משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת פסחים · פרק שביעי
דף עד.
תוס' בד"ה נחתך וכו' והא חזה ושוק דאסורין לזרים וכו' עכ"ל בגמ' בחולין דצ"ח גבי זרוע בשלה מבואר דאיכא ששים כדי ביטול אלא דהתם זרוע לבד אבל הכא חזה ושוק ליכא ס' ומ"מ הא קי"ל מב"מ חד בתרי בטיל וילפותא דהתם אסמכתא בעלמא כמ"ש שם הראשונים ונר' משום דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא דקאמרי התוס' וע"ש בתוס' בחולין:
דף עה.
גמ' והא גבי בת כהן וכו' הא דלא פריך הכי ארב מתנא מברייתא דמכוה משום די"ל מתכת אש היא וברייתא דמכוה בשל עץ ולפ"ז ק' לפמ"ש התוס' דלשינויא קמא דלעיל לא פריך מידי ברייתא דמכוה אברייתא דרבי דילפי' מפסח א"צ רבויא דתשרף וקרא יתירא הוא וכן ק' למ"ש מהרש"א בתוס' דסוגיין כמ"ד גחלים לוחשות ע"ש וי"ל ובמאי דפריך ונקיף לה חבילי זמורות מפשטא דגמ' נר' דלא פריך אלא בתר דמשני דתשרף רבויא ונר' משום דאי מתכת אש היא בלא שום רבויא כיון דקרא סתמא כתיב ודאי דלא עבדי' לה אלא מיתה הקלה אפי' בלא דר"ן כדאמרי' כה"ג בפ' ד"מ דאי אתה רשאי להחמי' עליו אבל למאי דמשני דמכח רבויא הוא אבל אש דקרא היא אש דוקא פריך שפיר נקיף לה חבילי זמורות ומשני מג"ש מפקי' דדוקא שריפה נשמה ופריך ונעביד לה חמי האור הוא ג"כ ע"ד ואופן הנז' ומשני כדר"ן והדא פריך אחר דקי"ל ברור לו מינה נפיק חבילי זמורות ג"ש למ"ל וחדית ליה השתא דבלא ג"ש הו"א לאו שריפה וכיון די"ל דג"ש אתא להכי תו ליכא למי' דממעטי' חבילי זמורות מג"ש דמנ"ל הא דילמא לא אתא ג"ש אלא לגלויי דהויא שריפה ואצט' דר"נ גם למעט זמורות וניחא דברי רש"י ז"ל דלא כמהרש"א ז"ל ואין להק' למ"ל רבויא דתשרף כיון דאיכא ג"ש דבעי' שריפת נשמה ולא מ"ל אלא בפתילה של אבר או בחמי האור ומכח ברור לו עבדי' אבר דהא תרווייהו כי הדדי נינהו כדמוכח מברייתא דמכוה דמחד רבויא גחלת של מתכת וחמי האור די"ל דלעולם חמי האור עדיפי מאבר וברייתא דמכוה כיון דרבויא הוא רבי כל מילי אע"ג דל"ד להדדי אבל הכא כיון דלאו רבויא הוא אלא מכח דלא משכחת שריפת נשמה הוה מוקמי' בחמי האור והו"א דאבר לאו אש הוא וכיון דלאו אש הוא תו לא מהני דרשא דר"נ להא מילתא:
שם והא גבי פרים וכו' אין להק' לפמ"ש התוספות בד"ה באש דהומ"ל באש תמות מאי פריך הא גבי פרים לא הומ"ל הכי די"ל דלא כ"כ התוס' אלא לס"ד אבל למאי דמסיק ג"ש שריפה שריפה לא הומ"ל באש תמות וע"כ דמשמעות תשרף הוא רבויא בלא שום יתורא ופריך שפיר ומסיק דהכא הרבוי הוא מדכתיב תשרף לבסוף:
תוס' בד"ה וגרפו וכו' מחמת חום השלהבת וכו' עכ"ל יל"ד למאי דמסי' דהפת מותרת בגרפו אמאי קתני ברייתא ע"ג גחלים ליתני רבותא אפי' גרפו ונ"ל דלא כ"כ התוס' אלא לס' המבעי אבל למאי דמסיק הדרי' לסברא דגחלים עדיפי מגרפו ובהכי ניחא מה שהק' מהרש"א ז"ל למ"ש רש"י ז"ל לעיל דגחלים מותר וכ"ש גרפו דדברי רש"י הם למסקנא דשמעתין והרב ז"ל תי' דדברי רש"י הם למ"ד לוחשות דלא כ' התוס' דגרפו עדיף אלא מעוממות ע"ש ועפי"ד ניחא מ"ש רש"י לדברי האוסר היינו רבי ולמ"ד עוממות אתי הבעיא אפי' לרבנן אי עדיף גרפו מלוחשות אבל לפ"ד מהרש"א ניחא דלוחשות עדיפי מגרפו ולפ"ד מהרש"א ז"ל צ"ל דלפי המק' ממימרא דר"י בגרפו דפסח ע"כ דס"ל דתסתיים דר"י הוא דאמר עוממות ראי לוחשות שרי כ"ש גרפו דלא הוי אש והגמ' לעיל בפ' כ"ש קאמר פליגי שמואל ור"י בזה חד אמר וחד אמר ולא קאמר תסתיים הוא למאי דמסי' בשמעתין דגלי רחמנא התם וכו' מה שהק' מהרש"ל ז"ל אמאי קאמר לעיל כשאבוקה כנגדו ע"ש י"ל דלעיל איירי למ"ד לוחשות מותרות ולא כ' התוס' סברא לאסור בחום התנור שגרפו אלא לדברי האוסר בלוחשות ובמ"ש התוס' ובירוש' דייק וכו' נר' שבאו לתרץ קושייתם דעפי"ד הירושלמי ניחא דאע"ג דחום תנור שגרפו מכח השלהבת מיהו חם נמי מכח הגחלים והו"ל זה וז"ג והגמ' מבע"ל אי אמרי' בגרפו נמי נוצח כמו באבוקה דנוצח הגחלים כמו דנוצח גבי פסח חום התנור ופשיט ליה דאינו נוצח והו"ל זה וז"ג ולמ"ד זוז"ג מותר לא אמרי' יש שבח עצים בפח אלא כגורם אחד דאיסור כמו שנר' מדברי מהרש"א בפ' כ"ש דכ"ו ע"ב ע"ש ועיין מה שכתבתי שם:
דף עה:
תוס' בד"ה יטול וכו' אמאי סגי ליה בקליפה וכו' עכ"ל נראה דקושייתם לפי' ריב"א שכ' התוס' לקמן בד"ה תניא אבל לפי' ר"ת ל"ק דקליפה עצמה שנתערבה שהיא כמו חלב ועיין להש"ך סי' צ"א סק"ח ולה' פלתי שם ע"ש:
דף עו.
תוס' בד"ה בשלמא וכו' למה הפסח וכו' עכ"ל נראה דלא ק"ל מכל פסח דעלמא די"ל כיון דאיכא אש בעין כח האש נוצח ומטוי מחמת האש קודם דמטוי מחמת השפוד הוא ע"ד שכתבו התוס' לעיל בד"ה גרפו משם הירוש' וכן למסקנא דחרס רותח י"ל דאיכא אש בעין ולא ק"ל אלא לס"ד דס"ד בחרס צוננת וקאמר בשלמא למ"ד עי' גבר שפיר הלא למ"ד עי' גבר נמי קשה לל"ק מ"ש מהרש"א וניחא נמי מה שמק' בתי' התוס' שתי' דאין שפוד של עץ קולט וכו' דלר"י לעיל בר"פ דס"ל דצולה בשפוד של מתכת מאי א"ל ועפי"ה ניחא:
דף עו:
גמ' תיובתא דרב עיין מה שהק' מהרש"א ז"ל וי"ל כיון דטעמ' דתערובת טעמי' אוסר אפי' דיעבד וטעמא דתערובת גופיה אינו אוסר בדיעבד כשידוע שלא נתערבו א"כ ברישא הול"ל מטעמא דתערובת טעמים אבל שינויא דגמ' הוי איפכא ומה שתי' לקושייתו עיין פירש"י בד"ה אין צולין:
שם לימא כתנאי וכו' עיין להתוס' בפ"ב דף ע"א ובמהרש"א שם ועיין מ"ש בחי' שם:
שם ומדשבת לא דחיא טומאה לא דחיא ק"ק לגי' רש"י ז"ל אמאי תלי' טומאה בשבת הא אי אותו הטעם דפשיט"ל שבת כיון דאית ליה תשלומין גם טומאה כן ונר' דטומאה לא דחיא אפי' בגוונא דל"ל תשלומין כגון שנטמא ביום א' במת דטמא טומאת ז' אפ"ה כיון דשבת לא דחיא טומאה לא דחיא דטומאה ושבת כי הדדי נינהו ובהכי ניחא קושי' אחרונה שהק' התוס' על גי' רש"י ז"ל מיהו לא מסתבר' לי הא מילתא ונר' עיקר דה"ט לחודיה לא סגי אלא דעיקר הוא משום קרא דוחגותם דיהיב טעמא לקרא ולכך תלי טומאה בשבת וכן הוכחתי לעיל דע"ב מפירש"י שם ע"ש ומ"מ מק' התוס' בקושי' א' דנר' דלאו היינו טעמא דקרא אלא גזה"כ ורע דמ"ש התוס' נטמא יום ט"ו ל"ד אלא דביום ט"ו היה טמא ולעולם דנטמא מקוד' דאל"ה בכה"ג לכ"ע ל"ל תשלומין:
רש"י בד"ה חמשה וכו' אין לך קרבן וכו' עכ"ל ר"ל מדלא תנא תמיד ע"כ דעיקר חידושא דמתני' בק"צ דקבוע להם זמן דאין נאכלין אבל לענין דבא בטומאה לא נחית תנא לאשמועי' וכ"נ גם מפירש"י בד"ה הא תני ליה וכן איתא בירושלמי בהדיא ע"ש:
בד"ה חמשה למעוטי וכו' ליתני ק"צ וכו' עכ"ל אבל הר"מ ז"ל בפי' המשנ' מפ"ל כפשטה על תיבת חמשה ולא על מאי דתני בפי' ע"ש ומשני לאפוקי חגיגת ט"ו דהוה טעי' ותנינן לה במתני' ולכך תני חמשה וכה"ג איתא בריש כריתות ע"ש ודעת רש"י ז"ל נראה משום דס"ל דגם מאי דתני להו בהדיא איכא לאקשויי אמאי לא קתני כל ק"צ ולכך מפ' דזו גופה קושי' הגמ' ובירוש' פריך אמאי תני להו בשלמי צבור וב' הלחם הא פלוגתא דתנאי אי לחם עיקר או כבשים עיקר וליתני מה שאינו עיקר וממילא שמעי' אידך ומשני תנא חש לתרווייהו ע"ש בקה"ע אכל תלמודין לא ס"ל כן דא"כ מאי פריך חמשה למ"ל ועיין להתוס' לקמן בד"ה שעירי וכו' ועיין לקמן דע"ח ע"א דפריך היינו זבחי שלמי צבור ע"ש:
תוס' בד"ה מאי לאו וכו' מאי פריך וכו' עכ"ל נר' ליישב דלרב דאוסר בדיעבד בא' מהן שמן אוסר לכתחי' בשניהם כחושין וללוי דבא' מהן שמן לכתחי' דוקא בשניהם כחושין אפי' לכתחילה שרי וברייתא דקתני אין צולין סתם מ"ל להגמ' דבכל גוונא מיירי אפי' בשניהם כחושין דפריך שפיר ללוי משניהם כחושין ובהכי ניחא גם מה שהק' התוס' בדבור שאח"ז ע"ש דבשניהם כחושין נמי לרב לכתחי' אסור וברייתא בדינא דלכתחי' איירי:
דף עז.
תוס' בד"ה סד"א וכו' ל"ק אשבת ותמיד ומצרכי להו קראי בסמוך עכ"ל לקמן לא קאמר מוספי שבת בברייתא אלא דס"ל דברייתא דקתני תמיד הוא על מוספי שבת נמי דבתר פ' תמיד כתיב וביום השבת וי"ו מוסיף עע"א והק' מהרש"א ז"ל הא ע"כ ברייתא ל"ק אמוספי שבת דהא קתני במועדו אפי' בשבת ומוספי שבת כתיב בהו קרא בהדיא אלא ע"כ דאחמיר קאי ואפי' נ"ל נמי מקרא דשבת מ"מ ניחא ליה למלפיה מקרא דמועדו גופיה ועיקר קרא לטומאה אבל אמוספי שבת ל"ל הכי דהא קרא בהדיא כתיב ע"ש ואינו מוכרח דכיון דקאי נמי אתמיד שפיר קתני אפי' בשבת ולעולם דכולל נמי מוספי שבת לענין טומאה ומ"מ נראה עיקר כמו שהגיה מהרש"א ז"ל פסח במקום שבת וקאמרי דמצריך להו קראי וע"כ דלא קאי עלייהו במועדיכם משום דלא הוי קבוע וכמ"ש מהרש"א ז"ל והגמ' לקמן דקאמר אי כתב תמיד פסח לא יליף מיניה הומ"ל שכן קבוע אלא משום דמבע"ל להאי פירכא דתדיר לגבי שאר קרבנות:
דף עז:
גמ' אימא כוליה להכי הוא דאתא וכו' הק' מהרש"א ז"ל אימא דר"י ס"ל כוליה להכי הוא דאתא ומנ"ל לגמ' דחד בעולה וחד בשלמים וצריכי ע"ש ונ"ל דל"ק דודאי לכ"ע היכא דאיכא למדרש דרשיי ולא אמרי מילתא דאתיא בק"ו וכו' כדאיתא בכול' תלמודא אלא דר"א הכא ס"ל דאי איתא דבעי בשר ודם לימא קרא בשר קודם דם כדכתי' בקרא דועשית עולותיך והשתא לר"י ע"כ דס"ל חד בעולה וחד בשלמים וצריכי דאל"ה הא איכא למדרש בקרא דודם זבחיך לו' דבעי תרווייהו דם ובשר וקרא דועשית עולותיך למה דם בזריקה אך ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מעה"ק דפ' לדרשא דמה דם בזריקה אף דפ' כר"י וע"כ דתרתי ש"מ וכמ"ש הלח"מ ע"ש וא"כ הד"ק מהרש"א ז"ל לדוכתה ונר' לו' בסגנון אחר דגמ' מסיק לקמן דהא לכתחי' והא דיעבד והיינו משום דלא שנה עליו הכתוב לעכב והשתא ק' בס' ר"י הא איכא למדרש לעכב וע"כ דס"ל חד בעולה וחד בשלמים וצריכי:
שם חדא דפסולה דיעבד וכו' הא דלא ק"ל ברייתא דפסולה אברייתא דאם זרק הורצה לחודייהו משום די"ל דהורצה על העולין אבל על האכילות אפי' בדיעבד פסולה אבל השתא דמשני באכילו' דוקא לכתחי' פריך שפיר ומשני הא ביחיד וכו' ופסולה ל"ד לשי' רש"י והתוס' אבל לשי' הר"מ בפ"א מה' פסה"מ ניחא שפיר דבצבור הציץ מרצה על האוכלין והיינו מתני' וביחיד אין מרצה על האוכלין אפי' בדיעבד והיינו ברייתא דקתני פסולה אבל על העולין ביחיד דוקא דיעבד והיינו ברייתא דאם זרק הורצה וא"ש הכל וע"ש להלח"מ:
תוס' בד"ה עומר וכו' וא"ת ובב' הלחם וכו' עכ"ל הא דלא הק' אמתני' גופה משום דעיקר חידושא דמתני' הוא דאין נאכלין בטומאה ולעיקר קו' התוס' י"ל דעיקר קושי' הגמ' היא מעומר אבל ב' הלחם אשגרת לישנא דמתני' נקט וניחא מה שהק' התוס' בד"ה נימא ובד"ה כי ולא אסיק אדעתיה להק' מב' הלחם אלא רב מרי לקמן:
בד"ה אלא וכו' אמאי לא משני כדלעיל וכו' עכ"ל נ"ל דכיון דברייתא קתני אבוד ונטמא לא ניחא ליה למי' כמדת ולא כמדת דא"כ הוי לצדדין דבאבוד כמדת ממש ובנטמא כמדת ולא כמדת ול"ד לדלעיל:
דף עח.
גמ' א"כ הו"ל ד' ואנן ה' תנן ק"ק מאי פריך לעיל חמש' למעוטי מאי ופירש"י ליתני כל ק"צ וכו' הא אצטריך למתנינהו בהדיא לאשמעי' אפי' ב' הלחם הבאין בפ"ע ולאשמעי' דהציץ מרצה על האכילות או דהותרה בצבור וכן לפי' הר"מ בפיה"מ דעל תיבת חמשה פריך ק':
שם והא עיקר קראי בזבחי' וכו' ק"ק נימא דאשמעי' דר"א אפילו בזבחים אמר דלא תימא דוקא במנחות אבל בזבחים מודה דדרשי' ועשית עולותיך וכו' וכה"ג אמרי' לעיל כי אמר ר"י בזבחים וכו' דאף על גב דתניא לעיל דפליגי בזבחים מ"מ ר"י הא גופה אתא לאשמעי' דאין להק' מברייתא על ר"י וי"ל דכיון דעיקר קראי בזבחים כתיבי ע"כ ר"י דבעי תרתי במנחות משום דיליף מזבחים וא"כ אי ר"א מודה בזבחים אמאי לא יליף מנחות מזבחים כדיליף ר"י דלא ניחא ליה למי' דפליגי ר"א ור"י באי ילפי' מנחות מזבחים:
דף עח:
גמ' הא בטומאה הא באבוד וכו' הר"מ בפ"א מה' פסה"מ פ' בזבחים בנטמא אם זרק הורצה ובאבוד לא הורצה ובמנחות פ' אף באבוד דוקא לכתחי' וכ' הלח"מ ז"ל שם דפ' כר' יוסי ולא קאי הגמ' אלא אמנחות אבל אזבחים קאי שפיר שנויא קמא דכי קאי בזבחים וכו' עש"ב וכדבריו נר' מפירש"י בד"ה אלא שכ' ור"י אפי' נשרפו או אבדו שיריה וכו' מדלא נקט אלא מנחות ויותר נר' לו' דבזבחים קאי שפיר שנויא דמשני לעיל רואה אני דברי ר"א בנטמא ודברי ר"י באבוד ושרוף ובנטמא ה"ט משום דמרצה ציץ על העולין דהשת' אין להק' מר"י דס"ל אין הציץ מרצה על אכילות דבזבחי' משום עולין הוא ולא משום אכילות אלא דק"ק דהשתא למסקנא דגמ' במנחות ס"ל לר' יאושע בנטמא דוקא לכתחי' ובאבוד אפילו דיעבד והשתא ברייתא דלעיל דבנטמא ואבוד קתני כמדת ר"י פסולה הוי לצדדין דבנטמא לכתחי' דוקא ובאבוד פסולה ממש והוא דוחק ועוד אי האי שנויא אמנחות לחוד קאי מאי פריך מדאמר ר"י אם זרק הורצה נימא דהתם בזבחים משום דמרצה על העולין אשר ע"כ נ"ל בהפך דגמ' לא קאי אזבחים אבל במנחות אפי' ר"י מודה דאפי' באבוד דוקא לכתחי' ורואה אני במנחות דקתני ברייתא היינו כי קאי בזבחים אמר כי היכי דפליגי בזבחים פליגי במנחות כפשטה דגמ' והשתא הר"מ ז"ל פ' כר' יהושע ולא כר"י וא"ש הכל אלא דלפ"ז גם שנויא דגמ' לעיל דמשני רואה אני דר"א בנטמא ודברי ר"י באבוד ושרוף אזבחים נמי הוא דקאי וא"כ כי פריך הא שמעת ליה לר"י דאין מרצה על האכילות הו"מ לשנויי דמטעם עולין אשר ע"כ מכח כל זה נר' דהשתא לא מפירש"י רואה אני כי קאי וכו' בשום חדא מנייהו דהשתא כל שנויי דגמ' אמנחות ואזבחים קאי ופסקי הר"מ ז"ל אכתי צ"ע:
שם והא בעי' אכילה וכו' והא כתיב איש וכו' ולכאור' יש להוכיח מכאן דבמ"ע לא מהני אי עביד להו שלא כדרך אכילתו דאי מהני הא מדאורייתא חזו שלא כדר"ה ולכך הורצה שפיר והמש"ל בה' יסו"הת נסתפק בזה מיהו י"ל כיון דמדרבנן מיהא אסור כדקי"ל בכל איסורי מאכלות דמדרבנן מיהא אסיר לפחות מקרי לא חזי מדאורייתא וע"ד הס' שנסתפק המש"ל בה' תרומות בפ"ז בתרומה טמאה מדרבנן אי הוי מחוללת ועומדת מן התורה ע"ש ובמ"א כתבתי בזה מיהו בגמ' לקמן אמרי' הב"ע בצבור וכו' גזירה שמא יטמאו הבעלים וכו' הרי דאף דמדרבנן לא אכלי כיון דמדאורייתא חזי לאכילה מהני וכ"נ מדברי התוס' לקמן דף כ' ע"א בד"ה אתא וכו' ע"ש וכ"נ מגמ' לקמן דפ"ג ע"ב דאמרי' ל"נ אלא לשמנו של גיד ל"נ אלא לחיצון וכו' ע"ש:
אך לפי מה שנר' מדברי התוס' בפ"ב דקדושין דנ"ו ע"ב בד"ה המקדש דשלא כדר"א שרי אפילו מדרבנן שפיר יש להוכיח מכאן דלא יי"ח במ"ע בשלא בדד"א וכן יש להוכיח מגמ' לעיל דס"ח דמסיק אליבא דר"א דס"ל אכילה ל"מ ואי איתא אפי' אי ס"ל אכילה מעכבא א"ש דיכול לאכול שלא כדר"א מיהו בזה י"ל דהתם הו"ל טמא שאכל קדש ואזהרתיה נ"ל בפ' הלוקין די"ד ע"ב מבכל קדש לא תגע או מג"ש דטומאתו וכיון דלא אכילה בגופיה לקי אפי' שלא כדר"א כדאמרי' בפ' כ"ש דכ"ה ע"ש:
שם אילימא הוא ר"נ וכו' מנין שכל ישראל וכו' מהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב דט"ל ע"ד הוכיח מכאן דלר"ש דס"ל כ"ש למכות מודה דבמ"ע לא נפיק בכ"ש דאי איתא נימא ר"נ כר"ש ונפיק מיהא בכ"ש ולעולם אכילה מעכבא וכל ישראל יוצאין בפסח א' משום דמטי כ"ש לכל א' ע"ש וצ"ל לפ"ז דר"ש יליף דכ"ש למכות מכאן דאלת"ה ק' דא"כ אמאי אצט' קרא דושחטו ללמדנו דיוצאין בפסח א' פשיטא כיון דקי"ל לר"ש דבכ"ש נפיק ומ"מ יש לדחות הוכחתו מכאן דכיון דס"ל לר"ש דלכרת בעי' כזית כמ"ש הרב שם ה"נ במ"ע שיש בה כרת כמו פסח לא מיפטר מכרת עד דאכיל כזית כיון דהל"מ דבמקום כרת בעי' כזית ומשכחת לה שפיר הל"מ הלזו גם במ"ע וע"ש בדברי הר' ז"ל ועוד י"ל לפמ"ש הריטב"א בחי' בפ"ג דמכות די"ז דר"ש דס"ל כ"ש למכות גמרא גמיר לה ור"ל הל"מ ע"ש וכיון דקרא דושחטו בפסח מצרים כתיב אכתי לא ניתנה הלכה עד סיני ובזמן ההוא היתה אכילה בכזית עד שבאה הלכה איברא דאכתי יש להוכיח מדאמרי' אלא הא ר"נ מדפטר השניים מפסח ב' ואי איתא דבמ"ע סגי בכ"ש לר"ש נימא דש"ה דיכול לאכול כ"ש ואין לו' דראית הגמ' מדיהיב טעמא שכבר נזרק הדם דאכתי לא ס"ד האי דיוקא מדפריך דילמא שאני התם וכו' וכן נ"ל מגמ' לקמן דפ"ד ע"ב דפריך ר"י לר"ל מברייתא דקתני אחד עצם שיש בו כזית וא' עצם שאין בו כזית אי דלית ביה כזית אמאי מחייב ע"ש ואי איתא נימא דהך ברייתא כר"ש וכיון דנפיק בכ"ש מחייב משום שבירה אפי' אין בו כזית מיהו לזה י"ל במ"ש התוס' שם דמ"ל דהך ברייתא כרבי ע"ש במהרש"א ור' קאמר בברייתא דמייתי שם לעיל שיעור אכילה אלמא דבעי שיעור וע"כ דלא ס"ל כר"ש אי אמרי' דר"ש גם במ"ע יוצא י"ח בכ"ש:
שם נימא רבנן היא ולא ר"נ וכו' ולא ניחא ליה לשנויי דלכתחי' קתני ור"נ אם זרק הורצה הוא דקאמר דהתינח למאי דמוקמי' מתני' כר"נ דהשתא מאי דקאמר ר"נ כל ישראל יוצאין בפסח א' דיעבד קאמר כמ"ש התוס' בד"ה ולר"נ אבל לפי' הוא בע"א דמוקמי' מתני' כר"י מילתא דר"נ דפסח אתיא כפשטא דלכתחי' קאמר ולכך הוצרך לשנויי בע"א:
תוס' בד"ה ולר"נ וכו' ולמאי דמוקי וכו' עכ"ל לכאורה אין זה מקום לדברים הללו ונר' משום דלכאורה י"ל מה שהקשו אמאי לא משני לר"נ למצוה משום דאי ר"נ בעי אכילה למצוה אמאי אית ליה יוצאין בפסח א' דמשמע לכתחי' לזה כ' דע"כ למאי דמוקי ליה יוצאין דיעבד היא ומ"מ י"ל דר"נ אקרא קאי ומדאורייתא יוצאין לכתחי' ומתני' דקתני לכתחי' לא מדרבנן היא ועיין להתוס' לקמן דע"ב בד"ה נזרק ולמהרש"א שם ע"ש אך התוס' משמע להו מדקאמר מנין שיוצאין וכו' משמע דהלכה למעשה קאמר וע"כ דיעבד קאמר:
דף עט.
גמ' חלב מנ"ל וכו' האי קרא דמייתי בשלמי' אבל בלול ליכא אלא קרא דועשית עולותיך הבשר והדם וגמ' לעיל מצריך תרי קראי לר"י לעולה ושלמים וצ"ל דאחר דגלי קרא גבי בשר דאין לחלק בין עולה לשלמים שוב אין לחלק ביניהם גבי חלב ולפמ"ש הרשב"א בפ' ג"ה והביאו הפר"ח בי"ד סי' צ"ח דחלב בכלל בשר והביא ראיה מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר א"ש טפי דבעולה חלב בכלל בשר דקרא אבל בשלמים והבשר תאכל אין חלב בכלל בשר דלית ביה אכילה ולכך צריך קרא בשלמים:
שם מ"ט דכתיב והבשר וכו' מכאן מבואר דרבא ס"ל דחויה ועיין ביומא ד"ז ע"ב ובתוס' שם ועיין להשע"ה:
תוס' בד"ה או וכו' אע"ג שיכולין ליזהר וכו' עכ"ל ואע"ג דע"כ נכנסים למקדש בטומאה לזרוק דם מ"מ מתני' דקתני יעשה בטומאה משמע דנאכל בטו' דהא קאי גם אנטמא קהל או רובו ואמאי הא יכול לאכלו וכל היכא דמצי לאהדורי אטהרה מהדרי':
בד"ה אלא וכו' תימה מאי אפי' וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ול"ק דמתני' קתני כלי שרת ולא סכין לבד ואפי' מזרק וכיוצא במשמע והגמרא נקט חד מכלי שרת:
דף עט:
תוס' בד"ה וטמאין וכו' כיון שאין רוב טמאין עכ"ל והיינו משום דר"כ ס"ל מע"מ אינו כרוב אבל מע"מ כרוב היו הכל עושין בטומאה כיון דאין ק"צ חלוק ולקמן דמוקי ברייתא דהללו עושין לעצמן דס"ל מע"מ כרוב משום דס"ל לההוא תנא כר"ש לקמן דיכול להיות ק"צ חלוק ומ"מ אצטריך למי' דס"ל כרוב דאי לאו כרוב אע"ג דס"ל ק"צ חלוק לא היו הטמאין עושין את הא' דאין עושין בטו' אלא רוב ציבור ובמ"ש התוס' אע"ג דלר"י וכו' בפשי' י"ל דר"י ס"ל מע"מ כרוב ורב ס"ל לאו כרוב ולכך אין עושין הכל בטו' דאיכא תנאי לקמן בהכי ואפשר להעמיס זה בכונתם:
דף פ.
גמ' מדחהו מחגיגתו ק' מאי מק' התוס' לעיל בד"ה וטמאין וכו' דאי מספק"ל וכו' ליטמאו וכו' ע"ש נימא דר"כ ס"ל שוחטין וזורקין עט"ש וכולהו תשלומין דראשון ואם כן מדחהו מחגיגתו וצ"ל כיון דמספק"ל כדי להוציאם מס' כרת מטמאין אחד אע"פי שמדחהו וכו' ומסברא סברי כן ובהכי י"ל מה שהק' מהרש"א בתוס' בשמעתין לרב היכי מטמאין א' לפמ"ש התוס' לעיל למה מטמאין וכו' ע"ש די"ל דהתוס' לא כ"כ אלא משום דמדחהו לגמרי כיון דס"ל תשלומין דרא' ושוחטין וזורקין עט"ש וקאמרי דנימא דר"כ יסבור כן משא"כ לרב דלא מדחהו מחגיגתו:
דף פ:
תוס' בד"ה נזרק וכו' ועוד הא לעיל וכר' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונר' דלא קשי' דמ"מ מק' התוס' דכי היכי דמצינו דלעיל לא העמידו דבריהם בדיעבד בכ"הג גם כאן נמי בדיעבד לא גזרו ואף דאין הנושאין שוין מ"מ להא מילתא מדמו להו שפיר ומ"ש מהרש"א עוד דמאי פריך הגמ' נוקמא לההיא ברייתא דעל מה הציץ מרצה מדאורייתא קאמר ע"ש כבר הק' כן התוס' ביומא ד"ז ע"א ותי' דכיון דהברייתא מתניא אחר שגזרו חכמים לא הול"ל מרצה ע"ש אך מדבדי התוס' כאן נר' דלא מסתברא להו למי' כן שכ' דמדרבנן קאמר מדאוקמה כר"ן משמע דאל"ה יכול להיות דלעיל מדאורייתא קאמר רב אם זרק הורצה ועיין להשע"ה ז"ל:
דף פא.
תוס' בד"ה א"נ וכו' דחזי' ג"י סמוך לשקיעת החמה וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א ז"ל ודוחק לו' דתחי' היום לא הוי שימור משום דסוף היום שלפניו הוי טומאה ע"ש ק' דא"כ אמאי כ' התוס' איום ג' דצריך שיהא קודם היום הא אפילו בסוף היום לא הוי תחי' יום ג' שימור משום דסוף היום שלפניו הוי בטומאה וזהו שהכריחו למהרש"ל ז"ל לפ' סמוך לשה"ח היינו אחר שקיעה:
דף פא:
גמ' יליף מועדו מכאן ק' למ"ש רש"י ז"ל
בשבת דקל"ב דכל י"ג מדות אין דנין מהלכה ולפמ"ש בחי' לב"ק בשם הגו"ה דהיכא דילפינן מילתא אחרינא בהך ג"ש ילפי' גם מידי דאתיא מהלכה ע"ש ניחא שפיר פירש"י בד"ה ומי דיינינן וכו' גילוי מילתא בעלמא וכו' כצ"ל והמחק תיבת למפרע ודבריו פשוטים ודלא כמהרש"א ז"ל:
תוס' בד"ה אלא וכו' אפי' בטומאה ידועה אינו סותר וכו' עכ"ל דבריהם תמוהים דהא טומאת התהום היינו אחר שנזרק א' מן הדמים נודע לו שנטמא קודם זריקה ובכ"הג בודאי טומאה סותר ולא אמרו דאינו סותר אלא היכא דנטמא אחר שנזרק ונ"ל דכונתם דכיון דבטומאה ידועה אחר שנזרק אחד מן הדמים כבר כלתה נזירותו והוי כאילו נזרקו כל הדמים א"כ כי אמרי' בטומאת התהום דהותרה כשנודע אחר זריקה ל"ש לן בין אחר זריקת דם אחד לאחר זריקת כל הדמים וא"כ מאי אלא אפי' לפני זריקה וכו' דקאמר הגמרא אין כאן שום רבותא וטומאת התהום וטומאה ידועה דקאמרי לאו בחדא גוונא אלא הא כדאיתא והא כדאיתא ובזה לק"מ מה שהק' מהרש"א ז"ל ללישנא קמא ע"ש וניחא גם מה שהק' בסוף הדיבור לר"א המ"ל וכו' ע"ש די"ל לר"א ההלכה אחר זריקה איירי אלא שהרב לשיטתו אזיל דלא שייכא טומאת התהום אחר זריקה ק"ל שפיר דא"כ לר"א ל"ל הלכה כלל ומה שתי' דלא מעכבא אם עשאה קודם זריקה ע"ש צ"ל לפ"ד דגילח על זבח פסול גרע טפי דאל"ה ק' אמאי גילח על זבח פסול לא מהניא נחשבה לתגלחת כאלו עשאה קודם זריקה אבל אין לומר דלא כ' מהרש"א ז"ל דמהני אלא קודם זריקה משום דלא בעינן קרא כדכתיב ור"א לטעמיה דס"ל בסנהדרין דמ"ה ע"ב דלא בעי' קרא כדכתיב וא"כ אפי' קודם שחי' נמי מהני מיהו י"ל דמתני' דאם גלח על זבח פסול כמ"ד בעי קרא כדכתיב וא"כ הא מילתא דחדית לן מהרש"א ז"ל תליא בפלוגתא דתנאי הלזו אך עיקר דברי מהרש"א ז"ל אינם נוחין לי דא"כ אמאי כ' התוס' מ"מ לרבנן וכו' הא אפי' לר"א אתיא שפיר ע"כ נראה עיקר כמ"ש בכונת דבריהם וא"ש הכל:
גמ' למ"ד לכם עד דאיכא תרי וכו' עמ"ש בחי' לנדרים דל"ח ע"א ע"ש:
דף פב.
פירש"י בד"ה דכתיב והבשר וגבי ק"ק כתי' עכ"ל נר' דנתכוון להוכיח דלאו על מיד קאי מנלן דא"כ צ"ל דנ"ל מדכתיב ישרף דאי עיבור צורה ת"ל דהו"ל נותר לזה כתב דבק"ק כתיב דנאכלין לב' ימים והו"ל ע"צ קודם ניתר דע"צ בלינת לילה אחת הוי וע"כ על עיקר שריפה קאי הגמ' דס"ל לרש"י דע"צ היינו קודם נותר וכ"נ מדברי הר"מ בפ"ו מה' פיס"המ אבל התוס' צ"ל דס"ל רע"צ היינו נותר גופיה ובשלמים לא הוי ע"צ. אלא אחר ב' ימים ולילה א' שו"ר לרש"י ז"ל גופיה לעיל דל"ד כ' ע"צ היינו נותר ממש וכ"נ מהגמ' שם ע"ש:
תוס' בד"ה בשלמא וכו' מוקמי' לשריפתה בקדש וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ול"ק דודאי הגמרא ידע דקרא אתא לשריפתה בקדש דהא ברייתא היא דקתני הכי אלא דס"ד דאתי נמי לעיקר שריפה ולמסקנא דגמ' גמירי לה לא אתא אלא לשריפתה בקדש אלא דק' במאי דקאמר לן דמה מנ"ל וכו' ת"ל דהו"ל נותר דהשתא לפי"ז לא ס"ל כמ"ש בסמוך דס"ד דקביר להו קודם דהוי נותר וכו' וא"כ מאי בעי לן דמה מנ"ל אלא דזו היא גופא מ"ש התוס' אך יש להביא ראיה וכו' כנ"ל:
דף פב:
גמ' וחטאת דאהרן משום מעשה וכו' ודאי אצטריך קרא דחטאת דאהרן לפיסולא דמהתם הוא דנ"ל דיצא דמה פסולה אלא דלא הוה צריך להזכיר שריפתה וכ"מ בפירש"י ז"ל והתוס' בפ' בהמה המקשה הקשו כיון דאבר עצמו אסור אמאי אצט' קרא דחטאת פנימה ותי' דהוה ילפי' מביכורים ע"ש והא דלא תי' בעיקר קושי' דמעשה שהיה וכו' משום דקרא כולו מיותר אבל כיון דאצט' עיקר קרא לפיסולא והזכיר אגב שריפה משום מעשה שהיה ניחא שפיר ובמאי דאמרינן גמ' גמירי לה הק' מורי הרב המופלא כמהר"י בסיס נר"ו עמ"ש התוס' בריש תמורה ד"ד ע"ב מאי פריך והנותר למ"ל הא אצטריך לדין שריפה ע"ש ומאי מק' הא גמרא גמירי לה כל פיסולי בקדש בשריפה ותי' דההוא קרא בפסח מצרים כתיב ואכתי לא ניתנה ההלכה ולא נהירא לי דמ"מ כותב התורה לא הי"ל לכותבו כיון דנודע לו ההלכה וכ"מ בתוס' ביומא דמ"ט ע"ב בד"ה שאני וכו' שהק' תמים גבי פסח למ"ל הא בכלל קדשים ואף על גב דבפסח מצרים עדין לא נאמר דין הקדשים מ"מ כותב התורה לא הי"ל לכותבו ע"ש ולעיקר הקושי' נר' לתרץ דהתוס' שם ס"ל כפירשב"ם שכ' התוס' בשמעתין בד"ה בשלמא דכולא סוגיין אמיד קאי וקאמר גמ' גמירי לה דבשריפה וע"כ מיד דאי בעיבור צורה למ"ל הלכה ת"ל דהוה ליה נותר ע"ש דההלכה לא אמרה אלא בשריפה כדקאמר הגמרא וא"כ אצטריך נותר לגלויי דפי' ההלכה מיד הוא:
תוס' בד"ה אבל וכו' ונילף ק"ו מתרומה וכו' עכ"ל הק' השע"ה הא תרומה גופה משום דאקרי קדש כדאיתא בפ' ב"מ ע"ש ועיין להרע"ב בסוף תמורה ולהתיו"ט שם ועיין בגמ' דפ' ב"מ ע"ש:
דף פג.
גמ' נתברינהו ונחלצ' למוח דידהו וכו' עיין להתוס' בחולין דקצ"ה ע"א בד"ה א"ה ועיין בס' מש"ל פ"י מה' ק"פ במ"ש ע"ד ולק"מ דה"ק דאי יש בהם מוח השתא ולא חליץ להו שמעי' לה ממתני' ור"מ אשמעי' אפי' חליץ להו והגמ' הק' אי אין בהם מוח מעולם לא בעו שריפה ואי יש בהם מוח השתא מ"מ אי לאו דאמרי' שמוש נותר אפי' בכה"ג כד"מ נחלצה למוח דידהו:
תוס' בד"ה אמר וכו' דמ"ל דמשה לא הובא להן וכו' עכ"ל יל"ד דא"כ מאי מייתי לעיל מדר' נחמיה נימא דס"ל כרבנן דלא הודה להן וכקושי' התוס' לעיל בד"ה רבי וכו' וי"ל דדוקא במאי דאמר להן שמא נכנס דמה וכו' הוא דאמרי' דעל אכילה קאמר אבל על מה דהשיבו לו כתיב וישמע משה וייטב בעיניו בהא ל"ל על אכילה קאמר:
בא"ד וק' דלעיל יליף וכו' עכ"ל התוס' לעיל בד"ה בשלמא הקשו כעין קושי' זו בהכרח מדם ודחי רשב"ם ההכרח דדם אבל הכא ק"ל לפי' דלרבנן דריה"ג לא ילפי' מחטאת דאהרן משום דמשה לא הודה להן על השריפה דא"כ היכי יליף לעיל מחטאת דאהרן והא לא מתרצה בפירשב"ם דכ' לעיל ודלא כמהרש"א ז"ל :
תוס' בד"ה בו וכו' א"נ ע"י גמורתא טירחא וכו' עכ"ל מהרש"א ז"ל דה"ט דטירחא שייך לקמן ליתא דהתם דכדי לאוכלו ודאי יש לו לטרוח כדי שלא יביאו לידי נותר משא"כ הכא דכבר הוא נותר:
דף פג:
גמ' ל"נ אלא לג"ה וכו' מכולא סוגיא מבואר דאי אסור מן התורה לא חייל עלה שם נותר ולכאורה משים ליתא דאין אחע"א ואע"ג דנותר אגיד איסור כולל הוא ל"ל א"כ מיהו הא ליתא דמאי פריך הגמ' למ"ל שריפה נוקמה אפי' כרבנן וס"ל להאי תנא אחע"א בא"כ אלא נר' עיקר הטעם משום דכתיב ואכל תאכלהו והנותר דבעי' מידי דבר אכיל' וכ"כ רש"י בהפוך הרף וכ"כ התו' לעיל דפ"ב בר"ה בשלמ' ע"ש אבל ק' לפי' רשב"א שכ' התוס' שם דאמיד קאי הגמ' ומייתי מקרא דכתיב ישרף גבי נטמא והיינו משום דאי בעיבור צורה ת"ל דהו"ל נותר וע"כ ל"ל לרשב"א הא מילתא דבעי' ראוי לאכילה וקשיא משמעתין ויש לחלק דדוקא הכא דלא חזי לאכילה בשום זמן אבל נטמא קודם שנטמא הוה חזי וכן לן דמה קודם שלן היה ראוי לזרוק בהא ס"ל לרשב"א דבר אכילה וחייל עלה שמא דנותר ודע דנר' דילה"ר משמעתין להסוברים ס' דאורייתא לחומרא מדרבנן דאי מדאורייתא הא מדאורייתא אסור באכילה ולא חייל שם נותר עלה אפי' אי מספק"ל לר"י וי"ל:
רש"י בד"ה עצמות וכו' ובהא פליג ר"ז אר"נ וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל והוא תימה כיון דר"נ מוקי לה כר"ש כדפירש"י ז"ל ולא כר"י דמשום ס' לא בעי' שריפה א"כ בהאי סברא כר"ז ס"ל ורש"י כ' דפליגי בהא וליישב פירש"י ז"ל נ"ל דס"ל דלר"ש הוי ספיקא משום די"ל אחר שנפסל שברו בהיתירא וי"ל קודם שנפסל ע"י גמורתא כדי לאוכלו ואין ניכר בו ולכך הוי ס' וס"ל לר"נ דמספיקא שרפי' אבל לר' יעקב ליכא ס' דודאי קודם שנפסל כיון דלעולם איכא איסורא אמרי' קודם שנפסל כדאמרי' גבי קדשים ור"ז כמו כן מוקי לה כר"ש וס"ל דמס' לא שרפו' ועיין להמש"ל בפי"ט מה' פיסולי המוקדשין ע"ש:
תוס' בד"ה ולא וכו' אמר איברי חול שנתותרו וכו' עכ"ל מדבריהם דגרסי' כגי' שהביא רש"י ז"ל שם ומה שדחה רש"י לזו הגי' דא"כ מאי פריך תנינא הא עיקר חידושא דב"ק הוא אשבת נראה דהתוס' הכי מפ' הסוגי' דפריך תנינא בכל יום וכו' ומשמע אפי' בשבת ומשני דב"ק אשמעי' אפי' פסולין ודוקא משלה וכו' איכא דאמרי בין כשרין וכו' ר"ל דב"ק אשמעי' אפי' כשרין דמתני' איכא לאוקמה בחול ופריך לא"ד בשבת נמי תנינא בהדיא והיום ה' ועוד פריך רבא בכל יום משמעותיה אפילו בשבת ולא כאיכא דאמרי ובהכי ניחא מה שהק' המש"ל ז"ל בפ"ד מה' מעה"ק מאי פריך בשבת תנינא נימא דאתא לאשמעי' אפילו פסולין כדמשני אחול ע"ש ועפי"ה ניחא דפריך לא"ד גם בזה ניחא מ"ש התוס' שם וכאן דאיירי במשלה ואפי' בכשרין אפי' לל"ק דא"כ מאי בינייהו דלישני כיון דלל"ק כן הוא וב"ק אשמעי' אפי' פסולין דהא ב"ק היתרא אתא לאשמעי' ולא איסורא ועפי"ה ניחא גם בזה ניחא דהתוס' שם בתחילת דבריהם במשלה איירי וכו' כדאמר ולא עולת חול וכו' ע"ש התינח בשבת אבל בחול מנ"ל ותחיל' דבריהם אחול קאי ועפי"ה ניחא וא"צ למ"ש המש"ל בכוונתם והמשך דבריהם נ"ל הכי הוא במשלה איירי וכו' דאמרי' ולא עולת חול וכו' ומקשים עלה וכו' ותי' ר"י וריב"א במשלה וכו' והכל הוא המשך ראייתם שכ' מתחילה ודע דהתוס' שם תי' עוד בשם הר"י פורת דעולת שבת בשתי' איירי ע"ש וכ' המש"ל דלפ"ד הרי"ף קודם שישבו דבריו הא דאמרי' ולא עולת חול הוא בשחי' אבל בהקטרה שרי אפי' דחול אפי' בלא משלה ע"ש ולפ"ז התוס' ב' קושיות מק' על הרי"ף חדא דהא קתני חלב ועוד בשחיטה היכי ס"ד דקרבן שבת ביו"הכ או ביו"ט וה"ה דהו"מ עוד להק' היכי אמרי' חלבי יו"הכ או יו"ט אין קריבין בשבת הא אפי' דחול קריבין:
דף פד.
תוס' בד"ה ולא וכו' מה לנו"ן שכן צורך גבוה וכו' עכ"ל ק"ק נילף מבינייא מאוכל נפש ונדרים ונדבות וי"ל מדקאמר הגמ' בק"ו משמע דחדא מחדא יליף ולא מבינייא:
בא"ד מה לאוכל נפש וכו' עכ"ל הרב בני דוד בנימוקיו להרמב"ם ה' מילה הק' ע"ד אלו ממ"ש ביבמות דף ה' ע"ב בד"ה כולהו וכו' דאי לאו דגלי לן קרא הו"א דאין לחלק ע"ש ונ"ל דל"ק דמ"מ בק"ו לא הוי איכא חומרא בא"נ ואף דקושטא דאין לחלק מ"מ פירכא מיהא הוי ורבא בק"ו קאמר:
בא"ד קסבר נו"ן קריבין וכו' עכ"ל עיין במס' ביצה ד"ך ע"ב ע"ש :
בד"ה הואיל וכו' דסבר ר"ל וכו' עכ"ל מה שהק' מהרש"א לר"ל ליתני רבותא עגל וכו' ע"ש אין מקום לקושי' דמתני' לענין פסח מתניא דלא אתי עגל וראש כבש ל"ד לראש עגל ומה שהק' לר"י מבריית' י"ל דס"ל כאוקמתא דרבא דתנאי היא אבל דר"י אדר"י ק"ל שפיר:
בד"ה הא וכו' ולא גידין וכו' עכ"ל מבואר מכאן דגידין לא מקרו בשר לכ"ע דהא ר"י הדר ביה וק' דבגמ' לעיל דכ"ב אמרי' כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה וצ"ל דנבילה הוא דמקרי ולא בשר ובהכי ליתא למה שהביא הפר"ח בסי' צ"ח דחלב מקרי בשר מדאמרי' היא וחלבה הותרה ע"ש.
דף פד:
גמ' גזירה מבעיא אטו משחשיכ' ק"ק ליעביד מבעיא ע"י גמורת' דהא אביי גופיה קאמ' דילמא פקע ואי גזר' גם בזה הו"ל גזירה לגזירה וצ"ל דרגילות דפקע ועיין במהרש"א לקמן בתוספות בד"ה כשהוא ע"ש:
תוס' בד"ה אבר וכו' הא מה שא"ר לאכילה לאו כשר עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ולק"מ דלעיל הא דכשר משום דנעשו עבודות בהכשר ומ"מ השתא א"ר לאכילה אבל באוקמתא הלזו דאבר שיצא מקצתו הא דקאמר כשר הוא לאו משום דנעשו עבודותיו בכשרות דא"כ אפי' יצא כולו אלא הא דקרי ליה כשר משום מה שבפנים ולכך ק"ל שפיר דמה שבפנים ראוי נמי לאכילה:
בד"ה איתמר וכו' אע"ג דמצי לאוקמה כרבנן עכ"ל היינו לר"י דכר' אשי ס"ל ומאי דקאמר אי דאין עליו כזית בשר אמאי יש בו משום שבירת עצם היינו לר"י וכדפירש"י ז"ל דאל"ה הו"ל למפרך סתמא לר"ל דהא מ"מ קשיא לר"ל ודלא כמהרש"א ז"ל:
דף פה.
גמ' כשהוא אומר ועצם ל"י בו בפ"ב וכו' השע"ה בה' ק"פ הביא מה שמקשי' דילמא קרא אין צריך לשבור קאמ' ומנלן דאתי ללאו ומתרצי' מדאצטריך בפ"ב ועצם ל"י בו עיי"ש ואין להקשות לפ"ז מנלן דאתי לעצם שיש בו מוח דילמא אתא לגלויי דלאו היא ולעולם דאין בו מוח די"ל דלא הול"ל לאו אחר אלא דהו"ל לגלויי בשום גילוי אחר:
שם ולרבינא וכו' הלח"מ בפ"א מה' פהמ"ק הוכיח דהרמב"ם ז"ל לא פסק כרבינא מדפסק האי דאבר שיצא סתם ולא ביאר דאית בו כזית ע"ש ולא היא דלמסקנא דבפסח לא קא מבעיא ליה ניחא האי מתני' דאבר שיצא ואע"ג דמתני' דאבר שיצא איירי גם במוקדשין קוצץ בקופיץ י"ל דבק"ק איירי ולא קא מבעי' ליה אלא בקדשים קלים דומיא דפסח כמ"ש המהרש"א ז"ל בתוס' ע"ש וגם התוס' נראה דס"ל כן אלא דק"ל הכא אמרי' בני חבורה זריזין ושם חיישי' שמא יחתה ואמאי הא זריזין הן מיהו לשון איפכא שכתבו לא דייק שפיר:
שם והא קתני סיפא האוכלו ה"ז בל"ת אין להקשו' לוקמ' כר"ש דס"ל כ"ש למכו' דלר"ש גם טומאתו בר"ש דטומאתו כאיסורו ולדידיה איסורו בכ"ש ודע דבעיא דלא אפשיטא ועיין להראב"ד ז"ל והכ"מ בפ"א מה' פסהמ"ק ובגמ' לעיל דמ"ט ע"כ ע"ש:
בפירש"י בד"ה ה"ז וכו' כל שבקדש וכו' עכ"ל עיין בגמ' לעיל דכ"ד דלאו שבכללו' הוא ע"ש וטפי הול"ל דלאו דבשר בשדה וכו' כדאיתא במכות די"ח ע"ש ואפשר דדעתו ז"ל דיוצא מחבורה לא הוי בכלל בשדה אלא דלפ"ז ק' מנלי' דפסול דאי מלא תוציא דילמ' לעבור בלאו ולא מפסל וכדפרכי' במנחות דנ"ג גבי לא תאפה חמץ אלא ע"כ דהוי בכלל ובשר בשדה וכו' וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מה' ק"פ ואין לומ' דמפסל משום דקי"ל כרבא בפ"ק דתמורה דכל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד ל"מ והכא כתיב לא תוציא והגמ' דמנחות אליבא דאביי דפליג עליה דרבא וס"ל דמהני הא ליתא דא"כ ק' עליה דרבא מברייתא דמייתי שם במנחות דאצטריך מצה תהיה לעיכובא אלא ע"כ דאליבא דכ"ע פריך משום דבקדשי' שינה עליו הכתוב לעכב בעינן ושוב ראיתי שכן הוכיח השע"ה בפ"א מה' ק"פ ע"ש ועיין להרב שבות יהודה דפ"ג ע"א בד"ה ת"ל וכו' מה שהק' אברייתא דמכילת' ועפי"ה לא ק"מ גם תי' הא' שכתב ליתא:
תוס' בד"ה כשהוא וכו' יליף מהכא דאין עשה וכו' עכ"ל אין להק' דילמא משום דלא אתי חד עשה ודחי תרי לאוי דכה"ג אמרי' בריש תמורה לענין נתוק ומשם למדו הכללים לענין דחייה דכבר כ' התוס' במכות דט"ו ע"א דדוקא בסמוכין ע"ש:
בא"ד הא בעידנא וכו' פיסקי תוס' שם בזבחים כ' כיון דלא אפשר לקיים העשה בשום פנים אלא ע"י הדחייה לא בעי' בעידנא ע"ש וצ"ל דס"ל דע"י גמורתא לא אפשר כדכ' התוס' כאן ובזה א"ש דהתוס' כאן בתי' ר' חיים יתורץ גם קושי' הא':
בא"ד משום הפסד קדשים וכו' עכ"ל והגמ' בפ"ק דחולין די"א דדחי דדילמא ע"י גמורתא הוא אליבא דאביי דפקע מדרבנן וכמ"ש מהרש"א ז"ל מיהו מלישנא דגמ' לעיל נר' דגם לרבא חששא בעלמא היא עיין שם:
דף פה:
גמ' הוא מפרק לה בנגררין הר"מ השמיט
נגררין וע"ש להלח"מ ונ"ל די"ל דוקא לענין חיוב הוא דילפי' משבת דתרווייהו חיוב נינהו ועיין בפירש"י אבל לענין פיסול לא בעי' הנחה ולכן בפ"ט מה' ק"פ לענין חיוב כ' נגררין ולא כ"כ לענין פיסול וכללן עם שאר קדשים והגמ' דלא משני הכי דס"ל דאי נפסל קודם שהניחה א"כ כי הניחו אינו חייב דדומה למחמץ את הפסולה וס"ל המחמץ את הפסולה פטור ועיין להמש"ל בפ"א מה' ק"פ שהביא מחלוקת אמוראי בזה בירוש' ע"ש וא"כ למאי דקי"ל המחמץ את הפסולה חייב לק"מ קושי' הגמ' וא"ש:
דף פו.
גמ' בבר שורא הר"מ השמיט בר שורא והראב"ד השיגו ונ"ל דהר"מ מפ' הכי בשלמא חלונות מ"ל בשוין וכיון דאיכא חלונות השוין קדשו כ"ד הכל דלא ליתי למטעי אבל חומה המ"ל דשוין ומשני מ"ל בבר שורא וכיון דאיכ' חומה השוה קדשו הכל דלא אתי למטעי: