משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת קידושין · פרק ראשון
דף ב.
תוס' ד"ה בפרוטה וכו' א"נ י"ל וכו' עכ"ל כ' מהרש"א דלפ"ז הוא דילפי' וכו' מדברי התוס' לקמן ע"ש נר' שכיון למ"ש בסה"ד והא דאצט' בפדיון והקדש ולא ילפי' מנזקין וע"ע וכו' דע"כ מ"ש מנזקין הו"א לתי' הב' דלתי' קמא מע"ע הוא דילפי' מיהו אין ראיה מזה דלתי' קמא לא כ' דילפי' מע"ע אלא גבי קידושין דמנזקין לא אתו דה"א כי מקדש בקרקע לבעי מיטב כמו נזיקין אבל פדיון והקדש מציא למילפינהו מנזיקין דהא ליתנהו בקרק' כלל דממעטי' להו מכו"פ וכלל ומ"מ קושטא הוא כדברי מהרש"א דלתי' הב' מנזקין הוא דילפי' דמע"ע י"ל משום טימוע איברא דק"ל דלקמן ד"ח ע"א אברייתא דאינו נקנה בתבואה וכלים פריך הגמ' אי דלמ' בהו כלל הא כתיב ישיב ומאי פריך נימא דדוקא בגירעון דפדייה משום שמא יטמע אבל בקנייה מנ"ל ורש"י פי' שם דכתיב גאולתו מכסף מקנתו לפ"ז ניחא דקנייה מקר' הוא דילפי' והא דלא ילפי' נזקין מקנייה דלאו בע"כ היא י"ל דטעמא דקרא בקנייה גופה כי היכי להקל עליו בפדיון משום טימוע דכך דעת התורה דפדיון וקנייה חד דינ' לתרוייהו כן נ"ל בדעת התוס' לפום תי' בתרא מיהו רש"י שם לקמן בד"ה שו"פ כ' דקידושין ילפי' מישיב דגבי ע"ע וק' דא"כ אמאי הוכרח לפ' אח"כ דקנייה מדכתיב גאולתו מכסף מקנתו הא בלא"ה ילפי' מגירעון דפדיון כדילפי' קידושין מינה ונ"ל בדעת רש"י ז"ל דלא ילפי' קידושין מישיב אלא דאיכא קרא דגאולתו דגם בקנייה שו"כ ככספ' וילפינן מקנייה אבל מגירעון י"ל משום טימוע והנה מגמ' הלזו דלקמן י"ל מה שהק' מהרש"א אמאי לא כ' דמסברא הוא דנ"ל שו"כ בקידושין וישיב אצט' משום דהוא גרם ונזקין משום מיטב ע"ש דא"כ אמאי אצט' הגמרא גבי קנייה דע"ע לאתויי קרא דישיב הא קנייה נ"ל מסברא כמו קידושין ועיין להריטב"א ז"ל בחי' ועי"ל דאי מסברא שו"כ ככספ' לא הוה ס"ד למימ' הסבר' דהוא גרם לאפוקי כספ' ממשמעותיה כיון דהסברא היא דשו"כ נכלל בכלל כסף וא"כ לא אצט' ישיב והנה הר"ן כ' דמסברא ידעי' שו"כ ככסף ואצט' ישיב משום דבע"כ דאדון ונזקין משום מיטב והשע"ה הק' ע"ד אמאי אצט' למיכת' בע"ע וילפי' מנזקין דאיתנהו בע"כ ותי' משום דהוא גרם ע"ש וק' דא"כ אמאי כ' הר"ן הסברא דבע"כ בטעמא דהוא גרם סגי ליה ולקושיתו י"ל דאי לא כ' ישיב הוה ילפי' מנזקין גם לענין מיטב כמ"ש התוס':
ד"ה היבמה וכו' דלמ' למיתני בדרך א' וכו' עכ"ל וכיון דלא תני ברישא לא תני ליה בסיפא דיבמה וכן בתי' בתרא דלא תני גבי ע"ע משום דליכא למעוטי אע"ג דברישא איכא למעוטי חליפין מ"מ סיפא דע"ע ליכא למעוטי מדי דמיתת אדון בלא מנינא שמעי' לה דמדקתני בסיפא גבי נרצע מיתת אדון שמעי' דבע"ע דרישא א"י כמיתת האדון דל"ל בכ"הג תנא ושייר וכיון דבסיפא לא מיתני ליה מנינא גם ברישא לא תני ליה ועיין מהרש"א ז"ל:
דף ב:
ד"ה אתרוג וכו' לידע כמאן הלכתא וכו' עכ"ל אע"ג דלמ"ד. כרם רבעי נמי איכא הך סתמא דאתרוג דס"ל נטע רבעי ומ"ל חד סתמא ומ"ל תרי סתמי מ"מ סתמא דמס' מעשר שני דהיא במקומה עדיפא דדיני רבעי שם איתנהו גם מתניא במס' עדיות ועיין להשע"ה ה' מעשר דל"ב מ"ש ע"ד התוס' מג' לקמן דט"ל וקושיתו אינה אלא לפום מאי דפשיט"ל דרבעי אינו אסור בהנאה ולא ידעתי מנ"ל הא קרש קריה רחמנא משמע דאסור בהנאה וכן נר' מגמ' בקמא ד' ס"ו ע"א דקאמר דמציינין בקוזזות אדמה מה אדמה כי זרע לה מתהניא מינה אף רבעי כי פריק ליה מיתהני מניה:
בא"ד איסורין לסחורה כדין שביעית או לאחר
הביעור וכו' עכ"ל הא דלא קאמרי לענין איסור אכילה בשביעית עצמה דכל הספיחים מותרין דשל ששית הן אבל ספיחי כרוב דשמא יקח מן העלין של שביעית אסורין אפי' באכילה לרע"ק דדריש הן לא נאסוף לאסור ספיחין בשביעי' דניחא להו למינקט מילת' דאתיא אפילו לרבנן אבל אין לו' דס"ל כשי' ר"ת שכ' בפ' מ"ש דספיחי כרוב מותרין באכילה בשביעית אפילו לרע"ק כמ"ש מהרש"א שם הא ליתא דא"כ התוס' בסמוך גבי כל הספיחים אסורין אמאי מוקמי לה לענין דיצאו למ"ש נוקמה בשביעית עצמה דכל הספיחים אסורין אפילו באכילה לרע"ק חוץ מספיחי כרוב דשרו אפי לרע"ק אלא ע"כ דלא ס"ל כשי' ר"ת:
בא"ד ומה שגידל אמהות הרי הן של שביעית וכו' עכ"ל נ"ל דהתוס' כאן ס"ל דבכל הספיחים הוא משום דיאמרו שנלקט בשביעית כמ"ש התוס' בפ' מ"ש ומ"ש מהרש"א דא"כ ש"מ דאזלי' בתר לקיטה ע"ש ל"ק דבספיחים רע"ק מפיק לה מהן לא נאסוף דלא אסרה תורה ספיחי שביעית אלא בגדלו ונלקטו בשביעית ול"ד לשל ששית שנכנסו לשביעית ומ"ש התוס' ומה שגידל אמהות אכרוב קאי ומה שהק' מהרש"א ליגזור שמא יקח מן אמהות ל"ק דהכא שאני דאמהות גופייהו לא אסירי אלא מדרבנן כיון שלא נלקטו בשביעית ולא דמי לדלעיל העלין אסורין מדאורייתא:
דף ג.
ד"ה מה וכו' וא"ת אמאי לא חשיב וכו' לענין פיאה וכו' עכ"ל אע"ג דכבר כ' דלא חשיב אלא מאי דשוה לענין חנטה ולקיטה מ"מ פיאה חשיב להו בלקיטה כיון דעיקר מצותה הוא בלקיטה ומהרימ"ט בחי' כ' דלא כ' דלא חשיב אלא לענין חנטה ולקיטה אלא משום דבדרך א' אין דרך התנא לשנות כמ"ש התוס' לעיל בד"ה היבמה ולכך התנא ע"כ לא נקט אלא לענין חנטה ולקיטה אבל השתא דאיכא דרך אחר עוד דהוי אתרוג כירק בב' דרכים דהיינו פיאה ומעשר א"כ הו"ל להתנא למתני כל הדינין כיון דיכול ב' דרכים ע"ש ולפ"ד ניחא מ"ש התוס' אח"ז ומה"ט לא קאמר לענין ביכורים ולא כ"כ אתירוצא שכ' דלא תני אלא לענין חנטה ולקיטה דכיון דאיכא דרך אחר דביכורי' דהוי בירק יש לו להתנא למתני כל הדינין ול"צ למ"ש מהרש"א אבל ק' ע"ד מהרימ"ט דא"כ ק' במה שכתבו התוס' דהא דאזלינן בתר חנטה לשביעית דוקא לחומרא דא"כ לתני בסיפא דשוה לירק בחנט בששי' וגדל בשביעי' וכמו שהק' מהרש"א ומה שתי' מהרש"א דלא תני ליה משום דאינו לענין לקיטה וכמ"ש התוס' ע"ש לא יתכן לפ"ד מהרימ"ט דהא איכא ב' דרכים בירק:
ד"ה ואשה וכו' ועוד קשה כיון דס"ד השתא וכו' עכ"ל לשון דס"ד שכ' הוא מגומגם דגם למסקנ' ילפי' כל הקנינים משדה וחליפין שאני דאיתנהו בפחות משו"פ ומהרש"א הק' מאי קו' משטר נימא דהגמ' דבעי בשטר מנ"ל הוא לפום מסקנא דהכא ע"ש והרשב"א בחי' כ' לחלק בין שטר לחליפין ואפי' למסקנא דהכא קשיא משטר ע"ש ובדברי התוס' לא יתכן זה דא"כ מאי לשון דס"ד שכ' ע"כ נראה דס"ל להתוס' דמאי דאמרי' לקמן ומנין שאף בשטר הוא סיומא דברייתא דלעיל וכ"נ להדיא מדברי השיטה שלא נודע למי שם לקמן ע"ש וא"כ ק"ל להתוס' שפיר דלס"ד הגמ' תק"ל ברייתא דלקמן:
בא"ד טפי משטר וכו' כדאמרי' בגיטין כתבו על איסורי הנאה וכו' עכ"ל ק"ק אמאי הוצרכו לכל זה לס"ד נימא דשטר שיש בו שו"פ הוא מדין כספ' וכשאין בו שו"פ הוא קנין אחר ולקמן דאמרי' מנין שאף בשטר אאין בו שו"פ קאי וי"ל דא"כ כי קאמר התם מה לכסף שכן פודין בו הקדשו' נימא שטר שיש בו שו"פ יוכיח:
דף ג:
ד"ה ואין וכו' וא"ת תהיה אמה העבריה יוצאה בחליצה וכו' עכ"ל היינו לרבנן דס"ל קטנה בת חליצה אבל לר"מ דס"ל קטנה אינה חולצת ל"ק דאמה העבריה קטנה היא דיוצאה בסימנים והרב אור חדש כ' דמ"ל אמה העבריה גדולה כגון דברח' מרבה דמשלמת אח"כ כמו ע"ע ע"ש וליתא דא"כ בגיטין דס"ה ע"ב ובפ"ק דמציע' די"ב דפריך האי שפחה ה"ד אי דאתיא ב' שערות מאי בעיא גביה נוקמה בברחה ועיין להמש"ל בריש ה' עבדים:
בא"ד ש"כ תוכיח דיוצאה בכספ' וכו' עכ"ל ק"ק אמאי לא כ"כ אעיקר הקו' ש"כ תוכיח דיוצאה בגט וכו' ואין צריך ליוכיח דאשה כלל וי"ל דכ"נ מתקנת דבריהם דליכא למעבד יוכיח אלא מאשה ואמה ובהכי ניחא דלא ק"ל אעיקר קו' דעביד הגמרא אשה מיבמה נימא ש"כ תוכיח לפום מאי דעבדי ליה השתא אקו' דאמה מיבמה:
בד"ה ואימא ה"מ קטנה וכו' וא"ת הא לקטנה ל"צ קרא דהשתא זבוני וכו' עכ"ל מק' נימא דבקטנה מיירי ובמכרה כבר לשפחות דהשתא לא מצי מזבין לה דאין אדם מוכר לשפחות אחר שפחות למ"ד אבל נערה דיש לה יד קידושיה לעצמה וי"ל דכיון דקודם שמכרה לשפחות הי"ל זכיה דכסף קידושיה מכח ק"ו דהשתא זבוני וכו' השתא נמי אע"ג דפקעה זכיה דמכירה משום דאין מוכר לשפחות אחר שפחות מ"מ זכיה דכסף קידושיה במאי פקעה וא"כ אע"ג דהשתא ל"מ מזבין לה מ"מ כספ' דקידושיה כבר שמעי' דזכי בהן אביה ונכון הוא ובהכי ניחא לי גם דברי התוס' בכתובות בות דמ"ו ע"א שהק' אמאי אצט' בערכין ללמוד דאין מוכר בתו כשהיא נערה מק"ו דהשתא מכורה כבר וכו' הא שמעינן ליה מקרא דלאמה דאי איתא דמוכרת כשהיא נערה למ"ל קרא דלאמה השתא זבוני מזבין מעשי"ד מבעיא והק' הרא"ם ז"ל נימא דאצטריך לאמה להיכא שכבר מכרה לשפחות בתו לא מצי מזבין לה ע"ש ועפי"ה ניחא דאע"ג דלא מצי מזבין לה מ"מ זכיה דמע"י לא פקעה ועיין להשע"ה ה' אישות ע"ש:
בא"ד וא"ת והאמרינן בפ' נערה וכו' ומאי ראיה וכו' עכ"ל מק' נימא דהגמ' שם הק' קטנה שמעי' לה מסברא מדזכי ליה לממסרא לחופה ואייתר קרא דלאמה לנערה וניחא בזה גם מ"ש מהרש"א שם כיון דאיכא הך סברא דחופה למ"ל קרא דלאמה ע"ש וי"ל מדקאמר הגמ' בתר הכי לקטנה ל"צ קרא דהשתא זבוני וכו' ולא נקט האי לישנא בשנויא קמא משמע דהנערה קאי ועי"ל דהתוס' הכי מק' כיון דמסיר' לחופה לא שמעינן אלא מקרא דאת בתי כדפרש"י מנ"ל זכיית חופה דנערה דקושטא הוא דאב זכאי אפילו במסירה לחופה דנערה ומנ"ל הא מקרא דאת בתי י"ל דבקטנה משתעי קרא וס"ל להתוס' דאין סברא למילף חופה מכסף קידושיה למסקנא וכ"מ מדברי השיטה שלא נודע למי שכ' דלמסקנא דנ"ל מיציאה דכוותה אייתר לן את בתי נתתי לזכיה דחופה ע"ש אך בדברי התוס' בכתובות א"א לפרש כן דאקושיתם הלזו כ' דבלא"ה פריך שפיר ע"ש ועי"ל במ"ש התוס' בשבועו' דכ"ב דהיכא דהסברא אינה פשוטה כ"כ לא פרכי' קרא למ"ל וא"כ י"ל דהך סברא דמדזכי ליה לממסרה לחופה אינה פשוטה כ"כ וניחא גם קושי' מהרש"א שכתבתי:
בא"ד דמשמע כל נתינות אפי' מסירה לחופה וכו' עכ"ל ר"ל כל נתינות בין נתינות דקנין לחוד בין קנין דגומר אבל לא כל קנינים דהא קנין דביאה ל"מ ביה קרא דאי הקידושין בביאה הו"ל בעולה ול"מ בקנס ועוד לקמן מבע"ל אי ביאה נשואין עושה וא"כ הוי בחנק ולא בסקילה ואי איתא דכל נתינות במשמע תיפשוט דאירוסין עושה:
בד"ה וכת' וכו' דאי בעי מסר לה כשהיתה קטנה וכו' עכ"ל הקשה בשיטה הנ"ל בקידושין גופייהו נימא דאי בעי מסר לה כשהיתה קטנה ואמאי איצט' למילף מבשת ופגם ע"ש וי"ל דקידושין דנערה לא אמרי' סברא זו דאי בעי מסר לה כשהיתה קטנה כיון שקידושי נערה על ידה וע"ד שנ' התוס' אח"ז:
דף ד.
גמ' ולכתוב רחמנא נערות וכו' אין להקשות לדעת הרמב"ן הנ"ל דיכולה למכור עצמה כשהיא נערה נימא דקמ"ל דאי מכרה עצמה בימי נערות תצא בבגרות די"ל כיון דהיא מכרה עצמה סברא הוא דאינה יוצאה אפי' בבגרות הקשה הפנ"י מדאמרי' בערכין דכ"ט לרב דאמר המוכר את שדהו בשנת היובל מכורה ויוצאה הא דלא יליף מק"ו דמכורה כבר וכו' כדילפי' גבי מוכר את בתו כשהיא נערה משום דשאני התם דלא הדרא ומזדבנה ופירש"י דאין מוכר לשפחות אחר שפחות משמע דלמ"ד מוכר לשפחות אחר שפחות מוכר בתו כשהיא נערה וא"כ נימא דלהכי איצט' קרא הכא לבגרות דאי מכר את בתו כשהיא נערה יוצאה בבגרות ויש מי שתירץ במה שכתב התוס' בכתובות דמ"ו לחד תי' דאית לן למילף דאין מוכר בתו כשהיא נערה דא"כ למ"ל לאמה והגמ' חד מינייהו נקט ולתי' אחרינא שתי' שם ס"ל כמ"ש התוס' בערכין ועי"ל הגמ' כאן אליבא דשמואל דס"ל שם בערכין דלכ"ע אין מוכר בתו נערה ועמ"ש לקמן די"ח ע"ב ע"ש:
רש"י ד"ה בא שכיר וכו' ומאחר שנכתבו וכו'
עכ"ל ועי"ל דקנוי קנין עולם לא מקרי שכיר דאפי' קנוי קנין שנים לא מקרי שכיר אלא משום דכתיב בשכיר שנה כמ"ש בשיטה ע"ש:
תוס' ד"ה ויצאה וכו' וא"ת ברישא הול"ל נערות וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א ע"ד הרא"ם דאשתמיט ליה דברי התוס' דלפ"ד מאי מק' התוס' נימא אלו לא נאמר קאמר ע"ש י"ל דהתוס' מק' לאוקמתא דמר בר ר"א דלא שייך למימר אלו לא נאמר דהול"ל בריש' נערות ואח"כ בגרות דאילונית דכך סדר הזמנים בעלמא דנערות ואח"כ בגרות ומ"ש בישוב דברי רש"י בחומש דמשום שלא הביא הך דרשא דאין כסף לאדון זה לכך כ' נערות ברישא משום מלתא דחידושא ברישא ק' לפ"ז גבי ברייתא דתושב נימא כן ואמאי הוצרך רש"י בשמעתין לו' ומאחר שנכתבו וכו' ומ"ש מהרש"א דגם אביי ידע לה דבגרות דאילונית אתיא בק"ו אלא דס"ל מילת' דאתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא ומאי דקאמר ובבגרות לא תיפוק היינו ע"י נערות דחד גופא וכו' ע"ש כוונתו ע"י ק"ו מנערות דחד גופא לא תיפוק דליכא ק"ו מנערות דגופא דאילונית דל"ל נערות אבל מודה דתיפוק ע"י ק"ו מנערו' דעלמא כדאמר מר בר ר"א דאמרינן ביה שפיר מלתא דאתיא בק"ו וכו' ועיין להשיטה שלא נודעה למי:
בד"ה דלא וכו' הא אמרי' גבי סריס עד שיהיו בו כולן וכו' עכ"ל ק' דפלוגתא דאמוראי היא התם ונימא דמר בר ר"א ס"ל כמ"ד באחד מהם וי"ל כיון דגם אביי ידע ליה לק"ו דעביד מר בר"א אלא דס"ל דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא דלא אסיק אדעתיה דרשא דעיקר זבינא דאילונית וא"כ ליכא למדרש מדי וכמ"ש מהרש"א בדיבור הקודם א"כ עיקר אתקפתא דמר בר"א אאוקמתא דאביי היא הא איכא למידרש לזביני דאילונית ואיכא למידרש ולא אמרינן טרח וכ' לה קרא מק' התוס' שפיר מאי פריך מר בר"א אאביי נימא דאביי ס"ל כמ"ד עד שיהיו כולן ועיין להשיטה הנ"ל:
דף ד:
ד"ה מעיקרא וכו' וי"ל דאי מהיקש לחוד וכו' עכ"ל הק' מהרש"א השתא נמי אק"ו נימא דיו ע"ש וי"ל דבלא"ה פריך שפיר מה לאמה שכן יוצאה בכסף ולא הוק"ל להתוס' אלא למסקנא למ"ל ג"ש נילף מהיקישא ודע דהריטב"א כ' דהק"ו דברייתא ל"ד אלא בנין אב דהא לא שייכא ביאה דאישות בשפחה ע"ש ועיין למהרש"א לקמן דף ה' אבל התוס' נר' דלא ס"ל כן ממ"ש אח"ז בשם הר"ן דאי איתא דבנין אב הוא היכי בעי למילף בבנין אב מאמה כיון דאמה גופה נ"ל מוהפד' כיון דיוצאה בכסף וכו' כמ"ש הר"ן גבי היקישא וכ"נ נמי ממה שהק' בדיבור שאח"ז נילף כסף מביאה דאי איתא דבנין אב הוא לק"מ ועיין להרמב"ן ז"ל בחי' ובתי' זה של התוס' ק"ל דלקמן ד"ט ע"ב אמרינן דאי מובעלה הו"א עד דמקדש והדר בעיל ונערה המאורסה מנ"ל בשטר ואמאי לא קאמר נערה המאורסה במקדשה בב' פרוטו' נוקמי' לקר' דובעל' למקד' והדר בעיל מ"מ בב' פרוטו' כסף לחודיה סגי דילפי' מאמ' וי"ל דנימ' כונת התור' למיעוט' דוקא מקדש והדר בעיל דלא נילף מאמ':
בד"ה כתב וכו' אקידושין של ביאה וכו' עכ"ל נר' דלא מסתבר להו דגם בכ"הג מקשי הויות להדדי ובשטר דבעי נמי אמר הוא ילפי' מגט מויצאה והיתה וגט נ"ל מושלחה מביתו:
בד"ה ובעלה וכו' וי"ל דאי לאו וכו' עכ"ל עיין למהרש"א ז"ל שם ביבמות ומה שנר' מדבריו דג"ש זו דקיחה קיחה ראשה מופנה קשיא דהא מבע"ל לדרשא דשמעתין דכי יקח ולא כי תקח ונ"ל בכוונת התוס' שם דכל דבריהם אזלי למ"ד בנדה דכ"ב דג"ש מופנה מצד א' למדין ואין משיבין ואינה מופנה כל עיקר למדין ומשיבין וג"ש זו דקיחה אינה מופנה ומאי דילפי' שם קיחה קיחה היינו קיחה דה עריות מופנה אבל קיחה דאשה אינה מופנה וג"ש דכהנים שהק' התוס' אח"כ אינה מופנ' כלל אלא דהתם ליכ' תשו' ועיין להשע"ה:
ד"ה אמר וכו' ומשני אי לא כתיב וכו' עכ"ל מה שהק' מהרש"א ולכתוב ובעלה ומדאצט' קרא ולא ילפי' מק"ו דיבמה ע"כ משום דאמה העבריה תוכיח ושמעי' דאמה אינה נקנית בביאה ע"ש ל"ק דהו"א משום דשפחה כנענית תוכיח ולא הוה שמעי' דין דאמה לכך אצט' ובעלה דהשת' אמעיטו תרווייהו אמה וש"כ ובעיק' קו' התוס' לכאורה י"ל ע"ד מ"ש מהרש"א בד"ה כתב מיהו י"ל ובקל יתבאר:
דף ה.
גמ' אמר קרא ויצאה והיתה ק"ל ת"ל קדושין דשטר מדאצט' בעולת בעל דאי מובעלה הו"א עד דמקדש והדר בעיל ונערה המאורסה מ"ל בשטר כדאיתא לקמן ד"ט וא"כ מדאצט' בעולת בעל שמעי' קידושי שטר דל"מ נערה המאורסה אלא בשטר וי"ל דתנא דהאי בריית' דשמעתין נ"ל כסף מכי יקח איש וכו' לחודה ובעולת בעל לדרשא אחרינא והגמ' לקמן דקאמר אי מהתם וכו' לא קאמר הכי אלא אליבא דמאן דנ"ל מבעולת בעל אבל להך תנא דברייתא לא מייתי קרא דבעולת בעל:
תוס' ד"ה מנין וכו' משום דאמה גופ' וכו' עכ"ל ומשפחה כנענית לא ילפי' דאיכא למיפרך שכן נקנית בחזקה:
בד"ה שכן וכו' מה למטלטלין שכן וכו' עכ"ל לפום מאי דנקטו בקושיית' מטלטלין יוכיחו ואתיא מתרווייהו מקרקעי ומטלטלי הומ"ל שכן הנאתן מרובה כדפרכי' בשמעתין בסמוך דחדא מתרתי אפי' לא הדר דינא פרכי' כ"ד כדאיתא בפרק כל הבשר דקי"ו ע"ש בתוס' אלא דהוצרכו לפירכא שכן פודין כי היכי דלא תקשה נילף ממטלטלין לחודייהו חדא מחדא:
ד"ה ע"מ וכו' דבית אביה קרוים כל יוצאי חלציו וכו' עכ"ל וממכרו לא ק"ל דמ"מ בית אחרת שדר בה מקרי בית אביה אחל עליה היום התנאי ועיין להמש"ל ועוד היה נ"ל דממכרו לא ק"ל דחוזר ביובל ונקט תנא דברייתא בבא דע"מ שלא תלכי לבית אביך לזמן שהיה היובל נוהג אלא שזה דוחק ומ"ש הוא הנכון:
ד"ה שכן אם היתה בת דעת היתה מתרצית וכו' עכ"ל ק' הרי האב מקבל קידושי בתו נערה בע"כ אף על פי שהיא בת דעת ואינה מתרצית שו"ר להרמב"ן ז"ל בחי' שהק' כן:
דף ה:
ד"ה חופה וכו' כר"ט דהיכא דמיפרך ק"ו וכו' עכ"ל הק' השע"ה א"כ מאי פריך ג' תנן ד' לא תנן נימא דבפלוגתא לא קמיירי ועוד הק' להפוס' כר"ה דחופה קונה הא קי"ל כרבנן דר"ט ע"ש ולפמ"ש מהרש"א בד"ה דמאי דקונה לר"ה הוא מסברא כיון דגומרת ולא הוצרך לקו' אלא כדי שתהיה קונה וגומרת בב"א ע"ש ניחא דמאי דקונה לחוד לא תליא בפלוגתא דרבנן ור"ט גם עפ"ד מהרש"א ניחא מ"ש הפנ"י בגמ' דפריך מדעולא אר"ה דמשמע דאי ר"ה ס"ל כסף מאכיל כעולא חופה אינה קונה א"כ במאי מוקי קרא דכל טהור בביתך יאכל אותו דמייתי רש"י לקמן ד"י ע"ב ע"ש דעפ"ד מהרש"א ניחא דאי ס"ל מאכיל אינה קונה וגומרת אלא קונה לחוד אבל ק' לדברי מהרש"א קשיא לר"ה מברייתא דלעיל ובעלה מלמד שנקנית בביאה ואמאי אצט' קרא הא כיון דגומרת אחר כסף מסברא קונה ומאי דגומרת נ"ל מק"ו דיבמה דאחר כסף אשה נמי זקוקה או מט"א כמ"ש הר"ן וצ"ל דר"ה מפ"ל לענין שתקנ' וגומרת בב"א ופשיט"ל דביאה נשואין עושה ומיפשט פשיט"ל לר"ה מאי דמבע"ל בגמ' לקמן ואין להקשות דלהא מלתא נמי נילף מק"ו דכסף כדיליף ר"ה חופה והברייתא גופה ס"ל כר"ט דהיכא דמיפרך ק"ו לא אמרי' דיו כמ"ש מהרש"א לעיל בד"ה מעיקרא די"ל דחופה גופה לא ילפי' אלא מכסף ושטר וביאה דמכסף ושטר איכא למיפרך:
גמ' הא נתן הוא ואמרה היא א"מ וכו' מק' למ"ש התוס' דלא דייק מדנתנה היא ואמר הוא משום דבאדם חשוב מקודשת מאי פריך הגמרא נימא דרישא קתני נתן הוא ואמר הוא מקודשת הא נתן הוא ואמרה היא א"מ וסיפא קתני דוקא נתנה היא ואמרה היא א"מ לאפוקי נתנה היא ואמר הוא דמקודשת באדם חשוב ואי תני בסיפא נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת הו"א כ"ש נתנה היא ואמר הוא וי"ל דא"כ ניתני בסיפא נתן הוא ואמרה היא א"מ והוה שמעי' דלאפוקי נתנה היא ואמר הוא אתא כיון דלגופיה לא אצט' דמדיוקא דרישא שמעי' לה אלא ע"כ דאתא לדיוקא דנתנה היא ואמר הוא דמקודשת באדם חשוב והוה שמעי' שפיר דין אדם חשוב ומדקתני נתנה היא ואמרה היא ע"כ לאפוקי נתן הוא ואמרה היא ופריך שפיר:
גמ' נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא וכו' מכאן ק' למ"ש הרב בש"מ במציעא ד"ל ע"א דהיכא דתני אבל לא אמרי' נעשה והכא אמרי' נעשה אע"ג דתני אבל בסיפא דמילתיה ויש ליישב:
שם גמ' ספיקא הוא וחיישי' מדרבנן לפמ"ש התו' לעיל ד"ד ע"ב ממעט נתן הוא ואמרה היא ע"כ ספיקא דקאמר היינו ס' דרבנן והיינו דקאמר וחיישי' מדרבנן ועיין להר"ן בהלכות ועיין להריטב"א בחי' ומדברי כל הראשונים נראה דנתן הוא ואמרה היא א"מ מדאוריי' אבל בשיטה שלא נודע למי כתב דמאוריי' קדושין גמורין דלא כתיב כי יקח ויאמר ע"ש ויש ללמוד מדבריו דכי נתנה היא ואמרה היא באדם חשוב מקודשת מדאורייתא דכיון דבאדם חשוב הוי כמי שנתן הוא לא איכפת לן באמירה דלא כתיבא באורייתא וברייתא דקתני נתנה היא ואמרה היא א"מ לא מיירי באדם חשוב והע"י נסתפק בזה ופשיט לה ממ"ש התוס' דלא נקט נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ואי איתא הא ע"כ ברייתא לא איירי באדם חשוב ע"ש וליתא דמ"ש התוס' נקט מלתא פסיקא הוא על הגמ' ולא על הבריי' ובשיטה הנז' כ' כדברי התוס' וכבר הוכחתי מדבריו דבאדם חשוב מקודשת מדאורייתא:
שם גמ' נימא דסבר שמואל וכו' הר"ן בנדרים כ' דבגירושין מודה שמואל דהויין ידים ולפ"ד ע"כ דנדרי' ל"ד לגירו' דהא הר"ן דייק שם דמלישנ' דלימ' קסבר שמואל וכו' דס"ל כן דלא כמ"ש התוס' בשמעתין וצ"ל לפ"ד דמאי דמוקי הגמ' כר"י היינו לס"ד אבל למאי דמסיק שם סברא דאין אדם מגרש את אשת חבירו אתיא מתני' כרבנן וברייתא דקתני אסור אסור תרי זמני ע"כ לאו איסור אכילה קא' כמ"ש הר"ן שם ובגופה דשמעת' שם ק' מאי קאמר נימא רבא דאמר כר"י נימא שאני נזיר דכתיב כי יפלא דזהו טעמו של רבא וצ"ל דס"ל להגמ' דגט דכתיב כריתות דמי לנזיר כדאיתא התם ובהכי י"ל מ"ש התוס' רי"ד בשמעתין מאי פריך נימא שאני נזיר דכתיב כי יפלא די"ל דגט דמי לנזיר והגמ' פריך מסיפא דגירושין דלא תני מנאי מיהו התוספות בשמעתין ס"ל דהגמ' לא פריך אלא אקידושין דהגירושין י"ל דמוכיחות טפי דאין אדם מגרש את אשת חבירו והגמ' דקאמר הני לישני וכו' אקידושין קאי ואגב מפ' טעמא דהני לישני דסיפא בגירושין ומדברי רש"י בד"ה לישני וכו' נר' דמפ' דהגמ' פריך אתרווייהו אקידושין ואגירושין:
דף ו.
רש"י ד"ה במ"ע בהנך לישני דמבע"ל וכו' עכ"ל דקדק לפ' בהנך לישני דמבע"ל משום לישנא דגמרא דקאמר אח"ז והכי קמבע"ל בהנך לישני וכו' והגמ' גופיה דלא פריך הכי אלישני דברייתא משום די"ל דבריית' אתיא כר"י דס"ל צריך לפרש אבל אלישני דמבע"ל פריך שפיר דודאי לא מבע"ל אלא אליבא דהילכתא:
תוס' ד"ה אפי' וכו' הא דר"י אמר שמואל וכו' עכ"ל היינו הא דאמר והוא שעסוקין באותו ענין וכ"כ מהרש"א וצ"ל דדברי התוס' בד"ה אולי בשי' רש"י דלפי' הר' עזריאל שכ' בדיבור הקודם דהחשש' אינה אלא אם אינו רוצה לקדשה וכמ"ש מהרש"א שם ע"כ דגריס לא שמיע להו הא דאמר רב הונא אמר רב:
דף ו:
גמ' הא ריבית מעלייתא היא כ' הריטב"א דלא פריך אלא אלישנא אבל מקודשת במעות הריבית דאפי' יוצאה בדיינים מ"מ אינו מחוייב להחזיר אותם המעות גופייהו והק' המח"א בה' ריבית סי' ב' דהא הכא עדיין לא נתנה לו הריבית וא"כ לא נתן לה כלום כיון דר"ק יוצאה בדיינים ע"ש ונראה לי דס"ל להריטב"א כס' רבי אפרים דס"ל דמאי דאמרי' בפ' אז"נ כל סילוקי בלא זוזי אפוקי מניה הוא ל"ד במשכנתא כדעת הרי"ף ז"ל אלא אפי' בכל שטר חוב וכמ"ש מחלוק' הרי"ף ור"א הטור בי"ד סי' קס"ב וא"כ י"ל דמיירי דזקפ' עלוה הריבית בשט"ח וא"כ הגמ' ל"מ לאקשויי מקידושין משום די"ל דס"ל. לאביי כמ"ד ר"ק א"י בדיינים וכיון דסילוקי בלא זוזי אפוקי הוא מחוייבת ליתן וא"כ מקודש' שפיר ומשום דלכאורה ל"מ מקדש לה במעות האיסורא לזה כ' הריטב"א דמעות הריבות קנויות לו וחשוב שלו כשנטלין אפי' ר"ק יוצאה בדיינים וא"כ הכא למ"ד א"י מקודשת כשזקפתם עליה בחוב אי לאו משום מלוה כדפריך עוד היינו מלוה ועיין מ"ש עוד המח"א:
דף ז.
גמ' מקודשת מדין ע"כ המש"ל ברפ"ה מה"א כ' משם הרדב"ז שלמד מכאן למקדש בפחות משו"פ ובשעה שהגיע לידה נתיקר והיה שו"פ מקודשת ואע"ג דלא חסר מדי מדין ע"כ ע"ש נלע"ד דל"ד דשאני הכא דאדם אחר חסר פרוטה עבורו והו"ל כמו תורם משלו על של חבירו דתרומתו תרומה:
גמ' א"כ הו"ל נכסים שיש להם וכו' יש להוכיח מכאן דקנין אגב דאורייתא דלא כמ"ש התוס' בקמא די"ב דאי איתא דהוי דרבנן קשיא לס"ד דמדין אגב קאמר הא קנין אגב הוא מדרבנן והיכי קאמר דמקודשת דמשמע מקודשת גמורה מיהו י"ל דקנין דרבנן מהני לקידושין דאורייתא כמ"ש הפוס' דבקדשה במעמד ג' ועוד י"ל ועיין להריטב"א בחי' כאן:
תוס' ד"ה ונפשטו וכו' יליף רגלה של זו עולה ובדבר שהנשמה תלויה בו וכו' עכ"ל ע"ש בגמ' דלא יליף בדבר שהנשמה תלויה בו מקרא אלא ברגלה של זו עולה הוא דיליף מקראי למר כדא"ל ולמר כדא"ל ועיין להריטב"א כאן וצ"ל דכונתם דכיון דלא אמרי' פשטה קדושה בכולה אלא אי רגלה של זו קדשה קדושת הגוף דבקדוש' דמים בעיא ולא איפשטא וא"כ כיון דהא דקדשה הרגלה ה"ג היא מקרא כדאמר התם יכול תצא לחולין ת"ל וכו' וכן למ"ד שהנשמה תלויה בו היינו מסברא דלא אמרי' פשטה אלא בדבר שהנשמה תלויה בו אבל עיקר הקדושה דקדוש האבר שנקדיש קה"ג הוא מקרא וא"כ הכא דלא כתיבי קראי מנ"ל דקדשה חציה כלל כי היכי דנימא פשטה קדושה בכולה:
בא"ד אבל אם אומר מאורסת וכו' עכ"ל מק' משם הפנ"י דבנדרים ד"ז אמרי' יש יד לקידושין והיינו משום דלשון הקדש היא וא"כ במאורסת דלאו לשון הקדש אין יד וא"כ היכי ס"ד הגמ' לעיל ר"ה ע"ב דלא מיירי שמואל בדאמר לי והא שמואל מאורסת נמי קאמר ובכה"ג אפי' יד מוכיח לא הוי יד עכ"ד וע"ש בנדרים דהרא"ש בפי' הוא שכ' כן אבל הר"ן כ' דיליף במ"מ מנדרים ואפי' לדברי הרא"ש י"ל דדוקא התם דלא נתן לה הכסף אלא שנתן לחבירתה לחוד דליכא מעשה אבל בנתן לה הכסף בכה"ג הוי יד מוכיח טפי ואפי' בלא לשון הקדש מהני וכמ"ש הר"ן שם דמה"ט מהני יד בגיטין ע"ש:
ד"ה ש"מ וכו' דאין תמורה בעופות וכו' עכ"ל ה"ה דהומ"ל דע"כ לג' ק"ד מדחה דהא התם לא אמר תמורתה כיוצא בה אלא דס"ד למימר דגרסי' ק"ד מדחה וגרסי' נמי במילתיה דר' אושעיא תמורתה כיוצא בה לכן כ' דא"א לגרוס התם הכי דהא אין תמורת' בעופו':
בא"ד וא"ת למ"ל לר"י וכו' עכ"ל לאו אר"י גופיה מק' דשפיר קמ"ל דעושה תמורה כמ"ש התוס' בפסחים אלא הגמ' דקאמר ש"מ וכו' מק' דהא שמעי' לה ממתני' וכ"נ מתי' שכ' מייתי מדברי האמוראי' ובתי' לא יתורץ לר"י גופיה דקמ"ל הלכתא דהא בלא"ה ס"ל דהלכה כסתם משנה ולכן הוצרכו בפסחים לתרץ דקמ"ל דעושה תמורה:
גמ' בתך ופרתך בפרוטה מהו משמע דאי אמר בתך ופרתך בב' פרוטות ודאי דאמרי' בתך בפרוטה ומקודשת ולדעת הסוברים דכל כה"ג הוי בקני את וחמור פשיטא דאינה מקודשת ולא מבע"ל אלא כי אמר בתך ופרתך בפרוטה מי אמרי' בתך בפרוטה דאדם יודע שאין קידושין פחות משו"פ:
תוס' ד"ה חצייך וכו' והכא גלי דעתיה וכו' עכ"ל לדעת הסוברים דאמרי' פשטה קדושין בכולה אפי' אמר מאורסת י"ל דכיון דתכף אמר חצייך הב' בפרוטה לא אמרי' פשטה קדושה בכולה דלא אמרי' פשטה אלא אי חציה הב' עדיין נשאר בלא קדושין ומ"מ הוי קדושין לחצאין ואין אשה מקודשת לחצאין ובהכי א"ש גם הבעיא הב' חצייך בפרוטה ועיין למר"ן בב"י:
ד"ה שתי וכו' וצ"ל שבירר וכו' עכ"ל לפמ"ש מהריב"ל בח"ג דבמשודך עמה כבר הוי ידים מוכיחות דלא מקדשא וסגי במקודשת ואצ"ל מקודשת לי ע"ש י"ל דה"נ בהיו משודכין וא"צ לו' שבירר:
דף ח.
ד"ה מנא וכו' לל"ק מייתי ראיה וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א וק' דהיכי מייתי ראיה לל"ק הא עיקר טעמיה דר"י משום דאשה לא בקיאה בשומה אבל הכא דבאיש מיירי אפי' ר"י מודה דא"צ שימה וי"ל דדוקא גבי שיראי דשומתן ידועה הוא דאמרי' דדוקא אשה לא בקיאה בשומה אבל עגל וטלית דאין שומתן ידועה אפי' איש אינו בקי בשומה ולפ"ז צ"ל דפלוגתייהו אפי באין שומתן ידועה מיירי דאי באין שומתן ידועה אפי' רבא מודה מאי מייתי ראיה ר"י מעגל וטלית ומ"ש התוס' לקמן בד"ה והלכתא דדוקא בשומתן ידועה הוא דלא שומה היינו ר"ל דהגמ' לא פ' כרבא אלא בשומתן ידועה וא"ש לפ"ז קושיתם א' שהק' שם אמאי הוצרך לפסוק וכו' וכ"נ מדברי הרא"ש שם מיהו מדברי הריטב"א שם נר' דרבה גופיה ופיה ל"פ אלא בשומתן ידועה ועיין בשיטה במ"ש במאי דמייתי ר"י מברייתא דמכסף מקנתו ועיין לה' לח"מ בפ"ז מה"א דין ח"י:
'גמ' מיתיבי התקדשי לי במנה וכו' ק' מאי פריך נוקמה כרבנן דס"ל ע"מ לא כאומר מעכשיו ור"א כרבי דבגיטין ד"ס מבואר דרבנן פליגי ארבי וי"ל דלר"י דוקא קאמר התם דרבנן פליגי אבל ר"ה ס"ל דרבנן לא פליגי ארבי דס"ל דר"א ור"ה אי איתא דס"ל דרבנן פליגי לא הוו פסקי כרבי דהלכה כר' מחבירו ולא מחבריו ואע"ג דקי"ל דאמורא בידו לפסוק נגד הכלל מ"מ כל שלא פ' כן בהדיא לית לן למי' הכי:
דף ח:
גמ' איתיביה רבא לר"נ קדשה במשכון וכו' הא דלא מוקי לה במשכון שהקנה לה בגוף המשכון דכה"ג מקודשת כמ"ש התוס' והריטב"א משום דא"כ מאי למימרא:
תוס' ד"ה מנה וכו' דהתם גרמו לו הפסד וכו' עכ"ל נר' דכה"ג לאו דינא דגרמי הוא דא"כ אפי' לא באת חבילה לידו אלא ע"כ דגרמא בנזקין הוא דהוי דפטור מדינא והיינו טעמא דכשבאת חבילה לידו מחייב נר' משום דתפס הוא וס"ל להתוס' דגרמא מא בנזקין כיון דחייב לצאת י"ש אי תפס ל"מ מניה ומכאן תשובה למ"ש מהרש"ל ביש"ש בקמא פ"ו סי' ו' דגרמא בנזקין אי תפס מפק' מניה ע"ש ועיין בהרא"ש בשמעתין:
ד"ה מנין וכו' להתחייב בגניב' ואבידה עכ"ל לפמ"ש התוס' שם דמאי דהוי ש"ש משום דנהנה דיכול לקדש בו אשה א"כ בשעת הלואתו ל"מ לקדש בו אשה כמ"ש הרא"ש בשמעתין וזה סותר למ"ש התוס' בר"ה משכון וצ"ל דהתוס' כאן ס"ל דש"ש הוי משום דנהנה דתפיס אאגריה דמ"ש התוס' במציעא ד"פ ע"ב דתפס אאגריה לא שייך במלוה על המשכון היינו במשכנו בשעת הלוואתו דוקא כמ"ש הש"ך וע"ש בחידושינו:
גמ' ואי אשמעי' פלוני וכו' הומ"ל לא אה זו קתני אלא כיון דאשכח צריכותא עביד לה ועי"ל כיון דאיכא סברא דפלוני עדיף מאביך כמ"ש התוס' לא זו אף זו:
שם גמ' ואם היה כלב שלה מקודשת משמע דכלב דהפקר לאו הנאה היא ואפילו למ"ש האחרונים דחמץ אסור ליתנו אפי' לכלבים דהפקר דהנאה היא י"ל דהאי הנאה לאו שו"פ ומדין ח"ש נגעו בה להסוברים דבהנאה נמי בעי' שיעור א"נ שאני הכא דלאו שלה הוא מציא למי' משטה אני בך:
דף ט.
תוס' ד"ה והלכתא וכו' ואור"ת דאתא לאשמועי' וכו' עכ"ל עיין בהרא"ש בפסקיו ובתוספותיו ובדברי הרמב"ן ועמ"ש לעיל בד"ה מ"א:
ד"ה כתב וכו' וההיא דכתובות אתיא כר"מ וכו' הק' מהרש"א שם אפי' לר"א אתיא דלא הכשיר אלא בגיטין ולא בשאר שטרות ומהרימ"ט תי' דהתוס' כ"כ ליישב אליבא דר"י דאפי' בשאר שטרות מכשיר ר"א ע"ש ועי"ל דהתוס' כאן ס"ל כחד תי' שפי' שם בגיטין דר"א אפי' בשאר שטרות מכשיר והגמ' הק' אנן לא קי"ל כר"א אלא בגיטין ועיין להריטב"א בחי' כאן ולמהרימ"ט מ"ש עוד ע"ד התוס':
ד"ה הלכתא וכו' למ"ל קרא דויצאה והיתה וכו' עכ"ל יל"ד דבגמ' לקמן אמרי' דבנערה המאורסה מ"ל בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס ולא בעי ביאה עמו ע"ש בפרש"י א"כ אי לאו ויצאה והיתה הו"א שטר עם ביאה הוא דקונה וי"ל דהגמ' לקמן אליבא דמאן דנ"ל מבעולת בעל אבל לתנא דברייתא דלעיל דסגי ליה בקרא דובעלה לא הוה ס"ד דליבעי תרתי ועוד כיון דנ"ל מבעולת בעל דביאה לחודה קונה א"כ קנין שטר דנ"ל מהילכתא ע"כ לחודיה הוא:
גמ' קרי ביה כי יקח דקדק מהרימ"ט דא"כ למ"ל כי יקח מויצאה חנם נפקא ע"ש וי"ל דפשטיה דקרא כי יקח הוא ואתי לכסף ומאי דקרי ביה כי יקח לשטר הוא והוי כמו מקרא ומסורת דדרשינן תרווייהו וכ"כ הראשונים גבי מאי דאמרי' קרי ביה כי יקנו ובהכי א"ש גם מ"ש מהרימ"ט ע"ד התוס' ע"ש:
דף ט:
גמ' הו"א עד דמקדש והדר בעיל כ' הריטב"א ור' ס"ל וי"ו לחלק והוי כמו או בעלה ולקמן בסמוך כ' דרבי ס"ל דגם בשטר בעי ביאה דמקשי' הויות להדדי ע"ש וא"כ אפי' דס"ל בעלמא וי"ו להוסיף הכא שאני דא"כ נערה המאורסה המ"ל וצ"ל דמ"ש בתחילה טעמו דר' משום וי"ו לחלק לא כ"כ אלא לס"ד דנערה המאורסה מ"ל בשלא כדרכה ובשיטה שלא נודעה למי כ' טעמו דר' דיליף קיחה קיחה משדה דסגי בכסף לחודה ע"ש ולפ"ז י"ל מ"ש התוס' לעיל ד"ד ע"ב גבי צריכותא דגמ' דאצט' כי יקח לנתנה היא ואמרה היא שהק' למ"ל ג"ש ע"ש די"ל דהגמ' קאמר כי יקח ולא כי תקח הוא דאתא ואחר דכתיב כי יקח להאי דרשא הו"א דקרא ה"ק יקח ובעלה דבעי' תרווייהו ולכך אצט' ג"ש מיהו לר' יוחנן צ"ל כמ"ש התוס':
גמ' אמר ליה אביי ע"כ ל"פ וכו' והיינו מבעולת כדפירש"י והגמ' הכי פריך כיון דרבנן ס"ל דאין אחר עושה אותה בעול' וע"כ טעמייהו מהאי קרא וא"כ ממילא שמעינן דבעל עושה אותה בעולה ולר"י ע"כ מדלא כתיב בעולת איש כדלקמן ועיין בשיטה:
גמ' אימא טעמא דידהו וכו' כ' הרא"ש בתוספותיו דלשמה ושלא מדעתו אפי' שהוא מדעתה לכ"ע ל"מ דאלת"ה הו"ל לאפלוגי בהכי ע"ש וגמ' ערוכה היא בכתובות דק"ב דאמרינן מאי לאו בשטרי פסיקתא לא בשטרי אירוסין ונישואין כדר"פ ואי איתא אפי' צ"ל בשטרי פסיקתא דהא קתני מדעת שניהם:
דף י.
גמ' עד שיהיו שניהם שוין וכו' הק' מהרש"א לפיר"ת דשוין במיתה א' היכי ר' כולן בחנק הא היא בסקילה ע"ש וע"ש מ"ש ב' תירוצים ותירוצו א' מוכרח לאומרו בגמ' שם בסנהדרין דפריך והא בעי' שניהם שוין על הבעיא ואמאי לא פריך לה אמתני' דהתם דקתני הא' בסקילה וכולן בחנק אלא עכ"ל כתי' ראשון שכ' מהרש"א וכן יש להוכיח עוד מגמ' שם ע"ש הסוגיא:
תוס' ד"ה עד וכו' אם בא עליה א' מכל העריות וכו' עכ"ל הא דלא מייתו מריש' דחייבין עליה משום א"א משום די"ל חייבין בקרבן הוא ולא מיתה אבל אין לו' משום די"ל ארוסה שאני דהא פלוגתייהו דר' יאשיה ור"י גם בארוסה היא דהא מייתי ר' יונתן מקרא דלבדו דגבי ארוסה כתיב וע"ש בתוס' בסנהדרין:
בא"ד ומאי בעי לאוקמה בנשואה וכו' עכ"ל עיין בתוס' שם שהק' אמאי לא פריך לרבנן והא בעי' שניהם שוין ולכאורה י"ל דלרבנן פשיט"ל להגמרא דקרא דלבדו מפיק ממשמעות דקרא דשניהם אבל לר"מ פריך שפיר דהא לבדו מבע"ל לראשון בסקילה וכולן בחנק ומשני מקרא דלבדו ותרתי ש"מ כמ"ש התוס' שם וזהו שחידש המתרץ מיהו הא ליתא דפלוגתא דר"מ ורבנן לאו בהא מילתא גופה אלא דהגמ' מייתי לה מפלוגתייהו דגבי קנס ע"ש בפירש"י ומנ"ל לרב דפליגי בהאי מילתא נימא דאפי' לרבנן פטרי כאן משום דבעי' שוין ומוקמי לבדו כר' לראשון בסקילה וכולן זוהי כוונת התוספות בקושיתם ועמ"ש מהרש"א שם בתירוצם ומן האמור ק' עמ"ש מהרש"א כאן אמאי לא נקט ר"מ נשואה ותי' לרבותא דרבנן ע"ש והוא תימה דהא לא אשכחן דפליגי ר"מ ורבנן בהאי מילחא בחד ברייתא ומפלוגתייהו דגבי קנס הוא דמייתי להו הגמ':
ד"ה ומקבל וכו' עכ"ל מה שדקדק מהרש"א עיין להריטב"א בחי' ועמ"ש לקמן די"ח ע"ב:
ד"ה וחייבין וכו' וא"א בכלל כדמוכח בפ' ן' סורר וכו' עכ"ל עיין להריטב"א שהק' פשיטא דחייבין עליה משום א"א ותי' דהו"א דהא דמיקדשה בביאה לחומרא דוקא ולכך אצט' למיתני חייבין משום א"א ע"ש ולדבריו ק' הא שמעינן לה מסיפא דא"א בכלל כמו שהק' התוס':
דף י:
ד"ה זו שביאתה וכו' והרש"ם פי' וכו' עכ"ל כ' מהרש"א דלא ניחא ליה בפירש"י משום דרבא לעיל דייק קתני ביאה וקתני נשאת הרי כיון דאירוסין עושה הביאה אינה אוכלת ע"ש וליתא דגם לפירש"י לא אכלה משום דעולא כדאמר אבל מה אעשה וכו' ודע לפירש"י ניחא דלא קאמר לעיל בבעיא דאירוסין עושה או נשואין עושה נ"מ לאוכלת בתרומה דאפילו אירוסין עושה לבן בג בג דטעמא משום סמפון אוכלת דבודק לה כדפירש"י אבל לפי' הר"ם הומ"ל לאוכלת בתרו' דאי נישואין עושה אוכלת ואי אירוסין עושה אינה אוכלת לכ"ע לבן בג בג משום סמפון ולריב"ב משום עולא:
דף יא:
גמ' ותנן הפורט סלע וכו' מ"ש מהרש"א לקו' מהריב"ל עדין ק' קו' מהרב"ל לפי' הר"מ בפי' המשנה שם שפי' הפך הסלע של מע"ב בא לפורטו פרוטות ע"ש לב"נ דגבי מעשר כיון דכתיב וצרת וקאי על הכסף שמעי' דבעי' כסף דקרא דהיינו כסף צורי טבוע שיש בו צורה ולא סגי בפרוטות בשוויו ושו"ר שכ"כ בשיטה ע"ש ולפ"ז במעשר לא אמרי' שו"כ ככסף אפי' בפרוטות טבועות בשוויו ולפ"ז א"צ למ"ש התוס' בריש מכילתין בסד"ה בפרוטה דהקדש ילפי' מנזקין וע"ע ולא אצטריך כו"פ וכלל אלא למעט קרקעות ע"ש די"ל דהוה ילפי' הקדש כסף כספ' ממעשר דשו"כ אינו כסף ולכך אצטריך כו"פ וכלל לאשמעי' שו"כ ככסף:
רש"י ד"ה ה"ג וכו' ורבותינו מפ' שהדינר וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א בתוס' לפי' רבותיו י"ל דגם המק' ידע להאי היקישא דמה כלים דבר חשוב וכו' אלא דס"ד דנבעי דינר דחשוב טפי ומשני דבכל דהו דחשיבי סגי:
דף יב.
גמ' כיון דאפיקתיה וכו' ושאר אמוראי דלעיל דמוקמי טעם אחר לב"ש ולא ילפי' מאמה העבריה ס"ל דבב' פרוטות סגי ול"ל כיון דאפיקתי' וכו' ול"ק מה שהק' מהרש"א ע"ד התוס' לעיל ע"ש:
תוס' ד"ה ר"ח וכו' דמיירי שקידשה אחיו וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל וי"ל דאי קידשה אחר שפיר קאמר דאסרת לה אבתרא דאי ספק הוא כופין לראשון לגרש דמגרש א' ונושא ב' כדאמרינן בגיטין אבל אי ודאי שו"פ אסרת לה אבתרא:
דף יב:
ד"ה והאיכא וכו' דא"כ אין לדבר סוף וכו' עכ"ל לפמ"ש מהרש"א בכונתם הו"ל לדחויי בזה גם הפי' שכ' אח"ז דהאיכא סהדי דידעי וכו' דא"כ בלא אמירת האם ובכוונת התוס' י"ל דר"ל דל"ל למי' הגמ' סהדי דבלא סהדי ניחוש דילמא ההוא יומא שו"פ כיון דלא ידעינן בבירור דההוא יומא אינו שו"פ:
ד"ה אם וכו' ויעבוד עבודה במזבח בשב' וכו' עכ"ל אע"ג דחלל עבודתו כשירה בדיעבד כדאיתא לקמן דס"ו ע"כ ואם כן לא מחלל שבת כיון דעבודתו כשירה י"ל הכא שאני כיון דיצא הקול דישנו ס' חלל אם עבד עבודתו פסולה ודוקא בלא נודע הס' הוא דעבודתו כשירה:
ד"ה בשעת וכו' ליתני מקודשת סתם כי התם עכ"ל מ"ש בגמ' כי התם היינו בריית' והכא כדפירש"י וא"כ אין מקום לדברי מהרש"א כאן ואפשר דכוונתו להקשו' דאמאי מחקו הגי' נפרש מ"ש בגמ' כי התם היינו ברייתא דגזל דמייתי לה לקמן וע"ש בתוס' רי"ד ויותר נר' דכונתו אמאי מחקו הגי' כאן היה להם להניח הגי' כאן בין ראתה וכו' ולמחוק כי התם מהגמ' לקמן:
דף יג.
גמ' לא ראתה דאשתיקא הה"מ בפ"ה מה"א דין י"ב כתב דהרשב"א מסתפק בחזר וא"ל לא לשם פירעון אלא לשם קדושין אבל אם לא אמר לה תחילה לשם פירעון ודאי דהוו קדושין אע"ג דחייב לה מעות ע"ש וק"ל דהרשב"א גופיה ח"ב סי' ק"ג נשאל במי שחייב לחבירו ושלח על ידו ממון לאדם אחר שחייב לו וקבלם בשתיקה יכול לו' לשם חובי קבלתים והביא ראיה מסוגיא דשמעתין ע"ש והא בנדונו ליכא אמירה תחילה ול"ד לשמעתין וי"ל דדוקא בקידושין הוא דמקודשת היכא דלא אמר תחילה כלום משום דטב למיתב טן דו אבל בע"א לא וכ"מ להדיא בתשו' הרשב"א ח"א סי' רכ"ז עש"ב:
שם גמ' הא אישתיקא הוו קידושין עמ"ש מהרש"א דראתה אין מתפרש אלא שאמרה אין ע"ש וי"מ דלקמן דס"ג ע"א תנן ע"מ שירצה אבא ומוקי לה בגמ' דהיינו דשתק וי"ל דהתם ליכא למטעי מדקתני סיפא מת האב שמעי' דבשתק מיירי וכיון דליכא למטעי נקט לה תנא דמתני' בלשון ע"מ שירצה ולא חש ולעולם באמר ע"מ שישתוק מיירי:
תוס' ד"ה האשה וכו' ומעתה ילפי' בעלמא מניה בב"א וכו' עכ"ל ק"ק לפי תי' זה הגמ' התם דלא ס"ד ההוא קרא הוה עלה אמאי פריך אברייתא דהתם לפרוך אמתני' הלזו וכקו' התוס' וי"ל דהתוס' הכא לא הוק"ל מעיקרא אלא לשמואל דקאמר הכא והוא שהפרישת' מחיים דהיינו העולה א"כ מאי דקתני שהביאה חטאתה היינו דקרבה דאי הפרשה קרי הבאה הלא גם עולתה הביאתה אלא ע"כ הקרבה ממ"ש ודומיא דידה סיפא הקרבה ממש וע"ז ק"ל שפיר אבל לר"י דאמר אע"פ שלא הפרישתה א"כ הביאה חטאתה דקתני י"ל דהיינו הפרשה וא"כ בסיפא נמי הביאה עולתה היינו הפרשה ואלו היא חיה תביא חטאתה ותקריב אותה קודם עולתה אבל עכשיו שמתה לא יביאו חטאתה אבל עולתה יביאו ויקריבוה דכיון דאין יכולין להקריב אלא עולתה יכולין להקריב בלא חטאת ודוקא היכא דהחטאת קריבה הוא דקפדי' שתהיה קודם לעולה וא"כ י"ל דסוגיא דהתם כר"י ובהכי ניחא מאי דקבעו התוס' דבריהם כאן אע"פ דכל דבריהם הם בסיפא דמתני' שלא הביאה אותה הגמ' כאן ועיין למהרימ"ט שנדחק בזה ועפי"ה ניחא שפיר ועיין להריטב"א בחי' שצרד בזה אי הביאה חטאתה דקתני הפרשה או הקרבה ע"ש:
דף יג:
ד"ה אמר וכו' דלא שייך טעמא דנעילת דלת וכו' עכ"ל שפת יתר יתרו שהרי בלא"ה שעבודה דאורייתא ועיין להתוס' בבתרא שדבריהם קשין קצת וע"ש במהרש"א ונ"ל דלעולם גרסי' שם אינה גובה מן הלקוחות דשעבודה ל"ד ומ"ש בתחי' דבריהם משמע הכא לכ"ע וכו' ארישא דמלת' דר"פ לחוד קאמרי דמשמע הכא דגובה מן היורשין לכ"ע אפי' למ"ד שעבודה ל"ד וזה הפך ממאי דמשמע הכא בקידושין דדוקא משום דשעבודה דאורייתא אבל מלתיה דר"פ שם כמ"ד שעבודה ל"ד וכ"מ מדבריהם שם:
ד"ה לכ"ע וכו' תימה דלא ילפי' וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א נימא דיו אסוף דינא ודוקא באין לה בנים ע"ש נר' דל"ק מאי מייתי הגמ' מאלמנה לכ"ג דהתם מיירי באין לה בנים ואין לו אחים דלאו בת יבום היא דאתיא בק"ו ואין לו' דכיון דמאלמנה ילפי' באין לו בנים א"כ נילף מק"ו מגט אפי' יש לו בנים דהשתא ל"ל דיו אסוף דינא דאפי' מיפרך ק"ו דמ"מ היכי ס"ד להגמ' דמאלמנה הוא דשמעי' דמיתת הבעל מותרת דאם כן לרבנן דס"ל דאפי' מפריך ק"ו אמרי' דיו נימא דאלמנה באין לו בנים מיירי ובזה ניחא שקבעו התוס' דבריהם כאן ולא בתחי' הסוגיא מק' אמאי לא יליף הגמ' דמיתת הבעל מתרת מק' דוהרגו אותי ואותך יחיו ול"ק די"ל דמיתה מפקעת הנשואין אבל קדושין אינה מפקעת ולכך ב"נ דלא הוזהרו אלא על הנשואה מותרת אבל גבי ישראל אכתי אסורה מחמת הקידושין דסברא הוא דשטר מכניס ושטר מוציא ואין מפקעת אותה המיתה:
דף יד.
במיתת היבם וכו' מנ"ל וכו' מ"ש מהרש"א נילף מא"א כמו עריות אי לאו דגלי בהו קראי כמ"ש התוס' לעיל ע"ש י"ל דאדרבה נילף מעריות לחומרא אי איתא דאיכא בהו שום צריכותא ולא הוו ב' כתובים כמ"ש מהרש"א לעיל:
רש"י ד"ה ולא לה ולחבירתה ששמותיהן שוות וכו' א"כ פלו' וכו' עכ"ל בפ' מגרש פ' אע"פ שאין שמותיהן שוות והוי כמו א"נ דב' דינין הן דשמותיהן שוות וכ' גט א' לגרש בו שניהם או בכ' פ' מגרש פ' אע"פי שאין שמותיהן שוות ויותר נר' דלישנא דגמ' מ"ל דבגט א' מגרש ולחבירתה דהיינו מגרש ב' נשיו וקא' דד"ז פסול כמו הדין דפ' מגרש פ' המוזכר בסוף גיטין:
דף יד:
תוס' ד"ה מוכר וכו' למה אצט' מכסף מקנתו וכו' עכ"ל בגמ' גופה י"ל דהגמ' היא נמכר לישראל מנמכר לגוי אבל ממכרוהו אין ללמוד משום דאיכא סברא דנמכר בע"כ ועיין מהרש"א לקמן דט"ו ע"א גבי מאי דאמרי' אי ס"ד יליף שכיר שכיר ע"ש לכך הביאו פ"ה ובעיקר קו' י"מ הא אי לאו מכסף מקנתו והוה ילפי' מאמה העבריה הו"א דצריך ב' פרוטות כמו אמה ולכך כתיב בגופה כסף וכה"ג כ' התוס' לעיל ד"ד ע"ב דאצט' למכתב כסף גבי אשה ולא ילפי' מאמה דהו"א דבעי ב' פרוטות ונ"ל דהגמ' לעיל לא ילפי' דאמה בעי ב' פרוטות אלא מכח דומיא דיעוד והיינו למ"ד אין נמכרת לקרובים כדפירש"י שם אבל למ"ד נמכרת לקרובים לקמן די"ח ע"ב אמה נמי סגי בפרוט' והתוס' מק' אמסקנא דשמעתין דמסקי' דכ"ע יליף שכיר שכיר א"כ למ"ד נמכרת לקרובי' למ"ל קרא מכסף מקנתו:
בא"ד אצטריך לדרשא אחרינא לגירעון כסף וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א והיה נ"ל שאין דבריו מוכרחים אלא דכוונתם דבעי' ב' פרוטות דבר הראוי לגירעון דדוקא באמה דאיכא ילפותא דומיא דיעוד אבל בנמכר לגוי אע"ג דיוצא בגירעון מ"מ דנקנה בדבר שאינו ראוי אגירעון מיהו לפ"ז אכתי ק' למ"ד נמכרת לקרובים דלדידיה אמה גופה בפרוטה וכמו שכתבתי בדיבור הקודם וצ"ל כדברי מהרש"א ז"ל:
בא"ד וי"ל דהיקש עברי לעבריה אצט' וכו' עכ"ל
וה"ה דהומ"ל אצטריך היקש לגירעון כסף דבאמה הוא דכתיב וכמ"ש התוס' קודם זה ועוד הומ"ל דאצט' לשאינה נקנית בחליפין דמנמכר לגוי הוא דילפי' ועיין להתוס' לעיל ד"ג סד"ה ואשה:
דף טו.
גמ' הו"א לעולם ממש וכו' ק"ק אמאי הוצרך לזה אפי' אי משמעות לעולם לעולמו של יובל מ"מ אצט' תרי קראי דאי מחד קרא הו"א היכא דלא עביד שש וי"ל דקושטא קאמר דמשמעות לעולם ממש אי לאו קרא דושבתם:
תוס' ד"ה כי טוב וכו' דמהתם ילפי' בת"כ וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ול"ק דכיון דגלי קרא בסמוך קרא גבי יובל דלא אמרי' הך סברא תו לא עבדי' הך סברא וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה אמאי ומהרש"א גופיה בגמ' בסמוך ע"ש:
דף טו:
ד"ה אמר וכו' פי' דלא כתיב קרא בהדיא וכו' עכ"ל הק' מהרש"א דלקמן בבעיא דנמכר לישראל אי נגאל בקרובים קאמר דאליבא דרבי לא תבעי לך דהא אינו נגאל בקרובים קאמ' ולפ"ד התוס' הללו גם לר' תבעי די"ל דס"ל נגאל בקרובים ומשום דאינו מפו' בהדיא הוא דקאמר אינו נגאל באלה ע"ש וי"ל כיון דמסקנא דשמעתין לא אשכח תנא דלא יליף שכיר שכיר אית לן למימר דלר' נמי יליף ג"ש וא"כ ע"כ דדריש יגאלנו דג"ש כמאן דכתיבא בהדיא כמ"ש מהרש"א והתוס' לא קאמר אלא אי לא יליף ג"ש מיהו הריטב"א כ' לעיל דע"כ איכא מאן דלא א ג"ש וכדקא' הגמ' בריש הסוגיא אלא למ"ד דלא יליף שכיר שכיר מאי א"ל ע"כ נר' דאי איתא דר' לא יליף שכיר שכיר ע"כ דריש יגאלנו והגמ' לקמן דקאמר כי מבע"ל אליבא דרבנן היינו כיון דילפי' ג"ש הג"ש מפקא ממשמעות יגאלנו אבל כי ליכא ג"ש לא מפקי' יגאלנו ממשמעותיה דמיעוטא הוא:
ד"ה וריה"ג וכו' ולספרים דגרסי ליה נרא' להר"מ דה"פ וכו' עכ"ל נר' דספרים דגרסי ליה גרסי נמי לרע"ק מידי אלא באלה כתיב ופריך לתרוייהו לריה"ג ולרע"ק וניחא לפי' הר"מ מאי דפריך בתר הכי א"ה הדרא קושיא לדוכתה דהיינו הקושיא הב' דפריך לרע"ק:
דף טז.
ד"ה בנכרי וכו' וי"ל דאי מהתם וכו' עכ"ל והבריית' דקתני או אינו אלא בנכרי שאינו תחת ידך הו"מ לדחויי מוחשב עם קונהו נפקא אלא ניחא ליה לדחויי מגופיה דקרא בלא"ה דלענין עקיפין לא ציית ומה אפשר לעשות:
גמ' ומה סימנין וכו' י"מ לפמ"ש התוס' בריש קמא דאין עונשין ממון מן הדין היכי יליף דיוצאה מרשות אדון מק"ו הא אין עמ"ה ונ"ל דל"ק דטעמא דאין עונשין ממון מק"ו משום דשמא יש פרכא אק"ו ואוקי ממונא בחזקת מאריה והכא ליכא חזקא ממון דאדרב' העבד מוחזק בעצמו כמ"ש התוס' בד"ה והרב:
דף טז:
גמ' ת"ל תשלחנו וכי תשלחנו וכו' הק' מהרימ"ט למ"ל קרא ת"ל מדכתיב מעמך למעט בורח ויוצא בגירעון כסף ש"מ דל"ד שש אלא כל יציאות והמש"ל בפ"ג מה' עבדים הי"ד תי' דעיקר קרא לא אצט' אלא לאמה העבריה אלא כיון דאצט' קרא מיהא לאמה ניחא ליה לאתויי גם שאר יציאות מקרא גופיה ע"ש וק' שהרי התוס' כ' בד"ה אמה דאי לאו לאמתך לא הוה ילפי' הענקה באמה כלל מוכי תשלחנו כיון דלא אשכחן בה הענקה כלל משמע דאפי' לשש לא הוה ילפי' באמה וכמ"ש ה' בעצמו שם ואי איתא הא ע"כ דשמעי' מוכי תשלחנו להענקה דשם מיהא באמה דאי ל"ה קרא למאי אתא דהא לפ"ד הרב עיקר קרא לא אתא אלא לאמה והנה הרשב"א הק' למ"ל קרא להענקה דאמה ת"ל מדאתקש עברי' לעברי ותי' דהו"א תשלחנו מיעוט' הוא לזה ולא לאמה ע"ש ולפ"ז י"ל דברי המש"ל דאי לאו קרא דלאמתך הו"א קרא לאו ריבויא אלא מיעוטא למעט אמה דלא נילף מהיקישא דעברי' לעברי ולא דרשינן מיעועא לאפוקי מהיקישא אלא מוכי תשלחנו דמייתר אבל אחר דכתיב לאמתך כיון דאיכא ענקה באמה מסתברא דתשלחנו ריבויא הוא לרבות סי' ולעיקר קו' הרשב"א י"ל כיון דקרא יהיב טעמא דענקה משום כי משנה שכר שכיר לא ילפי' אמה בהיקישא כיון דבאמה ליכא משנה ש"ש:
תוס' ד"ה והתנחלתם וכו' אבל קטנה לא נפקא וכו' עכ"ל והגמ' דמייתי הכא מותנחלת' אע"פ דלשינויא בתרא הכא בגדולה מיירי מ"מ לשינויא קמא דמוקי לה דנפקא במיתת האב בקטנה מיירי ולכך ניחא ליה לאתויי מוהתנחלתם דבקטנה מיירי ושמעי' גדולה מכ"ש וגם לשינויא בתרא הא דמוקי בסי' מנין ל"ד אלא דמיתוקמא נמי ביציאה דשש ויובל וכמ"ש מהרש"א ז"ל:
דף יז.
ד"ה ונילף וכו' וי"ל דשמא דל"מ וכו' עכ"ל י"ל לפי המתבא' מדברי רש"י ז"ל בשבת דקל"ב ע"א דאין דנין י"ג מדות מהלכה מה יענה בקו' התוס' דא"ל הל"מ דא"כ מאי פריך ונילף מעולת ראיה הא אין דנין בג"ש מהלכה וי"ל דהל"מ גלי דלא נילף מבכור אלא אוקמה קרא כפשטיה וא"כ הילפותא היא מפשטיה דקרא ול"ד לדעלמא:
דף יז:
גמ' כלום יש יבום וכו' כ' בשיטה דמה"ט עובד גם את הבת דכלום יש יבום אלא במקום שאין בת ע"ש נר' דגריס בברייתא ע"ע עובד את הבן ואת הבת וס"ל להגמ' דאע"ג דבן עדיף מבת שכן קם תחת אביו ליעדה וגם לנחלה בן קודם לבת מ"מ כיון דליכא אלא חד מיעוטא לא מוקמי' ליה אלא באח דגרע מכולהו ואין להק' לפ"ז מאי פריך הגמ' ת"ל דהכא תרתי והכא חדא הא אצט' לטעמא דכלום יש יבום לאתויי אפי' בת די"ל דהגמ' פריך אהא דקאמר בן עדיף משום שקם תחת אביו ליעוד דלגבי בן ל"צ לטעמא אחרינא אבל אה"נ דאצט' לרבויי בת מיהו ק' מנ"ל למעוטי אח נימא דמיעוטא לא אתא אלא לשאר קרובים כגון אחי האב וכיוצא אבל אח כיון דעדיף משאר קרובים לענין יבום עובד את האח כמו בת דמרבי' לה ול"מ הריבוי בבן דוקא ועיין להתוס' בבתרא דק"ט ע"א ע"ש:
גמ' אלא מדרבנן גזירה וכו' ומשום דלא תיקנו ירושה אלא בהיתר כמ"ש התוס' ומכאן נ"ל דינו של הר"מ בפ' ט' מה' זכיה דין יו"ד שכ' ש"מ שנתן מתנה לנכרי אינה מתנת דמתנת ש"מ אינה אלא מדרבנן ולא תיקנו רבנן אלא דהיתר אבל דאיסורא לא תיקנו ועיין להמש"ל ז"ל שם ומכאן ראיה דכל תקנות חז"ל לא תיקנו אלא דהתירא מיהו י"ל דשאני הכא כיון דטעמא דתקנו ירושה משום שמא יחזור לסורו בעל כרחך דבאיסורא לא תיקנו דאי תיקנו גם באיסורא א"כ אסור ליטול חליפי ע"א וכיון שהיה לו הפסד חיישינן שיחזור לסורו ול"ד לדעלמא ועיין במציעא דצ"ו ע"ב ובחי' שם ע"ש:
דף יח.
גמ' ר"א אומר וכו' ואם לאו אינו נמכר כ' בתוס' רי"ד דר"ל ואם לאו אינו נמכר ונשנה אבל מודה הוא דנמכר פ"א ובזה יתורץ משה"ק התוס' על פירש"י בד"ה כאן וניחא מה שפ' הר"מ בפ"ג מה' גניבה דפ' כר"א משום דקאמר בגמ' בהא זכינהו ר"א לרבנן וע"ש להה"מ:
דף יח:
גמ' כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה מכאן ק' אמ"ש התוס' לעיל ד' יו"ד ע"א די"ל בקטנה שנשאת אם אביה מקבל גיטה וכ' מהרימ"ט דכונתם די"ל דדוקא בנערה הוא דאמרי' אין לאביה רשות בה דא"כ מאי פריך הגמ' הא כאן בקטנה מיירי שהרי יוצאה בסי' ויש מי שתי' במ"ש רש"י בערכין דכ"ט ע"ב אהא דאמרי' התם לא הדרא ומזבנא דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות דמשמע דלמ"ד מוכר לשפחות אחר שפחות אדם מוכר בתו כשהיא נערה אליבא דרב וא"כ קרא דלא ימשול למכרה אפי' בנערה מיירי ושפיר פריך משנשאת אין לאביה רשות בה ולא נהירא לי דאפילו לרב ולמ"ד מוכר לשפחות אחר שפחות דיכול למכור את בתו כשהיא נערה מ"מ מכורה ויוצאה מיד כמו מוכר שדהו בשנת היובל לרב וא"כ לא שייך ייעוד בנערה וע"כ קרא בקטנה מיירי וכ"מ מגמ' לקמן דפריך גבי אלמנה לכ"ג אי דקדשה עצמה אלמנה קרי לה ומאי פריך הא מ"ל בנערה דיכולה לקדש עצמה אלא ע"כ דמכורה ויוצאה מיד וא"כ אי בנערה אפי' לקרובים מצי מזבין לה דהא לאו בת ייעוד היא דמכורה ויוצאה מיד או בחד תי' שכ' התוס' בכתובות דמ"ו דאין מוכר בתו נערה נ"ל מלאמה וכן יש להוכיח מגמרא בגיטין דס"ה ע"ב דפריך אר"ח האי שפחה ה"ד אי דאתיא ב' שערות מאי בעיא גביה ואי איתא מאי פריך נימא ר"ח ס"ל כרב דלמ"ד מוכר לשפחות אחר שפחות אדם מוכר בתו כשהיא נערה ומ"ל שפיר שפחה דאתיא ב' שערות אלא ע"כ דאפי' לרב מכורה ויוצאה מיד או דנ"ל דאין מוכר בתו כשהיא נערה מלאמה כמ"ש התוס' בכתובות ועפי"ז ניחא מאי דפריך לעיל ד"ד כיון דנפקא בנערות מאי בעיא גביה בבגרות דאפי' אליבא דרב פריך שפיר דהא מכורה ויוצאה מיד ועמ"ש שם:
דף יט.
גמ' אמאי קא ממעיט ליה קרא וכו' וא"ל דילמא היא גופה קמ"ל קרא דאינו מייעד דא"כ לא הו"ל לאשמועינן ד"ז גבי מיתה אלא גבי ייעוד מיהו ק' למ"ש התוס' בד"ה מדאורייתא דלמאי דאוקימנא ביבם היא גופה קמ"ל קרא דלא קני לה א"כ מאי פריך אי אינו מייעד אמאי קא ממעט קרא נימא היא גופא קמ"ל ויש ליישב ועיין ברש"י בסנהדרין דנ"ב ע"ב שכ' פרט לאשת קטן ואשמעי' דאין אישות לקטן וע"ש בתוס':
דף יט:
גמ' אלימא וכו' הא אם יש שהות וכו' ואפי' לרנב"י דאמר לעיל ואפי' לריב"י לקידושין ניתנו מ"מ כיון דגלי קרא דבעי' יש שהות ביום ע"כ טעמא דקרא דהוי כמי שקדשה בתרווייהו בכסף מכירת' ובמחילת השעבוד וכיון דהקידושין בתרוייהו ע"כ לא הוו קידושין אלא משעת מחילת השעבוד ועיין להריטב"א בחידושים:
רש"י ד"ה משל וכו' דהק' מעתה נתחלו אי בעינ' וכו' עכ"ל פי' כן אליבא דשמואל לקמן דנ"ט ע"ב דמעכשיו ולאחר למ"ד יום תנאה הוי אבל לרב דמספ"ל אי חזרה הוי ע"כ הכא מיירי בפי' בהדיא אי בעינא ועיין להרשב"א בחי' ובתשו' הר"י ן' הרא"ש כ"י סי' פ"ד ע"ש:
גמ' וחכמים אומרים אם רצה ליעד וכו' מכאן הוכיח העה"ש בא"ח בסופו בשם רבו ספיקו של הפר"ח בתשו' שנסתפק במקדש אשה ע"מ שלא ליבם אי הוי מתנה עמש"כ כיון דאפשר בחליצה ע"ש ויש לחלק דהכא כי מבטל האדון מצות יעידה לא מקיים מצוה אחרת במקומה דמצות פדייה היא לאמה עצמה אם יש לה לפדו' את עצמ' אבל התם היבם מקיי' מצות חליצ' במקו' יבום:
דף כ.
גמ' מוכרה לאביו ואין מוכרה לבנו וכו' מכאן מוכח דאינו יכול ליעדה לבן בנו דאי איתא הא גם לבנו איכא צד יעוד דיכול ליעדה לבן בנו של בנו הקונה דהו"ל האמה אחות אבי אביו ועיין בירושלמי מאחד מבני הישיבה:
שם גמ' אין לי אלא הנמכר לנכרי הואיל ונמכר לקרובים וכו' לגי' ספרנו דגרסי אין לי וכו' משמע שהוא לשון הברייתא עצמה וא"ש דאתיא כר' דפשיט"ל אליביה דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים ולא מבע"ל לקמן דכ"א אלא אליבא דרבנן אבל הרשב"א בחי' גריס אשכחן נמכר לנכרי וכו' דהאי לישנא משמע שהוא מדברי הגמ' ולא מן הבריי' ולכן הקשה מה שהקשה ע"ש:
תוס' ד"ה אבקה וכו' ומסברא שבא לו וכו' עכ"ל לא מפרשי כפירש"י דתמכרו דוקא שנת היובל קאי ולהכי הוצרכו לומר דמסבר' שבא לו וכו':
ד"ה הא וכו' אע"ג דמפדין אותה בע"כ וכו' עכ"ל דבריהם אזלי לפירש"י לעיל די"ח דכופין לאב אבל לפי' התוס' דכופין לבני משפחה האב אית ליה רווחה שמקבל כסף מכירתה:
דף כ:
ד"ה גאולתו וכו' כיון דהוי ג"ש בין לקולא בין לחומרא וכו' עכ"ל עיין להתוס' לעיל ד"ג ע"ב שהוכיחו דג"ש דוקא לחומרא הוא י"ל דשאני הכא דבדין גופיה דגאולת חצאין אין ג"ש למחצה וילפי ליה בין לקולא בין לחומרא אבל לעיל דין אחר הוא:
גמ' א"ד לקולא אמרי' וכו' הא דלא קאמר א"ד היכא דגלי גלי כדאמר בסמוך בבעיא דבתי ע"ח י"ל דבעיא הלזו אבע"ל בתר דפשטא לבעיא דבתי ע"ח דפלוגתא דר"ש ורבנן היא ולרבנן ס"ל דאינה נגאלת לחצאין וע"כ משום דילפי גאולתו משדה אחוזה דמק"ו שכ' התוס' בד"ה איתיביה לא אתיא דאכתי השתא לא קי"ל דינא דע"ע וא"כ שמעי' דלא אמרי' היכא דגלי גלי ולכך נקט א"ד לקולא אמרי':
גמ' איתיביה אם גאול יגאל וכו' מלישנא דאיתיביה נר' דלא פריך ברייתא אברייתא אלא על הפשטן פריך וס"ד דלאו מר"ש לחודיה פשיט הבעיא אלא דהק' כיון דע"כ ב"ש ס"ל דגואל לחצאין ולא אשכחן רבנן דפליגי עליה בהאי דינא א"כ אעפ"י דלא דרשי טעמיה דקרא בדין בתי ע"ח מודו דנגאלת לחצאין מטעמא דהיכא דגלי גלי וע"ז פריך דהרי מצינו דרבנן פליגי ומשני אין ודאי דרבנן פליגי ואנא לא פשיטנא אלא מר"ש דס"ל דהילכתא כר"ש בהאי מלתא ועיין פירש"י בשינויא דגמ' ולפ"ז שפיר כ' התוס' דלא פריך אלא מסיפא דמרישא י"ל דבתי ע"ח נגאל לחצאין מטעמא דהיכא דגלי גלי ועיין מהרש"א בתוס':
דף כא.
תוס' ד"ה משום וכו' וי"ל דאדרבא וכו' ומה מקדיש וכו' עכ"ל עדיפא להו הק"ו ממקדיש מק"ו רע"ע משום דע"ע גופיה אית ליה למילפיה ממקדיש כמ"ש מהרש"א ולכך כ' לשון אדרבא מיהו מה שהוכיח מהרש"א מדאצט' ונגאל שמעי' דלא ילפי' ג"ש ע"ש י"ל דאפי' ילפי' ג"ש לקולא הוא דילפי' כדנקט הגמ' בצדדי הבעיא דע"ע ולכך אצט' ונגאל דאפי' לחומרא גם ק' בעיקר דבריו הא בע"ע כתיב והשיגה ידו דילפי' מניה דאינו לוה ונגאל וא"כ היכי מצי למילף ע"ע ממקדיש הא איכא למיפרך מה למקדיש שכן לוה ונגאל וי"ל לזה דגם והשיגה ידו אינה אלא משמעות וכשיש לנו ק"ו מפקי' ממשמעותיה וכן צ"ל בדברי התוס' גופייהו שהרי בשדה אחוזה ילפי' דאינו לוה ונגאל מוהשיגה ידו כדפירש"י לעיל ואינו גואל לחצאין מכדי גאולתו וכיון דמתרי קראי נפקי אכתי ק' קושית התוס' למ"ל כדי גאולתו נילף מע"ע דאין לו' דילפינן ממקדיש דאיכא למפרך מה למקדיש שכן לוה ונגאל אלא ע"כ דוהשיגה ידו אינו אלא משמעות וכדכתי' ואין להקשו' איפכא למ"ל והשיגה ידו נילף דלוה ונגאל מ"ע ול"ל דנילף ממקדיש דהא כתי' כדי גאולתו דאינו נגאל לחצאין די"ל דאצט' למאי דדרשי' במכות ד"ח ומצא דומיא דוהשיגה ידו ולאו יתורא הוא ואינו אלא משמעות ובזה ניחא דלא נקטו בקושיתם אלא קרא דכדי גאולתו ולא נקטו גם קרא דוהשיגה ידו:
גמ' לקובעו חובה וכו' ק"ק א"כ אמאי תני בברייתא בתים שהוא בתי החצרים הול"ל שדה אחוזה ולקובעו חובה וי"ל דקמ"ל דאפילו לקובעו חובה דלא כתיב בהדיא איתקשו בתי החצרים לשדה אחוזה ועי"ל דקרא דגאולה תקנו לשדה אחוזה וריבויא דבכל לבתי החצרים וברייתא אריבוייא דבכל קאי וס"ל השתא דלא איתקשו אלא למאי דכתיב בהדיא ופריך למ"ד בתי החצרי' מאי בכל הא אתקשו לכל מילי ואמאי איצט' בברייתא לרבות מבכל מדקתני בתים ולא קתני שדה אחוזה וניחא בזה מה שהק' התוס' נימא דאתא בכל לע"ע דהגמרא פריך אברייתא:
דף כא:
גמ' לקרוב קרוב קודם וכו' נר' דהשתא דחי לה בתי החצרים ושדה אחוזה במקום ע"ע אבל לעולם דאתא נמי לבתי ערי חומה ואיצט' ג' גאולתו חד לגופיה וחד לבתי ע"ח וחד לשדה אחוזה ובתי החצרים וק"ק על התוס' שנדחקו בזה ויש ליישב:
גמ' ת"ל דבעי' אהבתי וכו' ק' למ"ש התוס' לעיל די"ד ע"ב דאי לאו אזנו הו"א מוכר עצמו נרצע אעפ"י שאין יכול לו' אהבתי כיון דילפי' שכיר שכיר לפ"ז נימא דרבנן ס"ל מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית כרבנן דלעיל וס"ל בחדא כר"א דמוכר עצמו נרצע ולכך איצט' לטעמ' דנעש' בע"מ לכהן מוכר עצמו:
דף כב.
הוא אינו אוהב את רבו ורבו אוהבו וכו' י"ל הא ביבמות דקי"ז ע"א אמרינן דקרא דכמים הפני' לפנים מיירי באהבה שבין אדם לחבירו דכי הוא אוהב את חבירו גם חבירו אוהבו ול"ל דבריי' הלזו כר"י דדריש ליה לקרא התם בדברי תורה דהרי הר"מ פסקה לברייתא הלזו ובה"א פ' כרבנן דהתם ועיין בדברי הריטב"א בחי' כאן ומתיישב שפיר:
דף כב:
גמ' ותנא דידן מ"ט לא תני חליפין הו"מ לשנויי תנא ושייר דהא שייר משיכה אלא משום דמתניתין לקמן דנכסים שיש להם אחריות וקנין בכסף ובשטר וחזקה לה תני חליפין ולא שייר מידי אחרינ' ועכ"ל כדמשני הכא ועיין לה' תוי"ט ע"ש:
דף כג.
גמ' עבד איתיה בגיטין עיין להמח"א בה' גירושין די"א ע"ג במה שהק' מכאן אסוגיא דפ"ק דנזיר די"ב דמשם בארה דכל מלתא דל"מ עביד ל"מ משוי שליח אפי' במלת' דאתיא ע"ש משת"י ועפ"ד ניחא מ"ש ה' קול אליהו חח"מ סי' י"ט ובמ"א כתבתי בזה:
תוס' ד"ה מהו וכו' דאמרי' במתני' ובשטר ע"י אחרים וכו' עכ"ל הו"ל להביא מילתיה דרשב"א גופיה דקאמר אף בשטר ע"י אחרים אלא משום דמתני' מוכחא דבשלא מדעתו מיירי כדאוקי' בגמ' לעיל:
בא"ד וא"כ אם הוא עומד וצווח וכו' עכ"ל האי א"כ גם אזכות קאי וכמ"ש גבי זכות כל זמן שאינו מוחה ודלא כמהרימ"ט שם:
ד"ה דאמר וכו' כיון שהקריב של"מ בעלים עכ"ל בגמ' דאמרי' שאני מחוסרי כפרה דל"צ דעת ועיין בחידושי' שם: