משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת פסחים · פרק עשירי
צ"ט
דף צח:
גמ' לא יאכל בע"ש וי"ט מט' שעות וכו' מבואר דמנחה קטנה הוא וכן לקמן דק"ז דבעי בפסח אי מנחה גדולה היינו משום פסח אבל משום לתיאבון סגי במנחה קטנה ומכאן ק' לס' הראב"ד בפ"ל מה' שבת לפי מה שהבין הכ"מ בכוונתו דס"ל מנחה גדולה ולזה י"ל דלקמן גבי פסח דלא שרי אלא מצה עשירה סגי בקטנה לטעמא דלתיאבון אבל בע"ש וי"ט דיכול לאכול פת צריך מנחה גדולה וכה"ג חילק המג"א בסי' תרל"ט בין פסח לסוכה ע"ש וניחא מה שהק' הכ"מ מפשיטות הבעיא דלקמן ע"ש אך קמייתא ק' לכ"נ עיקר דהראב"ד אסעודה גדולה דוקא קאמר דהר"מ אוסר מן הבוקר והראב"ד ס"ל מחצות דוקא:
תוס' בד"ה עד וכו' דכבר אשמעי' וכו' עכ"ל אין להק' נימא דאשמעי' מעי' אפי' בז"הז דלא אשמעי' ממשנת איזהו מקומן די"ל דהגמ' לא בעי לשנויי הכי דא"כ מאי אשמעי' רבא לקמן דק"ך ע"ב דאמ' אכל מצה בז"הז אחר חצו' לראב"ע לא יצא י"ח ע"ש בגמ':
בא"ד ור"י תי' וכו' עכ"ל מדברי מהרש"ל ז"ל מוכח דלתי' זה א"צ לדברי הר' יחיאל ונ"ל דהיינו דל"ל דאתא לאשמעי' עד שתחשך דא"כ לא אתא מתני' לאשמעי' אלא דין פסח בדין מצה אינו חידוש דאפי שבתו' וי"ט כן הוא לתי' ר"י ואין זה במשמע משנתנו:
בד"ה מאי וכו' דאיכא למטעי וכו' עכ"ל ק"ק לפ"ז דידע המק' דאיכא סברא בפסח טפי משבת וי"ט אמאי לא אסיק אדעתיה לאוקמה כר' יוסי ונראה דס"ד מדקאמר ר"י הלכה כר"י בע"פ מכלל דפליג רבי יוסי וכדפריך הגמ' בסמוך:
דף ק.
תוס' בד"ה מכלל וכו' ומורי הר' יחיאל וכו' דבע"ש שרי ר"י אפי' להתחיל וכו' עכ"ל ר"ל דכיון דשרי ר"י להתחיל עד חשיכה אמאי נקט אין מפסיקין בהתחיל קודם ט' שעו' דהא אדר"י קאי הול"ל התחיל קודם חשיכה אין מפסיקין אחר חשיכה דלא כמהרש"א ז"ל:
בד"ה אין וכו' דבהתחיל באיסור מודה ר"י וכו' עכ"ל מה שהביא מהרש"א ז"ל מההיא דאגריפס דלקמן ע"ש אינו מוכרח די"ל דהוי כאילו התחיל ואסור להתחיל ומאי רבותיה דאגריפס דלא עביד איסור' אבל לעולם י"ל דלר"י אפי' התחיל באיסור אין מפסיקין אך מדברי רשב"ם שם אין נראה כן:
דף ק:
גמ' מאי לאו עקירת שולחן דסתם הפסקה הוא עקירת שולחן ומשני לא מפה אבל הפסקה דר"י אין לפ' מפה דכבר הוכיחו התוס' לעיל דלר"י מפסיק ומברך ברכת המזון מברייתא דלקמן דקתני אומר עליו ברכת המזון ומ"ש רשב"ם לעיל גבי פורס מפה א"נ לסלוקי פתורא לאו בברכת המזון קאמר אלא היכר הפסקה בעלמא הוא וכן מטין דברי רשב"ם דלמ"ד פורס מפה אינו מברך ב"המז ודלא כמהרש"א כאן וכפירשב"ם דלעיל ע"ש:
תוס' בד"ה ידי יין וכו' אבל אם נמלך אינו פוטר וגם צריך וכו' עכ"ל כ' מהרש"ל ז"ל אבל הרא"ש ס"ל דא"צ וכו' ע"ש והיינו ממ"ש הרא"ש לקמן דק"ג גבי מעשה דאמימר ומר זוטרא וכו' דא"צ לברך ברכה אחרונה דהסח הדעת אינו מצריכו אלא ברכה דלפניו ואין לו' דשאני התם דמברך על הגפן אחר כוס בתרא ופוטר כוס קמא אבל הכא לא מברך על הגפן באחרונה דה"נ ברכת המזון פוטרתו והיא במקום על הגפן דיין שלפני המזון כיון דלגרר בא מישך שייך לסעודה וב"המז פוטרתו אף בנמלך ואפי' לא הי"ל יין כלל בתוך המזון דעדיף מנמלך וכמ"ש מרן בש"ע בסי' קע"ד דין ו' וע"ש במג"א ומ"ש התוס' דבנמלך מברך ברכה אחרונ' היינו קודם שיאכל אבל אם לא בירך עד אחר אכילה ב"המז פוטרתו וזה ודאי דלא כהרא"ש ז"ל ועיין להרב זרע יעקב ז"ל סי' יו"ד:
דף קא.
תוס' בד"ה אבל וכו' ומיהו יש ספרים דגרסי' וכו' עכ"ל ולפי' גי' זו מסקי' הכא דהפי' מפנה לפנה אסור והיינו בשאין דעתו לאכול במ"א אבל לקמן דאמרינן מפנה לפנה שרי בדעתו לאכול במ"א ועיין בתוס' בדבור הקודם ולעיל בד"ה ידי קידוש ע"ש ועיין במהרש"א ז"ל:
גמ' ואף רב הונא וכו' אין להוכיח מכאן דלרב דס"ל יש קידוש אפי' היה בדעתו לאכול בבית שקידש דלא כהירושלמי שהביאו התוס' בד"ה ידי קידוש דאי איתא אתי רב הונא גם כרב די"ל דמדקאמר וקדיש וטעים מידי משמע כל דהו כגון מיני תרגימא וכיוצא דמהני לקידוש במקום סעודה וכמ"ש הטור והש"ע בסי' רע"ג וע"ש במג"א ולא מהני לעיקר סעודה ראשונה דשבת כמ"ש בסי' רצ"א והשתא אמאי טעים מידי כיון דדעתו לאכול שם אח"ך אלא ע"כ דחשש שמא יתעקר שרגא גם מביתו ויצטרך לחזור לקדש במ"א שאוכל והשתא מוכיח שפיר דר"ה כשמואל דאי ס"ל כרב אמאי טעים מידי יתן דעתו שאם יכבה הנר יאכל במ"א אך דברי התוס' עמדו מנגד שכ' בד"ה טעימו טעימת לחם דמהר לסעודת שבת והיינו משום קידוש דמסעודה לא איכפת ליה כמ"ש בד"ה ובקדושה מוכח דס"ל דאין קידוש אלא במקום סעודה דמהנייא לסעודת שבת דלא כמ"ש הטור וראיתי למרן בב"י שכ' דמשום סעודת שבת הוא שכ' דטעון לחם ולא משום קידוש ע"ש ודבריהם בד"ה בקדושה הויין תיובתיה דמרן ז"ל ולדברי התוס' י"ל דדוקא בנמלך הוא שאמרו בירוש' דמודה רב אבל אי עקר שרגא לא דדעתו של אדם היא שלא לאכול אלא במקום שרגא:
תוס' בד"ה ובקידושא וכו' שיכולין לעשות למחר עכ"ל עיין בסימן רע"א דמי שלא קידש בליל שבת יש לו תשלומין למחר אלא שאינו אומר ויכולו ע"ש:
דף קא:
תוס' בד"ה כשהן וכו' ותדע דאם לעולם טעונין וכו' עכ"ל מכאן נ"ל להוכיח דבנתעכל המזון צריך לברך ברכה א' על מה שרוצה לאכול כמ"ש המג"א סי' קפ"ד דלא כהגו"ר כלל ג' שדחהו מהלכה ע"ש דאי איתא דלא מיפטר אלא מב"המז מאי הוכיחו התוס' מזה דהסה"ד אינו זוקק אלא לברכה א' מדהוצרך תנא דברייתא למתני כשהן חוזרין טעונין ברכה למפרע נימא דהוצרך למתני הכי להיכא דלא בירכו ב"המז ונתעכל דמשום הסה"ד צריך ברכה א' אלא ע"כ דבנתעכל צריך ברכה א' וא"כ בלא טעמא דהסה"ד צריך ברכה א' ולא הוצרך תנא להשמיענו דצריך ברכה א' משום הסה"ד:
דף קב.
בא"ד וכ"פ רשב"ם וכו' עכ"ל הרא"ש ז"ל כתב בשם רשב"ם להפך וכן הוא בפירשב"ם לקמן דק"ג ע"ב בד"ה לית הילכתא ומהרש"א ז"ל נעלם ממנו זה:
דף קב:
בד"ה מניחו וכו' ולפי' ר"ן וכו' אין להוכיח כלום וכו' עכ"ל ר"ל דלפי' ר"ן הא לא טעם כלום משתחשך ולא משום דיש לחלק בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור כמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש ועיין להתוס' לקמן דק"ה ע"ב בד"ה ש"מ תמני ולמהרש"א ז"ל שם:
דף קג.
פירש"י בד"ה כי מטא וכו' להנך תרתי וכו' עכ"ל ממ"ש תרתי עובדי דהיינו הנך דרב יעקב ודאמימר נר' דמפ' דכי מטא לאבדולי אעובדא דר' הונא וזה סותר למ"ש בסמוך אמ"ל רב יעקב וכו' ועוד מ"ש בדבור זה ועובדא א' בשבת הוא ק' להולמו דודאי בשבת היא דהא בריך אמאור וכו' וצ"ל דרש"י ז"ל גריס עובדא דרב יעקב מקמי עובדא דרב הונא והשתא מ"ש הנך תרי עובדי היינו עובדא דרב הונא ודאמימר ועיין במרדכי:
תוס' בד"ה ר"א וכו' וא"ת אמאי מברכין וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א ז"ל אמאי לא ק"ל מכסי בתראי ל"ק דכיון דקי"ל בין ג' לד' לא ישתה בודאי דמי לב"המז והוי הפסק אבל בין א' לב' ס"ד דאפי' התחיל אשר גאלנו שרי למשתי:
דף קד.
תוס' בד"ה חוץ וכו' ומיהו בירוש' פריך והרי הבדלה וכו' עכ"ל פי' מהירוש' מדפריך והרי הבדל' מוכח דלית' להא מילת' דר"ת דשלא תראה ברכה א' והביאו דברי הירוש' לדחות פיר"ת ולהכי פריך הירוש' והרי נברך וכו' דלשיטתיה אזיל ול"ק מה שהק' מהרש"א לקמן בדבור זה:
דף קה.
גמ' לקידוש קובעת ולא להבדל' ועיין לעיל ד"ק ע"ב דשמואל פליג וס"ל דמפסיקין להבדלה ועיין להתוס' דק"ב ע"ב בד"ה מניחו וכו' שכ' ואע"ג דמפסיקין להבדלה לשמואל וכו' וכוונתם דלשמואל קשיא ברייתא לפ"ד הר"ן ודברי הרא"ש לקמן דק"ז אהא דאמימר בת טוות שכ' לפ"ד הר"ן ברייתא דמניחו אחר המזון ס"ל דאין מפסיקין להבדלה ע"ש ק' להולמן דלשמואל קשיא ברייתא דהא מוקמי' לה לעיל כר"י וכמ"ש התוס' לעיל:
שם כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם מכאן ק' למ"ש הרדב"ז ח"א סימן י"ג דמי שהבטיחוהו להוציאו יום א' מבית האסורין אין לו להניח ליום אחר קדוש יותר דמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה ואין אומרין להניח מצוה זו הקלה עכשיו כדי לעשות מצוה אחרת חמורה ממנה ביום אחר ע"ש דלפ"ד הי"ל להקדים כבוד לילה דהוא קודם בזמן ולפמ"ש מהר"ץ בתשו' סי' ק"ו דדוקא בב' מצות אבל במצוה אחת יוכל לדחותה ליום אחר כדי לעשותה מן המובחר כמ"ש בתה"ד בברכת הלבנה דיניח מלברך עד מ"ש ע"ש א"ש הכא דסעודות שבת כולהו מצוה אחת חשיב:
דף קה:
תוס' בד"ה ש"מ המבדיל וכו' משום דאיכא ברייתא וכו' עכ"ל פי' כיון דהך ברייתא פליגא אהא ברייתא דילן מיבע"ל לרבא הלכתא כמאן ודלא כמו שהבין מהרש"א בכוונתם ואף לפ"ד דרבא ס"ל דגם ברייתא דילן למצוה בעלמא ל"ק מה שהק' במ"ש התוס' והכא דמשמע ליה וכו' שהוצרכו לזה ליישב סוגיא דשמעתין דקאמר ש"מ וכו' דמשמע מדינא דלא כרבא ואין להק' אשמעתין מהיכא מ"ל דמדינא דילמא למצוה כרבא די"ל דאי למצוה הכא דאין לו אלא כוס א' לא הול"ל ב' קדושות על כוס א' ועוד י"ל דס"ל לגמ' כאן במסקנא דגמ' שם דאי הבדיל בתפלה אין להבדיל על הכוס דברכה שא"צ היא ובמ"ש מהרש"א דמדקאמר ש"מ מוכח דמדינא כה הראוני למרן בב"י סי' קפ"ב גבי ברכת המזון אי טעונה כוס בשם הר"מ דמאי דקאמר ש"מ ב"המז טעונה כוס למצוה בעלמא הוא ע"ש:
בד"ה וש"מ כוס וכו' ותימה דהא מדקתני אין לו וכו' עכ"ל אין להק' דאי אינה צריך שיעור הו"ל לברך עליו הבדל' ולטעום בידיה דע"כ לא כ' התוס' לקמן בד"ה ש"מ טעמו דכוס של חובה צריך לטעום מכוס שיש בו רביעית אלא אי צריך שיעור די"ל דהבדלה ודאי דפשיט"ל דצריך שיעור ולא הוצרך הגמרא להוכיח מהאי ברייתא דצריך שיעור אלא הכוס של ב"המז ועוד י"ל דבגמ' שם בברכות דמוקי לה מעיקרא בטעים בידיה פליגי בה' וס"ל דלא מצי טעים בידיה משום דכוס של ברכה בעי מלא כדאי' שם בדנ"א ע"א או מאיזה טעם וא"כ למסקנא שם דטעמא דב"ש משום דאין טעונה כוס אית לן למי' דמודו ב"ש לב"ה בהא דלא מצי טעים בידיה והתוס' לקמן דנקטי טעים בידיה לס"ד דהתם ובזה ל"ק מה שהק' מהרש"א בדבור זה ע"ש דהא בה' פליגי וס"ל דלא מהני טעים בידיה:
דף קו.
תוס' בד"ה זוכרהו וכו' אבל על היין לא הוי אלא מדרבנן וכו' עכ"ל נ"ל להוכיח כן מגמ' בשבת דף כ"ג דבעי קידוש היום ונ"ח אי מנייהו קדים ע"ש ואי איתא דעל היין דאורייתא ודאי קדוש קדים ולד' הר"ן בריש מגילה דאף בכה"ג פרסומי ניסא עדיף ע"ש ניחא אך לד' החולקין בזה דקדוש על היין דרבנן וי"ל דבקדוש דיום הוא דמבע"ל דלכ"ע דרבנן כמ"ש ה"ה בפ' כ"ט מה' שבת מיהו לפ"ז ק' עמ"ש רש"י בפ' התכלת בבעי' דתדיר ומקודש דמקודש הוא מי שזמנו קודם והשתא נ"ח מקודש ופרסומי ניסא:
דף קו.
תוס' בד"ה הנוטל וכו' והר"א מפרש נוטל לא יקדש וכו' עכ"ל ומאי דדחי לה מהא דזמנין דחביבא ליה וכו' היינו מהא דזמנין חביבא ליה חמרא ומפרש כמ"ש בד"ה מקדש ליישב פירשב"ם והר"מ בפכ"ט מה' שבת כ' אם נטל ידיו לא יקדש איין אלא אפת ונר' דמפ' כפי' ה"ר אלחנן ופ' כרב ברונא ועיין להטור בסי' רע"א ולמרן בב"י שם ע"ש ומ"ש הטור שם בשם רשב"ם מדברי רשב"ם בד"ה נטל אין נר' כן וע"ש במהרש"א ז"ל:
בד"ה מקדש וכו' וכן ההיא דירוש' וכו' כשאינו חמר מדינה וכו' עכ"ל ואפ"ה מבדיל דס"ל להירוש' כסבור מינה דקאמר הגמ' לקמן סבור מינה קידושי הוא דלא וכו' אבל אבדולי מבדלי' וכו':
דף קז.
גמ' סמוך למנחה גדולה תנן וכו' מ"ש רש"י שבע שעות ומחצה ט"ס הוא וצ"ל ששה וכמו שנר' מפירושו לקמן בד"ה אלא אי אמרת כ' הר"ן דבעיא לא אפשיטא ונקטי' לחומרא והוא תימה דאי מנחה גדולה מאי רבותיה דאגריפס דכיון דטעמא משום הקרבת הפסח ל"ל דט' שעות לאגריפס כ"ד שעות לדידן דדוקא בלתיאבון הוא דשייך הא מילתא וכמ"ש רשב"ם וליתא למ"ש בשיירי כנ"הג סי' תע"א ועיין להפר"ח שם:
דף קח.
גמ' וא"א מסעד סעיד וכו' איכא למידק דילמא לא סעיד ולא גריר ומנ"ל דגריר וי"ל דכיון דפורתא פשיט"ל דסעיד כמ"ש התוס' א"כ ע"כ דטובא גריר להך פורתא דשתי מעיקרא וכיון דטבעו גריר גריר הכל ועי"ל אי לא גריר ולא סעיד נמי הוה אסור למשתי משום דמוסיף על הכוסות כמ"ש רשב"ם דלא שרי למשתי בין א' לב' אלא מטעמא דגריר ואף לטעם הירוש' י"ל עד"ז והגמ' דקאמר אמאי ישתה הא קאכיל למצה אכילה גסה ה"ה דהומ"ל הא קמוסיף על הכוסות לפ"ד רשב"ם ז"ל:
שם השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי וכו' עיין בהר"ן בהלכות שכ' דמן הראוי לא בעי הסיבה בכולהו דס' דרבנן הוא אלא משום דמעיקרא תקנת חכמים ועיין להמש"ל בריש ה' מגילה ע"ש ולחד תי' שכ' התוס' בד"ה מאי לחלק בין מצה לכוסות משום דהסיב כבר בב' כוסות הא' ליכא למפטריה בכולהו משום דס' דרבנן לקולא דהא אי לא שתי בב' כוסות הא' לכ"ע בעי הסיבה בכוסות האחרונים דהוי כמו מצה ולית ביה ספיקא:
דף קח:
תוס' בד"ה אל תרא וכו' ולא כפירשב"ם בפ' המוכר פירות וכו' עכ"ל עיין בב"י א"ח סי' רע"ב דמפ' לדעת הר"מ לגריעותא והוא כפירשב"ם שהביאו התוס' הפך מאי דמשמע בשמעתין וע"ש להעה"ש ז"ל ומ"מ בפירשב"ם שלפנינו לאו לגריעותא ע"ש:
דף קט.
גמ' היכי מתקני רבנן וכו' והתניא וכו' מקדוש וכוס ב"המז של שבתות וי"ט לא ק"ל משום דכל חד מצוה בפ"ע אבל ד' כוסות ס"ד דחדא מצוה נינהו:
דף קיג.
תוס' בד"ה דמשייר וכו' שמונע שתייתו וכו' עכ"ל עיין למהרש"א ז"ל שנר' מדבריו דגם קידוש דיו' מדאוריי' דלא כמה שכתבתי לעיל בשם ה' המגיד בה"ש:
דף קיד.
תוס' בד"ה שני וכו' דמתני' אתיא כותיה וכו' עכ"ל ק"ק דהא איכא סתמא לעיל ד"ע דלא כבן תימא ע"ש שו"ר שכבר עמד ע"ז ה' מקראי קדש דקע"ז ע"ש מה שתי':
בד"ה אחד וכו' דחגיגת י"ד אינה דוחה עכ"ל לפמ"ש בדבור הקודם דקי"ל כבן תימא דוחה את השבת כמ"ש התוס' לעיל בד"ע בר"ה לאו וע"ש במהרש"א ז"ל:
דף קטו.
גמ' אתי טע' מרו' ומבטל טע' מצה מדברי התוס' בכול' שמעתין מתבאר דדוקא מצות הוא דא"מ זא"ז למ"ד אבל דבר רשות מבטל המצות וגם מהגמ' מוכח כן דדרבנן לגבי דאורייתא הוי כרשות לגבי מצוה ודלא כתשו' בית יעקב סי' ס"ט שכ' דאפי' למ"ד מצות מבטלות זא"ז דוקא מצות אבל דבר רשות א"מ המצוה ונהפוך הוא:
שם השתא דלא איתמר הילכתא וכו' הרא"ש לעיל דקי"ד ע"ב כ' דבמרור צריך כזית משום דמזכיר בברכה לשון אכילה על אכיל' מרור ע"ש משמע דבכריכ' דליכא ברכה א"צ כזית ולפמ"ש התוס' בד"ה אתי דבמעט תבלין לא מבטל יש להוכיח דבעי כזית גם בכריכה דאי איתא לדידן דלא ידעינן הילכתא כרבנן או כהלל אמאי צריך למצה ומרור קודם הכריכה במצה לחודה סגי ואח"ך בכריכה עושה כזית מצה ומעט מרור וכיון שמועט הוא ל"מ למצה וראיתי לה' שאגת אריה סי' ק' שהק' על דברי הרא"ש מברייתא דלעיל אכלן לחצאין אם שהה וכו' לא יצא ואי איתא אמאי צריך לחזור ולאכול כזית מרור הא כבר יי"ח ולברכה לא מתקן כלום דהא הפסיק ביניהם ע"ש ומדברי התוס' בד"ה מתקיף יש להוכיח דבכה"ג לא חשיב הפסקה בין ברכה לאכילה ע"ש ומשמעתין יש לתמוה על ה' שבות יעקב ח"ב סי' ח"י שכ' לישב מ"ש הר"מ בה' תו"מ גבי ניסוך עירה של מים לתוך של יין ונסך כשר והוא נגד הסוגיא דבתרא דצ"ז דיין מזוג פסול לנסכים וכ' הש"י דמ"ש בה' תו"מ כשר בחג מיירי דאיכא ניסוך היין וניסוך המים ולכן כשר דמצות אין מבטלות זא"ז ע"ש ותמהני דבשמעתין מסקי' דלא איתמר הילכת' וכו' וכיון דמספק"ל אי מצות מבטלות ז"אז אמאי אם נסך כשר:
תוס' בד"ה מתקיף וכו' והתם לא מייתי מאכלו וכו' עכ"ל פי' דק"ל מאי פריך הגמ' שם אמילתא דרבא מהנך ברייתות הא איכא ברייתא דהכא כרבא וע"כ תנאי היא ולזה כ' דאכילה שאני והא דלא הוק"ל ארבא גופיה אמאי לא קבע דבריו אברייתא דאכלו בלא מתכוין משום דניחא ליה טפי לקבוע דבריו אאבוה דשמואל משום דהוא אמורא והכריע דהילכתא כמ"ד א"צ כוונה אבל אברייתא כיון דתנאי היא אפשר דלית הילכתא כאידך ברייתא ועיין מהרש"א ז"ל:
בד"ה כל וכו' כדתנן בפ"ב דחולין וכו' עכ"ל ע"ש בגמ' דמוקי לה דס"ל לתנא דמתני' ידים תחילות ובחולין מיירי וע"כ דמשום דאסור לפסול גופו ועיין מהרש"א:
דף קטז.
גמ' הלילה הזה כולו צלי כ"פ הר"מ אע"ג דלא פ' כבן תימא ועיין לה' מקראי קדש דקע"ז ע"ש:
דף קטז:
גמ' כתיב הכא בעבור זה נר' דאפילו לר"י דס"ל סומא פטור מכל המצות אצטריך להאי ג"ש משום דס"ד לחייבו משום אף הן היו באותו הנס וכמו שחייבין נשים בד' כוסות מאאי טעמא כדאי' לעיל דק"ח ע"ש:
שם כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ה' דברי אמת בקו' דפ"ט ע"ד הוכיח מגמ' בגיטין דה"ה דתרומה בזה"ז חשיבא אין לה עיקר מדאורייתא ולא אמרי' כעין דאורייתא תקון ע"ש והוא הפך שמעתי' דבזה"ז אמרי' כעין דאוריי' תקון ועיין בגמ' לעיל דט"ל ע"ב ע"ש ועיין להשע"ה ה' מע"ב דל"א ע"ד ע"ש:
דף קיח.
גמ' קשין מזונותיו וכו' בעצבון תאכלנה וכו' מכאן ק' למ"ש השר"ש בשורש איש משם אביו דאישון הוא אדם קטן דכן דרך הלשון כי מוסיף אותיו' ימעט הכמות והוא ע"ד כל המוסיף גורע ע"ש דא"כ ה"נ נימא דעצבון הוא קטן מעצב ונ"ל דשאני הכא דיש לפ' עצב הוא צער ועצבון הוא טורח ויגיעה וכן תרגמן האנקלוס ולאו חד פי' לתרווייהו וצער שבא ע"י טורח ויגיעה הוא ק' יותר ועיין להשר"ש בשורש עצ"ב ע"ש:
דף קיט.
בפירשב"ם בד"ה כגון וכו' שלא יאבד וכו' ולפי שדינו וכו' עכ"ל תרי טעמי קאמ' ולשמואל לל"ק דאין מפטירין אחר מצה ע"כ הטעם הוא שלא יאבד טעם מצה דנאכל על השבע לא שייך גבי מצה אבל לל"ב ע"כ טעמא לאו משום טעם פסח דא"כ מצה נמי ולכך הוצרך לתרי טעמי לב' הלישנות ונר' דהמק' דפריך לל"ק ממתני' אחר פסח אין אחר מצה לא הכי פריך דממתני' דלא קתני מצה לאשמעי' טעמא דשלא יאבד ע"כ דטעמ' משום דנאכל על השבע אבל אי חד טעמא הוא דאיכא לתרווייהו לא הוה פריך מדי דתנא פסח וה"ה מצה ובהכי יש לדחות מה שהוכיחו התוספות דמצה האוכל אוכל בב' מקומות מדלא פריך לרב וכו' דכיון דפשיטא ליה דאיתקש מצה לפסח ולא אתי למטעי תנא פסח וה"ה למצה ועיין בהר"ן מ"ש לפירשב"ם והיינו משום דלא גריס בפירשב"ם כגירסתנו דתרי טעמי קאמר ע"ש:
בד"ה אין מפטירין וכו' הא בהדיא תנן וכו' עכ"ל ור"ל דת"ל משום פסח ובטמא ושהיה בדרך רחוקה היינו כמו זמן הזה ועיין פירש"י בהרי"ף ואין להק' מאי משני אבל אחר הפסח דנפיש טעמיה וכו' דבלאו פסח ת"ל משום מצה די"ל דכיון דפסח נפיש טעמיה הוא מבטל טעמא דמצה שאכל עמו ושוב ליכא למיחש אלא משום איבוד טעם פסח ועי"ל כיון דאיכא טעם פסח בפיו לא חיישי' עוד על המצה דמ"מ טעמא דמצוה טעים:
תוס' בד"ה אמר וכו' דאלת"ה ליפרוך ממתני' לרב וכו' עכ"ל עיין להטור שכ' גבי מצה דאין אוכל בב' מקומות ונר' די"ל הוכחת התוס' דס"ל לרב דבמצה לא יאכל אפי' במקומו דבעי' טעם מצה בפיו אבל בפסח דנפיש טעמא לא אסיר אלא בב' מקומות משום גזירה דפסח גופיה ולכך קתני מתניתין פסח דבמצה אפילו במקומו אסור וכמ"ש מהרש"א בכוונתם הוא דחוק ונ"ל דהכי מוכרח דתקשה לרב דהא ודאי מקשי' מצה לפסח וא"כ ע"כ פי' דמתני' כשמואל אלא ע"כ דלא מקשי' להא מילתא:
דף קכ.
תוס' בד"ה באחרונה וכו' מה שהקשה מהרש"א לעביד כורך באחרונה ל"ק דמרור מפיג טעם מצה ואנן בעי' טעם מצה בפיו לרבנן ומ"ל אכל אחריו מ"ל אכל עמו ותירוצו תמוה כמו שתראה:
דף קכ:
גמ' הואיל ופסח ק"ק ושלמים קדשים קלים וכו' אע"ג דמותר הפסח א"נ אלא ליום ולילה כדאי' לעיל דפ"ט וא"כ דמי לתודה טפי משלמים מ"מ אי מדמינן ליה לתודה אי אפשר להיות כתודה דהא מיעט קרא דא"נ ביום זבחו אבל לשלמים יש לדמותו ע"י דנוקי לילות בהרי ימים ולהכי כת' הזה למעט לילה שאחריו וכיון דאמעיט לילה שאחריו ממילא אמעיט יום ט"ו דמבלילה אימעוט תרווייהו יום י"ד וט"ו ולא הוה מייתנן ליה לט"ו ע"י דנוקי לילות בהדי ימים לפירשב"ם אלא משום דנאכל בלילה שאחריו וק"ל מ"ש דהכא אימעיט י"ד וט"ו מחד קרא דבלילה ובמס' שבת דקל"ב אצט' תרי קראי למעט ח' וט' ע"ש ועיין לה' ה' יו"ט דכ"ח ע"א ויתיישב:
תוס' בד"ה מלא ליתן לו בקר ב' וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ול"ק דהכא דכתיב ב' פעמים בקר הוי כאילו כתיב ולא תותירו ממנו אחר ב' בקרים בא זמן שריפתו וכלה זמן אכילתו:
דף קכא.
גמ' כהן מברך דמטי הנאה וכו' הרשב"ץ בס' מאמ' חמץ כ' דאין מברכי' שהחיינו אלא על דאית ביה הנאה וה"ר מפדיון הבן דכהן מברך ע"ש והוא תימה ועיין מחב"ר בא"ח סי' קל"ב שכ' דגם אבי הבן אית ליה הנאה מועטת דנפקא ליה מס' נפל ע"ש מ"ש ליישב דברי הרשב"ץ וע"פי דבריו ניחא מ"ש ה' זרע יעקב סי' ס"ד מ"ש דבפ"ה מברך שהחיינו ובפ"ח אינו מברך שהחיינו ע"ש די"ל דבפ"ח ליכא הנאה כלל ועיין למוהרש"ל בסוכ' דמ"ו ע"א שכ' דאין מברך שהחיינו אלא עם ברכה אחרת ע"ש וצ"ל לפ"ד דנהי דהמבעי מבע"ל בזה מ"מ הפשטן פשיט דאבי הבן מברך וטעמו הוא מה"ט גופיה שכ' מהרש"ל משום דאין לברך שהחיינו אלא עם ברכה אחרת וזהו שאמר אבי הבן מברך שתים ועי"ל דלא כ"כ מהרש"ל אלא בברכה דראיה אבל בברכה דע"י מעשה מברך שהחיינו לחודה:
תם ונשלם מסכת פסחים