אור ברסלב

משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת סוטה

מסכת נזיר

פרק ראשון

דף ב.

גמ' בת פלוני לפלוני הא דלא קאמר בת פלוני לבן פלוני או פלונית לפלוני נ"ל במאי דאיתא בס"פ הבע"י דנחלקו בקיום פו"ר אי ב' זכרים או זכר ונקבה וכדי לצאת ידי שניהם צריך ב' זכרים ונקבה והשתא אי יאמר לבן פלוני לא ידענא איזה מינייהו דהא יש לו ב' זכרים אבל בבת דאין לו אלא בת א' סגי בבת פ' וטפי עדיף להזכיר שם אביה כיון דכבר איתיה בעולם וניכר משא"כ בבן דלא סגי ליה בשם אביו ודברו חכמים בהווה במי שמקיים פו"ר כהלכתו:

תוס' בד"ה אבל וכו' משום דרגלים לדבר עכ"ל נראה דהיינו לפום סברא דהשתא דע"א לא מהימן ופי' קרא דעד אין נאמן בה ומדאצט' קרא להודיע דאין נאמן בה ש"מ דמסברא הייתי אומר דנאמן וע"כ היינו משום דרגלים לדבר אבל לפי המס' דפי' קרא דעד אין בה ר"ל תרי אלא חד ומדהוצרך להשמיענו דנאמן ש"מ דמסברא שאין נאמן בה וע"כ היינו משום דאוסרתה איסור עולם ועיין בגמ' בסמוך ולקמן ד"ג ע"ב ע"ש:

דף ב:

גמ' לשתוק קרא מיניה וכו' ק"ל דבגמרא בקדושין דס"ו ע"א איפליגו אביי ורבא באשתו זנתה בע"א ושותק אי נאמן וכ' התוס' דהא דבעינן קנוי וסתירה היינו באינו שותק ע"ש והשתא מאי פריך לישתוק קרא וכו' נימא דקרא בשותק מיירי ובא להשמיענו דאין נאמן בשותק לאפוקי מס' אביי שם וי"ל. ועיין במ"ש בי"ד סי' קכ"ז שם הוכחתי משמעתין דלא כדעת התוספות בקדושין דס"ה ע"ב דאיני יודע באיסורין לא מהני עד אחד ע"ש:

תוס' בד"ה כל וכו' ועד אחד לא יענה וכו' עכ"ל נ"ל דר"ל למ"ל אחד ליכתוב עד ואנא ידענא דהוא אחד דהא כתיב ע"פ ב' עדים ודמי לההיא דשבועות שהביאו אח"ז דאע"ג דכ' עד סתמא הוא אחד ומשום דהו"א דההוא אצט' לאשמועי' זה בנה אב לזה סמכו קושייתם הכא בשמעתין דדרשי' לזה בנה אב מקרא דלא יקום ע"א. ובשמעתין ק"ל כיון דכ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים בכ"מ דכתי' ב' עדים אמאי לא כתיב עד מ"ש מהא דפרכי' במנחות דף צ"ג ע"ב אהא דאמרי' דכ"מ שנאמ' ידו הם ב' אמאי כתי' ידיו בכ"מ ע"ש:

דף ג.

פירש"י בד"ה בה ולא בקנוי ולא גמרי' שאר עדיות וכו' עכ"ל שאר עדיות דאשה דקאמר היינו קנוי וסתירה אבל טומאה דעלמא מג"ש נ"ל והא דהוכרח רש"י לו' וקמו להו במילתייהו וכו' ולא סגי במיעוטא דבה לחודיה נר' משום דכי ממעט לקנוי וסתירה מבה היינו אפי' שותק וא"כ אי מבה לחודי' מנ"ל למעט שניהם מכחיש ושותק ולכך כ' דקמו להו במילתייהו וכו' ועיין בתוספות:

תוס' בד"ה מה וכו' שכן רגלים לדבר וכו' עכ"ל הא דלא הק' בקו' הא' משום דדל קו' מהכא מ"מ אצט' קרא דלא נילף דבר דבר מממון וכן צ"ל במ"ש התוס' בדבור שאח"ז לרבא ניחא דאף על גב דרבא קאמר טעמא משום דאין דבר שבערוה פחות מב' וברייתא נקט קו' אין לחוש דבלא"ה קו' פריכא הוא וע"כ דסמך תנא דברייתא על הג"ש ובכוונה הקדימו התוס' דבור זה אף דקביעות דיבור שאח"ז הוא ברישא דבריי' ובעיקר קו' התוס' דלאביי ל"ק דכיון דבטומאה דעלמ' ע"א ושתיק מהימן שפיר הוה ילפי' קנוי וסתיר' מטומא' דעלמא דליכא רגלים לדבר ולכך אצט' קרא למעט קנוי וסתירה אף בשתיק וכ"נ מדבריהם בדבור שאח"ז דבקנוי וסתירה ממעט קרא אפי' שותק ועיקר קושייתם היא לרבא:

בד"ה נאמן וכו' תימה למ"ל וכו' עכ"ל נר' דקושיית' לאביי אבל לרבא ל"ק דאצטריך ג"ש לשותק דלא אמרי' שתיקה כהודאה ורבא גופיה קאמר טעמא דאין דבר שבערוה וכו' והיינו מג"ש ע"ש:

דף ד.

תוס' בד"ה א"ה וכו' א"נ בן עזאי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונ"ל דגם לתי' זה צ"ל דברייתא קמייתא נקט כיון דממ"נ חדא הוא דקשיא אלא דלא ניחא להו לתרץ בעיקר הקושיא כן משום דק' דהו"ל תרווייהו היינו ר"א והיינו בן עזאי:

דף ה.

גמ' א"ת אותו אלא אתו וכו' כ' המפרשי' דה"ט דהוי כעע"א משום דבקרא דנעשה אדם היינו דגדול נמלך בקטן ומי שיש לו גאוה ע"כ לפ' ב' רשויות ח"ו ועפי"ז נ"ל דקרא ה"ק אותו לא אוכל דלפי דעתו אינו יכול לברוא אותו דאי יכול לברוא אותו ע"כ למדנו גדול נמלך בקטן והי"ל ללמוד ענוה מקונו:

דף ו.

גמ' מי קרמינן ליה בע"כ וכו' עפירש"י ולפי' צ"ל דמצות יבום קודמ' למצות חליצה הוא מדאורייתא דלא כהרדב"ז הביאו ה' מהר"י אלגאזי בס' קהלת יעקב וכן שמעתי אומרים זה ימים מיהו בגמ' גופה אי לאו פירש"י היה נ"ל דר"ל באלם ואלמת דלאו בני חליצה נינהו לפי שאינן בני קריאה וכיוצא טובא דלאו בני חליצה ועולין ליבום ובההוא רמינן עליה בע"כ ועיין בגמ' ר"פ הבע"י דמשם באר'ה דמצות יבום קודמ' למצות חליצ' מדאוריית' דלא כהרדב"ז ז"ל:

מתני' ואלו אסורות מלאכול בתרומה וכו' ק' דמאי

אתא לאשמועי' הא כבר תנינ' בריש מכילתין דאחר קנוי וסתירה אסורה בתרומה עד שתשתה וא"כ פשי' דהאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקותה והאומרת טמאה לפ"ד התוס' דאסורה בתרומה והיה נ"ל דנ"מ אם מחל על קנויו דמותרת בתרומה וקמ"ל דכי אמרה טמאה וכל הני דאפי' מחל על קנויו דאסור' בתרומה אך ק' למ"ד לקמן דכ"ה ע"א דאחר סתירה אין קנויו מחול ונ"ל דמשנתנו הלזו מתורת ודאי קאמר אסורה לאכול בתרומה דמתני' דלעיל לא אסיר לה אלא מס' וכי אמרה טמאה כיון דהוחזקה בטמאה אסורה מודאי ונ"מ לענין מלקות שאם אכלה תרומ' לוקה דזרה היא ולא היתה אוכלת אלא בשביל בעלה וכיוצא לזה כ' הר"מ בה' שגגות וה' מ"א דכי אמר ע"א חתיכה זו חלב הוחזקה בחלב וכי אכלה לוקה ע"ש וה"נ דכוותה וכן כל הני והיותר נ"ל דמתני' מיירי דשתת' מי סוטה וקמ"ל דכל הני אין המים בודקין אותה ואכתי אסורה לאכול בתרומה וכהך חלוקה דושבאו לה עדים דמוקי בגמרא אחר שתיה ובהכי ניחא לי מ"ש רש"י ז"ל בד"ה זונה היא וכו' דהא תנא ליה האומרת טמאה וכו' ע"ש דלכאורה ק' דהול"ל הא תנן לה בר"פ דאחר סתירה אסורה לאכול בתרומה ועפי"ה ניחא דלא שמעי' דאחר שתיה אסורה בתרומה אלא במשנה הלזו:

דף ו:

פירש"י בד"ה שמת הוא וכו' דאמאן בעי למשריה עכ"ל אף על גב דנ"מ למשרייה לבועל מ"מ עיקר ההשקאה בשביל הבעל היא ולפ"ז היכא דאסורה לבעל בלאו אין משקין אותה ועיין לה' מש"ל בפ"ג מה' סוטה ע"ש:

דף ז.

תוס' בד"ה אמר וכו' והשתא צ"ל הבריית' וכו' עכ"ל ר"ל דהשתא דחזרה דר' יהודה היא משום פירכא דיש לה היתר תקשה דר' יוסי דהשתא ליכא מידי בין ר"י לר' יוסי וכמ"ש מהרש"א ז"ל אבל אי החזרה דר' יהודה היא משום פירכא דהיא הנותנת לא ק' דר' יוסי די"ל דאיכא בינייהו דר"י חזר בפירכא דהיא הנותנת אבל ר' יוסי לא חזר עד דפרכוהו מה לנדה שכן יש לה היתר אבל פירכא דהיא הנותנת לדידיה לאו פירכא היא דאיכא אינשי דחמירא להו וכו':

בא"ד אבל מדר"י איכא למי' וכו' כן גיר' מהרש"ל ז"ל ע"ש והא דלא אמרי' איפכא דד' יוסי אמ' ק"ו ברישא ור"י אמר קרא ברישא משום דבירוש' איתא הכי דר' יהודה אמר ק"ו ברישא וע"ז הוא שהביאו התוס' הירוש' ועיין מהרש"א ז"ל:

דף ז:

גמ' ורמינהי כדרך שמאיימין וכו' ק"ל לפמ"ש התוס' לקמן ר"פ היה מביא דר"א ל"ל הא דמאיימין שתשתה ע"ש מאי פריך הגמ' נוקמ' למתני' כר"א וי"ל דר"א. ס"ל דמשקה ואח"כ מקריב מנחתה ולקמן פלוגתא דר"ש ורבנן היא במתני' ואי מוקי מתני' כר"א הוי סתם ואח"כ מחלוקת והלכה כמחלוקת והוי הילכתא כר"ש והש"ס קי"ל דהילכתא משקה ואחר כך מקריב:

דף ח.

בד"ה אין וכי' ותימה וכי היה אוסר כה"ג וכו' עכ"ל ק' הא בשחיטה לא כתיב אותה והכא קאמרינן משום דכתיב אותה וי"ל כיון דהכא אסור להעמיד ב' כאחת מאי פריך הגמ' ורוקקת מי משקין והא אין עושין מצות חבילות נימא דלא שרינן ברוקקת אלא העמדה וע"כ צ"ל דגם בהעמדה שייך למי' מצות חבילות דמ"מ הוי כמשוי ולהכי מק' התוס' א"כ אסור להעמיד ב' כבשים ולשחוט זה ואח"כ זה בכהן א' משום א"ע מצות חבילות ועי"ל והוא הנכון דגם התוס' מפ' כפירש"י דאותה דהכא הוא קרא דוהשביע אותה ואפי' הכי אסור אפילו העמדה דקרא הכי קאמר בשעת השבעה לא תהיה בעזרה אלא אותה לבדה ודלא כמהרש"א בדבור שאח"ז ומשמע להו להתוס' דאסור אפי' העמדה משום דלטעמא דלבס בה שייך אפי' בהעמדה ומדלא קאמר הגמ' א"ב העמדה משמע דאפי' ר"י אוסר העמדה ואהא ק"ל א"כ נדרוש תזבחהו דבשעת זביחה לא יהיה בעזרה אלא הוא לבדו ועוד הקשו בנדרים דבעי מהו שיפר לב' נשיו כאחת ופשיט לה מהכא אמאי לא אסר שם אפי' העמדה ונדרים בשעת הפרה לא תהיה אלא היא לבדה כנ"ל:

פרק שני

דף טו.

תוס' בד"ה סבר וכו' וסתמ' דגמ' הכא וכו' דלא כשמואל עכ"ל ולשמואל משני בקושיית הגמ' הכא דר"ש לשי' כמ"ש התוס' בדבור שאח"ז ושמואל לא קאמ' אלא אליבא דר"א הקפר:

בא"ד והתם בנזיר טהור איירי עכ"ל הכי משמע להו מדפריך שם והא קרא בנזיר טהור כתיב ומשמע להו דקאי גם אר"א הקפר ולא אר"ש לחודיה וכ"פ הר"ן ז"ל שם:

בד"ה ס"ל וכו' א"כ תקשה דשמואל אדשמואל דאמר כל היושב בתענית וכו' עכ"ל י"מ אמאי הוצרכו להביא ההיא דתענית מבריית' גופה דר"א הקפר דנדרים דקתני מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא תק"ל אדשמואל דאמר בריש נזיר דדוקא בנזיר טמא דהא תענית דמי לנזיר טהור כדמוכח בנדרים ונ"ל דהאי סיומא דקאמר מכאן אתה למד אינו מהברייתא אלא מדברי אביי וכ"ה בנזיר כשהביא הגמ' שם האי ברייתא דר"א הקפר לא סיים בה האי מילתא ע"ש והשת' לשמואל י"ל דמאי דקתני בברייתא דר"א הקפר והלא דברים ק"ו וכו' המצער עצמו מכל דבר וכו' לאו היינו יושב בתענית דההוא דמי לנזיר טהור ולאו חוטא הוא אלא מצער עצמו מכל דבר ימים מספר כימי נזיר טמא ולכך לא הוק"ל אלא ממילתא דשמואל דאמר כל היושב בתענית נק' חוטא:

דף טו:

גמ' א"ק בכלי חרס וכו' לפ"ז לרי"ש דמי מעיין הם מהלכה למ"מ ולא מג"ש ואין להק' למ"ל בכלי חרס הא מהשקה דכלי מים דסוטה גופה סגי כיון דס"ל מי מעין דאין למידין י"ג מדות מהלכה:

דף טז.

גמ' הכא קרא יתירא הוא מ ש רש"י קרא יתירא הוא מגומגם דא"כ תפשוט מברייתא דלעיל דאיסי בן יהודה ואיסי בן מנחם דרשי לקרא אחרינא וליכא מאן דפליג עלייהו:

א"ד האי בקרקע לאיסי וכו' לפמ"ש מהרש"א בפי' רש"י דאפר לב"ה מקרא דוכסהו צ"ל דהכוונה בצד זה דכיון דאצט' לדרשא אחריתי ילפי' דאפר מהני מבנין אב מכסוי וכי פשיט מרי"ש ל"ל דליכא הלכה בסוטה אלא דילפי' מכסוי ולכך לא חשיב לה דכיון דבכסוי הלכה אין דנין בנין אב מהלכה:

תוס' בד"ה ואם איתא וכו' משום דהכא בקרקע כתיב עכ"ל פי' דאלו כתי' מקרקע ליכא למבעי דודאי עפר ממש מקרקע המשכן אבל כיון דכתיב בקרקע בבית איכא למי' דאתא לכדאיסי ואפר מהני ובעיקר קושיית י"ל דהגמרא מ"ל דאע"ג דפליג רי"ש אב"ה בדרשא מ"מ בדינא ודאי דכב"ה ס"ל דב"ש במקום ב"ה אינה משנה:

דף יז.

בד"ה כתבה וכו' והא דאמרי' בהקומץ וכו' דהכי הלכת' גמירא להו וכו' עכ"ל נראה דלפי מה שהיו סוברים בקושייתם דאי אסור פסולה והא בהא תליא ודאי דצ"ל דגמירא להו האי הלכתא וא"צ שום ראיה לזה אבל השתא דכ' דלאו הא בהא תליא אצ"ל דהכי הלכתא ולזה כ' דאף לפ"ז צ"ל כן משום הראיה מדפריך מתפילין שבלו ואין להק' ליפשוט מאי דנסתפקו התוס' אי כ' ואח"כ שרטט מדפריך מתפילין שבלו ומאי קו' נימא דמשרטט לה עתה דודאי במזוזה פשיט"ל דלא מהני דהא בעי' כסדרן ולא נסתפקו אלא בסוטה דדינא כס"ת דלא בעי' כסדרן ובעיקר ספיקם יל"ד אמאי לא דרשי' וכתב ומחה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ומחיה יצא זה שמחוסר שרטוט כדדרשי' בגיטין לפסול מחובר בגט וי"ל דשרטוט בכלל כתיבה הוא:

דף יח.

בד"ה כתבה וכו' ודומה כאלו גט שכותבין על ב' דפין ותפרו יחד דפסול עכ"ל ק"ל דהתם דפסלי ליה משום דמחוסר תפירה ורחמנא אמר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר תפירה וכדדרשי' בגיטין לפסול מחובר וצ"ל דמתפרו ואח"כ כתבו מייתו ראיה ומ"ש ותפרו היינו ר"ל תפרו קודם והיותר נראה להגיה שתפרו:

דף יח:

בד"ה מהו וכו' אבל אם קנא לה ונסתרה וכו' עכ"ל נראה דצדדי הבעיא אי מצי מחיל לקנויו אחר סתירה ובאת"ל בעיא קמייתא דגירש כמי שמחל אי יכול למחול לאחר סתירה ועיין בגמ' לקמן בפ' ארוסה דכ"ה ע"א ע"ש ועמ"ש מהרש"ל ז"ל ולדבריו לא נתחוורו לי צדדי הבעיא:

פרק שלישי

דף יט.

תוס' בד"ה ואחר וכו' אלא עיקר קרא לאם הקריב וכו' עכ"ל ק"ק לפ"ז לא א"ש דברי ר"ש דקאמר מה ת"ל ואחר ישקה והלא כבר נאמר והשקה בתרא כפירש"י אלא אחר מעשה כולן דאכתי ק' והלא כבר נאמר והשקה בתרא דהשתא נמי לא אתי ואחר ישקה אלא למקריב ואח"כ משקה דרישומו ניכר ל"צ קרא ועד שלא תקבל שבועה כדי נסבא וצ"ל דהתוס' מפרשי והלא כבר נאמר והשקה קמא ולרבנן מהדר דאי כדאמריתו למ"ל ואחר ישקה דאף דאתי להקריב ואחר כך השקה לאכשורי בדיעבד מ"מ לא הול"ל ואחר וכו' דלשון זה משמע דכך הוא צריך לכתחי' וכדפירש"י בס' רע"ק:

דף יט:

בד"ה בפי' ר"ח וכו' כל זמן שלא נמחקה המגילה מצי הדרי וכו' עכ"ל הוצרכו לזה דלא תקשה מנ"ל להגמ' לפרושי ברע"ק הכי נימא דרע"ק או השקה קמא קאמר וע"ד פירש"י ול"ק רע"ק אדרע"ק ולזה כ' דמ"מ ק' דרע"ק אדרע"ק דבברייתא דלעיל קאמר דאם לא נמחקה מצי הדרי והכא תלי בקרכ הקומץ וכיון דמ"מ קשיא מפרשי' דברי רע"ק כפשטייהו דאו השקה בתרא קאי וכרבנן:

בא"ד בשהתחילה לשתות עכ"ל צ"ל דתרי קראי והשקה קמא ובתרא לרע"ק לתרי גווני מערערין דהיינו קודם הקרבה והתחילה לשתות ואחר הקרבה בלא התחילה דאל"ה מתרי קראי אליבא דרע"ק דהא לרישומו ניכר ל"צ קרא דמומחה נפקא כמ"ש התו' לעיל ודע דמהירוש' הלז דמשני כשהתחיל לשתו' למדנו דצריך לשתות כל המים ולא סגי במשהו וזה נעלם מה' מוצל מאש דת סי' נ"א שנסתפק בזה ע"ש:

פרק רביעי

דף כד.

גמ' דהאמר רב קנה לכל וכו' לכאורה יש להוכיח מכאן מה שנסתפק המש"ל אי ביאה דיבמה בעי עדים ע"ש דאי איתא דבעי עדים מאי פריך הגמ' נוקמ' שלא בעדי' מיהו נר' דלא נסתפק ה' אלא לדידן דקי"ל כשמואל דלא קנה לכל בביאת זנות דבעי' ביאה לשם קנין אבל לרב דלא בעי ביאה לשם קנין ואפי' ביאת זנות סגי ודאי דלא בעי עדים ועיין מה שהוכיח ה' ממ"ש התוספות בקידושין גבי רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ע"ש ועמ"ש בחי' בנזיר די"ב

תוס' בד"ה ור"י וכו' תימה האי רבוייא וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ולק"מ דלשמואל קשיא לר' יאשיה מנ"ל אשת חרש וכו' ולרב קשיא לר' יונתן מנ"ל היקישא:

דף כה.

גמ' מ"ש ת"ח וכו' עיין פירש"י ז"ל ימ"מ אין יכול לפשוט מכח דיוק זה די"ל דהא דבעי' ת"ח משום יחוד כדאי' לעיל דף ז' ע"ש ועיין בתשו' בית יעקב סי':

שם הא אסירן וקיימי נר' דלא דייק אלא מאיסורי כהונה אבל מממזר ל"ק די"ל דנ"מ לענין יבום דאי משום דאסירן בלאו דממזר הרי מדינא אתי עשה ודחי ל"ת דממזר ואע"ג דאמרי' גזירה ביאה א' אטו ביאה ב' מ"מ כיון דליכא אלא גזירה דרבנן אם בעלו קנו כדאי' ביבמות בפ"ב וכי אסירא משום סוטה מדינא חולצת דנ"ל מקראי דחולצת כדאי' בפ"ק דמכילתין אבל מאלמנה וגרושה דייק שפיר דאלמנה לכ"ג נעשית חללה בביאתו ואיכא נמי עשה דקדושים וכן גרושה דעשה דקדושים קאי על כל מאי דכתיב בההיא פרשתא כמ"ש התוס' בפ' אלו מציאות ד"ל ע"א ע"ש ודוקא באלמנה לכ"ג דלא כתיב בההיא פרשתא הוא דפריך התם ביבמו' ניתי עשה ולידחי ל"ת ע"ש ועיין למהרש"א ז"ל:

דף כה:

תוס' בד"ה לאו כגבוי וכו' ופרה חיבת הקדש עמ"ש בזה בחי' בקמ' דף ע"ז ע"א:

דף כו.

תוס' בד"ה אבל וכו' אבל נאסרה ע"י ביאת בן ט' וכו' עכ"ל וכ"נ מגמ' בסמוך דפריך אשמואל מקנין ע"י פשיטא וכ' רש"י כמו והוינן בה וק' מאי שיאטיה לקו' זו כאן אלא משום דהו"א מאי דאמר שמואל מקנין ע"י הוא לאוסרה ומתני' דקתני חוץ אשחוף קאי ולענין שתייה ולזה מייתי והוינן בה וכו' וראיתי לה' קרבן העדה ביבמות סו"פ עשירי בד"ה ולמה שדחה דברי התוס' הללו וכ' דלא ממעטי' מאיש אלא קטן פחות מט' אבל בן ט' מקנין ע"י והביא ראיה לזה מגמ' בסנהדרין דנ"ד ע"א ע"ש ונראה דאין משם ראיה כלל וע"ש ברש"י בד"ה אשר ישכב ע"ש גם נעלם ממנו גמ' ר"פ בן סורר דף ס"ט ע"ש:

דף כז.

תוס' בד"ה איש וכו' סמך מדאוריית' וכו' עכ"ל ק"ל דבגמ' לעיל דכ"ה ע"א דקאמר גבי ארוסה וש"י הא קנויי מקנה לה למאי לאו להפסידה כתובתה דלפ"ק ת"ק בריית' דלעיל בר"פ דמרבי ארוסה וש"י לקנוי מקרא למאי מקנה לה הא כתובה לאו דאורייתא וי"ל ועיין בפ"ק דסנהדרין דף ח' בתוס' בד"ה מוציא ע"ש:

פרק חמישי

דף כח.

תוס' בד"ה א"ד וכו' וה"ה דאין להוכיח משם וכו' עכ"ל עיין להתוס' בפ' כיצד הרגל דף ע"א עיין שם:

דף כח:

גמ' ותו לרע"ק כהונה מנ"ל לפום מאי דס"ד השתא צ"ל דרע"ק דברייתא מג' ונטמאה דריש ולא כר' עקיבא דמתני' דדריש מהויו' כדאמרי' לעיל ותרי תנאי אליבא דרע"ק:

תוס' בד"ה מכאן וכו' לימא העמיד טהור וכו' עכ"ל לפמ"ש התוס' בדבור הקודם דאיכא רעותא ל"ק ועיין להתוס' בחולין דף י ע"ב:

בד"ה ברשות וכו' ל"ד לשרץ דשרץ אפשר שלא נגע וכו' עכ"ל צ"ל לפ"ז ההיא דפ' ב' נזירים דאמ"ל אחד ראיתי אחד מכם שנטמא לאו שנטמא טומאה ודאית אלא ר"ל ראיתי אחד מכם שנכנס בס' טומאה דהיינו שהיה השרץ קרוב לאחד מכם ועי"ל כיון דע"פ עד אחד הוא לא הוי ודאי טמא ול"ד לההיא דג' נשים ועיין להתוס' שם בר"פ ב' נזירים:

דף כט.

גמ' אבל לתרומה שריא וכו' מכאן יש להוכיח קצת דס' דאורייתא לחומרא מדרבנן דאי מדאורייתא ומאי דאצט' קרא ונטמאה הוא לאסור מתורת ודאי כמ"ש לעיל אם כן בלא קרא אסורה מס' ולא א"ש מאי דקאמר לתרומה שריא:

דף כט:

כלי חרס יוכיח וכו' עמ"ש מהרש"א ז"ל ודבריו תמוהים ונ"ל דדעתו ז"ל דט"י דאב הטומאה כיון שהיה אב הטומאה כי טביל הוי ראשון אבל ט"י דשרץ כיון שלא היה אלא ראשון כי טביל הוי שני דלעול' כי טביל קלישא טומאתיה ממה שהיה קודם טבילה ויש מק' נימא ככר א' יוכיח שאינו אב הטומאה ואינו מטמא מאוירו ופוסל את התרומה אא"א ככר ב' ועיין בחולין דקי"ו ריש ע"א ובתוס' שם ולק"מ דאיכא למיפרך שכן ראשון וכדפרכי' שכן אב הטומאה והגמ' גבי כלי חרס חדא מתרי פרכי נקט:

עו"ש שכן יש בהם צד חמור וכו' עיין פירש"י דאין הפירכא שוה ועיין להתוס' במכות ד"ד ע"ב ובפסחים דע"ז ע"א דר"ל פירכא כ"ד ע"ש ומ"מ בעי' פירכא שוה וכאן פרכי' מה לכ"ח וט"י שכן ראשון זה ראשון עכשיו וזה היה ראשון והנה מתבאר משמעתין דפירכת שכן במינו פירכא גמורה דהא פרכינן לה אחדא מחדא ועיין ברפ"ב דזבחים ובתוס' שם דף י ע"ב ובנדה דל"ד ע"ב:

בפירש"י בד"ה דין הוא וכו' דלא מבעיא וכו' דהא אייתיניה בק"ו וכו' עכ"ל אין להוכיח מזה דבכה"ג הוי מפריך ק"ו כיון דאיכא ק"ו אחר אלא כוונתו כיון דתרי ק"ו אלי הם חד גוונא ובהך ק"ו דט"י לא אמרי' דיו כיון דמפריך גם בהאי ק"ו דמח"כ לא אמרי' דיו אע"ג דלא מפריך ומ"ש ץ בדבור זה משום דמפריך וכו' אדסמיך ליה קאי דמייתי' ליה מקרא:

פרק ששי

דף לא.

תוס' בד"ה כאן וכו' וי"ל דמתני' בסת' קתני וכו' עכ"ל ק' כיון דבסתם קתני ואיירי בכל גוונא היכי אמר עולא תני לא היתה שותה תינח בזה אח"ז בב"א מאי איכא למי' וי"ל בדוחק דע"כ מתני' פליגא אההיא דיבמות ואפי' בב"א הו"ל כב':

פירש"י בד"ה הא חד וכו' פשי' דאין אחד וכו' עכ"ל תרי מילי קאמר דקושי' הגמ' היא מכח הא תו למ"ל ואף שתדחוק דזו ואצ"ל זו קאמר דכן אורחא דתנא לפעמים מ"מ סיפא גופה לא אצט' אלא צדיוקא ופריך הגמ' שפיר:

בד"ה אמר וכו' והא דלא שני וכו' דלעולם במקום ב' וכו' עכ"ל לכאורה דמ"ש דלעולם במקום וכו' אין לדברים אלו מקום כאן ונ"ל דבא לשלול דלכאור' יש לתרץ דהא דלא מוקי לה בזאח"ז משום דאי בזה אחר זה כיון דהאמינה תורה ע"א הוי כב' וכי אתו תרי ואמרו לא נטמאת הוי תרי ותרי ולא תשתה כמו שנר' מדברי התוס' ביבמות דקי"ז בד"ה לא צריכא ע"ש וע"כ בב"א איירי לזה קאמרי דלעולם אף דחשבי' ליה כתרי מ"מ לגבי שנים ממש לא הוי כתרי ולכן ע"כ לשנויי משום דמשמע ליה וכו' ברם לא ידעתי אמאי בתרי ותרי לא תשתה מ"ש מע"א ועד אחד:

תוס' בד"ה הא וכו' תימה היכי הוה מתרץ וכו' עכ"ל אף למ"ש בדבור הקודם לחד תי' דמת"כ סתמא קתני ומורה עולא בב"א דלא הוי כתרי מקשים שפיר דמתני' דכריתות נמי סתמא מתניא ומשמע אפי' בזא"ז:

דף לב.

בד"ה מ"ד וכו' אע"ג דרגלים לדבר עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ונראה דה"פ כיון דאיכא רגלים לדבר הני דאמר טומאת בדדמי אמרי' ולא נטמאת ממש וכיון דבפסולי עדות איירי איכא למי' הכי והו"א דתשתה לחומרא כיון די"ל דבדדמי אמרי משום דאיכא רגלים לדבר וע"כ השמיענו דאזלי' לקולא ולא תשתה ואין להק' להפך למ"ל ההיא דפ' ע"ע די"ל בפשוט הסברא הפשוטה דרגלים לדבר ולכך בקל אמרי' דלא תשתה כיון דאיכה רגלים לדבר:

פרק שביעי

בד"ה וק"ש וכו' ונראה דהני נאמרין וכו' עכ"ל ה"ה דהומ"ל דדינן כמו מגילה דאם שמע אשורית יצא אע"פ שאינו מבין אבל בשאר הלשונות א"י אלא א"כ מבין הלשון:

דף לז.

בד"ה מאי וכו' הא דלא מייתי וכו' עכ"ל ק"ק מאי קושיא דניחא ליה לאתויי מילתא דר' גופיה דהא הכא ר' הוא דאמר אלו ואלו למטה:

דף לח.

גמ' אי מה להלן כ"ג וכו' מפירש"י דפירכא היא ולא פי' כפשוטו ונראה דהברחו דהיכי אמרי' אף כאן כ"ג הא הכא קרא דכה תברכו אאהרן ובניו קאי לכן פי' דפירכא הוא דפרכי' מה להלן שכן כ"ג ומ"מ בק"צ ור"ח יכול להיות כפשוטו ולכן פירש"י בד"ה אף בע"א כ' ולא תקשה שכן כ"ג דאין משיבין על ההיקש ובדבור שלאחריו כ' דאצט' כל הימים דלא תקשה ר"ח וק"צ והוא תימה הא אין משיבין על ההיקש אלא משום דבק"צ ור"ח יכול להיות כפשוטה ובד"ה קשיא ליה וכו' נ"ל דט"ס נפל וכצ"ל מה למלואים שכן כ"ג והס"ד ואח"כ מה"ד קרבן צבור כנ"ל ליישב פירושו:

דף לח:

בד"ה כל וכו' וסבר למי' שמצות עשה דוחה לא תעשה עכ"ל אבל האמת דאינו דוחה ולכך מלקי' ליה והטעם דבטומאה איכא עשה ול"ת ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכדאיתא בפ"ק דיבמות וק"ל מזה הירושלמי למ"ש התוס' בפ"ב דמציעא דף ל' בד"ה הא דעשה דכיבוד דוחה לא תעשה ועשה דטומאה משום דאין שוה בכל והגמ' שם בדל"ב עדיפא מינה משני ע"ש דלפי זה אמאי אין מטמא כהן לנ"כ וצ"ל דהכא הטעה משום דאי אין אומרין לו לעלות לא עבר ואם כן עשה קיל ודמיא למאי דאמרי' בפ' א"נ ד"מ אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל ולא ס"ל כמ"ש הת"י שם ע"ש וכן ראיתי להעה"ש א"ח סי' קכ"ח שצדד כן בטעמו של דבר ע"ש אך אין זה נכון דאף דאין אומרים לו לעלות מ"מ כשעולה מעצמו אף דאין מחוייב מ"מ מצוה קעביד וכיון דמצוה עביד לאו קיל הוא ול"ד לההיא דפ' א"נ וכן ראיתי להרדב"ז ז"ל ח"ב סי' תקכ"ד שהוכיח דאף אם האב מחל על כבודו מ"מ כי מאבדו מצוה קעביד מדלא פריך הגמ' במציעא דף ל"ב אלא מכח עשה ולא תעשה דאי איתא אפילו לא תעשה גרידא היכו דחי ליה כיון דהעשה קיל אלא ע"כ דמצוה עביד וכיון שכן לאו קולא היא ול"ד לפ' א"נ וכ"נ מדברי התוס' שהבאתי שהק' מאי פריך גבי כיבוד הא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה שאין שוה בכל ומאי קושיא נימא דש"ה דגם העשה דכיבוד הדוחה קיל הוא דאי אמר לא בעינא וכו' אלא ע"כ אף דכבודו מחול מ"מ כי עביד מצוה איכא ובכה"ג לאו קיל הוא ומעתה הדק"ל אמאי לא דחי נ"כ את הטומאה כיון דקי"ל אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה שאין שוה בכל לחד תי' דהתוספות וע"ש בתשו' הרדב"ז במ"ש וליכא לתרוצי וכו' דט"ס נפל בדבריו והוא טעות הניכר ולמה שהקשיתי לשאול אפשר דאי אמרו לו ציבור שלא לעלות ואין חפצים בברכתו אי עולה מעצמו לאו מצוה קעביד ואם כן ש"ה דעשה קיל אבל בכיבוד אפי' אין חפץ האב בכיבוד מצוה קעביד וכ"מ מדברי הרדב"ז הללו:

דף לט.

בד"ה כל וכו' ושיעור תכיפ' איכא למשמע משיעו' תכף וכו' עכ"ל ליכא למשמע אלא דבשיעור ל"ב אמה ודאי דלא הוי תכף אבל יכול להיות דאף בפחות מכן לא הוי תכף והמג"א סימן קס"ו הק' מדפרכינן מהך ברייתא שם למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה דניטול ידיה ולסמוך ולשחוט שם דס"ד דכל העזרה כשרה לשחיטה והשתא אפילו למ"ד שמה ביאה תקשה דלסמוך שם מבחוץ והדר לעייליה ולשחוט סמוך לפתח אלא ע"כ דמרשות לרשות אפילו בפחות מכן לא הוי תכף ע"ש ומכל מקום יש להוכיח דבמקום אחד בשיעור ל"ב תליא ממאי דמשני שם כמ"ד שוחט בצד המזבח והשתא תקש' למ"ד לא שמה ביאה דליעול ידיה ולסמוך ולהוליך הקרבן אח"כ למזבח דהשתא במקום אחד הן אלא ע"כ דבמקום אחד בשיעור ל"ב אמה וממקום למקום אפי' בפחות כן ואפשר דמאי דלא ה"ד הגמרא בס"ד למ"ד שמה ביאה משום די"ל דבעינן תכף ממש כיון דאין מפורש בשום מקום השיעור אבל למסקנא לא מצינו מפורש אלא בל"ב אמה ומה שהוכיח המג"א ממתני' דפ' ב' מדות עיין שם בדף צ"ג ע"ב בפי' רש"י בד"ה ה"ק שכ' כלומר לאחר שסומכין וכו' ע"ש שנר' מדבריו דלא כדברי ה' מג"א:

דף מ.

תוס' בד"ה והאמר וכו' לא כן תני ר"ח וכו' עכ"ל ואמשנתנו פריך ומשני שסמך ופריך מקרא דלא מ"ל דוישב דקרא סמיכה וא"צ למ"ש כאן מהרש"א ז"ל:

דף מא.

פירש"י מכאן ואילך וכו' א"כ ירושלים דלתותיה נעולות וכו' עכ"ל לכאורה קשה ממתניתין בפ' תמיד נשחט שהביאו התוס' לעיל דקתני ראשונה ישבה לה בהר הבית ג' בחיל ג' במקומה עומדת ואי לית בה איסור ר"ה אמאי לא יוליכוהו בעוד יום לבתיהם ואפשר דאף דדלתותיה נעולות הויא בכרמלית וביום הכפורים לא גזרו אלא דק' לפי זה אמאי לא היו תוקעין ביום הכ' שחל בערב שבת כדפריך בשבת דקי"ד אקניבת ירק ע"ש ועיין להתוספות בפסחים דף ס"ו בד"ה תוחב וכו' ובמהרש"א ז"ל שם ועיין פירוש רש"י בעירובין דף ו' ודוק:

דף מא:

תוס' בד"ה מצוה וכו' אמאי לא משני בפרק ב' דכתובות וכו' עכ"ל אף על גב דרבנן פליגי אר"י בסנהדרין ולא ס"ל דמצוה שאני מ"מ מדל"ק הגמ' כאן הא מני ר"י משמע דאף רבנן מודו במצוה דהכא משום דמצוה עדיפא ולהכי מק' מההיא דכתובות דמצוה דכבוד נמי היא וכן כתב מהרש"א ז"ל שם בסנהדרין אלא דמ"ש כבוד תורה ל"ד אלא דכבוד בעלמא דאל"ה לא מקשים מידי מההיא דכתובות:

פרק שמיני

דף מג.

הא בהרכבת איסור לכאורה ק' מבריך אמבריך והתוספו' בפ"ק דר"ה דף ט' ע"ב נרגשו מזה ע"ש ונראה לי דמ"ל מבריך בהרכבת איסור כגון דהבריך בקרקע בתוך שיעור יניקת אילן אחר דהוי כלאים דצריך להרחיק לכל אילן כשיעור יניקתו ובמס' ע"א דף מ"ט כ' התוס' אמאי דקתני שם שאם נטע והבריך והרכיב וכו' דלא מקרי זוז"ג אלא ממין אחד כגון אילן ואילן וכו' ע"ש וקשה מבריך מאי א"ל דהא מבריך הוא בקרקע כמ"ש רש"י כאן והתוספות בר"ה וע"כ דלא מפ' כן במבריך ודע דנראה מפי' רש"י שם דמאי דבטלה ילדה בזקנה הוא משום זוז"ג ע"ש בתוס' וקשה דאם כן פריך הכא נוקמה למתניתין כמ"ד זוז"ג אסור גם לפי' אמאי לא בטלה זקנה בילדה וכן בנוטע א' לסייג ולקורות וכן בנוטע בירק אמאי לא בטלה כיון דזוז"ג שרי. והא דלא פריך כאן כמאן דלא כריה"ג כ' מהרש"א ז"ל דאיירי בהרכיב לו אריס ועוי"ל דפשיט"ל בעבד תשובה ולעיל דפריך יום הכפורים סמיך אקו' אי הכי וכו' והא דלא מחייב משום מקיים בכלאים אתיא כרבנן דרע"ק דל"ל מקיים בכלאים כדאיתא במכות דף כ"א וכבר הרב טורי אבן בפרקא קמא דר"ה הוכיח מכאן דלרבנן דרע"ק אפילו איסורא ליכא ע"ש אך י"ל דהכא לא פריך כמאן דלא כריה"ג משום די"ל דאה"נ דלא כריה"ג אבל לעיל פריך הכי משום דדברי ריה"ג הוזכרו במתניתין וממתניתין נראה דגזלן אינו חוזר מדקתני אחד היורש ואחד שניתן לו במתנה ותו לא ואל זה נתכוון רש"י לעיל שכתב דלא כריה"ג במתני' ע"ש:

דף מד.

מתני' אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד התוס' בפרק ב' דמכות דף י' ע"ב הק' ממתניתין הלזו למ"ד עיר שאין בה זקנים מביאה ע"ע ע"ש ונראה לי דהא מילתא תליא בפלוגתא דתנאי דפליגי במסכת סנהדרין דף מ"ה ע"ב אי בעי קרא כדכתיב ומ"ד דס"ל מביאה ע"ע ס"ל דלא בעי' קרא כדכתיב וקרא למצוה ומוקי מתני' הלזו כמ"ד בעי' קרא כדכתיב:

הר"מ בפ"ט מה' רוצח פ' דבעי' חמשה דלא כס' מתני' וע"ש למרן בכ"מ מ"ש ודבריו באו בט"ס והרי הוא כמבואר:

פרק תשיעי

דף מה.

גמ' או כר"י כר"ש ואע"ג דשופטיך אצט"ל למלך וכהן מ"מ נראה לי מיוחדין שבשופטיך מג"ש דזקני זקני ולהצד דבעי כולה סנהדרין ס"ל דסתם זקניך הם סנהדרי גדולה כמ"ש רש"י ז"ל בחומש ועיין מהרש"א ז"ל בפ"ק דסנהדרין דף י"ד ע"ש:

דף מו.

ויהא מום פוסל בעול' מק"ו עיין במ"ש מהרש"א ז"ל ותימה הא בעול ממש פרה בעלייה דעלמא ועגלה עד שתמשך וזה לכ"ע כדכתיב קראי ולא חדית לן ר"י אלא בשאר עבודות וא"כ אכתי ק' נפרוך מה לפרה שכן העול פוסל בה אפילו בעלייה לבד וע"כ צ"ל דגמרא סמיך אג"ש דעול עול:

עו"ש מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה ק"ק נימא פרה תוכיח שאין השנים פוסלות ועבודה פוסלת בה וי"ל כיון דפרה ילפא מעגלה לא הוי תוכיח כי ילפי' קדשים מעגלה דהו"ל למד מן הלמד וכה"ג כ' מהרש"א ז"ל בפ"ק דשבועות ד"ט ע"ב וה' עצמות יוסף בריש קדושין כ' כה"ג אפילו בחולין ע"ש ואכתי ק"ק ניפרוך מה לעגלה שכן עבודה פוסלת בה אפילו בזמן שהיתה חולין תאמר בקדשים דאפילו כי ילפת מעגלה דוקא בעודה קדשים כדנ"ל מקראי בסמוך וכה"ג פריך הגמ' בכ"מ וצ"ל דעגלה אפי' דכתיב בה כפרה מטעם זה טריפה פוסל בה כדאי' בפ"ק דחולין מ"מ לא מקריא קדשים ואין מקום לחלק בזמנים שלה כמו קדשים:

עו"ש אלא אי אתה מקריב וכו' עיין להתוספות בחולין דף קט"ו ע"א ועיין לה' הלכות יום טוב דקי"א מ"ש ע"ד התוס' ע"ש שנעלם ממנו סוגיא הלזו והרב גופיה בס' הנז' בע"א הזכיר סוגיא זו:

עו"ש וממקום שבאת וכו' צ"ע אמאי לא תלי להא בפלוגתא דתנאי בפ' העור והרוטב דף ק"ך ע"ב בדון מינה ומינה ודון מינה ואוקי באתרה דה"נ דון מינה ואוקי באתרה כמו עול:

והנה המתבאר מסוגיין דר"י דאמר הניח עליה עודה פסולה ובעגל' עד שתמשך יליף מגופ' דפרה והר"מ פ' כר"י דשאר עבודות פוסלות בפרה מג"ש דעול עול ע"ש בפ"א מה' פרה ולדידיה ק' קו' הגמ' וממקום שבאת ואפשר כיון דפ' בהלכות תרומות כר"י שם בפרק העור והרוטב דס"ל דון מינה ואוקי באתרה ניחא ליה שפיר והגמ' כיון דאם דאשכח בריית' בהדיא דיליף מגופה דפרה בלא"ה משני שפיר אבל ק' דנראה דלמאן דיליף עול עול לא ס"ל דעול פסיל אפי' שלא בשעת עבודה ושאר עבודות דוקא בשעת עבודה דאלא"ה לא הוי ג"ש מופנה ופרכי' עלה כדפרכי' אק"ו והר"מ פ' חילוק זה הבין עול לשאר עבודות הגם דפ' דשאר עבודות מג"ש דעול עול וצ"ע:

דף מז.

גמ' בשכר מ"ב קרבנות וכו' ויצתה ממנו רות נ"ל דלכן בקרא דישלם ה' פעלך עד אשר באת לחסות תחת כנפיו מ"ב אותיות לרמוז דבשכר מ"ב קרב' אשר באת לחסות וכו':

דף מז:

בפסולי עדות לפי האיכא דאמרי לא א"ש לעולא דכיון דאיירי סיפא באשה ושתי נשים משמע הא אשה ואשה לא היו עורפין וברישא קתני אשה ואשה היו עורפין וכן בסוגיא דפ' מי שקינא ע"ש:

דף מט.

לא בריך אנא וכו' מכאן מוכח דאין חייב אדם בכבוד זקנו וכ"מ מגמ' בס"פ הגולין דקאמר הא בבנו הא בבן בנו ע"ש ועיין בטור יו"ד סי':

תמו ונשלמו חידושי מסכת סוטה

סוף הספר

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה