אור ברסלב
משמרות כהונה חלק א מסכת ראש השנה

משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת ראש השנה

מסכת סוכה

פרק ראשון

דף ב.

מתני' ר"ה למעשר ה' טורי אבן באבני מלואים הק' מכאן עמ"ש הר"מ בפ"ז מה' בכורות יראה לי שאם עשר משנה זו על שנה אחרת הוי מעשר להחמיר מדחשיב ליה במתני' מוכח דל"מ אפי' בדיעבד שהרי בגמ' לקמן ד"ז אמרינן דלא חשיב במתני' תרומת הלשכה משום דבדיעבד יצא ע"ש ונ"ל דל"ק שהרי הר"מ לא כ' אלא הוי מעשר להחמיר משמע דקדוש לחומרא ולא לענין דא"צ לעשר עוד אלא דקדוש ויעשר עוד משל אותה שנה עצמה ומשני ליה הר"מ כמו מעשר מספק וא"כ חשיב ליה במתני' שפיר כיון דלא יצא וצריך לעשר עוד וע"ש להלח"מ:

תוס' ד"ה לשטרות וכו' משמע לפ"ה מספק וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא מפרש לענין לטרוף לקוחות וכגון שהלואה וכתיב' השטר בכסלו והלקוחות לקחו בתמוז דמספיק לא יטרוף הלקוחות ע"ש והוא תימה דהשתא נמי דתיקנו ניסן ר"ה הוי תמוז קודם לכסלו ולא יטרוף ומ"מ אכתי קשיא דנימא ההלואה והכתיבה בתמוז והלקוחות בכסלו ומספק לא יטרוף והשתא דתי' ר"ה ניסן יטרוף ואף גם זאת נראה דל"ק דא"כ למה מייתי הגמ' משנה דשט"ח המוקדמין ואין זה ענין צריך להך מתני' והגמר' גופה ניחא לה לפרושי לשטרות גופייהו כהך מתניתין ועיין בחי' הרשב"א ז"ל :

בא"ד ונמצאו ב"ד טורפין מן הלקוחות של שנה זו שלא כדין וכו' עכ"ל לא הוו צריכי לזה דבלאו טריפה נמי דהשטר פסול לגבות אפי' מב"ח וגם מן הלקוחות של שנה ד' שאח"כ כיון דמוקדם גמור הוא אלא כיון דטעמא דלא גבי אפי' מב"ח משום שמא יטרוף שלא כדין נקטו עיקר הפיסול:

ד"ה שט"ח וכו' פ"ה פסולים וכו' עכ"ל גם מפ"ה דשמעתין שלפנינו נראה כן מדכ' ואינו אלא מלוה ע"פ שאינו גובה מן המשועבדים דלא כמהרש"א ז"ל עיין שם:

דף ב:

גמ' מ"ד שתא לבי תרי וכו' הא דלא משני קמ"ל יום א' בשנה חשוב שנה משום דלא נזכר זה בברייתא דלא קתני אלא מונין לזה ולזה וי"ל דמה שמונין לשני היינו דמונין לו מיום כ"ט שעמד שנה שלימה עד יום כ"ט אחר והא דניסן ר"ה היינו למי שעמד שלשים יום קודם ניסן והא דפריך אבבא דמת בניסן פשיטא ולא משני דקמ"ל יום א' בשנה חשוב שנה דאי האי לחודא קמ"ל לא הו"ל למינקט בבא אחריתי אלא הו"ל לאשמועינן בבא דמת באדר דכי נכנס ניסן מונין לו שנה שנייה ולפמ"ש רש"י דהנך ב' ברייתות חדא ברייתא היא וכ"כ התוס' בבתרא דקס"ו ע"א בד"ה אי הכי ע"ש ניחא בלא"ה שפיר אלא דהו"ל לרש"י למינקט דבריו בקושית פשיטא דתרי בבי קמייתא ולכן צ"ל כדכתי' ועיין להפנ"י:

שם גמ' ה"נ שנת מ' לג"ש מפירש"י שכ' ר"פ גמיר להו מרבו דג"ש גמורה היא ומאי דניסן ר"ה למלכים דינא דאורייתא הוא ועפי"ז נ"ל מה שהק' התוס' לעיל על פירש"י שכ' דמספק פסלי' לשטר דמההיא דשטר שזמנו וכו' נראה דמספק לא פסלי' שטרא ע"ש די"ל דמדאוריי' מספק פסול ומדרבנן כשר שלא תנעול דבגמ' שם בר"פ אחד דיני ממונות פרכינן אמתני' דקתני ד"מ בעי' דרישה וחקירה מהך דשטר שזמנו דאי בעי' דרישה וחקידה אמאי תלינן באיחרוהו וכתבוהו ומשני דמדרבנן לא בעי' דו"ח שלא תנעול דלת ע"ש וא"כ בגמ' לעיל דבעי למאי הלכתא ניסן ר"ה קאי אדאוריתא ולכך פירש"י שפיר דמספק פסלינן ליה כיון דבעי דו"ח ובתר דתי' רבנן דלא בעי דו"ח מודה רש"י דנ"מ להפך כמ"ש התוס' והא דתנן מאוחרין כשרין אתיא אפי' לדינא דאורייתא אם העדים עצמן הם שהעידו דאיחרוהו והגמ' שם דפריך עלה אי בעינן דו"ח אמאי כשרין היינו משום דמשמע ליה דמיירי אפילו בהעידו העדים אחרים כמ"ש מהר"ם לובלין בחי' שם ע"ש אבל באותם העדים עצמן א"ש אפי' לדינא דאורייתא ושפיר מייתי לה הגמ' לעיל אדינא דאורייתא אבל אכתי יש להבין כיון דאורייתא קיימי' אפילו מוקדם כשר וטריף מזמן דקאמרי העדים דטעמא דפסולין אינו אלא משום גזירה שמא יגבה מזמן א' ועיין להפנ"י לעיל:

תוס' ד"ה מקיש וכו' משום דהכי הוה מעשר וכו' עכ"ל מה שהקשה מהרש"א נימא ב' לחדשים י"ל דפשטיה דקרא קאי אמלאכות שלמה ורש"י סירס המקרא ומה שהק' ה' טורי אבן דא"כ מאי פריך ואימא תמוז ואימא וכו' ע"ש י"ל דאחר דאיכא הקיש בע"כ מסרסי' ליה לקרא וב' לחדשים קאמרי והתוס' לא קיימי אלא אפשטיה דקרא בלא הקישא:

דף ג.

ד"ה אלא וכו' כמו כי בא סוס פרעה וכו' עכ"ל הא דלא הוק"ל כן בקראי דכי מת אביכם וכי מת גבורם דמייתי להו כבר משום דא"צ לפרשם בלשון כאשר אלא לפום פ"ה שהביאו בסה"ד דלשון אשר הוא כמו אם ובקרא דכי מת אביהם וכי מת גבורם לא יתכן לפרשם בלשון אם ולכן ע"כ לפרש בלשון כאשר אבל לפום מסקנת התוס' דלשון אשר הוא כמו לשון דהא אם כן יתפרשו שפיר בלשון אשר ר"ל דראו שמת אביהם ולכך אמרו לו ישטמנו ולהכי נקטו קושיתם בהני קראי דכי בא סוס פרעה דלכל הפירושים לא יתפרשו אלא בלשון כאשר:

ד"ה ת"כ וכו' שמונין למלכותו וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א ז"ל א"כ למ"ל בשני הא מבחדש השני היא למלכותו וכמ"ש התוספות לעיל ע"ש ול"ק דדוקא בקרא דלעיל הוא דלא משמע להו לפ' לחדשים דהא קרא כתיב למלך שלמה וכמו שכתבתי לעיל אבל בהאי קרא דר"א לא כתיב למלכותו אלא לגבי שנה ולכך יתפרש שפיר בחדש השני לחדשים ולכך אצטריך בשני לאשמועי' שני למלכותו:

דף ג:

גמ' לא ס"ד דתניא וכו' הקשה ה' טורי אבן דלקמן פריך ר"ח מאי קמ"ל ומשני קראי אתו לאשמועינן והשתא הא ר"ח נמי לא נ"ל אלא מבריית' הלזו ע"ש ול"ק דמברייתא לחוד לא סגי די"ל למניינא אחרינא כדפריך הגמ' ועכ"ל מג"ש וא"כ היא גופה דאשמועינן ר"ח קרא וג"ש:

דף ד.

גמ' נ"מ לנודר הקשה הפנ"י הא ברגל אחד עובר בעשה וא"כ מאי נ"מ בהא דר"ה לרגלים מאי נ"מ בין עשה ללאו ותי' דדוקא לרבנן הוא דברגל א' עובר בעשה אבל לר"ש דמיקל ובעי כסדרן א"ע בעשה ברגל א' ע"ש וליתא דא"כ מאי פריך הגמ' לקמן דף ו' ע"א אהא דאמ"ר כיון שעבר עליו רגל ראשון עובר בעשה מברייתא דקי"ל פרה זבחי שלמים וכו' נוקמה לברייתא כר"ש ומכח זה ג"כ אין לתרץ דדוקא בע"ע רגל א' מהג' רגלים דבסדרן הוא דעובר בעשה אבל בנודר אחר הפסח דעצרת וסוכה אינם מן המנין א"ע בעשה אלא בעבר הפסח שאחריהם דא"כ מאי פריך מברייתא דקי"ל פרה וכו' ולעיקר הקו' י"ל דנ"מ לפיסול עדות לסברת הר"מ בפי"ג מה' עדות דאינו נפסל לעדות אלא בעבר על לאו ול"ד על לאו שיש בו מלקות כמ"ש הכנה"ג סי' ל"ד הגהב"י אות כ"ח ובעבר על עשה אינו נפסל לעדות כמ"ש הרדב"ז בלשונות הרמב"ם ע"ש ועיין להתוס' בפ' אז"נ דע"ב ע"א דנראה מדבריהם דלא בעי עבירה שיש בה מלקות ע"ש ועמיתנו הרב מהרש"ש הי"ו אמר דנ"מ לנשים למ"ד לקמן דנשים איתנהו בבל תאחר ובעבר רגל א' דעובר בעשה ליתנהו דמ"מ שהז"נ היא:

תוס' ד"ה שלשה וכו' ומתני' דניסן ר"ה וכו' עכ"ל ר"ל דלקמן ד"ו אמרי' דרבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי ואהא ק"ל דא"כ היכי אמרינן בשמעתין ד"ש היא הא לא אתיא סיפא כר"ש וכדפריך לקמן ולזה כ' דמ"ש הגמ' ר"ש היא אניסן ר"ה לחוד קאי וזהו שכ' ומתני' דניסן ר"ה ר"ש ר"ל דוקא הא דקתני ניסן ר"ה הוא דקאמר ר"ש היא ועיין להשע"ה ח"ב דף מה שנדחק בכוונתם ע"ש:

ד"ה צדקות וכו' כל זמן שלא עבדו וכו' עכ"ל עיין לה' טורי אבן ועיין בספרו שאגת אריה סימן ס"י עיין שם:

ד"ה ומעשרות וכו' ומה שקבע עליהם הכתוב וכו' עכ"ל ול"ל דמה שקבע זמן ביעור היינו של אותה שנה דהא בקרא דביעור כתיב גם מעשר שני ע"ש בפירש"י בחומש ומע"כ ליתיה אלא בשנה שנייה והביעו' הוא בסוף שנה שלישית וא"צ לדברי מהרש"א ז"ל:

בא"ד בין רגל לביעור וכו' עכ"ל והשתא בזמן הביעור שהוא עי"ט ראשון ליכא אפי' רגל אחד דבעי' עד שיעבור כל הרגל הוא שיעבור בב"ת כדמוכח בגמ' לקמן דף ה' ע"ב ע"ש וא"ש אפי' למ"ד רגל אחד דלא כמהרש"א ע"ש וה' טורי אבן תי' לקושי' התוס' דנ"מ בהנך דל"מ בב"ת כמו אשה וכיוצא ואפי' דהנך דלאו קדשים לא תלי ב"ת דידהו ברגלים אלא לאלתר מ"מ מע"ב תלי בביאת הארץ ע"ש ואכתי קשיא ממעשר עני ולא יתיישב זה אלא בדלא קיימי עניים ולשי' התוס' בד"ה צדקות ע"ש:

דף ד:

ד"ה לקט וכו' והיכא דעבר ונעלם וכו' עכ"ל ה' טורי אבן דלרע"ק דס"ל תעזוב מעיקרא משמע המ"ל לב"ת דלקט שכחה ופאה ועוד מאי פריך בריש תמורה לאביי דמהני מלקט ש"ו נימא מדרבינהו רחמנא לב"ת שמעינן דלא מהני ע"ש ולפמ"ש הרב עצמו לעיל דמעשר עני לא נ"ל ב"ת דידיה אלא מקרא דמעמך ע"ש א"ש הכל דלרע"ק מוקי ליה למ"ע וגם לא שמעי' מקרא דמעמך דלא מהני דהו"מ ליה למ"ע:

בא"ד במלקט לצורך עניים וכו' עכ"ל רבנן דאמרי יתנה לעני הנמצא ודאי דמיירי בדאיכא עניים דאי ליכא עניים הו"מ לזכות לעצמו כמו שהוכיחו מפ' הזרוע ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאותו עני דבחד מגו רבנן מודו אלא ע"כ בדאיכא עניים אבל הכא גבי ב"ת בדליכא עניים מיירי דמודו רבנן דזכה לאותם עניים ולא עבר לאלתר בכה"ג גם לא עבר משום בל תלקט לעני דהא בכה"ג הו"מ לזכות בהם אפי' הוא בעצמו וכי עבר ג"ר עבר בב"ת ובכן ל"ק מ"ש הט"א ועיין להרשב"א בחי':

גמ' ורבנן ההוא לכדר' יונה וכו' ואפ' לר"ש אית ליה הקישא דר"י כמ"ש מדברי החוס' בפ"ק דשבועו' סוף ד"ט ע"ש והו"מ הגמרא לומר קרא דבמועדיכם מבע"ל לדוחה את השבת והטומאה כדאיתא בפ' כ"צ דע"ז ע"א ע"ש ודע דכי דרשי' ההקי' דר"י כולהו מועדי' בכלל ואפי' ר"ח דהא הוקשו לר"ח הוא והשתא כי דרשי' הקישא דר"י ליכא למידרש כלל דמועדיכם קאי אלבד מנדריכם ומיעוט מועדים שנים ולענין ב"ת דהא אפי' ר"ח בכלל וע"כ דלא אתא לב"ת ובכן ל"ק מ"ש הט"א ע"ד התוס' בד"ה אלא ע"ש:

שם גמ' תפסת מרובה לא תפסת הק' ה' ט"א בחגיגה די"ז למ"ש התוס' בפסחים דמ"ג ע"ב דאורחיה דקרא למדרשיה מסיפא לרישא הו"ל לאקשויי הכא חה"ש לחה"ס כאורחיה דקרא ע"ש ונ"ל דשאני הכא דאפי' דרשת הכי מ"מ חג המצות דכתיב ע"כ לאקשויי ליה חג הסוכות ללינה כדלקמן וכיון דע"כ בהאי קרא דרשי' מרישא לסיפא דרשינן כוליה מרישא לסיפא ואין קפידא בהאי קרא וכמ"ש עוד ע"ד התוס' דפסחים עמ"ש בחי' שם:

דף ה.

תוס' ד"ה מה וכו' וכגון דשלח שלמיו מאתמול וכו' עכ"ל ה' טורי אבן בחגיגה די"ז הקש' דהא מ"מ צריך לזבוח היום כדי שישמח בלילה דהא מה שנשחט אתמול א"כ בלילה שאחר היום ולפמ"ש מהרש"ל בר"פ לולב וערבה דלא אתרבי בהדיא אלא ליל ח' אבל שאר לילות י"ל דל"מ בשמחה ע"ש ניחא שפיר וע"ש במהרש"א ז"ל:

בא"ד ואתי הקישא וכו' כל ז"י הרגל וכו' עכ"ל התוס' בחגיגה די"ז כ' דלת"ק ור"ש נ"ל לינה מופנית וכו' ע"ש ולפ"ד התוס' כאן צ"ל דת"ק ור"ש ל"ל לינה כל ז' ופליגי תנאי בהא איברא דלפמ"ש הט"א לעיל דר"ש נ"ל כסדרן מדכתיב חג המצות וחג הסוכות דל"צ דחה"מ פתח בו הכתוב וחה"ס בו דיבר הכתוב ועירב פירש"י ופיר"ח ע"ש א"ש לת"ק די"ל דגר' נ"ל מדכתיב חה"ש ופתח הכתוב בחה"מ וחה"ס שבו דיבר הכתוב ואייתרו חה"מ וחה"ס ללינה אבל ר"ש צ"ל דל"ל לינה אלא לילה אחת אבל לפירש"י ולפירשב"ם לת"ק צ"ל דנפ"ל לינה מקרא דופנית דל"ל דמאיתר חה"ס לפיר"ח וחה"מ לפירש"י דרשי' תשלומין דא"כ נימא דגם חה"ש אתא לתשלומין ולא שמעינן ג"ר לב"ת אלא שני רגלים ועפי"ז ל"ק מה שהק' הט"א בסמוך במאי דפריך ק"ק ור"ש תשלומין מנ"ל דמאי פריך לת"ק לפיר"ח נימא דאית ליה גם לת"ק דלא בעי למיכתב חה"מ שבו פתח הכתוב ודריש ליה לתשלומין ע"ש ועפי"ה ל"ק דא"כ נימא דגם חה"ש אתי לתשלומין גם מן האמור ליתא למ"ש השע"ה בדעת הרמב"ם ע"ש:

ד"ה ואי וכו' מיד עובר עליו עכ"ל וכ"נ מפירש"י והט"א הקשה מההיא דטמאוהו ליוסף הכהן בע"פ משום עשה דטומאת קרובים והיכי עשה דטומא' דוחה עשה דפסח ול"ת דב"ת ע"ש ול"ק די"ל דבההוא עובדא עדיין לא אפריש או דהיה ממונה עם בני חבורה דהפסח קרב משום בני חבורה וליכא ב"ת כלל דאע"ג דמחוייב בפסח לא שייך ב"ת אלא באמר ולא הפריש או הפריש ולא אקריב וזה לא אמר ולא הפריש והפסח שהופרש קרב הוא משום שאר בני חבורה:

דף ה:

ד"ה אלא וכו' ולא יתכן דא"כ נו"ן וכו' עכ"ל ק"ק דאמאי לא נ"ל באמת מהאי היקיש' ואמאי אצטריך כל הני קראי:

ד"ה מה וכו' מהיכ"ת לן למיפסל וכו' עכ"ל ה' ט"א הק' דנימא דהוה מוקמינן קרא דב"ת וקרא דמוצא שפתיך באפרשיה ולא אקרביה לחוד ולמיפסל והוכיח מדברי התוס' בזבחים דף ד' ע"ב בד"ה אימא דטפי אית לן למידרש לעכב מלמידרש דרשא אחריתי ע"ש וליתא דהתם דוקא משום דהדרשא היא באא"ע ועוד דנעלם ממנו דברי התוס' שם ד"ח ע"א בד"ה וזריקה שהוכיחו מהגמ' שם דכי איכא למידרש ל"מ קרא לעכב ודברי התוס' שהביא הרב צ"ל בכוונתם כמ"ש ה' עומר מן הביאו הח"ן שם וע"ש בחי':

שם גמ' בכור דלאו בר הרצאה וכו' ואיכא קרא דוהיה בך חטא לחוד הו"מ ליה בבכור לחוד ובהכי ניחא דלא משני הגמר' דאי מקרא דבכור לחוד הו"מ ליה במיעוט שנים דלא עבר בב"ת כמ"ש הט"א די"ל משום דאכתי ק' ליכתוב קרא דהכא לחוד והא דפריך מדבן עזאי נפקא ולא משני דבן עזאי ל"ל דאחרים כמ"ש התוס' ואצט' קרא דבן עזאי משום דאי מקרא דהכא הו"מ בבכור משום דאכתי ק' בקרא דבן עזאי לחוד סגי דהא לא ירצה כתיב משמע במדי דבר הרצאה מיירי ועיין להט"א מ"ש במאי דפריך מדבן עזאי נפקא:

דף ו.

גמ' אלו קדשי ב"ה וכו' הק' הט"א לר"ל בר"פ שילוח הקן דס"ל דבקב"ה אפי' אמר עלי ל"מ באחריות היכי מ"ל דקב"ה חייב בב"ת עש"ב ול"ק דאע"ג דא"ח באחריותה מ"מ כל זמן דאיתיה בעין מחוייב להביאו ליד גזבר ואם לא הביאו עובר בב"ת וכמו נדבה דקדשי מזבח:

תוס' ד"ה תשמור וכו' וסוגיא דשמעתא משמע בגמרא דאתיא כרע"ק וכו' עכ"ל דבריהם תמוהים דבגמ' שם בע"א מוקי לה ר"י גופיה כרי"ש ורי"ש ס"ל במגדף כרע"ק וא"כ מתני' לאו רע"ק היא ומ"ש בגמ' גבי אוב וידעוני מתניתין רע"ק היינו דס"ל כרע"ק במגדף:

ד"ה יקריב וכו' וי"ל דלעולם בשלא עבר וכו' עכ"ל מתבאר מכאן דבחטאו' ואשמות דאין ממשכנין היינו כל זמן שלא עבר בב"ת אבל אי עבר בב"ת ממשכנין ובהכי ניחא מ"ש התוספות בר"פ אמרו לו לר"מ אמאי מחייב באמ"ל אכלת חלב והא אין ממשכנין ע"ש ועפי"ה מ"ל בעבר בב"ת ובעיקר קושיתם ותי' כאן עיין בגמ' בבכורות דף כ"ו ע"ב דקאמר כיון דעולה נמי מכפרא אעשה לא משהי לה וצ"ע ובעיקר בעיא דהתם בבכורות ק"ל תפשוט מדתנן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם וי"ל דהתם בלא הפרישן עדיין אבל אי כבר הפרישם בההיא מבע"ל בבכורות אי משהי לה:

דף ו:

גמ' אשה מהו בב"ת ה' שאגת אריה סי' הוכיח מגמרא דריש נדרים ד"ד דאשה אינה בב"ת ע"ש ואפ"ל דהתם בקרבן עוף דיולדת מיירי ובעוף לא מצינו בו בב"ת וכן י"ל קצת ממה שדחו התו' לעיל פי' הי"מ דמשום היקישא דזאת התורה דא"כ נו"ן נמי ע"ש והא בהיקישא דזאת התורה ליתיה בעוף כמ"ש התוס' במנחות דף ונימא דאצט' קרא לעוף איברא דהתוס' בחולין דכ"א כ' דהיקישא דזאת התורה איתיה אפי' בעוף ועיין להתוס' בבתרא דקס"ו ע"א בד"ה נכנס דפשיט"ל דגם עוף איתיה בב"ת ע"ש:

דף ז.

גמ' דכלו חדשיו וכו' המש"ל בפ"ד

מה' א"מ הוכיח מכאן דבקדשי' אפי' כלו חדשיו בעי' ח' ימים ע"ש ועמ"ש בחידושנו בחולין דכ"א ע"א ע"ש:

שם גמ' מידי רוב אסיף כתיב ור"ח אע"ג דנייד מקרא קמא משום קושיא מידי רוב אביב כתיב מ"מ בהאי קרא דבאספכם כתיב בל' רבים משמע דמ"ל רוב אסיפת בני אדם קאמר:

שם ואבע"א מהכא בחדש הראשון וכו' ראשון למילתיה דקדק מהרש"א ז"ל דקראי קמאי נמי נימא למעשה המן קאמר ע"ש וי"ל דאמוראי קמאי קרא יתירא קדרשי מדכתיב חשבון החדשים ושם החדשים ולא סגי ליה בחד מנייהו ש"מ להאי דרשא אבל יש לדקדק ראב"י ור"א אמאי ניידו מקרא קמא דותלקח אסתר דהוא כתיב ברישא:

תוס' ד"ה שמא וכו' וקצת תימה וכו' עכ"ל לפי מה שצדד המש"ל בסברת רבה דאמר התם דפליגי בהבטה דהפקר דלכ"ע אי קני חיישי' שמא לא ימסרם יפה הו"מ התוס' לאקשויי טפי לרבה מבריי' דהכא דלא חיישינן להכי תי' יתיישב שפיר הכל:

דף ט.

ד"ה ולאפוקי וכו' ועוד דסתם מתני' דהכא אוקמה כרי"ש וכו' עכ"ל אע"ג דלר"א א"צ לאוקמה כרי"ש כמ"ש התוס' לעיל בד"ה בעשרה מ"מ הגמ' לא אוקמה כך ולא קאמר דלר"א ניחא נראה דניחא ליה להגמ' לאוקמ' כרי"ש לכ"ע משום דהלכתא כוותיה:

ד"ה וקציר וכו' ואמאי לא אמרינן מן המותר לישראל וכו' עכ"ל ק' מנ"ל דאסור לבצור אם עבר ובצר שרי והתוס' בפ' הזהב דנ"ח ע"א הוכיחו מדקתני אבל אתה בוצר מן המופקר ומופקר אסור לבצור ע"ש ויש להבין נימא דע"י שינוי קאמר ומשומר אפי' ע"י שינוי אסור כמו שהוכיחו התוס' כאן וי"ל הא דמופקר שרי ע"י שינוי נ"ל מדכתיב לאכלה והיכי. מ"ל הא אסור לבצור וע"כ דשרי ע"י שינוי וכ"כ הק"א שם בברייתא דת"כ ע"ש וא"כ ע"כ דמשומר אסור באכילה דאי משומר מותר באכילה א"כ לאכלה דקרא קאי גם על המשומר וא"כ ע"כ ע"י שינוי שרי כמו מופקר אלא ע"כ דאסור באכילה מדאסור ע"י שינוי וא"כ משומר אסור אפי' ע"י שינוי וזהו כוונת התוס' שם דמופקר אסור לבצור וא"כ הדקתני אבל אתה בוצר הוא ע"י שינוי וא"כ משומר אסור אפי' ע"י שינוי וא"כ ע"כ דאסור באכילה ודלא כמו שדחק מהרש"א שם דקתני אבל בוצר היינו אם עבר ע"ש:

ועוד י"מ דברי התוס' כאן דמקשי' לשי' ר"ת בדבור הקודם דספיחים אפי' קודם הביעור ודוקא במשומר כמ"ש מהר"ם לובלין בפ' מקום שנהגו דנ"ב ע"ב עיין שם:

ד"ה ורי"ש וכו' לא הו"ל קראי גבי שביעית וכו' עכ"ל ק"ק נימא דקציר לשביעית אתא לתוספ' דמוצאי שביעית וחריש אצטריך לחרישה גופה כמ"ש בד"ה שהרי אלא מדכתיב גבי קציר ש"מ לתוספת נמי אתא ונימא מדכתיב גבי קציר לתוספת כדי שילמד על שבת ויו"ט דבכה"ג ליכא לאקשויי קשויי לא לכתביה גבי קציר ולכתוב קרא יתירא גבי שבת ויו"ט כיון דבלא"ה אצט' למכתב חריש לאסור החרישה כתביה גבי קציר ללמוד שבת ויו"ט ולא יצטרך לכתוב קרא יתירא גבי שבת ויו"ט ויש ליישב:

דף ט:

גמ' ויליף שנה שנה מתשרי הק' הט"א נילף שנה שנה מע"ע ושדה אחוזה ובתי ע"ח וקדשים דלמנין שלהם ולא למנין עולם כדאיתא בנדה דמ"ז ע"ש ולק"מ דשנה שנה גמירי מסיני ולא שנה משני' ובע"ע כתיב שנים שדה אחוזה וקדשים נמי שנתו כתיב ובתי ע"ח כתיב שנה תמימה ולא גמרי' שנה שאין עמה תמימה משנה שיש עמה תמימה ובהכי ניחא נמי מה שדקדק עוד אמאי מייתי הגמ' קרא דבשנה הרביעית ע"ש מה שדחה וע"פ מ"ש ניחא שפיר דלא גמירי אלא שנה שנה ולכך מייתי משנה הרביעית וכיון דשנה הד' למנין עולם ע"כ ג"ש דערלה נמי למנין עולם:

שם גמ' עלתה לו שנה ומותר לקיימן עמ"ש הט"א דגמ' דילן סובר דלרבנן מקיים בכלאים אפי' איסורא ליכא ועיין במהרש"א בסוטה דמ"ג ע"ב בגמ' ע"ש:

תוס' ד"ה מרכיב וכו' וצריך לדקדק וכו' משום מבריך וכו' עכ"ל הא דנקטו מבריך עיין בתשו' מהר"ם אלשיך ז"ל סי' ק"י עש"ב:

דף י.

גמ' בן כ"ד חדש ול"י עיין להט"א

מה שהק' מגמ' דערכין דח"י ע"ב ע"ש ואין מקום לקושיתו דאפי' בעינן שלשים יום בשנה היינו ליחשב שנה אבל השנה שעברה כבר הושלמ' משנכנס יום א' בשנה שלאחריה וכן צ"ל בגמ' גופה שם דקאמר אי מה התם יום א' אף כאן יום א' הרי דסגי ליה ביום א' אפי' דר"א ס"ל ל"י בשנה ליחשב שנה ואפי' אי ר"א לא בעי יום ל' כולו קשיא אלא ע"כ כדכתי' ומה שהק' עמ"ש הר"מ בה' מעה"ק דפר יותר מג"ש הוי זקן עיין להמש"ל בפ' מה' איסורי מזבח דין ו' ע"ש:

שם תוס' עגל וכו' והכא משמע מדעגל וכו' עכ"ל הא דלא ק"ל בריי' דת"כ אמתני' דפרה בלא הא דשמעתין עיין להמש"ל בריש ה' פרה עיין שם:

ד"ה שנים וכו' וצ"ל דהאי ק"ו דהכא לרבנן וכו' עכ"ל ק"ק דמאי פריך הגמ' נימא דר"מ ס"ל כרבי יוסי ואתיא מתני' כר"מ ויש ליישב:

בא"ד דדחיק אזבה ביממי וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל כיון דשל ביה"ש חשבת ליה דיום א"כ תעלה לה שימור יום ב' ועיין מ"ש לזה מהרש"א גופיה בנדה דע"א ע"ש ול"ק דראיה דביה"ש נחשבת לשתים דביה"ש חציו מן היום וחציו מן הלילה וכשראתה כל ביה"ש הוי סוף היום בטומאה ותחילת יום הב' בטומאה ולא הוי שימור דאע"ג דשימור ל"מ בלילה מ"מ כי ראתה בו נחשב תחילת היום בטומא' דמקצת היום דהוי שימור היינו כל הלילה ומקצת מן היום:

דף יא.

ד"ה אלא וכו' ולמאי דמסקי' וכו' לא הוה צריך לשנויי וכו' עכ"ל עיין להב"ש סי' ד' סקי"ט ע"ש:

דף יב.

גמ' דתלתן משתצמח וכו' התיו"ט בפ"א דתרומות משנה ה' כ' מהירושלמי דגם בתבואה וזיתים משתצמח הוא סימן להבאת שליש והק' ע"ז דבגמ' לקמן לא מוכח אלא מדקי"ל לרבנן ואי איתא הא איכא סימן דמשתצמח ע"ש ולק"מ דהך סי' דמשתצמח לא ידעי' דהוא הבאת שליש אלא מדקי"ל בהבאת שליש דאל"ה דילמא הוא פחות משליש ובהך שיעורא דמשתצמח סגי לן ומהגמ' לקמן גבי עומר שהקריבו ישראל י"ל דלא היה שהות לזורעו כדי לבודקו אם יצמח מיהו מדברי התוספות בשמעתין מתבאר דהנך סימנים ליתנהו בתבואה וזיתים:

תוס' ד"ה מנהג וכו' וי"ל דהאי דהכא אצטריך וכו' עכ"ל ר"ל דפשיט"ל דמהך דלעיל לא ידעינן דינא דפירות אבל בהך דרשא דהכא סגי לן והך קציר דלעיל אצטריך לגלויי על חריש וכמ"ש התוס' לעיל ולפום תי' בתרא דגם דין דחרישה דלעיל לא שמעי' ליה מדין הפירות דהכא ולכך בתי' בתרא לא הוצרכו לפרש דמדין החריש דלעיל לא ידעינן דין הפירות משום דר"ז צריך לאומרו גם לתי' קמא ועמ"ש מהרש"א ז"ל:

דף יג.

גמ' ולא קציר נכרי מה שהקש' הט"א מגמ' דפסחים דכ"ג ע"א ע"ש לק"מ דכבר כ' התוס' שם דף ה' ע"ב דמחד קרא נפ"ל נכרי והקדש ע"ש וה"נ קציר נכרי ומצוה:

תוס' ד"ה ולא קציר וכו' מאשירות שבדורות הראשונים וכו' עכ"ל עמ"ש הט"א ועיין לה' פ' דרכים דרך הקדש דכ"ב ע"ג ע"ש:

דף יג:

גמ' ר"ש שזורי ס' יש בילה וכו' הק' הט"א דבמנחות דל"א ע"א אמרינן כ"מ ששנה רש"ז הלכה כמותו ע"ש בגמ' והא סתראי נינהו דבההיא דנתערב לי טבל ס"ל אין בילה ובהא דצובר גורנו ס' יש בילה ובדברי רש"ז עצמו י"ל דאפי' דס"ל יש בילה לא רצה לסמוך על דעתו במקום רבו ר"ט אבל למיפסק הילכתא בכולהו כרש"ז קשיא ע"ש ול"ק די"ל דמאי דפסק כרש"ז בההיא דצובר גורנו משום דאזיל אחר גמר פרי וכוותיה ולאו מטעמיה וכדאמרינן לקמן דשמואל דאמר הלכה כרש"ז כוותיה ולאו מטעמיה אלא מטעמא דגמרי הפרי:

תוס' ד"ה מתוך וכו' א"נ כדתניא בת"כ וכו' עכ"ל ק"ק לפ"ז אמאי אצט' לטעמא דעשויין פרכין פרכין נילף משביעית וכדילפינן לעיל בתבואה וזיתים אחר שליש מעשרות משביעית וי"ל דשביעית לעולם קדמה לזמן המעשרות דהא אילנות לשביעית בתר חנטה ולמעשרות כשיעור המפורש בהם ולעיל גבי שליש מייתי מכ"ש וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה התבואה ע"ש ועי"ל דהכא שאני דטפי הו"ל למילף מדין מעשר גופיה דבדיקות אחר לקיטה:

דף יד.

גמ' ונהג בו ב' עישורין הרמב"ם בפ"ח מה' מע"ב כ' בספק ב' הנכנסה לג' דמפריש מע"ב מפני שהוא קדש ואין מפריש מע"ע מפני שהוא חול והשיג הראב"ד הא אכתי טבל ל הוא כיון שלא הפריש מע"ע ועוד הא רע"ק נהג בו ב' עישורין ועיין להכ"מ מ"ש משם מהריק"ו בזה ע"ש ועיין להט"א ונ"ל דלעול' קורא את השם וכדאמרי' במסכת מכות דף י"ז גבי דמאי דחכ"א קורא שם וא"צ להפריש וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה' מעשר ע"ש וה"נ דכוותה קורא את השם אלא דא"צ להפריש כיון שהוא חול וכבר יצא מידי טבל סגי בהכי אבל במע"ב לא סגי בקריאת שם כיון שהוא קדש והו"ל תערובת קדש בחול:

דף יד:

תוס' ד"ה ולשביעית וכו' כגון אתרוג בת ו' וכו' עכ"ל וה"ה בת שביעית היוצאת לשמינית דהשתא שוה לאילן להחמיר וכן כתב הרשב"א בחי' כ"י:

בא"ד ומיהו ק' מאתרוג וכו' אלמא דאזלי בתר לקיטה וכו' עכ"ל אע"ג דגמר הפרי ולקיט' בשנה אחת דהא מט"ו בשבט העבר עד עכשיו אכתי לא יצאת השנה מ"מ משמע דנהג בו מע"ע משום לקיטה ולאו משום גמר פרי וכ"כ מהרש"א בסוכה ולשון הרשב"א בחי' כ"י אלמא שמעי' דאזלינן בתר לקיטה ואע"ג דהכא כולהו בשנה אחת מ"מ נ"מ לדעלמ' היכא דגמר הפרי בשנה שנייה ולקיטה בשנה ג' דאזלינן בתר לקיטה:

דף טו.

פירש"י בד"ה אמ"ל וכו' כדתניא במכילתא ואכלו אביוני וכו' עכ"ל עמ"ש הט"א בזה ומה שהק' אמאי אצט' קרא לחייב עיסת שביעית בחלה ת"ל דאס"ד פטורה אמאי אצטריך קרא דהכא לפטור ממעשר הא' תרומה ומעשר חד דינא אית להו ע"ש י"ל דשאני דטעמא דפטורה מן חלה משום דבת שריפה והאי טעמא לא שייך במעשר ול"ד לשאר דינין דבודאי מסתברא לשוותם:

תוס' ד"ה או שבט וכו' וקשיא אמאי לא בעי וכו' עכ"ל לפמ"ש התוס' בדבור שאח"ז י"ל דדוקא הכא קמבע"ל משום דבישול הפירות הולך אחר החמה גם מה שהק' מב' הלחם ל"ק דב' הלחם בעצרת קרב ועיין למהרש"א ז"ל:

דף טו:

גמ' אבל אילן העושה בריכה אחת וכו' כ' הט"א משמע דמד"ת דבתר לקיטה אלא היכא דאין לקיטתו כאחד בתר חנטה אזלינן והגמרא מקשה מבנות שוח דאפי' אין לקיטתו כאחד הו"ל למיזל בתר לקיטה ועפי"ז תירץ מ"ש התוס' בד"ה נהגו ע"ש וצ"ל לפ"ד דמאי דקאמר הגמ' אמינא לך מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאוריי' היינו ר"ל דבחרובין דרבנן אפילו דאיסור' כי נהגו לא מחינן בידייהו כיון דליכא אלא איסורא דרבנן וכדקאמר גבי תוספת יוה"כ במס' ביצה ע"ש אבל בשביעית דאוריי' מחינן בידייהו ולעולם ברייתא דבנות שוח כרבנן דפליגי אר"ן אבל לר"ן אדרבא בדאורייתא אזלינן בתר לקיטה:

שם גמ' משום דא"ל שבקת רבנן ועבדת כר"ן וכו' והא דפריך ליה מברייתא דבנות שוח ולא פריך ליה מרבנן דפליגי אר"ן בברייתא דלעיל משום די"ל דר"ן מפרש דברי ת"ק ולא פליגי:

דף טז.

גמ' אמר אביי הילכך כי חזי איניש דמצלח וכו' הא בשנ' גופה איכא דמצלח ברביע' ראשונה ואיכ' דמצלח ברביע' שנייה וכמ"ש התוס' מגמ' דברכות והיינו דדוקא בלקות הברד אבל לגוף הזרע שוין והכא בגוף הזרע מיירי דהא אביי אברייתא דאירע בה קרי קאי והיינו ברד או שדפון כדפירש"י ויש ליישב:

דף יז.

תוס' ד"ה י"ג וכו' בהגהה והכי איתא בפסיקת' ותאמר ציון עזבני ה' וכו' עכ"ל י"ל דהא התם כתיב וה' והיינו הוא ובית דינו ה"נ ולא כה' קמא ול"ד לדהכא ועוד הא התם באדנות כתיב וי"ל במ"ש המפ' דכמו דכל היכא דכתיב וה' הוא ובית דינו ה"נ דכל היכא דכ' ואדני האדנות היא בית דינו והוי"ו הוא ה' וא"כ הו"ל כמו דכתיב ה"ה כדהכא:

דף יט.

גמ' ות"ל דהו"ל יום שלאח' ר"ח יל"ד מאי פריך נימא לאסו' יום שלאחריו וי"ל דהאי דעשאוהו יו"ט משום דבטלה אדכרתא הוא מימים דלא להתענאה בהון ובימים דלא להתענא' לכ"ע לאחריו מותר ודוקא בימים דלא למספד הוא דפליגי ר"י ורבנן אי לאחריו אסור וכדתנן בר"פ סדר תעניות ע"ש וכ"נ מדברי התוס' בד"ה אסורין דהאי יו"ט הוא מימים דלא להתענאה לחוד והוא ממה שלא הוכיחו דגם בלפניו בתענית לבד אסור אלא ממאי דקאמר הטילו בין ב' יו"ט וכו' ובפשיטות טות הו"ל לאוכוחי משמעתין גופה דאי איתא דבלפניו אפי' בהספד אסור מאי פריך ות"ל משום דהוי יום שלאחריו נימא דעשאוהו יו"ט לאסור יום שלפניו בהספד דאי משום יום שלאחר ר"ח לא אסיר אלא בתענית כדאמרי' התם כל שלאחריו בתענית אסור אלא ע"כ דהאי דעשאוהו יו"ט הוא מימים דלא להתענאה לחוד ובהכי ל"ק מ"ש ה' ט"א מאי פריך ת"ל דהוי יום שלאחר ר"ח נוקמה כרבנן דס"ל לפניו אסור לאחריו מותר ועפי"ה ניחא שפיר דע"כ לא אתיא כרבנן דהא ס"ל דבימים דלא להתענאה אפילו לפניו מותר וא"כ אמאי עשאוהו יו"ט ת"ל דהו"ל יום גדליה אלא ע"כ כר"י ולאסור יום שלפניו ועיין לה' שאגת אריה סי' ק"ה שהוכיח מסוגיא דשמעתין דאסור להתענות בר"ה ע"ש:

תוס' ד"ה יהודה וכו' וקשיא כיון דטומאה קדמה לאבר וכו' עכ"ל יש לקיים פירש"י דנ"מ אם ינקב עוד אחר שהטיף האבר ואח"כ סתמו וקיבל טומאה אחר שהטיף האבר דלר"מ חוזר לטומאה ישנה ולרבנן אינו חוזר אלא שרש"י כ' חוזר לטומאה הישנה דקודם שניקב והטיף האבר והתוספות שלא רצו לקיים פירש"י ע"ד שכתבתי משום דלא קתני במתני' נקובה ב':

בא"ד א"נ רבנן דהכא אית להו בכלי אבן כר"מ וכו' עכ"ל נראה דלכ"ע אינו טמא אלא מדרבנן אלא דלריב"ן משום כלי זכוכית ולר"מ משום כלי מתכות ונ"מ לטומאה הישנה ע"ד שכתבתי בדבור שלפני זה דכיון דאיכא אבר שווינהו רבנן ככלי מתכות לגמרי ועיין למהרש"א ומ"ש ליישב ע"פ גי' התוספתא ע"ש אין כוונתו דהתוס' גרסי כן דא"כ טפי הו"ל דרבנן כריב"ן לגמרי אלא כוונתו דמגירסת התוספתא למדנו דמשום כלי מתכות מדרבנן הוא:

דף יט:

ד"ה מימות וכו' ויום כ"ג מוצאי סוכות וכו' עכ"ל מק' נימא דהיה יום ר"ה בע"ש וא"כ יום כ"ג הוי בשבת ולכך לא נאספו עד יום כ"ד ול"ק דכבר כ' התוס' בר"פ תמיד נשחט דאפי' בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה היו נזהרין שלא יהיה אד"ו הראש ולא יחול ר"ה ביום ששי:

דף כ.

גמ' א"כ יו"הכ שח"ל אחר השבת לפ"ז צ"ל דלכ"ע אפ' בחמימי דאל"ה ק' הא כשחל יוה"כ אחר השבת חלין ר"ה וסוכות בע"ש ואיכא נמי משום ירקיא אלא ע"כ דאפ' בחמימי ולא משכחת משום ירקיא אלא בחל יוה"כ בע"ש ורש"י שפי' משום ירקיא ביום טוב סמוך לשבת פי' כן לפום הבינייא דבסמוך דפליגי אי אמרינן אפ' בחמימי או לא:

תוס' ד"ה מאי וכו' תרי יומי מס' עכ"ל דאי לא ממכרי ליה לא עבדי אלא חד יומא מקומות הקרובים דמגיעים להם השלוחי' ביום א' דס"ל להתוס' דהשלוחים יוצאין ביום ר"ה עצמו כיון דתחומין דרבנן דלא כס' הר"מ שכ' דאין השלוחים יוצאים בר"ה והתוס' לעיל בד"ה ואל יתקלקלו שכ' דלעולם עושין ב' ימים מס' היינו למקומות הרחוקים שאין מגיעים להם השלוחין ביום ואע"ג דאמרינן לקמן דכ"א היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי י"ל משום דאיכא יוה"כ ולאו משום ב' ימים טובים של ר"ה ובשבת ויוה"כ דחמירי אין השלוחים יוצאין משום תחומין:

דף כא.

ד"ה לוי וכו' ואמרינן בגמ' אתם אפי' שוגגין וכו' עכ"ל הקשה הט"א מדאמרינן במס' מנחות ד"מ דלא סמכי' אדיסקי בענין תכלת ופריך מדסמכינן אדיסקי לענין יוה"כ ושבת ע"ש והשתא מאי פריך נימא דש"ה דכי סמכי אדיסקי שפיר עבדי אפי' מוטעין ושוגגין ע"ש ול"ק דהתם פריך משנה מעוברת דסמכי' אדיסקי שעיברו השנה וכדפירש"י שם ובעיבור השנה לא כתיב אתם אפי' שוגגין דדוקא בקידוש החדש במלא וחסר הוא דכתיב אתם וכמ"ש התוספות בסה"ד ויו"הכ דנקט התם היינו במקומות הרחוקים דלא מטו אפי' שלוחי אלול ולא ידעי שעיברו השנה אלא ע"י דיסקי ששולחין להם מקודם ועוד דאה"נ אחר שעשו כמ"ש בדיסקי מהני אבל הם על מה סמכו לכתחילה אי לאו דסמכי אדיסקי:

דף כב.

גמ' והא זמנין סגיאין אמרי קמיה דרב הלכה כר"ש וכו' ר"ל שאמר הלכה כר"י דמכשיר אע"פ שהוא נגד המעשה ומאי דנקט ר"ש היינו ר"ל דהיינו דמתניתין וכלומר הלכה כר"י שהוא ר"ש דמתני' ואזלא שמעתא שפיר וכ"מ בפירש"י ובחנם הגיהו בפירש"י בספרים חדשים ועיין להפנ"י:

פרק שני

דף כב:

גמ' וחד מי מהימן וכו' מכאן מוכח דאע"ג דע"א נאמן באיסורין היינו להעיד על הדבר אבל להעיד על האדם שהוא כשר צריך ב' עדים וכ"כ המח"א בה' עדות סי' י"ט ע"ש וק' מהא דאמרינן בפ"ק דגיטין דף י ע"ב דחתים ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוא לא הוה חתים ליה מקמיה הרי דמהני עדות עד אחד להכשיר את הכותי ואף על גב דהתם מדאורייתא בלא עדות ישראל כשר דכותים גרי אמת וכמ"ש התוס' שם מ"מ ה"נ מדאורייתא כשר אלא משום קלקול ביתוסים הוא דהתקינו להעיד עליו ובירושלמי כאן משני כיון דמדרבנן הוא דבעי עדות הם אמרו והם אמרו והגמ' שלנו אין סובר כן אלא אפי' בדרבנן בעי' שנים להעידו להכשירו וא"כ התם גבי כותי אמאי מהני עדות ע"א להכשירו ועיין להרשב"א בחי' שם ויש ליישב:

דף כג.

גמ' וליעבד בין אמלא בין אחסר וכו' אין להקשות כיון דסגי לן אין מאי דעביד אחסר אמאי מטרחי ליעביד בין אחסר בין אמלא די"ל דהכי פריך אמאי עבדי שלוחים אחר שקלקלו הכותים ליעביד אחסר ואמלא ותו ליכא קלקול כדמשמע מפירש"י במתני' ועיין להט"א:

דף כג:

תוס' ד"ה לא היו זזין וכו' והא דמשמע בההוא פרקא וכו' עכ"ל אבל ממתני' דעירובין גופה דקתני נתנוהו בעיר אחרת בדיר ובסהר לא קי"ל די"ל דחדא קתני נתנוהו בדיר וסהר של עיר אחרת ולא כדפירש"י שם נתנוהו בעיר אחרת או בדיר וכו' ע"ש:

דף כד.

גמ' ראב"ש אומר בין כך וב"כ וכו' כ' הרע"ב דלא פליג אראב"ץ דמודה הוא דמררבנן בעי קידוש ע"ש וצ"ל לפ"ד דבגמ' דפ"ק דסנהדרין ד"י ע"ב דמוקי מתניתין חישוב ולא קידוש דס"ל כראב"ש לפום הך אוקמת' מתני' דהתם בדאורייתא מיירי וע"ש בתוס':

דף כד:

גמ' דמות ד' פנים בהדי הדדי וכו' הא דאצט' לומר בהדי הדדי משום דאסרה תורה אפי' צורה אחת מארבעתן א"כ לא מדריש אתי לכעין חיות והוה אסיר אפי' חמה ולבנה:

תוס' ד"ה שאני וכו' אע"ג דבכל מילי אמירה לנכרי שבות וכו' עכ"ל עיין לה' חוות יאיר סי' מ"ט שכ' דאמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות שריא ולא חסרו חכמים אלא לומר לנכרי העושה עצמו ע"ש ובמ"א כתבתי בזה:

דף כה.

מתני' ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה וכו' אע"ג דלעיל אמרינן התקינו שאין מקבלין העדות מן המנחה ולמעלה היינו דוקא דאין מקבלין אבל אי עבדו וקיבלו מקדשין והכא דראוהו ב"ד וכל ישראל הו"ל כמי שקיבלו העדות ונחקרו העדים נמי מיירי שקיבלו העדות קודם המנחה ושהו בחקירת העדים עד חשיכה ועיין להט"א:

תוס' ד"ה ראוהו וכו' מאי פריך בגמ' וכו' עכ"ל והגמ' גופה דלא מוקי לה בדלא הוה שהות משום דמשמע ליה לישנא דמתני' בדאיכא שהות. ועיין במהרש"א ז"ל:

פרק שלישי

דף כו.

ד"ה חוטא וכו' וגבי שופר מתנאה וכו' עכ"ל ומכל יקריב לא ק"ל כיון דלא קאי דבמאי דמשני חוטא בל יתנאה מיתרצא קושי' דכרובים וארון וא"צ לשינוי' לחוטא בל יקריב אבל רש"י ס"ל דקושטא הוא דבעי' חוטא בל יקריב לאפוקי דבר דלאו בר הקרבה אע"ג דמיתרצא קושי' קמייתא במאי דמשני חוטא בל יתנאה:

דף כו:

ד"ה ר"י וכו' אין לחוש אלא שיהא שם שופר עליו וכו' עכ"ל היינו מצד הלימוד מר"ה הוה אמרינן דאין לחוש כיון דל"ד לר"ה אבל מטעם דקאמר בגמ' דביוה"כ כמה דפשיט עדיף דבעי' פשוטי' והתוס' קאי אלא על הילפות' מר"ה וע' במהרש"א ז"ל:

דף כז.

ד"ה ושמע וכו' וכוותיה קי"ל דהא הני נשי וכו' וכדמוכח בסוטה וכו' עכ"ל ר"ל דמהגמרא שם דפשיט מריב"ל משמע דהלכה כריב"ל והגמ' גופה אע"ג דרבינו גופיה י"ל דמודה לענין לצאת מ"מ לא מצי מייתי מדרב כיון דלא הוזכר זה בדברי רב ומ"מ מדפשיט מריב"ל משמע דהלכתא כוותיה ולפי מאי דפשיט מריב"ל גם הני נשי דמעשים בכל יום דלא יתבי גבי ציבורא ע"כ כריב"ל דהא הך דהני נשי דמיא לההיא דסוטה ושפיר מוכחי דהלכה כריב"ל ועיין במהרש"א ז"ל:

דף כח.

גמ' כי קאמר רבה בתוקע ועולה וכו' והא דקאמר מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר ולא נקט בהך גוונא דרישא ובמפיק רישיה משום דאתיא לאשמועינן גם סוף תקיעה לא יצא דבעינן כל התקיעה ובמפיק רישיה הוי תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה:

גמ' איסורא הוא דרכיב עלייהו ולא נפקי לחולין

הט"א כ' דטעמא משום דהוי מצוה הב"ע ע"ש אבל הרשב"א בחי' ביבמות דק"ג ע"ב כ' דטעמ' משום דע"י שאנו אומרים לא יצא לא עביד איסורא ולכך אמרו לא יצא כי הוכי דלא ליעביד איסורא ע"ש ובשופר של עולה דלא אמרינן לא יצא כי היכי דלא למעול ולא לעביד איסורא משום דמדאורייתא יצא לחולין יצא י"ח וע"י שיאמרו חכמים לא יצא לא מיתקן איסורא דהא יוצא לחולין ומ"ש בשל שלמים לא יצא הוא מדרבנן וע"י שיאמרו לא יצא צריך לתקוע פעם ב' וממילא לא נהנה ולא עביד איסורא ועיין להרב שמחת יו"ט סי':

תוס' ד"ה המודר וכו' בלאו מצוה יש הנאה בישיבה וכו' עכ"ל הקשה המח"א א"כ מאי פריך רבא וכי מצות ליהנות נתנו הא כיון דאיכא הנאה בישיבה אסור כמו מעין בימות החמה ועיין להשע"ה בהלכות שופר במ"ש התוס' ס"ל כתי' הרשב"א ולפמ"ש הוא בעצמו בסמוך ליישב דברי הרשב"א ע"כ דהתוס' לא ס"ל כתי' הרשב"א כמו שנראה מדבריהם בדבור שאח"ז:

דף כח:

ד"ה ומנא וכו' תימה מאי אולמיה וכו' עכ"ל ר"ל המקש' דפריך ודילמא קסבר ר"י מצות עובר עליהם וכו' אמאי לא פריך טפי אפי' דליכא טעמא אחרינא ומוכרח לומר דטעמא הוא משום דאי אתרמי מ"מ קשיא מאי קאמר ומנא תימרא מאי אולמיה דהך מהך דכהן ול"ק מ"ש מהרש"א ז"ל:

בא"ד וא"ת הא דאמר בפ"ק דר"ה וכו' מ"מ אי איתרמי וכו' וכן אם נטל לולב וכו' עכ"ל מדבריהם מוכח דאם נטל לולב או תקע פעם ב' לא עביד מצוה כלל ודלא כה' מר וקציעה שכ' דכל פעם שנוטל או שתוקע מצוה קעביד אלא דלא רמיא חיובא עליה אלא פעם אחת ודמי לטלית ותפילין דכל פעם שלובש מצוה קעביד ע"ש:

פרק רביעי

דף ל.

ד"ה ונתקלקלו וכו' אבל למ"ד מועלת וכו' עכ"ל עיין בפי' רש"י בפסחים דנ"ט דמפ' מאי דאמרי' התם מעלה ומלינה לכ"ע דאפי' למ"ד מועלת דוקא לענין אם ירדו שלא יעלו ע"ש והתוס' לא ניחא להו בהכי כאן דמ"מ קלקול יש במאי דהוו פסולין במזבח דאע"ג דלא ירדו מ"מ פסולין הם וקלקול מיהא הוי:

בא"ד מיהו אפ"ל כשלא באו וכו' עכ"ל ולפ"ז י"ל דגם למ"ד אמרו שירה של חול ניחא שפיר די"ל דס"ל כמ"ר אין לינה מועלת דפלוגת' דאמוראי היא:

בא"ד וכ"ת דהקריבו כבש אחד על תנאי וכו' עכ"ל דאע"ג דאיברים קודמין לכבשים מ"מ אין מעכבין כדתנן בהתכלת וכיון דלא אפשר בע"א שרי לכתחילה:

מתני' משחרב בית המקדש התקין ריב"ז וכו' אע"ג דבטל הטעם מ"מ צריך תקנה כמו כ"ד שבמנין צריך מנין אחר להתירו אפי' בטל הטעם ואע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו שאני הכא דבטל הטעם:

דף לא.

תוס' ד"ה ריבע וכו' דקא' וישקול ד' זוזי וכו' עכ"ל ע"ש דבפריד' אחת מיירי דצריך רובע ובההיא דכריתות דכ"ב פרידין מיירי נקט רבעתים ב' רביעיות וכפירש"י שם ביומא ולפ"ז ס"ל לרש"י דגם גבי גר דנקט רובע סגי בפרידה אחת וכ"נ קצת מהגמ' דכריתות ר"פ ד' מחוסרי כפרה דקאמר השתא לעוף אתרבי לעולת בהמה מבעיא משמע דפריד' אחת דומיא דעולת בהמה והתוס' הוכיחו דלא כפירש"י אלא שהוא רובע דינר לב' פרידין והכא דנקט רובע צ"ל דב' פרידין צריך גבי גר דלא כפירש"י א"נ יש לומר דגם גר יפריש לפי מה שרגילין להתייקר כמ"ש בההיא דיומא:

דף לב.

גמ' השתא דרבנן אמרת לא הקש' הט"א נימא דקסבר כמ"ד תחומין דאורייתא ופיקוח גל במרא וחצינא והוי זו אף זו ע"ש וי"ל א"כ מאי חידש בסיפא בין בדבר שהוא לא תעשה הא כבר תני תחומין שהוא בל"ת ועוד דהול"ל חותכין בדבר שהוא בל"ת גבי תחומין ברישא גם לפמ"ש הט"א גופיה בחגיגה די"ז דביו"ט לכ"ע תחומין דרבנן ניחא שפיר ומהר"ם ב"ח בחי' כאן נסתפק בזה אי ביו"ט תחומין דאורייתא למ"ד בעלמא תחומין דאוריית' ע"ש:

דף לג.

תוס' ד"ה הא וכו' כמו קטן דמברך לאביו וכו' ע"ש בגמרא בפ' מ"ש דקאמר אתי דרבנן ומפיק דרבנן והיינו משום דמצוה לחנכו ומ"מ ס"ל להתוס' כיון דמצוה היא מוטלת על אביו לבד לחנכו אבל הקטן גופיה לאו בר חיובא הוא לא הוי אלא כמו רשות:

בא"ד הא ראה וכו' ואמאי הא פוטר ר"י וכו' עכ"ל ואין לומר משום דרשות מוציא דרבנן דא"כ אפי' לא ראה נמי רשות הוא מיהו קשה אמאי בשלא ראה אינו מוציא כיון דרשות מוציא ומ"ש מקטן דמוציא אעפ"י שאינו מחוייב משום דרשות מוציא כמ"ש התוס' ויש ליישב:

דף לג:

ד"ה שיעור וכו' וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א דלפי מ"ש התוס' אח"ז ונראה שחייב להאריך וכו' א"צ ליזהר בזה ליתא דממ"ש אחר כך בפירוש ריב"א והר"י דלפירושם אין לחוש אם מאריך נראה דלפירש"י אכתי קיימי בהך שכ' צריך ליזהר וכו':

דף לד.

גמ' ותקעתם תרועה תקיעה בפ"ע וכו' עיין פי' רש"י ואילולי פי' היה נראה לפ' דר"ל דתקיעה ותרועה ב' מצות ולא חדא מצוה וכרבנן דס"ל הכי בסוכה דנ"ג ע"ב ונ"ל מדכתיב תתקעו ולא תריעו ואס"ד חדא מצוה אמרה תורה ליעביד פלגא מצוה ע"ש ולזה קאמר א"א תקיעה ותרועה אחת ה"ן ר"ל מצוה אחת ת"ל תתקעו ולא תריעו:

גמ' אי מיוה"כ יליף נגמור לפשוטה וכו' ק' אמאי לא פריך הכי אברייתא גופה דע"כ ילפי' מהדדי בהיקיש' דבחדש השביעי דאל"ה מנ"ל להאי תנא דמדכר ג' תרועות ביוה"כ ובר"ה וא"כ ליפרוך נילף נמי בהיקיש' לפשוטה לפניה ואמאי לא פריך אלא אהא דיליף ביום ולא בלילה מיוה"כ וי"ל דבברייתא גופה י"ל דג"ש עדיפ' ליה כדקאמר לעיל השתא דאיכא ג"ש וכו' אבל השתא דיליף לביום ולא בלילה ס"ל לתלמודא דהאי מילתא לא אתיא אלא בג"ש דמהיקישא לא ילפינן אלא מנין התקיעו' ולא הזמן דכן משמעות ההיקש ולפ"ז דבברייתא גופה משום דג"ש עדיפא אין להקשות ג"ש דתרומה תרומה למה נתקבלה כיון דאיכא היקישא י"ל לדרשא דרישא דברייתא לומר שהם שתי מצות וכמו שפי' בבריית' לעיל דלא כפירש"י:

דף לד:

רש"י ד"ה תקיעות וכו' אם בירך ולא תקע עכ"ל נר' דגריס בבריי' ברישא תקיעות וברכות אין מעכבין זא"ז דלפי גירסתנו דגרסי' תקיעות אין מעכבין זא"ז דאפי' תקיעות עצמן אין מעכבין זא"ז ולפירש"י בסיפא בר"ה וביום הכפורים התקיעות מעכבות את הברכות והברכות מעכבות את התקיעות ואע"ג דבמתני' תנן מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר וכו' ס"ל לרש"י דביש לו שופר מעכבין וכי אין לו אין מעכבין וכה"ג איתא בפ' התכלת:

דף לה.

גמ' משום דאוושי ברכות ה' א"כ בשחרית דר"ה דלא אוושי ברכות אינו מוציא וא"כ ליפלוג בר"ה גופה בין שחרית למוסף וע"ק ביוה"כ דלא אוושי ברכות מא"ל וי"ל דלא פלוג רבנן בין שחרית למוסף ובין ראש השנה ליום הכפורים:

תם ונשלם מסכת ראש השנה

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה