משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת פסחים · פרק ששי
שם מתני' שחיטתו וכו' פירש"י דכתי' ביום זבחו וכו' לכאורה לא היה צריך לזה אלא משום דכתי' בי"ד ולא בט"ו ואי על זריקת דמו קאי הא דם נפסל בשקיעת החמה וי"ל דקי"ל בקדשים הלילה הולך אחר היום שעבר וא"כ ליל ט"ו קרי' ביה י"ד שפיר:
דף סו.
גמ' מכלל דתמיד קרבה ברישא מנ"ל וכו' הו"מ למילף תמיד ממוספי רגלים ופסח לא יליף ממוספין שכן תדיר וי"ל כמ"ש מהרש"א ז"ל בתוס' שכן מכפרי:
תוס' בד"ה מועדו וכו' ואי מג"ש וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל דכוונת הגמ' למ"ל ג"ש ולכך עביד צריכותא לתמיד לענין טומאה ולפסח לענין שבת ע"ש ולכאורה אי על הג"ש אמאי צריך צריכותא לב' הצדדין בחד צד סגי דאז אצט' הג"ש אך י"ל דהצריכותא אברייתא קאי דנקט תרוייהו טומאה ושבת מג"ש דמועדו ולכן נר' דאי צריכותא להג"ש נימא דתנא דברייתא דנקט ג"ש מקמי דליתי שאר קרבנות דאז אצטרי' להג"ש לגלויי דלא נילף במ"מ שאר קרבנו' ע"ד שכ' התוס' לעיל דס"ד בד"ה אתיא ע"ש ואחר דמייתי שאר קרבנות אצטר' הג"ש למיתי שאר קרבנות מתמיד ופסח וכמ"ש ושמא תנאי היא בירוש' בפ' כ"צ אמתני' ד"ה דברים באין בטומאה ומייתי פלוגתא בהדיא בהא מילתא ע"ש והנה ביומא ד"ז אפליגו אמוראי אי טומאה הותרה או דחויה ואמרי' בגמ' דבאילו דאהרן מודו כ"ע דדחויה דכיון דקרבן יחיד הוא ותמהו התוס' בד"ה כיון וכו' הא כולהו נ"ל מבמועדו ומ"ש דבהאי הותרה ובהאי דחויה ע"ש מה שתי' וק"ל דבס"פ טרף בקלפי דמ"ו ע"ב אמרי' בגמ' שבת דהותרה בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחויה בציבור תחילתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי ע"ש הרי דשבת הותר' וטומאה דחויה ומ"ש הא מהא כיון דכולהו נ"ל מבמועדו ואף אי איכא שום סברא בהא טפי מהא ק' הא באילו של אהרן נמי איכא סברא דקרבן יחיד ואפ"ה ק"ל להתוס' עלה ובהא ל"ש תי' התוס' ונ"ל דהגמ' שם כמאן דנ"ל מעל עולת התמיד ומאיש נדחה ולאו מבמועדו ומאי דהוזכר שם לעיל מזה מועדו ל"ד כמ"ש הת"י שם ובשבת מסתבר' ליה דהותרה אבל למאן דנ"ל מבמועדו כולהו דחויה או הותרה ואפשר דפלוגתא דדחויה או הותרה בהאי תליא דכולהו משמע להו מועדו דדחי שבת וטומאה אלא דמ"ד הותרה ס"ל דקראי דעל עולת התמיד ואיש נדחה להאי מילתא נמי אתיא ומיתורא דקראי ידעי' דהותרה ומ"ד דחויה ס"ל קראי לדרשא אחרינא ובהכי ניחא קושי' התוס' לקמן בד"ה אלא וכו' ע"ש דר"ש ס"ל דחויה כדאי' בפ' כ"צ דע"ז ולדידיה נ"ל שפיר ממשמעו' מועדו ורשב"ל משום דס"ל הותרה אצט' למילף מוישלחו אבל הלל ע"כ דלא מ"ל מועדו כלל כרמוכח כגמ' ולפ"ז למאי דקי"ל מבמועדו גם שבת דחויה דלא בגמ' דפ' טרף בקלפי ועיין להרמב"ם ז"ל ברפ"ב מה' שבת שכ' שבת דחויה היא אצל חולה וכ' מר"ן בכ"מ דיליף לה מדקי"ל טומאה דחויה וכ"ד הרשב"א וראיתי להרשב"ץ ז"ל ח"ג סי' ל"ז הוכיח דלא כהרשב"א מגמ' דפ' טרף בקלפי ומגמ' דפ' יו"הכ דאמרי' מה למלאכה שכן הותרה בציבו' ע"ש ועפי"ה לא מכרעא דהך סוגיין אתא כמאן דיליף מקראי אחריני אבל אנן קי"ל כמ"ד דנ"ל מבמועדו וכולהו כי הדדי נינהו ועיין לה' מועדי ה' דס"ג:
בד"ה מה וכו' מתמיד ומילה וכו' עכ"ל והא דלקמן דע"ז לא נקט הגמ' ילפותא דמילה כלל משום דהתם לענין טומאה נמי איירי דלא שייך למילף ממילה ועיין שם במהרש"א ז"ל בתוס' שם:
דף סו:
תוס' בד"ה אלא וכו' דדחי טומאה מ"ל
עכ"ל דבריה' תמוהים נימא דר"ש דריש ממשמעות מועדו וכמ"ש התוספות לעיל דתנאי היא ע"ש ומהרש"א ז"ל הק' דגם לר"י ק' הא אצט' לכדר"א כדלקמן ע"ש נר' דקושייתו היא לר"א גופיה מנ"ל הך דרשא דלקמן הא אצט' לר"ל דאי לר"י נימא דר"ל לא מוקי ר"י כר"א ונראה דל"ק דדרשת ר"ל נפקא אפי' אי לא כתיב אלא טמ' ומצורע וא"כ זב דכ' רחמנא ע"כ לדרשת ר"א וכיון דדרשי' דרשא דר"א ממילא ידעי' לה דפסח דחי טומאה:
דף סז.
תוס' בד"ה הכתוב וכו' וי"ל דהכא וכו' עכ"ל עיין מהרש"ל ז"ל וקביעות דבריו בגמ' גבי אלא אמר אביי וכו' וט"ס נפל בספרים:
דף סז:
גמ' מאי חומרא וכו' עיין בספרי בקרא דוישלחו וכמ"ש שם ע"ש:
שם איידי דכתיב וכל זב וכו' מק' דבפ"ק דמגילה אמרי' דגם מוסגר בעי שילוח מדכתי' כל לרבות מוסגר ולפירש"י לעיל בדברי ר"ח דקאי כר"ש דקיימי' אליביה נ"ל ניתוק מדכתיב כל דדרשי' כל ימיו בעמוד והחזר וא"כ ליכא למילף מוסגר מכל ימי דהא אצטריך לניתוק נימא דר"ש דריש וכל צרוע לרבות מוסגר וי"ל דאפילו לא כתיב כל אלא ימי לחוד נ"ל שפיר ניתוק דמשמעותיה דקרא כל ימיו בעמוד והחזיר ונ"ל שפיר מוסגר מכל:
דף סח.
גמ' ולעבור עליו בעשה ול"ת מוכח מכאן דבכה"ג דאתי לעשה ול"ת לא אמרי' כל היכא דאיכא למדרש דרשי' ולא מוקמי' ליה לעשין יתירי ועיין בתוס' בפ"ג דמכות די"ח בד"ה איסורא ובמהרש"א שם ויש לחלק בדרשות:
דף סט.
גמ' תנא הרכבתו וכו' כתב מהרש"ל ז"ל דמפירש"י ז"ל נר' דגריס חנא הרכבתה והבאתה דלא דחי שבת וכו' ע"ש ודבריו סתומים ונ"ל דתיבות הרכבת' והבאתה ט"ס וצ"ל הרכבתו והבאתו וביאור דבריו דהנה אי ל"ג בגמ' לא דחי שבת אלא תנא הרכבתו והבאתו ותנא חגיגה וכו' י"ל דהכוונה היא כך דלעיל תנא דבהרכבתו והבאתו פליגי ור"א ס"ל דדחו שבת מק"ו משחיטה והדר תנא חגיגה דהרכבתה והבאתה לא דחיא לכ"ע משום דאפי' שחיטה גופה לא דחיא והוה ניחא טפי דבהרכבה גופה איירי והרי מפירש"י נר' דמשנתנו דינא דשחיטה הוא דתני גבי חגיגה וא"כ ע"כ דגרסי' לא דחי שבת בגמ' ולת"ק קאמר דאגב דתני לעיל הרכבתו לא דחי' שבת תנא הכא שחי' דחגיגה דהוו דומין בצד דלא דחי שבת ובזה י"ל מאי דמסיים הגמ' וה"ק אימתי מביאין עמו וכו' דהוא שפת יתר ועפי"ה י"ל דלפי נוסח משנתנו דקתני אימתי מביא עמו י"ל דעמו אאדם קאי ועל ההבאה קאמר דלא דחיא גם לר"א דס"ל דחיא גבי פסח אבל השתא דקאמר דלת"ק איירי וא"כ דין דשחיט' אתא לאשמועי' כפירש"י ועמו אפסח קאי ולהכי ביאר יותר דה"ק אימתי מביאין עמו דלשון זה מבואר יותר דעמו אפסח קאי דהא מביאין בלשון רבים קאמר:
תוס' בד"ה וצריכא וכו' דאי אדרע"ק וכו' עכ"ל לכאורה אי אדרע"ק בחד צד סגי וחדא לרבנן וחדא לדרע"ק ועוד אמאי מייתי בהך דמילה מילתא דר"י וי"ל דהק' התוס' אי אדרע"ק נמי ולעולם דקאי נמי אר"י והוכיחו דלא קאי אלא אדר"י:
דף ע.
גמ' אבע"ל יש בה משום שבירת עצים וכו' עיין להתוס' בסוף מכילתין דק"ך ע"א בד"ה מפטירין דדבריהם תמוהים טובא מסוגיין וכבר דשו בו רבים ומה שתי' הצל"ח שם לא נהירא דא"כ תקשה קושי' התוספות ל"ן תימא ולא יתורץ בתי':
שם בי"ד שוחט בה מיד עיין בתוס' בר"פ חומר בקדש שהק' ליחוש שמא נטמא בטומאה דרבנן דלא בעי הערב שמש ותי' דהוי ס' דרבנן ולקולא ע"ש וק"ל אכתי ליחוש שמא נטמא באב הטומאה דרבנן דספיקו להחמיר כדתנן במס' טהרות פ"ד ע"ש ולא בעי הערב שמש כמבואר בדברי התוס' שם בחגיגה ועיין להר"מ בפי"ג מה' אבה"ט שכ' ד"ז דשוחט בה מיד וביאר הטעם שלא גזרו וכו' ע"ש ואפשר דהכריחו לטעם זה מכח קושי' התוס' הלזו וע"ש במרן הכ"מ והנה בגמר' בשבת דפ"ג אמרי' טו' ע"א דרבנן ולקולא מקשי' וק"ל דהא ע"א אבה"ט והו"ל למיזל לחומרא ומה"ט פ' הר"מ פ"ו מה' אה"ט ד"ז ובפי"ב מה' כלים ד"ט פ' להחמיר ולפמ"ש התוס' בקמא ד"ג בד"ה דומיא דמדה היא ולא מספק י"ל קצת וע"ש להרשב"א בחי' ועיין בחי' במס' טהרות פ"ה מ"ח ועיין בס' עפרא דארעא אות כ"ז ובמ"ש התוס' שם לחלק בהיסח הדעת והביאו ראיה ממתני' דשקלים ע"ש עיין להצל"ח לעיל דף ל"ד ע"א ובמ"א כתבתי בזה:
שם וכגון שבא בשבת וכו' מכאן קשיא לפי' הר"י מקורביל שהביא הרא"ש ז"ל בפ' ע"פ דקי"ד דכי חל י"ד בשבת מביאין חגיגה ביום י"ג ויום זבחו אינו נאכל והו"ל נאכל לב' לילות ויום א' דאוקי לילות בהדי ימים וכו' ע"ש דלפ"ז כי מוקמי' לה הכא בשבת תקשה אמאי שונה ומטביל הא ודאי הטבילה בי"ב לצורך החגיג' דיום י"ג וכן נמי בסכין דנמצאת בי"ג אמאי לא ישחוט בה מיד ועיין להצל"ח מ"ש בזה ונ"ל דזהי עצמה קושי' הגמ' והא מדקתני סיפא שוחט בה מיד דהיינו הסכין דאי כדפירש"י דאקופיץ קאי הול"ל שוחט בו ומדקתני שוחט בה משמע דאסכין קאי ור"ל אפי' נמצאת בי"ג וע"כ ה"ט משום דאז החגיג' קריבה בי"ג והטביל הסכין בי"ב וא"כ קשיא רישא ועוד נ"ל דלא כ"כ הר"י מקורביל אלא למ"ד חגיגת י"ד דאורייתא דכיון דדאורייתא היא ועיקרא כדי שיהא הפסח נאכל לשבע לא חשבי' ליום זבחו דלא חשבי' אלא משעת אכילת הפסח ולכן אמרי' שפיר אוקי לילות בהדי ימים אבל למ"ד דחגיגת י"ד דרבנן א"כ מן התורה ודאי דחשבי' ליום זבחו תו ליכא לאוקי לילות בהדי ימים וכי קאמרי' הכא לעולם רבנן היינו דר"ל דס"ל חגיגת י"ד דרבנן וכמ"ש התוס' לעיל ואפי' דמדברי הרא"ש ז"ל שם נר' דס"ל דלרבנן דבן תימה חגיגת י"ד דאורייתא ע"ש מ"מ איכא תנא דס"ל דרבנן כמו שהביאו התוס' מגמ' דחגיגה ע"ש כנ"ל:
דף ע:
גמ' הא ודאי קרבן צבור הוא וכו' הר"מ ז"ל בפ"א מה' חגיגה כ' חגיגת ט"ו לא דחיא שבת משום דאין לה זמן קבוע דיש לה תשלומין כל שבעה ע"ש נר' דדעתו ז"ל דלא אצט' הגמ' לקרא דוחגותם אלא למ"ד דבק"צ תליא מילתא אבל למ"ד בזמנו קבוע א"צ קרא ובקושי' מהרש"א ז"ל בדברי התוס' ע"ש אבל בדברי רש"י קשה דכאן בקושי' הגמ' הזכיר גם זמנו קבוע נר' דדעתו ז"ל דקושי' הגמר' היא לכ"ע ולכ"ע אצט' לקרא דוחגותם ואיהו גופיה גריס בגמ' לקמן דף ע"ו דטעמא משום דיש לה תשלומין ואין זמנה קבוע הפך מ"ש כאן דחגיגה זמנה קבוע וצ"ל דדעתו דודאי מסבר' הוי זמנה קבוע כיון דאחר הרגל אין לה תשלומין אלא דגלי קרא דוחגותם דלא מקרי זמנה קבוע ובזה ניחא קושי' ה"א שהק' ע"ד רש"י והתוס' שם מיהו מה שהק' מפסח הא ודאי קשיא דע"כ מאי דגלי קרא דוחגותם לאו דגלי דלא הוי זמנה קבוע שהרי פסח דכותה ודחי שבת ומהרש"א ז"ל הק' בדברי התוספות בשמעתין מי הכריחם לו' דהוי זמנה קבוע וכו' ע"ש ול"ק דפסח הוא המכריחם וכמו שגלו דעתם לקמן וכאמור ומה שתי' מהרש"א ז"ל ע"ש אין נר' כן מדברי התוס' לקמן שם באופן דדעת התוס' דלעולם חגיגה הוי זמנה קבוע אף אחר דגלי קרא אלא דהתנא לא נקט בכלל שעשה אלא הקבוע לו זמן ממש ועיין לה' לח"מ שם בה' חגיגה ודוק:
תוס' בד"ה מ"ט וכו' לכך נר' לר"י דהכא איירי בחגיגת ט"ו עכ"ל ק' מנ"ל להגמ' דבן דורתאי בחגיגת ט"ו אימא בחגיגת י"ד וכבן תימא ולא הוה אצט' לקרא דוזבחת ונ"ל דלפי הצד דיש בה משום שבירת עצים לבן תימא אי בן דורתאי איירי בחגיג' י"ד הו"ל לפרש משום שבירת עצם דהוי בכל שנה דבעצם שיש בו מוח היו מכריחים אותו לשבור דלא ליתי משום נותר ומ"ש התוס' לעיל בזה הדבור ולהכי אצט' לבן דורתאי וכו' היינו לפי הצד דאין בו משום שבירת עצים ובהכי ניחא מה שהק' מהרש"א ז"ל בתחי' הדיבור דהול"ל דאי כבן תימא למ"ל וזבחת ע"ש ודוק:
בא"ד דס"ל לאו דאורייתא עכ"ל עיין מה שתי' מהרש"א ז"ל לקושי' ע"ש ואע"ג דלעיל בחגי' י"ד והכא בחגיגת ט"ו מ"מ כיון דחגיגת י"ד אינה באה מן הבקר ואיתקשו חגיגות להדדי לא הו"ל למדרש בקר זו חגיגה ובשלמא אי כתיב בקרא דוזבחת חגיגה בהדיא לא הו"ל לאקשויי מידי אע"ג דזו באה מן הבקר וזו באה מן הצאן אבל כיון דסתמא כתיב לא הו"ל לאפוקי מתיבת בקר חגיגה כ"נ בכוונתו וכן מדוקדק בדבריו:
בד"ה שלמים וכו' וראיה לדבר מדאמר לעיל וכו' עכ"ל ד"ל דאי יכול לשוחטה מעיו"ט א"כ כי קאמר לעיל שבעה ח' הוו ומוכיח מזה דאין חגיגה דוחה שבת ואיירי ברוב שנים דיום א' בחול כדאי' לעיל והא אפי' אין דוחה שבת אכתי ח' הוו דאיכא ערב הרגל וז' ימי הרגל דדל שבת שבתוך החג ופשו להו ז' מימי הרגל וא"כ איכא ח' ימים דיכול להקריב בהם החגיגה אלא ע"כ דאין יכול להקריב החגיגה בערב הרגל:
דף עא.
גמ' וזו לבוקרה וזו לבוקרה וכו' ק"ק א"כ אמאי אצט' תרי קראי לכתוב בחדא חגיגה לבד כיון דאיתקש חגיגות להדדי כמ"ש התוס' לעיל ד"ע בד"ה מ"ט וכו' לשי' רש"י ע"ש וי"ל:
דף עב.
גמ' לר"י דשני ליה וכו' הקש' מהרש"ל ז"ל מנ"ל דר"י שני ליה נימא לא שני ליה כמו ר"א ע"ש ולכאורה ממתני' גופה יש להוכיח דשני ליה דזהו טעם החילוק בין ראויין לשאין ראויין דהא כולהו דבר המותר הוא מיהו י"ל דשם בסיפא דלא ניתנה שבת לדחות ודאי דיש לחלק בין ראויין דטעה בדבר מצוה לשאין ראויין דלא חשיב טעיה וכמו תינוקות אבל ברישא דניתנה שבת לידחות יש מקום לומר כיון דניתנה לידחות אין לחלק בין טעה ללא טעה וכה"ג כ' התוס' בד"ה לר"י בס"ד וא"כ י"ל דגם לר"י אין לחלק ומ"ש מהרש"א ז"ל לתרץ בזה דיליף מתינוקות ע"ש לפ"ד התוס' הללו אין ללמוד משם כלל ובודאי שלזה נתכוון מהרש"א כמ"ש בס"ד דה"ה דקמ"ל אפי' בטועה וכו' ע"ש שהיא קושי' התוס' גופה אלא דרצה לשלול בזה תי' התוס' ולו' דלפי דרכו צ"ל בקושי' התוס' דקושטא קאמ' וכו' וכמ"ש התוס' דהומ"ל וליטעמיך נמי לא סגי מ"מ קשה בדברי המקשה גופיה כיון דכל עיקר קושי' הוא מכח ההיא דתינוקות ולקושי' מהרש"ל ז"ל היה נ"ל דודאי הוא דיש לחלק בין עוקר לטועה לכ"ע אלא משום דיש חדא לטיבותא ברישא מבסיפא והוא דברישא דניתנה שבת לידחות משא"כ בסיפא ואיכא חדא לגריעותא דהיינו דברישא לא עשה מצוה משא"כ בסיפא וא"כ שוין הם ושפיר מק' ר"א אבל אי רישא בעוקר וסיפא בטועה הוי תרתי לטיבותא סיפא מברישא דבסיפא טועה ועשה מצוה משא"כ ברישא ומשני ר"א לא שני ליה ר"ל דר" ס"ל בשוחט אחרים לשם פסח פסול וא"כ בסיפא נמי לא עשה מצוה ופריך לר"י דכשר לשני ליה דלדידיה הוי תרתי לטיבותא בסיפא ומשני לדבריו דר"א הוצרך לו' דהב' לטיבותא היינו דבר המותר וטועה שו"ר דכל זה ליתא דכי מוקמי' רישא בעוקר וס"ל דעקירה בטעות לא הוי עקירה אז סיפא דטועה כשר אפי' לר"א ועיין למהרש"ל ז"ל בתוס' ודע דבההיא דמל של ע"ש בשבת דפטור מבואר הטעם משום דעשה מצוה ק"ל הא קי"ל כרבא בפ"ק דתמורה דכל מילתא דאמ"ר לא תעביד אי עביד לא מהני וא"כ מילה שלא בזמנה בשבת ל"מ והוי לא עשה מצוה ועיין להתוס' שם במ"ש משוחט פסח על חמץ ועיין להשער"ה ז"ל בה' גירושין דפ"א:
דף עב:
גמ' מ"ש יבמתו דקעביד מצוה עיין להתוס' בריש יבמות שהוכיחו מכאן דאם ייבם בנדותה קנה ע"ש:
דף עג.
גמ' מה תיקן כ' מהרש"א הא דלא ק"ל ארישא בשלא לשמו משום דתיקן דהוי כנותר דשלמים ולא כמו פסח ותמה ע"ד מהר"ץ בתשו' דהא כיון דפסול הוא לית ביה משום נותר כדתנן במעילה ע"ש ונ"ל במ"ש בגמרא בכריתות די"ד ע"ה אבר פיגול שהעלהו לגבי מזבח פקע פיגולו ממנו והו"ל נותר ובודאי דל"ד פיגול דה"ה לכל הפסולין דשייך בהו נותר כה"ג ועיין להצל"ח ז"ל שכ' שמא דר"א ס"ל מקלקל בחבורה חייב ע"ש ועיין דף י"ט ע"ב ובמה שכתבתי שם ע"ש:
פירש"י ר"א וכו' שנאמר כחטאת כאשם וכו' עכ"ל שמעי' מדבריו דלמדין בהיקש מהלכה שהרי הא דחטאת שנתכפרו בעליה במיתה הל"מ היא ודנין אשם בהקש דכחטאת כאשם ודבריו סתראי למ"ש בשבת דקל"ב ע"א אהא דאמר ר"א עקיבא עצם כשעור' הלכה ואין דנין ק"ו מהלכה פירש"י אין דנין י"ג מדות מהלכה מיהו י"ל דשאני היקש זה דגמרי' מיניה למילי אוחרי ואין הקש למחצה ולכן דקדק רש"י והביא הא דשלא לשמן ונכנס דמה ועיין לה' ג"ה סי' ט"ו:
תוס' בד"ה אשם וכו' ואתא קרא וגלי על הלכה דהכי גמרי' וכו' עכ"ל ור"ל והא דהוזכר רועה בהלכה היינו על הדמים דקודם שנסתאבו לא מהנו דמים וכמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש:
בא"ד א"נ הא דגמרי' באשם רועה למצוה עכ"ל לפי זה אזדא לה המנא תימרא דקאמר הגמ' בשמעתין לפי מה שפי' בו התוס' בראש הדיבור וצ"ע ועיין להתוס' בפ"ק דמ דמנחות ד"ר בד"ה אשם וכו' וע"ש להחו"ן ז"ל: