משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת סוטה · פרק ראשון
דף ב.
גמ' בת פלוני לפלוני הא דלא קאמר בת פלוני לבן פלוני או פלונית לפלוני נ"ל במאי דאיתא בס"פ הבע"י דנחלקו בקיום פו"ר אי ב' זכרים או זכר ונקבה וכדי לצאת ידי שניהם צריך ב' זכרים ונקבה והשתא אי יאמר לבן פלוני לא ידענא איזה מינייהו דהא יש לו ב' זכרים אבל בבת דאין לו אלא בת א' סגי בבת פ' וטפי עדיף להזכיר שם אביה כיון דכבר איתיה בעולם וניכר משא"כ בבן דלא סגי ליה בשם אביו ודברו חכמים בהווה במי שמקיים פו"ר כהלכתו:
תוס' בד"ה אבל וכו' משום דרגלים לדבר עכ"ל נראה דהיינו לפום סברא דהשתא דע"א לא מהימן ופי' קרא דעד אין נאמן בה ומדאצט' קרא להודיע דאין נאמן בה ש"מ דמסברא הייתי אומר דנאמן וע"כ היינו משום דרגלים לדבר אבל לפי המס' דפי' קרא דעד אין בה ר"ל תרי אלא חד ומדהוצרך להשמיענו דנאמן ש"מ דמסברא שאין נאמן בה וע"כ היינו משום דאוסרתה איסור עולם ועיין בגמ' בסמוך ולקמן ד"ג ע"ב ע"ש:
דף ב:
גמ' לשתוק קרא מיניה וכו' ק"ל דבגמרא בקדושין דס"ו ע"א איפליגו אביי ורבא באשתו זנתה בע"א ושותק אי נאמן וכ' התוס' דהא דבעינן קנוי וסתירה היינו באינו שותק ע"ש והשתא מאי פריך לישתוק קרא וכו' נימא דקרא בשותק מיירי ובא להשמיענו דאין נאמן בשותק לאפוקי מס' אביי שם וי"ל. ועיין במ"ש בי"ד סי' קכ"ז שם הוכחתי משמעתין דלא כדעת התוספות בקדושין דס"ה ע"ב דאיני יודע באיסורין לא מהני עד אחד ע"ש:
תוס' בד"ה כל וכו' ועד אחד לא יענה וכו' עכ"ל נ"ל דר"ל למ"ל אחד ליכתוב עד ואנא ידענא דהוא אחד דהא כתיב ע"פ ב' עדים ודמי לההיא דשבועות שהביאו אח"ז דאע"ג דכ' עד סתמא הוא אחד ומשום דהו"א דההוא אצט' לאשמועי' זה בנה אב לזה סמכו קושייתם הכא בשמעתין דדרשי' לזה בנה אב מקרא דלא יקום ע"א. ובשמעתין ק"ל כיון דכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים בכ"מ דכתי' ב' עדים אמאי לא כתיב עד מ"ש מהא דפרכי' במנחות דף צ"ג ע"ב אהא דאמרי' דכ"מ שנאמ' ידו הם ב' אמאי כתי' ידיו בכ"מ ע"ש:
דף ג.
פירש"י בד"ה בה ולא בקנוי ולא גמרי' שאר עדיות וכו' עכ"ל שאר עדיות דאשה דקאמר היינו קנוי וסתירה אבל טומאה דעלמא מג"ש נ"ל והא דהוכרח רש"י לו' וקמו להו במילתייהו וכו' ולא סגי במיעוטא דבה לחודיה נר' משום דכי ממעט לקנוי וסתירה מבה היינו אפי' שותק וא"כ אי מבה לחודי' מנ"ל למעט שניהם מכחיש ושותק ולכך כ' דקמו להו במילתייהו וכו' ועיין בתוספות:
תוס' בד"ה מה וכו' שכן רגלים לדבר וכו' עכ"ל הא דלא הק' בקו' הא' משום דדל קו' מהכא מ"מ אצט' קרא דלא נילף דבר דבר מממון וכן צ"ל במ"ש התוס' בדבור שאח"ז לרבא ניחא דאף על גב דרבא קאמר טעמא משום דאין דבר שבערוה פחות מב' וברייתא נקט קו' אין לחוש דבלא"ה קו' פריכא הוא וע"כ דסמך תנא דברייתא על הג"ש ובכוונה הקדימו התוס' דבור זה אף דקביעות דיבור שאח"ז הוא ברישא דבריי' ובעיקר קו' התוס' דלאביי ל"ק דכיון דבטומאה דעלמ' ע"א ושתיק מהימן שפיר הוה ילפי' קנוי וסתיר' מטומא' דעלמא דליכא רגלים לדבר ולכך אצט' קרא למעט קנוי וסתירה אף בשתיק וכ"נ מדבריהם בדבור שאח"ז דבקנוי וסתירה ממעט קרא אפי' שותק ועיקר קושייתם היא לרבא:
בד"ה נאמן וכו' תימה למ"ל וכו' עכ"ל נר' דקושיית' לאביי אבל לרבא ל"ק דאצטריך ג"ש לשותק דלא אמרי' שתיקה כהודאה ורבא גופיה קאמר טעמא דאין דבר שבערוה וכו' והיינו מג"ש ע"ש:
דף ד.
תוס' בד"ה א"ה וכו' א"נ בן עזאי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונ"ל דגם לתי' זה צ"ל דברייתא קמייתא נקט כיון דממ"נ חדא הוא דקשיא אלא דלא ניחא להו לתרץ בעיקר הקושיא כן משום דק' דהו"ל תרווייהו היינו ר"א והיינו בן עזאי:
דף ה.
גמ' א"ת אותו אלא אתו וכו' כ' המפרשי' דה"ט דהוי כעע"א משום דבקרא דנעשה אדם היינו דגדול נמלך בקטן ומי שיש לו גאוה ע"כ לפ' ב' רשויות ח"ו ועפי"ז נ"ל דקרא ה"ק אותו לא אוכל דלפי דעתו אינו יכול לברוא אותו דאי יכול לברוא אותו ע"כ למדנו גדול נמלך בקטן והי"ל ללמוד ענוה מקונו:
דף ו.
גמ' מי קרמינן ליה בע"כ וכו' עפירש"י ולפי' צ"ל דמצות יבום קודמ' למצות חליצה הוא מדאורייתא דלא כהרדב"ז הביאו ה' מהר"י אלגאזי בס' קהלת יעקב וכן שמעתי אומרים זה ימים מיהו בגמ' גופה אי לאו פירש"י היה נ"ל דר"ל באלם ואלמת דלאו בני חליצה נינהו לפי שאינן בני קריאה וכיוצא טובא דלאו בני חליצה ועולין ליבום ובההוא רמינן עליה בע"כ ועיין בגמ' ר"פ הבע"י דמשם באר'ה דמצות יבום קודמ' למצות חליצ' מדאוריית' דלא כהרדב"ז ז"ל:
מתני' ואלו אסורות מלאכול בתרומה וכו' ק' דמאי
אתא לאשמועי' הא כבר תנינ' בריש מכילתין דאחר קנוי וסתירה אסורה בתרומה עד שתשתה וא"כ פשי' דהאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקותה והאומרת טמאה לפ"ד התוס' דאסורה בתרומה והיה נ"ל דנ"מ אם מחל על קנויו דמותרת בתרומה וקמ"ל דכי אמרה טמאה וכל הני דאפי' מחל על קנויו דאסור' בתרומה אך ק' למ"ד לקמן דכ"ה ע"א דאחר סתירה אין קנויו מחול ונ"ל דמשנתנו הלזו מתורת ודאי קאמר אסורה לאכול בתרומה דמתני' דלעיל לא אסיר לה אלא מס' וכי אמרה טמאה כיון דהוחזקה בטמאה אסורה מודאי ונ"מ לענין מלקות שאם אכלה תרומ' לוקה דזרה היא ולא היתה אוכלת אלא בשביל בעלה וכיוצא לזה כ' הר"מ בה' שגגות וה' מ"א דכי אמר ע"א חתיכה זו חלב הוחזקה בחלב וכי אכלה לוקה ע"ש וה"נ דכוותה וכן כל הני והיותר נ"ל דמתני' מיירי דשתת' מי סוטה וקמ"ל דכל הני אין המים בודקין אותה ואכתי אסורה לאכול בתרומה וכהך חלוקה דושבאו לה עדים דמוקי בגמרא אחר שתיה ובהכי ניחא לי מ"ש רש"י ז"ל בד"ה זונה היא וכו' דהא תנא ליה האומרת טמאה וכו' ע"ש דלכאורה ק' דהול"ל הא תנן לה בר"פ דאחר סתירה אסורה לאכול בתרומה ועפי"ה ניחא דלא שמעי' דאחר שתיה אסורה בתרומה אלא במשנה הלזו:
דף ו:
פירש"י בד"ה שמת הוא וכו' דאמאן בעי למשריה עכ"ל אף על גב דנ"מ למשרייה לבועל מ"מ עיקר ההשקאה בשביל הבעל היא ולפ"ז היכא דאסורה לבעל בלאו אין משקין אותה ועיין לה' מש"ל בפ"ג מה' סוטה ע"ש:
דף ז.
תוס' בד"ה אמר וכו' והשתא צ"ל הבריית' וכו' עכ"ל ר"ל דהשתא דחזרה דר' יהודה היא משום פירכא דיש לה היתר תקשה דר' יוסי דהשתא ליכא מידי בין ר"י לר' יוסי וכמ"ש מהרש"א ז"ל אבל אי החזרה דר' יהודה היא משום פירכא דהיא הנותנת לא ק' דר' יוסי די"ל דאיכא בינייהו דר"י חזר בפירכא דהיא הנותנת אבל ר' יוסי לא חזר עד דפרכוהו מה לנדה שכן יש לה היתר אבל פירכא דהיא הנותנת לדידיה לאו פירכא היא דאיכא אינשי דחמירא להו וכו':
בא"ד אבל מדר"י איכא למי' וכו' כן גיר' מהרש"ל ז"ל ע"ש והא דלא אמרי' איפכא דד' יוסי אמ' ק"ו ברישא ור"י אמר קרא ברישא משום דבירוש' איתא הכי דר' יהודה אמר ק"ו ברישא וע"ז הוא שהביאו התוס' הירוש' ועיין מהרש"א ז"ל:
דף ז:
גמ' ורמינהי כדרך שמאיימין וכו' ק"ל לפמ"ש התוס' לקמן ר"פ היה מביא דר"א ל"ל הא דמאיימין שתשתה ע"ש מאי פריך הגמ' נוקמ' למתני' כר"א וי"ל דר"א. ס"ל דמשקה ואח"כ מקריב מנחתה ולקמן פלוגתא דר"ש ורבנן היא במתני' ואי מוקי מתני' כר"א הוי סתם ואח"כ מחלוקת והלכה כמחלוקת והוי הילכתא כר"ש והש"ס קי"ל דהילכתא משקה ואחר כך מקריב:
דף ח.
בד"ה אין וכי' ותימה וכי היה אוסר כה"ג וכו' עכ"ל ק' הא בשחיטה לא כתיב אותה והכא קאמרינן משום דכתיב אותה וי"ל כיון דהכא אסור להעמיד ב' כאחת מאי פריך הגמ' ורוקקת מי משקין והא אין עושין מצות חבילות נימא דלא שרינן ברוקקת אלא העמדה וע"כ צ"ל דגם בהעמדה שייך למי' מצות חבילות דמ"מ הוי כמשוי ולהכי מק' התוס' א"כ אסור להעמיד ב' כבשים ולשחוט זה ואח"כ זה בכהן א' משום א"ע מצות חבילות ועי"ל והוא הנכון דגם התוס' מפ' כפירש"י דאותה דהכא הוא קרא דוהשביע אותה ואפי' הכי אסור אפילו העמדה דקרא הכי קאמר בשעת השבעה לא תהיה בעזרה אלא אותה לבדה ודלא כמהרש"א בדבור שאח"ז ומשמע להו להתוס' דאסור אפי' העמדה משום דלטעמא דלבס בה שייך אפי' בהעמדה ומדלא קאמר הגמ' א"ב העמדה משמע דאפי' ר"י אוסר העמדה ואהא ק"ל א"כ נדרוש תזבחהו דבשעת זביחה לא יהיה בעזרה אלא הוא לבדו ועוד הקשו בנדרים דבעי מהו שיפר לב' נשיו כאחת ופשיט לה מהכא אמאי לא אסר שם אפי' העמדה ונדרים בשעת הפרה לא תהיה אלא היא לבדה כנ"ל: