אור ברסלב

משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת יומא

מסכת ביצה

פרק ראשון

דף ב.

תוס' ד"ה וחכ"א וכו' מסתמ' ימצאו הרבה וכו' עכ"ל אבל גבי אשה כיון שאין הריעותא מגופו אינו עובד אחר במקומו אלא מקדש אשה ועובד ולכך מתקנין לו אשה כדי שלא יתעכב לבקש אשה הראויה לו ול"ק מ"ש מהרש"א ז"ל:

שם גמ' מפרישין כהן השורף וכו' עיין בת"י שכ' לשמואל הו"ל כהן המקבל שהיא עיקר לדורות כאלעזר ע"ש והוא תימא לשמואל לדורות אפי' כהן הדיוט כמ"ש הם ז"ל בדבור הקודם לזה וצ"ל דט"ס נפל ויש למחוק תיבת לדורות ומ"ש שהיא עיקר היינו דעיקר קרא דאלעזר בקבלה הוא דכתיב:

דף ב:

תוס' ד"ה ואימא וכו' ולקמן נמי מוכח דלא הדר וכו' עכ"ל אף על גב דלמסקנא דמשני צוה דלפני עשייה וכו' צריך למדרש לעשות וא"כ לקמן הוא לפי המסקנא מ"מ לאו עיקר דרשא מלעשות אלא מצוה ועיין בסוף דיבור זה:

בא"ד וי"ל אי לא הוה כתיב וכו' אע"ג דל"ד כולי האי למילואים וכו' עכ"ל לא הוו צריכי לכל זה אלא דאי לא כתיב אלא צוה ולכפר הוה מוקמינן כוליה ליו"הכ וצוה למעט קרבנות ולכפר למעט פרה דהא לפום סברא דהשתא אי לא כתיב אלא לכפר הוה דרשי' יו"הכ וקרבנות בס' המקשה דבסמוך:

בא"ד א"נ נ"ל לפ' וכו' עכ"ל לפום האי תי' לא ס"ל כס' המק' דבסמוך אלא דאי לא כתיב אלא לכפר לא דרשינן ליה אלא ליו"הכ וכמ"ש מהרש"א ז"ל ומ"ש עוד דלפום האי תי' לא ס"ל כתי' קמא דאי לא כתי' אלא צוה ולכפר הוה מוקמי' ליו"הכ לחוד ע"ש מוכרח הדבר לאומרו לפום האי תי' דאי ליו"הכ לחודיה ליכתוב לכפר לחוד כיון דס"ל לכפר לא מוקמי' ליו"הכ וקרבנות כס' המקש' דבסמוך אלא ליו"הכ לחוד לפום האי תי':

שם גמ' דנין דבר שקבעו לו זמן וכו' כ' הת"י לעיל הו"מ לשנויי הכי לעיל וכו'. ע"ש ודבריהם אינם מובנים דאי ר"ל לעיל דפריך אצוה צוה נימא צוה דקרבנות הא התם ל"מ לשנויי הכי דהא פרה נמי אין קבעו לה זמן וילפא ממילואים ועלה פריך שפיר אימא צוה דקרבנות:

דף ג.

גמ' והאנן תנן שבעת ימים קודם יו"הכ וכו' יל"ד דלא הו"ל להביא אלא מתני' דפרה דמינה הוא דפריך וי"ל דר"י לא אמר אלא חדא ולא ביאר דבריו והגמר' הוא דמפ' דבריו דחדא היא דיו"הכ ומשום די"ל דר"י אפרה קאמר לכך מייתי תרווייהו מתני' ומשני מעלה ומשום דבפרה הוא דמצינו שעשו בה מעלות ולכך מפ' הגמרא דחדא קאמר ר"י היא יו"הכ דאל"ה קשיא מתני' דיו"הכ והא דלא משני הגמר' דמתני' דפרה רי"ש היא דאמר הכי ר"י משמיה בסמוך משום דא"כ ר"י לא הו"ל לאפלוגי אריש' דהא אמר ר"י הלכה כסתם משנה ועיין בתוס' ד"ה דרביה:

דף ד.

תוס' ד"ה הזאה וכו' שמא ריב"ח דאמר הכי לקמן ס"ל כר"ל וכו' עכ"ל לפ"ז מיתרצא קושי' קמייתא שהק' מדאמ' לבר משבת והא דלא ניחא להו למימר דריב"ח ס"ל כר"י דיו"הכ הוא דדריש מקר' והזאה דפרה מעלה וריב"ם אפרה פריך היינו מדקאמר רבא שם בתר הכי הילכך כ"ג ביו"הכ וכו' משמע דריב"ח גם איו"הכ קאי:

ד"ה ת"כ וכו' דילמא ר"י אמר לך וכו' עכ"ל י"ל בזה דא"כ מאי בינייהו דר"ן וריה"ג ועיין פירש"י בדברי ר"ן:

שם גמ' וכשם שמפרישין וכו' מפירש"י והתוס' לעיל בר"ה דרביה הוכיחו מפ"י דל"ג בברייתא צוה זה מעשה פרה ע"ש וא"ל דרשינן פי' כן ברישא דברייתא קודם דמייתי קרא דכאשר צוה דמ"מ אין דרך התנא כן דמתחלה קאמר מעלה דרבנן ואח"כ מייתי לה מקר':

שם גמ' ת"ש כאשר עשה וכו' ואי לאו קרא דבזאת הו"מ כאשר עשה ליו"הכ קמא ואחר דגלי ביו"הכ גם בפרה אין לחלק וא"צ תרי קראי בפרה:

דף ד:

גמ' ל"ק הא בקריאה וכו' והיינו לרע"ק דאמר לחלוק כבוד אבל לריה"ג דזה היה לאחר עשרת הדברות י"ל דאפי' בקריאה לא היה שומע אלא עשה וא"ש לפ"ז מ"ש רש"י בחומש דפ' ויקר' ע"ש דשנ' משנתו כריה"ג ול"ק מ"ש הרימ"ט הביאו הרב פני דוד שם בפרש' ויקרא ע"ש:

תוס' ד"ה מסייע וכו' דהלכה כרע"ק מחבירו וכו' עכ"ל והיינו לגבי ריה"ג אבל לר"ן ור' מתיא בתראי נינהו והלכה כרע"ק לגבייהו אע"ג דרבים נינהו דולא מחביריו דוקא אמרו:

דף ה.

ד"ה איתקש וכו' תימה לי לשינויא קמא וכו' עכ"ל דבריהם בשינויא בתרא וקושיתם לשינויא קמא והיינו משום די"ל דס"ל דאיתקש משיחא לרבויי Tלא דאחר דמיעט אימעיט לגמרי מיהו מדמשני בשינויא בתרא איתקש וכו' משמ' דבשינויא קמא ל"ל היקשא ומק' שפיר ותי' מסבר' וכו':

דף ה:

ד"ה להביא וכו' וכן בשלא רחוץ וכו' עכ"ל נראה מדבריהם דכונתם להביא ראיה מרחוץ יו"ר ולא כ' מהיכא פסיקא להו דהדין כן ברחוץ יו"ר דאדרבא מהגמ' דזבחים דמייתו נראה להפך ונר' דסמכו עצמן אתוספ' דמייתו בתר הכי ומ"מ סידור דבריהם אינו מכוון דבתחלה הי"ל להביא התוס' ואח"כ ההיא דזבחים:

דף ו.

ד"ה שמטמא וכו' וטומאה קלה מטמא מהיקישא וכו' עכ"ל והגמ' בפ' דם הנדה דנקט ק"ו משום אבן המנוגעת נקטי' דהא מצורע אתי מהיקיש' וכיון דמצורע מטמא טומאה קלה מהיקיש' גם אבן המנוגעת מטמאה טומאה קלה מק"ו דזב וכי פרכת מה לזב שכן מטמא בהיסט נימא מצורע יוכיח:

שם גמ' ז"א טמא הותרה ק' דהא אפילו למ"ד הותרה באילו של אהרן דחויה כדמוכח לקמן בשמעתין וא"כ אכתי יפרישוהו מטמ' משום אילו וי"ל במ"ש התוס' לקמן ד"ה כיון דמדאוריית' הותרה אפי' באילו ומדרבנן הוא דדחויה באילו וא"כ כיון דמדאוריי' הותרה אפילו באילו לא החמירו בהפרשה ובפסח נמי דדחויה כמ"ש התוס' בד"ה אמר היינו נמי מדרבנן דהא מדמו ליה לאילו של אהרן וק"ק אמאי הוצרכו לחלק בין פסח לשאר ק"צ בפשי' הול"ל דהכא מדאורייתא קאמר וס"ל לרבא דמדאורייתא הותרה ומדרבנן דחויה בכל ק"צ ועוד ק"ק לפמ"ש התוס' דבפסח דחויה מאי פריך לקמן ממתני' דרצוי ציץ לאוקמ' בפסח ויש ליישב:

דף ז.

תוס' ד"ה הא וכ' או בעון אוא"ב עכ"ל ק"ק דבר"פ אוא"ב נפ"ל מקרא דאוא"ב נהוג במוקדשין והשת' אי עון או"א ממילא שמעינן דאוא"ב נוהג במוקדשין ולמ"ל ההוא דקרא ומדאצט' ההוא קרא ע"כ דלאו עון דאוא"ב ועיין בתוס' שם ויש ליישב:

ד"ה מכלל וכו' וא"ת והא אמר לעיל גבי היה מקריב מנחת פרים וכו' עכ"ל ק"ק אמאי לא ק"ל בברייתא דהיה מקריב מנחת העומר דלעיל מינה דהא גם היא ק"ל ויש ליישב:

דף ח.

גמ' ור"י סבר לא מקשי' וכו' ועיין להתוס' ישנים שכ' והא דאמרי' במגילה אין טוכלין ואין מזין אלא ביום ומפ' בגמרא דמקשי' וכו' ע"ש נראה דהוצרכו להביא הא דמפ' בגמ' טעמא דמקשי' וכו' וק' הא בלא"ה ליכא לאוקמ' בטבילה דקודם הזאה דהא תנן במס' פרה דאדם טובל בלילה והביאוה הת"י בעצמם בדיבור זה:

דף ח:

גמ' וליטעמיך הזאה כל ז' מי איכא ק"ל אמאי לא הא מ"ל דמזה קטן דהא תנן בסוף פרה דקטן כשר להזות והזאה כיון דאיסור דרבנן היא ספי' ליה בידים כמו שכן דעת הרשב"א ועיין להתוס' ריש שבועות ד"ה ועל הזקן ד"ה ע"ש ועוד ק"ל הא אפשר להזות ביה"ש דכל דבר שהוא משום שבות ל"ג ביה"ש והמג"א סי' שמ"ב צדד דאפי' באפו' יומא ל"ג ע"ש ומזה משום שמא יום הוא וטבילה בזמנה מצוה וי"ל דמ"מ לא הוה קרי ליה תנא כל ז' דהא שמא לילה וליכא אלא ששה ימים ועפי"ה ניחא מה שראיתי מק' עמ"ש רש"י בד"ה וכל וכו' דנמצאת הזאה בטילה ב' ימים דהא שלשה ימים הם דאי אתרמי שבת באחד מג' ימים האחרונים בטילה גם הזאת ג' שכנגדו משלשה ימים הראשונים דהא הזאת ג' בלא ז' לא מהניא וכן להפך וליכא מצוה כלל ביום שכנגד השבת ועפי"ה ניחא דהא מזה ביה"ש ולכך מזה ביום שכנגד השבת שמא הזאה דיבה"ש הוי יום:

דף י.

תוס' בד"ה וכת' וכו' לשכת פרהדרין נמי מחייב ר"י מה"ט וכו' עכ"ל ושאר לשכות דלא מחייב עיין להתוס' לקמן בד"ה רבנן ועיין להתוס':

דף י:

ד"ה רבנן וכו' אביי ורבא ל"ל האי סברא וכו' עכ"ל רבא ע"כ דלא מיסתבר ליה לחלק בהכי מדפריך והא סוכת חג וכו' ואביי מדשתק ולא השיב לו ע"כ נמי דלא מחלק בהם ומה שהק' מהרש"א ז"ל אמאי רבא נייד מאוקמ' דאביי ולא הול"ל אלא סוכה דירת עראי וכו' ע"ש י"ל דרבא לא ניחא ליה באוקמתא דאביי משום דא"כ הו"ל לר"י לפרש הגזירה כיון דגם לרבנן גזירה היא וכדהקשו התוס' אח"כ אלא דלא היה יכול להקשות לאביי מזה דלא ק' כל כך:

בא"ד ונ"ל כל הסוגיא בע"א וכו' עכ"ל ק"ק דלפ"ז מאי פריך אביי לרבה מוהכתי בית החורף דמשמע דלדידיה לא ק' הא גם לאוקמ' דאביי ק' כיון דלר"י מדאורייתא לא מחייבא וע"כ דמשום דלא אקרי בית וי"ל דלאביי ניחא דדוקא בפרישה ובסוכה משום דאינה אלא לשבעה ימים ול"ד לבית החורף:

דף יא.

גמ' מ"ד ביתך ולא ביתה כ' הת"י משום דבלשון זכר כתי' ע"ש וק' הא כל התורה בלשון זכר נאמרה ולא ממעטי' אשה אלא היכא דכתיב איש כמו שהוכיחו התוס' בריש תמורה ובכ"מ וצ"ל דש"ה דביתך יתירא למעט וכי היכי דממעט שותפין ממעט גם אשה כיון דבדווקא נאמרה:

דף יב.

רש"י ד"ה ואין ירושלים וכו' קסבר לא נתחלק' וכו' עכ"ל עפ"י נראה דגם לפום ס"ד פלוגתייהו בהכי דלא כהתוס' דהא כאן בס"ד הם כמו שנראה מדבריו בד"ה אלא מקום מקדש וכו':

תוס' ד"ה הא וכו' ובר פלוגתיה דר"י הוא ר"מ עכ"ל שפת יתר יתרו ליישב דמת"ק לא פריך דהא ר"מ הוא וא"צ למ"ש קודם דמת"ק לא פריך דכ"ש בתי כנסיות וכו' ולכך בד"ה שאח"ז כ' דטעמא משום דירוש' קדישא לאכילת קדשים דהאי טעמא ליכא בבתי כנסיות:

דף יב:

גמ' תסתיים דרבי הוא דאמר וכו' הא דנקט ר' ולא נקט גם תסתיים דראב"ש הוא דאמר של בוץ משום דלמסקנא ליכא הוכחה אלא מרבי כדאמר רנב"י אף אנן נמי תנינא וכו':

תוס' ד"ה אלא וכו' שהוא צריך להניח תפלין וציץ וכו' עכ"ל ואפי' בעבודת יו"הכ שהם בד' בגדים ולית בהו ציץ לובש מצנפת דלא חילקה התורה בבגדי כ"ג שהרי מצנפת בעבודת דארבעה בגדים כתיבא ולכך מקשי' התוס' שפיר על פי' ריב"א:

דף יג.

ד"ה הלכה וכו' שכשיעבור האונס חוזר לעבודתו לא נ"מ מדי דלכ"ע חוזר לעבודתו ועיקר התי' מנוהגין כבוד בב' דנ"מ בהא דהלכה כר"י דנוהגין כבוד לבד ולא כהראשון ממש והוי כההוא מעשה דמייתו דר"ג דורש ב' שבתות וראב"ע שבת אחד ועיין בת"י:

דף יג:

ד"ה ולחדא וכו' ופליג אגמ' דידן וכו' עכ"ל במאי דמשמע מגמ' דידן דארוסה לאו ביתו מקרי ל"פ הירוש' ע"ז די"ל דיעשו החופה ביו"הכ ואפי' אין חופת נדה חופה כיון דלא חזיא לביאה י"ל דחופת בתולה דלאו יחוד ממש אלא ביציאת בהינומא סגי מהניא:

גמ' ואי מתה אשתו עביד עבודה ול"ג ר"י וכו' הקשה המג"א סי' תרי"א אמאי לא פריך מכל יו"הכ דכ"ג עביד עבודה ול"ג שמא יאכל ואמאי לא פריך אלא מאונן ע"ש מה שתי' ונ"ל דל"ק דמשאר יו"הכ לא פריך משום דלא אפשר בע"א ואי גזרינן שמא יאכל מעיקרא מצות הקרבה דיו"הכ אבל מאונן פריך דאפשר באחר דהא מתקנין לו כהן אחר תחתיו ועי"ל דלא גזרי' אלא אי מטריד באנינות דעביד דמשתלי ואכיל ולאו אדעתיה אגב צעריה ולכך פריך מאונן ומשני דכיון דכולי עלמא לא אכלי ל"ג שמא יאכל והא דתנן בספי"א דמנחות דבחל יו"הכ בשבת חולקים לערב את לחם הפנים ולא ביו"הכ עצמו י"ל דלאו משום יאכלו דהא ביו"הכ ל"ג כדאמרינן בשמעתין אלא טעמא משום דהוי טירחא שלא לצורך כיון דאפשר בערב ועיין להתה"ד סי' קמ"ז שכ' משם גדולים דביו"הכ כיון שהוא שרוי בתענית ואינו אוכל שום מאכל ל"ג שמא יאכל ומותר ליגע באוכלין משא"כ בנזיר דמותר בשאר אוכלין אמרינן סחור סחור וכו' ע"ש וק' דא"כ אמאי לא משני הכי בשמעתין ואמאי קאמר כיון דכ"ע לא אכלי:

דף יד.

בד"ה אלא וכו' דא"כ מאי פריך וליכתוב נושא וכו' עכ"ל ק"ק נימא דהמקשה דלא ס"ד לשיעור הזאה א"כ אפי' נושא א"צ שיעור ולהכי פריך ליכתוב נושא דכיון דבלא שיעור הוא א"כ ודאי דוקא נושא ולא נוגע וי"ל דגם המק' ודאי ידע דצריך שיעור דבאין בו שיעור תנן במס' כלים דאינו מטמא במשא:

דף טז.

ד"ה הא מני וכו' דפריך ומי מצית וכו' עכ"ל לפי גירס' זו אין מקום לפירש"י וצ"ל כפי' רבותיו של רש"י וק"ק בדברי התוס' שנרא' מדבריהם דיש מקום לב' הפירושים:

דף יז.

תוס' ד"ה ומר וכו' וי"ג דהיינו דקא' מסתברא וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א נימא דלשכת הטלאים ולחם הפנים אקצויי אקצו ע"ש י"ל דא"כ לפי מה שנראית דטלאים במערבית דרומית ולחם הפנים בדרומית מזרחית ושאר לשכות במקומם עומדין נשאר קרן מערבית צפונית בלא לשכה ואנן בעינן ד' לשכות בארבעה מקצועות לכל אפי' לפי מה שנראית:

דף יח.

גמ' ומאי ד' או ה' לרבנן וכו' הקשה מהרש"א ז"ל נוקמ' כולה כרבנן דלעולם בציר חדא והא דארבע בדאיכא משמר המתעכב דנוטל שתים ופשו להו עשרה ובציר חדא מפלגא והא דחמש בדליכא משמר המתעכב ע"ש ונראה דל"ק דא"כ רבי דאמר לעולם חמש משמע בין איכא משמר המתעכב בין ליכא והשתא בדליכא משמר שש מבע"ל דהא רבי מחצה לאהרן ומחצה לבניו קאמר ואי אית ליה כר"י דהנכנס נוטל שבע א"כ בדאיכא משמר המתעכב ארבעה מבע"ל ומ"ש עוד לאביי נוקמ' חמש לרבנן וד' לר"י ע"ש ל"ק ניחא ליה לאוקמה בתרי תנאי ועיין בת"י:

דף יח:

גמ' והאמ"ר תבעוה להנשא וכו' מכאן ילה"ר קצת למ"ש הלבוש בי"ד סי' קצ"ו דהיכא דנתחלף החתן בעי' ז"י חימוד אחרים משום החתן הב' וכן הסכימו האחרונים דאי איתא מאי פריך נימא דה"ק מאן הויא ליומא דלא בעיא חימוד כה"ג דעשתה ימי חימוד ונתפרדו זה מזה:

תוס' בד"ה יחודי וכו' והאמר בפ"ק דכתובות מי שפירסה וכו' עכ"ל בת"י תירצו דשאני התם דאיסור' דאורייתא ע"ש ואע"ג דהתם גבי אבילות דרבנן נמי איתמר הכי י"ל דשאני אבילות דהתם דאקילו בה רבנן כדאיתא התם:

דף יט.

ד"ה ששם וכו' קרבי קדשי' שיש פרש וכו' עכ"ל ר"ל הקרבי' שיש בהם פרש כגון כרס אבל הקרבים שהם הריאה והלב והכבד שגם הם בני מעיים מקרו ולית בהו פרש ולא מאיסי מדיחים אותם על השולחנות וניחא מ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש:

פרק שני

דף כב.

ד"ה התם וכו' מנ"ל דלא הוה וכו' עכ"ל לפמ"ש בדבור שאח"ז דמה חרב וכו' אף אוריה א"א נענש עליו ניחא קושיא זו דהא גלי קרא דלא נענש על אוריה:

בא"ד דאי אתרווייהו וכו' עכ"ל ק"ק נימא איפכא דאותו פרעון בשביל אוריה לחוד ושתים לא עלתה לו היינו דהסתה ודבת שבע וי"ל דגם לתי' מה ס"ל דמדכתיב כבשה דמשמע דבשביל בת שבע אלא משום דלא נימא בשביל שניהם והדכתי' כבשה היינו לגלויי דגם בשביל בת שבע היה לזה הוכיחו מדכתיב ארבעתים:

ד"ה ששה וכו' אף אוריה א"א נענש וכו' עכ"ל ר"ל דמ"ד הכא בשתים לא עלתה לו ס"ל מהך קרא דגלי דלא נענש על אוריה משום דגברא דמריה סייעיה ולא ס"ל כההיא דפ"ב דקידושין דמשום מורד במלכות קאמר ול"ק מ"ש מהרש"א ז"ל:

דף כג.

ד"ה יש עבודה וכו' וגדולה מזו אמרינן לר"י דבין הוצאה וכו' עכ"ל עיין במס' מעילה ד"ט ע"א דאמרינן לר"י מועלין באפר שע"ג התפוח דכיון דבעי בגדי כהונה אכתי בקדושתיה קאי ולא נעשית מצותו ואי איתא דבהוצאה לאו עבודה היא ודאי דנעשית מצותו מקרי וצ"ל דת"ק דר"א ה"ט דבעי כהנים תמימים משום דס"ל דעבודה היא ולא הוצרכו התוספות בסה"ד לו' משום דמקרי זר אלא לר"ל וס"ל לת"ק כיון דבעי' ד' בגדים עבודה היא ודוקא אי סגי בב' בגדים הוא שכ' אי לובש אין בזה איסור וההיא דמעילה אליבא דרבנן דקי"ל כוותייהו ואף דיש לדחות ולחלק מ"מ כנ"ל עיקר:

ד"ה ילבש וכו' וק"ל גבי הוצאה מנ"ל וכו' עכ"ל נר' דפסיקא להו דבהוצאה בעי ד' בגדים מההיא דמעילה שהבאתי בדיבור הקודם דאמרינן כיון דבעי בגדי כהונה בקדושתיה קאי ואי לא בעי אלא ב' בגדים אין להוכיח מזה דבקדושתיה קאי ועיין מהרש"א:

דף כג:

גמ' ולאו עבודה היא והתניא ונתנו בני אהרן וכו' מדבעי כהן כשר מוכח דעבודה היא דאי מדבעי בגדי כהונה אין להוכיח דעבודה כמ"ש התוס' לעיל דכ"ג ע"ב בד"ה יש וכו' ועמ"ש ע"ש ועיין בת"י בשמעתין:

דף כה.

תוס' ד"ה אין וכו' דהא בשמעתין משמע וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דלאו הוכחה גמורה היא די"ל דשאני הכא דבנויה גם בקדש אבל אם אינה בנויה אלא בחול מותר לישב שם ע"ש ולא מחוור דהא גמ' לא פריך אלא מדתניא בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש ומשמע ליה דתוכן קודש גם לענין ישיבה הרי דאפילו אינן בנויות אלא בחול כדקתני בנויות בחול אסור לישב שם ולשון משמע דכ' התוס' ל"ד:

דף כו.

בד"ה אלא וכו' לרשב"י נמי תקשה וכו' עכ"ל כתב מהרש"א ז"ל דהא דלא הוק"ל בקטורת לרשב"י י"ל דכהן שזורק בקטורת זוכה בערב וכ"כ בת"י אך דלישנא דלא שנה בה אדם מעולם ל"מ כן ע"כ נר' דבקטורת פשיט"ל דלרשב"י מפיסין בבקר מי הוא הזוכה בערב דכיון דאין מפיסין עבודת של תמיר שבערב ולא נשאר אלא קטורת ומפיסין בבוקר בשביל הבוקר כיון שמפיסין בשביל הבוקר מפיס בשביל הערב ונכלל בכלל מאי דקתני מתני' חדשים לקטורת בואו והפיסו אבל בב' גזירי דליכא פיס בשבילם בב' כהנים אי איתא דמפיסין בבוקר בשביל הערב הו"ל למתני בפייס השני ותי' דאף גם זאת י"ל דמפיסין בבוקר ומאי דלא תני ליה בפיס הב' משום דלא קחשיב אלא הזוכין בתמיד של שחר:

שם גמ' ולמאי דס"ד מעיקר' נפישי להו פיסות ק"ק נימא דלמאי דס"ד מעיקר' הך בריית' דקתני מפיסין לתמיד של בין הערבים ס"ל כר"י דאין מפיסין במחתה וכראב"י דאין מפיסין למעלה איברים מן הכבש למזבח וא"כ בשחרית ליכא אלא ג' פיסות ופיס הרביעי בערב ולתי' הב' שכ' התוס' לקמן בד"ה ואי משכחת וכו' ניחא דה"נ נפישי דאיכא נמי קטורת אבל לתי' קמא קשה וי"ל דא"כ מאי פריך לר"י דאמר אין מפיסין לתמיד של בין הערבים מהך ברייתא נימא דר"י לתנא דמתני' קאמר דאית ליה פיס למעלה אברים ועי"ל דפסיקא ליה להגמ' דליכא מאן דפליג דד' פיסות בבקר כי יש שום טעם וכו' וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה ת"ש ובהכי ניחא מאי דק' לתי' קמא שכ' התוס' בד"ה ואי משכחת אכתי ק' במאי דקאמר הגמ' לא ר"י ס"ל כראב"י וכו' מנ"ל הא אימא דס"ל לר"י כראב"י וראב"י כר"י וג' פיסות בבקר והפיס הר' בערב וכקושיתם ועפי"ה ניחא דלכ"ע ד' פיסות בבקר דפסיקא ליה שום טעם שאין לפחות מהם בבקר ועפי"ה ניחא דלכ"ע ד' פיסות בבקר דפסיקא ליה שום טעם שאין לפחות מהם בבקר ועפי"ז ניחא מה שהקשה מהרש"א לתי' הב' של התוס' ע"ש:

תוס' בד"ה ואי משכחת וכו' וי"ל דה"ק וכו' עכ"ל כבר כתבתי בזה בגמ' לעיל גבי מאי דפריך ולמאי דס"ד מעיקרא וכו' ע"ש:

דף כו:

בד"ה ההיא וכו' והתניא י"ז פיסות בכל בקר וכו' עכ"ל ור"ל דפריך הגמרא והתניא י"ז בכל בקר וע"כ דחשיב מעלה אברים ומחתה וקשיא אההיא ברייתא דקתני פעמים י"ג הול"ל י"ד ומאי דמשמע ליה להגמ' דבכל בקר קאמר הוא מדלא קתני פעמים פעמים כדתני באידך ברייתא משמע דבכל בקר לא פחות מי"ז קאמר:

דף כז.

בד"ה והקריבו וכו' והקשה ר"י דבספ"ק דזבחים וכו' עכ"ל י"ל לפירש"י דההיא ברייתא אתיא כר"ש דס"ל דהולכה בזר כשירה משום דאפשר לבטלה ולא נשאר אלא זריקה ולכך ניחא לאתויי קרא דכתיב בהדיא בזריקה אבל לר"י דס"ל אפי' אפשר לבטלה פסולה בזה הוצרך רש"י לומר דהא דלא דרשי' הולכה משום דקבל' היא עבוד' א':

ד"ה אלא וכו' דריש הכהנים בכיהונם וכו' עכ"ל ולגי' הספרים שלנו דהמסקנא היא דוערכו אצטריך לששה כהנים וכמ"ש מהרש"א ז"ל בגמרא הא דדרשינן בכיהונם ממשמעותא דהכהנים דריש ולאו מיתורא והא דדרשי' הכהנים ששה ולא אמרינן כוליה לבכהונם הוא דאתא היינו מדוערכו ובני אהרן למנינא הכהנים נמי למנינא וכ"הג אמרינן בגמרא מדהא למנינא הא נמי למנינא:

דף כז:

גמ' אלא מעתה תבעי פייס וכו' עיין בת"י שכ' דאין לפ' אלא מעתה דעבודת יום דא"כ משמע שיש לחלוק בזה והא קרא כתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר ע"ש והוא תימא דהא בסמוך אמרינן והא לא תנן הכי וכו' דמבואר דפריך אהא דקרי לה עבודת יום דאי אמתני' דאמר להם הממונה פריך מקרא מאי שיאטה דההיא פירכא הכא בשמעתין וע"כ קרא דובער מוקמינן בהבערה דוקא ולא בסידור ועיין להתוס' לקמן בד"ה אף אנן נמי תנינא ע"ש:

פרק שלישי

דף כט.

תוס' ד"ה אלא וכו' וא"ת ויעלה וילין אותו וכו' עכ"ל ק' דכיון דהכא לא עשאום כמי שנטמאו כמ"ש בסמוך וכל זמן שלא נקטרו לא אשתרי בשר באכילה אם כן כשמעלה ומלין מאי מהני הא מותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ולמחר כשיקטירו אימורין הו"ל נותר היא אמאי יצאו לבית השריפה אפי' אימורין הא אימורין איתנהו בתקנתא:

בא"ד וקאמר התם דמלינה וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל אמאי אצט' התם למעלה ומלינה הא כיון דעשאום כמי שנטמאו סגי כמו הכא ע"ש ול"ק דהכא שאני דכבר נשחט אבל התם אי לאו דאיכא תקנתא דמעלה ומלינה לא הו"ל לשחוט לכתחי' להביא אימורין לבית הפיסול:

דף כט:

בא"ד שממעט באכיל' מותר הפסח שנאכל לזרים וכו' עכ"ל כבר תמה המש"ל בזה דבלא"ה ממעט באכילתו דמותר הפסח נאכל ליום ולילה ובכור לב' ימים ולילה א':

בא"ד מ"מ לכתחי' אסור מדאוריי' וכו' עכ"ל הא דלא ק"ל הכי בההיא דפסח שנתערב בבכור משום דכבר נתערב ול"ל תקנתא אבל הכא דלכתחילה מייתי ומתני ק"ל שפיר:

בא"ד אי מנייהו דבעי קדים וכו' ק"ל הא אפילו תדיר ומקודש תדיר קודם כדאיתא בפ' כל התדיר וא"כ ודאי תמיד קודם דתדיר הוא וי"ל דשאני הכא דתמיד דציבור ופסח דבני חבורה:

דף ל.

גמ' מצוה לשפשף וכו' ק"ק א"כ אמאי תנן טעון קידוש יו"ד דמשמע דטעון קידוש וכו' ב' ידים בקידוש יד אחת סגי כדתניא לקמן יצא להשתין מים נוטל ידו אחת וי"ל בקדש החמירו דשמא נגעה ידו ששפשף בחברתה שהיד מטמאה את חברתה בקדש כדתנן בר"פ חומר בקדש ע"ש ועי"ל הא דקתני ידיו ר"ל או זה זה דהיינו היד ששפשף וכה"ג כ' הת"י לקמן דל"א ע"א בד"ה מהו וכו' ע"ש:

תוס' ד"ה אין וכו' אלא אפי' לשחי' וכו' ואפי' בלא עבודה וכו' עכ"ל ק"ק דלא הול"ל אפי' לשחי' כיון דאפי' בלא עבודה ולא הול"ל אלא לאו דוקא לעבודה אלא אפי' בלא עבודה וי"ל דכ"כ לפום מאי דכ' בדבור שאח"ז דאפי' לבן זומא דוקא לעבודה הוא דאסור מדאורייתא אבל בלא עבודה מדרבנן הוא דאסור ומשום דאיכא למימר דמתני' בדוקא מתניא ובדאורייתא הוא דמיירי לזה כ' דע"כ ל"ד דהא אפי' לשחי' אסור מדאוריית' אך מדברי הת"י דל"א ע"א בד"ה מהו מתבאר דאפילו לבן זומא בשחי' לא אסיר אלא מדרבנן ע"ש:

דף לא.

בד"ה אמה וכו' וא"ת א"כ היה עין עיטם גבוה יותר וכו' היו המים יוצאין לחוץ וכו' עכ"ל אין להקשות דילמא גובה המים לא היה ג' אמות שלימות והיה המקוה רחב יותר מאמה דאז יש בו שיעור והמים אין יוצאין לחוץ דגובה המקוה שלשה אמות די"ל דכיון דאין גובה המים ג' אמות שלימות לא היה נקל לכ"ג לטבול וכמ"ש התוס' בד"ה עין וכו' ע"ש:

דף לב.

בד"ה ואי ונו' דלמא קטורת דיו"הכ או הזאת פר ושעיר שלא על הסדר וכו' עכ"ל כצ"ל ומ"ש אח"ז ומשכח' ה' עבודות וכו' נקט סדרא דצד הב' דהיינו הזאה שלא על הסדר וא"ש גם תירוצם וכה"ג הקשו אח"כ בוא"ת וכו' ודלא כמהרש"א דלפ"ד צריך להגיה בין הוצאת כף ומחתה לעבודה שלפניה ולמחוק תיבת היום גם עיקר דבריו רחוקים ודחוקים:

בא"ד וי"ל דהו"א גזירת הכתוב וכו' עכ"ל והיינו כדי שלא נאמר שהמקרא כתוב שלא כסדר נדחוק לומר גזי' הכתוב היא אבל כי אמרינן דע"כ קרא שלא על הסדר אין לנו לומר קטורת או הזאה שלא על הסדר וקרא דובא גז"הכ אלא אמרינן הוצאת כף ומחתה שלא על הסדר כדי שלא נדחוק לומר גז"הכ היא ומיתרצ' שפיר קושייתם הראשונה:

דף לב:

גמ' תנא דבי ר"יש ק"ו וכו' כ' הת"י אע"ג דר"י ל"ל לעיל ק"ו דר"א וכו' ע"ש ולא ימנע מהט"ס או דיש להגיה דק"ו דבן זומא לעיל ד"ל או דיש להגיה רבי במקום ר"י דהכי ל"ל ק"ו דר"א כר"ש:

רש"י ד"ה מה קידוש וכו' דהא לא דאוריית' היא עכ"ל הא אמרינן לעיל גמירי ה' טבילות והיינו הל"מ כדפירש"י לעיל וי"ל דס"ל כמ"ש בת"י לעיל דגמירי ה' עבודות וטבילות דנקט ל"ד ע"ש:

תוס' ד"ה א"כ וכו' לא קאי אהרן וחוקה בשחי' וכו' דמריקה צורך קבלה וכו' עכ"ל ק' כיון דלא קאי אהרן וחוקה אלא אעבודת היום א"כ אפי' בקבלה וזריקה דתמיד סגי בכהן הדיוט ולא בעי כ"ג כיון דלא קאי אהרן וחוקה עליה ויש ליישב:

דף לג.

ד"ה מכלל וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א ז"ל למ"ל קרא דמערכה גדולה ת"ל מקרא דעליה ל"ק דאי מעליה לחוד כיון דלא כתיבה מערכה גדולה הו"א עליה אמערכה שניה דכתיבה בקרא והו"א דב' גזירי עצים אשניה יהיב להו:

ד"ה אין וכו' ונעביד לתדיר לחודיה וכו' עכ"ל ר"ל דהו"א דנעביד איסור דרומי שהוא תדיר דכל החיצוניות דשכיחי טפי איסוד דרומי יהיב להו ולכך אצט' קרא והא דיליף יסוד דרומי מיסוד מערבי ולא סגי ליה בטעמא דתדיר משום דלא הוי תדיר אלא אחר דילפי' דחטאות החיצוניות ביסוד דרומי מיסוד מערבי ועיין בס' ארעא דרבנן באות האלף אין מעבירין וכו' ע"ש:

דף לג:

בד"ה עבורי וכו' ורבי אליהו מפ' דלענין משמוש וכו' עכ"ל ק"ק אמאי אצט' קרא דוקדשתם ת"ל מטעמא דאין מעבירין עה"מ דבזרוע פגע ברישא וי"ל דלא שייך אין מע"ה אלא במצות גופייהו אחר שהניחם אבל בגוף האדם קודם שהניחם לא דלא כפירש"י: :

רש"י ד"ה אלא וכו' והא ל"ל דליפסקיה בדישון מזבח הפנימי וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דלפי' דלשדייה תרווייהו בבקר אדם התמיד דהוי הכא תרתי והכא תלת ע"ש וקשה דא"כ תרתי למ"ל לא ליכתוב אלא חד ונשרייה אתמיד ואע"ג דהכא תרתי והכא תרתי מ"מ מכפר עדיף וכמ"ש התוס' ורדריהם מבוארי' בכולה סוגיין וי"ל דהאי מילתא דמכפר עדיף מילתא דסברא ומילתא דאתיא מסברא טרח וכ' לה קרא היכא דאין הסברא פשוטה כ"כ כמ"ש התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ג ע"ב ע"ש ועיין בת"י:

דף לד.

תוס' ד"ה העולה וכו' תימה ל"ל קרא ת"ל מלבד וכו' עכ"ל אין להקשות הא קרא דהכא קאמר בגמ' דאצט' לאיברים קודמין למנחה דתרווייהו של הן ולא נפיק מקרא דמלבד די"ל דודאי איברים קודמין לא אצט' קרא דבלא"ה מיני דמים קודמין והגמרא אסמכתא בעלמא קאמר וכמ"ש בת"י ע"ש:

ד"ה נסכים וכו' כדי לישב אותו אפי' למ"ד וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א ז"ל הא אפילו להך מ"ד משמע ליה ביום לאחר אלא דלא דריש לאחר לגמרי משום ג"ש דחקה חקה ע"ש ל"ק דלהך מ"ד ביום חד ל"מ ליה לאחר אלא תרי ביום הוא דמ"ל לאחר ולכך כיון דאיכא ג"ש דריש להו לאחר קצת אבל למ"ד מוספין קודמין מ"ל אפי' חד ביום לאחר ולכך כי כתיבי תרי ביום דריש לאחר לגמרי ודריש לג"ש לעלמא דכולהו מודו דג"ש דחקה חקה נתקבלה כדאיתא בפ"ב דזבחים ע"ש ומה שהק' דת"ל דנסכין קודמין למוספין משום דהכא כתיב בבקר והכא כתיב ביום ע"ש י"ל דלמ"ד דלא מ"ל חד ביום לאחר הו"ל כמו דלא כתיב קרא כלל ובכ"הג דבחד כתיב בבקר ובחד לא כתיב כלל לא דרשי' לאקדומי כדמשמע לעיל גבי בבקר בבקר דב' גזירי עצים דמייתרי וכמ"ש בת"י לעיל וא"כ הו"א דמוספין קדמי דמכפרי:

דף לד:

רש"י ד"ה ואמר וכו' דקרא מסייע לר"י וכו' עכ"ל משמע דהגמרא פריך אביי אדביי דאי פריך לאביי דר"י אדר"י אמאי לא מייתי מתני' דשבת דר"י ס"ל דבר שא"מ אסור וכמו שהקשו התוס' אלא ע"כ דהגמ' ניחא ליה למפרך אביי אדאביי:

תוס' ד"ה דבי וכו' יקריבום ערבית עכ"ל מכאן יש להוכיח ספיקו של הרדב"ז בחבוש שהבטיחו השר להוציאו יום אחד שירצה החבוש אי מניח עד שיגיע יו"הכ אי אמרי' אין מחמיצין את המצוה וכשבא לידך מצוה תעשנה עכשיו אע"פ דאי מניח מלעשותה עכשיו יעשנה לאח"ז מצוה גדולה ממנה ע"ש ויש לחלק:

ד"ה ה"מ וכו' דבפ' הבונה וכו' ומ"מ אסור לכתחי' כמו שאפרש וכו' עכ"ל לכאורה אין זה שייך לקושיתם וי"ל דלסברת הערוך דבארעא דחברי שרי לכתחי' י"ל דבארעא דידיה אסור לבד מדרבנן ואע"ג דקתני לשון חייב ופטור וכמ"ש בת"י דחייב דגבי תולש מדרבנן היא ע"ש ויש להוכיח מזה דס"ל דגבי מלאכות דשבת לא אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה וכמ"ש בפ' כלל גדול או דבאיסורי דרבנן לא אסרו ח"ש דאי איתא דח"ש אסור אמאי תני שיעורא בהך דתולש אי איתא דמדרבנן הוא דאסור וחייב דקתני לאו דוקא:

דף לו.

ד"ה על עשה וכו' מדכתיב ונרצה לו משמע שיש לו תקנ' וכו' עכ"ל לאביי פלוגתייהו אי תעזוב מעיקר' משמ' או לא ניחא דיש לו רצוי הוא כיון דיש לו תקנה אבל לר' ירמיה דלכ"ע תעזוב עזוב מעיקרא אלא משום דכתיב לבתר הלאו ק' הרי מ"מ אין לו תקנה אם עבר ונטלם וצ"ל דהתוס' אזלי לשי' שכ' בדבור שאח"ז אבל לפירש"י ק' קושית התוס' דהכא:

דף לז.

ד"ה יכול אלא נ"ל לפרש וכו' א"נ לאחר וכו' עכ"ל לאו תי' אחר הוא דהא קתני יכול יתן של שם ושל עזאזל זע"ז וכו' אלא הכל תי' אחד וקאמר כיון דאיכא לספוקי כ"הג איכא לספוקי נמי דיביא ב' גורלות עוד נניח של שם על שם וברייתא חדא מינייהו נקט:

דף לז:

ד"ה אמר וכו' מיהו ר"ת פי' דאביי וכו' סמכא בעלמ' וכו' עכ"ל ק' לפ"ז בההי' דפ' מי שמתו דקתני אם יכול לעלות ולהתכסות קודם הנץ היכי מוקי לה הגמ' כוותיקין הא מצותה אחר הנץ ומתני' בעיקר מצותה מיירי והל"ל אחר הנץ ויש ליישב:

דף לח.

מתני' ואלו לתנאי של בית גרמו וכו' מתני' פליגא אבריית' דלקמן דקתני על אלו נאמר זכר צדיק לברכה כיון דמה שלא רצו ללמד טעמם ונימוקם עמם אבל תנא דמתני' לא סגי ליה בהך טעמא:

דף לח:

תוס' ד"ה דלא וכו' כדמשמע בפ' ז"ב וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל לא ידענא שום משמעות דהתם לא מיירי אלא בשבנא אשר על הבית ע"ש וי"ל דמדקאמר התם שלח שבנא אגרתא וכו' ואי איתא דיש תרי שבנא היל"ל שלח שבנא אשר על הבית גם איתא שם שבנא וסיעתו השלימו וכו' ואי שבנא וסיעתו השלימו כיון דתרי שבנא יש שם:

פרק רביעי

דף לט.

רש"י ד"ה מטמאין וכו' מניחין אותו וכו' עכ"ל ואילולי פירושו י"ל מטמאין ממש כיון שטימא עצמו מעט ומאי דאמרינן לעיל פותחין לו היינו בבא ליטמא ועדיין לא טימא דאז פותחין לו ולא מטמאין אותו:

גמ' אלא של חיל נקדשה וכו' הקשו בת"י לר"י דאמר בר"ה דכ"ח מצות ליהנות ניתנו מאי פריך ע"ש ואע"ג דרבא הוא דאמר קלפי של חול ורבא גופיה ס"ל התם מצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ משמע להו דאפילו ס"ל ליהנות ניתנו פריך מדלא מייתי הגמ' כאן מילתיה דרבא דהתם ועוד י"ל ועיין להשע"ה בהלכו' שופר מ"ש ע"ד הרשב"א:

שם הצנועין מושכין את ידיהן כ' בת"י דוקא בכפול משום דליכא מצות באכילתו ע"ש ומדבריהם יש להוכיח ספיקן של אחרונים שנסתפקו אי במ"מ אמרי' חצי שיעור מצוה אית ביה כמו באיסורין דקי"ל ח"ש אסור ועיין להרב חיים שאל ח"ב סי' ובמ"א כתבתי בזה:

דף מ.

תוס' ד"ה הא דקאמר וכו' אינו מגיה הברייתא וכו' עכ"ל דאי מגיה הברייתא לא היה צ"ל ר"ש לא ידע מאי קאמרי רבנן ועיין בתוס' בדבור שאח"ז ועוד דאי מגיה הברייתא לא יתכן לומר ר"ש לא ידע מאי קאמרי רבנן כיון דרבנן נקטי הנחה בהדיא ובת"י כ' דהומ"ל כר"ש אלא דבעי לאוקמה ככ"ע דזה אין סברא לומר דר"ש לא ידע וכו' ע"ש ודבריהם סתומים ונראה להגיה בדבריהם ואינו מגיה הברייתא דזה אין סברא דר"ש לא ידע ור"ל דהוק"ל דטפי עדיף לאוקמא כר"ש מלהגיה הברייתא ולזה כ' דע"כ אינו מגיה דאי מגיה לא שייך לומר דר"ש לא ידע וכו':

דף מ:

גמ' כיון שעלה שוב א"צ וכו' ומהכא נ"ל הנחה אינה מעכבת וכמ"ש בת"י לקמן בסמוך ובהכי ל"ק מ"ש בתיקונים לעיל דט"ל ע"ב בד"ה הנחה וכו' ע"ש:

תוס' ד"ה ועשהו וכו' לא ילפינן נמכר לישראל בק"ו וכו' עכ"ל עיין במהרש"א ז"ל וק"ק במאי דפריך ואי ילפינן שכיר שכיר וכו' הא אפי' לא ילפי' ש"ש קשיא נילף בק"ו כיון דלא ס"ד דרשא דיגאלנו ובגמ' גופא י"ל דמק"ו ל"ק י"ל דכל היכא דתרי ק"ו סתרי כל חד תיקום אדוכתיה אבל לפ"ד התוס' ק' ויש לישב:

דף מא.

גמ' והאי חטאת אזלא למיתה וכו' ומשום דכיון דבעי לאתויי חטאת בהמה אחר שמביא אותה הו"ל חטאת זו חטאת שנתכפרו בעליה ומכאן מוכח דה' חטאות המתו' איתנהו אפי' בעוף דלא כמ"ש רש"י בנזיר ועיין להשע"ה:

דף מב.

תוס' ד"ה כי אתא וכו' אע"ג דר"י לא חייש לכובד וכו' עכ"ל נראה הגרסי' במימרא דרב חנין ר' יונתן דלא כמהרש"א ז"ל:

ד"ה שחיטה וכו' דהא פסול אפי' בשאר הכהנים וכו' עכ"ל צ"ל דס"ל דשחי' פרה למ"ר פסולה בזר כשירה בשאר הכהנים כמו שצדדו בת"י ע"ש דאל"ה מאי פריך הגמ' התם משחי' פרה שו"ר שכ"כ התוס' לקמן דמ"ג ע"א בד"ה לרב:

דף מב:

ד"ה למשמרת וכו' וי"ל דשחיטה לא אתיא מכולהו וכו' עכ"ל ק' לפ"ז דחדא לא אתיא ואצט' למכתב בכולהו מנ"ל דאתא למעוטי וכמו שהקשו התוס' בד"ה הקודם דהשתא לא שייך תי' שם וי"ל לכתוב שחיטה ושריפה ואסיפת אפרה ולא לכתוב הני מילוי מים וקידוש וע"כ דאתא למעוטי והיה נראה דהני פירכות שכ' התוס' הכא לא הוו אלא פירכא כל דהו ולא פרכינן להו אלא אחדא מתרתי אבל אי לא כתיב אלא באסיפת אפרה הוה ילפינן כולהו מינה דאחדא מחדא לא פרכינן פירכא כ"ד ומדכתיב בשחיטה ובשריפה ש"מ למעוטי אתא אלא דהוה סגי בתרתי לחוד כגון שריפה ואסיפת אפרה ומשריפה לחודה לא ילפינן כדפריך הגמ' לעיל ואצטריך למילף מתרתי ואז פרכינן הני פירכי שכ' התוס' הכא מיהו ק' לילף מאסיפת אפרה לחודה דהשתא לא הוי אלא חדא מחדא ועיין להתוס' בחולין ריש דקט"ו עיין שם:

דף מג.

ד"ה לרב וכו' והא דאמר ר"י וכו' עכ"ל ולמ"ד שחיטת פרו בזר פסולה אע"ג דבשאר הכהנים נמי פסולה י"ל דנקט זר משום מ"ד כשירה דאפילו בזר כשירה אבל ממילתיה דר"ז ק"ל שפיר משום דמימרא בפ"ע היא ולא נקט בה פלוגתא ועיין להת"י שם לעיל:

דף מג:

ד"ה ולא פליג וכו' תנינא בהדיא ר"י פוסל בקטן וכו' עכ"ל כצ"ל ומ"מ קשיא מברייתא זו קושית הגמ' מברייתא מדלא קתני מכשיר באשה אלא דהתוס' מק' דלא הו"ל לאקשויי אלא מברייתא זו דממתני' ל"ק שהרי מצינו דפליג בברייתא ולא תנן ליה במתני':

דף מד.

ד"ה בשילה וכו' וי"ל בההיא דעירובין שמא איכא שום פסוק וכו' עכ"ל ומ"מ אי לאו דאשכחן מקדש דאקרי משכן לא הוה מוקמינן אותו פסוק לרבויי מקדש דכיון דכתיב משכן הוי כמו מיעוטא דמיעט מקדש ולכך הוצרך הגמ' שם למי' אשכחן מקדש דאקרי משכן ולא ממעטי' מקדש ובסוף הדבור שכ' דממעטי' מקדש מדכתיב אהל מועד משום דקרא יתירא הוא האי קרא דשמעתין:

דף מה.

גמ' וכי תעלה על דעתך וכו' אלא ללמד וכו' ק"ק נימא דאתא קרא לכלי שרת וי"ל כיון דכל שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם הו"ל זר ואינו קרב אצל מזבח:

דף מה:

תוס' ד"ה הו"א וכו' כתיב לפני ה' למעוטי בחוץ וכו' עכ"ל ק' למ"ל למעוטי חוץ הא כבר הזהירה תורה על שחוטי חוץ ובההיא פרשה דש"ח כתיב שלמים בהדיא וכן צ"ל לתי' ר"י הבחור דלפני ה' פ"א הא כתיב בשחי' דחוץ מקראי דש"ח נפקא וכ"הג ק' במ"ש התוס' ד"ט ע"א ועמ"ש שם בחידושי':

דף מו.

ד"ה אבל וכו' אלא ה"ק אבל כשרין לא אצט' וכו' עכ"ל וצ"ל לפ"ז לישנא בתרא ה"ק אפי' כשרין אצט' בר קפרא לאשמועינן דאפי' בשבת עושין מערכ' וזהו עיקר חידושו ולאו תרי מילי אשמועינן כמו לל"ק ואפי' בשבת דקאמר הגיא הם תשלום דברי לישנא בתרא כצ"ל לפ"ד אע"פי שאין פשטות הגמ' כן:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה