משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת פסחים · פרק שני
דף כא.
בפירש"י בד"ה כשש וכו' לדיוקא אצט' וכו' עכ"ל עיין מהרש"א דלפי"ה י"ל לגופה משום דמשיירא וכו' ע"ש וא"נ דאם כן אמאי תלי ליה להאי חידוש' באכילת כהן ומאי רבותיה בזה וטפי הו"ל לאקשויי כי בעי לאוקמא מעיקרא דלא כר"י ומשמע ליה דכל שעה שאוכל מאכיל אמאי לא אתיא כר"י ואתא לאשמעי' דלא חיישי' למשיירא ולמצנ
דף כא:
תוס' בד"ה כל מקום וכו' יהא נהנה מחמץ וכו' וכ"ת ה"נ אמאי לא קאמר א"כ וכו' הקשה השע"ה ז"ל מאי קושיא נימא אף לחזקיה בכרת משום דאין לחלק כמ"ש התוס' לקמן דכ"ח ע"כ ע"ש ולפמ"ש השע"ה בסמוך דסוגיא דפרק העור והרוטב דק"ך דאצט' נפש לרבות השותה אתיא כחזקיה לפי הוכ"ת שכ' התוס' ניחא שפיר דע"כ לחזקיה ליכא כרת בהנאה דא"כ סוגיא דפ' העור והרוטב אמאן תרמייה איברא דדבריו תמוהים דהא ר"ל הוא דאמר התם נפש לשותה ואי איתא דס"ל כחזקיה צ"ל דס"ל חש"ב דאורייתא כדמוכח סוגיא דשמעתין דלחזקיה חש"ב דאורייתא והא שמעי' ליה לר"ל בנזיר דכ"ט ע"א דס"ל חש"ב ל"ד ע"ש ובמה שתי' להקושי' המגיה להמש"ל דאצט' נפש לאפוקי מהיקשא דלקמן דל"ה ע"א עיין שם ליתא דאם כן מאי פריך שם מברייתא דהמחהו וגמעו נימא שאני התם דכתיב נפש אלא ע"כ דנפש לא מפקא מהיקש' די"ל דאתיא לדרשא אחריתי כדי לאוקומי ההקש' וכ"פ הפנ"י ז"ל שם ע"ש:
דף כב.
גמ' שאני דם דאיתקש למים וכו' לפ"ז ר' אבהו הו"ל למילף דלא תאכל איסור הנאה משמע מדהוצרך להקש למים ואותו לחש"ב דהוו דאורייתא אפי' לר"י אלא משום דאי' למי' דקרא אתא לדם קדשים שאינו מכשיר דרבי אבהו מודה בהאי דרשא ולפמ"ש הפ"ת בסי' קי"ז דדם שרי בסחורה אפי' להסו' איסור סחורה במאכלות אסורות מדאורייתא משום דהוקש למים ע"ש ניחא שפיר דהקש' אתא לסחורה ולפ"ד הפ"ת גם אבר מ"ה מותר בסחורה דהא הוקש לדם כדבסמוך וניחא מה שהק' התיו"ט ז"ל להסוברים איסור סחורה מדאורייתא מגמ' בפ"ק דבכורו' דף ו' ע"ב דקאמר לעולם חלב אסור וקרא לסחורה דאי חלב אסור סחורה נמי אסור ועפי"ה ניחא שפיר דהא חלב דאסור משום דעיקרו דם או משום דאתי מחי והו"ל כאבר מ"ה וכדאי' התם ותרווייהו שרו בסחורה אך קשה מאי פריך ולחזקיה למאי הילכתא איתקש למים נימא לסחורה וכן לקמן גבי אמ"ה מאי פריך לחזקיה ונראה דע"כ לחזקיה ל"ל הקשא למים לסחורה דאי הכי מנ"ל דאבר מ"ה אכתי מוזהרין עליו בני נח דילמא למאי דנשנה בסיני למילתיה לאקושי למים להיתר סחורה דכל היכא דנשנה לשום דבר לא הוי נאמרה ונשנית והו"ל נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני ולישראל נאמר ולא לב"נ וכראי' בסנהדרין דנ"ט ע"ש אלא ע"כ לחזקיה לא מ"ל כלל הקשא דם למים ולת אתא אלא לדם קדשים אבל לר' אבהו י"ל דל"ל מי איכא מידי כר"ל כמ"ש התוס' בחולין דג"ל וכיון דל"ל מי איכא מידי וכו' ממילא מצוה שנאמר' ולא נשנית לב"נ נאמרה ולא לישראל ובאבר מ"ה ע"כ שמעי' דישראל הוזהרו אף דנשנית לשום דבר ומ"מ ב"נ אכתי מוזהרין באופן דלמאן דל"ל מי איכא מידי מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית אף דנשנית לשום דבר לזה ולזה נאמרה ואף דלחזקיה נמי י"ל דל"ל מי איכא מידי ואית ליה הקשא לסחורה מ"מ למאן דאית ליה מי איכא מידי ע"כ לשנויי דקרא לדם קדשים ולכך ניחא ליה להגמרא למי' כן גם לחזקיה ועמ"ש עוד בזה בענין הסחורה עש"ב:
תוס' בד"ה ור"ש וכו' אסור ליתן להם מתנת חנם וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דהומ"ל מדלעיל דס"ל לר"י דברים ככתבן ע"ש לכאורה נר' דמדלעיל ל"מ לאוכוחי די"ל דר"י דס"ל דברים ככתבן היינו דלגר בנתינה דוקא ולנכרי במכירה ונתינה ומאו דמשמע לחלק לא אתא אלא לאפוקי מכירה דגר מיהו הא ליתא דא"כ לכתוב גוי לחודיה במכירה ונתינה ולא לכתוב גר כלל דהתוס' לעיל בד"ה בשלמא הק' כן לר"מ ותי' דהוה ממעטי' מכירה דגר ע"ש וא"כ לר"י נמי א"א דלנכרי בתרווייהו ולגר בנתינה דוקא לכתוב גוי לחודיה ומה"ט נמי ע"כ דלר"י ס"ל להתוס' דלא אמרינן איפכא גר בנתינה ומכירה ונכרי במכירה דוקא דא"כ לכתוב גר לחודיה וכמ"ש התוס' ג"כ לר"מ ע"ש ועיין להר"מ בחיבורו כמה שכ' כר"י בדברים ככתבן:
בא"ד דהא לא נשנית בסיני וכו' עכ"ל לכאורה נר' בכוונתם דס"ל אי איתא דלאו לבנ"י אלא לב"נ א"כ כיון דלא נשנית בסיני יצאו ב"נ וכיון דהשת' מיהא א"נ ב"נ לא הוי איסור מוסיף מגו דאיתוסף איסורא לב"נ כיון דהשתא מיהת ליתנהו וכ"הג איתא בירושלמי בפ"ג דשבועות דאם אמר שבועה שלא אוכל יו"ד ימים ויום יו"ד הוא יום הכפורים לא הוי איסור מוסיף ולא אמרינן מגו דאיתוסף איסורא אשאר ימים חל על יו"הך ועיין להשע"ה בה' א"ב והגמ' בחולין ד"ק קאמר דטעמא דר"י משום מגו דאיתוסף איסורא לב"נ ע"ש וא"כ ע"כ דאכתי מצויין ב"נ והא לא נשנית וכל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ וכדאיתא בסנהדרין דנ"ט אלא ע"כ לבנ"י נאמר ולא לב"נ ועוד נר' לכאורה לפ' דבריהם באופן אחר דהנה הא דאמרינן לישראל נאמר ולא לב"נ הוא משום מי איכא מידי כדאי' שם בסנהדרין והתוס' בחולין דל"ג כ' דר"ל ל"ל מי איכא מידי וכן באמת ברייתא בספרי פ' ראה פכ"ד דע"ב ל"ל מי איכא מידי וע"ש בנימוקי וא"כ למאן דל"ל מי איכא מידי כי נאמרה ולא נשנית לב"נ נאמר ולא לישראל וא"כ ב"נ איתנהו באיסור גיד גם עכשיו ומק' התוס' שפיר דע"כ ב"נ מוזהרין עכשיו ומאי דמוזהרין גם ישראל ע"כ דאיכא שום דרשא ותי' דלבנ"י הוא נאמרה דהא באמת לא נשנית כלל וליכא שום דרשא וא"כ מנ"ל ישראל להנהו דל"ל מי איכא מידי אלא ע"כ לבנ"י כ"ז נר' לכאורה אבל נר' עיקר בכוונתם כמ"ש הרמ"ה ז"ל בחי' דסנהדרין שם בהא דאמרי' כ"מ שנאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה ולא לב"נ משום מי איכא מידי וכו' אינו ר"ל דהיו מצווין ב"נ עד סיני ובסיני ניטלה מהם וניתנה לישראל אלא ר"ל דאמרי' דמתחלה לא נאמרה לכולהו ב"נ אלא לאבות ישראל המשל מצות פו"ר שנאמרה לנח ובניו לאו לכל בניו אלא לשם בנו שישראל בניו ע"ש ובזה מדוקדקים שפיר דברי התוס' בריש חגיגה בד"ה לא תהו וכו' ע"ש וא"כ במצות ג"ה שנאמרה בזמן יעקב אע"ה כיון דלא נשנית ע"כ לבנ"י נאמר ולאו לכולהו ב"נ כנ"ל אמתות בכוונת דבריהם ז"ל:
דף כב:
גמ' והרי אמ"ה וכו' מנין שלא יושיט וכו' הק' ה' הפלתי ז"ל בסי' ס"ב נוקמה במפרכס' דשרי לישראל ואסור לב"נ דישראל בשחי' תליא וב"נ במיתה תליא ע"ש ומתרצים בזה במ"ש ה' אמונת שמואל דכל היכא דלדידיה שרי לית ביה משום לפני עור והביאו הפר"ח בסי' ס"ב מיהו דברי א"ש תמוהים אצלי ממ"ש הר"מ בפ"ג מ"ה אבל ישראל המטמא את הכהן עובר משום לפני עור וכו' ע"ש ועיין להמג"א סי' קס"ג ע"ש עוד הק' ר' פלתי בסימן ז"ך נוקמה בבשר מ"ה דשרי בהנאה דנ"ל מקרא דטריפה דגלי קרא בטריפה דשרי בהנאה ע"ש ול"ק כלל דר"ל ס"ל בנזיר דכ"ט דחש"ב לאו דאורייתא וע"כ דס"ל כר' אבהו וכדלעיל ור"ל ס"ל דבשר מ"ה נפיק מקרא דאבר כדאי' בחולין דק"ב ע"ב וא"כ ק' לר"ל מברייתא זו מיהו ק' נוקמא באבר שאין בו כזית דאבר מ"ה בעי כזית כדאיתא בחולין דצ"ו ולב"נ אסור דלא ניתנו שיעורין אלא לישראל כמ"ש הר"מ בה' מלכים ועיין להצל"ח עוד הק' ר' פלתי נוקמה בטמאים ועיין להתוס' בר"פ דם שחי' וכמ"ש בחי' שם ונ"ל לתרץ כל הקושיות הנז' וניחא גם קושית התוס' בד"ה ואבר וכו' שהק' כיון דבשל גוי איירי היכי דייק וכו' ע"ש:
והיה בהני'ח דלמ"ד לא תאכלו איסור הנאה נמי
משמע גם ב"נ אסורין בהנאה דל"ת דגבי ב"נ נמי איסור במשמע וא"כ דייק שפיר הא לכלבים דהיינו דוקא לב"נ הא לכלבו שרי ואי איסור הנאה במשמע הא נהנה הגוי וכיון דבשל הגוי איירי מדקתני לא יושיט וכדכ' התוס' מהגמ' דע"ז א"כ אפי' לכלבו הי"ל לאסור משום לפני עור ואפילו לכלבים דהפקר דאסורי הנאה אסורין אף לכלבים דהפקר כדאי' במכילתא וכדמשמע נמי מדיליף היתר הנאה בטריפה לעיל מדכתיב לכלב תשליכון אותו ולפ"ז מאי דפריך הגמ' הוא מהנאת דב"נ ומאי דמי דמייתי קרא דלא תאכל הנפש דכתיב גבי ישראל ולא מייתי קרא דב"נ הק' כיון דבישראל לא כתיב אלא לא תאכל ולא לא יאכל ודרשי' איסור הנאה גם גבי ב"נ דכתיב לא תאכל איסור הנאה במשמע ואין להק' לפ"ז כי משני שאני אבר דאיתקש לדם תקשה מנ"ל דאבר נאמר לב"נ ונשנה ולזה ולזה נאמרה נימא מאי דנשנה למילתיה נשנה לאקושי לדם להיתר הנאה דאי מקרא דב"נ היה אסור בהנאה אלא ע"כ דאכילה דכתיב גבי ב"נ לא משמע הנאה הא ל"ק די"ל דרבי אבהו ל"ל מי איכא מידי וכו' וכדכתיב' לעיל גבי דם בישוב דברי הפ"ת ע"ש אך לפי"ה מברייתא זו יש להוכיח דנזיר מותר בהנאה וא"כ כי פריך לקמן והרי נזיר הו"ל לאתויי מברייתא זו ולא לאתויי ממתני' דעירוב דלא אתיא אלא למ"ד מערבין לדבר הרשות וכמ"ש התוס' שם ע"ש אח"ז ראיתי בתשו' מהרי"ל סי' קע"ה וסי' קצ"א ע"ש ואכמ"ל:
ודע דמברייתא דמכילתא שכתבתי דאפי' לכלבים דהפקר אסור דמקריא הנאה ק"ל אהא דאמרי' בפ"ק דקדושין ר"ח ע"ב אמ"ל התקדשי לי בככר זה ואמ"ל אתנהו לכלב אינה מקודשת ואם היה כלב שלה מקודשת ואי איתא דאפילו כלב שאינו שלה הנאה היא אמאי אינה מקודשת ועוד יש להבין מה הנאה שייכא בכלבים דהפקר ונ"ל דברייתא דמכילתא מיירי בכלב רץ אחריה ואע"ג דמבעיא לן בגמ' שם בקדושין ברץ אחריה אי מקודשת ולפי הצד הב' אינה מקודשת לאו היינו דלא הוי הנאה אלא דמחוייבת לשלם לו דמיו כיון שנהנית אלא דאין דעתה להתקדש אלא לינצל מן הכלבים וכן ראיתי לה' בית יאודה ח"ב סי' שהק' בגמ' דקידושין דמשמע דלהצד הב' אינה מחוייבת לשלם אמאי הא אמרינן בפ' הכונס דנ"ח דמבריח אריה מנכסי חבירו דפטור דוקא מדעתו ול"ל פסידא אבל אי שלא מדעתו או אפי' מדעתו ואית ליה פסידא חייב והכא אפי' חשבי' לה מדעת' מ"מ הא אית ליה פסידא ותירץ דלהצד הב' חייבת אלא דאין דעתה להתקדש ע"ש איברא דדבריו תמוהים שהרי כ' התוס' והרא"ש שם בפ' הכונס דהא דאמרי' באית ליה פסידא חייב היינו שלא מדעתו אבל מדעתו אפי' אית ליה פסידא פטור מיהו לפי מ"ש התוס' והרא"ש דדוקא בהיזק רחוק אבל אם המזיק קרוב חייב ע"ש קשיא שהרי כלב רץ אחריה המזיק קרוב ואמאי לא מחייבא וצ"ל כדברי ה' בית יאודה דגם להצד הב' חייב' אלא דאין דעתה להתקדש ומעתה ההיא ברייתא דמכילתא ברץ אחריה מיתוקמא כנ"ל ובמ"ש לדמות הנאה דאיסורי הנאה להנאה דקדושין עיין בגמ' בנדרים דפ"ה ע"א ובדברי הר"ן שם ע"ש:
שם אף דם מן החי וכו' עפירש"י ועמ"ש רש"ל ז"ל ונעלם ממנו גמ' בפ' ד' מיתות דנ"ט ע"א פלוגתא דרחב"ג ורבנן ופירש"י שם ע"ש:
שם והרי שור הנסקל פירש"י דפריך לחזקיה ולר"א אבל הרא"ם ז"ל בפ' משפטים כ' על האי בריית' דלא כר"א ור"א מוקי לה לדמי ולדות וכו' ע"ש נראה מדבריו דלחזקיה ניחא ונ"ל לדעתו ז"ל דלחזקיה ל"ק די"ל דמאי דקתני בהנאה מניין היינו על סקליה מיסקל ומפיק לה מנקי כי היכי דאייתר לא יאכל לשחטיה מישחט ואי לאו נקי הוה מוקמי' לא יאכל לסקליה ולאסור הנאה וא"ל ליכתוב לא יהנה דלחזקיה דמשמע ליה לא יאכל לא יהיה בו היתר אכילה הוי כאלו כתיב לא יהנה ודוקא לר"א הוא דפריך בגמ' בקמא ליכתוב לא יהנה ולכך פריך שפיר הכא לר"א דל"ל דנקי להנאת דסקליה דא"כ לא ליכתוב נקי וידעי' ליה מלא יאכל ודרשי' נמי לשחטיה מישחט מדלא כתיב לא יהנה אבל לחזקיה ל"ק ול"ל לחזקיה דרשה דבשרו כעין בשר ומה שק' עוד על דברי הרא"ם דכ' דברייתא דלא כר' אבהו והוא הפך הסוגיא י"ל דה"ק לדעת המק' דפריך והרי שור הנסקל הברייתא דלא כר"א אבל ר"א גופיה משני דאתא לדמי ולדות וה"ה דהומ"ל להנאת עורו אלא דניחא ליה למי' דאתי ר"א גם כמאן דדריש את וכיון דקרא לא מייתי ואתי לדרשא דולדות נקטיה התנא להנאה דדרשא גמורה היא ולא פריך הגמ' לר"א אלא משום דלא שמיע ליה דיש דרשא בנקי ופריך נקי למ"ל וכ"מ מדאמר טעמא דכתב וכו' ולא דייק מסיפור ברייתא ומשני דאיכ' למידרשיה להנאת עורו וה"ה דהומ"ל לולדות ומאי דפריך ואידך היינו על המתרץ דמשני להנאת עורו כנ"ל ליישב דברי הרא"ם לפי חומר הנושא ועיין להשע"ה ז"ל:
עו"ש בשרו אין וכו' נר' דל"ד אלא מדכתיב לא יאכל משמע דבר אכילה ולא עורו דלאו בר אכילה וכ"כ התוס' רי"ד בקדושין לשנויא דהנאת עורו דהוי פי' הברייתא בהנאה ר"ל דבר הנאה מנין ע"ש וניחא בזה מה שהק' התוספות לא ליכתוב לא נקי ולא בשרו וכו' ועפי"ה ניחא ובלא"ה ל"ק דאצטריך בשרו למעט פרשו כדאיתא בתמורה ד"ל ע"ש:
והתוס' בקמא הק' לוקמה בבן פקועה וסיימו דלפי המסקנא ניחא דבשרו כעין בשרו ע"ש פי' דברייתא אתיא כר"מ ודרשא דשחטו אחר שנגמר דינו נ"ל לרבנן מבשרו ואף לשנוייא קמא י"ל דידע לה לבשרו אלא משום דברייתא לא קתני הכי וה"ק ברייתא גופה בהכי מיתבא ליכתוב לא יהנה ובלא הך ברייתא י"ל דנ"ל מבשר דעבדיה כעין בשר ומ"מ בריית' כר"מ וזו היא כוונת הריטב"א ז"ל בחי' שם ול"ק מה שהק' השע"ה ז"ל בה' מ"א מגמ' בפ' מרובה עיין שם ובלא"ה י"ל דנ"ל מלא תאכל כל תועבה ובריית' דאצט' קרא למלקו' אתא וכמ"ש השע"ה גופיה שם אך מ"ש בגמ' ואימא היכא דשחטיה שרי לא א"ש לפ"ז דהול"ל אימא דלא לקי וכו':
תוס' בד"ה ואבר וכו' מדקתני לא יושיט וכו' עכ"ל ע"ש בגמ' דדייק מדקתני לא יושיט דקאי בתרי עברי דנהרא ומינה דע"כ בשל גוי דאי בשל ישראל אפי' לא קאי בתרי עברי דנהרא עובר דהא טעמא דאינו עובר בלא קאי בתרי עברי משום דאי בעי שקיל ליה איהו גופיה וכדאי' התם ובשל ישראל לא מצי הגוי למישקל ועיין מהרש"א ז"ל:
בד"ה מנין וכו' ולמ"ד אין שבח עצים וכו' עכ"ל הק' השע"ה בה' חמץ דע"ד דר"י גופיה לקמן דע"ה ע"א כ' דלמ"ד יש שבח עצים אינו אלא מדרבנן ואמאי נקטו למ"ד אין שבח וכו' ע"ש ול"ק דלא כ"כ ר"י אלא לפי מאי דמסיק כאן לחלק בין שמן לעצים אבל למאי דס"ד השתא בהכרח דמדאורייתא אסור ולכן ק"ל אלא למ"ד אין שבח ולפום מאי דמתרצי דשמן דוקא אסור קושטא הוא דאף למ"ר יש שבח כן הוא ומאי דמקשי' בתר הכי מתרומה דדרשי' שלך וכו' והכא אצט' קרא לאסור ולא מקשי' בפשי' דהכא שרי בעצים בלא קרא והתם בעי קרא משום די"ל דקרא דתרומה לא אתא אלא להתיר השמן והגמ' דנקט להסיק ל"ד דקרא להכי אתא ועיין בגמ' לקמן דכ"ו דפריך אלא עצים לרבנן המ"ל משמע דלרבי מדאוריי' וכבר עמד בזה השע"ה שם ומשני לה ע"ד מאי דכתיבנא בכוונת התוס' דהכא והוא פשוט ברם מ"ש שם דמאי דמשמע ליה להגמרא דעצים דאיסורא מדאורייתא אסירי הוא מדכתי' בערלה את הטפל לפריו ובכלאי הכרם לא כתיב פרי ולכך פריך לרבנן המ"ל ע"ש לא ראה דברי התוס' בקמא דף ק"א סע"א שכ' דמאת הטפל דמרבי' שומר לא שמעי' איסור הנאה דיש שומר דראוי לאכילה ע"ש וכן צ"ל גם בכלאי הכרם דאי שמעי' מדלא כתיב פרי דאסירי בהנאה אמאי אצט' ללמוד איסור הנאה מפן תקדש אלא ע"כ דליתא ודע דמאי דמשמע ממתני' דקדושין דנ"ו ע"ב דכלאי הכרם אסורין בצביעה והדלקה אע"ג דלא כתיב קראי יתירי היינו דנ"ל מק"ו משלא כדרך הנאתו אבל מחמץ ק' מנ"ל שלא יצבע ושלא ידלק וצ"ל דדוקא בערלה אצטרי' קראי משום דכתיב לכם ובהכי י"ל קושי' התוס' הכא מתרומה וניחא גם מה שהק' התוס' בקמא שם למ"ד חזותא מילתא אמאי אצט' קרא הכא ע"ש אך התוס' בדבור שאח"ז הוכיחו דמלא יאכל לא שמעי' להו בלא לכם ע"ש מיהו הוכחתם אינה אלא למ"ד חזותא לאו מילתא:
בד"ה לכם וכו' עמ"ש מהרש"ל לחזקיה ע"ש וי"ל דברייתא כר"ש ור"מ דמודה חזקיה דאינהו ס"ל כר' אבהו כמ"ש התוס' לעיל ולתנא דסבר כחזקיה דריש ערלים ה"ג לדרשא אחריתי ועי"ל דגם ההיא דרשא דנטוע לרבים מוציא ממשמעות ונטעתם והתם נמי לא הו"ל למכתב בל' נטיעה ולא הוה אצט' ללכם דומיא דאי קאי על לא יאכל ולרבי יהודא אצטריך ערלים ה"ג לדרשא אחריתי:
דף כג.
גמ' והרי תרומה וכו' ותנן וכו' ק"ל אמאי לא פריך ממתני' בנדרים דפ"ג ע"ב קונם כהנים אלו נהנין לי לא יטלו בע"כ ואי איתא דאסורה בהנאה אמאי לא יטלו בע"כ כיון דאין לו בהם שום הנאה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם דפ"ה משם הרשב"א ז"ל דמי שאסר נכסיו ע"ע יבואו אחרים ויט"ל בע"כ כיון דאסורין לו בהנאה לאו שלו נינהו ע"ע ולא אמרי' דאית לו בהם זכיה לטובת הנאה שבהן ליתנם לכל מי שירצה וה"ט משום דאפי' טובת הנאה אסירא כיון דהנאה היא ואע"ג דכ' התוס' לעיל גבי אבר מ"ה דשכרו מותר מ"מ לכתחיל' אסור ואף בחנם כ' שם שאסור וכיון דלכתחילה אסור לאו בני זכייה נינהו וה"נ דכוותה בתרומה ומאי דתנן בספ"ב דקדושין המקדש בתרומות מקודשת וטעמא דט"ה ממון כדאי' שם ע"ש מ"מ לכתחילה אסור וא"כ אמאי לא פריך לה ממתני' דנדרים הלזו והא עדיפא ממתני' דמערבין דלא פריך למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ועיין לה' שמחת יו"ט ז"ל סי' פ"ד:
והנה כ' רש"י בחומש בפ' ויקרא אי מה תרומה האוכל דוקא אף מעילה האוכל דוקא ת"ל תמעול וכו' וכ' הרא"ם אינו ר"ל לאפוקי הנאה דהא תרומה אסורה בהנאה דכ"מ שנאמר ל"ת א' איסור אכיל' וא' א"ה ע"ש והם דברים תמוהים וכבר דשו בו רבים ולפי חומר הנושא נ"ל דלר' אבהו דלא תאכל אחד איסור הנאה וכו' א"כ אף דגלי קרא תרומתכם להיתר הנאה י"ל דלא התיר אלא הנאה שאינה של כלוי אבל הנאה של כלוי אכתי במשמעו לא תאכל קיימא ולפ"ז לר' אבהו הנאה של כלוי בתרומה מדאורייתא אבל לחזקיה שרי מדאורייתא ומ"מ אסירא מדרבנן ועיין להמש"ל ז"ל בפרט זה דהנאה של כלוי אי מדאורייתא או מדרבנן ע"ש ולפי"ה תליא בפלוגתא דחזקיה ור"א ומעתה י"ל הנאה דנקט הרא"ם היא של כלוי ודייק אמ"ש רש"י האוכל דמשמע דוקא אוכל מיהו נר' דהא ליתא דא"כ בנזיר ושקצים וכל הנך דגלי קרא דשרי בהנאה נימא דהנאה של כלוי אסירא וזו לא שמענו ושמעתי מק' מאי פריך לחזקיה למ"ל תרומתכם נימא דאתא דלא ניליף תרומה ממעילה בחטא חטא דאסורה בהנאה ונר' דל"ק דכיון דכתיב לא תאכל דמשמע גם הנאה לא ילפי' ממעילה לאפוקי ממשמעותא כיון דג"ש דחטא חטא אתא לדרשות אחריני דמה"ט הוא דלא ילפי' בתרומה לחייב בפחות מכזית אי שויא פרוטה עיין לקמן דג"ל ע"א ובתוס' שם ע"ש ובמאי דקאמר הגמ' ולחזקיה תרומתכם וכו' עיין בגמ' ר"פ ראשית הגז ע"ש:
שם א"ה לכתחי' נמי וכו' פי' השתא דדרשת לכם אפי' לכתחילה נמי אבל אי לאו לכם ניחא מאי דקתני לכתחי' לא י"ל מדרבנן הוא אבל כיון דכתיב לכם והתורה התירה בפי' אין כח ביד חז"ל לגזור ומשני א"ק יהיו וכו' וכיון דמצאו אסמכתא יש בידם לאסור ולמ"ד איסור סחורה מדאורייתא דרשא דיהיו דרשא גמורה היא ועיין להט"ז בי"ד סי' קי"ז ועמ"ש בזה בענין הסחורה באורך ע"ש והיותר נ"ל דאיסור סחורה נ"ל מקראי אחריני ולא ק"ל לכתחי' נמי אלא כיון דדרשי' לכם שלכם יהא להתיר הנאה נדרוש נמי שלכם יהא גם להיתר סחורה ומשני א"ק יהיו וכו' אבל אי לאו לכם א"ץ גם לקרא ליהיו ובהכי ניחא גם מה שהק' מהרש"ל ז"ל במאי דפריך לחזקיה למ"ל ל"י ולמ"ל לכם מאי פריך הא אי לאו לכם הוה דרשי' יהיו לאסור אפי' נזדמנו ע"ש ולפי"ה לקמ' דלא ליכתוב ל"י ולכם ולא ליכתוב נמי יהיו ומה שתי' רש"ל דא"כ ליכתוב לא יאכל ע"ש קשה דנימא דשרי בהנאה ואסור בסחורה גם נזדמנו ואי כתיב לא יאכל הוה אסור בהנאה וי"ל דאי אסרינן נזדמנו אסור גם בהנאה דתרוויהו כי הדדי נינהו ומהרש"א הק' ע"ד מהרש"ל דנימא דקרא לאסור בעשה דוקא אתא ע"ש ולפי דעת הר"מ ז"ל דאין לוקין על הנאה א"ש דכיון דאין לוקין איסור עשה ולאו שוין מיהו י"ל דלחזקיה כיון דנ"ל הנאה ממשמעות ל"י הוי כאילו כתיב לא יהנה ולוקין ומה שהק' עוד רש"א דתק"ל במאי דקאמר טעמ' דידי מהכא ע"ש י"ל דליכתוב לא יהנה ואכילה ג"כ בכלל הנאה ולא ליכתוב יהיו ולעיל גבי ערלים דלא כתב לא יהנה ולא אצט' לערלים ה"ג בלא"ה הק' התוס' שם דלא ליכתוב ערלים ה"ג ע"ש אך קשה ע"ד רש"ל דהא אצט' יהיו לאסור ערוביהן וכדתניא בת"כ והביאו רש"י בחומש ובגמ' ע"כ תרתי ש"מ ועיין להק"א שם ומהרש"א כ' דמשמעות יהיו הוא לכתחילה ע"ש והוא תימה דא"כ לההוא מרבנן בהפוך הדף דס"ל דגם לא יאכל איסור אכילה דוקא כדקאמר הגמרא שם תק"ל למ"ל לכם בשרצים ליכתוב ל"י ויהיו ולדברי רש"ל ניחא שפיר ודע דלפמ"ש בראש אמירה דרדשא דיהיו אסמכתא היא ניחא קושי' מהרש"ל ומ"מ היותר נ"ל בקושי' רש"ל הוא מה שכתבתי דלא אצט' יהיו אלא אחר לכם ועפי"ז גבי חמץ לריה"ג דדרשי' לך להיתר הנאה דרשי' נמי להיתר סחורה וניחא מה שהקשו התוס' גבי חמץ לחזקיה למ"ל לך וליכתוב ל"י ע"ש דאצט' לך להיתר סחורה ועי"ל לקושי' התוס' דקרא דל"י בפסח מצרים הוא וקרא דלך בדורות וא"כ י"ל דקושטא הוא לריה"ג פסח מצרים אסור בהנאה וקרא דלך אצטריך דלא נילף מפסח מצרים ומתני' דלקמן דצ"ה דלא חשיב הא בינייהו לחזקיה ע"כ דלא אתיא כריה"ג ע"ש בגמ' ועי"ל דאתא לך דלא נילף ק"ו מנותר לאסור בהנאה כדיליף ר"י לקמן דכ"ז ורבנן דלא יליף מנותר ס"ל דלא כחזקיה דבלא"ה דחזקיה תנאי היא וכמ"ש התוס' לעיל ועי"ל דאצט' לך לטבל של חמץ למשרי בהנאה של כלוי עיין להתוס' לקמן דג"ל ע"א בד"ה ראשית ולמהרש"א שם:
כתב הרא"ם בפ' שמיני על ברייתא דל"י להזהיר המאכיל כחזקיה וכו' ולפ"ז מאי דפריך לחזקיה למ"ל ל"י וכו' היינו לברייתא דלא תאכלום אבל לברייתא דדריש מלא יאכל ל"ק ולהך ברייתא לא ידענא טעמא דחזקיה מהיכא נ"ל וי"ל דנ"ל מערלים ה"ג וניחא מה שהקש' רש"ל לעיל גבי ערלה לחזקיה ועמ"ש שם ומה שהק' מהרש"א דהא ריה"ג לא ס"ל כחזקיה י"ל דע"כ אכתי לא ס"ד הך דאפי' הו"ל להקשויי דריה"ג אדריה"ג ואמאי ק"ל אחזקיה ור"א ועוד י"ל ועיין להתוס' בד"ה ומה וכו' ופירש"י דע"ב ע"ש:
שם לטומאה וטהרה ל"צ קרא כי אצטריך קרא וכו' משמע דבלא קרא ידעי' דטהורה כמו ל"צ קרא דרע"ק והיינו דנ"ל מיעשה מלאכה בלא לכל וכמ"ש מהרש"ל לקמן בתוס' בד"ה ומה ע"ש אבל לפי מ"ש מהרש"א שם ע"כ צ"ל דמאי דקאמר לטו' וטהרה ל"צ קרא ל"ד והנה לס"ד דגמרא ע"כ דס"ד דתרווייהו ס"ל כשהותרה נבילה חלבה גידה לא הותרה דאי ריה"ג ס"ל הותרה לא אצט' קרא להתיר הנאה אלא ע"כ דס"ל לא הותרה וא"כ ע"כ דרע"ק נמי ס"ל כן דאי פליגי בהא מנ"ל דפליגי כדר' אבהו ומשני דפליגי בהא אי הותרה או לא וריה"ג ס"ל לא הותרה ולטומאה וטהרה מיעשה מלאכה נפקא בלא לכל כדס"ד מעיקרא ומה שפירש"י במסקנא דלריה"ג אינו בכלל נבילה דגבי טו' ק' דהא לס"ד דלא הותרה לכ"ע ואפ"ה הוי בכלל נבילה דגבי טו' דאל"ה אמאי אצט' קרא לרע"ק ואמאי לא פי' בפשי' מיעשה בלא לכל כדס"ד מעיקר' ונר' דלס"ד דגם לרע"ק לא הותרה בהכרח דבכלל נבילה דטומאה הוא מכח ס' רע"ק אבל השתא דרע"ק טעמו משום דהותרה י"ל בפשי' דלריה"ג דלא הותרה לאו בכלל נבילה דגבי טו' הוא וא"צ לדחוק כדמעיקרא ודע דמדברי רש"י הללו מוכח דלא ס"ל כמ"ש התוס' בדבור הנזכר כתי' ע"ש ולדידיה קשיא קושי' התוס':
תוס' בד"ה מערבין וכו' למ"ד אין מערבין וכו' עכ"ל ה' שיו"ט ז"ל סי' פ"ד הק' דהא לכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לל"נ כדאי' שם ד"ל ע"ש ולכאורה שם לא אמרו הכי אלא לרי"ו אבל לרבא אמרינן שם דפליגי אי מערבין לדבר הרשות ומאי דפריך הגמ' בר"פ כיצד משתתפין על ר"י פשי' כבר כ' הריטב"א ז"ל בחי' שם דאף אי פליגי תנאי בהכי מ"מ פריך פשי' דהלכה כסתם משנה שם ע"ש מיהו הא ליתא דא"כ מאי פריך לר"י לימא כתנאי אמרה וכו' נימא דלר"י פליגי במצות אי ליהנות ניתנו ולרבא פליגי אי מערבין לדבר הרשות אלא דגמ' קי"ל דדברי רבא ור"י הילכתא נינהו ולא פליגי אהדדי וא"כ ע"כ למאי דמייתי דר"י תו ל"ל למי' דפליגי לרבא באי מערבין לדבר הרשות והדק"ל במ"ש התוס' למ"ד ונ"ל דמ"ש למ"ד לאפוקי רב יהודה במס' ר"ה דכ"ח ע"א דס"ל מצות ליהנות ניתנו ולדידיה ע"כ דפליגי ר"י ורבנן בהא מילתא דרבנן ליהנות ס"ל ור"י לאו ליהנות ואיהו כרבנן ס"ל דבע"א ליכא פלוגתא לרב יהודא ולפ"ז בע"כ דגמ' דפריך לר' אבהו ס"ל כרב יהודה דמצות ליהנות ניתנו ודלא כרבא ור"י דעירובין:
בד"ה קצירכם וכו' וי"ל מדלא כתיב ראשית קציר וכו' עכ"ל הק' ה' טורי אכן ז"ל במס' ר"ה די"ג אכתי מנ"ל למדרש הא דדרשי' התם קצירכם ולא קציר נכרי ע"ש ולק"מ דכבר כ' התוס' לעיל דף ה' ע"ב בד"ה אבל דנכרי וגבוה מחד קרא נפקי וע"ש בר"ה משום וא"כ ה"נ נכרי ומצוה מחד קרא נפקי דדרשינן קצירכם ולא קציר נכרי ולא קציר גבוה:
דף כג:
גמ' ור"ש וכו' הק' השער"ה ז"ל בה' מ"א דגיד נמי הותר מכלל דעוף ע"ש ונעלם ממנו מ"ש התוס' בחולין דקי"ו ע"ב בד"ה כלאי וכו':
שם א"כ חולין שנ"ב וכו' עיין להלח"ם ז"ל בפ"ח מה' מ"א ובפ"ב מה' שחי' וכנראה שנעלם ממנו פלוגתא דריה"ג ורע"ק גבי חלב דמייתי לה הגמ' לעיל ובעיק' ישוב פסקי הרמב"ם ז"ל נ"ל דס"ל דלא אצט' לן למי' אליבא דר"י דחולין שנ"ב לאו דאורי' אלא לרע"ק דמוקי דקרא דגבי חלב לטו' וטהרה אבל לריה"ג דס"ל כשהותרה נבילה היא הותרה חלבה וגידה לא הותרה כדמסיק הגמ' לעיל וס"ל דחלב לאו בכלל נבילה דגבי טומאה כמ"ש רש"י ז"ל לעיל וע"כ בהכרח מוקי ליה ריה"ג להיתר גבי חלב להיתר הנאה וילפי' מניח דבשאר איסורין דכתיב לא תאכלו אחד איסור הנאה במשמע מדאצט' להיתר חלב ואייתר לן אותו לחולין שנ"ב ופס' הר"מ כריה"ג ומאי דמייתי נמי לקראי דנבילה לאו לילפותא ע"ד שכ' הלח"ם שם ע"ש:
שם קסבר חש"ב דאורי' וכו' למסקנא דשמעתין דקרא דלא יאכל דטומ' בשר הוא דמיית' ומוקמי' ליה באא"ע לשאר איסורין א"צ לזה דא"כ דס"ל חש"ב לאו דאורייתא ומוקמי' ליה לקרא דאותה לשאר איסורין אצט' לא יאכל למלקות ועמ"ש לקמן בס"ד ועיין להלח"ם בפ"ח מה' מ"א ובפ"ב מה"ש אך לפמ"ש הלח"ם במ"א דדבר הבא באא"ע אינו לוקה עליו והביא ראיה ממ"ש התוס' בפ' אז"נ דס"א ע"א ע"ש גם למסקנא צ"ל דס"ל חש"ב דאורי' דכיון דאינו לוקה לא נ"מ מידי אי אית ביה לאו או לא:
תוס' בד"ה ומה וכו' וי"ל וכו' עכ"ל ק' מאי פריך ור"ש וכו' הא כיון דס"ל לר"ש דאין בגידין בנ"ט ע"כ דלא הותר בכלל נבילה אפי' אחר שנלמוד בק"ו ונר' דלא ניחא ליה לשנויי הכי משום דאכתי קשיא לאבע"א קמא דריה"ג ס"ל אסור אמאי לא יליף בק"ו וריה"ג ס"ל יש בגידין בנ"ט עיין בחולין דק"א ע"ש ועיין לה' פלתי סי' במה שכ' במה שפס' הר"מ ז"ל דאין בגידין בנ"ט:
בא"ד ק"ו מדם וכו' עכ"ל צ"ל דס"ל דם שבישלו דאורייתא ודוקא בחטאות הוא דלא הוי דם עיין בגמ' במנחות דל"א ובתוס' שם דאלת"ה איכא למיפרך מה לדם שכן יש היתר לאיסורו ע"י בישול:
בד"ה דהא כתיב וכו' לא עבוד שפיר וכו' עכ"ל עיין בגמרא לקמן בפ' כ"צ דפ"ב וע"ש בתוס' דאוקמוה כר"י ע"ש והתוס' כאן משמע להו דההוא מרבנן דשמעתין אתי ככ"ע:
דף כד.
גמ' וכ"ת אין מזהרין מן הדין הקשה הוא וכו' לפום פשטא דשמעתין נר' דהא דאצט' למי' הקשא הוא ולא סגי ליה למי' דמקרא גופיה דלא תוכל נפקא משום ראיכ' למי' דאצט' קרא למלקות דאי מלא תוכל הוי לאו שבכללו' וקרא דלא תוכל גלי אלא ביערתי דלאו ודוי הוא והדר ילפי' בהקשא דלוקה אקדש ומעיקרא הוה ידע לה לקרא דלא תוכל כדי לגלויי אלא ביערתי דלאו ודוי הוא ולא הוה ידע להקשא וכ"נ מפירש"י אך קושטא הוא דלא הוי לאו שבכללות כדאיתא במכות דח"י וכמ"ש מהרש"א בתוס' וע"כ הוצרכו התוס' לפ' דלהנאה אתא הקשא וזהו כוונת התוס' שכתבו דלא הוי שבכללות דנחתי לאוכוחי דמ"ש' בדבור הקוד' לענין הנאה אתא הם דברי' מוכרחי':
והנה במ"ש התוס' דאתא להנאה כ' מהרש"א ז"ל דמבאש ישרף לא ידעי' אלא עשה ועפי"ז הוק"ל בגמ' גבי נותר וחטאת אמאי לא אמרי' דאתא לגופיה וללאו להנאה ועפירש"י במאי דפריך גבי נותר והוא מבע"ל לכדר"א דנר' מפי' דהיא גופה קושי' הגמ' ע"ש ולפ"ד מהרש"א מ"ש התוס' דבשבת איתא דלא ילפי' אלא ממעשר באו לשלול דלא נימא באש ישרף גלי אלא תוכל דאיהו גם הנאה וא"כ איכא לאו והדק"ל למ"ל הקשא לזה הוכיחו משבת דלא ילפי' אלא ממעשר ומ"מ עיקר פירושו בדברי התוס' תמוה דבגמ' בשבת שם הכי איתא אקרא דלא ביערתי ממנו אימא ממנו א"א מבעיר אבל אתה מבעיר בשמן קדש שנטמא ומשני ק"ו ממעשר הרי דאי לאו דיליף ממעשר הוה שרי שמן קדש שנטמא בהנאה מדאצט' למכתב ממנו גבי מעשר ולפ"ד מהרש"א הא ידעי' מבאש ישרף איסור הנאה ולא הוה אצט' ממנו ע"כ נראה עיקר בכוונת התוס' דמבאש ישרף דכתיב גבי בשר טמא לא הוה ידעי' כלל איסור הנאה דהו"א דליהני מניה בהדי דשריף ליה משום דכתיב ממנו גבי מעשר ואף דכל סוגיא דשמעתין מוכחת דמשריפה ידעי' איסור הנאה וכ"מ גם מדבדי התוס' לעיל דכ"ב ע"א ע"ש מ"מ גבי טומאת בשר לא ידעי' משום דכתי' ממנו וזהו שכ' התוס' דאתא לאיסו' הנאה ומייתי ראיה דלא ילפי' מישרף איסור הנאה מגמ' דשבת דלא ילפי' לה אלא ממעשר ומעתה גבי חטאת ונותר לק"מ דכיון דידעי' איסור הנאה משריפה אית לן לאוקומי קרא לדבר חדש דהיינו לשאר איסורין מלאוקומי לגופיה ללאו כיון דכבר ידעי' א"ה משריפה ואף אי מוקמי' לאו להנאה מ"מ אינו לוקה דדבר הלמד באא"ע אינו לוקה כמ"ש הלח"מ במ"א וכיון דאינו לוקה מאי נ"מ בלאו וגמ' כאן מעיקר' מקשה דאצט' קרא דגבי טומאה למלקות לאכילה ומשני דיליף ק"ו ממעשר ופריך אין ממ"ה ומשני דאיסור אכיל' ילפי' מקרא דלא תוכל וקאמר דהשתא דאתית להכי דמקרא דלא תוכל נ"ל א"צ ללמוד איסור הנאה מק"ו אלא דנ"ל מהקשא ודוק:
שם היקישא הוא בר"פ השוחט והמעלה פירש"י הטעם דמזהירין מג"ש משום דאין אדם דן ג"ש מעצמו אבל ק"ו דדן מעצמו א"מ וכ"כ בפ' בן סורר ומורה דע"ג ע"א גבי היקישא ע"ש ובפ' לולב הגזול דל"א כ' רש"י דגם היקש אין אדם דן מעצמו והתוס' חלקו עליו בזה והמש"ל בפ"ב מה' ק"פ כ' דאפי' רש"י לא כ"כ אלא לר"י אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו אדם דן היקש מעצמו ע"ש ולפ"ז לרבנן אין מזהירין מן ההיקש והדבר תימה מסוגיא דשמעתין דרב פפא שנה משנתו דלא כרבנן דקי"ל כוותייהו ושם בר"פ השוחט והמעלה יליף ר' יונה אזהרה מהיקישא דשם תעלה ושם תעשה ובזה י"ל דשאני היקישא דהתם דקרא מייתר דהול"ל שם תעלה ותעשה וכה"ג דקרא מייתר להיקישא י"ל דלכ"ע מזהירין וכן ההיא דפ' ן' סורר ומורה אבל משמעתין קשיא דקרא דהכא לא מייתר דאצט' ליחודי לאו אכל חד וחד כדאי' בריש כריתות ועיין בס' טהרת הקדש שם בפרק השוחט והמעלה:
דף כד:
גמ' כל איסורין וכו' אלא דר"א וכו' וכ"ש חלב חי וכו' דמשמע לל"ק לענין הנאה לוקה אפי' שכדר"א דמידי הנאה לא נפקא ודוקא שכדר"א הוא דפטור והיינו דקאמר אביי בסמוך הכל מודים וכו' ומכאן ק' למ"ש התוס' בקמא דק"א ע"א דקרא דערלים דנ"ל מניה שלא יצבע ושלא ידליק וכו' היינו שכדר"ה ע"ש דהרי אפי' בשאר איסורין כגון חמץ וכיוצא דליכא למילף מערלה דאיכא למיפרך וכו' אסור אפי' שכדר"ה לל"ק ולמ"ל קרא דערלים ועיין בסמוך דקאמר אף אנן נמי תנינא וכו' והנה המש"ל הק' מכאן בה' יסו"הת לס' הר"מ ז"ל דאין לוקין על הנאה וע"ש מ"ש ול"ק לפי מה שכתבתי לעיל דלחזקיה דנ"ל ממשמעות לא יאכל לא יהא בו היתר הנאה הוי כאלו כתיב לא יהנה דלוקה והר"מ דסו' דאין לוקין על הנאה משום דפ' כר' אבהו ור' יוחנן דהכא ס"ל כחזקיה:
שם ק"ו ומה ערלה וכו' התוס' בחולין הק' מה להנהו שכן לא הותר מכללן ע"ש ולכאורה יש להק' דס"ל לאיסי ב"י כאבוה דלעיל ס"ל לר"י נטוע לרבי' פטור וא"כ ערלה הותרה מכללה מיהו נר' דעיקר קושי' ניפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא הותרו מכללן ועכ"ל ערלה תוכיח והדר דינא וא"כ פרכי' כ"ד מה לכולהו שכן גידולי קרקע ע"ש בגמ' וזהו כוונת התוס' שם שהק' ניפרוך מה לערלה שכן במאתים ע"ש ודברי התוס' שם בתי' הב' לקושי' פירכא דשריפה תמוהים וכבר הארכתי בזה בחי' שם ע"ש:
במאי דפריך בגמ' שם נילף גם איסור אכילה מק"ו מערלה ק' נימא אצט' למלקות דמק"ו אין מזהירין מ"ה ואפשר לומר דנ"ל א"ה מלא תאכל כל תועבה אלא דהוי לאו שבכללות ובכה"ג מזהירין מ"ה כמ"ש בפ"ב מה' מ"א אך זה אינו דא"כ מאי משני חורש בשור וחמור יוכיח וע"ש בחי':
תוס' בד"ה פרט וכו' אכל צפור וכו' עכ"ל אין להק' מכאן למ"ש רש"ל בשבועות דכ"ג ע"ב בתוס' בד"ה דמוקי דלר"ש דס"ל כ"ש למכו' גם כשלא כדר"ה לוקה דכ"ש ושלא כדר"ה כי הדדי נינהו וא"כ באבר דלקי עליה כ"ש לוקה גם שלא כדר"ה ומאי מק' ממימרא דצפור טהורה וכו' די"ל דבההיא דצפור בעי כזית אלא דמצט' בשר גידים ועצמות וכדאי' בפ' גיד הנשה אהך מימרא גופה וא"כ אכילה דכתיבא בקרא דוקא היא וממעט שלא כדר"ה ומה דמות יערוך להא דכ"ש למכות אך ק' במ"ש התוס' בס"ד דההיא דהקפה את הדם לצדדין וכו' דנוקמה כר"ש דשלא כדר"ה למכות וחייב באוכל חלב חי וי"ל דמ"ל דחייב דקתני כרת הוא וכ"נ מדנ"ל בפ' העור והרוטב דק"ך מקרא דנפש דכתי' גבי כרת וכ"ש לא מחייב בכ"ש אלא מלקות ולא כרת וכמ"ש התוס' בשבועות דכ"ב ע"ב אך מדברי הריטב"א בחי' במכות די"ז ע"א נראה דמחייב גם כרת ובמ"א כתבתי בזה ודע דממה שהוכרחו התוס' לומר לצדדין קתני נר' דס"ל דאביי דדחי לראיה דמייתי ה"ז מאין סופגין וכו' דחיה בעלמא היא ולקושטא דמילתא ס"ל כר' יוחנן:
בד"ה אלא וכו' דהא ט"כ דאורייתא וכו' עכ"ל אף ע"ג דט"כ לית ביה מלקות מ"מ ק"ל אהא דאמרי' זיעה בעלמא וכו' וגם אצט' קרא דפרי פרי לאוסרה דלא נימא זיעה משמע דאי לאו קרא ליכא איסורא כלל ע"ש בגמ' דפ' העור והרוטב ומקושרים דבריהם שפיר:
בד"ה אמרת וכו' דלחומרא מקשי' וכו' נילף מנותר וכו' עכ"ל לפמ"ש הר"ן בחי' בפ' הנשרפין הבאתי דבריו בחי' במס' כריתות דכ"ו ע"ב דאף בג"ש מופנה אי אצט' הג"ש למילתא אחריתי פרכי' עלה כמו על הקו' ע"ש ניחא כל הקושי' אלו דכיון דהג"ש דקדש קדש אצט' למילתא אחריתי כמו שהביאו התוס' איכא למפרך מה ליוצא ונותר שכן בשריפה והיא גופה לא ילפי' לה דהא ממעטי' מהנותר נותר בשריפה ואין דבר אחר בשריפה כדאמרי' בגמ' בהפוך הדף דאפי' ילפי' איסור הנאה מלא יאכל דגבי טומאה ממעטי' שריפה מהנותר ע"ש ואף דאיכא למוד מנותר ומיוצא מ"מ ממעטי' שפיר מהנותר וכה"ג כ' התוס' לקמן דכ"ז ע"ב גבי מה מצינו חמץ מנותר ע"ש וה"נ דכוותא ועיין להתוס' בחולין דקי"ז במ"ש אקושי' פירכא דשריפ' ע"ש:
והנה מדברי התוס' בדבור זה למדנו דג"ש קדש קדש נתקבלה תיבות וא"כ נוכל ללמוד יוצא מנותר בג"ש זו דקדשים מקדשים היא ובזה ניחא מה שקשה אצלי ע"ד הפר"ח בי"ד סי' ס"ב סק"ז שכ' דטעמא דהר"מ דאבר ובשר המדולדלין דאסור מן התורה ואין לוקין אף דס"ל דמאי דדרשי' בחולין דע"ד מובשר בשדה אבר ובשר המדולדלין דרשא גמורה היא מ"מ אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות וק"ל ע"ד דא"כ אמאי פ' הר"מ בה' מעה"ק אוכל בשר שיצא דלוקה הא מהאי קרא גופיה נ"ל והוי לאו שבכללות ועפי"ה ניחא דהנה במאי דיליף ר"א לעיל מלא יאכל כל שבקדש פסול ליתן ל"ת על אכילתו גם יוצא בכלל ומאי דאצט' ללמוד מובשר בשדה היינו דהוי פסול ואחר דילפי' דנפסל ילפי' דלוקה מלא יאכל ואף דלא יאכל גם הוא לאו שבכללות מ"מ כבר כ' התוס' לעיל דעל נותר לוקה משום דכתיב קרא בגופיה ופיגול נמי לוקה דיליף בג"ש מנותר וא"כ גם יוצא לוקה דיליף בג"ש דקדש קדש מנותר וניחא גם מה שהק' התוס' בגמ' דמכות די"ח ע"ב ע"ש ועיין במ"ש בי"ד שם ועיין לה' בתי כהונה ח"א חלק בית וועד בה' מ"א ובמ"ש שם דלב"נ אסור משעה שנדלדל ע"ש עיין בגמ' בסוף פרק העור והרוטב במאי דמוקי ר"ש אאמציעתא נשחטה הבהמה וכו' וע"ש בחידושי והנה דעת רש"י שם בחולין דע"ד דאבר ובשר המדולדלין דאמרי' בגמ' שם אין בו אלא מצות פרוש היינו מדרבנן ע"ש והי"מ שהביא רש"י בסוגיין לקמן דמ"ש בגמ' נבילה הוא נבילה ממש ואאבר המדולדל ע"ש ע"כ דס"ל דמצות פרוש מדאורייתא כס' הרמב"ם ז"ל ורש"י ז"ל לא ניח' ליה לדחו' דבריה' מסברתו:
בד"ה הכל מודים וכו' בחש"ב וכו' עכ"ל תמה המ"ל בה' יסה"ת דחש"ב לית בהו מלקות ע"ש ואפשר לו' דהנה מגמ' לעיל גבי ההוא מדרבנן נר' דיותר מסתבר להחמיר בחש"ב משאר איסורין וכמ"ש רש"ל גבי איכא בינייהו חש"ב ע"ש וא"כ אחר דנ"ל מלא יאכל מסתבר לן לאוקומי הלאו דל"י לחש"ב ואותו לשאר איסורין וגם לר' אבהו י"ל דל"י לחש"ב וא"כ אית בהו לאו ולקי אפילו שלא כדר"ה כיון דלא כתיב בגופיה אלא באם אינו ענין:
דף כה.
גמ' זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן וכו' עמ"ש רש"ל ועיין בתוס' בזבחים דיו"ד שכ' דפירכת שם חשיב פירכא כ"ד ועמ"ש רש"א ע"ד דאישטמי' סוגיא דפ' כ"ה ע"ש ועיין במ"ש רש"ל בדברי התוס' בשמעתין ועיין בס' הליכו' עולם דגריס גי' אחרת בשמעתא דפ' כ"ה ע"ש:
שם בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה במ"ע וכו' הא דלא מוקי לה בחולי שאין בו סכנה ובשלא כדר"ה דבשאר איסורין שרי כדאמר לקמן מידי כדר"ה קעבידנא אבל בעצי אשרה דאסור מדאורי' אפי' שלא כדר"ה כמ"ש התוס' לקמן דכ"ו בד"ה שאני וכו' אסור בחולי שאין בו סכנה משים דא"כ הול"ל נמי חוץ מכלאי הכרם דאסורין נמי שלא כדר"ה כדאמר אביי לעיל אך לפמ"ש מהרש"א שם בתוס' בד"ה שאני דרבא ס"ל בכלאי הכרם נמי דוקא כדר"ה ק' דנימא כרבא ס"ל ועמ"ש בס"ד שם:
דף כה:
גמ' לא אפשר ולא מכוין כ"ע ל"פ דשרי שמעתי מק' מהא דאמרי' בר"ה דכ"ח המודר הנאה מן המעיין טובל בו ביה"ג אבל לא בימות החמה והא לא אפשר ולא מכוין הוא ולק"מ דהתם פסיק רישיה הוא ומאי דשרי' בשמעתין בדאינו פ"ר איירי כמ"ש התוס':
תוס' בד"ה לא וכו' דהא בשמעתין מייתי עלה וכו' עכ"ל המשך דבריהם כך הוא דפשט משמעות לא אפשר הוא לא אפשר בשום ענין והוי פ"ר ואהא קשיא דבפ"ר מודה ר"ש ואף דבהא י"ל דאיירי בדרבנן ופ"ר בדרבנן כאין מתכוין בדאורי' מ"מ בהנהו דמייתי עלה דהם דאורייתא וקאמר בהו לא אפשר וע"כ דבלא פ"ר איירי וא"כ ע"כ לא אפשר היינו ר"ל בטורח גדול וא"כ גם בשמעתין גבי פלוגתייהו נימא הכי ועיין מ"א סי' שי"ד:
דף כו.
גמ' ת"ש הכניס' לרבק' וכו' פרי' לאביי ללישנ' בתרא והומ"ל כר"ש אבל לרבא לל"ב ולכ"ע לל"ק לא אפשר ומכוין לכ"ע אסיר ורב פפא דקבע דבריו אמתני' דשכן עליה עוף ס"ל כרבא וא"צ למ"ש התוס' בד"ה הא וכו' משום דהיא משנה שו"ר שדבריהן מוכרחין ועיין בגמ' במציעא ד"ל ע"א ובתוס' שם:
תוס' בד"ה שאני וכו' ילפי' חטא חטא וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ותמהני דתק"ל ללישנא קמא דאף לאביי לא אפשר ומכוין אסור מריב"ז ועכ"ל שאני היכל לתוכו עשוי ולדידיה ק' דהא לא כתיב אכילה ודמי לבב"ח ממש וי"ל דבריו דמ"ש בל"ק לא אפשר ומכוין אסור גם לאביי היינו לר"ש אבל לר"י מותר וס"ל לאביי דלא אפשר ולא מכוין שרי לר"י והוי כמ"ש בל"ב ומ"ש בל"ק דר"ש דוקא בלא אפשר הוא דשרי ומינה דלר"י אסור היינו לרבא אבל לאביי שרי ופליגי בתרתי וכ"נ מדברי רש"א גופיה לעיל בתוס' בד"ה לא אפשר בס"ד ע"ש ומ"מ דבריו בזה דחוקים לו' דפליגי בתרתי אלא דגם לאביי ר"י אוסר גם בלא אפשר ולא מכוין כיון דלא חלק אביי על רבא בזה ולקושי' רש"א י"ל דבמעילה כיון דשייכא גם בעצים ואבנים לא מצי למכתב אכילה ודוקא גבי בב"ח הוא דאמרינן מדלא כתיב אכילה בגופיה וכדמשמע לישנא דלעיל ואביי להכי לא כתיב אכילה וכו' ויש להוכיח דלכ"ע במעילה שרי שלא כדר"ה מברייתא דלקמן דל"ב ע"ב דיליף מעילה משאר מצות בק"ו ע"ש וא"א ניפרוך מה לשאר מצות שכן שלא כדר"ה שרי מיהו י"ל כר"ש דשלא כדר"ה בשאר מצות נמי אסיר כמ"ש רש"ל בשבועו' דכ"ג וראיתי להשע"ה בה' יסו"הת שהביא דברי רש"א ותמה דאכתי תקשי להר"מ דפסק כאביי בכה"פ ופ' לא אפשר ומכוין אסור ע"ש ולק"מ דהר"מ פס' כר"ש וא"כ א"ש דפ' כל"ב דלר"ש כ"ע אסור ולא אמר אביי שרי אלא לר"י וא"ש דפס' כאביי בכה"כ ומ"מ ק' אמאי פס' כאביי לגבי רבא לפ"ד רש"א ועיין להר"מ בפ"ה מה' מעילה דפס' דצל אילן אין בו מעילה מטעמ' דאין מעילה במחובר ועיין לה' מש"ל ז"ל שם ע"ש ועיין להשע"ה ז"ל שם בה' יסו"הת שכ' דהתוס' בסנהדרין מפ' וכן י"ל לדעת הר"מ ז"ל ומה שכ' השע"ה שם דג"ש דקדש קדש לא אתיא אלא להא מילתא ע"ש לפי מה שנר' מדברי התוס' לעיל דכ"ד בד"ה אמרת דהג"ש נתקבלה תיבות דהיינו קדש קרש ע"ש ליתא ועמ"ש שם:
דף כו:
גמ' אימור דשמעת ליה לר' וכו' נר' דלס"ד דפליגי בשבח עצים ולכ"ע זוז"ג אסור ולמסקנא זוז"ג לכ"ע שרי ואפה בו את הפת קאי אחדש בהיסק א' ובישלה ע"ג גחלים דשרי משום דזוז"ג הוא דגחלים היתר והתנור איסור דהא תנור ישן בהיסק א' הוי זוז"ג כמ"ש התוס' והגורם דהיתר היינו חום התנור בלא אבוקה דאי התנור גופיה הא התנור לחודיה לא מהני ואבוקה לחודה בלא תנור מהניא ובכ"הג לא הוי זוז"ג ועיין מהרש"א לקמן דכ"ז בתוס' בד"ה עד ע"ש ועיין להשע"ה ה' חמץ מ"ש ע"ד התוס' לקמן ד"ל בד"ה אמר' וכו' מה יענה בקושייתם כאן בד"ה בין ע"ש וה"נ דכוותה הגחלים אע"ג דאתא מאיסורא השתא מיהא היתר נינהו כמו חום התנור ועמ"ש רש"א גופיה כאן והשע"ה כ' דאי יש שבח עצים בפת אף בישן בהיסק א' דהוי זוז"ג אסור דגופו של איסור קאכיל וכ"נ מדברי רש"י ז"ל לקמן דכ"ז ע"א בד"ה ואת"ל ע"ש:
דף כז.
גמ' תנור שהסיקו בעצי הקדש וכו' הק' רש"ל ז"ל דמאי מבע"ל הא אפר גופיה אסור ול"ד לערלה ותי' דמפ"ל לפלוגתייהו דלעיל בזוז"ג והכא איירי בגרוף דהוי זוז"ג דחום התנור והתנור ע"ש נר' דה"ט דבלא גרוף לא הוי זוז"ג גבי הקדש משום דהגחלים לחודייהו יוכל לאפות בהם בלא תנור ותנור לחודיה בחום שיש בו לחוד מהני ובכ"הג לא הוי זוז"ג ואזיל לשי' שכ"כ לעיל בתוס' בד"ה עד וכו' דאם כל א' יש בו כדי להחמיץ לא הוי זוז"ג ולפ"ז ישן בהיסק א' לא הוי זוז"ג אבל רש"א שם דלקושטא דמילתא דאף בכ"הג הוי זוז"ג וכאן כ' ע"ד רש"ל דיכול להיות אף בלא גרוף דאזיל לטעמיה כאמור ומ"ש עוד רש"א דתפשוט מדפליגי ר"א ורבנן גבי ע"א בזוז"ג דלא בטלה דבריו תמוהים דגם רבנן ס"ל זוז"ג בע"א אסור ואולי דנתכוון ארבנן דר"א גבי שאור דס"ל זוז"ג שרי וכיון דשמעי' לר"א דל"ש ליה בין ע"א לשאר איסורין גם רבנן דגבי שאור ל"ש להו וכ"כ התוס' בע"א דמ"ט ומ"מ אין הדברים מוכרחין:
שם כגון שנפלה דליקה וכו' מה שהק' רש"א ז"ל אמאי לעולם אסור כיון דמעל באפר נפק לחולין לק"מ דאפר לית ביה מעילה אלא איסורא בעלמא כדמשמע מדתנן בביצה גחלת של הקדש מועלין בה הא אפר אין מועלין ואף למאן דאוקמה בתה"ד אין בו מעילה כמ"ש התיו"ט ז"ל במעיל' די"א דמ"ש בגמ' תה"ד נעשית מצותו ומועלין בה ל"ד אלא איסורא בעלמא וע"ש להח"ן ז"ל:
תוס' בד"ה אין וכו' מדסתם תנא וכו' עכ"ל עיין להרא"ש שה"ד מרבא לעיל דקאמר ש"מ וכו' ע"ש ואף דקאמר נמי ש"מ ל"א מתוך ולא קי"ל הכי היינו מטעמא דאשכחן דפליגי אמוראי עליה בהא בביצה די"ב ע"ש:
בד"ה מה וכו' אבל חמץ דדמי לנותר בכרת ובבל תותירו עכ"ל ובדין הא' והב' דיליף בצד השוואה דאכילה והנאה ולא ס"ד הא דכרת וב"ת לא ק"ל די"ל דזהו מאי דאמרי ליה שור הנסקל יוכיח דר"ל יוכיח דאינו בשריפה והטעם משום דילפינן מהנותר בשריפה וכו' א"כ גם חמץ כן וכן על דרך זה מאי דאמר חלבו של שו"ה יוכיח והתוס' שהקשו בסמוך היא גופה נילף היינו לקושטא דמילתא אמאי לא ילפי' ותי' דל"ד בב"ת וע"ש במהרש"א ז"ל:
בא"ד נוקי קרא בדדמי וכו' עכ"ל עמ"ש רש"א דלא ילפי' מבשר טמא וכו' ונר' לדעתו הא דלא פרכי' מה לטמא שכן בשריפה משום דהיא גופה נילף מאי אמרת מהיא דהנותר ממעטי' מ"מ ממילא שמעי' מדמעטא משריפה מכלל דאסור בהנאה וכמ"ש התוס' לעיל דכ"ב ע"א גבי חש"ב ע"ש:
דף כח.
תוס' בד"ה ואתה וכו' טעמ' דר"י וכו' עכ"ל באו לתרץ אמאי לא ילפי' באשם תלוי שריפה מנותר כיון דדמי ליה כמו חמץ ומ"מ חטאת העוף דקתני בברייתא דת"כ קשיא אמאי אצט' קרא לזה הא ל"ד לנותר וממעטא מה' דהנותר ועמ"ש רש"א ז"ל בזה:
בד"ה ותנן וכו' אבל בע"א לא כתיב אכילה עכ"ל ומ"ש בברייתא וכתיב לא ידבק היינו ר"ל דלא כתיב אלא לא ידבק ולא כתיב אכילה וכ"נ מדבריהם בע"א ע"ש אבל מהרש"א ז"ל כ' דאצט' לא ידבק לאסור זוז"ג ע"ש וא"נ דא"כ אמאי הוצרכו התוס' לו' דבחמץ כתיב אכילה וכו' הו"ל לתרץ בפשי' דבע"א כתיב לא ידבק לאסור אפילו זוז"ג אבל בחמץ שרי משום דזבל לעולם הוי זוז"ג ומע"א ודאי דלא ילפי':
דף כח:
גמ' תמה ע"ע היאך חמץ אסור בהנאה יש לחקור אי לריה"ג אסור מיהא מדרבנן וממאי מדקאמר הגמ' לקמן מתני' מני וכו' אי לריה"ג דישראל נמי מישרא שרי אין להוכיח דשרי אפי' מדרבנן דאף אי אסרו רבנן לא אסרו אלא בתוך זמנו אבל לאח"ז לא גזרו כיון דאפי' בתו"ז מדאורי' שרי ואף למאי דמשמע מדברי רש"י לקמן ריש דכ"ט דלר"ש אסור באכילה לאח"ז מדרבנן אף למאי דלא אסיק אדעתיה האי דקנסא קניס ר"ש וכו' מ"מ היינו דוקא לר"ש דבתו"ז אסור מדאורי' בהנאה אבל לריה"ג לא גזרו לאח"ז כלל ומגמרא לקמן דל"ב ע"א ע"ש אין ראיה דשאני תשלומי דכפרה נינהו כמ"ש התוס' לקמן דכ"ט ע"א ובמקום כפרה לא גזרו אך מדברי התוס' בסוגיין בד"ה ומשעת וכו' ממ"ש בס"ד נר' דלריה"ג שרי אפי' מדרבנן וכ"נ מדבריהם בפ' האיש מקדש דנ"ו ע"ב בד"ה המקדש ע"ש ועמ"ש מהרש"א ז"ל לקמן דכ"ט בפירש"י גבי האוכל חמץ של הקדש מעל דכ' דהומ"ל כריה"ג ע"ש וע"ש בע"כ בשמעתא דחמץ בזמנו במשהו כמ"ש מהרש"א בפירש"י ומגמ' בפ' השוכר דע"ד ע"א דפריך ליחשוב חמץ בפסח יש להוכיח דאסור מיהא מדרבנן לריה"ג דאי אית' לימ' בפלוגת' לא קמיירי:
שם ור"י שפיר קאמ"ל ר"ש וכו' הקשה מהרש"א ז"ל לקמן דל"ה הא אצט' לדברים הבאין לידי חימוץ וגם לר"ש ק' ע"ש וכן י"ל מגמ' דמ"ג גם מגמרא דל"ו דר"ש גופיה דריש היקשא לטבל ע"ש אך היקשא דהכא נר' דהוא היקשא מכח גלוי דעליו דהקיש עליו לעליו וכנר' מפירש"י ולפ"ז ניחא דברי התוס' דק"ך ע"א בד"ה וכו' ומהרש"א שם נתקשה בדבריה' והגיה בדבריהם ע"ש ועפי"ה ניחא מיהו לפ"ז לא מקשו התוס' שם בס"ד מידי די"ל דראב"י כר"ש דדריש היקשא למעוטי לפ"ז וקובעו חובה ל"ל אבל ר"י ס"ל מצה בזה"ז דאורי' דע"כ ראב"י לא ס"ל כר"י ופלוגתייהו דרבא וראב"י אליבא דר"ש ומאי דמייתי תנ"ה היינו אדרשא דבערב ומכח זה נראה דחד היקשא הוא וראב"י אתי גם כר"י ומוקים היקשא לדברים הבאין לידי חימוץ ועפי"ז דחד היקשא הוא י"ל קושי' התוס' בד"ה א"כ לר"ש ע"ש די"ל דר"ש מוקי היקשא לטבל ולא קאמר היקשא אלא לאקשויי לר"י דל"ל ההוא דטבל א"כ ע"כ דנילף מהאי היקשא למעוטי לפ"ז:
שם כתיב בהאי וכתיב בהאי מדלא קאמר וצריכי כדקאמר לקמן דק"ך נר' דלא הוצרכו הכא להך צריכותא וכ"נ מפירש"י בשמעתין דיליף חד מחבריה אלא דאמרי' מילתא דאתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא דהא לא גרע מערל וב"נ קאמר ואין להק' הא כל היכא דאיכא למדרש הוא ובכ"הג לא אמרינן טרח וכ' לה קרא די"ל דלר"י אי יליף בק"ו אייתר ליה בערב לקובעו חובה וע"כ דדריש היקשא כר"ש וא"כ אייתרו לה לאוי דחמץ וע"כ דמוקמי' ללאוי יתירי דהא ר"י דריש נתחמץ מחמת ד"א מלשון מחמצת ופסח מצרים מדסמיך ולכך עדיפא ליה לו' טרח וכ' לה קרא מלאוקומי בלאוי יתירי אבל לר"ש דריש להו לכולהו קראי ולכך היכא דאיכא למדרש דרשי' ולא אמרי' טרח וכ' לה קרא:
דף כט.
גמ' אבל אתה אוכל של אחרים וכו' מפירש"י שפי' מותר מן התורה נר' דמדרבנן אסר בתו"ז וגריס שפיר ובדין הוא דאפילו בתוך זמנו מותר בהנאה וכו' ועיין בתוס' הק' השיו"ט סי' אמאי הדר ביה ר"א הא בלא"ה דרשי' האי היקשא לעיל ד"ה איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה ונר' דהכא שאני דלא מיתוקם היקשא שפיר אבל אתה אוכל דבאכילה ודאי אסור שקנאו וכמ"ש התוס' וקראי באכילה משתעי גם בתוך זמנו משתעי מה שהק' התוס' גבי של גבוה אי לא פדאו אסור י"ל במ"ש הר"מ ז"ל בפ"א מה' חמץ דאוכל חמץ כ"ש אסור דכתיב לא יאכל ע"ש וכיון דנ"ל מל"י נר' דאפילו לר"ל דח"ש מותר מדאורי' בחמץ אסור וא"כ משכחת אליב' דר"ל באוכל כ"ש דשרי משום הקדש ואסור משום חמץ:
שם ר"י אמר בפודין את הקדשים וכו' פירש"י פלוגת' היא בתמורה וכו' נראה דגם רש"י ס"ל דהכא מדרבנן קאמר כמ"ש התוס' מכח קושיא אלא דס"ל דדוקא למ"ד קדם הקדישן למומן דאורי' בקדם מומן להקדשן גזרו רבנן אבל למ"ד בקדם הקדשן דרבנן בקדם מומן שרי לגמרי ולכך הביא הכא ההיא פלוגת' דתמו' ונר' דגם דעת התוס' כן הוא לר' יוסף וניחא בזה מתני' דבכורות דט"ו דתנן ברישא דמתני' בקדם יפדו ואמאי הא מדרבנן מיהא אסור לפ"ד התוס' אלא די"ל דמתני' כמ"ד מדאורי פודין אפי' בקדם הקדשן ודע דלפירש"י ע"כ מה שפי' בכונתו מהרש"א ז"ל צ"ל דאפי' למ"ד פודין מכירה לנכרי אסור ועפירש"י באוקמתא דרב אשי וע"ש בתוספות ובפרש"י באוקמתא דרב אחא בר יעקב ע"ש:
רש"י בד"ה את יו"הכ וכו' ויש טועים דק"ל וכו' עכ"ל עיין מ"ש מהרש"א ז"ל ולפ"ד הי"ל לרש"י לתרץ במקום שאין קרן אין אשם כדכ' לעיל מזה גם מה שתי' רש"י בהזיד בחמץ לא יספיק דאכתי קשיא מההיא דהמצניע שהביאו התוס' גם מ"ש מהרש"א ז"ל דלא קי"ל כחזקיה ע"ש עיין בכתובו' דל"ה דמסיק הגמ' דר"י ס"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין והכא ר"י הוא דקאמר מאן י"א ר"נ ע"כ נר' עיקר בכוונתם דס"ל מיתה וכרת חדא היא וגלי לן קרא במיתה דפטורין בשוגג דהיינו במעילה למ"ד במיתה ובתרומה לכ"ע דזר שאכל תרומה במזיד במיתה ובשוגג מחייב בתשלומין ואם כן ה"ה לכרת וניחא הכל שפיר והתוס' שלא הקשו מתרומה אלא ממעילה למ"ד הזיד במיתה משום די"ל דתשלומי תרומה כפרה כמ"ש אח"כ ולתי' בתרא דהתוס' נמי צריכי לההוא דכפר' ודע דהתוס' ורש"י כ' דאשם תלוי בקרן אך חלוקין הם בעיסתן בחומש אי מיפטר מטעם קלב"מ או משום דכל דליכא קרן ליכא חומש כמו אשם ונ"מ אי תפס בקרן אי מחייב החומש ובעיקר דבריהם עיין במתני' דפ' אמרו לו די"ג ע"ב ובתוס' ישנים שם ע"ש:
דף ל.
גמ' אמ"ר חמץ בזמנו אסור במשהו כרב כ' הרמב"ן ז"ל במלחמ' דלאו מטעמיה דרב דהא רבא בפ' ג"ה ס"ל מב"מ בטיל אלא משום דחמץ דהוי דבר שיל"מ דאחר הפסח מותר מן התורה אפי' בעין ובתערובת מותר אפילו מדרבנן ור"י דס"ל לעיל חמץ בנ"ט ס"ל דר"ש הוא דאמ' בנדרים כ"ד שיל"מ אפי' באלף לא בטיל ורבנן פליגי עליה ור"י ס"ל כרבנן ע"ש וק"ל דא"כ מאי פריך בגמ' בפ' הזהב דנ"ג ע"א וא"א לדחזקיה אמאי בטיל הא הו"ל דשיל"מ ע"ש נוקמא לההוא ברייתא כרבנן דר"ש וצ"ע ובמ"ש הרמב"ן ז"ל דכיון דשרי מדאוריי' אע"ג דאסור מדרבנן הוי דשיל"מ הק' מורי הרב מהר"י בסיס נר"ו דבגמ' שם בפ' הזהב בע"ב פריך ונפרקה כיון דמחיצה לקלוט מדרבנן ל"ג בתערובת ומשני לא פלוג רבנן ואכתי ק' הא מדאורייתא שרי והוי דשיל"מ וי"ל דדוקא הכא דהאיסו' קנסא הוא אמרי' דלא קנסו להקל והמנ"י כלל הק' הא טעמ' דדשיל"מ ל"כ משום דבידו להשהותו ולאוכלו בהיתר וחמץ אסור להשהותו ע"ש וכבר נרגש מזה הרמב"ן שם במלחמות ע"ש:
תוס' בד"ה אמ"ר וכו' אבל לכתחי' אסור וכו' עכ"ל דבריהם סותרין למ"ש לעיל דכ"ו ע"כ כיון דיותץ הוי כדיעבד ועיין להשע"א ח"א דע"ט ע"ב ועיין להרדב"ז ח"ג סי' א' ולמהרלנ"ח דף קפ"ב ולהע"ש חי"ד דס"ה ע"ד:
דף ל:
בד"ה התורה וכו' ע"י חזרת כבשונות הו"ל כפנים חדשות וכו' ורב דאמר ישברו עיין בהרא"ש ז"ל ונ"ל די"ל דע"י כבשונות לעולם נשאר משהו בכלי חרס וכה"ג כ' הרמב"ן בלקוטות בסוגיין גבי הגעלה ולכך בשאר איסורין דבנ"ט נינהו מהני חזרת כבשונות אבל בחמץ דמשהו אפי' שלא במינו לא מהני תיובתא דרבא בר אהילאי וכו' הא דלא משני הא בשל חרס הא בשל מתכת כדמשני בסמוך ארב י"ל דסתם תנור אסתם תנור פריך וסתמו של מתכות אך לפמ"ש התוס' דשומן שע"ג חרס א"א להתקנח נרא' דרבא בר אהילאי בשל חרס איירי וברייתא ע"כ בשל מתכו' כדמוקי לה לקמן ולכן נר' דמ"ש התוס' חרס ל"ר אלא דשומן אינו מתקנח יפה אפי' בשל מתכות ובהכי ניחא דלא משנו הא בשל חרס הא בשל מתכות משום דרבא בר אהילאי דעביד עובדא מסתמא כשמואל ס"ל דנ"ט בנ"ט שרי דהילכתא כוותיה דשמואל וכדמוכח מקושי' התוס' וא"כ ליכא חשש אלא משומן בעין שע"ג התנור ובהא אין לחלק בין חרס למתכות דשניהם שוין לענין קינוח אבל רב דס"ל נ"ט בנ"ט אסור י"ל דהשומן כעין יש לו תקנה ע"י קינוח וטעמא דקדרות ישברו משום הבלוע ולגבי הבלוע יש לחלק שפיר דחרס א"י מידי דופיו לעולם אבל מתכות יוצא שפיר ע"י היסק משא"כ לרבא בר אהילאי דמשום הבלוע לא איכפת לן דנ"ט בנ"ט שרי וע"כ מאי דאסר משום דא"א לקנח שומן בעין כנ"ל ועוד י"ל הא דלא משני כאן בשל חרס וכו' משום דאי ברייתא בשל מתכות אמאי לא תני תקנתא דקינוח אלא ע"כ בשל חרס דא"א להתקנח כמ"ש התוס' אבל לרב דס"ל נ"ט בנ"ט אסור שפיר מוקי לה בשל מתכות סגי בקינוח.
דף לא.
גמ' קדיש מלוה וכו' פירש"י דהא דאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד היינו קדושת הגוף אבל קדושת דמי' אינו מפקיע ועיין להתוס' בגיטין ד"מ ואיכא למידק אמאי לא קאמר הגמ' א"כ קדיש לוה קדושת הגוף וכגון ששעבד לו שורו והקדישו לרבא דל"ל אלא שעבוד הקדש מפקיע מידי שעבוד דשפיר אקדיש אבל לאביי דשל המלוה הוא לא הוי הקדש ולפמ"ש מהרש"א בסמוך דאביי מודה במטלטלין דמכאן ולהב' ובחמץ דוקא שהוא איסור' ניחא דאביי מודה בשור דמכאן ולהבא ולא מילתא דאיסורא דל"ד לחמץ ועוד אפי' בחמץ נראה דלמסקנא דמוקמי' בהרהינו אצלו גם לאביי נוקמה בהכי וע"כ לא דחקי' נפשי' לומר דחמץ דמי לקרקע כיון דאיסורא הוא אלא ליתובי מתני' דנכרי שהלוה והיינו דקאמר אא"ב למפרע וכו' אבל למסקנא דהרהינו ניחא ועיין מהרש"א לקמן בהפוך הדף בפירש"י ובהכי ניחא מ"ש רש"י במתני' הרהינו ולא כ' מעכשיו דפי' המשנ' אליבא דאביי ולקמיה יתבאר עוד ועיין להרמב"ן ז"ל במלחמות ובמאי דפירש"י דעכשיו שבא לגבות חוזר וכו' ולא כ' בפשי' דאחר גביה חזר בו י"ל דאחר גביה אמרי' ניחא ליה דליהוי בהימנותיה כדאי' בפ"ק דמציעא דף ט"ו ע"ב ועיין להרב עדות ביעקב סי' כ"ב ע"ש:
שם דאמר ר"ן יתומים שגבי וכו' מבואר מזה דרבא אית ליה הא דר"ן ועיין להתוס' בפ"ק דקדושין דט"ו ע"א ולשונם שם מגומגם קצת:
שם תנן נכרי שהלוה וכו' נר' דלס"ד דאתיא שפיר לאביי ע"כ דאיירי בקבל הנכרי אחריו' דאל"ה כיון דבאחריות ישראל קאי אסור וכי משני לרבא בהרהינו מעתה גם לאביי טפי אית לן לאוקמה בהרהינו כי היכי דמיתוקם באחריו' נכרי מלאוקמא בפי' שהאחריות על הנכרי וא"ש לפ"ז פירש"י במתני' דנקט הרהינו ולא נקט מעכשיו דפי' המשנה אליבא דאביי ובעי' הרהינו גם לאביי ובסיפא דמתניתין דישראל שהלוה פי' בהרהינו מה"ט דאי לא הרהינו אף על גב דקני ליה ישראל כיון דהאחריות על הנכרי ס"ל דשרי וכ"נ מדברי מהרש"א לקמן בהפוך הדף בתוס' ע"ש והדבר במחלוקת הוא שנוי כמו שמבואר מדברי הפוס' ע"ש ובהכי ניחא מאי דקשיא מאי פריך בסמוך מסיפא דברייתא דד"ה עובר נוקמה דהאחריות על ישראל ועפי"ה ניחא דא"כ ברישא דומיא דידה איירי באחריות על הלוה דהיינו הנכרי ומ"ט דמ"ד עובר דאפי' דשל ישראל הוא כיון דהאחריות על הגוי שרי ועפי"ה ניחא שפיר מ"ש רש"י במסקנא דמוקמי' במעכשיו דאיירי נמי בהרהינו דהיינו כדי שיהא באחריו' המלוה וע"ש במהרש"א ז"ל:
שם כי פליגי דזכין מלוה וקדיש מלוה וכו' התוס' בפ' הספינה ריש דע"ז הקשו אמאי ל"ק מדאוריי' שעבוד קרקעות בשטר ואמאי צריך מסירה כלל במכירת שט"ח ותי' דכמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח בפ' כ"ש כך א"י להקנותם והא דלא תיקנו רבנן שיוכל להקדישם כמו שתיקנו שיכול להקנותם לפי שאין הקדש כ"כ צורך ע"ש ודבריהם תמוהים אמאי למדו מהקדש הא בגמ' נקט גם זבין מלוה וכן י"ל ע"ד הנ"י שם ע"ש וצ"ל דל"ג בשמעתין אלא כ"פ בהקדיש מלוה וכ"נ קצת מדברי רש"י ז"ל ואכתי ק' דשם הוכיחו דמכירת שטרות מדרבנן מגמ' בפ' מ"ש ור"ת דחה ראיתם ע"ש ואמאי לא הוכיחו משמעתין דאי מכיר' שטרות דאוריי' אמאי א"י להקדישם דבשלמא אי דרבנן י"ל משום דאין צורך לא תיקנו כמו שכ' שם אלא אי דאורייתא קשיא ואין לו' דהכא בהקדש הקרקע כפירש"י כאן דא"כ מאי ק"ל והא דלא תיקנו וכו' וצ"ל דמ"ש והא דלא תיקנו לאו אשמעתין קאמרי דכאן בהקדיש הקרקע איירי אלא דפסיקא להו כן ממ"א ומ"מ למדנו מדבריהם המקדיש שט"ח אפי' ע"י כומ"ס לא הוי הקדש משום דאין צורך לא תיקנו ומזה ק"ל על הרדב"ז ח"ב סי' ת"ג דנר' דפשיט"ל דע"י כומ"ס הוי הקדש גם מהרש"ח בתשו' סי' מ"ה פשיט"ל כן ומדברי התוס' אין נר' כן גם למדנו מדבריהם נפקותא לדינא בין אי אמרי' מכירת שטרות דאורייתא או דרבנן דאי דאורייתא אפי' בהקדש מהני ואי דרבנן ל"מ משום דא"צ לא תיקנו והסמ"ע רס"י ס"ו כ' נ"מ למכרו לנכרי ע"ש ודע דמהריק"ו שורש פ"ט הוכיח מפירש"י בשמעתין דיכול להקדש מלוה שיש על אחרים ע"ש ומשמע אפי' מלוה ע"פ ומהרש"ח סי' מ"ה תמה ע"ד ועיין להכנ"הג בי"ד סי' רנ"ח בהגהב"י מ"ש ליישב פירש"י דשמעתין דר"ל דוקא במקדיש קרקע אבל במקדיש חוב ל"ק לכ"ע ע"ש ועיין להכנה"ג ח"מ סי' קכ"ו הגה"ט אות ך' ע"ש:
שם בשלמא לאביי וכו' ודוקא מקרקעי אבל גבי מטלטלי הא קי"ל מטלטלי דיתמי ל"מ לבע"ח ודלא כמהרש"א מיהו ק' בדברי התוס' אמאי הוצרכו לו' דמטלטלי' אי מכרם וכו' ת"ל דמטלטלי ל"מ לבע"ח וע"ש במהרש"א ע"כ צ"ל דשאני הכא דאפי' אי חשבי' כמי שגבה אביהם מ"מ מטלטלי ברשות אחר הם ומטלטלי דיתמי ל"מ לבע"ח דוקא אי איתנהו ברשות יתמי דפלוגתא דתנאי ר"ע ור"ט בכתובות במתני' דמ"ש והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח וכו' ע"ש:
שם לימא כתנאי וכו' ותסברא וכו' מה שהקשו התוספות לאביי תק"ל ברייתא נ"ל דלאביי י"ל דלכ"ע למפרע הוא גובה ופליגי בפלוגת' דתנאי במציע' באסמכתא אי קנייא או לא דאף דלמפרע הוא גובה מ"מ אסמכתא היא ובסיפא דד"ה עובר משום דגוי אינו קונה באסמכתא לכ"ע ועיין להר"מ ז"ל בפי"א מה' מכירה ולה"ה שם ובפ"ד מה' חמץ ולה"ה שם ומשנתנו בהרהינו אצלו וגוי מישראל אה"ן דקני משכון דע"כ לא ק"ל אמתני' אלא. משום דמוקמי' סיפא דברייתא בהרהינו ושמעי' מינה דגוי מישראל לא קני משכון לכ"ע אבל כי מוקמי' ברייתא בלא הרהינו אה"נ דגוי מישראל קני משכון וניחא הכל שפיר ועפי"ז ניחא מ"ש רש"י במתני' דלאביי צ"ל הרהינו דאל"ה הוי אסמכתא אף דלמפרע גובה לא הוי כמו מעכשיו והיכא דהרהינו דהוי בידו לא הוי אסמכתא כס' הרמב"ם ז"ל בה' מכירה שם ומעיקר' דאמרי' אא"כ למפרע ניחא היינו ר"ל דמוקמי' לה כמ"ד אסמכתא קניא:
דף לא:
גמ' מכאן לב"ח שקונה משכון פי' רש"י להתחייב באונסין נ"ל דה"ד שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו קני לענין שומר שכר וכן הוא באמת לדעת התוספות דשלא בשעת הלואתו ש"ש ובשעת הלואתו ש"ח ממ"ש לענין חמץ דתליא באחריות מוכר אף בשעת הלואתו וניחא מה שהק' התוס' על פירש"י מהג' דמציעא וע"ש בגמ':
דף לב.
גמ' אמ"ל ראב"י וכי מה הנאה יש לו וכו' מפירש"י נראה דפריך מסברא בלא שום קרא דלא כהתוס' ולדבריו י"ל אמאי אצט' לראב"י קרא ואת הקדש ת"ל מסבר' וכדפריך לר"א חסמא ונרא' דס"ל דבשוגג צריך קרא דס"ל לפי מידה משלם אך במזיד לכ"ע לפי דמים משלם כפירש"י לעיל ומאי דפריך לר"א חסמא על חלוק' מזיד הוא דפריך דידע לה דר"א חסמא מחייב אפי' על המזיד וריב"ן דמחייב בברייתא קמייתא ע"כ בשוגג הוא דמחייב דהא טעמו הוא דס"ל לפי מידה משלם וכדקאמר בגמ':
דף לב:
תוס' בד"ה ואין וכו' אבל שאר מילי וכו' לא בעי' שו"פ וכו' עכ"ל ק"ל דבר"פ ראשית הגז תנן דבעי' כדי נתינה מדכתיב תתן לו דהוא קרא גופיה דתרומה וע"ש בגמ' דקל"ח ע"א ועיין בתוס' רי"ד בקדושין דנ"ח ע"ש:
בא"ד ולמ"ד התם וכו' א"ש עכ"ל ושאר נתינות דהוו בכ"ש משום דילפי' להו מנתינה דשמן המשחה ולכך אצט' הגמ' שם למילף מסיכה ומאי דאמרי' שם אבל נתינה דעלמא ד"ה בכזית היינו נתינה דאכילת תרומה ע"ש בגמרא ועיין למהרימ"ט ז"ל בס' גט מקושר סי':
בד"ה מעילה וכו' דלחומרא מקשי' וכו' עכ"ל מה שהק' מהרש"א ז"ל דאדרבא קולא היא וכו' ע"ש י"ל דלא אמרי' כן אלא גבי מיתה דבודאי חמורה היא מקרבן אבל בדברים דזדונן במלקות כי מחייבי' קרבן י"ל דחומרא היא דאיכא למ"ד חמירא ליה לאיניש קרבן ממלקות ועיין בגמ' בשבועות דל"ז ע"א וע"ש בתוס' ועמ"ש בחי' בכריתות ד"ט ע"א ע"ש:
דף לג.
תוס' בד"ה ומינה וכו' דבשא' הנאה ליכא מיתה וכו' עכ"ל נר' מדבריהם דלענין מלקו' לוקה באכילה בשו"פ אפי' להכי דאכילה הנאה היא ומדין הנאה חייב ובהכי לא ק' קושי' מהרש"א בס"ד ע"ש די"ל דההיא דצירף כר' ואפי' דקתני בה אכילה לענין מלקות מתניא אך קשה מאי מק' התוס' לקמן בד"ה א"כ וכו' ע"ש דרבנן דלעיל כר' ס"ל ולענין מלקות קאמרי ועוד למר בריה דרבינא ורנב"י אמאי לא אוקמוה וברייתא לענין אזהרה וכאוקמתא קמייתא:
דף לג:
גמ' ומי חיישי' לתקלה וכו' לכאורה ק' הא מברייתא גופה מוכח דחיישי' לתקלה מדלא עביד לה לזילוף וכדפירש"י לעיל בברייתא ונרא' דלזמן מרובה כגון זילוף חיישי' אבל בזמן מועט ס"ד דלא חיישי' ומייתי מברייתא דמדליקין וכו' אע"ג דתקלה תנאי כדאי' לעיל בספ"ק היינו בזמן מרובה אבל ברייתא דמדליקין מדלא קתני חיטי משמע דאתיא כמ"ד חיישי' בזמן מרובה ואפ"ה קתני דלא חיישי' בזמן מועט ובהכי ניחא דלא הוכיח הגמ' דחיישי' לתקלה ממתני' דתרקב שהביאו התוס' לקמן ריש דל"ד ע"ש דחיטי זמן מרובה הוא ודע דמסקנת הגמ' הכא דחיישי' אפי' לזמן מועט אך לקמן דל"ד ע"ב כ' מהרש"א ז"ל דלפום סוגיא שם משום מעלה נגעו בה ולא חיישי' לתקלה ודוקא לזמן מועט וכדכתי' ומ"מ נקטי' דענבים דתרומה אינו יכול לדורכן אפי' פחות מכביצה אי משום תקלה אי משום מעלה והוא דינא דברייתא דתרומת תותים ועיין להר"מ בפי"ב מה' תרומות דין י"א ולהכ"מ בשם מהר"י קורקוס ז"ל דדבריו תמוהים טובא מסוגיין גם נר' דאשטמיתי' מניה משנה ערוכה דכל הפוסל את התרומה מטמא משק' להיות תחיל' ועפירש"י לקמן דל"ד ע"ב בר"ה ה"ג:
תוס' בד"ה אמר וכו' אבל טבל של חמץ וכו' עכ"ל נר' דדעת התוס' כאן היא דטבל טהור אינו אסור בהנאה של כלוי מדאורייתא ומחלפא שי' ממ"ש בפ"ק ד"ט ומ"מ מודו דאסו' מיהא מדרבנן והכא אקרא קאי ועיין מהרש"א ז"ל ול"ק מה שהק' השי"ט ז"ל סי' פ"ט ע"ש:
דף לד.
תוס' בד"ה טהרו וכו' דבתוס' איתא גידולי תרומה ומעשר וכו' עכ"ל הר"ש שם ל"ג מעשר אלא חרומה לכך ניחא ליה לאוקמא לענין טומאה אבל התוס' דגרסי מעשר ליכא לאוקמא לענין טומאה דג' במעשר ליכא ועיין בסו"פ ב' דחגיגה ועיין מהרש"א ז"ל:
בד"ה למה לי וכו' אחר שנזרק בלול וכו' עכ"ל עיין מהרש"א ז"ל ונראה דדעתם דבשביל שנטמאו אין מוכרח שיסיח דעתו מהם דלא כפירש"י ולעיל בשתילי משום דזרעם בקרקע הוא דמסיח דעתו והא עדיפא כיון דע"י טומאה אם זרק הורצה ועל ידי היסה"ד לא הורצה ולכך לא יסיח דעתו ובדברי רש"י י"ל במ"ש בד"ה ותעבור וכו' וע"כ לאו כשפיגל בה או נטמאת ע"ש דאף דאיירי כשנטמאת מ"מ מוכיח הגמ' שפיר דאי היסח הדעת פיסול הגוף אמאי תעובר צורתו כיון שנטמאת מסיח דעתו וכמ"ש לעיל גבי שתילי ונר' דדעתו דאין פיסול היסח הדעת חל על פיסול הגוף דטומאה וע"ד אין איסור חע"א ודע דבסוגיא זו עוד לאלוה מילין ועיין להצל"ח ז"ל במה שהק' ממתני' דשקלי' ועיין להתוס' בר"פ חומר בקדש ועמ"ש לעיל די"ד ע"א ולא ע"ט האסף פה:
דף לד:
גמ' הקדישן ואח"כ דרכן וכו' ק' למאי דמסיק דטעמא משום מעלה דתרומה דאמרי' משקין מיבלע בליעי ונטמאו עם הענבים אמאי נטמאו הא בשעה שנגעה בהם טומאה עדיין חולין הן ובחולין מיפקד פקידי ולא נטמאו עם הענבים בשעת קבלת טומאה ונר' דמכאן יש להוכיח ספיקו של המש"ל ז"ל שנסתפק בנגע חצי זית נבילה באוכלין ואח"כ נגע בחצי זית אחר אי מצטר' לטמא אע"ג דבזה אח"ז הוו ובשעה שנגע זה לא נגע זה ע"ש דמכאן יש להוכיח קצת דמטמאו דחשבי' לטומאה כאילו עדיין שם ובשעה שראויה לחול חיילא:
שם התם דנגעי להו בראשון עמ"ש מהרש"א ז"ל דלפום סוגיין י"ל דלא חיישינן לתקלה ועמ"ש לעיל דל"ג ע"ב:
פירש"י בד"ה אפי' פיגול וכו' היינו טומאה וצורה ל"ל עכ"ל לפמ"ש התוס' לעיל דזריקה בלול הוי היסח הדעת בלא"ה לא הומ"ל דנפסלו בט"י דמ"מ כיון דזרקן בלול הוי היסה"ד ולמ"ל עיבור צורה ועמ"ש בדעת רש"י ז"ל:
בד"ה אא"כ וכו' רצוי ציץ דיעבד וכו' עכ"ל היינו לר' יהושע אבל מתני' דלעיל די"ו ע"ב על מה הציץ מרצה ס"ל אף לכתחי' מרצה ציץ ע"ש בפירש"י:
תוס' בד"ה שאם וכו' דהא ר"א וכו' עכ"ל ק' מאי ראיה היא זו הא טעמא דר"א משום דס"ל דם אע"פי שאין בשר אבל לבשר עצמו ל"מ זריקה ועוד ק' אמאי כ' בתחילה דר"י כרע"ק הא אפי' כר"א אתיא דמודה ר"א דלהרצאה מהניא זריקה כמ"ש בס"ד:
שם גמ' ונתן אלמא תלושין עיין מהרש"א ז"ל בסוטה די"ו ע"ב שהק' מסוגיא דהתם אסוגיא דהכא ומה שתי' למצוה ע"ש לכאורה הוא תמוה מסוגיין דמסיק מעלה וצ"ל דמפ' מעלה מדאורייתא דומיא דטבל ועלה וכו' אך רש"י פי' דמדרבנן היא והדק"ל וצ"ל דלפום מאי דאמרי' התם אפר ברישא אתי ונתן כפשטה ונתן על האפר וא"צ לדרוש תלושין אך סוגיין לפום מסקנא דמילתא דמים ברישא א"כ לא א"ש וע"כ לדרוש דאתא לתלושין: :
דף לה.
גמ' והא הואיל ואין חייבין על חימוצה כרת דהו"ל מ"ע וכו' אע"ג דקרא בלאו משתעי מ"מ משמע ליה דהיקיש' לא אתא אלא לעיקר חמץ דהוא בכרת ולהכי קאמר ר"ל אין חייבין כרת דמשמע הא לאו מחייב ולפ"ז הגמרא לעיל דאמר מתני' דלא כריב"ן סמוך אברייתא שע"ר שמביא בתר הכי ורש"י לעיל בבעיא דבעי הגמ' אליבא דריב"ן דכ' דנ"מ דא"ח כרת הומ"ל נמי נ"מ לצאת בה י"ח מצה
דף לה:
גמ' ומי פירות א"מ עיין בהרא"ש ז"ל שהק' לדעת הרי"ף ז"ל דמפ' עם מים א"מ מוותיקא דמיא ומלתא אסיר ולקמן בשמעתא דוותיקא תירצה דס"ל להרי"ף ז"ל דמלח תולדת המים ולא מפ' ע"ש שכ"כ ליישב דעת הרי"ף אבל איהו חולק בזה וס"ל דמלח מ"פ וכ"ד הטור סי' תס"ב וע"ש להפר"ח דין ז' ומה שהקש' הרא"ש לדעת הרי"ף ממנחת נסכין י"ל דר"י הגלילי ס"ל כר"ג לקמן דל"ו דס"ל תשרף מיד והרי"ף פסק כרע"ק:
דף לו.
גמ' הא ביוט"א הא ביוט"ב לכאור' דקארי לה מאי קארי לה בברייתא קמייתא ודאי בלילה הא' איירי דביה כתיב עוני וברייתא ב' במועד איירי כדכ' רש"י ועוד למאי מייתי הא דאמר להו ר"י לבניה דמאי אשמעי' מניה ונר' דס"ד דגמ' כיון דבלילה הא' לא נפיק ביה הו"ל למגזר בשאר ימים אטו לילה הא' ומשני דלא גזרו בהא ומייתי ראיה לזה מר' יהושע שפיר:
רש"י בד"ה אין לשין וכו' דהבערה שלא לצורך היא וכו' עכ"ל לכאורה דבריו סתרן נינהו דפ"ק ד"ו גבי המוציא חמץ בביתו וכו' משמע מדבריו דאי לא בטל שורפו ביו"ט ועוד נימ' דר"ג ס"ל דשרי לשרוף ביו"ט דאית ליה מתוך וכדאמרי' לעיל דף ה' למאן דאית ליה מתוך ע"ש ונ"ל דשאני הכא דקתני תשרף מיד משמע אפי' קודם שנתברר דנתחמץ והו"ל ס' חמץ ולכך לא שרי' לשרוף דשמא עדיין לא נתחמץ ול"ד לדלעיל דודאי חמץ הוא וע"ע בב"י ז"ל:
בד"ה לישא וכו' ובד"ה לימד וכו' משמע מדבריו דמנחת מאפה תנור בעי יציקה והוא הופך גמ' ערוכה במנחות דע"ה ע"א דמתבאר משם דלא בעיא יציקה:
דף לו:
תוס' בד"ה דאמר וכו' וא"ת ומעשר שני . וכו' עכ"ל מהרש"א ז"ל לקמן דל"ח ע"ב הבין דכוונתם אמאי אצט' הגמ' לאתויי דר' אליעזר וכו' ע"ש וכן הקשו התוס' בהדיא בפ"ב דזבחים דקי"ט ע"א ע"ש מיהו נר' עיקר בכוונתם דק"ל אבריי' גופה וכקושייתם בבכורים והתוס' בזבחים ניחא להו בבכורים משום דבעו הנחה וכמ"ש שם בס"ד ולכך לא ק"ל אברייתא גופה גבי מעשר די"ל דה"ק מוציא אני ביכורים דל"ל היתר בכל מושבות בכל זמן משא"כ מעשר דבזמן נוב וגבעון הי"ל היתר בכל מושבו' וגרע מביכורי' להא מילתא ולכך לא ק"ל אלא על הגמר' אמאי הוצרך לאתויי לדר"א:
בד"ה אוציא וכו' דאנו לחם בעי' וכו' עכ"ל ר"ל דהא דלא ק"ל אלא מחיטין ושעורין ולא משאר מינין אע"ג דמינא דחיטין ושעורין נינהו משום דאנו לחם בעי' ובמאי נפיק י"ח מצה ולכך ע"כ דלא ממעטי' אלא חיטין ושעורין דאינהו גופייהו אתו ביכורים לפעמים משא"כ שאר מינין לעולם לא הוו גופייהו ביכורים ודלא כמהרש"א ז"ל:
בד"ה וריה"ג וכו' מע"ב ת"ל וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל נימא דאצט' לזמן נוב וגבעון ע"ש והיה נ"ל דבזמן נוג"ב גם אנינו' הותרה במעשר וכמו שהותרה בקרבנות כדאי' ברפ"ב דזבחים ע"ש בתוס' וכ"נ קצת מסוגיין דפרי' וריה"ג ת"ל וכו' דנר' מל' ת"ל דשוין הדרשו' ואין ביניהם שום נפקותא אלא שלא מצאתי גלוי לד"ז:
בד"ה פרט לחלוט וכו' א"נ בדהרר אפייה בתנור וכו' עכ"ל פי' ותרווייהו איירי דבלילתו עבה אבל בלילתו רכה והדר אפייה בתנור לחם עוני נמי הוי וכמ"ש בסה"ד ול' נמי שכ' בס"ד אינו מדוקדק ועיין בהר"ן ז"ל:
דף לז.
גמ' מאי פת עבה פת מרובה וכו' הריף ז"ל כ' וה"מ דשרי פת מרובה בשאר יו"ט אבל בפסח אסור דאמר רב קבא מלוגנאה לפסחא ע"ש והוא תימא דהא תנא בפסח איירי ושרו ב"ה וצ"ל דב"ה שרו אפי' בפסח אלא דלדידן קי"ל כדאמר רב קבא מלוגנאה וכו' וד"ז דאמר רב חידשוהו האמוראים בתר הכי והחמירו בהא מילתא ועוד נר' דס"ל דהיינו דאיכא בין הלישנות דלל"ק דאמאי קרו פת עבה משום דנפישא בלישא ל"ל דרב אבל לל"ב דבאתריה דהאי תנא פת עבה קרו לה אה"נ דאיירי בעשה אותה בכמה עיסות ולאו בעיסה אחת ופ' כל"ב וכדאמר רב קבא מלוגנאה לפסחא:
דף לז:
גמ' ות"ק מ"ש המעיסה וכו' עיין במתני' במס' חלה דתנן שם הכי נמי וגם עלה דההיא מתני' שייכא קושיית הגמ' ומ"ש רש"י משום דהו"א משבשתא תמיהא מילתא טובא לו' כן על המשנה ואפשר אמשניות דס' זרעים דלא רגילי בהו כמ"ש התוס' בחולין דקי"א שייך לו' כן:
דף לח.
גמ' הואיל ואי לא קרא לה שם וכו' הא דלא קאמ' בפשיטו' הואיל ואי בעי מתשיל משום דכהן הוא שיוצא בחלה ותרומה ביד כהן ל"מ לאתשולי עלה ועמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"י בנדרים דנ"ט ע"א משם הר"א ממיץ ע"ש:
תוס' בד"ה אתיא לחם וכו' והוי עני וחזי ליה וממוניה הוא וכו' עכ"ל התוספות בסוכה דל"ה ע"א לא הביאו ראיה מהגמ' אלא ממתני' גופה דמדמכשיר בדמאי מוכח דטבל לאו שלכם הוא מיהו י"ל דטבל ה"ט דלא יצא משום מצוה הבאה בעבירה ומדרבנן בעלמא כמ"ש התוס' שם ד"ט ולעולם טבל הוי שלכם וצ"ל דסמכו עצמן כמ"ש בגמ' גבי דמאי וממוניה הוא וכמ"ש כאן:
דף לח:
גמ' רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות מה שהק' מהרש"א ז"ל הא מ"פ עם מים ממהרים להחמיץ ע"ש ל"ק דהא חכמים אמרי תאכל לעיל דל"ו ע"א וההיא במ"פ עם מים כמ"ש התוס' בדל"ה ע"ב ע"ש ומ"ש בתי' הב' כיון הדבר מועט הוא וכו' ע"ש נר' דס"ל לפום האי תי' דלא מהני להא דזריזין אלא בפושרין כדאי' לעיל מ"פ עם מים ממהרים להחמיץ אפילו לגבי זריזין ואין ללמוד מדברי מהרש"א להתיר בכ"הג דדבר מועט במצה דעלמא די"ל דדוקא בזריזין הוא דמהני:
דף לט.
גמ' מדברי כולן נלמוד ירק מר וכו' רש"י ז"ל כייל ר' יאודה בכלל התנאים והוא מגומגם דהא ר"י קאמר כל שיש לו שרף סגי ולא בעי פניו מכסיפין:
דף לט:
גמ' ל"ש אלא בקלח וכו' וכ"פ הר"מ ז"ל בפ"ז והיינו דלא כחכמים דברייתא ומוכח מכאן דהלכה כסתם מתני' אף דרבים פליגי בברייתא וק"ל מהא דאמרי' בנדרים דפ"ו ע"ב זו דרע"ק וכו' אבל חכמים אומרים וכו' ופס' הר"מ ז"ל בפי"ג מה"נ כחכמים אף דסתם מתני' דלא כחכמים וע"ש בהרא"ש וי"ל:
מתני' אבל חולטין כ' הפני"ו ז"ל מדלא נקט התירא דחליטה במידי דאכילה מוכח דאף באותן הימים היו נזהרין בחליטה במידי דאכילה ע"ש ועפי"ד ניחא מה שהק' הצל"ח לקמן דקי"ד ע"ב אמאי דאמרינן לית דחש לדריב"ן וכו' דילמא הוו חלטי ליה ועפי"ד הפני"ו ניחא כן שמעתי אומרים ויש סעד לדברי הפני"ו ממאי דתניא לקמן ד"מ ע"ב אין מוללין את הקדירה בפסח וכו' ואמאי לא הוו חלטי ליה אלא על כרכיך דהיו נזהרין במידי דאכילה:
דף מ.
גמ' ר"י אומר לכל הוא נותן וכו' פירש"י אכלי שני קאי והוא דלא כמסקנא דגמ' בשבת ועיין לה' פלתי ז"ל בסי' ס"ט:
דף מא.
גמ' אין לי אלא מים וכו' אין להק' לת"ק לא ליכתוב במים ולא ובשל די"ל דאצט' במים למעוטי צ"ק ועוד דאצטריך ובשל לצלאו ואח"כ בישלו וגם לר' י"ל דאי לא כתיב במים הוא דבישול דהכא בשאר משקין דמפיגין טעמו ועיין מהרש"א ז"ל ונראה מדבריו דלר' ל"ל צלאו ואח"כ בישלו וכ"כ מר"ן בכ"מ וי"ל דא"כ הול"ל א"כ צלאו ואח"כ בישלו וי"ל דלעול' דנ"ל מסבר' הוצרך לו' א"כ צ"ק:
תוס' בד"ה א"כ צ"ק פי' וכו' עכ"ל ביאור דבריהם דמשום די"ל לת"ק איסורא בעלמא קאמר בשאר משקין ומאי דל"ק א"כ מלקות דניחא ליה למי' א"כ מלתא דלת"ק שרי לגמרי והוא צ"ק ומהשתא ל"ק הא אין מזהירין מ"ה ולזה כ' דעשה מיהא איכא אפי' בצ"ק לרבנן ומאי דקאמר א"כ הוא לענין מלקות ומהשת' ע"כ דשאר משקין לת"ק בני מלקות נינהו והשתא ק' הא אין מזהירין מ"ה ולפמ"ש ה"ה בפ"ב מה' מ"א דהיכא דאיכא עשה מזהירין ניחא קושי' התוס' ואין להק' מאי מק' מאין מזהירין מ"ה נימא דת"ק מייתי מק"ו לאיסור לאו די"ל כיון דלא לקי אין נפקותא באיסור לאו כיון דליכא איסור עשה:
בד"ה אמ"ר כהנא וכו' תימה וכו' עכ"ל עיין להתוס' בחולין דקט"ו דכ' דלר"ל דמפיק בב"ח מובשל ל"ל הך דרשות דשמעתין ע"ש ודו"ק:
בד"ה עולא וכו' דלא בעי לדחויי הכא וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א ז"ל דה"נ גבי פסח בעי' טעם הפסח לק"מ דהא דבעי' טעם פסח היינו לקיים עשה דאכילת פסח ולא שייך לשון חייב וברייתא קתני צלאו ואח"כ בישלו חייב דומיא דבישלו ואחר כך צלאו וכ"הג דייק הגמ' לקמן:
דף מא:
גמ' בישלו מבע"י וכו' פירש"י ואכלו משתחשך מה שדקדק מהרש"א ז"ל דא"כ עשאו נא מבע"י ואכל משתחשך לא מחייב ולא לישטמי' וכו' גם לפי דרכו ק' בברייתא דמכילתא שהביא דקתני אכלו נא ומבושל מבעי' מנין ת"ל ובשל וכו' והשתא נא מנ"ל וע"כ דילפי' ליה ממבושל וע"ש במכילתא שלפנינו גי' אחרת דלא כמו שהביא מהרש"א ז"ל וע"ש לה' שבות יאודה ז"ל:
דף מב.
גמ' מפני שחזקה אינו בא אלא מן התמד משמע הא ליכ' חזקה מס' צריך לעשר ומדיוקא דסיפא משמע דמס' א"צ לעשר וצ"ל נעשה דיוקא דרישא כסיפא כאורחיה רגמ' בכ"ד וא"כ שמעינן דמס' צריך לעשר אף דהוי ס"ס ס' שמא מן התמד ואת"ל אינו מן התמד שמא עישרן דקי"ל רוב ע"ה מעשרין ועיין להר"מ ז"ל בה' מעשר: