין פרק לפרק חוזר וכו' נראה דכולל בזה גם אם הזכיר אמת ולא ידע באיזה אמת מהנך דמאמת ויציב עד גאל ישראל דחוזר לאמת א' ור' יוחנן דאמר ל"ש אלא דלא פתח בלמען ירבו לא קאי אלא אטעה בין כתיבה לכתיבה ואם פתח למען ירבו ליכא עוד טעיה דחוזר מפרק לפרק אלא בטעיה דבאמת ונראה שלזה כיון רש"י במ"ש בדברי ר"י:
דף יז.
גמ' עולמך תראה בחייך וכו' י"ב ברכות ברכוהו שהמשיכו לו הברכה מי"ב פרצופין:
דף יז:
שם תוס' בד"ה פטור וכו' שאתה עוסק בחיים וכו' עכ"ל לפ"ז גם חתן דפטור מק"ש מהכא דמת וחתן כי הדדי נינהו דטירדא דמצו' נינהו ועיין בגמ' לעיל די"א ע"א ע"ש:
שם בד"ה ואינו וכו' והתניא פטור מנטילת לולב וכו' עכ"ל לפום ס"ד הו"מ לאקשויי האי ברייתא דפטור מנטילת לולב אבריית' דבשבת מברך וי"ל דביו"ט דכיון דנקבר ע"י עממין טריד מקרי אבל למאי דקאמר שאין לו מי שישא משאו פריך שפיר דביו"ט אינו נושא משאו דע"י גוים נקבר:
פרק שלישי
דף יח.
בא"ד כדתנן מחשיכין וכו' עכ"ל לדוגמא בעלמא מייתי לה דביו"ט ביום גופיה קובר' ומכין לו ארון ותכריכין:
בא"ד והודיעו לו במ"ש וכו' עכ"ל כ"ה בכל הס' וליתא למ"ש מהרש"א ז"ל:
דף יט.
גמ' מנדין על כבוד הרב וכו' מאי היא דתנן וכו' מוכח משמעתין דמנדין על כבוד הרב אפילו לת"ח אם זלזל בכבוד הרב וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' ת"ת וע"ש למרן בכ"מ:
שם תוס' ד"ה דוגמא וכו' השקוה מי צבע וכו' עכ"ל מ"מ קרי ליה בגמרא אפקרות' משום דלשון דוגמא שאמר משמע נמי ע"ש שהם גרים אע"פי שהוא לא כיון לזה:
דף יט:
שם גמ' איסור' מממונא לא ילפינן לפ"ז מיתוקמ' ההיא דגדול כבוד הבריו' בדאורייתא ובממונא וכמ"ש רש"י ז"ל בריש מגילה וע"ש במהרש"א ז"ל מיהו למסקנא דסוגיין דאמרינן שוא"ת שאני מיתוקמא אפילו באיסורא ובשוא"ת עיין בפירוש רש"י במסקנא:
שם פירש"י בד"ה כל מילי ודקא ק"ל דאורייתא וכו' עכ"ל הא ודאי דדרבנן הוא וכמ"ש בגמ' אסמכוה אלא תסור אלא כיון דאיכא אסמכתא מן הכתוב קרי לה דאורייתא ואי לאו דאחי' רבנן לא הוה שרי:
שם תוס' בד"ה מדלגין וכו' ומפקי' ליה מעל כל נפשו' וכו' עכ"ל ר"ל והאי קרא גבי כהן כתיב ואין מקום למ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש:
דף כ.
בד"ה אמרת וכו' מנ"ל דהכא מיירי בעושה פתחו וכו' עכ"ל ואי פריך מכח הסברא שכ' דלא אתי עשה שאין בו כרת וכו' לא הו"ל להקשות הגמרא אלא מהסברא ולא מהבריית' דהא מהבריית' ל"מ מידי ועמ"ש מהרש"א ז"ל:
שם תוס' ד"ה שוא"ת וכו' מה לנזיר וכו' מה לכהן וכו' עכ"ל והא דלא ילפינן במה הצד מביניא דאיכ' למפרך מה לכהן ונזיר שכן הותרו מכללן בגולל ודופק כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מדלגין ואפי' דלא מקרי הותרו מכללן ממש מ"מ הוי פירכא כ"ד דעל מה הצד פרכינן כל דהו:
שם גמ' מתנו נזיקין פירש"י תלתא בבי והיינו דכולהו תלת' בבי חדא מסכת' דמקרי' מס' נזיקין כדאית' במדר' כלים ל' פרקים נזיקין ל' פרקי':
מתני' שם נשים ועבדים וכו' טעמא דנשים משום דהוו מ"ע שהז"ג ועבדים גמרי בג"ש לה לה מאשה ומכאן קשה עמ"ש התוס' בפרק החובל דלא גמרי' לה לה מאשה אלא להחמיר ע"ש:
דף כ:
שם גמ' נ"מ לאפוקי אחרים י"ח הומ"ל דאי מספקא להו אי ברכו ב"המז דאי דאוריית' צריך לחזור ולברך ואי דרבנן הו"ל ס' דרבנן ולקולא אלא ניחא ליה למינקט הנפקותא מעין הפשיטות':
שם תוס' ד"ה נשים וכו' ליתנהו לא בברית וכו' עכ"ל יש להוכיח מדבריה' דס"ל דג' ברכות של ב"המז מעכבות זא"ז ואי אינו יודע אחת מהם אינו מברך כלל דאי איתא דאין מעכבות זא"ז הני נשים לחייבו מיהא בברכת הזן ובונה ירושלים ואין לומ' דאה"ן ולא מבע"ל בגמר' אלא אברכת הארץ דמלבד הדוחק עוד בה דא"כ מאי פשיט מההיא דאשה מברכת לבעלה נוקמה בהני ברכו' דמחייב' בהו מדאוריית' ועיין להמג"א בסי' קצ"ד ועיין מ"ש לקמן דמ"ה ע"ש:
דף כא.
גמ' בהמ"ר"ל דרך ראשון שכז לפניו מק"ו וכו' עיין להתוס' בפ"ק דחולין דכ"ג ע"ב דהיכא דתרי הק"ו לא סתרי אהדדי לא אמרי' כל חד ליקו אדוכתיה דילפינן במ"מ ע"ש ולפ"ד א"ש כאן בפשי' אבל רש"י כאן לא ס"ל לחלק בהכי ונדחק ליישב משום דלא כתיב בהדיא ולפ"ד גם שם בחולין משום דלא כתיב בהדיא ודוקא היכא דסותר ממש הוא דאמרו בגמ' כל חד ליקו אדוכתיה ומ"מ פי' קשה להולמו דמאי דלא כתי' בהדי' אין זה קולא כיון דס"ס אית ביה האי דינ' מק"ו:
דף כב.
רש"י ד"ה אותה אשה פנויה הית' וחכמי' גזרו על היחוד וכו' עכ"ל משום דאי א"א היתה לא היה נמנע בשביל הטבילה כיון דנתכוון לעבירה גדולה וס"ל לרש"י ז"ל דפנויה לית בה אזהר' דלא תהיה קדשה וכס' הרמב"ם ז"ל בריש הלכות אישות וליכא אלא איסורא דרבנן ולא ידעי' דגזרו בה רבנן אלא מדמצינו דגזרו על יחוד פנויה מכלל דכבר גזרו על הפנויה לכך הביא רש"י הא דגזרו על היחוד:
דף כג.
תוס' ד"ה דברים וכו' ולא בעי לשנויי וכו' והתפלין בראשו וכו' עכ"ל הא ודאי לאמרי לה שמא יפיח בהם לעיל אסור להשתין בהם אפילו בב"הכ עראי ולא כ' התוס' לעיל דשרי אלא למ"ד שמא יפנה אלא דהכא מקשי' דהגמ' כאן פריך לרבא ואינו הוא דאמר לעיל שמא יפנה:
בא"ד דלא אשכחן בברייתא וכו' עכ"ל הא דבבית הכסא קבוע אסור אית' בבריית' לעיל בהדיא אלא אדבית הכסא עראי שרי להשתין והם בראשו הוא דקאמרי דלא אשכחן בברייתא ועמ"ש מהרש"א ז"ל:
שם גמ' אסור למיצר ביה פשיטי וכו' נראה דמעו' של הקדש שרי לצור כיון דהאי קדש והאי קדש וכ"הג אמרינן בפ"ק דשבת די"ד דמעיקרא היו מצניעין ככר של תרומה עם ס"ת אמרי האי קדש והאי קדש ומשמע דהיו מצניעין בארון של ס"ת עם הס"ת ובחולין היו נזהרין וכו' אבל בתרומה היו מצניעין ולא מיחו בידם אלא משום עכברים גזרו על הספר שמטמא את התרומה וה"ן דכוותה:
דף כד.
תוס' ד"ה וממשמע וכו' שהרי היא הפסקה אם מתעטף וכו' עכ"ל עיין להתוס' לעיל די"ד ע"ב בד"ה. ומנח וכו' דמוכח מדבריהם דהעטיפה לא חשיבא הפסקה בין גאולה לתפלה אם אינו מברך ע"ש וצריך לחלק בין תפלה עצמה לבין גאולה לתפלה:
דף כה.
גמ' אלא מהא ליכא למשמע מינה ק"ק דלא שייך למימ' הכי אלא כי קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא אבל הכא כיון דמרישא מוכח דדיוק' כל ומן שמטפיחין הוא דאסור אז ודאי דאמרי' דלא הוי נבלעו דומיא דיבשו דאינו מוכרח דהוי נבלעו דומיא דיבשו וי"ל דאי לאו דאתא לאשמועינן נבלעו דומיא דיבשו לא הוה צריך למתני כלל נבלעו בסיפ' דהא מריש' כבר שמעי' דדוק' כל זמן שמטפיחין הוא דאסו':
פרק רביעי
דף כו.
גמ' וכ"ע עד חצות ותו לא והאמר וכו' הקשה מהרש"ל ז"ל מאי פריך מתשלומין הרי תפלת ערבית דודאי אין זמנה ביום ואפ"ה יש לה תשלומין ה"ן תפלת שחרית זמנה חצות ויש לה תשלומין ע"ש ונ"ל דהכי פריך כיון דזמנה כל היום דיש לה תשלומין מאי נ"מ במאי דתני זמנה חצות ומשני דנ"מ לשכר תפלה בזמנה והא דלא משני דנ"מ דאינו יכול להתפלל בחצי שעה שמן חצות עד זמן תפלת המנחה משום דסמך דאכתי קשה במאי דקתני תפלת הערב כל הלילה מאי נ"מ במאי דקתני כל הלילה כיון דיש לה תשלומין ביום ורישא דמתני' נקט בקושיתו וה"א דפריך גם אערבית ולהסוברי' דיכול להתפלל תפלת המנחה אחר חצות ממש כמ"ש המח"ב בסי' רל"ג א"ש טפי ומהרש"ל תי' דהכי פריך דמדברי ר"י משמע דזמנה עד תפלת המנחה ור"ל דאפילו בחצי שעה שמן חצות עד תפלת המנחה זמן תפלת שחרית הוא והיינו מדלא קאמר ר"י טעה ולא התפלל שחרית ימתין עד זמן המנחה ויתפלל ב' משמע דזמן תפלת שחרית נמשך עד זמן המנחה ומשני הגמ' דיכול להתפלל באותו חצי שעה שמן חצות עד זמן המנחה אלא דאינו נוטל שכר תפלה בזמנה וצ"ל לפ"ד דס"ל דאינו יכול להתפלל תפלת המנחה אחר חצות ממש וכהסכמת המח"ב שם:
דף כו:
שם ע"ב תוס' ד"ה טעה וכו' ומיהו ברב אלפס לא משמע כן וכו' עכ"ל מהגמ' גופה לא מוכח מידי די"ל לא עלתה לו ולא מהדר כיון דלא ירויח כלום ומאי דקאמר הגמ' כמאן דלא צלי ומהדרי ליה היינו בעלמא בשבח הבדלה ולא בעינן תשלומין א"נ י"ל דבגמ' גופה יש לפרש שניה עלתה לו לתשלומין וראשונה לא עלתה לו לחובתו אלא מהדר לצלויי לשם חובה ומבדיל ולא לשם תשלומין דאע"ג דלכתחילה צריך שנייה לתשלומין מ"מ בדיעבד אי עביד איפכא ש"ד אבל רב אלפס קאמר בעי לצלויי זימנא אחריתי לשם תשלומין ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל:
שם בד"ה איבעיא להו וכו' חוץ מכגריס וכו' עכ"ל אע"ג דטעמא דגריס משום דמידי דרבנן ותפלה דרבנן מ"מ הכא תפלה תליא בתמיד ותמיד מידי דאורייתא הוא:
דף כז.
בד"ה ת"ש וכו' וי"ל משום דלא ס"ל כוותיה וכו' עכ"ל יל"ד אמאי לא הוכיח הגמ' דהלכה כר"י משום דר' ס"ל דממה שהביא ר' דברי ר"י אין להוכיח דס"ל כוותיה הלכה כר"י די"ל דס"ל דעבד כמר עבד כמו תפלת המנחה:
שם גמ' השתא דלא איתמר הילכתא דעבד כמר עבד כו' יל"ד כיון דלא איתמ' הדרי' לכללין דהלכ' כרבי' י"ל משו' דר' ס"ל כר"י כמ"ש התו' בד"ה ת"ש:
דף כז:
שם גמ' ונכנס למרחץ קשה מכאן לסב' ר' יואל במרדכי והובא בב"י ובש"ע סימן רצ"ג דמי שקיבל שבת בעוד היום גדול דינו כמו ביה"ש דלא גזרו על השובתים ויכול לערב עירובי חצירות ע"ש א"כ מה הוכיח הגמ' מהאי עובדא דלא בדיל דילמא שאני מרחץ דאיסור דרבנן הוא וי"ל דמרחץ חמיר ול"ד לע"ח דדבר קל הוא ועיין להמח"ב סי' רס"א אות ה':
שם תוס' ד"ה והנותן וכו' א"נ ההוא לכתחילה וכו' עכ"ל עיין למהרש"א ז"ל דנראה דלא ראה הגמ' שם דקאמר בהדיא שלום עליך רבי גם פי' בכוונת דבריהם אינו מחוור:
שם גמ' א"ל ר"י לאו וכו' לא הוציא שקר מפיו ח"ו אלא דאמר מילתא דמשתמע לתרי אנפי דמשמע נמי לאו כדקאמרת דחובה היא אלא דרשות היא:
דף כט.
טעה שאני ק"ק המק' דלא ס"ד טעה שאני אמאי לא פריך אמימר' קמייתא דבמ"ש אינו אומר הביננו משום דצ"ל הבדלה והא יכול להבדיל על הכוס וי"ל דדוקא ביכול לאומר' בש"ת שהוא בתפלה עצמה הוא דלא ס"ד טעה שאני:
פרק חמישי
דף לא.
תוס' ד"ה המקיז וכו' היינו לאחר זריקה וכו' עכ"ל אפי' קודם זריקה אין מועלין כדמוכח במעילה די"ב ע"א דדוקא מקיז דלא בא הדם ע"י שחיטה ע"ש ונראה דהתוס' כאן אזלי כלשון א' שכ' רש"י במעילה די"א ע"א דגריס מ"ט דמ"ד אין מועלין דלפום אותה גי' ע"כ לר"מ דס"ל מועלין בדמים מדאורי' הוא ודוקא לאחר זריקה הוא דאין מועלין כיון דנעשית מצותו ונקטו לאחר זריקה לישב הך משנ' דנמכרין לגננין גם לר"מ וכמ"ש בתו' בד"יב ע"ש:
דף לד.
ד"ה אמר פסיקא וכו' אך לשון הגמ' ל"מ כפי' וכו' עכ"ל נראה דהתוס' גרסי הא דאמר פסוקא ברישא דאי גרסי הא דאמר מילתא וכו' ברישא הו"ל לקבוע דבריהם שם ברישא דשינויא דגמ' וכיון דגרסי הא דאמר פסוקא ברישא קאמר שפיר דלישנא דגמ' לא משמע כפי' דאי מתני ור"ז באמר מילתא מילתא הול"ל הא דאמר מילתא ברישא כיון דעלה מקשה מהך ברייתא:
פרק ששי
דף לה.
גמ' אלא דיליף לה משבעת המיני' וכו' ק"ק א"כ קרא דהלולים ל"ל הא כרם בכלל ז' המינים וי"ל דאתי לברכה שלפניו ומילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא שוב ראיתי להרשב"א בחי' שנרגש מזה ע"ש מה שנדחק:
ודע דהל"מ בספ"ב מה' ברכות הקשה מכאן אמאי דמשמע מדברי הר"מ במז"ל שם דדוק' בב"המז הוא דבספק אם בירך חוזר שהרי בשמעתין אמרי' דבז' המינים מדאוריית' ע"ש והייתי סבור לומר דדבר זה תלוי בפלגותא דתנאי בעלמא אי מקרא נדרש לפני פניו דסוגיא דשמעתין אזלא אליבא דמ"ד מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולכך קאי וברכת אלחם דלפניו ואשבעת המינים דלפני פניו אבל למ"ד אין מקרא נדרש לפני פניו לא קאי וברכת אלא אלחם דלפניו אך בפ"ק דר"ה ד"ט ע"ב אמרי' דחכמי' סברי מקר' נדרש לפניו ולפני פניו וכוותייהו פס' הרמב"ם בה' שמיטה וע"ש בתוס' ודו"ק ועמ"ש לקמן רמ"ד ע"א:
תוס' ד"ה אחליה וכו' אי מהתם הו"א כי מעשר וכו' עכ"ל ק"ק בההיא דקידוש דילפינן חומש ממעשר נימא נמי כי מעשר ול"מ חומש אלא בזמן שמע"כ נוהג וי"ל כיון דגלי קרא גבי חילול ילפי' מינה גם גבי חומש דלא שנה:
דף לה:
גמ' השתא מיהא בטלה דעתו וכו' עיין להמג"א סי' תס"ח סקכ"ח שכ' גבי חביצה וכיוצא דל"מ קבע סעודתו עלייהו כיון דלאו פת הן מ"ש וצ"ל לפ"ז דגם בהנהו אמרינן בטלה דעתו דלמסקנ' דשמעתין הוי דלא קבעי סעודתייהו כל אינשי אלא אמידי דמקרי פת:
שם תוס' ד"ה כאן וכו' וא"ת והא לקמן וכו' עכ"ל לולי דבריהם נ"ל דלעולם קרא בעושים רש"מ דהא בפ' אם שמוע כתיב ולקמן ה"ק כאן בשעה שעושין רש"מ ר"ל בשעה שהוא עוסק בלימוד או במצוה אע"פי שהוא בטל ממלאכה באותה שעה לא יחוש דהקב"ה מזמין לו שנעשית מלאכתו ע"י אחרים אבל בשעה שאינו עוסק במצו' הוא בעצמו מתעסק במלאכתו ולעולם בצדיקים גמורין מיירי קרא:
שם גמ' אזוקי מזיק ליה דתניא השות' וכו' הרמב"ם בפ"ח מה"ב כתב דמברך שהכל נ"ב ע"ש נראה שלמד כן מדאמרינן לקמן גבי קימח' דשערי דאע"ג דקשה לקוקיאני כיון דאית ליה הנאה מניה מברך שהכל הרי דלענין ברכת שהכל כיון דאיכא הנאה אפילו מזיק מברך וה"ן דכוותה גבי שמן דאיכא הנאה נמי:
והנה הרמב"ם ז"ל בפ' א' מה"ב כתב אבל דגן שלוק מברך בפ"ה ודייק הלחם מדנקט דגן דאפי' כוסס שעורין נמי וביומא דפ"א אמרינן הכוסס שעורין פטור מן החומש ופ' הרמב"ם בה"ת בפ"י הרי דאפילו פטור מן החומש מ"מ לענין ברכה מברך ברכתו הראויה אליו וק' דא"כ מאי פריך בשמעתי' מדפטור מן החומש בשמן וכן ק' להראב"ד שם בה"ת שכתב גבי כוסס חיטין דלא תלי חומש בברכה ועיין להרב ראשון לציון ז"ל שעמד בזה ע"ש ונ"ל דדוקא במידי דאינו דרך אכילה הוא דלא תלי חומש בברכה אבל בשמן דבר אכילה הוא ומה שאין רגילין בשתייתו משום דמזיק לגוף שוין הם חומש וברכה ונ"ל קצת ראיה לדברי הרמב"ם והראב"ד מדאמרינן לקמן דל"ח ע"א אמר מר בר"א דובשא דתמרי מברך שהכל כמאן כר"י דפטר ליה מחומש וקשה ואמאי לא אמר מר בר"א הלכה כר"י ולמ"ל למינקט דבריו לענין ברכה וכן דקדק הרב ראשון לציון שם ולס' הרמב"ם והראב"ד ניחא שפיר דיכול להיות דפטור מחומש וברכתו לא נשתנה והגמ' שם לא אתא אלא לומר דלא אתי כר"א דודאי לר"א דמחייב חומש מברך בפ"הע:
דף לו.
גמ' קימחא דחטי וכו' עיין בהרא"ש ז"ל שכ' לדע' הרי"ף דפלוגתייהו בקמחא ממש
והלכה כר"ן משום דאינו ראוי לאכילה אבל בקמח של קליות הלכה כר"י דבורא פ"ה מברך עלייהו ע"ש ואפשר לפ"ד דבשל קליות אפי' קמחא דשערי מברך בפ"ה וכולה שמעתא בקמחא ממש מיירי ועפ"ז נוחין לי דברי הסמ"ג בלאוין ע"ט שכתב דאיכא מ"ד קמח' דשערי מברך בפ"ה ותמה הרא"ם בתוספותיו דלפ' ר"י ור"ן אלא בקמחא דחטי אבל בקמחא דשערי ליכא מאן דפליג על ר"ז כדמוכח בשמעתין ע"ש ועפי"ה י"ל דהרא"ם בשל קליות מיירי דדמי ליה דעליה קאי הסמ"ג ע"ש:
דף לז.
גמ' והתניא הביאו לפניו פת אורז וכו' כל הני בריתות דמותיב מינייהו לרב ושמואל לא מצי לאוקמינהו כר"ג דלקמן ואינהו דאמרי כרבנן דאמרי ולא כלום רבנן לא פליגי אר"ג אלא אברכה דלבסוף אבל ברכה דבתחילה מודו לר"ג שהרי ברייתא דקתני לקמן ולבסוף ולא כללם מוקי לה כרבנן משמע דוקא לבסוף אבל בתחילה תני בה כברייתא ראשונ' והגמ' מייתי לה בקיצור דאי בתחילה תני בה בפ"ה הו"ל להגמ' לאתויי רישא דברייתא למפרך גם מברכה ראשונה ולומר דלא תני בה כלל ברכה ראשונה זה לא יתכן אלא ע"כ דרבנן מודו בברכה ראשונה שהיא במ"מ:
דף לז:
שם גמ' והתניא לקט מכולן וכו' משמע די"ח מצה תלוי בהמוצי' וכדפירש"י ולקמן גבי כובא דארעא אמרי די"ח מצה אעפ"י דאינו מברך המוציא וצ"ל דהתם שאני דאי קבע סעודתי' עלייהו מברך המוציא ולכך יוצא י"ח מצה אפי' לא קבע אבל הכא בחביצה אם לא מברך המוציא ל"מ קביעות סעודה וכמ"ש המג"א הבאתי דבריו לעיל דל"ה ע"ב ומכאן נראה סיוע לדבריו והרב ראשון לציון לקמן כתב דאכילת מצה חשיבא קבע דרחמנ' אחשבה ועיין להרב ברכ"י סי' קס"ח דמסיק דשבת אינה קובעת ע"ש מיהו אפשר דאכילת מצה שהיא מדאורייתא חשיבה קבע ודוקא גבי שבת דלמ' לאכול פת אלא מדרבנן כמ"ש מהר"ם ב"ח בסוף פ' ראוהו ב"ד ע"ש ומ"מ למדנו דלא תלי י"ח מצה בהמוציא אלא בכ"מ שמברך המוציא בקבע יוצא י"ח מצה וזכורני שרבינו מנוח ז"ל בה' מצה כ' דבעינן דבר שמחוייב לברך המוציא וכעת אין הספר מצוי בידי:
שם גמ' שאכל מבע"ל דקדק מהרש"א ז"ל אמאי לא פריך מגופא דקתני לקט מכולן ואכלן ע"ש וי"ל כיון דנקט לקט מכולן לשון רבים כיון דבשעת לקיטה אכתי לא ערסן תנא נמי אכלן משא"כ בסיפא:
תוס' בד"ה היה עומד וכו' דמיירי בכהן שלא הקריב מעולם עכ"ל מכאן סיוע למ"ש מור"ם בהג"ה ביו"ד סי' כ"ח דמי שלא כיסה הדם מעולם מברך שהחיינו בכיסוי ראשון ע"ש:
דף לח.
גמ' ול"פ הא בעבה הא ברכה ה' ראשון לציון הקש' מ"ש ממיא דסלקי דמברך בפ"ה כ"ש בזה שממשותו בעין וניחא ליה דבזה נמי לא נשתנ' מברכתו שהרי קימח' מברך שהכל ע"ש וקשה דא"כ ר"י דאמר לעיל קימח' כפרי פליג ארב ושמואל ע"כ י"ל דשאני מיא דסילקי דהסילק' עומד בעין במקומו וע"ד מ"ש בגמ' לעיל בסמוך בבא מלחם גדול:
דף לט.
תוס' ד"ה בצר וכו' וגמרא דהירו' היה סבו' שהזית היה שלם וכו' עכ"ל לכאורה ר"ל דר"י אכל גם הגרעין ומ"מ פריך שפיר הא לא הוי שיעורא דהגרעין אינו מצטרף להשלים שיעור כזית דעץ בעלמא הוא מיהו דוחק הוא לומר דר"י אכל הגרעין אלא ר"ל כיון שבשעה שבא לפניו היה שלם חשיב שפיר בריא וכמ"ש הרא"ש ז"ל ועיין להמג"א סי' ר"י ע"ש:
דף מ.
גמ' אמר רב יצא וכו' מאי קמ"ל וכו' יל"ד נימא דקמ"ל אפילו לא אמר מלכא דעלמא ולאפוקי מרי' דבסמוך דס"ל דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וי"ל דהא מילתא כבר אשמעי' רב דפליג אר"י בסמוך ומאי קמ"ל בהא דאמר בהאי עובדא דיצא:
דף מא.
תוס' ד"ה אבל וכו' ומ"ש בה"ג בורא פרי העץ תיקדום לבפ"ה דמבורר' טפי עכ"ל ק"ק לפ"ז למ"ד בשאין ברכותיהן שוין מחלוקת ל"ל לר"י טעמא דמין ז' עדיף בשאין ברכותיהן שוות ת"ל משום דפרי העץ קודם וי"ל דכיון דר"י קאי אשניהם נקט טעמא חד לתרוויהו דהא בברכותיהן שוות איצטריך להך טעמא מיהו ק' בברייתא דמייתי הגמ' דקתני ר"י אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה ויש ליישב:
דף מד.
גמ' ורבנן ארץ הפסיק הענין ק"ל לעיל בר"פ דאמרינן דילפינן ברכה לאחריו משבעת המינים והא לרבנן דקי"ל כוותייהו וברכת לא קאי אשבעת המינין דארץ הפסיק וצ"ל דהגמ' לעיל הקשה אי לא ילפינן ג"ש נימא דס"ל כר"ג דוברכת קאי אשבע' המינין ובהכי ניח' מה שהק' הרשב"א בחי' שם לעיל דאי ילפי' מז' המינין קרא דכרם ל"ל הא בכלל ז' המינין ע"ש ועפי"ה ניח' דלמאן דיליף ג"ש ואייתר ליה חד הלול לברכה ס"ל כרבנן דהכא דארץ הפסיק הענין ובהכי ניחא מה שהק' הלח"ם בפ' מה"ב על ס' הרמב"ם דס"ל דברכה מעין ג' דרבנן משמעתא דלעיל דקאמר יליף משבעת המינין ועפי"ה ניחא דהגמ' דלעיל אליבא דר"ג אזלא והרשב"א אזיל לשי' דס"ל דברכה מעין ג' מדאורייתא וס"ל דמאי דאמ' לרבנן ארץ הפסיק הענין היינו לומר דלא בעינן ג' ברכות אבל לעולם דקאי עלייהו וברכת לברכה אחת ולפ"ז אזלא סוגיא דלעיל גם אליבא דרבנן ועיין לשון הסמ"ג שהביא מרן בב"י סס"י ר"ט ע"ש ודע דהגמ' הומ"ל פלוגתייהו דר"ג ורבנן במקרא נדרש לפניו ולפני פניו או אין נדרש אלא לפניו ולשי' הרשב"א ניחא קצת דאי אין נדרש אלפני פניו לא שמעי' ברכה אחת מדאורייתא וראיתי להרב ישועות יעקב בסי' ר"י שהוכיח דברכה מ מעין ג' מדרבנן מגמ' לעיל דל"ח ע"ב דמייתי מהא דר"י דאכל זית מליח וברך לפניו ולאחריו לאוכוחי דר"י ס"ל שלקות במילתייהו קיימי או לאו במילתייהו קיימי מאי מברך לבסוף ואי איתא דברכה מעין ג' מדאוריתא נימא דר"י מספק"ל אי במלתייהו קיימי או לא ולכך בתחי' מברך שהכל דעל הכל אם אמר שהכל יצא ובסוף מס' מברך מעין ג' דס"ד לחומר' ע"ש וליתא דעל כזית אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא ושבעת כתיב דאפי' בס' אי בירך בהמ"ז דמברך דוק' באכל כדי שביעה כמ"ש המג"א סי' רי"א ע"ש ועוד דדוקא באכל דבר שמחוייב לברך וס' אי בירך הוא דחוזר ומברך אבל בס' אי מחוייב לברך כגון ס' אי אכל כדי שביעה או לא אינו מברך מס' ועיין להרב קול אליהו ח"א חא"ח סי' ו' וכה"ג כ' הלקט ח"ב סימן רכ"ז וסי' רע"ח בספק' אי אכלו כדי אכילת פרס דאינו מברך כיון דמסופק אי חייב או לא ודמי לאיני יודע אם הלויתני ע"ש והס"ס שעשה בסי' רע"ח יש דוגמתו בגמ' בכריתות די"ג ע"ש:
פרק שביעי
דף מה.
תוס' ד"ה שלשה וכו' ורב אלפס תופס דרך ראשון עיקר וכו' עכ"ל ר"ל דרך ראשון שכ' בראש דבריהם דדא ודא אחת הן ולא קשיין אהדדי כמו שהוכיח מתלמודין ועיין במהרש"א ז"ל:
תוס' ד"ה אם וכו' דלא הויא כ"א מדרבנן וכו' עכ"ל
הקשה הפנ"י א"כ מאי פריך בסמוך והא נשים כתרי דמו וקתני אין מזמנין נימא דמ"ד ב' אין מזמנין ס"ל נשים בב"המז מדרבנן דבעיא היא לעיל ד"ך ונימא דהך מ"ד פשיט"ל דמדרבנן היא ודמי לברכת המוציא ע"ש ואפשר דהי"מ ס"ל דברכות המזון אין מעכבות זא"ז ולא איבעיא ליה להגמרא לעיל אלא בברכת הארץ משום ברית ותורה כמ"ש התוס' שם אבל ברכת הזן וברכת בונה ירושלים דאורי' ולכך פריך שפיר מדקתני מזמנות לעצמן ומה שהקשיתי לעיל שם דא"כ מאי פשיט מאשה מברכת לבעלה י"ל דניחא ליה לשנויי בשאכל שיעורא דרבנן ליישב גם ההיא דקטן מברך לאביו:
דף מז.
גמ' פשיטא ל"צ דהקדימו בשיבולי' עיין בפירש"י בר"פ שכ' קס"ד ת"מ שלו וכו' ע"ש והוא תימא דגם למסקנא כן הוא שניטלה ת"מ שלו אלא שלא ניטלה תרומה גדולה ודבריו אלה לא שייכי אלא בסיפא דמתני' במעשר שלא ניטלה תרומתו דלמסקנא דלקמן ניטלה ת"מ ולא ניטלה תרומה גדולה:
תוס' ד"ה אין וכו' יש חילוק בין אכילה לשתייה א"נ י"ל וכו' עכ"ל והא דלא קאמר הגמ' בהא דרב ספרא גמ' בשתייה משום דלישנא דליטעו' דס' משמ' אכילה כדמוכח בגמ' רפ"ג דשבועו' דכ"א ע"ב ועיין במהרש"א שם בפ' ע"פ מ"ש ע"ד הירוש' דבסמוך:
בא"ד ואם בא לחלוק כבוד לרבו רשאי ואמאי וכו' עכ"ל ואין לומר דההיא בשכל אחד אוכל מככרו דא"כ בלא בא לחלוק כבוד רשאי אלא בשכולן אוכלין מככר אחד וקתני אם בא לחלוק כבוד דהיינו שנתן לו חלקו קודם שיטעום הוא רשאי:
דף מח.
פי' רש"י בד"ה עד שיאכל וכו' ההוא אפי' מדרבנן ל"מ דאבוה הוא דרמי לחנוכי וכו' עכ"ל ק' דאכתי קשיא מאשה דמבע"ל לעיל ד"ך ע"ב נשים בב"המז דאוריי' או דרבנן ובעי למיפשט מההיא דאשה מברכת לבעלה ואי אמרת מדרבנן היכי מוציאה את בעל' ודחי כשאכל בעל' שיעור' דרבנן ע"ש ולדברי רש"י מאי מייתי מאשה דמברכת לבעלה הא כיון דמחייבא מדרבנן מחוייב בדבר מקרי ויש ליישב: :
תוס' ד"ה תשעה וכו' ורבנן פליגי דלא מצטרפי וכו' עכ"ל לפ"ז כי פריך הגמ' בשמעתין מברייתא דרשב"ג הו"מ לשנויי דרבנן פליגי עליה והלכת' כרבנן אלא דקושטא משני דאפילו רשב"ג לא קאמר אלא לאצטרופי:
דף מט.
גמ' מאי קמ"ל כל ברכה וכו' הא דלא קאמ' קמ"ל הטוב והמטיב דרבנן ולכך צריכא מלכות משום דהאי מלתא פלוגתא דתנאי לעיל בסמוך והול"ל הלכ' כמ"ד דרבנן:
רש"י ד"ה ומ"ד אינה צריכ' וכו' ומיהו פותח בה. בברוך לפי שהפתיחה היא חתימתה וכו' עכ"ל קשה דא"כ מאי קאמר לעיל דמ"ו ע"ב תדע דהטוב והמטיב דרבנן שהרי פותח בברוך ואין חותם בברוך נימא דשאני הטוב והמטיב דקצרה היא ופתיחתה זוהי חתימתה אלא ע"כ דה"ק דאי איתא דדאוריית' היא הו"ל להאריך וכמו שכתבו התוס' ועיין להתוספות שם ויש ליישב:
דף מט:
תוס' ד"ה דאי בעי וכו' היה מסופק וכו' עכ"ל ומההיא דאמר ר"א י"ד סעודות חייב לאכול בסוכה אין להוכיח מדלא קתני ט"ו סעודות די"ל משום סוכה קאמר ונ"מ לירדו גשמים כדלעיל:
בד"ה ר"מ וכו' דלפי מה שמחליף ר"י וכו' עכ"ל משמע להו דההיא דזימון מחליף מדמצינו ר"י דאמר אינו מוציא עד שיאכל כזית ובודאי דזימון מחליף כי היכי דתיקו מילתיה כר"י דהלכה כוותיה לגבי ר"מ ועי"ל מדלא פי' אי מחליף ע"כ לחומרא קאמר וכי מחליף ההיא דזימון הוו כולהו ר"י דהלכ' כוותיה לחומר' ועיין למהר"ם לובלין ריש ד"ג ע"ב ע"ש:
בא"ד דהא קים ליה ר"י כשיטתו וכו' עכ"ל לפמ"ש התוס' לעיל דמ"ח ע"ב בד"ה עד דמדינא אע"פי שיצא מוציא דכל ישראל ערבין ז"בז ול"צ כזית דגן אלא כדי שיאמר שאכלנו משלו ע"ש אין להוכיח משם דקם ליה ר"י בשיטתו דבודאן כדי שיאמר שאכלנו משלו לכ"ע סגי בכזית דסתם אכילה בכזית ודוקא הכא דכתיב ושבעת הוא דפליגי:.