אור ברסלב
משמרות כהונה חלק א מסכת פסחים › פרק ראשון

משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת פסחים · פרק ראשון

מסכת פסחים

דף ב.

תוס' בד"ה אור וכו' טפי מבשאר איסורי הנאה וכו' ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני וכו' עכ"ל הנה ממ"ש טפי מבשא' איסורי הנאה נר' דלא ק"ל אלא מאיסורי הנאה ולפ"ז לק"מ מנזיר דהוא שרי בהנאה וכבר מהרש"א ז"ל עמד בזה ותי' אינו מבורר לפי גי' הספרים אבל בס"י ראיתי נדר במקום נזיר וגי' נכונה היא דאף על גב דנדר נמי מ"ל באוסר דבר שהוא שלו על כל העולם ונאס' ולא שרי לאחריני מ"מ א"י לאוסרו על הנולדים שלא באו לעולם והוי שפיר שרי לאחריני וה' לשון למודים בריש ה' פסח עמד בדברי מהרש"א ופי' כונתו אי הזיר עצמו אפילו מהנאה בפי' וכ' עוד בכונת התוס' דק"ל בנזיר אמאי אמרי' סחור סחור לכרמא לא תקרב הא שרי שרי בהנאה ותי' דאיסוריה שרי לאחריני ע"ש ולא נהירא דאי ס"ל הא דאמרינן סחור סחור וכו' הוי כמו בדיקה מאי ק"ל מנזיר נימא משום דלא בדיל מניה ואמאי הוצרכו לו' איסוריה שרי לאחריני ואפשר דרצה לישב אף מנזיר עולם ועיין להתה"ד סימן קמ"ז ע"ש ע"כ שם דמעיקרא הוה ס"ד דהטעם משום איסור הנאה ואחר דפרכי לה משאר איסור הנאה הוי עיקר הטעם משום לא בדיל ולכך ק"ל מנזיר ע"ש ולא יגהה מזור דס"ס מאי ק"ל מנזיר נימא דתרווייהו בעי' איסור הנאה ולא בדיל מניה וסבור הייתי לו' בכונת' דס"ל דעיקר הטעם משום לא בדיל אף דשרי בהנאה והכריחם לזה מחמץ נוקשה דצריך בדיקה כמ"ש בפי' רשב"א אף דשרי בהנאה לחזקיה כמ"ש בדכ"ג ע"ב בד"ה מאי בינייהו ע"ש ועוד י"ל דכונתם לס"ד דגמ' בדכ"ג דפריך והרי נזיר וכו' ומייתי ממערבין לנזיר ביין וע"ש בתוס' והשתא ק"ל דאי איתא דאסור בהנאה אמאי לא הצריכו בדיקה מיהו נ"ל עיקר בכונתם דפשיט"ל דאין עיקר הטעם משום איסורי הנאה שהרי אפי' לר"י הגלילי דחמץ מותר בהנאה לא פליג אמתני' דבודקין כמ"ש בדכ"ח רע"ב ואפי' דנימא דמודה ריה"ג דאסור בהנאה מדרבנן מ"מ לא היו מצריכין בדיקה משום זה כיון דמדאורייתא שרי וכ"נ מדברי התוס' שם ומעיקרא שכ' טפי משאר איסורי הנאה לאלומי הקושי' הוא שכ"כ דאפי' באיסורי הנאה לא הצריכו בדיקה ושפיר ק"ל מנזיר וא"ש לפ"ז מאי דלא משכו לקושיתם מערלה וכ"ה משום דחמץ בכרת החמירו בבדיקה משום דאכתי תקשה מחלב ואין לומר שאני חלב דשרי בהנאה דהרי חמץ לריה"ג וצריכי בדיקה ע"כ הוכרחו לומר דעיקר הטעם משום לא בדיל מניה ומאי דלא ק"ל מחדש דאסור לכל משום דחדש נמי בדיל מניה כדמוכח בגמ' לקמן די"א וראיתי להרדב"ז ז"ל ד' פיורדא ח"ג סי' תקמ"ו שכ' דחדש לא בדיל מניה ע"ש והוא תימה ואפשר דס"ל דאביי הוא דמוקי לה הכי אבל רבא ס"ל חדש לא בדיל ומן האמור א"ש מ"ש בדברי. רשב"א אפי' לטעם האחרון וכו' ואי איתא דלטעם הא' נמי איסור הנאה גריס כי היכי דלא תקשה מחלב וכיוצא אמאי לא כ' אלא אפי' לטעם האחרון הלא לטעם הא' נמי צ"ל דלא פלוג לחזקיה דח"נ שרי בהנאה אלא ע"כ לטעם הא' עיקר הטעם משום לא בדיל איברא דאיכא למידק בדברי התוס' דאי איתא דאף ח"נ שרי בהנא' מ"מ אסור להשהותו שמא יבא לאוכלו מאי פריך בגמ' בדמ"ג שיאור ישרף אלמא אסור בהנאה והדר תני ונותנו לכלבו אלמא דשרי בהנאה ע"ש נימא לעולם דשרי בהנאה ומאי דקתני ישרף שמא יאכלנו ובלא"ה עכ"ל כן לחזקיה דח"נ שרי בהנאה ועיין למעלה די"ד דאמרי' כ"ג אינו מקריב אונן דילמא אתי למיכל ול"ד ליו"הכ דאסור לכל ע"ש ועיין להמג"א סי' תרי"ב הק"ו ועיין מ"ש בסי' קע"א ע"ש:

והנה המג"א סי' תמ"ב הק' להטור דלא ס"ל כס' רשב"א מה יענה בראייתו ותי' דמיירי ביו"ט והחמיץ קצת דלא מהני הטלה לצונן כיון שהחמיץ קצת ואסור לאפותו דלא חזי לאכילה ולכך ישרף ע"ש ולפ"ז גם לשי' התוס' דפרק א"ע דעוברין מעל השלחן ושרי להשהותו אפי' דאסור באכילה מן התורה צ"ל גם ברייתא בדמ"ג דקתני שיאור ישרף ביו"ט מיירי ועיין להשע"ה בפ"ד מה' חו"מ שהקשה ע"ז דא"כ איך ישרף ביו"ט הא הבערה שלא לצורך ע"ש י"ל דס"ל להך תנא הבערה ללאו יצתה ושרי ביו"ט כמ"ש התוס' בדף ה' בשם ריב"א אבל אפיה מלאכה היא וי"ל הא קתני והאוכלו לוקה ואי קודם אפיה הוי שלא כדרך אכילתו דקי"ל אין לוקין בשלא כדר"ה וי"ל דס"ל כר"ש דכ"ש למכות ואף בשלא כדר"ה לוקה כמ"ש רש"ל ז"ל בשבועות דכ"ג ע"ב בד"ה דמוקי ע"ש והמש"ל בה' שבועות דחה דבריו ועיין להשע"ה בהלכות יסו"הת יסדם על נכון ובמ"א כתבתי בזה ואף דמוקמי' לברייתא כר"מ מ"מ י"ל דס"ל לר"מ כר"ש דכ"ש למכות ועיין במס' ע"ז דס"ח דאמרי' רמ"א מנין לכל איסורין שמצטרפין וע"ש בתוס' מ"ש בדברי ר"ש ע"ש:

והנה ה' המגיה בס' מש"ל בפ"ד מה' שגגות כ' בשם התוס' כאן שחילקו בין חמץ לשאר איסורין משום דחמץ בכרת ושאר איסורין בלאו ע"ש וליתא ועיין להרנ"ש בהגהות סביבות הרי"ף ודע דמשמע מדברי הרדב"ז הנ"ל דע"ז לא בדיל מנה והוא תימא ועיין להשע"ה בפ"ו מה' עכו"ם דין ו' ע"ש:

בד"ה והא וכו' אור"י דפשיט"ל וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונ"ל דהנה הגמ' שינה בל' דהכא פריך והא קי"ל דעד צ"ה יממא הוא והתם פריך והא קי"ל דעד צ"ה לאו ליליא הוא וא"כ י"ל דהתם פריך בכח מתני' דריש ברכות דעד צ"ה הוא דקרי ק"ש א"כ בודאי לאו ליליא הוא אבל הכא דקאמר יממא הוא מנ"ל דילמא לא יום ולא לילה אלא בה"ש אלא ע"כ דמ"ל כן מההוא קרא דעושים במלאכה ומ"מ יל"ד דהי"ל להתוס' להביא מגמ' דריש ברכות דאיתאמרה ההיא שמעתא על גופה:

בד"ה כדתנן וכו' ומיהו וכו' עכ"ל עיין להמש"ל ברפ"ד מה' שבועו' שהביא פלוגתא דאמוראי בירושלמי היכא דסתרן ע"ש:

דף ב:

גמ' מדקאמר ר"י ובי"ד שחרית מכלל דאור אורתא ואין להק' לימא אור היינו ע"ה ושחרית היינו הנץ החמה די"ל דדייק מדקתני ובי"ד שחרי' ל"ל למי' ובי"ד כיון דבחד יומא הוא דהא לא קאמר נמי ובי"ד בשעת הביעור:

עו"ש אי פשיט"ל מילתא וכו' עיין פירש"י ונר' שר"ל דאב על הבן סתמו דלא להריגה ולא יהא אלא ס' מספיקא לא קטלי' ולכך נקט בגמ' ואי מספק"ל אבל בן על האב סתמו דודאי להריגה ועיין להתוס' בסנהדרין ולמהרש"א ז"ל שם ע"ש:

שם הוא עצמו יוכיח וכו' יל"ד אמאי לא פריך מהספר ותענית דמחצות אסור כמו שהוכיח המש"ל בפ"ו מה' כלי המקדש ע"ש וי"ל דכיון דטעמא דאסור משום ק"פ הוי סברא אלימתא ומודו כ"ע בכ"הג כמ"ש התוס' מקשים לפ"ד המאור ז"ל בפ' כ"ש דלרש"י מותר באכילת חמץ עד הלילה מאי פריך בגמ' שפיר נימא דראב"י כר"ש ס"ל ולק"מ דמ"מ מאי פריך לר"י וכי היכן מצינו וכו' הא ר"י אזיל לטעמיה דאוסר החמץ לפני זמנו וזוהי מאי דפריך שפיר קאמ"ל וכו' ודע דנר' להוכיח מסוגיין כדעת הסוברים דאיסור אכילת מצה בע"פ מתחיל מליל י"ד דאי איתא דדוקא ביום הוא דאסור הרי מצינו באיסור דרבנן הלילה שרי והיום אסור ומאי פריך ראב"י לר"י וכי היכן מצינו וכו' לפום מאי דס"ד השתא דראב"י ליל קאמר מיהו י"ל כיון דטעמא משום תיאבון הו"ל ס' אלימתא וכמ"ש התוס' גבי לתיאבון דמן המנ' ולמעלה והנה הפר"ח בסי' תס"ח הוכיח מסוגיין דאיסור עשיית מלאכה בע"פ מדרבנן דלא כמ"ש התוס' בר"פ מ"ש ע"ש ולא מכרעא דלא כ' התוס' דמדאורייתא אסור אלא מחצות אבל עד חצות אינו אלא מדרבנן גם בזה"ז אינו אלא מדרבנן וכיון דאסרו מתחילת היום לאו משום הרחקה אסרו דא"ה סגי בב' שעות קודם חצות כמו חמץ ודע דלפום מאי דמסקי' לקמן דאור דמתני' אורתא לכאורה נר' דגם אור דראב"י אורתא כדס"ד בגמ' וראב"י אוסר הלילה ומ"מ מאי דמק' לר"י וכי היכן מצינו וכו' לא פריך ליה מהלילה דהרי מצינו גבי תענית צבור כן אלא דפריך ליה דהו"ל לאסור מתחילת היום ולא מהנץ החמה ומ"ש התוס' בד"ה רבי למאי דמסקינן וכו' ולמאי דס"ד וכו' נקטו כן לפום מסקנ' דשמעתין ולא מסקנא דסוף הסוגיי' ועיין להפר"ח שם בסי' תס"ח ע"ש:

תוס' בד"ה מאימתי וכו' לכן נר' לר"י וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דאיסורא בגליל ולא מנהגא בשום מקום וכו' וק' דבגמ' בפ' מ"ש ד"ט דפריך מברייתא דהמנכש אמאי לא פריך מברייתא זו דקתני איסורא ולזה י"ל דפשיט"ל דכגליל שנו אבל ברייתא דהמנכש סמיך אפירכת והאיכא ליליא ע"ש אבל ק' דבגמ' שם מוקי ר"י כב"ש דאוסר הלילה ועוד ק' דמשני שם עוד דאתי כב"ה ואין דרך לנכש בלילה ואכתי האיכא קודם הנץ ולומר דאין דרך לנכש קודם הנץ מ"מ הו"ל להגמ' לפרש ע"כ נ"ל עיקר בכוונת התוס' דס"ל דר"י אית ליה דביהודה מותר כל היום ובגליל מהנץ איסורא נמי איכא אבל אבל אם נהגו מתחי' היום ובשאר מקומות תליא במנהגא ואית ליה לר"י שפיר מתני' דר"פ מ"ש בשאר מקומות דלאו יהודה וגליל והגמ' דפריך מברייתא דהמנכש דחיקא ליה לאוקמה בשאר מקומות ומשני בגליל כב"ש דנהגו כן כב"ש ומ"מ ב"ש א"ל איסורא ואינהו מנהגא הוא דנהגו ועוד משני כב"ה ואין דרך לנכש בלילה ומ"מ נהגו שלא לעשות מתחילת היום משום הרחקה וראב"י ור"י באיסורא פליגי וקושי' א' שמק' התוס' הוא דאיכא מקום דאיסורא ומאי דוחקיה דרש"י לפ' מנהגא ומ"מ י"ל דעת רש"י שהכריחו מה שנדחקו התוס' בד"ה רבי דראב"י יאמר לא נחלקו וכו' ע"ש:

דף ג.

תוס' בד"ה ת"ל וכו' דתכף לאכילה שריפה עכ"ל שפת יתר יתר"ו דמה הכריחם להא מילתא דתכף וכו' בקושייתם פשיטא כל זמן אכילתו אין לשורפו דאין מביאין קדשים לבית הפסול ויש לישב דלא נימא דקרא אתא להשמיענו דביום הג' תכף ישרפנו לזה כתבו כבר ידעי' דתכף וכו' והנה במה שתי' שלא ישרפנו בלילה של אח"כ הקושי מבואר' דמהכ"ת להניחו עד הלילה הא תכף לאכילה שריפה והק"א תי' כיון דהא דתכף וכו' מביניא משאר קדשים הוא דילפי' מילתא דאתיא מביניא טרח וכ' לה קרא ע"ש וליתא דא"כ בפשי' הו"ל להתוס' לתרץ קושייתם דטרח וכ' לה קרא כיון דכל עצמם בקושי' אתו עלה מהא דתכף כמו שכתבנו ומהר"ם לובלין ז"ל תירץ דאצט' היכא דעבר ולא שרפו ביום הג' שלא ישרפנו בלילה ע"ש ולא יתכן דא"כ ביום ד' הו"ל למכתב או ביום סתמא וקרא כתיב ביום הג' ומהרש"א ז"ל חי' דמהא דתכף לא שמעינן אלא דמתחיל זמן שריפתו ואה"ן דמצי לשהויי ולפ"ז בתודה דלא כתיב ביום אה"ן דמצי לשהויי וק' דא"כ מתני' דלקמן דפ"ג דקתני ישרפו ביום ג"ש אפי' דיו"ט עשה הוא דאיכא לא דחי' ליה כל היכא דאפשר לקיים שניהם ואמאי אצט' בגמ' שם להנהו טעמי למר כדא"ל ולמר כדא"ל ואפילו בשלמים למסקנא כן הוא דלא כ"כ התוס' אלא אי לאו עד יום ולכן נ"ל דמהא דתכף לא שמעי' אלא דמתחיל השריפה ביום הג' מיהו היכא דהתחיל יכול לגמור שריפתו בלילה להכי אצטריך ביום השלישי שיגמור כל השריפה ביום השלישי ועיין לה' שער"ה בה' פיסו"המ דמ"ש מברייתא דזה בנה אב י"ל דבזמנו איירי ומ"ש דלאו הניתק לעשה נשים חייבות להפך הוכיח מהרימ"ט בחידושיו לקדושין שם ע"ש והנה ה' הלכות יו"ט בדכ"ב עמד בחקירה דמ"ש גבי מילה אצט' תרי זמני שמיני למעוטי שביעי ותשיעי ומ"ש גבי מקחו מבעשור דאצט' קרא לו' דיכול ליקח אפי' מבעשור ותי' דמילה שאני דכוליה יומא זמניה אבל פסח אינו אלא עד י"ד ע"ש וק' אמאי אצט' קרא דוהנותר בפ' הערל דע"ב לשלא בזמנו הא כוליה יומא זמניה הוא כמו מילה ומ"ש דגבי מילה אצט' קרא למעוטי שביעי ותשיעי ונראה לי דשאני הכא דביום הג' לא אצט' אלא למעוטי ד' דלמעוטי ב' הא נאכל הוא ולמעוטי לילה הול"ל ביום לחוד אלא ע"כ למעוטי ד':

דף ג:

גמ' וטמא לא כתיב באורייתא עיין להמאור שכ' דטמא לאו לשון מגונה אבל טמאה ל' מגונה ע"ש והוא תימה דא"כ מאי פריך וטמא לא כתיב וכו' ונ"ל דהנה איכא למידק בגופה דשמעת' דנראה דלא פריך וטמא לא כתיב וכו' אלא על תנא דרי"ש ואמאי לא פריך על האמוראים דנ"ל ל' מגונה מקראי למכ"ל ולמכ"ל ותו מאי משני וכל היכא דכי הדדי וכו' ומאי דעת' להשמיענו זאת דאכתי אמאי עיקם ח' אותיות הול"ל לא טהור במקום א' חלף טמא ובמקום ח' אותיות לכתוב הטמאה ותו דדחיקא מילתא טובא דפליגי אמוראי על תדרי"ש אשר ע"כ נר' דל' מגונה אפי' קצר אורחא דקרא לכתוב במקומו ל' נקיה אפי' ארוך ובהא איירי אמוראי דעקם הכתוב ולא כתב אלא הנקי אבל תדרי"ש איירי בל' שאינו מגונה אלא דג"כ אינו נקי כמו רכיבה ואהא הוא דמסקי' דדוקא היכא דכי הדדי ולא פריך והא טמא כתיב אלא אתנא דריש':

תוס' בד"ה מאליה וכו' דפטור מפסח כמו מראיה עכ"ל הק' המש"ל בריש ה' ק"פ מנ"ל דנילף מראיה ותו דאי יליף הרי מצינו דפטורו' מראיה מנשים וחייבות בק"פ ע"כ והם דברים תמוהים דנשים פטורות מראיה מזכורך וחייבות בק"פ ממכסת לקמן רצ"א ע"ב וכיון דגלי קרא מאי ק"ל ואפשר דהק' כיון דפטורות מראיה וחייבות בק"פ היכי מצי למילף לפטור מפסח כמו מראיה נימא נשים יוכיחו ומ"ש וכ"ת להא דווקא דמובדלין לי למה ע"כ כונתו מכח סברא דמובדלין לא הוי יוכיח וע"ז כת' לי למה וכן ראיתי לה' עצמו בפ"ב מה' ק"פ גבי מי שחציו עבד וחב"ח שהביא דברי הלח"ם שכ' בדברי התוס' אלו ותמה עליו דנימא מה לראיה שכן נשים פטורות ועוד תמה דא"כ לר"ש דס"ל נשים פטורות מק"פ מקרא אמאי אצט' קרא נילף מראיה ע"כ ולא ידעתי מאי ק"ל לר"ש הא אי לאו קרא הוה ילפי' ממכסת לחייבם כי היכי דמרבי' מניה טפילה עוד הק' שם למ"ל קרא לפטור נשים מראיה ת"ל דילפי' מעבדים דנ"ל דפטירי מאת פני האדון ה' ע"ש ול"ק דאי לאו קרא הוה ילפי' לחיוב מפסח כמ"ש התוס' והלח"ם דילפי' מהדדי ובלא"ה כבר אמרו בגמ' בפ' קמא דחגיגה ד"ד דמאי דאצט' זכורך ולא ילפי' מעבדים משום דהוה ילפי' מהקהל לחיוב ע"ש וכן ראיתי שתפסו עליו בזה שנעלם ממנו גמ' דריש חגיגה איברא די"ל אמאי לא תי' בגמ' שם דהוה ילפי' מפסח לפ"ד התוס' והלח"ם וי"ל דבעי לשנויי אפי' לר"ש דפוטר נשים מפסח ועיין לה' שאלת יעבץ סי' קכ"ז ע"ש:

דף ד.

תוס' בד"ה מדאורייתא וכו' וקשה לר"י דהאי השבתה וכו' עכ"ל נ"ל דעת רש"י ז"ל דתשביתו תרתי משמע משמע ביטול מדלא כ' תבערו ומשמע הבערה מדלא כתיב תבטלו או מדכתיב אך ועי"ל דרע"ק דמ"ל ביו"ט איירי קרא ע"כ הבערה היא דאחר זמן איסורא ל"מ לבטל אבל לקושטא דמילתא דבי"ד איירי א"ש קרא כמשמעותיה דביטול היא ועי"ל דלר' עקיבא דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה מק"ו מנותר כר"י לכך מסתברא ליה דתשביתו הבערה אבל לרבנן דל"ל ק"ו מל' ביטול הוא ומ"מ מה שהכריח רש"י ז"ל מדלא כ' תבערו ק' לפ"ז דהא השבתתו בכ"ד ול"מ למכתב תבערו:

בא"ד מדאורייתא ל"צ עכ"ל תמה ע"ז ה' קהלת יעקב באות הפקר דלפ"ז אין מקום למה שהקשו בריש מכילתין אמאי אצטרי' בדיקה כיון דבביטול סגי ע"ש דלפמ"ש כאן מדרבנן הביטול א"מ לכך תי' בדיק' ואין לו' דהו"ל לתקוני ביטול בג' דהא קי"ל דהפקר א"מ. אלא אחר ג"י וא"כ באיזה זמן יבטל אם יבטל בי"ד הא לא הוי הפקר עד עבור זמן איסורו ואי יבטל קודם ג"י אותו הביטול א"מ לדאורייתא דבדאורייתא אין ברירה ולכך שפיר תי' בדיקה עש"ב ואפשר דכוונת' דהו"ל לתקוני תרי ביטולי ביטול בי"ד לינצל מדאורייתא וביטול קודם ג"י לינצל מידי דרבנן דבדרבנן יש ברירה ולמה להו לתקונ' בדיקה דהוא דבר חדש ומ"מ יש לעמוד אף אחר דתי' הבדיקה אמאי לא חששו שמא ימצא חמץ בתוך הפסח קודם עבור ג"י ומשהי ליה דעבר עליה מדרבנן והו"ל לתקוני ביטול אחר קודם ג"י ועוד מאי הוק"ל להתוס' מדבעי ג' הא במידי דאיסורא לא בעי' ג' וגם במטלטלי לא בעי' ג' ועיין מ"ש ה' קהלת יעקב שם בסברות אלו ונ"ל דהתוס' מודו דבאיסורא או מטלטלי לא בעינן ג' אלא דס"ל דכל זה הוא אי מאי דבעי' ג' הוא מדרבנן דע"כ לא תיקנו אלא מילתא בטעמא וא"כ הטעם כדי שיהא אחר זוכה וב' מעידים שלא יחזור בו וא"כ במידי דאיסורא ודאי לא יחזור וכן במטלטלי ודאי בדעת שלימה הפקירם דהא מצי אחר לזכות בהם תכף אמנם אי מאי דבעי' ג' הוא מדאורייתא י"ל דגזירת הכתוב היא ולא דרשי' טעמא דקרא וא"כ אין לחלק בין איסורא לממונא וכן במטלטלי ותבלין מצאתי לזה בגמ' שם בנדרים דאמר ר"י מדאורייתא בעינן ג' וריב"ל אמר מדאורייתא בחד סגי ומה טעם אמרו בג' כדי שיהא אחד זוכה מוכח דריב"ל דאמר מדרבנן הוא דאית ליה טעמא אבל לר"י ל"ל שום טעם ולפ"ז כוונת התוס' הכא דק"ל אי מדאוריי' אפילו באיסורא ומטלטלי בעי' ג' ותי' דמררבנן ור"ל והכא אפי' מדרבנן לא בעי' ג' כיון שהוא מידי דאיסורא ומטלטלי וניחא שפיר הכל וניחא גם קושי' ה' קהלת יעקב שכ' ברם י"ל בדברי התוס' דלר"י דס"ל התם דמדאוריית' בעי' ג' מאי איכא למי' וצ"ל דס"ל כפי' הר"ן ז"ל דמפ' שם שם דהך דר"י אידחיא לה מהך ברייתא דאותביה מינה שם ע"ש ועיין בפירש"י שם דמפ' לה בשי' אחרת ע"ש איברא די"ל בדברי הרא"ש ז"ל דבשמעתין הסכים לפיר"י דביטול מדין הפקר ומר ניהו מפ' שם דהך דר"י לא אידחיא ע"ש וא"כ י"ל לר"י היכי מהני הביטול ואין לו' דס"ל דאפילו בדאורייתא הטעם הוא כדי שיהא א' זוכה וכו' ובאיסורא או מטלטלי א"צ דא"כ אמאי הוצרך הרא"ש שם לומ' דהטעם דמהני הפקר לבהמה בשבת משום דקי"ל כריב"ל הא אפי' שרי לר"י במידי דאיסורא וגם אין לו' דס"ל דהגמ' הכא אליבא דריב"ל ולא חש להא דר"י כיון דלית הלכתא כוותיה דא"כ הוה ליה לאוכחי דהלכ' כריב"ל מסוגיין ולמ"ל למי' דהלכה כריב"ל לגבי ר"י ואפשר דקושטא קאמר דה"ט דהש"ס גופיה דסבר הלכה כריב"ל:

בד"ה הימנוהו וכו' בשחי' וניקור וכו' עכ"ל היינו מה שהן שוחטות בעצמן אבל אין לו' מה שמעידין ששחט איש בפניהם דא"כ ל"ד לחמץ שהוא דבר שעושין הם בעצמן ולא הול"ל אלא ניקור דדמי לחמץ ועיין ליש"ש בריש חולין ע"ש ודע דהמרדכי הק' מניקור ומליחת בשר ותי' דהתם ודאי איסור ועיין במרדכי בריש חולין דכ' דטעם הניקור משום מדרבנן ולא היה צ"ל כן דאפי' מדאורייתא הכא שאני דהוי ודאי איסור כמ"ש כאן ונ"ל דזה כוונת המפ' שהביא הרנ"ש בהגהתו סביב המרדכי כאן וליתא למ"ש הרב ז"ל בזה ע"ש:

גמ' ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה עיין להתוס' לקמן ד"י ע"ב מ"ש בזה וה' בית יעקב כ' לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן ע"ש וה' מדות חכמים באות ניחא ליה תימה מהגמ' במס' בכורות די"ח ע"ב בפלוגתא דר"ט ורע"ק ברועה כהן בחצר בע"הב ע"ש ואפשר במאי דקי"ל ואיתא בר"פ הזרוע דאין נותנין מת"כ לכהן ע"ה ונ"ל מקרא ע"ש וקי"ל דאי תפס כהן ע"ה ל"מ מניה וא"כ לכך אקנויי מקנה ליה כי היכי דלא יבא לידי תפיסה כהן ע"ה וניחא ליה למעבד מצוה דאורייתא בממוניה דהיינו לתת מתנותיו לכהן חבר ונר' דזהו הטעם דהוצרכו להקנאה ולא סגי בנתינת רשות וע"ש בפירש"י ז"ל:

דף ה.

גמ' רנב"י אמר ראשון דמעיקרא וכו' עמ"ש מהרש"א ז"ל ולפ"ד י"ל דגם לתנא דרי"ש כן הוא דלא מוקמי' ליה בי"ד אלא משום דכתיב לא תשחט על חמץ דמודה תדרי"ש דנקרא נמי ט"ו א' כמו הנך קראי והגמרא פשיט"ל בתדרי"ש הכי דסמיך אדברי רי"ש בברייתא דבסמוך ולא פריך אלא ארנב"י דמשמע דמקרא דראשון לחודיה קאמ' וניחא בזה מה שהק' התוס' בד"ה דברי ע"ש:

עו"ש התם נמי הא' למ"ל עיין בברייתא דמייתי הגמ' בר"פ לולב וערבה ועיין להתוספות בשמעתין בד"ה למעוטי וי"ל:

שם למעוטי חולו של מועד מכאן נראה להוכיח דחה"מ אינו אסור בעשיית מלאכ' בדבר שאינו אבד אלא מדרבנן וקראי דפ' אין דורשין דף י"ח ע"א אסמכתא בעלמא ע"ש בתוס' דאי הנך קראי דרשא גמורה לא הוה אצט' קרא הכא למעוטי חולו של מועד:

שם זמן שחיטה קאמר עיין לה' שאגת אריה סימן ע"ח ועיין בגמ' לקמן דס"ג:

שם ר' יוסי אומר א"צ עמ"ש מהרש"א ז"ל ול"ק ועמ"ש מהרש"ל ז"ל לעיל בתוס' בד"ה ואימא ועיין למהרש"א שם:

שם תוס' בד"ה ואומר וכו' היינו מדרבנן וכו' עכ"ל עיין להברכ"י ז"ל סי' תמ"ה שכ"כ משם המאירי מטעם דהוי שלא כדר"א וכ' שאין נר' כן מסתמות דברי הפו' ע"ש ולא זכר דברי התוס' הללו:

דף ה:

גמ' אין ביעור חמץ אלא שריפה מפירש"י נר' דרע"ק כר"י ס"ל והדבר ק' דרש"י גופיה פי' בהא דקאמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו דהיינו קודם איסורו אבל אחר זמן איסורו מודה ר"י דהשבתתו בכל דבר והכא ביו"ט איירי וכבר עמדו ז"ל בזה ונראה דהיינו דוקא למסקנא דתשביתו היא בי"ד מוקמי' ליה קודם איסורו אבל אי תשביתו בט"ו ומשמעות תשביתו היא הבערה בע"כ דאחר איסורו בהבערה והכא קיימי באי איירי בט"ו:

שם לחלק יצתה כ' התוס' דאי ללאו יצתה ביו"ט שרי ועיין לרש"א בה' עי"הך סי' מה שהקש' מגמ' דשבת דקי"ד ע"א ע"ש וי"ל דאע"ג דהבער' שריא מ"מ אצט' קרא דלא עולת יו"ט בשבת משום עיבוד דמליחה דאע"ג דאין עיבוד באוכלין חלבים לאו אוכלין נינהו עיין להמש"ל בה' שבת ולהשע"ה שם:

עו"ש לא אמרינן מתוך כ' התוס' דאי אמרינן מתוך הכא מה שמבער הוי צורך ועיין להתוספות בפ"ק דכתובות שכ' הפך ממ"ש כאן ע"ש אלא דהתם אדרבנן קיימי והכא אדאורייתא:

שם כלפי לייא וכו' אכבשתו ק"ל אבל אשרוי שפיר מתניא משום שכירות בבעלים ועיין ברש"י:

דף ו.

גמ' סד"א הואיל וכי איתיה הדר לא נתבאר אי ילפי' בעלמא מהכא כי איתיה אי אמר ר"ש דבר הגורם לממונא ועיין לה' היו"ט בה' חלה בענין בהמת ארנונא והנה בקמא דק"ה בגזל חמץ וע"ע הפסח דא"ל הש"ל בעי רבא נשבע עליו מהו ופשיט ליה דחייב ויש להבין מאי מבע"ל הא פלוגתא דתנאי היא בדבר הגורם לממון ואולם אי אמרינן דילפי' מהכא דכי איתיה נמי הוי דבר הגורם לממון א"ש דהיינו דמבע"ל אי ילפי' מהכא ופשיט דילפי' והך סוגיא אליבא דר"ש ובזה ניחא דהשמיטה הרי"ף ז"ל ע"ש גם ניחא מאי דמבע"ל לרבא גופיה בסו"פ הגוזל בכהנים בנכסי הגר דהתם אליבא דרבנן ועיין להמש"ל בה' גזילה שם ע"ש ומ"ש שם לחלק בין קרן לחומש עיין להתוס' לקמן דכ"ט ע"ש:

שם א"ר אם של הקדש הוא וכו' עיין בפ' כ"ש דכ"ט פלוגתא דתנאי בחמץ של הקדש אי האוכלו מעל ע"ש ונרא' דאחי הא דהכא אפי' כמ"ד לא מעל דמ"ה איסורא מיהא איכא ובדיל מניה ועוד כיון דיודע הוא שהוא של הקדש א"כ ע"כ מאי דסובר לא מעל משום שהוא חמץ וא"כ יודע הוא שהוא חמץ וממ"ן לא אתי למיכל מניה ועיין להמגיה בס' מש"ל בה' חמץ ע"ש:

תוס' בד"ה בהמת וכו' וכן גבי עיסה תניא וכו' אע"ג דלא מצי לסלק וכו' עכ"ל פי' דלשי' רש"י דחדא ברייתא א"כ לל"ק דמוקמי' לה במצי לסלק בזוזי אין לחלק בין עיסה לבהמה ובהא נמי פליגא אלישנא בתרא ואהא ק"ל דגבי עיסה תניא ואע"ג דלא מצי לסלק וא"כ קשיא הך ברייתא לל"ק ועיין לה' היו"ט בה' חלה דף ודלא כמהרש"א ז"ל דלפ"ד מ"ש התוס' גבי ברייתא דעיסה ואע"ג דלא מצי וכו' שפת יתר הוא:

דף ו:

ממאי דבריש ירחא וכו' יל"ד דאפי' בריש ירחא ממאי דצריך ט"ו דילמא יו"ד ימים ומשום דאיידי דצריך לצוותם על מקחו מבעשור גמר להו לכולי מילי דפסחא וכדאמר בסמוך וי"ל דלא אמרינן איידי אלא היכא דשאלהו עיין בתוס' בד"ה מזהיר ע"ש:

דף ז.

גמ' דייקא נמי וכו' וכ' רש"י ז"ל ושבת דקתני אגב יו"ט נראה מדבריו דלא סבר לה מר כמ"ש התוס' לקמן דמ"ו ע"א דר"א ור"י מודו דהטלה בצונן מהניא דלפ"ד א"ש בפשי' ביו"ט שח"ל בשבת דאם היה בביתו היה מטיל לצונן ובהכי ניחא לי מאי דא"ל לשי' ריב"א שכ' התוס' לעיל ד"ה ע"ב דלמ"ד הבערה ללאו יצתה שרי ביו"ט אפילו שלא לצורך מאי דייקא נמי דקאמר נוקמה כמ"ד הבער' ללאו יצתה דאי בביתו שרי לאפות או לשרוף אותה ועפי"ה ניחא דבשבת מאי איכא למי' וס"ל לריב"א כמ"ש התוס' דהטלה בצונן מהניא לכ"ע ודחיקא ליה להגמ' לו' שבת אגב יו"ט מיהו ק"ק בדברי רש"י ז"ל אמאי לא מוקי לה כבן בתירא דתטיל בצונן וא"ש בשבת דקתני בפשי' ואמאי דחיק למי' אגב וי"ל:

שם כי לא רבתה ניזיל בתר בתרא מי לא תנן וכו' יל"ד מאי קושיא נימא דלא אזלי' בתר בתרא אלא לחומרא כי התם אבל הכא דכי אזלינן בתר בתרא קולא היא לא וי"ל דכיון דהתם אזלי' בתר בתרא נגד הרוב הכא דלא רבתה דכי הדדי נינהו אזלי' שפיר בתר בתרא:

שם רוב חולין חולין רוב מעשר מעשר אין להק' דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא די"ל דבשוין דליכ' רובא אזלי' בתר בתרא אבל כי איכא רובא לא אזלי' בתר בתרא מיהו למאי דמסקי' דהכא מיירי בגומא דלא שייך בתרא ק' ואין לו' נעשה דיוק רישא דהיינו מחצה כסיפ' דהיינו רוב דבכלל מאתים מנה וצ"ל דהדיוק דהיינו מחצה ספיקא הוי וכה"ג משני בפ"ק דקידושין דף ה' ע"ב ע"ש:

שם צבורין צבורין עמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש והנה לר"ש דחמץ אחר הפסח שרי והו"ל חמץ דשיל"מ כמ"ש הרמב"ן במלחמותיו בפ' כ"ש ובדשיל"מ לא אזלי' בתר רובא כמ"ש הר"ן ז"ל בפ"ב דביצה ע"ש והכא דקאמר רב אזלי' בתר רובא ודאי דלכולהו תנאי אמרה דאע"ג דרב לקמן דכ"ט ס"ל כר"י מ"מ דוחק הוא לו' דהכא אליבא דר"י אלא דאפי' לר"ש והכא שאני דאיכא נמי בתרא דעדיפא מרובא והגמ' פריך דלמ"ל רובא ואין מקום לקושיית מהרש"א ז"ל ועיין להמש"ל בה' מעילה שדחה ס' הר"ן ז"ל מסוגיין ע"ש:

תוס' בד"ה משש וכו' ומייתי ראיה וכו' ממה שהוצרכו לפ' כן לשי' ר"ת מוכח דלרש"י חיטי קורדנייתא דאורייתא הוא ולפ"ז ליכא נפקות' בין רש"י לר"ת דלתרווייהו בחד דרבנן הוא דאינה מקודשת ולפ"ז צ"ל לשי' רש"י מאי אפי' בחיטי דקאמר ונר' במ"ש התוס' בריש פרקין דחמץ נוקשה אפי' למ"ד דאורייתא מ"מ אחר הפסח מותר ע"ש וזהו אפי' דקאמ' דאפי' בכה"ג דשרי ליהנות אחר הפסח אינה מקודשת ועיין להתוס' בקידושין דנ"ח ע"א:

בד"ה בהר הבית וכו' במעות הצרורות וכו' עכ"ל פי' כיון דאסור ליכנס במעות חולין א"כ ודאי דתלינן במעות הקדש דשרי להכניסם לכתחיל' ולא תלי' במעות חולין ועבר והכניסם:

דף ז:

בד"ה על אעפ"כ אור"י דאין לגעור עכ"ל ממ"ש אין לגעור מוכח דלכתחילה לא כיון דבעי' עובר לעשייתן ויל"ד מ"ש דגבי נט"י אפי' לכתחי' מטעם דלא חילקו ועוד יל"ד במ"ש ומיהו וכו' דמ"מ אמאי לא תיקנו קודם נטילה ממש ע"כ נר' דהני תרי טעמי שכ' בנט"י חד טעמא נינהו דמשום לא חלקו לא מהני לעשות כן לכתחי' דבעי' עובר לעשייתן וכמו בטבילה ומשום קודם ניגוב לחודיה לא מהני דמ"מ היל"ל קודם נטילה דהוי עובר לעשייתן ממש אבל בהצטרפות דלא חלקו ואיכא נמי עובר לעשייתן דקודם ניגוב תיקנו כן בנט"י לכתחי' ובזה אין מקום למה שהק' מהרש"א ז"ל ועיין להרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות ברכות ולמר"ן בכ"מ שם כ' התוס' בברכות די"א ע"ב דטעמא דאין מברכין לישן בסוכה משום דאפשר שלא יבא לו השינה והוי ברכה לבטלה ע"ש וק"ל דמ"מ יתקנו שיברך אחר השינה ומ"ש מטבילה דאמרי' בשמעתין דמברכין אחר עשייתה כיון דא"א לברך קודם ועיין להרשב"א ח"א סי' י"ח שכ' דטעמא דשינה משום כיון שאין בידו לא הוי מצוה כ"כ דמברכין עלה וה' חשק שלמה ז"ל בריש ספרו עשה לו סמוכות מדברי התוס' דברכות ע"ש ולא קרב זה את זה ועיין למהרימ"ט חי"ד סי' מ"ז ע"ש:

דף ח.

גמ' כל אדם שאין לו קרקע וכו' הר"מ השמיטה ונרא' דס"ל דאידחי הא דר"א ממאי דנ"ל בפ"ק מקרא דעבדים פטורין מראיה דאי איתא למ"ל קרא הא ל"ל קרקע דמה שקנה עבד קנה רבו ואע"ג דאם הקנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו קנה מ"מ למ"ד בפ"ק דקידושין דכ"ג דפלוגתייהו דתנאי בע"מ שתצא בו לחירות וכ"פ הר"מ ז"ל א"כ כיון דלא הקנו לו לכל מילי לא הוי דידיה וכה"ג כ' התוס' שם במאי דקתני בכסף ע"י אחרים ע"ש ועמ"ש לעיל ד"ג בד"ה מאליה ע"ש:

דף ט.

גמ' ואבע"א ספק וספק הוא וכו' פירש"י אע"ג דמדרבנן אסור הכא שאני דחזקה וכו' נר' מדבריו דלפום אבע"א אע"ג דל"ל השתא הך חזקה היינו לדאורייתא אבל לדרבנן מהני דהוי מיהא ס' קרוב לודאי ומה שהוצרך רש"י בס"ד דמקשה ל"פ דרוב מעשרין היינו משום דאכתי לא ס"ד להא דחזקה אבל השתא דכבר מייתי להא דחזק' בשינויא קמא אית למי' בפשיטות דמהני לן מיהת לאחשובי קרוב לודאי ומ"מ שמעי' מדברי רש"י דמפ"ל בס"ד משום רובא אע"ג דטבל דשיל"מ דבדשיל"מ אזלי' בתר רובא שלא כדעת הר"ן בפ"ב דביצה ועיין להמש"ל בה' מעילה ועמ"ש לעיל ד"ז ע"א והנה הראשונים ז"ל הקשו בהאי דפ"ק דקדושין דכ"ז ע"ב במעשה דר"ג איך יצא ולא עישר הא קי"ל חזקה על חבר וכו' וראיתי לה' מדות חכמים באות חזקה על חבר וכו' שתמה דמאי קושיא נימא דהתם בדמאי מיירי וכי אמרי' חזקה על חבר היינו באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן לא ע"ש ושל כת הקודמי' היא שכ"כ בשיטה שלא נודעה למי שם בקדושין וכבר תמה ע"ד השער"ה דבדמאי אין מפרישין אלא ת"מ ובעובדא דר"ג הפריש המעשרות וע"כ לאו בדמאי איירי גם נעלם מה' מדות חכמים דברי רש"י אלו דשמעתין דמשם בארה דאפי' בדרבנן אמרי' חזקה על חבר וי"ל ומ"ש עוד ה' מ"ח שם מההיא דחדש ויולדת ע"ש ל"מ דהתם חזקה דב"ד עדיפא ואינה בסוג חזקת שליח והנה השע"ה בה' מ"א דקל"ח ע"ד הוכיח מסוגיין דבס"ס שרי אפו' דשיל"מ דהכ' טבל דשיל"מ ע"ש ולפמ"ש רש"י ל"מ דהכא שאני דאיכא חזקה לאחשוב ס' קרוב לודאי גם י"ל מה שהוכיח השע"ה בה' מקואות מדברי התוס' בסוגיין דס' דרבנן היכא דאיתחזק איסו' שרי ע"ש דהכא שאני דהוי ס' קרוב לודאי וכמו שכתבתי וכמ"ש התוס' בד"ה ואת"ל גבי אכלתיה ע"ש ועיין עוד שם להשע"ה שכלל התוס' ורש"י בחדא מחתא ע"ש ולפי מה שנתבאר לדעת רש"י מטע' חזקה הוא ול"ק קושי' התוס':

תוס' בד"ה כדי וכו' וי"ל דדרשי' וכו' עכ"ל הנה לפ"ד התוס' אלו דהנאה של כילוי נ"ל מהיקשא א"כ למ"ד יש אם למסורת אתרומתי כתיב הנאה של כילוי שרי ופלוגתא דתנאי היא ועיין להתי"ט בסוף תמורה ע"ש ועיין להתוס' ביבמות דף ס"ו שהוכיחו ממ"א דטבל אסור בהנאה של כילוי וה' שמחת יו"ט סי' תמה אמאי לא הוכיחו ממתני' דר"פ מפנין דקתני אבל לא בטבל ע"ש ולפי"ה ע"כ דלאו היינו טעמא דקתני אבל לא בטבל דא"ה מאי פריך הגמ' שם טבל פשיטא ומאי פשיטא והא פלוגתא דתנאי היא וע"כ דה"ט כיון דחזי לגופיה כשיתרום לא מקצי לבהמתו ולכך אסור לפנותו ול"ד לתרומה טמאה מיהו י"ל דאפי' למ"ד יש אם למסורת מדרבנן מיהא אסור ועיין להתוס' לקמן דף ל"ג בד"ה ששיריה ע"ש ועיין להמש"ל בהלכות תרומות שהוכיח ממ"א דאיסור הנאת כילוי מדרבנן ולפי"ה ל"מ הפך דברי התוס' כיון דפלוגתא דתנאי כאמור וע"ש דעפי"ה נדחו כל ראיותיו ומה שהק' דאי מדאורייתא אמאי לא אסרי' שאר הנאות י"ל דההקשא עבדי' ליה על ההנאה הנז' בפסוק דכתיב לך להסיקה תחת תבשילך ומ"ש ממתני' דבתי כנסיות ע"ש י"ל דמצוה דרבים שאני וכדאי' בברכות דשחרר עבדו ודחי לעולם בהם תעבודו משום מצוה דרבים:

דף ט:

בד"ה ספק וכו' גררוהו ואכלוהו והוי ס' הרגיל עכ"ל נר' דהני ב' תירוצי התו' תליין בב' לשונות דאיתא בגמ' דל"ק קאמר נהי דשיורי משיירא מיגרר מיהא גררי ולל"ב ודאי אכלום לא אמרי' ודאי גררי אמרי' דלל"ק כיון דאורחא דמשיירא אם כן אכלוהו לא הוי ס' הרגיל דאפ"ת אכלום הא משיירי ולמיתלי שאכלום כולם לא הוי ס' הרגיל וא"כ בר"ה איירי וכתי' א' של התוס' מיהו לל"ב אורחא הוא דלא משיירא וא"כ הוי ס' הרגיל וכעי"ל שכ' התוס' ולפי"ה ניחא מה שהק' מהרש"א ז"ל ע"ש:

דף י.

גמ' בתרומה דרבנן פירש"י תרומה בזה"ז דרבנן לכאו' לפי פירושו דסאין היינו פירות הו"ל לפ' תרומת פירות דרבנן ונראה דס"ל כיון דאיכא תרומה דאורייתא ה"נ דכוותה בחמץ אע"ג דביטלו כיון דבלא ביטלו הוי דאורייתא ולכן פי' בתרומה בזה"ז דליכא תרומה דאורייתא כלל ול"ד לחמץ ודחי דחמץ נמי הבדיקה דרבנן אע"ג דלא ביטלו ולפי"ז ס"ל כדעת הסוברים דכל בדיקה דרבנן היא:

שם ספק על ס' על היינו בקע' פירש"י וגבי בתים

אפי' רבנן מודו דבדיקת חמץ דרבנן ע"ש נר' מדבריו דלר"א שרי אפי' אי בדיקת חמץ דאוריית' ולפי מה שפי' דטעמא דר"א משום דהוי ס"ס הכא גבי בדיקה ליכא אלא חדא ספיקא והיה ראוי להחמיר אפי' לר"א אי לאו דבדיקה חמץ דרבנן וצ"ל דה"נ גבי חמץ איכא ס"ס דשמא אכלתיה וא"כ לר"ז דס"ל לעיל דמשיירא ליכא אלא חד ס' ולחומרא אי לאו דס' דרבנן הוא ועיין להרז"ה ז"ל ע"ש והר"מ פי' בפ"ב מה' חמץ דצריך בדיק' דס"ל דה"ק היינו בקעה וכי היכי דאפליגו בבקעה גם כאן גבי חמץ פליגי ואין להק' דמ"מ הוי ס"ס דשמא אכלתיה וקי"ל בכל ס"ס לקולא דלטעמיה אזיל דפס' כר"ז דמשיירי כמ"ש המש"ל ועיין להר"א בהשגות ולמר"ן בכ"מ שם ע"ש ודע דאף שכתב רש"י דפליגי בס"ס מ"מ נר' כדעתו דלאו בכל ס"ס מטהר ר"א אלא בס"ס כה"ג דחד מנייהו ס' ביאה אבל בעלמא אפי' ר"א מודה דס"ס דטומאה בר"הי לחומרא וניחא בזה דלא אפליגו אלא דבקעה ועיין לרש"י בפ' השוכר וגם בדעת ר"ת י"ל כן אבל מדברי ר"י דכ' דטעמא דר"א משום דלא ילפינן מסוטה אלא בס' אחד אין נר' כן ועיין להתוס' לעיל בד"ה את"ל ובד"ה ס' גררוהו ועיין למהרש"א כאן בד"ה ס' ביאה ע"ש במה שהק' התוס' בד"ה ס' על עיין לה"ה בפ"ב מה' חו"מ ע"ש:

שם הניח ט' ומצא עשר וכו' כל הראשוני' פי' לענין בדיקה ואולם מדברי התוס' בביצה ד"י ע"ב בד"ה הכל חולין נר' דמפ' סוגיין לענין דאורייתא ונ"ל לדעתם דלאו לענין בדיקה מתניא אלא לענין אכילה ובהניח ט' ככרות מצה ומצא עשר דלר' דס"ל אלו הן הראשונים אע"ג דמספק"ל בעשירי אי מצה או חמץ מ"מ אי פריש א' מנייהו אמרינן דמרובא פריש ומותר באכילה ולרבנן דמספק"ל בכולהו אסירי באכילה ובי"ד מיירי דרובא חמץ וכן בהניח עשר ומצא תשע עז"ה ול"ק מה שהקשה הגו"ה ועיין להשע"ה ומה שהוכיח דהתוספות ס"ל בלא ביטלו ממ"ש לעיל דכולה סוגיא איירי בלא ביטלו ע"ש טפי הו"ל להוכיח מדברי התוס' הכא בד"ה הניח שכ' דר' לטעמיה וכו' וא"א דהכא בביטלו אפי' רשב"ג מודה כיון דבדיקת חמץ מדרבנן כמ"ש התוס' בד"ה על בשם רש"י ע"ש ועמ"ש במ"א בדברי התוס' כאן ובדברי מהרש"א ז"ל ובסוגיא רביצה ובפסקי הר"מ דנר' דסתראי נינהו מ"ש בה' חמץ ממ"ש בה' מעשר ע"ש ועיין להשע"ה:

פירש"י בד"ה רי"א וכו' טמאין גרסי' עכ"ל לאפוקי גי' הרז"ה דגריס טהורין וע"ש פי' ועיין בכתובות דכ"ז ובפירש"י ותוס' שם ע"ש:

תוס' בד"ה והלך וכו' והאוכל במיתה עכ"ל מילי מילי קאמרי דנ"מ אם נגעו בתרומה טמאוה והאוכלה בעשה ואם אכלו תרומה טהורה בטומאת הגוף במיתה ר"ל דממ"נ אחד מהם מחוייב מיתה ואם נגעו באחד ונכנס למקדש חייב:

בד"ה בב"א טמאין היינו מדרבנן עכ"ל דבריהם מוכרחים מגמרא בנזיר דנ"ז ע"א דפריך אמתני' דב' נזירין הו"ל ס' טומאה בר"הר ומאי קושיא הא ודאי איכא טומאה אלא ע"כ דמדרבנן היא ועיין לה"ה בפ"ב מה' חמץ במ"ש בדעת הר"מ שלא חילק גבי חמץ וע"ש להכ"מ ולהמש"ל ע"ש:

בד"ה על ובדק וכו' וי"ל דאיירי בלא ביטלו וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל והוא תימה דאטו משום דאינו יכול לתקן דרבנן לא יבטל ולא יתקן איסור דאורייתא שבידינו ובמה שנתקשה מהרש"ל ומהרש"א ז"ל דאפי' לרבנן צריך ביטול ע"ש י"ל דלרבנן כיון דתלינן דאכלתיה הו"ל חמץ שאינו ידוע ומועיל הביטול שביטל קודם אבל לר"מ דלא תליא באכלתיה הו"ל חמץ ידוע ואין דעתו בביטול הקודם על חמץ ידוע וצריך ביטול אחר ועי"ל דבשעת הביטול לא היה חמץ זה ברשותו ולא מהני ביטול אלא לחמץ שהוא ברשותו ושלא בשעת הביטול:

בד"ה חולין וכו' דהא טבעא אטבעא לא מחללי' עכ"ל עיין למהרש"א בביצה שנעלם ממנו משנה במס' מע"ב ופ' הר"מ בפ"ד מה' מע"ב דין ח' ע"ש ובאמת התוס' הי"ל להוכיח כן ממשנה הנז' אלא משום דאי' למי' דה"ט משום גזירה וכמ"ש הר"ב והתי"ט שם לכך ניחא להו להוכיח שכן הוא מעיקרא דדינא וי"ל על הרב והתי"ט מה יענו בהוכחת התוס':

דף י:

גמ' בעי רבא וכו' ואת"ל וכו' הר"מ פס' בבעיא הא' דא"צ לבדו' כאת"ל וכן דרכו במ"א דאת"ל פשי' ואולם הרא"ש בקמא כ' דדוקא אי הבעיא הב' לא אצט' להך את"ל אבל אי הך את"ל מוכרחת לאו פשי' היא ע"ש ומכאן ראיה דהר"מ פליג עליה בזה שהרי הך את"ל דהכא מוכרחת היא כמ"ש רש"י וכ"נ מבעיא דככר בשמי קורה דהך את"ל צריכה היא ופ' כאת"ל:

שם בממוניה לא אטרחוה כתב רש"י ויבטל בלבו נר' דמפ' דאיירי בלא ביטול והכריחו לזה דאי בביטל לא מתוקמא הך בעיא דכיון דהככר מצוי ל"ש בדיקה אלא ע"כ לענין ביטול ועיין לה"ה בפ"ב מה' חמץ מ"ש ע"ד הר"א בהשגות ע"ש ועיין לה' בית יעקב הבאתי דבריו לעיל ד"ד ע"ב ע"ש ובעיקר קושי' התוס' בד"ה בממוניה י"ל דבגופיה לחודיה או בממוניה לחודי' אטרחוה והכא מבע"ל היכא דאיכא שניהם בגופיה ובממוניה כי הכא לטרוח אחר חבר ולשוכרו בממון:

שם מתני' יבדוק לאחר המועד פירש"י מו' שעו' עד שתחשך כ' מהרש"א דמשתחשך לא יבדוק דאם יבדוק מה תיקן הרי עבר עליו אבל מו' שעות עד שתחשך לא עבר בב"י ע"ש ואזיל לשי' שכ' בדברי התוס' דהכא מיירי בלא ביטל ומ"מ נעלם ממנו דברי רש"י לעיל ד"ד ע"א בד"ה בין לר"מ ע"ש דמשם בארה דס"ל לרש"י דעבר בב"י בו' שעות וא"כ הדק"ל למה דוקא עד שתחשך וכן ק' לשי' מהרש"ל דתוס' דהכא מיירי בביטל ע"כ נר' דמ"ש רש"י עד שתחשך לא אתא אלא לאפוקי יו"ט דכיון דאינו יכול לשרוף וכשמוציא חמץ צריך לכפות עליו את הכלי גזרי שמא אח"ך ישכח ויאכלנו דדוקא בשעת בדיקה הוא דלא גזרי' רבנן משום דכשהוא מחזר עליו לשורפו לא אתי למיכל מניה כדאיתא בגמ' לכך לא יבדוק אבל בחש"מ בודק ולפ"ז ע"כ הכא בביטל איירי כמ"ש מהרש"ל דאי בלא ביטל שורף אפי' ביו"ט כמו שמתבאר מד' רש"י לעיל ד"ו ע"א בד"ה כופה ע"ש ועפי"ז י"ל דמאי דלא ניחא ליה לרש"י לפ' לאחר המועד וכפי' התוס' משום דבירוש' איפליגו אמוראי אי קניס ר"ש גם בביטל ולמ"ד דלא קניס בביטל ע"כ דלאחר המועד ממש א"צ לבדוק לכך מפ"ל עד שתחשך וא"צ למ"ש התוס' בטעמו של רש"י ז"ל וראיתי להר"ן שכ' דיש לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת דבאיסור כרת גזרי רבנן דילמ' אתי למיכל מניה לכך משתחשך לא יבדוק ע"ש ואע"ג דבכ"ד אמרי' מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת כבר כתב רש"י במ"א דה"ד באיסורא אבל במידי דהרחקה עשו הרחקה לאיסור כרת יותר מאיסור לאו והנה המאור בפ' כ"ש כ' דלר"ש מותר באכילה עד שתחשך ע"ש וע"כ דמפ' למתני' כפי' התוס' דאי כפירש"י מאי פריך בגמ' דרבנן אדרבנן נימא דבעלמא גזרי רבנן והכא לא גזרי דס"ל כר"ש דשרי באכילה ורש"י ודאי לא ס"ל כס' בעל המאור ודע דמדברי התוס' שפי' לאחר המועד ממש שלא יתערב וכו' נר' להוכיח דס"ל ס' חמץ שע"ע הפסח אסור דאי איתא אמאי יבדוק הא ס' הוא שמא לא יש חמץ ואת"ל יש חמץ שמא לא יתערב לו ואמאי תי' לבדוק לאחר המועד הא רבנן דפליגי אר"י מסתמא היינו ר"ש בר פלוגתיה דס"ל חמץ אחר הפסח קנסא ועיין לה' חק יעקב בסי' תמ"ח מה שהוכיח מדברי התוס' ומהרש"א בעירובין ע"ש שבתי וראיתי שאין זו ראיה מכרעת דרבנן דהכא היינו ר"מ כדמוכח בגמרא ואינו מוכרח דס"ל כר"ש וכן מוכח מדברי התוס' לקמן בד"ה כל שהוצרכו להביא דר"מ לא גזר בבכור מפ' כל פיסולי המוקדשין ולא הוכיחו מחכמים דפליגי אר"י בההיא דבכור שהביא בגמ' כאן אלא ע"כ דאינו מוכרח דכל שהוא בר פלוגתיה דר"י נכלל בל' חכמים וזה נר' לי כוונת רש"י במ"ש לקמן בד"ה ואין מקיזין פלוגתא דר"ש ור"י וכו' דלכאורה שפת יתר הוא ונר' שכיון לתרץ דל"ק דר"מ אדר"מ ואף שהוכיחו התוס' דר"מ נמי לא גזר מ"מ מברייתא דבכור שהביאו בסוגיין לא מוכח מידי באופן שאין דבר זה מוכרח דכל בר פלוגתיה דר"י נכלל בל' חכמים וא"כ י"ל דחכמים כאן ס"ל כר"י דחמץ אחר הפסח אסור מדאורייתא וספיקו להחמיר:

דף יא.

גמ' אמר רבא דר"י אדר"י קשי' וכו' יל"ד דרבא גופיה משני לעיל דר"י אדר"י ולא ק"ל דרבנן אדרבנן ומ"ש דק"ל לאוקמתא דאביי וי"ל דרבא ס"ל דרבנן דהכא לאו היינו ר"מ אבל מדפריך ממתני' דקורין ולא ניחא ליה למי' דס"ל לתנא דהך ברייתא כרבנן דגבי חמץ דלא גזרי וס"ל כר"י דמיחו ולא מיחו וע"כ דס"ל דרבנן דמתני' דגבי חמץ היינו ר"מ דפליג אר"י ול"ל מיחו ולא מיחו וא"כ תק"ל דרבנן אדרבנן ועוד נר' דרבא ס"ל דל"ק דרבנן אדרבנן רשאני גבי חמץ דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו ולא ק"ל מהא דקוצרין משום דש"ה דהוי פסידא וחמץ לא הוי כמו פסידא אבל המקשה דפריך ליה מההיא דקוצרין ס"ל דבהכרח הוא דחמץ הוי כמו פסידא דלא תקשה דרבנן אדרבנן ולכך פריך מההיא דקוצרין והשיב רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא בניחותא כלו' מעיקרא לא ס"ד לאקשויי אלא דר"י אדר"י אבל דרבנן אדרבנן לא ק"ל ולכך א"ש דר"י אדר"י כדשנינן ומאי דלא. ק"ל אדרבנן משום דהוא גופיה מחזר וכו' וא"ש לפ"ז מאי דקאמר כדשנינן דאי סתמא דגמ' קאמ"ל הא שינויא דאביי הוא ולא סתמא דגמ' ומאי כדשנינן ועפי"ז ניחא דברי התוס' בד"ה אבל וא"צ למ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל שם ע"ש ודע דמה שהקשה מהרש"א ע"ד מהרש"ל ל"ק דמצות ביעור הוי כמו עולי רגלים ולכך ק"ל דרבנן אדרבנן וס"ל נמי הביעור הוי כמו פסידא ואי שרי' משום הא הו"ל למשרי משום מצות ביעור באופן דאי שרי' משום מצות ביעור הו"ל למשרי גם משום עולי רגלים ואי שרי משום פסידא הו"ל למשרי משום ביעור ולכך קשיא ליה שפיר דרבנן אדרבנן ודר"י אדר"י והתוס' דנקטו ביעור עם פסידא הדברים מוכרחים כיון דק"ל מההיא דקוצרין והתם משום פסידא הוא כמ"ש התוס' בד"ה קוצרין עיין לה' יעיר אוזן באות לכתחילה ע"ש:

דף יא:

גמ' ותניא איזהו קירוד וכו' הא דהוכרח להביא הא ותניא נר' משום דלא תימא דב' ענינים הן קירצוף וקירוד להכי לא גזרי' לזה הביא הא תניא דענין אחד הן אלא דאלו גדולים ואלו קטנים ועי"ל משום דאי' למי' דקירוד גופיה איסורו משום גזירה ולכך לא גזרי' קרצוף אטו קירוד דהוי גזירה לגזירה לזה הביא הברייתא דקתני מפני שהוא עושה חבורה:

דף יב.

גמ' ומה אלו דייקי' וכו' לכאור' אמאי לא פריך אלא לר"י והא לר"מ נמי ק' כה"ג ורש"י כאן פי' אופן הפירכא גם לד"מ לל"ב ולפי הנראה גם לל"ק קשה קושי' הגמ' וכן רש"י לעיל בל"ק רמז לקושי' הגמ' ע"ש ונר' דס"ל להגמ' לל"ק ל"ק כ"כ דכל כמה דאית לן למי' דלא טעי כלל לא בעי למידק אבתרייהו אי טעו אבל לל"ב ולר"י כיון דמ"מ טעו אית לן למיחש שמא טעו יותר ובעי' למידק אבתרייהו וכיון דלר"מ ל"ק לכל הלשונות לכך נקט לה בדר"י:

שם ורחמנא אמר והצילו העדה הא דאצט' לאתויי קרא אע"ג דפשי' דמס' לא קטלי' י"ל דהכא לאו ספיקא הוא דחזקה על העדים שאין משקרין:

תוס' בד"ה אלא וכו' וי"ל דסבר רבא וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונר' דלאביי בל"ב פשיט"ל. מילתא דאין לתלות הטעות בשניהם כיון דבהא הוא דפליגא ל"ב אלישנא קמא אבל לרבא ס"ד דיש לתלות הטעות גם בב' כל"ק כיון דלא נתבאר בדברי רבא ועי"ל דלל"ב לאביי כיון דלא קאמרי אינהו דטעו אלא אנן בדידן מתלא הוא דתלי' דטעו אין לתלות דטעו כ"כ שניהם אבל לרבא דדייקי' אבתרייהו וקאמרי אינהו דטעו ס"ד דהתוס' דודאי קושטא קאמרי ועפי"ז י"ל גם מה שהק' מהרש"א לעיל בתוס' בד"ה אחד ע"ש די"ל דשאני המוזמין דקאמרי אינהו:

בא"ד ועי"ל וכו' דקאמרי ג' בסוף ג' עכ"ל לכאורה דגם הא דקאמרי ה' בסוף ה' וכדקאמר בגמ' ולפ"ז הטעות הוא בב' שעות ומשהו ולר"מ שתי שעות חסר משהו הוא דטעו ועיין בתוס' בסנהדרין דמ"ז ע"ב ובמהרש"א ז"ל שם ע"ש:

בד"ה באיזה וכו' תימה כיון וכו' עכ"ל עיין ברש"י בסנהדרין ומהרש"ל ומהרש"א ז"ל שם ע"ש ומה שהק' ע"ד השע"ה בה' עדות מדלא פריך המק' מכמה בחדש ע"ש י"ל דאיירי ברובו של חדש ומהרש"א תרי מילי קאמרי דלס"ד ברובו של חדש ולמסקנא יהבי' להו כל טעותייהו ומ"ש מהרש"א דבב' ליכא למי' דטעו י"ל דרש"ל קאמר לאביי בל"ק ומדברי התוס' בד"ה אלא אין ראיה די"ל דאין לתלות הטעות בב' דזה טעה טעייה אחת וזה טעה טעייה אחת אבל אית לן למתלי ששניהם טעו טעייה אחת ועיין להתוס' בד"ה לר"מ ומה שהקש' השע"ה מהא דפריך בסנהדרין ד"מ עיין למהרש"א שם ועיין לה' תומים סי' ל' ע"ש:

דף יב:

בד"ה ניכול וכו' דהא צריך לשרוף וכו' עכ"ל והגמ' דשני בלישניה דבל"ב קאמרי עד סוף ו' ובל"ק קאמר כולה שית היינו אי לאו טעמא דשריפת חמץ:

בד"ה בשית וכו' עדות מסורה לזריזין וכו' עכ"ל עיין מ"ש מהרש"ל ז"ל ואפשר דאי הוה תני שש ושבע הו"א בין ו' לשבע הוא דלא טעו דבו' החמה באמצע ובשבע מן הצד אבל בין ה' לשבע טעו דלא דייקי אינשי בין מזרח למערב ואין להקשות אמאי אצט' לעיל למיהב להו כל טעותייהו מתחי' שעה רא' עד סוף ו' והא בין ה' לו' לא טעו אינשי גבי עדות דזריזין הן די"ל בין סוף ה' לשש טעו ואפי' בין סוף ה' לסוף ו' דבסוף ה' נמי כבר התחילה לעלות בקרנתא ולא כ' התוס' דזריזין ולא טעו אלא בין תחילת ה' לשש:

בד"ה אימתי וכו' וק' לר"ת וכו' הנה מה שהק' הא לר"י גזר וכו' י"ל דהוי גזירה לגזירה דשמא לא ימצא עצים וימתין לשבע ושמא יאכלנו ובכ"הג לא גזר ר"י ומה שהקש' דמתני' קרי לו' שעת ביעור י"ל דמתני' איירי בבדיקה דהיא דרבנן לכך נקט שעת ביעור דרבנן דהיינו שש אבל הכא ר"י אדאורייתא קאי ובדאוריית' שעת ביעור היינו שבע וכמה שפי' התוס' דבשעת ביעורו דהיינו בשש השבתתו בכל דבר איכא למידק דבגמ' לקמן דכ"א ע"ב אמתני' דלא יסיק בו תנור פריך בגמ' פשיטא ומשני לא צריכא אלא לר"י דאמר אין ביעור וכו' ע"ש והתם בשש איירי דקאי אעבר זמנו דמוקי לה בגמ' שם בשעות דרבנן הרי דבשש ס"ל לר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה ועיין להשע"ה בפ"ה מה' יס"הת בענין שלא כדרך הנאתו ע"ש ועיין להפר"ח בריש ה' פסח בדין הביטול ע"ש בריש דבריו:

דף יג.

בפירש"י בד"ה מזון וכו' וע"פ אסור לאכול מן המנחה ולמעלה עכ"ל דבריו תמוהים טובא דבלא"ה זמן סעודה ג' אחר חצות ואז אסור לאכול חמץ ועוד הא דתנן בר"פ ע"פ מן המנחה אסור לאכול היינו מנחה קטנה כדמסיק בגמרא שם ע"ש וסעו' ג' מזמן מנחה גדולה ועוד דתנן שם סמוך למנחה ומר ניהו קאמר מן המנחה ולמעלה וע"ש בהר"ן בר"פ ע"פ:

בד"ה טהורות וכו' או יוציאם לכלבי כהנים עכ"ל ק' דהא אכילת כלבים הוי כמו ביעור ואין מבערין קדשים ביו"ט כמו שאין שורפין כדפירש"י לקמן דמ"ו ע"א אמתני' דכיצד מפרישין חלה ביו"ט ע"ש וע"ש במהרש"ל ז"ל ועיין בפירש"י ותוס' בביצה דכ"ז ע"ב ובהר"ן שם ולקמן אמתני' הנז' ועיין להתיו"ט סוף תמורה ובחי' למס' שבת דכ"ג ע"ב כתבתי בזה:

תוס' בד"ה ר"ג וכו' וי"ל דאבע"א סמיך עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונר' דהמתרץ והמק' ידעי לה שפיר לההיא ברייתא אלא דק"ל מאי חזית דסמכת אההיא ברייתא הא סתם לן תנא כר"מ והוי מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ומשני ההיא לאו סתמא גמורא דמספק"ל היכי סתם ולכן סמכי' אההיא ברייתא והדר ק"ל דהא ר"ג מכריע ומשני לאו הכרעה היא ואבע"א דלגבי הכרעה נמי סמכי' אההיא ברייתא:

בד"ה מאי וכו' וי"ל וכו' וגבי כיסת' וכו עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ועיין להתוס' בכתובו' שם ע"ש. ע"ב גמ' מפני חמץ שבה פשיטא נר' דלא פריך פשיטא אלא על הטעם אמאי אצטריך למתני אבל עיקר מאי דתני חג המצות אצט' משום סיפא דברייתא הובאה בביצה די"ט ע"ש וגם למאי דמשני ל"נ אלא בי"ד הוא על הטעם די"ד נמי נכלל בחג המצות וחג המצות גופיה ודאי נכלל כמו חג המצות דסיפא דברייתא ובהכי ניחא מאי דק' מאי דפריך פשיטא נימא דאתא לאפוקי מס' רב אחא דיליף שאור דאכילה משאור דראיה כדאית' לקמן דכ"ט ועפי"ה ניחא דאפי' לא תני הטעם הוה ידעי' זה ולא פריך פשיטא אלא על הטעם והגידו לי שהפנ"י עמד בזה ותי' משום דר"א הדר ביה והוא דחוק דמ"מ כ"הג לא פריך פשיטא ומ"מ ק"ל אמאי תני מפני חמץ שבה והלא אפי' מפני מצה שבה לא יביא דכיון דאסור לאכול מצה בע"פ הוי ממעט באכילתו ואפי' דנימא דיכול לבשלה או להחזירה לסולתה ולעשות אותה במי פירות כדעת המתירין כמבו' בדברי האחרוני' מ"מ מן המנחה אסור כל מילי כדאי' בר"פ ע"פ ע"ש בתוס' וא"כ הוי ממעט באכילתו ומכח קושי' זו נר' דכל כ"הג לא הוי ממעט באכילתו כיון דמותר לאכול בלילה שלאחריו ומכאן תשובה למ"ש מהר"ץ בתשו' לישב דברי רש"י לקמן דפ"ח דכ"הג הוי ממעט באכילתו ע"ש ועיין להשע"ה בה' ק"פ ע"ש מיהו ק' דקתני אין מביאין בחג המצות משמע אפילו בשביעי של פסח ואמאי הרי יכול לאכול בלילה כיון דבכ"הג לא הוי ממעט באכילתו ואפ' דביום שביעי בלא"ה אין מביאין דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ועיין בביצה שם:

שם אלא לעולם שנשחט הזבח פירש"י וקמ"ל דאע"ג דבעי עיבור צורה וכו' וק' דהא עיבור צורה הוא לינת לילה אחת כפירש"י לקמן דפ"ב ע"א ועיין להתוס' לקמן דט"ו ע"א וא"כ הכא דודאי בי"ג דאין מביאין תודה בי"ד וכמ"ש התוס' וכיון דבי"ג איירי הרי כבר נעשה לו עיבור צורה וצ"ל דרש"י מפ"ל בי"ד ובעבר והביא דאין מביאין דקתני היינו לכתחילה:

תוס' בד"ה אמר וכו' קרי ליה ר' וכו' עכ"ל עיין מהרש"ל לקמן דנ"ב ע"ב וזה רבות בשנים ששמעתי ממורי ורבי נר"ו שהיה אומר שנעלם ממהרש"ל דברי רש"י בביצה די"א ע"ב ע"ש:

בד"ה כשירות וכו' וא"ת וכו' עכ"ל הא דמשמע להו דבשל חמץ איירי ולא של מצה דמשמע להו כיון דסי' לבער החמץ הוא דהיו עושין כן ודאי דשל חמץ נינהו:

דף יד.

בד"ה שתי פרות וכו' בירוש' וכו' עכ"ל ק' לפמ"ש התוס' בר"פ מקום שנהגו דאיסו' מלאכה בע"פ מחצות מדאורייתא הוא א"כ ודאי שאסרו שתי שעות קודם כמו אכילה דמ"ש כיון דתרווייהו דאורייתא נינהו וא"כ בחמש איך חורשת אחת מהן ולמ"ל להירוש' להק' מכח המנהג:

מתני' לא נמנעו מלשרוף את הבשר וכו' כ' הפנ"י דמתני' לא אתיא כב"ה דס"ל בסוף שקלים דכל הקדשים נשרפין בחוץ חוץ משנטמא בולד הטו' בפנים דנשרף בפנים דלדידהו לא מ"ל דנשרפין ולד הטו' ואב הטו' במקום א' אלא בחוץ ואי בק"ק ויצאו הרי כבר נפסלו ואי בקדשים קלים איירי לא הול"ל כהנים דהא נאכלין לכל אדם ע"ש מבואר מדבריו דאם כבר נפסל שרי לטמויי אע"פ שעדיין לא נטמא כלל ותמהני דא"כ קשיא מתני' לר"ל דס"ל לקמן דל"ד דהיסח הדעת פיסול הגוף ומוכח בגמ' שם דפיסול תורה הוא ממאי דפריך וא"א פיסול הגוף אמאי תעובר צורתו ע"ש ומוכח מדברי רש"י והתוס' שם דכי נטמאו מסיח דעתו מהם וכמ"ש הפ"י גופיה שם ע"ש וה"נ כיון שנטמאו בולד הטו' מסיח דעתו מהם ונפסלו וא"כ מאי איריא דקתני נטמאו בולד אפי' הסיח דעתו לבד שרי לשורפם עם אה"ט וראיתי להצל"ח ז"ל שתמה על הפ"י ז"ל כי נפסלו מאי הוי הרי פיגול ונותר לא שרינן לשורפן עם הטמא אלא משום דאית להו טומאה מדרבנן כדאי' לקמן ע"ש מ"ש בכוונת הפ"י ונר' דכוונת הפ"י היא לאוקמתא דר"י לקמן דט"ו ע"ב דמוקי מתני' בולד הטו' דרבנן וס"ל דטעמא דפיגול ונותר משום דאסורין ולא משום טומאה כלל וקאמר לימא מסייע ליה הפיגול וכו' ע"ש בגמ' וא"כ אי כבר נפסלו ביוצא למ"ל דקתני שנטמא בולד הטו' ובהכי ניחא גם מה שהק' הצל"ח דאי מתני' בקדשי קדשים אמאי לא פריך בגמ' האי בשר דאיתכשר במאי עלה דמתניתין כדפריך לקמן ד"כ ע"ש דכל עצמנו לא הוכרחנו לאוקמה כן אלא לאוקמתא דר"י אבל לשאר אמוראי מיתוקמא שפיר בק"ק ויצאו ואף שנפסלו ביוצא לא איכפת לן וכדבר האמור איברא דק"ל לאוקמתא דר"ל לקמן דמוקי מתני' בולד הטומאה דאורייתא דמשמע דאי דרבנן לא הוה שרי' לשורפן עם אה"ט דאורייתא ואמאי הא לדידיה בשנטמאו נפסלו בהיסח הדעת פיסול תגוף וטמאין מדרבנן משום ולד הטו' דרבנן ודמו לפיגול ונותר וצ"ל דלא אמרי' כשנטמאו מסיח דעתו אלא כשנטמאו טו' דאורייתא אבל כשנטמאו טו' דרבנן לא אסח דעתו מהן וכ"ז לשי' הפנ"י לקמן דל"ד דמ"ל כן מדברי רש"י והתוס' שם אמנם לדידיה חזי ליה דאין שום משמעות מדבריהם. ואין כאן מקומו דקדק הצל"ח אמאי נקט בשר הול"ל קדשים שנטמאו בולד הטו' עם קדשים שנטמאו באה"ט וניחא ליה במ"ש הר"ש בפ"ג דטהרות דמשקה קדוש שנטמא הוי כמו אוכל ולא הוי תחי' וכי חזר ונימוח אכתי בטומאתו ולא הוי תחילה ואי נקט קדשי' הוא אפי' משק' שנימוח אחר שנטמא דהשתא כי נוגע בטומאה הוי ראשון דהשתא הוא נימוח והו"א ג' עושהו ראשון ור"ח לא ס"ל כן ולפיכך נקט בשר ע"ש ותמהני הא לא אתי למיטעי כלל דא"כ אמאי נקט אב הטו' אפילו בראשון ושני וכמ"ש התוס' בד"ה עם בשר וכו' ע"ש:

והנה מהרש"א ז"ל בקדושין דכ"ו ע"ב כ' דפיגול נותר וטמא פקע מנייהו שם הקדש וכבר דשו בו רבים דמתני' היא בכריתות די"ג יש אוכל אכילה א' וכו' דלא פקע שם נותר ומחלקים בין חלב לבשר דבחלב כיון דאם עלו לא יררו לא פקע שם קדש מנייהו ע"ש וממתני' זו מוכח דלא פקע שם קדש אפי' בבשר ואפשר דלכך נקט בשר לאפוקי דעת מהרש"א ז"ל דשרי לטמאותן אף בראשון לטומאה ולדעתו ז"ל נ"ל דמתני' בעולה איירי דגם היא אם עלתה לא תרד:

ויש לחקור בשר קדש טמא איך מטמא אחרים הא עומד לשריפה וכתותי מיכתת שיעור' ובטומאה בעי' כזית לטמא אחרים לקצת מרבוותא ועיין בתוס' בפרק לולב הגזול דל"ד ע"א ע"ש גבי תרומה ועיין למהרש"א ז"ל שם שכ' דכתותי מיכתת שיעוריה לא הוי אלא מדרבנן ע"ש ועיין לה' יעיר אוזן באות אוכל ע"ש ונ"ל דשאני הכא דגלי קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא דמשמע אפילו נגע בקדש טמא מטמא אף בעומד לשריפה ע"ד מ"ש התוס' בשמעתין בשם ר"ת כ' הצל"ח דמתני' לא אתיא אלא כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ע"ש ותמהני דר"י מודה בשש דהשבתתו בכל דבר לפיר"ת לקמן בפ' כ"ש והיא שי' הר"מ כמ"ש ה' שאגת אריה סי' ור"י בגמ' לקמן מוקי מתני' בשש ע"ש:

גמ' בולד וכו' יש לחקור הא קלה על קלה ואמרינן שבע ליה טומאה ולא מקבל תו טו' כדאי' בפ' הקומץ דכ"ד דבעי רבא עשרון שחלקו ונטמא והניחו כביסא אי אמרינן שבע ליה טומאה הרי אע"ג דמהני ליה הטומאה של עכשיו לטמויי החצי האחר דבביסא אעפי"כ אמרי' שבע ליה טו' ה"נ אע"ג דמהני ליה לעשותו שני לטמויי אחריני נימא שבע ליה טו' ועיין להמש"ל בפי"ב מה' אה"ט מ"ש בכוונת בעית רבא ע"ש ויש לחלק בפשוט ומ"מ למדנו מסוגיין דאף דטמא מדאורייתא מקבל טו' דרבנן לטמויי אחריני ולא אמרי' שבע ליה טו' אף דהוא דרבנן על דאורייתא שהרי במסקנ' מוקמי' לה באוכל מטמא אוכל מדרבנן ועיין לה' פנים מאירות ח"א סי' י"ז ע"ש:

עו"ש והא אין אוכל מטמא אוכל יש לקשר הקושי' בדוקא על ר"י דאי לאו אוקמתא דר"י דמוקי בולד ולד הוה מוקמי' לה בולד הטומאה דרבנן ומוסיף טומאה דאורייתא על טו' דרבנן והשתא י"ל אף דאין אוכל היינו לטמויי אבל לאפסולי מיפסל כיון דס"ס לא עשה כיוצא בו ועיין להצל"ח בדברי התוס' ע"ש אבל ר"י מ"ל דולד הטו' דאורייתא וא"כ ע"כ דמוסיף טומאה היינו ג' לעשותו ב' וא"כ לטמויי איירי וע"ז פריך והא אין אוכל מטמא אוכל:

עו"ש הניחא וכו' לכאורה למ"ד דוקא קדשי' תק"ל סיפא דתרומה ואי מוקמי' לה מדרבנן גם רישא מדרבנן ומאי פריך ונר' דברישא מ"ל דהיא דאוריי' דאי דרבנן כיון דטומאה א' דאורייתא ושנייה דרבנן אף דהוסיף לעשותו ב' מדרבנן לא מקרי הוספה וזהו מאי דחדית ליה המתרץ ואולם לפמ"ש ר"ת דס"ד דגמ' דאין אוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן קשה מסיפא וכבר עמד בזה מהרש"א ז"ל ע"ש ונ"ל דלמ"ד בקדשים אוכל מטמ' אוכל דאורייתא ס"ד שפיר דגזרו בתרומה וחולין אטו קדשים אבל למ"ד אפי' בקדשים לא מטמא מדאורייתא ס"ד דלא גזרו:

עו"ש מדרבנן מיהא מטמא ואף על גב דמשקה בי

מטבחיא דכן דבקדשים העמידו על דין תורה היינו בקדשים טהורין אבל בקדשים טמאין ליכא הפסד קדשים:

שם מאי הוי שני מאי קמ"ל אף על גב דהוי ראשון מדרבנן דמשקה הוא מ"מ מ"ל דרע"ק אתא לאוסופי דאורייתא דאי דרבנן מאי איריא שנטמא בט"מ אפי' בראשון וב' נמי וכדקאמר לקמן דהשתא נמי ידע לה להא מילתא ומאן דפריך מאי דוחקיה נמי ידע לה דאיכא הוספה מדרבנן אלא דהכי פריך דילמא הוסיף דהכא פסול וטמא ודנקט בט"מ בא להוסיף דשרי לעשותו טמא מדאורייתא ודוקא לקמן דבעי למימר טומאת משקה דרבנן ואפי' נטמא בט"מ לא מטמא אלא מדרבנן ולהכי פריך אפי' א' וב' נמי והיינו דרבא גופיה קאמר מתני' קשיתיה ליתני שנטמא בשרץ ול"ק ליתני בא' וב' כדקא' לקמיה ועוד נ"ל כיון דהשתא קיימא האי סוגיא אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל וכדכ' התוספות ולדידיה ר"ח קאמר אע"פי שמוסיפין טומאה דאורייתא על טומאתו וכדאי' לעיל וכיון דר"ח הוספה דאורייתא גם רע"ק ודאי כן הוא דאל"ה גם ר"ח מוסיף ארע"ק דממילתא דרע"ק לא שמעי' מילתא דר"ח אע"ג דשרי לאוסופי טו' דרבנן לא שמעי' דשרי לאוסופי טו' דאוריי' וכה"ג כ' התוס' לקמן בד"ה התם ע"ש ואף דשם כ' דמדשרי לקלקולי בדאורייתא ולא שמעי' דרבנן מ"מ ודאי דמכ"ש דמדשרי דרבנן לא שמעי' דשרי לקלקולי בטו' דאורייתא ולכך נקט רבא מתני' קשיתיה ליתני טו' שרץ דלא מ"ל ליתני א' וב' כיון דהשתא קיימי' אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל וכאמור ולקמן דקאמר דילמא לטמויי אחרים מדרבנן הגמ' הוא דפריך לה אליבא דמ"ד משמיה דרבא אין אוכל מטמא אוכל אבל למ"ד אוכל מטמא אוכל ור"ח בדאוריי' איירי גם רע"ק בדאורייתא איירי ולא פריך מידי וניחא בזה גם מה שהק' מהרש"א ז"ל לקמן על פירש"י דפי' ליתני שנטמא סתם ואנא ידענא דבאב הטו' איירי דדילמא שנטמא במשקה ע"ש ועפי"ה ניחא שפיר דבהא ליכא למטעי דודאי בדאורייתא איירי כמו ר"ח ועיין להצל"ח:

ודע דהר"מ בפ"ו מהלכו' אה"ט פ' טומאת משקה לטמא אחרים דרבנן ובפי"ט מה' פיסולי המוק' העתיק להא דרע"ק כלשון המשנה ולדידיה ק' אפי' א' וב' ועיין להכ"מ שם ולה' צ"ק במנחות ועיין להר"מ בפי' משנתנו:

תוס' בד"ה דאיכא וכו' דאכתי לא גזרו וכו' עיין להתוס' לקמן בד"ה אפי' ע"ש:

דף יד:

פירש"י בד"ה נוקמה וכו' דאלו שמן של קדש וכו' עכ"ל. לכאורה נר' דק"ל מאי פריך נוקמה בשל קדש לבד אלא דזה אינו דמ"מ פריך שפיר מאי דוחקיה נוקמה בשמן של תרומה ואתא לאוסופי פסול וטמא ועוד ע"כ בתרומ' איירי דקתני שנפסל דבקדש טמויי נמי מטמא לשי' רש"י אפי' בט"י לכן נר' עיקר דק"ל מאי פריך מאי דוחקיה נימא דמ"ל דאיירי בתרווייהו בקדש ותרומה מדנקט סתמא ודנקט שנפסל משום דאיירי אף בתרומה והשתא בקדש ליכא הוספה ולכך מוקי בשל מתכות ותי' דבשמן של קדש לא מיתוקמא כלל:

בד"ה ש"מ וכו' דאמר שהשמן שהוא ג' עשאוהו ראשון וכו' עכ"ל נקט עשאוהו א' דכן אוקמ' ר"י לעיל וגם לפום ההיא אוקמתא הוא דהוכיח רבא דטו' משקה דאורייתא דאי מוקמי' לה בנר של חרס א"ש גם אי ס"ל טו' משקה דרבנן ולא פרכי' אפי' א' וב' נמי דע"כ מתני' ל"ד דהא אפי' אי טו' משקה דאוריי' אכתי הו"מ למנקט שנטמא סתם אי מוקמת לה בנר של חרס וע"כ דלא דייקי' בהא מילתא ועיין להתוס' במנחות דף ל"א שכ' בפ"ק דפסחים מוכח דשמן משקה דקאמ' הוסיף רע"ק וכו' ומוקי לה בנר של מתכת ואמ"ר ש"מ טומאת משקה דאורייתא וכו' ע"ש ולכ"א מ"ש ומוקי לה בנר של מתכת וכו' הוא שפת יתר דאינו ענין לדבריה' ועפי"ה ניחא שפיר:

תוס' בד"ה ואלו וכו' אע"ג דג' של תרומה וכו' עכ"ל יל"ד נימא דההיא מדרבנן אבל מדאורייתא דוקא ג' דקדש הוא דעושה ד' והכא מדאורייתא קאמרי' דכולה שמעתא בדאורייתא איירי.

בא"ד דבפ' חטאת העוף וכו' עכ"ל שם פליגי תנאי וס"ד מעיקרא דפליגי בדאורייתא ורבא קאמר התם דל"פ אלא בדרבנן אבל בדאורייתא כ"ע לא מטמא והכא אתיא כרבנן לפום הס"ד וככ"ע למסקנא וע"ש בתוס' שכ' דהגמ' בסוטה ס"ל כס"ד ע"ש:

בא"ד מיהו תימה דג' דט"י וכו' עכ"ל וק' גמ' ערוכה היא בסוטה דף דפריך הק"ו דר"י ט"י יוכיח ומשני כאבא שאול ע"ש ונ"ל בכונתם דלרע"ק ס"ד דגמ' לקמן די"ח דס"ל ק"ו דר"י ע"ש ולכן מק' לרע"ק היכי ס"ד דס"ל ק"ו דר"י הא י"ל ט"י יוכיח ואיהו ס"ל כרבנן דאבא שאול כמו שהוכיחו מההיא דהסולת והקטור' וכו' ואף דהגמ' בסוטה פריך על האי שינויא אפי' אליבא דר"י לחודיה מ"מ הדברים מוכרחים דס"ל לר"י כאבא שאול אלא דלא דק בלישניה דנקט מח"כ:

בד"ה אפי' וכו' והכא מ"ל בלא נקרש וכו' עכ"ל אפשר דמ"ל כן מדנקט רע"ק ט"י ולא נקט ב' דעלמא אלא ע"כ בלא נקרש דכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחי' חוץ מט"י:

גמ' נימא קסבר ר"מ וכו' נר' מפירש"י דמפ"ל לכולה האי שמעתא כמ"ד אין אוכל מטמ' אוכל ולדידיה מוקמי' ולד הטו' דרבנן דהשתא ר"ח אשמועי' דג' דרבנן מותר לעשות ב' דרבנן מדברי ר"ח אבל למ"ד אוכל מטמא אוכל לא מיתוקמא בולד הטומ' דרבנן דא"כ לא מוסיף רע"ק מידי ואדרבא מיגרע גרע שהרי מדברי ר"ח שמעי' דג' דרבנן מותר לטמאותו מן התורה ומה שהוצרכו בגמ' לו' ואב הטו' דאורייתא היינו דאי אב הטו' דרבנן אין ללמוד מזה לתרומה בשש דמותר לטמאות באוכל כיון דהאוכל טמא מדאורייתא אף דאינו מטמא מדאורייתא מ"מ ל"ד לאב הטומאה דרבנן דעיקר הטו' מדרבנן ולכך מוקי לה בדאורייתא דהשתא הוי דומה בדומה ממש וכל זה מתבאר מדברי רש"י ז"ל למדקדק בלשונו הטהור ולפמ"ש לעיל דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל פיסולי מיהא פסיל מדאורייתא א"ש טפי בפשי' ומ"ש רש"י ז"ל שנטמא בכלי שנטמא במשקה ולא פי' שנטמא באוכל לפום סברא דהשתא דקיימי' למ"ד אין אוכל מטמא אוכל היינו נמי מה"ט דאי נטמא באוכל לא הוי דומיא לתרומה בשש שעות דעיקר איסורו מדרבנן ומה שהוכרח רש"י לו' דכל אב הטומא' דאורייתא נר' דק"ל מנ"ל לר"מ דאיירי באב הטו' דאורייתא לזה פי' דסתם אב הטו' הוא דאורייתא אבל ולד הטו' כיון דאיכא דאורייתא ואיכא דרבנן מדלא פי' ר"ח דבריו מוכרח דאיירי בדרבנן דתפשת מועט תפשת ונר' דגם שי' התוס' כן הוא דכולה האי סוגיא אזלא כמ"ד אין אוכל מטמא אוכל ומה שהק' בד"ה הכא טהור דלוקמה בשבע וכו' היינו דמדר"ח שמענו דג' מדאורייתא מותר לעשותו ב' מדרבנן ור"מ יליף מינה לאיסורא דאורייתא דמותר לעשות ג' דרבנן וניחא בזה מ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש דאף שכ' התוס' לקמן דאיסור הוי פסול ולא טמא היינו לענין שאין ללמוד לאיסור דרבנן לטמאותו בטו' דרבנן מטמא וטמא דרבנן וכן אין ללמוד אסור דאורייתא בטו' דאורייתא מטמא וטמא דרבנן אבל איסור דאורייתא בטו' דרבנן מטמא דאוריי' בטו' דרבנן ילפי' שפיר וכ"הג כ' התוס' לקמן בד"ה דאוריי' דבטומאו' דרבנן לא משמע ליה לחלק והיינו בדרבנן בדאורייתא וה"ה איפכא באופן דדוקא בדרבנן בדרבנן ודאורייתא בדאורייתא הוא דמפלגי' בין טמא וטמא לפסול וטמא וע"ש במהרש"א בד"ה דמדאורייתא וכו' ועפי"ה ניחא דברי התוס' בד"ה התם שהק' למ"ד אין אוכל מט"א מאי פריך והשתא אמאי לא ק"ל זאת לפנים במאי דפריך בדר"ח התם טמא וכו' דלמ"ד אוכל מט"א בקדשים דוקא מאי פריך הא לדידיה דר"ח הוי דאורייתא בדאורייתא ודר"מ דרבנן בדרבנן ועפי"ה ניחא דלא ק"ל אלא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל משום דסוגיא אזלא אליביה מיהו בלא"ה י"ל דמדר"ח לא ק"ל משום דהתם טמא וטמא והכא אסור וטמא ולא כ' בדבור הקודם דאסור דמי לטמא אלא לענין דרבנן בדאורייתא כמו שנתבאר:

ומן האמור אתה תחזה דאין מקו' למה שהק' מהרש"א בסה"ד אמאי לא ק"ל למ"ד אוכל מט"א דלפום אוקמתא דאיירי בולד הטו' דרבנן לא מיתוקמא אלא כמ"ד אין אוכל מט"א ונראה דזו עצמה תכלית קושיית הירושל' דאף דקאמר בא לפחות מ"מ אין זו קושי' די"ל דמ"ד אוכל מט"א לא מוקים לה בולד הטו' דרבנן כיון דהירושל' הביא הב' אוקמתות דר"י ודב"ק אלא דסמך הירוש' אקושי' למ"ד אין אוכל מט"א וכקושי' התוס' ודלא כמ"ש מהרש"א ז"ל:

והנה התוס' בזבחים ד"ג הק' קושיא זו ותי' וי"ל אע"ג דתני ליה אי לא הוה תני ליה לא הוה ק"ל מידי ונר' כוונתם דהיכא דאיכא חידושא בזה וחידושא בזה פעמים שיאמר התנא בלשון הוסיף ופעמים שלא יאמר ואין להקפיד ע"ז אבל הבה"ז הגיה לא הוה קמ"ל מידי וע"ש בפי' ודבריו תמוהים וכבר תפש עליו הצ"ק ופי' מדרבא דאמר ש"מ מדרע"ק טו' משקין דאורייתא דלא שמעינן אלא מדקתני הוסיף כפירש"י ע"ש ודבריו תמוהים דהא קאמ' בגמ' מדל"ק בראשון וב' ועיין להצל"ח מיהו מ"ש רש"י בדברי רבא מדקאמר הוסיף נר' דהיינו למ"ד אוכל מט"א דלדידיה א"צ לדיוקא מדלק' א' וב' וכמו שכתבתי למעלה ויש מקום בזה ליישב דברי הצ"ק ע"פי מה שמתבאר מדברי התוס' לקמן דט"ו ע"ב דר"א לית ליה הכרח דרבא וא"כ למ"ד אין אוכל מט"א י"ל דס"ל לרע"ק עו' משקין דרבנן אבל למ"ד אוכל מט"א בהכרח דטו' משקין דאורייתא מדקאמר הוסיף ודברי התוס' דזבחים אזלי למ"ד אוכל מט"א ומ"מ לא פלטי' מדוחקא לכן נראה עיקר בכוונתם כמ"ש ובעיק' קושי' בזבחי' נר' די"ל דל"ד לההיא דהכותב טופסי גיטין דהתם כיון דחד תנא תני להו לכולהו כיון דאיכא חידוש בהאי וחידוש בהאי לא אורחיה למתני הוסיף אבל הכא כיון דרע"ק שמע לדברי ר"ח ומוסיף עלייהו מאי איכפת לן אי איכא חידוש בחד צד כדר"ח יותר מדרע"ק:

הקשה מהרש"א ז"ל לתי' הירוש' כיון דאיירי בטו' דרבנן אמאי מוקמי' בולד הטו' דרבנן נוקמה אפי' בולד הטו' דאורייתא ומאי מדבריהם מדברי רע"ק ע"ש וי"ל דלא ידעי' דרע"ק איירי בטו' דרבנן אלא אחר דר"ח איירי בולד דרבנן ומכח קושי' הירוש' אבל אי ר"ח איירי בדאורייתא מנ"ל לר"מ דרע"ק איירי בטו' דרבנן והגמ' דנקט מדברי ר"ח משום דהוא העיקר וה"ה דגם מדברי רע"ק שמענו וא"ש לפ"ז דנקט מדבריהם ולא מדבריו כדפריך הגמ' לקמן מיהו י"ל בזה מדברי הכהנים דלא נמנעו והנה לתי' הירוש' אתיא אוקמתא זו דולד הטו' דרבנן אפי' למ"ד אוכל מט"א דר"ח קאמר ג' דרבנן מותר לעשותו ב' מן התורה ורע"ק הוסיף ג' מדרבנן מותר לעשות א' מן התורה ולפ"ז ק"ל אמ"ש התוס' בד"ה באב הגמ' דנקט אב הטו' דאורייתא ל"ד ע"ש ואמאי לא ניחא להו למי' עדיפא מינה דנקט אב הטו' דאורייתא כי היכי דליתי למ"ד אוכל מט"א הילפותא דיליף ר"מ מדר"ח ומכח קושי' זו היה נ"ל דס"ל דתלמודין לא ס"ל להא תי' דהירוש' מדל"ק מדבריהם מדברי ר"ח ורע"ק אך מדברי התוס' בד"ה בולד אין נראה כן לר"מ לא היה צריך לאוקמה בולד ולד אלא דר"ח קמ"ל דב' מדרבנן שרי לעשותו ב' מדאורייתא ע"ש ואי איתא היאך אפשר לו' כן דא"כ מה הוסיף רע"ק אלא ע"ב דאיירי בטו' דרבנן ועיין בפירש"י לקמן באוקמתא דר' ירמיה ע"ש ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה דמדאורייתא ע"ש:

דף טו.

גמ' דת וכו' ר"י אומר אם הית' מוכחת וכו' נ"ל להוכיח מכאן כדעת הר"מ בפ"י מה' טו"מ דחומר הספיקות מדבריהם דכל ס' רחמנא שרייה ע"ש דהשתא א"ש דר"מ מדברי ר"י יליף דכיון דאסורא מדרבנן ומס' ושרי ר"י לטמאותה בטו' דאורייתא ה"נ למ"ד אוכל מט"א בתרומ' בשש לשורפה עם הטמאה הוי דומה בדומה ולמ"ד אין אוכל מט"א יליף מכ"ש אבל להסוברים ס' דאורייתא לחומ' מדאוריית' א"כ מאי דשרי ר"י היינו אסור מדאוריי' לטמאותו מדאורייתא והיכי יליף מינה תרומה בשש דרבנן לטמאותה מדאורייתא למ"ד אוכל מט"א וגם למ"ד אין אוכל מט"א אין ללמוד דרבנן בדרבנן מדאוריית' בדאוריי' כמו שהוכיחו התוס' בשמעתין והנה התוס' בד"ה דמדאו' כ' בס"ד ואור"י דהא דשרי ר"י וכו' היינו בתלויה דאוריית' ע"ש ולכאורה ק' דאפי' תלויה דאורייתא מ"מ אינה אסורה אלא מדרבנן דחומר הספיקות מדבריהם כמו שהוכחתי משמעתין גופה וא"כ עדיין קשה לר' יוסי ונ"ל במ"ש האחרונים ז"ל דד"ז דחומר הספיקות מדבריהם או מ"ה תלוי בפלוגתא דתנאי גבי אשם תלוי אי בעי' חתיכה מב' חתיכות דלמאן דלא בעי חתיכה מב' חתיכות ע"כ חומר הספיקות מדאורייתא מדמביא אשם תלוי אבל למאן דבעי חתיכה מב' חתיכות י"ל אשם תלוי שאני דאיתחזק איסורא וא"כ א"ש דברי התוס' דקאי אליבא דר"י ואיהו ס"ל דלא בעי חתיכה מב' חתיכות כדקאמר בגמ' בכריתו' בס"פ דם שחיטה ע"ש וא"כ לדידיה ס' דאוריית' לחומר' מדאורייתא ועפי"ז ניחא שפיר דלא פריך בגמ' אי רבי יאושוע דחבית שנולד בה ס' טומאה מ"ט דרבי יוסי די"ל דלאוקמתא זו בהא פליגי דר"מ ס"ל בעי חתיכה מב' חתיכות וא"כ חומר הס' מדבריהם ולכך יליף שפיר לתרומה בשש שעות דרבנן אבל ר"י ס"ל לא בעי חתיכה מב"ח ולכך לדידיה ליכא למילף מהא דר' יהושע אך קשה דכר"פ ס' אבל הוכיחו בגמ' דר"מ לא בעי חתיכה מב"ח מדתניא השוחט אשם תלוי בחוץ ר"מ מחייב וי"ל דל"ק הגמ' כן אלא לר"ן דמ"פ הטעם דבע"י חמב"ח משום דאיתקבע איסורא וכיון דר"מ לא בעי קביעותא לאיסורא א"כ לא בעי חמ"ח אבל לר"ז שם דמפ' הטע' משום דבעי' אפשר לברר איסורו אה"נ דגם לר"מ בעי חמ"ח ואשם תלוי אפשר לברר איסורו ע"י הכרת החתיכות הא' שהביא אשם תלוי על אכילתן ועיין להתוס' בגיטין דע"ד ע"א בד"ה אשם ובד"ה ר"י שנר' מדבריהם דר"מ בעי חתיכה מב"ח וע"ש במהרש"א ז"ל ועיין להתוס' בשמעתין בד"ה חבית ע"ש:

והנה מהרש"א ז"ל בד"ה דמדאוריית' כ' דמ"ש התוס' לר"י ל"ד דאליבא דר"ש מוקמי' לה ע"ש ונר' דגם לר"י צ"ל כן שהרי בברייתא דר"י גופה קאמר טעמא דאין שורפין תלויה שמא יבא אליהו ויטהרנה משמע הא לא"ה שורפין ואמאי הא לדידיה ג' דרבנן אסור לעשותו ב' וע"כ לו' בתלויה דאורייתא כמ"ש התוס' ודע דמ"ש רש"י בטעמא דר"י דס"ל יש אם למסורת ע"ש בגמרא דבכורות דמסקנא לא קאי הכי וכבר עמד בזה ה' תיו"ט שם ע"ש:

עו"ש אבל היאך נשרוף התלויה עם הטמאה וכו' פי' מהרש"ל ז"ל דר"ל מדר"ח אין ללמוד לתלויה עם הטמאה אבל מדרבי יאושע יש ללמוד דקושטא הוא דרבי יאושע שרי לשרוף התלויה עם הטמאה אפי' לר' יוסי כדתנן במשנתנו ע"ש וצ"ל דר' יוסי כך קבלה בידו דלר"י שרי לשרוף התלויה עם הטמאה שהרי מההיא דחבית שנולד לה ס' טומאה אין ללמוד דגרמא היא ומחבית דגת לר"י אין ללמוד דש"ה דאיכא הפסד חולין דאל"ה אפילו טהורה נמי אלא ע"כ דקבלה בידו לפ"ד. מהרש"ל ז"ל ואין זה מהדוחק דבלא"ה עכ"ל כן לר"ש אליבא דר' יאושע דשרי בתלויה ואסר בטהורה כדתניא לעיל די"ג ע"א ומאי דפריך הגמ' אי ר"י היינו לאוקמא דר"ל דאי לאו דאיכא בברייתא כן לא מוקים לה בהכי מיהו הדבר תימה איך נעלם ממנו סוגיא דלקמן ד"ך דפרכינהו בגמ' ומשני הא ר"י הא ר"ש ועיין למהרש"א ז"ל ונ"ל דהגמרא לקמן בס"פ איירי אליבא מאן דמוקי מדבריהם מדברי ר"ח ואמר לו ר"י מדר"ח לית לן למילף וקאמר ליה תו דבדין זה אפילו מאן דמיקל וכו' וכדפי' בגמ' שם דברי ר"י במשנתינו אמנם למ"ד דיליף מר"י כיון דר"מ מייתי דר"י הו"ל לר"י למי' ליה קושטא דמילתא לדידיה במאי פליגי ולא יוצדק לפ' אפי' מאן דמיקל אלא אי ר"מ לא מייתי להו אלא מדר"ח:

תוס' בד"ה ולד וכו' הא אינו נשרף אלא בעיבור צורה וכו' עכ"ל ה"ה דהו"מ לאקשו' הא נותר מטמא את הידים וא"כ גזרו עליו שיהא א' ומאי מוסיף טו' על טומאתו דקאמר ר"ח וע"פ מ"ש בביאור שי' רש"י ז"ל באוקמתא זו דולד הטומאה דרבנן א"ש ע"ש ועמ"ש לקמן גבי ברייתא דהפיגול והנותר ע"ש ובמ"ש התוס' אי עיבור צורה לאו נותר א"ש עיין בדברי רש"י לקמן דל"ד ע"א שכ' להדיא דעיבור צורה הוי נותר ע"ש וי"ל דהתם איירי בקדשי קדשים דבעבור לילה אחד הוי נותר:

בא"ד הק' ר"י למ"ד וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א ז"ל לר"מ ג' קמ"ל ע"ש י"ל דפשיט"ל ע"י עצים ולבונה אבל דחיקא להו לאוקמי ר"ח בהכי דא"כ פליגי ר"מ ור"י בדר"ח במאי מיירי ותי' דאה"נ דפליגי בהכי מיהו ק' בתי' דבגמ' קאמר ר"י לטעמיה דטומאת משקין דאורייתא ולפ"ד י"ל דכ"ע טו' משקין דרבנן ופליגי במציאות דר"ח ועכ"ל דלתי' איירי ר"ח בעצים ולבונה שנטמאו במשקין ועיין לה' צל"ח ז"ל ומ"ש עוד מהרש"א ז"ל ולא ניחא להו למי' דרבינא וכו' הוא תמוה דא"כ מאי טעמא דר"י דאמר אינה היא המידה כיון דלכ"ע ילפינן איסור מטומאה לפיר"י דמטעם זה הוא דהוכרח לפרושי כתי' דר' ירמיה דאי מכח קושי' עיבור צורה הו"מ לפרושי שנטמא באוכל ולאו כל הטומאות שוות וא"כ ר"י מק' שפיר לשי' ורש"י לקמן דפי' כן אזיל לשי' דפירש כאן ולד הטו' דרבנן כלי שנטמא במשקין:

בא"ד וס"ל חיבת וכו' אע"ג דר"ל בעי לה וכו' עכ"ל לכאורה לעיל די"ד ד"ה דאיכא וכו' הו"ל למי' כן ע"ש בס"ד ונר' דהתם כדרבנן איירי וס"ל דבעייא דר"ל היא בדאורייתא אבל מדרבנן מנינן א' וב' ועיין להתוס' בחולין דל"ז ע"ש:

בד"ה דמדאורייתא וכו' וי"ל דלא יליף טפי אלא מכיון וכו' עכ"ל לפ"ז האי מ"ד משמע ליה בין דאורייתא לדרבנן ומ"ד אוכל מט"א ע"כ דלא מחלק כמ"ש בקושי' והא ודאי דחוק דפליגי בהאי סברא ע"כ נר' דמ"ש לא מ"ל לחלק היינו לגבי דרבנן לטמאותו בדאוריית' אבל דרבנן בדרבנן ללמדו מדאוריית' בדאוריי' יש לחלק שפיר ואף דבקושי' צדדו גם בזה למ"ד אין אוכל מט"א אין בכך כלום דצדודי בעלמא הוא לו' דאפ"ת די"ל כן קשה ועמ"ש לעיל בד"ה נימא ע"ש ברם אכתי יש להבין בתי' זה הא לפמ"ש לעיל בשם הירושלמי דרע"ק איירי בט"י דרבנן ומוכח מדבריהם דגם שי' תלמודין כן הוא וכ"כ שם מהרש"ל ז"ל וא"כ יש ללמוד הכל מרע"ק לחודיה ואמאי אצט' לדר"ח ומכח זה יש להכריח דאין כוונתם שהביאו הירושלמי לו' דתלמודין הכי ס"ל אלא דהדברים תמוהים דמדברי התוס' בדבור הקודם לזה נר' דס"ל דגם תלמודין מוקי לה בהכי כמ"ש לעיל בד"ה נימא ונ"ל דס"ל דלמ"ד אוכל מט"א בהכרח הוא דמוקי לה בט"י דרבנן דאל"ה ק' קושי' הירוש' דקושי' קיימת היא דלא בא להוסיף כלל אלא לפחות אבל למ"ד אין אוכל מט"א כיון דהוספה מיהא איכא בדברי רע"ק שהרי אין ללמוד דאורייתא בדאורייתא מדרבנן בדרבנן אלא דמה שיש להק' הוא דר"ח נמי מוסיף וכיון דלאו קו' כ"כ היא די"ל כמ"ש התוס' בזבחים ד"ג ע"ש לא ס"ל להגמ' בט"י דרבנן והכריחם להתוס' לו' כן דאי אפי' למ"ד אין אוכל מט"א מוקמי' לדרע"ק בט"י דרבנן אמאי קאמר בגמרא מאי מדבריהם מדברי ר"ח ואמאי לא ק' גם מדרע"ק אלא ע"כ דלמ"ד אין אוכל מט"א מיהא לא מוקמי' לדרע"ק בט"י דרבנן והשתא א"ש דדברי התוס' בדבור הקודם קאי למ"ד אוכל מט"א אבל בדבור זה קאי למאן דאמר אין אוכל מט"א ברם אכתי קשה בדברי התוס' בד"ה באב אמאי לא כ' דנקט באב הטומאה דאורייתא כי היכי דא"ש למ"ד אוכל מט"א דאי מוקמי' בט"י דרבנן א"ש אוקמתא זו אפי' למ"ד אוכל מט"א ע"כ נ"ל בדעתם ז"ל דהנה רש"י ז"ל לקמן באוקמתא דרבי ירמיה כ' דלא אתיא אלא כמ"ד אוכל מט"א דלמ"ד אין אוכל מט"א ליכא הוספת טו' על טומאתו כיון דגזרו דמשקין להיות תחיל' ע"ש ולפמ"ש התוס' בדבור הקודם דאכתי לא גזרו ניחא שפיר אוקמתא דר"י למ"ד אין אוכל מט"א ולפ"ז התוס' בדבור הקודם שנר' מדבריהם דאתי אוקמתא זו למ"ד אוכל מט"א ונמשך מזה לאוקומי דרע"ק בט"י דרבנן כ"כ משום דאכתי לא ס"ד למי' דעדיין לא גזרו דהשתא בהכרח דאוקמתא זו דהיא אוקמתא דר"י גופה לפיר"י לא אתיא אלא למ"ד אוכל מט"א אבל אחר שכ' לתרץ קושי' ר"ג היכי מ"ל דעדיין לא גזרו וכו' דמהשתא אתיא אוקמתא דר"י למ"ד אין אוכל מט"א מעתה אית לן למי' דלא אתיא אוקמתא דר"י אלא למ"ד אין אוכל מט"א ודלא כמ"ד אוכל מט"א כי היכי דלא תדחוק לאוקומי דרע"ק בט"י דרבנן ועפי"ז דברי התוס' בדבור זה ובד"ה באב הוא ע"פי מסקנתם דאכתי לא גזרו ובהכי מתרצו התוספו' שפיר קושייתם דהכא דלכך לא נקט מדרע"ק לחודיה משום דאיירי בט"י דאורייתא וניחא הכל שפיר כנ"ל:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה