אור ברסלב
משמרות כהונה חלק א מסכת קידושין › פרק שני

משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת קידושין · פרק שני

פרק ראשון

דף מא.

גמ' בהא איסורא נמי אית בה וכו' מק' ומטו בה משמי' דה' נ"ב א"כ היכי הוו קידושין ע"י שלוחו הא שלד"ע לחד תי' שכ' התוס' בפ"ק דמציעא דהקידושין בטלין ואפי' בדרבנן אמרי' אין שלד"ע כמ"ש ה' מש"ל וי"ל דשאני הכא דכיון דלא אסיר אלא מדרבנן מדאורייתא מיהא מקודשת ולא עקרו הקדושין דאוריי' למקדש בפסולי עדות דרבנן:

גמ' אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה כ' ה' שמחיו"ט סי' יו"ד דדוקא לקדשה כשהיא קטנה ולא תנשא אלא עד שתגדל אבל אם מקדשה ומשיאה כשהיא קטנה ודאי מתרצה בו ועפי"ז מתרץ מה שק' אשמעתין מגמ' דסנהדרין פ' ן' סורר ומורה דאמרי' במשיאן סמוך לפרקן איכא אפי' מצוה ע"ש ועפי"ז מתורץ גם מה שמק' מדאמרי' לעיל בפ"ק אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושין ועיין לה' ב"ח וח"מ סי' ל"ז ע"ש וזה נ"ל דעת רש"י בכתובות דנ"ז ע"ב דאהא דאמרי' אין פוסקין על הקטנה להשיאה פירש"י משום טורח ולא פי' משום דאסור כמ"ש אח"כ אהא דפוסקין להשיאה כשהיא גדולה משום דבמשיאה כשהיא קטנה ליכא אסורא וע"ש במהר"ם שי"ף ז"ל אך מדברי התוס' בשמעתין בד"ה אסור אין נר' כן:

גמ' וישלח מלמד שעושה שליח בחידושי בגיטין דכ"א הקשיתי לשאול אמאי אצט' קרא ללמדנו שעושה שליח הא אייתר קרא דכריתות למעוטי אם התנה עליה תנאי דאגידא גביה כגון שלא תשתה יין לעולם ואי איתא דאינו עושה שליח תנאיה לאו תנאה כדאיתא בכתובות דמ"ה דבעי' במשפטי התנאים תנאי שהמעשה אפשר לקיימו ע"י שליח ולעת עתה חשבתי דרכי די"ל דבגירושין יש ב' דברים כתיבה דבעי' שהבעל או שלוחו יכתוב הגט ויש המסירה דבעי' הבעל או שלוחו ימסרנו בידה ובכתיבה לא מהני תנאי כדאי' בפ' המגרש דאם התנה בשעת כתיבה הגט בטל וא"כ כי אצט' ושלח ללמד שעושה שליח הוא לכתיבה דליכא תנאה אבל למסירה ילפי' לה מדמהני תנאי:

תוס' ד"ה אסור וכו' ה"מ בגדולה שמתקדשת ע"י עצמה וכו' עכ"ל מדתלו הדבר במתקדשת ע"י עצמה או על ידי אביה ולא סגי להו לחלק בין גדולה בין קטנה משמע דבקטנה נמי אם מתקדשת ע"י עצמה כגון שאמר לה אביה צאי וקבלי קדושיך ליכא איסורא וכמ"ש ה' ח"מ ע"ש:

גמ' מה לגירושין שכן ישנם בע"כ וכו' ק"ק נילף קידושין משליחו' דידה בגירושין דדרשי' מושלחה דאשה עושה שליח אע"ג דבעי' מרצונו וי"ל במ"ש התו' לקמן בד"ה נפקא דלא ילפי' מחטאת משום דכופין אותו ולכך עושה שליח וה"נ באשה דכוותה ואפי' למה שמהפך מהרש"א שם הגי' מ"מ י"ל דמודה דיש סברא לכאן ולכאן ופרכי' להאי גיסא ולהאי גיסא ובהכי ניחא מאי דק' אמאי אצט' ושלחה נילף דאשה עושה שליח בגירושין מקידושין דגמרי' בהיקישא דויצאה והיתה אלא משום דאשה כיון דבע"כ הוא סברא הוא דאינה עושה שליח מיהו בלא"ה י"ל דאצט' קרא דושלחה משום דמילי לא ממסרן לשליח ולאפוקי ממ"ש מהרימ"ט בתשו' דאפי' בשליח א' אמרי' מילי ל"מ לשליח קמ"ל דלא ובמ"א כתבתי בזה:

דף מא:

תוס' ד"ה נפקא וכו' דבחטאת כתי' אותו בע"כ וכו' עכ"ל עיין במהרש"א ז"ל ועפ"ד ניחא מאי דק' אמאי אצט' קרא לקדשים נילף מבינייא דתרומה וחטאת אלא משום די"ל דשאני חטאת ותרומה שכן מדעתו מיהו ק' נילף מגירושין ותרומה וחטאת:

ד"ה והנכרי וכו' וק' לפי' דמשמע וכו' עכ"ל הכי משמע להו דר"ש ס"ל יש קנין דאי ס"ל אין קנין אם מרחו ישראל חייב גם לר"ש וא"כ מאי פריך הגמ' לר"ש למ"ל קרא נימא דאצטריך להיכא שמרחו ישראל דהשתא איתיה בתרומה דנפשיה כה"ג אלא ע"כ דר"ש ס"ל יש קנין ועמ"ש מהרש"א ז"ל:

דף מב.

ד"ה ודילמא וכו' אבל לריב"ק דאמר וכו' עכ"ל מפשט דבריהם נר' דקושטא הוא לריב"ק בחד קרא סגי וכן הבין מהרש"א בכוונתם ועפי"ז תימה על הרא"ם שנעלם ממנו דבדי התוס' וכ"ה בתוספי הרא"ש ע"ש וק' דא"כ מאי פריך הגמ' אקרא דשה לבית אבות ודילמא שאני הכא דא"ל שותפות בגוויה הא קרא דשה לבית אבות דהוא בלקיחה מיירי סתמא כתי' ומיירי אפי' ל"ל שותפו' בגוויה כמו קרא דושחטו אותו לריב"ק ומכח קו' זו נר' עיקר בכוונתם דגם לריב"ק קשיא אלא דהגמ' נקט הך קו' אר' יונתן משום דלדידיה קשיא טפי דקרא בא"ל מיירי וכמ"ש אחי ז"ל בס' בני סמיכי בכוונתם ע"ש:

דף מב:

גמ' שאני מעילה דילפא חטא וכו' עיין בשיטה שהק' דפריך לעיל למ"ל גם אתם בתרומה הא אי לא כתי' בתרומה הוה ילפינן תרומה ממעילה דאין שליח ע"ש ועיין לה' טורי אבן בחגיגה דיו"ד שכ' ליישב דברי רש"י שם שכ' שליחו' דתרומה מגם אתם דס"ל דלמסקנא דמעיל' יש שלד"ע דילפא מתרומה אצט' למילף שליחות דתרומה מגם אתם דאי לאו הכי הוה ילפי' תרומה ממעילה ע"ש ואכתי ק' במ"ש רש"י במציעא ד"י ע"ב דשליחות דכל התורה מתרומה ילפי' דמסקנא דגמרא לעיל דילפי' מגירושין וקדשים ובדברי רש"י דחגיגה י"ל דס"ל דלפי מאי דמסיק לעיל אליבא דר"ש סד"א הואיל ודרשי' אתם ולא אריסין ה"נ אתם ולא שלוחכם וכו' ה"נ נימא לרבנן:

דף מג.

אלא למ"ד מלמדין מאי א"ל הקש' מהרש"א אי ילפי' ממעילה אמאי איצט' קרא בקדשים וגירושין ע"ש ומקדשים י"ל אצט' קרא משום דהוו בע"כ לפמ"ש מהרש"א גופיה לעיל בתוס' בד"ה נפקא ע"ש וגם מגירושין י"ל דעיקר קרא לשליחות דאשה משום דהוו בע"כ או משום דהוו מילי כמ"ש לעיל וכיון דאתא לשליחות דאשה בע"כ למיכתב לישנא דושלחה כינוי לאשה ובריית' דלעיל ה"ק אי לשליחו' דאיש הול"ל ושלח ומדכתיב ושלחה ע"כ לשליחות דאשה:

דף מג:

תוס' ד"ה תנן וכו' ומיהו ק' דלקמן וכו' עכ"ל אין להקשו' אמאי לא דחו פירש"י גם מהירושלמי שהביאו בסמוך דמוכח דבשאין יכולה לשמור גיטה אביה מקבל וא"כ מדקתני וכל קטנה שאינה יכולה לשמור גיטה אינה מקבלת גיטה משמע דביכולה לשמור מקבלת גיטה גם היא די"ל דסיפא מיירי בשאין לה אב וכמ"ש התוס' בגיטין דאתיא הך סיפא גם כר"י ובאין לה אב ע"ש:

רש"י ד"ה גירושין וכו' דהוא נמי ניחא ליה שתקבל היא וכו' עכ"ל משמע דהויא היא כמו שליח אביה והגמ' בפ' התקבל דקאמר ידא יתירתא זכי לה רחמנא ס"ל דטעמא דר"י משום דקידושין דמדעתה וכו' כדלקמן:

דף מד.

תוס' ד"ה אלא וכו' וי"ל בשלמ' וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א דגרסי בגמ' תיובתא דעולא ע"ש והא דלא פריך לשמואל למאן דמתני דעולא אדשמואל דהשתא שמואל אפילו בלא שידך בעי גט י"ל דרב דמותיב הך תיובתא לא שמיע ליה הך דמתניתין דעולא אדשמואל ובעיקר קושית התוס' י"ל כיון דטעמיה דשמואל משום שמא נתרצה האב ע"כ היינו דוקא בדליתיה לאב דלישוי ליה אבל אי איתיה לאב ואמר דלא נתרצה מהימן ולא בעי גט ובכה"ג איירי הך מתניתין דהא האב גופיה בעי ליבומי:

דף מה.

גמ' מת ונפלה לפני אחיו הא דלא אשמעי' גם בנתקדש' לדעת אביה צריכה מיאון נר' דבנתקדשה לדעת אביה א"צ מיאון כיון דקידושי א' לדעת אביה והוו קדושין דאורייתא א"כ הכל יודעין דלא הוי מדאוריית' אלא אחות חלוצה וקדושין תופסין באחותה אבל שלא לדעת אביה אתו למטעי שיאמרו לא נתרצה האב בקידושי א' ונתרצה בקדושי ב':

תוס' ד"ה צריכה וכו' וא"ת למ"ל מיאון דצריכה חליצ' וכו' עכ"ל עיין להריטב"א והר"ן שתי' משום דאיכא דשמע בגט ולא שמע בחליצה ע"ש ועיין מה שכתבתי בזה בנימוקי באה"ע סימן ק"ע עיין שם באורך:

דף מה:

גמ' ר"א אינה אוכלת שמא יבא אביה וכו' והא דלא שרי משום ס' דרבנן לקולא דהא ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה משום דעומד להתברר וכל ס' דרבנן דעתיד להתברר לא אזלי' בס' להקל כמ"ש בי"ד סי' ק"י ע"ש בפר"ח וטעמא דרב דשרי משום חזקה ל הוא כפירש"י בד"ה ומודה:

גמ' נתקדשה שלא לדעת וכו' עיין בהרא"ש ז"ל ועיין להשע"ה בפ"ח מה' תרומות:

דף מו.

מתני' בזו ובזו ובזו וכו' מכאן הוכיח הט"ז בי"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ט דלר"י דס"ל וי"ו לחלק הכוונה דיש לה ב' משמעות דאי לא משמע אלא לחלק אמאי כי יש בכולן שו"פ סגי ומ"ש בדבריו דלר"י הדבר בס' אי כוונת האדם על שניהם כאחד או על א' מהם ונראה לדעתו דהכא גבי קדושין אמרי' דכוונת האדם על כולן משום דאדם יודע שאין קידושין בפחות משו"פ ול"ד לסבלונות דלקמן ד' ן' ע"א מיהו אין לה משמעות אלא לחלק לא אמרינן האי סברא דאדם יודע וכו' ואין לו' דהכא מקודשת מס' קאמר דמדקתני סיפא אינה מקודשת וע"כ אינה מקודש' ודאי אבל מקודשת מס' דהא חיישינן שמא שו"פ מכלל דברישא מקודשת ודאי קתני:

גמ' והא מלוה היא וכו' עמ"ש מהרש"א ז"ל ולפ"ד לא הי"ל לרש"י בסמוך גבי ש"מ המקדש במלוה אמ' לו מדקבל אתקפתא וכו' אלא מגופ' דמתני' לאוקמת' דר"א דאסיפא קאי ע"כ דהמקדש במלוה א"מ מדלא מצטרפי וכפירש"י בד"ה ש"מ מעות בעלמא חוזרין:

דף מו:

גמ' מן הנקוב על שאינו נקוב וכו' כ' הת"י דהוי תרומה על שאינו נקוב כיון דחיובא מדרבנן הם אמרו וכו' ומאי דקנין התורם קישו' ונמצאת מרה תרומ' ויחזור ויתרום אע"ג דתרומת פירות מדרבנן ושאני התם דאיכא מן הרעה על היפה מדאורייתא להכי גם בדרבנן כעין דאורייתא תקון ובהכי ניחא מאי דקשה מאי פריך הגמ' מהך דהתורם קישות לישני כיון דבדרבנן היא לא חיישי' שמא לא צאית:

גמ' ולא צאית והתנן התורם וכו' עיין למהרש"א ביבמות דפ"ט גבי ורמי מזיד אמזיד שהוכיח דסוגיא דהכא אליבא דר"נ דהתם אזלא ולא אליבא דר"ח ע"ש ועיין להריטב"א בחי' כאן ועיין להשע"ה:

דף מז.

גמ' מוקי לה במילי אוחרי וכו' התוס' בפ"ק דמציעא די"ו ע"א בד"ה האי וכו' כ' דהא דתניא ושוין במכר שקנה במלוה דאחרים ומשום דסמכא דעתיה ודוקא באשה הוא דפליגי משום דאשה לא סמכה דעתה ע"ש אבל מדברי רש"י לקמן גבי הא דמוקי פלוגתא דלקמן דפליגי באשה אי סמכא דעתה נר' להדיא דאדרבא במכר כ"ע מודו דלא סמכא דעתיה ודוקא באשה הוא דאיכא מ"ד דסמכ' דעתה משום דסברא לא שביק לדידיה ויהיב לאחריני ומ"מ דברי התוס' תמוהים דבשמעתין מוקי לה במילי אוחרי ולאו במלוה דאחרים וכבר תמה ע"ד ה' קצות החשן סי' ק"ץ ע"ש ונראה דס"ל להתוס' דלמאי דמוקי לפלוגתא דלקמן בסמכא דעתה מיתוקמא שפיר לפלוגת' דהכא במלוה דאחרים ופליגי אי סמכא דעתה ומודים במכר שקנה דבאיש נכרי סמכא דעתיה ודוקא באשה משום דבושה לילך לב"ד כמ"ש התוס' בבתרא דקמ"ז ע"ב ע"ש ולפי המסקנא אזדא לה להך דמוקי לה במילי אוחרי ודע דהך פלוגתא דהתוס' ורש"י דפליגי אי באיש נכרי סמכא דעתה אפשר דתליא בפלוגתא דרבוותא אי למאן דדיין דינא דגרמי מחייב לשלם כל דמי השטר או דמי שנתן הלוקח לב"ד דלמ"ד דחייב כל דמי השטר ודאי סמכ' דעתיה וכמ"ש התוס' בבתרא ועיין להש"ך רס"י ק"ץ:

דף מז:

גמ' והכא במקדש במלוה קמיפלגי הק' מהרש"א ז"ל אמאי לא אוקי פלוגתייהו דהני תנאי במלוה ברשות בעלים לחזרה וכדלעיל ע"ש ולדעת הרמב"ן דס"ל דכי כתב שט"ח מדעת המלוה מחוייב להלוות לו ודוקא בכתב שט"ח דנשתעבדו עבדו נכסיו וכמ"ש ה' גד"ת לדחות ראית הרשב"א משמעתין וכמ"ש כ"ז הש"ך סי' ט"ל סקמ"ט ניחא שפיר ומהר"ם לובלין ז"ל כ' דכי הלוה לו וכ' שטר א"י לחזור ע"ש ואפי' למ"ש הש"ך שם משם ה' משאת בנימין הכא שאני דכבר הלוה לו:

דף מח.

גמ' במאי פליגי בדר"ה וכו' הק' מהר"ם לובלין ז"ל אמאי לא מוקי פלוגתא דשטר נמי פליגי בדר"ה וצריכי כמ"ש הר"ן ע"ש יאחד הרואה בצריכותא שכ' הר"ן ז"ל דלא שייכא כלל במעמד ג' וכ"כ הריטב"א ומ"ש מהר"ם מכח קו' זו דבשטר לא שייך מעמד ג' עד שיכתוב וימסור ע"ש הם דברים תמוהים שהרי כ' התוס' בד"ה כי קאמר דההיא דהכותב שט"ח מיירי דוקא כשאין הלוה בפנינו וכן הוכיח בתשו' מהר"ם אלשיך ז"ל סי' ד' מדברי התוס' במ"א ומדברי הר"מ ולא זכר מדברי התוס' בשמעתין ע"ש ואי כוונתו לו' דל"מ מעמד ג' גבי שטר עד שיכתוב וימסור וכי כתב ומסר מיהא מהני ליה מעמד ג' לענין שלא יוכל למחול א"כ לא תי' לקושיתו כלום דאכתי ק' לאוקמה בכתב ומסר וכ"ע לא סמכא דעתיה ופליגי במעמד ג' במלוה דר"מ ס"ל אפי' במלוה ואז אינו יכול למחול ורבנן ס"ל במלוה לא תקון מעמד ג' אלא בפקדון:

תוס' ד"ה אלימא וכו' דלעיל מיירי דאמר והכא דלא אמר וכו' עכ"ל נקטו לישנא דאמ' לאוקמתא קמייתא דלעיל דפליגי בפלוגתא דר' ורבנן ור"מ ס"ל כר' דלא בעי כתיבה ומ"מ בעי' אמר כמ"ש התוס' לעיל אבל לשאר אוקמתי דלעיל הכא בדלא כ' ועיין מהרש"א ז"ל:

דף מח:

גמ' ול"ל לר"ש יין ונמצא חומץ וכו' הק' ה' ע"י לישני דלחומרא קאמר מקודשת דכה"ג איתא לקמן ד"ן בשמעתא דדברים שבלב ע"ש ונר' דל"ק דמאי דאמרי' לקמן שאני התם לחומרא היינו ר"ל דהדבר ס' הוא ולכך גבי קדושין לחומרא וגבי ממונא אמרי' אוקי ארעא בחזקת מרא קמא וההוא גברא דזבין אדעתא למיסק לא"י במקרקעי מיירי כדפירש"י שם אבל הכא קתני שניהם יכולין לחזור בהם ואי איתא דספק הוא מוכר אמאי חוזר בו ומוצא החפץ מיד הקונה דבמטלטלי מיירי ולוקח אמאי חוזר בו ומוציא הדמים מיד המוכר אלא ע"כ דאין ס' בדבר ועיין בשיטה שלא נודע שמה שם לקמן:

גמ' שאמר לי התקדשי לי וכו' עיין מה שהק' ותי' הרשב"א בחידושיו ולפ"ד עיקר מאי דנייד משינויא קמא משום קושית הטעהו מבע"ל ולפי מאי דמשמע להו להתוס' בד"ה דהוה דמשום כולהו פרכי דפריך הדר קשיא קושית הרשב"א וי"ל:

דף מט.

גמ' אדעתא למיסק לא"י כ' הרא"ש ז"ל דגילה דעתו קודם המכר אבל מפירש"י לקמן בד"ה למפטר שכ' אבל האי גברא דטרח וכו' נר' דמשום דטרח הוא דידעינן דאדעתא למיסק לא"י ודלא כמהרש"ל ז"ל ובמאי דפירש"י במקרקעי כ' מהרש"א משום דבמטלטלי מוקמי' בחזקת דמי שבידו עכשיו ולפום מאי דדחי ש"ה דלחומרא אבל מקרקעי בחזקת מרא קמא ע"ש וכ"כ התוס' בבתרא דל"ב ע"ב בד"ה והילכתא אבל לפירשב"ם שם בכל ספיקא דדינא מוקמי' להו בחזקת מי שבידו עכשיו ולפי' צ"ל דמאי דקאמר שאני הכא לחומרא לאו דהוי הדבר בס' וכמ"ש בשיטה שלא נ"ש לקמן ע"ש:

תוס' ד"ה דברים וכו' וק' הא בעי' ת"כ וכו' עכ"ל כ' מהרש"א מכולהו מתני' לקמן די"ל דבת"כ מיירי ע"ש ובמתניתין דהטעה לשבח מקודשת אע"ג דהמקדש אמר בהדיא דאם לאו לא יהיו קדושין י"ל דכיון דהתנאי הוא לטובת האשה והוא סבור שכך ניחא לה כיון דקושטא הוא דהטעה לשבח הוי פיטומי מילי כיון דלא התנית האשה וכמ"ש התוס' דפ' הכותב ועיין להפנ"י לקמן אהא דמייתי הגמ' ההיא דאעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו ע"ש:

דף נ.

גמ' שאני הכא דלמפטר נפשיה וכו' מדלא משני כדלעיל שאני הכא דלחומרא משמע דמעל ממש קאמר דמייתי קרבן ואין זה חומרא אלא דמשני דטפי תלי' דלמפטר נפשיה וכ"כ הרשב"א בחי' ודברי הרא"ש בתוספותיו בזה קשין להולמן:

דף נ:

גמ' מקדשי והדר כתבי פשיטא הא דלא משני כדלעיל דרובא מקדשי והדר כתבי וכו' משום דבכה"ג פשיטא דלא חיישי' למיעוטא ודוקא לעיל דאיכא סברא כיון דשלח סבלונות ולא מדכר שם קדושין סברא הוא דהוי האי גבר' ממיעוט' ולכך הוה ס"ד דחיישי' למיעוטא מיהו לשי' התוס' ק' ועיין להריטב"א בחי':

תוס' ד"ה חיישי' וכו' והא בעי שידבר מענין לענין וכו' עכ"ל הק' מהרש"א אמאי לא ניחא להו לאוקמה באמר מענין לענין ולמידחי פירש"י לגמרי וי"ל דא"כ מקודשת ודאי ואמאי אמר לישנא דחיישי' מיהו התוס' בגיטין ד"מ ע"ב כ' דאשכחן לישנא דחיישי' דהוא ודאי ולא ס' כמו חיישי' שמא במי מילין כתבו ע"ש:

ד"ה מ"ד וכו' חיישי' למיעוטא משום חומרא דא"א וכו' עכ"ל כ' מהרש"א דבתי' הוכיחו ממים שאין להם סוף ע"ש וי"ל דשאני התם דאיכא חזקת איסור אבל הכא איכא חזקת היתר דפנויה ורובא להיתירא:

ד"ה לא תקח וכו' וי"ל דלאו ממשמעות וכו' עכ"ל לפ"ז כי מוקי רבא משום דכל שאינו בזא"ז וכו' לא אצט' תו לקרא דלא תקח דלא כדמשמע מדברי רש"י בד"ה ומתני' וכו':

דף נא.

גמ' תיובתא דרבא ק' לפמ"ש הרשב"א בשמעתין דאביי מודה במקדש אשה ואחותה כא' דכה"ג קדושין שאמ"ל לא הוו קידושין דעכ"ל כן כיון דל"ל כרבה דכל שאינו בזא"ז וכו' ולא פ' אביי אלא באחת מב' אחיות כיון דמה שאינם מסורים לביאה אינו אלא מחמת ס' ע"ש א"כ מאי פריך לרבא נימא דלא קאמר רבא דלא הוו קדושין אלא במקדש אשה ואחותה כא' אבל בא' מב' אחיות מודה ואי משום דא"ה קשיא לאביי ממתני' כיון דע"כ אפילו כה"ג ס"ל דהוו קדושין מ"מ אמאי פסיקא להגמ' לאקשויי לרבא טפי מאביי כיון דלרבא גופיה לא ק' אלא משום דאי לא מיירי אלא בב' אחיות כא' ול"ל דרב"א דכל שאינו בזא"ז קשיא לאביי הרי לאביי נמי ק' מתני' ואי לא מיירי אלא בא' מב' אחיות א"כ קשיא לרבא ממתניתין ואמאי פסיקא ליה לאקשויי לרבא טפי מאביי ולתי' א' שכתב הרשב"א דאביי ס"ל דרבא דכל שאינו בזאח"ז ניחא דס"ל להגמ' דב' אחיות כא' ואחת מב' אחיות שוין הן דכולהו אין מסורין לביאה ואין לחלק ביניהם ועיין להתוספות בעירובין ד"נ ע"ש:

דף נא:

גמ' דאמר א' מכם מבואר מכאן דכה"ג דאם קדש זו לא קדש זו לאו קני את וחמור ומכאן תמה השיו"ט סימן י"ד דנ"ו ע"ג עמ"ש הרא"ש בתשו' סי' ס"ח אות ז' סמך למנהג שנהגו דאם כתוב בשטר שעבד עצמו לכל מוציא שטר זה יאודי או גוי דאעפי"כ נהגו שאין גובין בלא הרשאה דהטעם הוא כיון דלגבי גוי בטל הוא דהעדים ל"מ זכו לגוי דאין זכיה לגוי וכיון דהוא כללם יחד יאודי וגוי כיון דלגבי גוי בטל גם לגבי יאודי בטל ותמה השיו"ט דאפי' למ"ד קני את וחמור ל"ק כלל מ"מ כה"ג דאמר או זה או זה לאו קני את וחמור הוא כמו שמתבאר מסוגיין ע"ש ולע"ר ל"ד כלל דהכא לא קדש אלא אחת אבל התם משכחת לה דיצאו שניהם גוי וישראל בשותפות ודמי לקני את וחמור כיון דאיכא גוונא דשניהם יצאו ול"ד לשמעתין כלל וכה"ג כ' הר"ן בהלכות בפ"ק דגיטין בשמעתא דמעמד ג' לענין ברירה ע"ש גם מה שהוכיח שם השיו"ט דכשאמר זה או זה לא שייך למי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע"ש י"ל דבגמר' בגיטין דל"ג פליגי ר' ורבנן באמר לעשרה כתבו אי בטלה כולה או לא אע"ג דהתם כיון דלא אמר כולכם כונתו כל מי שירצה מכם גם שם אמרי' בב' שלוחי הולכה דכונתו או זה או זה שייך למילף בטלה מקצתה בטלה כולה:

דף נב.

תוס' ד"ה והלכת' וכו' דשארי' ישראל וכו' עכ"ל ק"ל דהא פליגי אביי ורבא לעיל דמ"ה ע"ב בההוא דאמר לקריבאי וכו' ורבא ל"ל שארית ישראל וקי"ל כרבא וי"ל דשאני התם דמתחילה הוא אמר לקריבאי ובהכי ניחא מה שהק' המח"א בה' שלוחין סי' כ"א ובמ"א כתבתי בזה:

בא"ד משום דלא יעש' כן וכו' עכ"ל וההיא דקדשתי את בתי הגדולה דנאסרו אמצעיות י"ל בכולן בוגרות מיירי ושוו ליה שליח דכיון דמתורת שליחו' הוא דמקדש להו לית ביה משום לא יעשה כן במקומנו ועיין למהר"ם לובלין ז"ל:

גמ' מיתיבי קדשה בגזל וכו' הא דלא מוקי לה כר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים משום דקתני גם גניבה אבל ק' לאוקמה כר' דס"ל בב"ק דקי"ד דסתם גזילה וגניבה יאוש בעלים וע"ש בגמ' ובמ"א כתבתי בזה:

דף נב:

תוס' ד"ה וכי וכו' שאין ישראלים נכנסין לשם וכו' עכ"ל כ' השע"ה דה' שדה יהושע כ' דרש"י דייק לה מדקתני שאין ישראלים וכו' דלשון ישראל הוא אנשים ולא נשים כדתניא בת"כ ישראל ולא נשים בישראל ואפי' נשים וקדשי קדשים שיצאו לעזרת ישראל נפסלו ע"ש וליתא שהרי פליגי תנאי בפ' הזרוע איכא למ"ד כהן ולא כהנת ואיכא מ"ד כהן ואפי' כהנת וכמו כן בישראל וא"כ י"ל דההיא ברייתא דת"כ ס"ל כהן ולא כהנת ומה הוכחה איכא ממתני' דכלים הא י"ל דס"ל למתני' דכלים כמ"ד כהן ואפי' כהנת וא"כ גם נשים בכלל ישראלים:

דף נג.

ד"ה איהו וכו' משמע מתוך פי' שלא יחולו וכו' עכ"ל משמע להו הכי דכיון דלפירש"י מיירי שאין שוה כאן פרוטה ע"כ דלא יחולו הקדושין אלא בירוש' דאי לא"ה במאי מקדשה דס"ל להתוס' דמאי דאמרי' לעיל חיישי' שמא שו"פ במדי אפי' ידעי' דשו"פ במדי לא הוו אלא קדושי ס' דאין להקדש אלא מקומו ושעתו כמ"ש הרא"ש ז"ל אבל אי לא חלין הקדושין אלא בירוש' שפיר קדושי ודאי וכ' לכ"נ כפי' הקו' שני ומיירי בדאיכ' מעשר הרבה דיכול למוכרו כאן ב ועיין להריטב"א בחי' ועיין למהרש"א ז"ל:

בא"ד וכ"מ לקמן דקאמר ופודה וכו' עכ"ל עמ"ש בחידושינו לעיל דכ"ד ע"א ע"ש:

בא"ד קאמר ר"ח דלאו עסתכם להתחייב בחלה וכו' עכ"ל ומאי דפריך שם מעיר הנדחת היינו נמי כיון דכתיב שללה לאו שללה הוא וכ"כ התוס' בפ"ק דבכורות ד"ט ע"ב וזה נעלם מה' ע"י ע"ש:

דף נד.

ד"ה בכתנות וכו' וא"ת א"כ היכי קאמר ר"י וכו' עכ"ל ק"ל לימא דר"י ור"מ ס"ל כרבנן דר"נ במעילה די"ט ע"ב דס"ל דדוקא בבהמה הוא דס"ל יש מועל אחר מועל ולא בכ"ש מיהו לר"מ י"ל דבגמרא בעירובין די"ג ע"ב אמרינן לא ר"מ שמו אלא ר' נהוראי שמו ולא ר"נ שמו אלא ר' נחמיה שמו הרי דר"מ הוא ר' נחמיה שו"ר דהא ליתא דבגמ' לקמן דנ"ה משני ההיא דאין מועל אחר מועל כר"י ולא כר"מ והשתא הא ר"מ גופיה דהוא ר"נ אמרה להא מלתא דאין מועל וכו' אלא ע"כ דהגמרא בעירובין דקאמר ולא נהוראי שמו מלתא אחריתא קאמר דההוא שקורין אותו ר' נהוראי ר"נ שמו ולא קאי אר"מ שהיה שמו ר' נהוראי וכ"מ קצת מגמרא דשבת דקמ"ז ע"ב ע"ש:

ד"ה אימא וכו' מכאן משמע דל"ג וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א לר"י מההיא דמועלין בחדתין דאכתי לא ס"ד הא דבאכילה מודה ע"ש ול"ק דהא קרא כתיב בשגגה וע"כ לר"י לפום הס"ד דלקמן קרא בקרבן מיירי כדלקמן וא"כ הא דמועלין בחדתין י"ל לקרבן דוקא קאמ':

דף נד:

ד"ה תרי וכו' תני אבני מזבח וכו' באין וכו' עכ"ל ולפ"ז מאי דפריך בירוש' דשקלים שהביאו התוס' לעיל בד"ה מועלין וכי יש מעיל' בשיריים הו"מ לשנויי דאתיא בהאי תנא דמב"ה אתו ועיין לה' קרבן העדה שם והנה הר"מ בפ"ד מה' שקלים פ' דאתו משירי הלשכה והק' הכ"מ אמאי שבק גמ' דידן דאמרי' מב"ה ותפס כהירוש' ע"ש ולפ"ד התוס' כאן י"ל כיון דפ' דירושלים מיקדשא בה' נדרים והך ברייתא דהירוש' אתיא כוותיה לכך פ' כהך דהירוש' ותפס הבריית' כלשונ':

ד"ה גמר וכו' נילף משביעית וכו' עכ"ל אף על גב דאמרינן לקמן דנ"ח ע"א שביעית וע"א ב' כתובים הבאין כא' ואין מלמדין בג"ש מלמדין ועיין במ"ש התוס' בפסחים דס"ד ע"ב ע"ש:

גמ' מ"ל חד סתמא וכו' ה' יבין שמועה הק' מכאן עמ"ש התוס' בספ"ב דמגילה דהלכה כראב"ע דאכילת פסח עד חצות מדסתם לן תנא בפ' איזהו מקומן ובפ' ע"פ ובריש ברכות וע"כ דכונתם משום דסתמי טובא הוו דהא במגילה התם סתם לן כרבנן והרי הכא אמרי' מ"ל חד סתמא וכו' ותי' דכוונת התוספות משום דסתמא דבדוכתא עדיפא ע"ש ולא נהירא דא"כ מאי מייתי התוס' מריש ברכות הא התם לאו דוכתא הוא אלא ע"כ דמשום סתמי טובא והכא שאני משום דהמשנה היא גופא אלא דנשנית בב' מקומות וכמ"ש בשיטה שלא נ"ש כאן ע"ש וההיא דפ' מ"ח שהביא הי"ש אינה לענין כאן כמובן ועיין להר"ש בריש מס' מע"ב ועיין להשע"ה בה' חו"מ דפ"ב ע"ש:

דף נה.

גמ' דמייתי נמי תודה וכו' אין להקשו' ניחוש שמא חליפי תודה דאינה טעונה לחם והו"ל לחם לבדו ואין בא בנדבה וכדאמרינן במנחות ד"פ די"ל כיון דמייתי נמי בהמה אחרת לשלמים יכול להתנות אי הך דנמצאת חליפי תודה דהוי האי דשלמים לתודה והא לחמה וכה"ג איתא שם:

תוס' ד"ה דמייתי וכו' מדקתני בסמוך פסח וכו' עכ"ל מק' נימא דמותר פסח מתנה בתודה דשניהם ליום ולילה א' ול"ק דלישנא דגמ' דקאמר לאח"ז שלמים הוי משמע דמתנה בשלמים והגמ' גופיה דחיקא ליה לאוקמא דלא כבן עזאי בת"כ דס"ל מותר הפסח א"נ אלא בלילה וכה"ג כ' השע"ה בפרק ג' מה' ק"פ אסוגיא דפסחים דפ"ט דדחיקא ליה לאוקמא הגמ' דלא כבן עזאי והתוס' שכ' ליום ולילה ל"ד ולישנא דגמ' דפסחים שם נקטו:

ד"ה אין וכו' וה"נ אמר בה גוזל וכו' עכ"ל הו"מ לאוכוחי מגמ' דפ' לולב הגזול דאהך ברייתא דמייתי התוס' בסמוך פריך והא בעינן כסף צורה אלא לדמי הרי דבמעות מע"ב מחללין על בהמה ולא בעי' כסף צורה אלא משום די"ל דלכתחילה דוקא בעי' כסף בדמי מע"ב וכמ"ש מהרש"א ומיהו דוקא במעות מע"ב אבל במע"ב גופיה בעי' כספ' צורה אפילו לעיכובא מדפריך שם והא בעי' כספ' צורה:

דף נו.

ד"ה במזיד וכו' ולכך אין מתחלל בדיעבד גזירה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל בפי' דברי התוס' דסוכה שכוונו למ"ש הת"י לחלק בין דרך חילול בין דרך מכר ע"ש ולכאורה דבריו תמוהים דברייתא דסופה בחילול מיירי דקתני אין מתחללין והגמרא שם מייתי סייעתא מינה לר"י דאמר שביעית אפי' דרך חילול ונר' דאע"ג דחילול הוא מ"מ כיון דהמעות של אחד והבהמה של אחר הוי כמו מכר דחכמים יפקיעו המכר ודוקא בבהמה שלו מחללה על מעות שלו הוא דאין כח בידם לעקור החילול אבל לעקור המכר יש כח בידם דהפקר ב"ד הפקר ומ"מ בדברי התוס' בסוכה יותר נר' שכוונו לתי' מהרש"ל ומהרש"א לא ניחא ליה בזה משום דא"כ מאי מק' התוס' לקמן לפירש"י וכמו שכן הק' ע"ד מהרש"ל ז"ל ויש מי שתי' דהכא לא ניחא להו לו' לפירש"י דהבהמה קדושה משום דקתני אחד שוגג וא' מזיד יחזרו דמים למקומן וכי היכי דבשוגג הבהמה חולין כשיחזרו דמים למקומן ה"נ דכוותה במזיד אבל בבריית' דסוכה שפיר י"ל כדברי מהרש"ל דהבהמ' קדוש':

ד"ה מתקיף וכו' והר"מ פי' שאני הכא וכו' עכ"ל עיין להתוס' בפ' מרוב' דס"ט ע"א שכ' דצנועין בשל שני שבוע מיירי דבשביעית הוי הפקר ואינו יכול לחלל ע"ש וצ"ל דאזלי בשי' ריב"א דאי לפי' הר"מ יכול לחלל בשביעית מדין זכיה ולפי' הר"מ צ"ל דס"ל דשביעית אינה נוהגת בנטע רבעי דאלת"ה מאי פריך הגמ' שם אר"י מצנועין נימא דבשביעית מיירי דעניים גופייהו יכולין לחלל וא"כ צנועין יכו' לחלל מדין זכיה וק"ל על פי' ריב"א ממתני' דסוף מעילה דקתני כיצד יעשה נוטל כלי או אוכל ויאמר הקדש בכ"מ שהוא מחולל וכו' ופירש"י דבעה"ב מחלל וכ"כ הר"מ בפ"ז מה' מעילה דין ו' ע"ש וכ"מ מדקתני בכ"מ שהוא ולפי' ריב"א היכי יכול לחלל דבר שאינו ברשותו שו"ר להר"מ בפיהמ"ש והרע"ב שפי' דאחנוני קאי מיהו ק' לפי' הר"מ מאי פריך אר"י מצנועין נימא דנותנו להם במתנה להגנבים דאע"ג דאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו כמ"ש המח"א בה' זכיה מ"מ ודאי יכול ליתנו במתנה למי שהופקד אצלו או גזלו כמ"ש ה' שאגת אריה סס"י צ"ג ע"ש וא"כ נימא דהצנועין היו אומרים הרי הוא במתנה להגנבים וכיון שהגנבים יכולין לחלל גם הצנועין יכולין לחלל מדין זכיה וי"ל דמלישנא דברייתא פריך דלא קתני שהיו נותנין להם במתנה:

דף נו:

גמ' נכתוב קרא לא יהנה וכו' מכאן יש להוכיח דאפי' נ"ל הנאה מלא תאכל דאפי' איסור הנאה כמשמע מ"מ שיעור ההנאה אינו בכזית כמו אכילה אלא כמו שאר איסורי הנאה דכתיב איסור הנאה בהדיא דאי איתא כיון דנ"ל מלא תאכל הוי שיעור הנאה כשיעור אכילה מאי פריך ליכתוב לא יהנה ומכאן ק"ל עמ"ש ה' מש"ל בפי"ד מה' אבל דכ"מ דנ"ל איסור הנאה מלא תאכל אי נפסד מלאכול לא מיתסר בהנאה כיון דאינו חייב באכילה משום דנפסד ל"מ בהנאה כיון דנ"ל מלשון אכילה אבל באיסור הנאה דכתיב בהדיא אסור בהנאה אפי' נפסד ע"ש דא"כ מאי פריך לכתוב לא יהנה:

תוס' ד"ה המקדש וכו' לא סמכא דעתיה וכו' עכ"ל השע"ה הק' מדאמרי' בפ"ק דבכורות ד"ט ע"ב תקדוש במאי דביני ביני ע"ש וי"ל דדוקא בשלא כדרך הנאתו הוא שכ' התוס' דלא סמכא דעתה דלא אסקא אדעתא אשלא כדר"ה אבל אי איכא שו"פ בכדרך הנאתו סמכא דעתה ובהכי ניחא מה שהק' לדברי התוס' הללו אמאי לא תני במתניתין גם איסור מאכלות הלא גם בהו לא סמכא דעתה דסבורה היא ליהנות בהם באכילה ועפי"ז ניחא ועיין לה' הלכות יו"ט ד"פ ובמ"ש מהרש"א דפגול פקע הקדש מניה עיין במתני' בפ"ק דפסחים די"ד ע"א ועמ"ש בחידושי' שם:

דף נז.

ד"ה משעת וכו' דהא תנא ציפורי מצורע וכו' עכ"ל ה"ה דהומ"ל דע"כ משולחת אסורה מיהא משעת שחיטה לר"י דאי שריא מנ"ל דאסורין בהנאה לחזקיה דע"כ ממשולחת הוא דילפי' לה כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה וזה:

ד"ה תנאי וכו' ובכריתות משמע דילפי עגלה וכו' עכ"ל ק"ק מהיכא משמע להו הכי נימא דלא מייתי התם אלא מדיליף תנא דרי"ש ציפורין מעגלה לאסור מחיים שמעי' דס"ל ע"ע נאסרת מחיים וע"כ דס"ל משום דרשא דע"ע נאסרת מחיים וע"כ תנא דרי"ש דיליף ציפורין מעגלה לענין לאסור מחיים דאי לאחר שחיטה הא נ"ל מקרא דאשר לא תאכלו וע"ש בתוס':

גמ' מ"ד מידי דהוה אקדשים וכו' י"מ הא טעמא דר"ל משום דיליף מע"ע כרלעיל ולמ"ל האי קרא נילף מע"ע דנאסרת גם לאחר עריפה וי"ל דס"ל דאין ללמוד לאחר עריפה משום דקי"ל אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בי וע"ע ותרומת הדשן ב' כתובין הבאין כא' ואין מלמדין כדאיתא בגמרא בכ"מ ולפ"ז צ"ל דעיקר קרא דאשר לא תאכלו להנאה דוקא משוה דאין ללמוד מב' כתובין אבל לענין אכילה ליכא ב' כתובין דמצינו כמה דברים דנעשית מצותי ואסור באכיל' וס"ל לר"ל כשינויא דאת בשרו דלעיל דלא דייקי' לכתוב לא יהנה ודברי התוספות בד"ה וזה הם לר"י ולא לר"ל וכמ"ש מהרש"ל ז"ל:

רש"י ד"ה אמאי וכו' דילמא בשעת קיחה וכו' עכ"ל לפי' משפ"י לעיל דס"ד שנצטרפ' בשחיטתה לא יצדק לשון דילמא דהא ודאי הוא דבשעת קיחה לא היתה טריפה ועיין בתוספי הרא"ש שכ' דרש"י חזר בו ע"ש וא"כ י"ל דדיבור זה אחר חזרה הוא:

דף נח.

תוס' ד"ה ושני וכו' וי"ל מדכתי' וכו' עכ"ל לפ"ז צ"ל דהגמ' דקאמר הניחא למ"ד אין מלמדין ידע דאיכא מיעוטא לגלויי דהוו ב' כתובין אלא דלא ס"ד דאיכא תרי מיעוטא ולמ"ד לא סגי בחד מיעוטא די"ל דלא מיעטיה אלא מההוא דינא דכתיב ביה מיעוטא כיון דחלוקין בדינייהו ולסוגיא דע"א דאצט' הוא לחליפי חליפין חד מיעוטא דיובל היא הוא דמגלה אב' כתובים דהוו ב' כתובי' והתוס' חד מינייהו נקטו ודלא כמהרש"ל בגמרא ועיין להר"מ בפ"ז מהלכות עכו"ם ולה' פר"ח בנימוקיו שם:

דף נח:

גמ' כאן בשכר הבאה ה' צ"ק שם בבכורות הק' אמאי לא מוקי לה בשכר בטלה דמוכח ותי' דבהנאה דמוטלת על הכהן אפילו בטלה דמוכח אסור והשע"ה הק' מהירוש' דרבינא הוה ידע סהדותא וכו' ע"ש וי"ל דרבינא עד אחד הוה ולית ביה משום לא יגיד כדאי' בקמא דנ"ד דאע"ג דאמרי' דחייב בידי"ש י"ל היכא דאית ליה פסידא דבטלה דמוכח לא מחייב בידי"ש ועמ"ש בחידו' בבתרא דל"ד:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה