משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי
מסכת ביצה
פרק ראשון
דף ב.
תוס' ד"ה ביצה וכו' וא"ת לב"ה דאמרי וכו' עכ"ל קושייתם לכולהו אמוראי ולא לר"ן לחוד כמו שכ' המפ' דא"כ ק' קושיית מהרש"א ע"ש ובמ"ש והא קי"ל אפי' לטלטל אסור הו"מ לאוכוחי משמעתין גופה דאי לב"ה שרי לטלטל מאי ק"ל דר"ן אדר"ן הא דמגביהין טלטול הוא:
בד"ה קס"ד וכו' וכ"מ נמי בעירובין וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"ל ונראה דסוגיין דעירובין אזלא כהנך אמוראי דלקמן דמוקמי למתניתין מטעמי אחריני וס"ל דאפי' מאן דל"ל מוקצה אית ליה נולד דביצה ופליגי אר"ן:
בד"ה אוכלא וכו' ואיבעי שחיטה וכו' עכ"ל קושט' קאמרי דהכא אי בעי שחיט אבל לעולם הוי אוכלא דאפרת אפילו ל"מ שחיט מרפריך לקמן שבת דעלמא תשתרי וכ"כ הר"ן ז"ל:
דף ב:
גמ' ומצא בה ביצים גמורות וכו' הק' בש"מ בשם הרשב"א דתק"ל מהך ברייתא לר"ן דהא בעומדת לאכילה ס"ל דשרי דאוכלא דאפרת הוא ואפי' נולד שרי ואמאי קתני ומצא בה ביצים וכו' ע"ש ונ"ל דגם ר"ן אית ליה הכנה דרבה וביו"ט אחר השבת אסור אפי' עומדת לאכילה וברייתא ביו"ט אחר השבת איירי אלא דס"ל דל"ג יו"ט גרידא אטו יו"ט אחר השבת ומתני' מ"ל דאפי' ביו"ט גרידא איירי ולכך הוצרך לאוקמ' בתרנגולת העומד' לגדל ביצים ומאי דאמרי' לקמן כולהו כרבה לא אמרי דל"ל הכנה היינו גזירת ההכנה ולאו הכנה גופה:
רש"י דהיתירא וכו' שהכל יכולין להחמיר וכו' עכ"ל וכ"פ רש"ל בפסחים דק"ב ומה שק' לזה מגמ' דברכות ד"ס ע"א עיין להצל"ח שם ויתיישב הכל:
דף ג.
תוס' ד"ה גזרו וכו' תרי טעמי למ"ל וכו' עכ"ל עיין להתוס' בפסחים ד"ט ע"ב שכ' דאצט' לטעמא דהכא משום ביצה והתוס' כאן י"ל דמק' לשאר אימוראי דביצה אסורה מט"א מ"מ מודו לא נחלקו בגזירה זו:
בא"ד והוא מצפה לכך וכו' עכ"ל בזה יש ליישב מה שהקשיתי בחי' בחולין דט"ו ע"ב על מהרש"א שם בגמ' דפ' מקום שנהגו ע"ש:
דף ג:
גמ' בשלמא לרבה וכו' כ' מהרש"א ז"ל ואיירי ביו"ט אחר השבת ולפי מה שכתבתי לעיל דהכנה דיו"ט אחר השבת לכ"ע אית להו ופליגי בגזירה דיו"ט גרידא לא יתכן לומר כן דא"כ מאי פריך להנך אמוראי וצ"ל כיון דעיקר הכנה מדאורייתא מחמרי' בס' אפי' ביו"ט גרידא גם מ"ש מהרש"א דלר"ן לא פריך דס' מוכן אסור ע"ש ק' דא"כ מאי פריך להנך אמוראי נוקמ' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה:
גמ' כל שדרכו שנינו כ' מהרש"א בשם הת"י דל"ק דר"מ אדר"מ הא דליטרא משום דהא דידיה והא דרביה ע"ש ואפ"ל דבדבר שבמנין ואיסור הנאה הוא דס"ל כל שדרכו וכה"ג איתא בסוף ע"א ע"ש ועיין להתוס' בזבחים דע"ב ריש ע"א ע"ש:
דף ד.
גמ' אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסור' פירש"י דשמעי' ליה לר"א דא"ל מוקצה במתני' דעומד אדם על המוקצה ואפילו לפירש"י שם דהוי כגרוגרות וצימוקים הכא בתרנגול' דהוא מוקצ' דב"ח דמי לגרוגרו' וצימוקים וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה דילמא וביצה דהוי נולד דמיא להו אבל ק' מאי פריך נימא דר"א שני ליה בין שבת ליו"ט דבשבת חמיר מוקצה אסור ולא ביו"ט כמו בשבת לעיל דל"ל מוקצה ביו"ט ובמתני' דמחתכין אית ליה מוקצה וי"ל דהגמ' פריך אליבא דשאר אמוראי דלעיל דמוקמי למשנתנו בתרנגולת העומדת לאכילה אבל לגדל ביצים אפי' לב"ש אסור ול"ל חילוק בין שבת ליו"ט:
שם גמ' כתנאי וכו' לרב דוקא צ"ל דפלוגתייהו בהכנה אבל בתנאי גופייהו י"ל דפליגי אי קדושה א' או ב' קדושות:
תוס' ד"ה נימא אלא הטעם דהוי מגו וכו' עכ"ל אין לפשוט מכאן ספיקו של המג"א סי' שמ"ב די"ל דהכי מקשי' נימא דרב ס"ל כמ"ד כ"ד שהוא שבות גזרו ביה"ש ועמ"ש במ"א:
בא"ד שהוא יום ט' וכו' עכ"ל אבל אי יום ח' לבני
א"י לא קשיא די"ל דמוקצה מחמת איסור דאורי' שאני:
בד"ה אלא וכו' ועי"ל כיון דאם נולדה ביו"ט וכו' עכ"ל היינו ביו"ט אחר השבת דאיירי ביה והוי הכנה דאורי' ועיין בש"ע סי' תק"ז דין ב' דלא כמהרש"א:
דף ד:
גמ' ולר"א דאמר כ"ד שיל"מ וכו' מבואר מכאן דר"א הוא דחדית לן דאפי' בדרבנן לא בטיל ולאו ספיקא לחוד הוא דאשמועינן ולפ"ז המק' לעיל דפריך לר"י ור"ח בר יוסף מברייתא דספיקא אסור' הו"מ למפרך נמי מברייתא מנתערבה באלף כולן אסורות כיון דלא ס"ד דאפי' בדרבנן לא בטיל ומזה הו"מ לאקשויי גם לר"ן דמוקצה ולא יתורץ במ"ש מהרש"א לעיל דבמוקצה מחמרי' בספיקו ע"ש דהא הכא מוקצה הוא ומוכח משמעתין דלר"א הוא דלא בטיל:
שם גמ' ד"ה מספק"ל וכו' צ"ע איך מבדיל ומברך מספק דל"ד ליו"ט ב' דמברך דכיון דתקנת חכמים היא הוי כמו ודאי אבל הכא דמי לשאר ספיקות דאין מברכין על הספק:
דף ה.
גמ' ת"ש במשוך היובל וכו' ואע"ג דנ"ל הא דצריך מנין אחר מקרא דבמשוך היובל אצט' קרא דשובו לכם לאהליכם לגופיה להתיר דהוה אסרינן משום דצריך מנין אחר להתירו גם מ"ש בגמ' בסנהדרין דאצט' האי קרא לדבר שבמנין אל זה כיון ועיין להרב מש"ל בה' מלכים:
דף ו.
גמ' הואיל ומתיר עצמו בשחיטה עפירש"י ומשמע דבעגל לא שייך האי טעמא דמתיר עצמו וכ"מ מברייתא דבסמוך דלא קתני חד טעמא דמתיר עצמו לתרווייהו. אפרוח ועגל והא דפריך לרב מ"ש מעגל ומשני הואיל ומוכן וכו' דמשמ' לר"י אצט' לטעם דמוכן י"ל דס"ל דהני תרי טעמי דמוכן ודמתיר שקולים הם בסברא ולכך פריך לרב כיון דל"ל טעמא דמתיר עצמו מ"ש מעגל ובתוס' תני טעמא דמתיר עצמו אתרווייהו דאפרוח ועגל ע"ש גם בירושלמי אמרו טעמא דמתיר עצמו לעגל ועיין לה' קרבן העדה שם ועיין להרז"ה ולהרמב"ן במלחמותיו ע"ש ובמאי דאמרינן מ"ש מעגל שנולד מן הטריפה יל"ד במ"ע אי בעיברה ואח"כ נטרפה הא קי"ל עובר ירך אמו ונטרפה עם אמה ואי בנטרפה קודם הא קי"ל טריפה אינה יולדת ועפירש"י ועיין לה"ה בפ"ה מה' יו"ט במ"ש ע"ד הרמב"ם שכ' עגל שנולד ביו"ט אם היתה אמו עומדת לאכילה ע"ש ובמה שהק' התוס' הא ל"ל מוקצה הא דלא תי' דבנולד כה"ג דהוא דבר חדש אסור טפי אזלי לשיטתייהו שכ' בסוגיין בסמוך דלא שייך נולד בב"ח אלא באוכל אבל בביצה דלא בע"ח היא אסורה משום נולד ולא אצט' לעיל לר"י טעמא דמשקין שזבו אלא לעומדת לאכילה ודלא כמהרש"א ע"ש ובעיקר קושית התוס' י"ל במ"ש הב"י בסי' תקי"ג לדעת הרב יחיאל דאצט' לטעמ' דמתיר עצמו כי היכי דלא נאסור משום הכנה ובמה שהק' מהרש"א ז"ל בתוס' אמאי לא פריך מעגל שנולד ח' ימים קודם יו"ט ולא כלו חדשיו ע"ש ל"ק דאי ידעינן בודאי דלא כלו חדשיו אינו מועיל שהיית ח' ימים גם לא אפשר ליה לחיות ח' ימים דנפל הוא וכמ"ש הרב נקודת הכסף בי"ד סימן ט"ו ע"ש ודברי התוס' הם בידעינן בודאי שלא כלו חדשיו אבל בס' אי כלו חדשיו י"ל דשרי דהוי ס"ס אי כלו חדשיו ואת"ל לא כלו שמא ביה"ש זה לילה ולא ס"ל כהסוברים דבדשיל"מ אפי' ס"ס אסור ועיין להמש"ל ז"ל בפ"ג מהלכות א"מ דין ח' עיין שם:
דף ו:
תוס' ד"ה השתא וכו' והרי"ם תי' דשפיר מיירי וכו' עכ"ל י"מ לפ"ז מאי קאמר בריש מכילתין גבי שבת סתם לן כר"ש ממתני' דמחתכין אימא דטעמא דת"ק דמחתכין משום מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים ונראה דס"ל להרי"ם דע"כ משום מוקצה מדקתני דלועין ונבילה בהדי הדדי משמע דחד טעמא א"ל וס"ל דדלועין בהיו מחוברין ביה"ש ומשום מוקצה ומה שהק' התוס' לעיל נגזור שמא יעלה ויתלוש לפמ"ש התוס' בד"ג ע"א דדוקא בפירות האילן ל"ק כמ"ש מהרש"א שם:
ד"ה ביצים וכו' והאיכא בסמוך ר"י דאסר וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"ל בכונתם וצ"ל לפי דשני קושיות מקשים מאי רבותא דביעתא בכותחא והאיכא דס"ל בשר עוף בחלב דאורי' בפ' כ"ה דקי"ג ע"ש בתוס' ולדידיה הוי כביצת נבילה דאסיר ועוד והאיכא ר"י וכו' ולפי' מהרש"א י"ל דלא הוק"ל אלא מר"י דבסמוך דס"ל אפילו לת"ק דפ' כ"ה ס"ל דרבנן כמ"ש הב"י בי"ד סימן כ"ז ודלא כהתוס' שם:
ד"ה וכת' וכו' ופריך תנינא וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ע"ד מהרש"ל דתק"ל דרב אדרב ע"ש ול"ק דלעיל בעומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה והכא בעומדת לאכילה ובעיקר קושי' התוס' אפירש"י י"ל כיון די"ל דר' רמזה במאיד תני ב"ה אסרי בנולד משמ' דבמעי אמן שריא אין לנו לומר משבשתא ולפרושי פי' אחר במתני':
דף ז.
אמ"ל אביי וכו' ק"ק אמאי לא דחי בל"ק דילמא אשכו' היינו מעורות וכדאמרי' בלישנא בתרא ובמ"ש התוס' דנעורות היינו נגמר החלמון אלא שלא נתקשת וכו' דבריהם באו שלא בדקדוק דלפמ"ש אלא שלא נתקשה וכו' הול"ל אפילו שנגמר גם החלבון ואפשר דס"ל כדברי המפרש' דחלמון היינו הלבן וכמ"ש בי"ד סי':
ד"ה קינא של תרנגולין וכו' כ' הרשב"א הביאו ה"ה בפ"ד אסור ליקח ביצים ביו"ט דהוי דשיל"מ ומשמע מדבריו דאפי' בב' י"ט של גליות ע"ש ולפ"ז צ"ל דס"ל דאפי' ס"ס אסור בדשיל"מ שהרי הכא ס"ס הוא ס' נולד ומאתמול ואת"ל היום שמא היום חיל ק' שהרי ה"ה גופיה בפ"א דין ך' כתב בשם הרשב"א בספיקא שנתערבה דשרי משום דהוי דשיל"מ הרי דמתיר ס"ס בדשיל"מ ועיין בתשו' הרא"ש כלל ב' ועיין להשע"ה דנ"ד ע"ג ומ"ש שם להוכיח דס"ס עדיף מרובא ע"ש ועמ"ש בתשו' הרשב"א ח"א סי' ת"א ע"ש:
דף ז:
גמ' ומה חמץ וכו' אע"ג דאין מזהירין מ"ה שאני הכא דגלוי מילתא בעלמא הוא כ"כ בש"מ ולפ"ז לפמ"ש רש"י דיו צ"ל דאמרי' דיו ואפי' בגילוי מילתא דלא כמ"ש התוס' בקידו' ד"י בד"ה זו ע"ש הקשה הלח"ם בפ"א מה' ח"ומ לשי' הראב"ד דחמץ אם נפסל לכלב א"ח עליו ושאור אפי' נפסל מלאכול לכלב חייב עליו נימא דלהכי חלקם הכתוב ע"ש ול"ק דד"ז אינו חומרא וקולא דאפי' לא כתיב אלא חמץ הוה ידעי' דשאור חייב עליו כיון דחזי לחמע בו דמדי הוא טעמא דפטור על החמץ משום דלא חזי לחמע בו ושאור חזי לחמע בו לפי מ"ש רש"י דשיעור כותבת הל"מ צ"ל דל"ג מה חמץ בכזית וכו' אלא מה חמץ אסור ומשום דלא נימא דגם שאור בכותבת מדר"ז דפתח הכתוב וכו' לכך קאמר לכתוב חמץ וכו' ומאי דאמרי' ב"ש לא ילפי' ביעור מאכילה היינו ר"ל כי היכי דבאכילה שניהם שוין בכזית גם לביעור שניהם שוין בכותבת והא דכתיב חמץ אע"ג דהל"מ הוא אצט' למלקות וניחא קושי' התוס' אפירש"י ועיין מ"ש מהרש"ל ז"ל ומ"מ דברי רש"י תמוהים מהגמ' ביומ' דע"ט דבעי לאוכוחי דכותבת פחות מכביצה מדלא אמר' ב"ש בכביצ' ואי הל"מ היא ליכא שום הוכחה וי"ל:
דף ח.
גמ' וא"א לכסיף כדר"י וכו' לפמ"ש בתוס' וא"צ דחד איסורא דחי' משום כסוי ושרי לשחוט ע"ש ק' דאפי' ליתא לדר"י ואיכא איסורא דטלטול מ"מ שרי כיון דחד איסורא הוא וצ"ל דדוקא בודאי הוא דשרי חד איסורא ולא בספק אבל ק' מאי פריך בסמוך א"ה מאי איריא ספק וכו' נימא בדאיכא עפר בעלמא דשכיח ומוקצה הוא וליכא אלא חד איסורא ובודאי שרי אבל בס' אסור וי"ל:
תוס' ד"ה וא"צ וכו' וי"ל משום שיו"ט וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל דנקטו דבריהם לב"ש וכו' ע"ש ונרא' דדבריהם אזלי לב"ה דקי"ל כוותייהו לפיר"ת במוחלפת השיטה שכתבו התוס' לקמן בד"ה ואי איתא וכו' ע"ש:
דף ח:
בד"ה והאי וכו' כב"ה דאסרי אפי' בדיעבד בלא דקר נעוץ וכו' עכ"ל משמע דלב"ש שרי בדיעבד בלא דקר נעוץ וק"ל לפיר"ת במוחלפ' השי' שכ' בד"ה ואי איתא מאי פריך הגמ' והא מדקתני סיפא וכו' הא לפום החילוף שרי לב"ה בדיעבד בלא דקר נעוץ ואמאי הוצרכו כל הני אמוראי להני טעמי דכוי אין מכסין ביו"ט כיון דמסקי' לקמן מוחלפת השי' כמ"ש התוס' לקמן ע"ש:
ד"ה תני וכו' וא"ת וכי יש כח וכו' עכ"ל מדלא קבעו דבריהם לעיל במאי דאמרי' גזיר' משום התרת חלבו נר' דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דס' דאוריי' לחומרא אינו אלא מררבנן אבל מדאורייתא ספיקא שריא ועיין להפר"ח בי"ד סי' ק"י מ"ש בפרט הלז בדעת התוס':
דף ט.
מתני' בש"א אין מוליכין את הסולם וכו' כ' רש"י ס"ד בסולם של שובך ועיין למהרש"א ז"ל ונ"ל דלקמן גבי מוחלפת השי' פי' רש"י מוחלפת הא דהכא והק' התוס' דא"כ למסקנ' צריכי להני שנויי דחיקי וכ' מהרש"א ז"ל די"ל דלמסקנ' כל המשניות מחולפים מקמי דההיא דהשוחט דכיון דמהפכי' דההיא דתריסין בע"כ לאפוכי כולהו ונוכל לומר דלפירש"י למסקנא מהפכי כולהו כמ"ש מהרש"א וא"כ לפי' המסקנא אתיא משנתנו אפי' בסולם של עלייה דליכא טעמא דשובכו מוכיח עליו אבל לס"ד אמרי' מוחלפת השיטה והיינו קודם דמייתי ההיא דתריסין ע"כ כדי לשנויי דומיא דמתני' אמרינן דע"כ לא אמרי ב"ה הכא אלא משום דשובכו מוכיח עליו וכדקאמר בגמ' וא"כ מתני' ע"כ בסולם של שובך כמ"ש התוס' דמיירי בקטנים שלא פרחו לכאורה ק' מגמ' לקמן די"א דקאמר אלימא במופרחים וע"ש בהר"ן והביאו מהרש"א שם ע"ש:
דף י.
גמ' לימא מסייע ליה וכו' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' יו"ט כ' זימן שחורים ומצא שחורים במקום לבנים וכו' הרי זה אסור משום ס' מוכן ע"ש והוא תימא דלפי מ"ש בה' רוצח כר"ח דרוב וקרוב רוב עדיף א"כ הכא אסור מדינא דאזלינן בתר רובא ועור ק' אי איתא דבכ"ג מיתסר משום ס' מוכן מאי מסייע ליה לר"ח דקאמר הא אפי' ליתא לדר"ח ורוב וקרוב יהיו שוין בדינם הו"ל ס' מוכן ואסור אלא ע"כ דבכה"ג לא הוי ס' מוכן כיון דעבידי לאתהפוכי ואפי' בב' קינין אמרי' הכי לקמן ונ"ל דקושיא זו הוק"ל להר"מ בפשטא דשמעתין ומכח זה ס"ל דהכא אי ס' מוכן הוא שרי משום דהו"ל ס"ס דשמא נתהפכו ואת"ל מעלמא שמא מאדם אחד שזימנם אתו וכיון דזימנם בעליהם לא הוו מוקצה ואע"ג דמיעוט הוא לגבי רובא דעלמא מצטרף לס"ס עיין להתוס' בפ"ק דכתובות ד"ט וכמו שהארכתי בפרט הלז במ"א אבל אי איתא לדר"ח כיון דרוב עדיף א"כ סמוך מיעוט' דאדם אחר שזימנם לקרוב והו"ל פלגא ופלגא וס' מוכן אסור ועיין להפר"ח בי"ד סי' ס"ג סק"ג ועיין להמ"א סימן תצ"ז במ"ש דהיכא דעשויין לדדות לא אזלינן בתר רובא דעלמא ע"ש:
דף יא.
תוס' בד"ה אין נוטלין וכו' מחמת ח"כ וכו' עכ"ל ע"ש בגמ' דאיכא אוקמ' אחריתי דמחמה לצל ולפום ההיא אוקמת' טעמא דב"ה דס"ל היתר גמור הוא ולאו משום שיו"ט ומ"ש בגמ' לעיל ד"ט ולקמן דטעמא דב"ה משום שיו"ט אזדא כאוקמ' דסיכי ומזורי א"נ אפי' לאוקמ' דמחמה לצל אע"ג דליכא איסור מוקצה מ"מ מיתסר משום עובדין דחול אי לאו משום שיו"ט ועיין בהר"ן ז"ל וניחא לפ"ז דברי הלביש שכ' טעמא משום שיו"ט אע"ג דאיהו גופיה פ' כאוקמתא דמחמה לצל ועיין לה' ברכ"י שם ע"ש ועיין להשע"ה ד"פ שהקשה ע"ד התוס' הללו דאפי' בסיכי ומזורי שרי משום שיו"ט ממ"ש לקמן די"ד בד"ה בכל דבר דלפ"ד כאן מאי פריך בגמ' שם אב"ה הא טעמא דב"ה משום שיו"ט ולק"מ דהתוס' לא כ"כ אלא לאוקמ' דסיכי ומזורי אבל לאוקמ' דמחמה לצל לא שרו ב"ה מוקצה רח"כ משום שיו"ט והגמ' לקמן פריך לההיא אוקמ' ועי"ל דהגמ' לקמן אזיל לס"ד דהגמ' לעיל דמוחלפת השיטה קאי אעור לפני הדורסן ועיין מה שכתבתי לעיל ד"ט
ודע דמדברי התוס' הללו נראה דמוקצה מחמת איסור דקיל ממוקצה דח"כ שרי לצורך גופו ומקומו כמו כלי שמלאכתו לאיסור מדנקטו מוקצה דח"כ ועיין למרן בב"י סי' ש"ח מיהו י"ל דעלי אין רגילות שיהיה מוקצה מחמת איסור אלא מוקצה דח"כ ולא דברו חכמים אלא בהווה:
דף יב.
רש"י ד"ה פליגי וכו' וירמיה היה מזהירן וכו' עכ"ל הוצרך לזה ליישב קרא אפי' לב"ש דל"ל מתוך דאלו לב"ה בלא"ה ניח' דשרי מטע' דמתוך ודברי מהרש"א בזה אינן מבוררין:
תוס' ד"ה ה"ג וק' חדא דאמרינן בפסחים וכו' עיין בהר"ן במ"ש לשי' רש"י ע"ש:
דף יב:
גמ' מי קתני שהורמו וכו' לפי' שהורמו היום היינו שגלגל עיסה מעיו"ט וא"כ משמע דשרי להפריש חלה מעיסה שגלגל מעיו"ט וכמ"ד הכי לעיל ד"ט אבל למאן דאסר לעיל מוקי מתני' כאחרים דאין לומר בעבר והרים ומזה סיוע להפוסקים שפסקו כמ"ד דשרי:
תוס' ד"ה אין וכו' אלמא דאם אין למדין וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל דבתרומה קיימי ע"ש וממ"ש בגמ' לקמן מהו לאמטויינהו לכהן משמע דמוליכין ממש דלא כהירוש' דמשוה שבת ויו"ט בזה ובהכי ניחא פ' הרמב"ם דבפ' כ"ג מה' שבת פ' דמתני' דדמאי דדוקא ברגילין ובה' יו"ט פסק דמוליכין ועיין ביש"ש סי' ל"ז ע"ש:
דף יג.
גמ' מאי תרומה רוב תרומה עיין לה' ט"ז סי' תק"ז מה שהק' על הנ"י שכ' אפי' תרומה מאמש וכו' מאי אפי' דקאמר הא מגביהין תרומות וכו' ע"ש דלפום סוגיא דשמעתין לק"מ דאיכא תרומה דמגביהין:
שם גמ' לימא מסייע ליה וכו' ק' נימא שאני תלתן
מקטנית וכדקאמר הגמ' בסמוך וכ"ש תלתן וכו' וי"ל דכיון דתלתן טובל א"כ ש"מ דשיבולין דנקט ריב"י בדוק' הוא וא"כ אפי' קטנית טובל:
תוס' ד"ה א"ד וכו' וה"ה דפליגי בקטנית סתם ובשיבולין סתם וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ונ"ל דל"ק דכיון דקשיא דיוק' דרישא דנקט עיסה דמשמע הא סתמא טובל ומדיוקא דסיפא משמע הא סתמא אינו טובל ועכ"ל נעשה דיוקא דרישא כסיפא כאורחיה דגמ' וא"כ ע"כ דל"ל דמודו בשיבולין סתמא וכיון דע"כ דפליגי בשיבולין סתמא פליגי נמי בקטנית סתמא כמ"ש גם מהרש"א בתי' וזהו כוונת התוס' בעצמן דכ' לפי איכא דאמרי כל שלא פי' לעיסה הוי כמו למוללן דהיינו משום דקשיא דיוקא אדיוקא אמרינן נעשה:
דף יד.
גמ' א"נ במוריקא הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' יו"ט פ' כמ"ד לפי שאין מפיגין וכ' ה"ה דכרכום מפיג וכ"כ הראב"ד בס' תמ"ד בהגהותיו על המאור דמוריקא מפיג וצ"ל דמפ' הגמ' א"נ במוריק' הפך מפירש"י ועיין להרמב"ם והלח"מ ז"ל והרי"ף כ' במלח בעי שינוי דמצדד צדודי ולא הביא הטעמים ע"ש נראה דס"ל דמדקאמר שמואל כל התבלין נידונין כדרכן משמע אפי' ידע מאתמול ואפי' אינו מפיג וטעם דבעי שינוי קצת במלח משום דגזרי אטו מלח של ים דאסור כמ"ש התוס' ועיין למהרש"א בתוס' בד"ה איכא וכו' ע"ש כ' הר"ן דמלח א"נ עצמו הוא ולא מכשירין ועיין להלח"מ במ"ש בזה ועיין להיש"ש סי' ט"ל:
דף יד:
מתני' אבל לא תבואה וכו' כ' הט"ז סימן תקי"ו כל הני אין משלחין דמתניתין לדידן דל"ל ר"ה שרי ע"ש והוא תימה דהא להסוברים דל"ל השתא ר"ה מזמן התנאים נמי כן הוא דדוקא בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר שהיו ס' רבוא עוברים ועיין בשבת ד"ו ובב"י א"ח סי' שמ"ה ובמתניתין תנן דאין משלחין ובגמ' לקמן אמרי' ר"ש שרא לשדורי תפלין ופריך ליה ממתני' ע"ש ועוד כיון דס"ס כרמלי' הוי למה התירו לשלוח בכדי ומ"ש עוד להכריח דכל הני שרי לטלטל כיון שאין בהם איסור מוקצה ע"ש גמ' ערוכה היא לקמן גבי סנדל המסומר דמדקתני אין משלחין משמע דשרי לטלטולי מיהו מדברי הרב בש"מ לקמן נראה דדוקא לצורך גופו וכ"נ מפירש"י לקמן שכ' דשרי לטלטולי דכלי הוא ע"ש:
גמ' שמא תכרך לו נימא וכו' ובסמוך אמרי' אפילו עשרה מצעות דליכא למגזר לשמא תברך אסור והיה נראה דב' גזירות הם דמעיקר' גזרו תחתיו ממש שמא תכרך לו נימא ואח"כ גזרו אפי' יו"ד מצעות אבל הר"ן כ' ליישב זה דדוקא בדבר שדרכו בהעלאה הוא דאסור אפי' יו"ד מצעות אבל דבר שאין דרכו בהעלאה דוקא תחתיו ממש הוא דגזרו ע"ש וק' לוקמ' משנתנו באין דרכו בהעלאה ובמציעו תחתיו בהפסק ד"א וי"ל עיין להתוס' בפ' אלו עוברין דמ"ג ע"ב שהוכיחו מסוגיין דכלאים נוהגין בנשים ולא דרשי' כל שישנו בגדילים וכו' וק' נימא דמדרבנן מיהא אסור ולעולם דרשי' כל שישנו וכו' ועיין להתוספות בסמוך בד"ה אלא בקשין וכו' עיין שם:
דף טו.
מתני' ושוין בדג וביצה שעליו וכו' עיין להר"ן סוף תענית שלמד מכאן לדין ב' תבשילין שלא יאכל אדם בעט"ב דדג וביצה שעליו הוו ב' תבשילין ע"ש והרב עדות ביעקב סי' צ"ב נסתפק במשלוח מנות דפורים אי מהני בדג וביצה שעליו וכ' דלפי הצד דמהני ה"ה דמהני בפת שטוחית פניה בבצים ע"ש ולא ידעתי הא מנ"ל דהא ודאי ל"ד לדג וביצה שעליו שהם בעין יותר ועיין בפ' ע"פ דף קי"ד ע"ב גבי ב' תבשילין דליל פסח עיין שם:
פרק שני
דף טז.
גמ' מאי כ"ש וכו' מכאן סיוע להרמב"ם דלא פ' כר"י במס' עירובין גבי ע"ת שירי עירוב כ"ש דאי הלכה כר"י מאי פריך הגמ' נימא שידי עירוב שאני: :
דף יז.
גמ' שבש"א ב' תבשילין וכו' מדמשמ' לרש"י והתוס' שבש"א לחומ' נראה משום דבגמ' בפ' ע"פ דקי"ד אמרי' מאי ב' תבשילין דג וביצה שעליו ואי מפרשי' דב"ה לחומ' אתי ההיא דפ' ע"פ דלא כב"ה דהלכתא כוותייהו ועמ"ש מהרש"א בתוס' ועמש"ל בר"פ:
דף יח.
בד"ה כדלי וכו' דנר' במתקן וכו' עכ"ל נר' דהוק"ל הגמ' אמאי לא פריך ברייתא הלזו דדלי אמתני' ואמאי לא פריך אלא לטעמא דשמא יעבירנו ולזה כ' דבלאו ה"ט דגזרינן הוה ניחא ליה די"ל דטעמא משום מתקן אבל לטעמא דגזרינן פריך שפיר וכן י"ל בכל הני ת"ש דמייתי בתר הכי ועמ"ש מהרש"א בתוס':
ד"ה בולד וכו' י"מ כלי שנטמא וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א ז"ל לפ"ז ברייתא דלעיל בולד הטומ' וא"כ ברייתא הלזו דקתני בולד הטומאה וכו' מטבילין בנטמא ביו"ט מיירי והשתא מאי פריך הגמ' הא טומ' ביו"ט לא שכיחא ולא גזרו ע"ש ונ"ל דמאי דקתני בולד הטומ' מטבילין אפי' נטמא מעיו"ט מיירי דס"ל כר"א בר"פ חולין דבאיסורא דרבנן אפילו מכשירין דאפשר מעיו"ט עושין ביו"ט וטבילת כלי מכשירין דא"נ היא וברייתא דלעיל דבולד הטומא' אם נטמא מעיו"ט אין מטבילין אתיא כר"י דאפי' באיסורא דרבנן מפליג בין אפשר ללא אפשר כדאי' התם בר"פ תולין ופריך הגמ' אי איתא דגזרינן נגזור בהא ועפי"ז י"ל מה שהק' התוס' בר"פ תולין מנ"ל דר"י מפליג באיסורא דרבנן ע"ש די"ל מכח האי ברייתא פסיקא ליה להגמ' ועיין בירושלמי:
תוס' ד"ה גזירה וכו' ולא הוי גזידה לגזירה וכו' אע"ג דבור בחצירו גזירה לגזירה הוא וגזרינן י"ל דפסיק' להו דאפי' במקומות דהחמירו וגזרו גזירה לגזירה מ"מ שלשה גזירות לא גזרו לעולם וגם רש"י נר' דס"ל כדברי התוס' ומ"ש בד"ה ומי גזרינן וכו' וגזירה לגזירה היינו בור בחצירו אבל שבת ויו"ט חדא גזירה היא כמ"ש התוס':
גמ' איתיביה כל הני תיובתי וכו' עיין להתוס' ס"פ ח' שרצים בד"ה האי מסוכרייתא שהק' אהא דנדה מערמת וכו' ניחוש לסחיטה ותי' לצורך מצוה שאני ע"ש והא דמותיב הגמ' כל הני תיובתי ובכללם הא דמערמת לא פריך אלא למ"ד טבילת כלים משום סחיטה אע"ג דצורך מצוה הוא אבל לשאר אמוראי לא פריך ניחוש לסחיטה והיינו משום דצורך מצוה שאני:
דף יח:
גמ' דתניא אין מטבילין את הכלי ע"ג מימיו וכו' מדקתני ע"ג מימיו מכלל דהשקת מימיו שרי וא"כ צ"ל דגם לפום ס"ד דהשתא ידע לה שפיר דרישא ביו"ט וסיפא בשבת לא יתישב לישנא דבריית' גופה אלא בהכי אלא דס"ד דמתני' בין בשבת בין ביום טוב ומשני אבע"א רבי ומתני' ביו"ט אבע"א רבנן ומתני' בשבת:
דף יט.
רש"י ד"ה ואבע"א וכו' וגורסין מפני מפני דוחק ומתני' רישא ביו"ט וכו' עכ"ל וא"ל דגרסי נמי אבע"א רבי ובריתא בשבת ואבע"א רבנן וברייתא ביו"ט:
ד"ה מידע וכו' משום דמטביל ביו"ט שלא לצורך וכו' עכ"ל וס"ל להאי תנא כר' שהוא משום שבות ל"ג ביה"ש כמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש אבל ק' דבפ' ב"מ דל"ד ע"א תנן בביה"ש אין מעשרין את הודאי ופירש"י דקסבר גזרו על השבות ביה"ש ע"ש משמע דלמ"ד לא גזרו אפי' שלא לצורך שרי דאי איתא נוקמה כמ"ד ל"ג דהילכתא כוותיה ובשלא לצורך מיירי אלא ע"כ דאפילו שלא לצורך שרי ומדברי רש"י כאן נראה דדוקא לצורך כדעת הרמב"ם כמ"ד ל"ג ופסק לההיא מתני' דאין מעשרין את הודאי ע"ש מה שהקש' מהרש"א הא צריך ליה לחולין ע"ש י"ל דשאני הכא דרהיט דנראה דלא בעי ליה אלא לתרומה דבעי הערב שמש אבל ברייתא לעיל תני אין מטבילין משמע בכל ענין אפי' בעי ליה לחולין:
דף כ.
לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה ק"ל דבת"כ פ' ויקרא פ"ד יליף סמיכה בעולת חובה מדכתיב גבי עולת נדבה על ראש העולה ולא כתיב על ראשו לרבות עולת חובה לסמיכה ואמאי אצט' קרא נילף מקרא דהכא וי"ל דההיא פליגא ומוקי כמשפט לדרשא אחרינ' מיהו דברי רש"י בחומש תמוהי' דבפ' ויקרא הביא דרשא דת"כ הלזו ובפ' שמיני בפסוק ויעשה כמשפט כ' כמשפט עולת נדבה דבעי סמיכה ע"ש והשתא כיון דמקר' דכמשפט למדנו לעולה ההיא דמילואים דבעיא סמיכה אמאי לא נילף עולת חובה מהתם כיון דליכא מאן דפליג בהא דילפי' דורות משעה בכ"הג וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דההיא ברייתא דת"כ כב"ש בפ"ק דחגיגה ד"ו דלא ילפי' דורות משעה ולכ' אצטריך כולהו ואע"ג דכי דרשי' כמשפט להטעינה סמיכה כמו ע"נ הרי ילפי' שעה מדורות ס"ל לרש"י דש"ה דגזירת הכתוב דילפי' בהא מילתא שעה מדורות דכתיב בהדיא כמשפט וזולת זה לא ילפי' לא דורות משעה ולא שעה מדורות ולכך הביא בחומש ב' הדרשות ושנה משנתו כב"ש לישב יתורא דקרא דראש העולה דלב"ה אכתי לא ידענא מאי דרשי' ביה כיון דלדידהו ילפי' דורות משעה כדאיתא התם ותנא דברייתא ס"ל כב"ה בהא מילתא דדנין דורות משעה ומוקי קרא דראש העולה לדרשא אחריתי וראיתי להרא"ם בפ' שמיני שכ' שהכרחו של רש"י לפ' ויקרב את העולה על עולת אהרן ולא בשל העם כפשטיה דקרא וכמ"ש התוס' משום דק"צ לא בעי סמיכה אבל אין לומר משום דאין דנין קרבן יחיד מק"צ ותנא קאמר לימד על עולת חובה וכו' דהא ליתא דכיון דגלי קרא דכמשפט דילפינן ק"צ מקרבן יחיד ה"ה דילפינן להפך דהא לענין דורות משעה נמי אמרינן כן וכמ"ש התוס' ע"ש ועפי"ה ליתא דכמשפט שאני דגלי קרא כמו שנתבאר לשי' רש"י שהביא בחומש ב' הדרשות ותנא דברייתא דמכילתין ס"ל בעלמא נמי ילפינן דורות משעה וא"כ י"ל דס"ל לרש"י דלא ילפינן קרבן יחיד מק"צ ומדיליף תנא לעולת חובה מהיכא ע"כ דקרא בעולת אהרן מיירי דלשי' רש"י שהביא ב' הדרשות מוכרחים לומר דד"ז בפלוגתא דב"ה וב"ש דחגיגה כמו שנתבא' ולא ס"ל כמ"ש התוס' כיון דגלי וכו':
שם גמ' משלמי נדבה ל"ג שכן מצויין עיין בת"כ בברייתא שהבאתי לעיל דפריך פירכא אחריתי מה לעולת נדבה שכן אין לה חליפין עוף דלא בעי סמיכה ע"ש:
תוס' ד"ה למ"ד וכו' דהיכי ילפינן דורות משעה וכו' עכ"ל עיין במס' חגיגה ד"ו דאיתא התם דילפינן דורות משעה ונראה דדוקא בכ"הג דהכא. הוא רב' דלא ילפי' משום דההוא קרבן גופיה דהוה אי הוי בדורות לא הוה בעי סמיכה דק"צ הוא ודבריהם מקושרים שפיר:
בא"ד הואיל וגילה לנו קרא וכו' עכ"ל ומאי דפריך הגמ' דאי ב"ה נילף בבנין אב היינו דפריך אתנא דברייתא אמאי אצט' למילף עולת חובה לדורות מהאי קרא דקאמר לימר וכו' אבל קרא גופיה אצטריך לגופיה דלא הוה ילפינן שעה מדורות:
דף כ:
גמ' לא תימא מדאורייתא מחזא חזי וכו' כ' מהרש"א ז"ל דתנא דברייתא דלעיל ודאי דמדאו' הוא ולא קאמר לא תימא וכו' אלא אתנאי אחריני ע"ש ודבריו תמוהים דא"כ מה הוכיח מב' הלחם נוקמה לההיא מתני' דאין דוחין כתנא דברייתא דלעיל דמדאוריי' לא חזי אבל למ"ד מדרבנן ס"ל דוחין דהא מ"ד נו"ן קריבין ביו"ט ע"כ דפליג וס"ל דוחין וא"כ נימא דלעולם לשאר תנאי מדרבנן הוא וס"ל דב' הלחם דוחין ונר' דרב הונא לא ידע לה לההיא ברייתא דלעיל דאי ידע לה כיון דאיכא תנא דס"ל מדאורייתא אין לנו לאפושי בפלוגתא וא"צ לשום הוכח' וע"כ דקאי אשאר תנאי ולא אהך ברייתא וכמ"ש מהרש"א ז"ל:
שם גמ' עבר ושחט מאי וכו' הרמב"ם השמיט ד"ז ומש"ש בפ"ב מה' שגגות ד"ז גבי שבת אין ללמוד ליו"ט דשאני שבות דשבת כדבסמוך ועיין להרב במק"ו לעיל בדברי רב הונא דאמר לא תימא מדאוריית' מיחזא חזו ע"ש ובמאי דפשיט הגמ' מדתניא אם היתה שבת וכו' עיין להתוס' במנחו' דמ"ח ע"א ע"ש:
דף כא.
גמ' והא חזי לכלבי' וכו' הקשה מהרש"א ז"ל הא ממתני' דעיסת כלבים דלעיל שמעינן דלא שרי לצורך כלבים ע"ש ואפ"ל דכיון דמוקמי' לה בדאיכא נבילה למ"ד דלא אמרי' הואיל א"ב דשרי לצורך כלבים כיון דאפשר בע"א לא שרינן והתוס' בסמוך שהוכי' דהלכה כמ"ד אפי' לכלבים ממתני' דעיסת כלבים היינו למאי דקי"ל כמ"ד הואיל דהשתא אתיא מתניתין כפשטה ולא דחקי' לאוקמה בדאיכא נבילה:
דף כא:
גמ' הני סופלי לחיותא וכו' עמ"ש הלח"מ בפ"א מה' יו"ט לדעת הרמב"ם ז"ל ועיין להראב"ד ז"ל בס' תמ"ד בהשגותיו על הר"מ ע"ש ודע דמכאן יש להוכיח כדעת הפוסקים כריה"ג דאי איתא דהלכה כרע"ק מאי פריך נימא דריה"ג ל"ל מוקצה ולדעת הפוסקים כרע"ק צריך לדחוק דסוגי' דשמעתין אתיא כמ"ד בריש מכילתין אפי' מאן דל"ל מוקצה א"ל נולד:
שם גמ' ופליגא דריב"ל עמ"ש ה"ה בפ"א מה' יו"ט דין י"ד לדעת הרמב"ם ז"ל דפ' כר"ה וכריב"ל והנהו פלגן בהדייהו לפום סוגיא דשמעתין ונ"ל דמשמע ליה להגמ' דמעשה דבני חילא הקמח של ישראל היה ולכך קאמר ופליגא דריב"ל אמנם אם היה הקמח של הגוים מודה ריב"ל ופ' הרמב"ם ז"ל כריב"ל ועיין למהרש"א ז"ל:
דף כב.
גמ' אמימר שרי למיכחל עינא
מנכרי וכו' מכאן מוכח דשבות דאמיר' לגוי שייך אפי' באיסורי דרבנן דהא כוחל אין בו אלא איסור דרבנן ולא שרי ליה ע"י נכרי אלא משום חולה ועיין להתוס' בשבת דקכ"א ע"א שהוכיחו ד"ז מפ' שואל ע"ש:
דף כג.
גמ' משום דמוליד ריחא עיין במקובצ' שכ' דפליגי במוליד ריחא באוכלין אי אסור ע"ש ועיין להט"ז סס"י תקי"א כ' דמוליד ריחא שייך באוכלין ומהר"ץ בתשובות סי' חלק עליו ועיין להשע"ה דנ"ב ע"ש:
דף כג:
תרי תנאי וכו' הא דלא ניחא ליה למימר דת"ק הוא חכמים דלעיל דפליגי אר"י לעיל וגזרי קרצוף אטו קירוד וה"נ גזרי עגלה אטו שאר כלים ור"י לטעמיה לעיל דלא גזר ולעולם אפי' רבנן מודו דעגלה לא עבדא חריץ משום דמדקאמר ר"י מפני שהיא כובשת מכלל דלת"ק ס"ל עבדא חריץ:
פרק שלישי
תוס' בד"ה ואין וכו' אלא מזונות מאי תרצת וכו' עכ"ל ק"ל מאי קו' הא פלוגתא דתנאי היא אי נפש בהמה במשמע ומתני' ע"כ דס"ל נפש בהמה במשמע מדקתני בחיה ועוף נותנין לפניהם מזונות וברישא גבי דגים ע"ש משום דאפשר כדפירש"י אבל ברייתא דקתני בחיה ועוף אין נותנין לפניהם מזונות אתיא כמ"ד דאין נפש בהמה במשמע:
דף כד.
גמ' הצד צפור למגדל הו"מ לאקשויי מתני' דשבת הלזו אמשנתנו אלא דרמי ברייתא אמתני' משום דקשיא אפי' מחיה אחיה ועיין פירש"י בשבת דק"ו ע"ב ע"ש:
שם גמ' הכא בצפור דרור עסקינן וכו' עיין במהרש"א ז"ל בפירש"י ועיין להט"ז בי"ד סי' פ"ב ע"ש :
שם ותניא הצד אווזין ותרנגולין וכו' הקשה השע"ה אמאי לא פריך ממתני' דשבת הצדן לצורך פטור וי"ל דפשיט"ל התי' דמשני בבאין לכלובן אלא דסמיך אמאי דפריך מברייתא דיוני שובך דהיא סיפא דהך ברייתא דהצד אווזין וכ"ה בתוס' בשבת פי"ג:
דף כד:
תוס' ד"ה ולערב וכו' דה"נ הקילו שמותר וכו' עכ"ל מבואר מדבריהם הללו דביש במינו במחובר אסור לישר אחר דלא כהרא"ש ועיין למהרש"א ומה שהק' ע"ד הרא"ש דהא נ"מ לכל ליו"ט ב' ולאו שעה מועטת היא י"ל דס"ל להרא"ש ז"ל דעיק' דברי ר"פ קאי על יו"ט דאור' דקר' ובא"י מיירי אלא דאנו למידין מדבריו דינא דיו"ט ב' ומה שהק' נימא דמאי דקאמר הבא בשביל ישראל קאי גם ארישא דיש במינו במחובר כמ"ש הרא"ש גבי בכדי שיעשו ע"ש י"ל כיון דאין פי' שוה דבמינו במחובר אסור מיהא גם לישראל אחר באותו היום ובבא מחוץ לתחום גם באותו היום לא מסתבר למימר דקאי אתרווייהו ולא ראי זה כראי זה משא"כ גבי בכדי שיעשו:
דף כה.
רש"י ד"ה חוץ וכו' טעם אחר נ"ל וכו' עכ"ל מהרש"ל מחק זה דרש"י ל"ל האי טעמא ומהרש"א כ' די"ל דס"ל לרש"י האי טעמא אלא דקאמר טעמא שלא יהנה וכו' ולפמ"ש התוס' דלטעם שמא יאמר אסור ביו"ט וגם בכדי שיעשו ויבואו ממקום שנלקטו ע"כ דל"ל לרש"י האי טעמא וע"כ דל"ג התוס' בפירש"י האי טעם אחר וכן נראה מדברי התוס' בד"ה הבא:
דף כו.
גמ' איתיביה ושוין שאם נולד וכו' הקשו בת"י הובאו כמהרש"א לס"ד ליתני אפי' נולד תם ואח"כ נולד בו מום דשרי דאין מוקצה לחצי שבת ע"ש ולשי' רש"י לעיל דר"ש ל"ל מוקצה ומשום מתקן הוא דאסר ליה ומומו עמו דשרי משום דלא הי"ל חזקת איסור וכמ"ש בד"ה ושוין ע"ש לק"מ דאי הוה תם מעיקרא הוה אסר ליה ר"ש משום דאין רואין מומין ביו"ט ומאי ושוין והת"י אזלי בשי' התוס' לעיל דר"ש נמי משום מוקצה קאמ' ולשי' הגמ' כאן מוכיח גם מר"ש אבל לשי' רש"י מר"י הוא דמוכח לה וק"ק על פירש"י לעיל שכ' דלא הוה ליה חזקת איסור משום דיתבי דייני התם דא"כ למאי דלא ס"ד הגמ' דיתבי דיתי התם אמאי שרי ליה ר"ש הא מתקן גמור הוא כיון דהי"ל חזקת איסור וצ"ל אפי' לא יתבי דייני התם לא הי"ל חזקת איסור כיון דנולד ומומו עמו ורש"י לעיל נקט לה לרווחא לפום מסקנא דהכא וק"ל מאי פריך הגמ' מהא דנולד ומומו עמו הא כה"ג לא הוי מוקצה כלל אפי' עדיין לא הראהו לסבם דהוי מוקצה בטעות דמ"ש מהא דאמרינן לקמן מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו מותר וצ"ל דשאני בכור דאפי' ידע דהוי מום קבוע אינו מותר אלא ע"י ראיית חכם ומי יימר דמזדקק ליה חכם ולענין הלכה קי"ל דאין מוקצה לח"ש ומפשטא דהגמ' נראה דדוקא כי הדר אחזי אבל רש"ל בתשובות סי' מ' הוכיח מדברי התוס' בחולין די"ד ע"ב דאפי' לא הדר אחזי אין מוקצה לח"ש ועיין בחי' שם ובמ"א כתבתי בזה ועמ"ש לקמן דפ"ח
דף כז.
תוס' ד"ה אלא וכו' דהא שרינן קדירו' וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל ועיין בספר נחפה בכסף סי' מ"ש בזה מדברי התוס' בפ' כירה ועיין בחידושנו שם:
דף כח.
רש"י אבל הכא גבי ר"ח וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ואכתי יל"ד לפירש"י ז"ל אמאי לא פריך לה הגמ' לעיל כי אמר אינהו הוא דעבוד כר"י דילמא ר"י מודה בחלוקה דאסור והרמב"ם בפ"א מה' בכורו' ב' כ' הבכור שוקלין אותו הכהנים מנה כנגד מנה הרי דשרי בבכור גם חלוקה ונר' דמפרש הכי ע"כ ל"ק רבנן אלא גבי בכור כיון דאינו נמכר באיטליז לא מחזי כעובדין דחול אבל ביו"ט כיון דשרי אפי' באיטליו מחזי כעובדין דחול וכיון דבאיטליז אסור מנה כנגד מנה לא פליגי רבנן:
דף כח:
תוס' ד"ה גריפת וכו' ת"ל דאסור משום מוקצה וכו' עכ"ל עיין מ"ש מהרש"א ז"ל ולפמ"ש מהרש"ל בתשו' סי' מ' דכיון דהוו חזיין בביה"ש אע"ג דאידחו ולא הדר אי חזו אין מוקצה לח"ש ע"ש ניחא שפיר ההיא דשפוד שנרצם אפי' אסור לתקנו מיהו ק' דא"כ בשפוד שצלו בו דלקמן אמאי אסור לטלטלו הא אין מוקצה לח"ש אלא ע"כ דדוקא בהדר אחזו הוא דאין מוקצה לח"ש דלא כמהרש"ל וי"ל דמוקצה מחמת מיאוס שאני דחמיר א"נ כיון דאין תורת כלי עליו יש מוקצה דהא אפי' לר"ש דל"ל מוקצה מודה באין תורת כלי עליו כמ"ש התוס' בדבור שאח"ז:
דף כט.
ד"ה שלא וכו' דפשיט' דאסור וכו' עכ"ל גם אסכום מקח קשיא להו ואע"ג דמסקנתם דתן לי ששה פשיטים שרי היינו ששומתו ידועה והכא לפירש"י ז"ל מדאסר ע"כ בשאין שומתו ידוע' דבשומתו ידוע' פשיטל דשרי ולכך ק"ל שפיר כיון דשומתו ידוע' פשיט' דאסו' ודלא כמהרש"ל ז"ל:
פרק רביעי
דף ל.
בד"ה זמנין וכו' וא"ת הא אמר נפרוס וכו' עכ"ל והראב"ד בס' תמ"ד בהשגותיו על המאור כ' דלעיל שאני שהם שנים מדכרי אהדרי כמו בנר ע"ש והמג"א סי' ער"ה הקשה למה אין שנים רוכבין ע"ג בהמה כמו נר ותי' דדוקא ללמוד הוא דהתירו ע"ש וה"נ י"ל דלצורך מצוה הוי כמו ללמוד מיהו ק"ל מדאמרינן בפ' שואל אבל ששה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת ומביאין אותה בידיהם וטעמא משום דמדכרי אהדדי אע"ג דליכא שום מצוה בהבאתם אותה:
דף ל:
בד"ה אמר וכו' משום דאינו נשאר במסקנא וכו' עכ"ל עיין במהרש"א שכ' דס"ל כפי' הרי"ף ע"ש ועי"ל דאזלי בשיטת ר"י בדבור שאח"ז דמוקי לטעמא דמוקצה בשנפלה ולדידיה י"ל דביתר על הכשר סוכה לית ביה מוקצה מחמת מצוה וא"כ איכא לאוקמה להך דואם התנה וכו' ביתר מכדי הכשר סוכה ובחול המועד דליכא מוקצה דסתירת אהל:
דף לא.
ד"ה מן וכו' אלא במקום שגדילים שם וכו' עכ"ל ולפ"ז מפוזר דשדה אסור מדאורייתא משום עימור דלא כפירש"י שכ' אבל המפוזרין מוקצין הן:
ד"ה איבעיא להו וכי' הקשה הש"ר מקוצי נהי וכו' עכ"ל הא הוק"ל בלישנא קמא דר"י בעי תרתי נימא דרבי יוסי בעי פותחת אפי' בסמוך משום דא"כ לא הו"ל לר"י למימר אלא אפי' בתוך תחום שבת ותו לא ועיין למהרש"א:
דף לב.
גמ' אר"י ר"מ היא הרמב"ם בפ"ר מה' יום טוב פסק כמשנתנו דאין פוחתין ובפט"ו מה' כלים פ' כר"י וסתראי נינהו לפי סוגיא דשמעתין ועיין להיש"ש שדבריו תמוהים ונ"ל דס"ל להר"מ דלק' הגמרא דר"מ היא אלא משום דקתני מפני שעושה כלי משמע דהוי כלי לכל דבר ואיסורו דאורי' הוא אבל מ"מ לכ"ע אסור מיהא מדרבנן משום דנראה כמתקן כלי וכ"מ מלשון הר"מ בה' יו"ט ע"ש:
תוס' ד"ה אלפסין וכו' הא אמרינן כל שאינו בא וכו' עכ"ל מהרש"א בחו|לין דע"א ע"ב ד"ה אטו וכו' נעלם ממנו דברי התוס' הללו זה שמעתי משמא דהרב מהרי"ט ז"ל בעל ס' עה"ש:
דף לב:
גמ' ש"ה דקעביד אהלא ק"ק אמאי לא משני כיון דאיסור זה אינו אלא מדרבנן כדפירש"י במתני' משום כבודו ל"ג רבנן כדקאמר בסמוך וי"ל:
דף לג.
רש"י ד"ה והלכתא וכו' ורב ס"ל כר"י במוקצ' וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל הא במוקצה לטלטל לא ס"ל כר"י ע"ש ולפמ"ש במ"א דדוקא בדבר דאית ביה אבילה וטלטול הוא דלא ס"ל בטלטול כר"י אבל בדבר דלית ביה אלא טלטול אסר כר"י ניחא שפיר ובמ"ש רש"י דהוי דבר שאין מתכוין יש להוכיח דפ"ר באיסור דרבנן שרי דהא פ"ר הוא ועיין להמג"א סי' ש"י ובחידושינו במס' עירובין:
תוס' ד"ה דרש וכו' דהוי כתקוני מנא עכ"ל זה נר' דעת הרמב"ם דפ' בפ"ד דין י"ג רטיב' אסור ובדין י"ז פ' להא דרבא דאיכפל הא דרבא לאשמעי' דבה"ג אפי' ביבשת' משו' תקוני מנא וע"ש להלח"ם:
דף לג:
ד"ה פטור וכו' וע"ק משמע דבקשין מיתסר וכו' עכ"ל ק"ק מאי קושי' נימא דידע לה ר"י דפלוגתא דתנאי היא כדבסמוך והוא דאמר כרבנן ולכך מפשח אלוותא מיהו כ"ז הוא בקשין אבל ברכין קאמר ר"י דאוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי ושרי אפי' לכתחילה והיינו ברכין וס"ד דברייתא מיירי ברכין מדקתני מוללו וקתני חייב חטאת ומאי דלר"ג חייב לרבנן אסור מיהא מדרבנן ומשני בקשין וברייתא ר"א אבל ברכין שרי לכתחילה:
דף לד.
גמ' ומשום ליבון רעפים נגעו בה לכאורה קשה מהאי ברייתא למ"ד לבודקן ול"ל לחסמן וצ"ל דכ"ע מודו בלחסמן ומוסיף הוא דקמוסיף דאיכא נמי משום לבודקן ועיין להרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' יו"ט ולה"ה שם ע"ש:
דף לד:
גמ' דכתיב וקראת לשבת עונג נראה דדוקא שבת אבל יו"ט אינו קובע וכ"מ מדנקט ר"א במתני' ע"ש ולא נקט יו"ט והיינו משום דטעמיה משום דשבת קובע כדמסיק הגמ' וביו"ט א"ק והגמרא דדחי לקמן דטעמא דר"א משום כיון דאמר קבע ליה הו"מ לאקשויי א"כ אמאי נקט שבת אלא דבלא"ה דחי ליה שפיר והלא מותרו חוזר ובהכי ניחא מ"ש מהרש"א לקמן בתוס' דאמאי מוקי הגמ' טעמ' דר"א משום דשבת קובע נימא דחצר קובע ע"ש ועפי"ה ניחא דע"כ בשדה מיירי מדנקט שבת ולא יו"ט:
תוס' ד"ה ואומר וכו' מק' בירוש' מחלפא שיטתיה דב"ש וכו' עכ"ל לכאורה י"ל דדוקא ביו"ט הוא דמחמיר ר"א וכה"ג מחלק הגמ' בריש מכילתין מיהו הא ליתא דדוקא לב"ה הוא דמחלק הגמ' כן בריש מכילתין אבל לב"ש ע"כ דבשבת מחמרי טפי מיו"ט ע"ש הסוגיא:
דף לה.
גמ' ר"י אומ' לא יגמור הרמב"ם בפ"ה מה' מעשר דין י"ז פ' כר"י ובפ"ג פ' דשבת א"ק אלא בדבר שנגמר' מלאכתו ועיין להמגיה בס' מש"ל מ"ש בזה ומ"ש דטבל הטבול מדרבנן שרי לעשר בשבת ודמאי שאני דהוי ס' דאורייתא ע"ש נעלם ממנו ירושלמי במכילתין בפ"ג ה' ד' דבעי אמאי אין מעשרין הדמאי מ"ש מדרואין טרפה ביו"ט הא תרווייהו דרבנן נינהו ע"ש להקה"ע ומהירוש' הלז יש להוכיח כהסוברים דבדיקת הריאה דרבנן דהא הא הדר ואין טריפה אפי' בבדיקת הריאה מיירי:
פרק חמישי
דף לו.
רש"י ד"ה פשיט' וכו' כיון דא"ל לר"י וכו' עכ"ל אבל אי כר"ש אתיא ניחא דהיא גופא אתיא לאשמועי' דבפ"ר מודה ר"ש ועיין במהרש"א בתוס':
דף לו:
גמ' מ"ד במינו נצוד וכו' קמ"ל וכו' עמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ד הב"י וי"ל דה"ק הגמ' קמ"ל דדבורים במינו ניצוד ולפום פשט' דהגמ' דקמ"ל דאסור אפי' אין במינו ניצוד נראה דאסור מדאורייתא דהא דעת רש"י ביומא דדוקא בדאוריי' הוא דס"ל דבר שא"ל אסור גם בפ"ר באיסורי דרבנן צדדו התוס' בפסחי' דכ"ו ע"ב דר"ש שרי:
שם גמ' ש"מ תחומין דאוריי' ולשי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל דתחומין י"א מילין דאוריי' י"ל דוקא בשבת ולא יו"ט והרא"ש כ' דבירוש' אמרו דטעמא דאין רוכבין משום שביתת בהמתו ע"ש מוכח דאיכא ליתא דשביתת בהמתו ביו"ט והשע"ה הוכיח מדברי רש"י והר"ן בפ"ק דע"א דט"ו דאיכא לאו בשביתת בהמתו דלא כהמ"ק ע"ש ונ"ל דאין משם ראיה דהתם קאי על מאי דאמרו שם בגמ' המחמר אחר בהמתו חייב חטאת וע"כ טעמא משום דאיתקש בהמתו לו כדאיתא בר"פ מי שהחשיך וא"כ גם שביתת בהמתו אתקש לו אמנם לדידן דקי"ל דא"ח חטאת ול"ל היקיש' ליכא בשביתת בהמתו אלא עשה כמ"ש המ"ק ועיין להתוס' ר"פ במה בהמה ע"ש ועפי"ז ניחא גם מה שהק' השע"ה שם בשמעתא דפ' מי שהחשיך ע"ש ומ"ש השע"ה ע"ד מור"ם וסייע עצמו מדברי הרשב"א ע"ש נ"ל דאפי' למאן דשרי שביתת בהמתו ביו"ט ה"ד שאין מוזהר להפרישו אבל לומר לו לעשות מלאכה אסור מדין שליחות דאפי' דאין שליחות לגוי בעבדו ואמתו יש שליחות כמ"ש מהריט"א ז"ל בס' היו"ט ע"ש והכי דייק לישנא דהרשב"א ע"ש:
דף לז.
כאן ברועה אחד וכו' הרי"ף מפ"ל דלא כפירש"י ועיין בירוש' דמבוא' כדברי רש"י ז"ל ע"ש:
שם גמ' דהא ינקי תחומין וכו' הק' השע"ה להסו' דדשיל"מ דל"ב דוקא בניכר קוד' שנתערב אמאי לא בטיל יניקת תחומין ע"ש ול"ק דרב לטעמיה דס"ל כר"י דמין במינו ל"ב ואפי' בדרבנן ס"ל לא בטיל כמו שנראה מדברי התוס' במס' ע"א דע"א ע"ב:
דף לח.
גמ' שור של פטם וכו' הקשו הראשונים דהא שמואל לעיל דאמר אפי' חבית אסורה ל"ל ברירה ע"ש והראב"ד בס' תמ"ד כ' דדוקא במשקה דכתיב הוא דל"ל ברירה אבל באוכלין א"ל ברירה ע"ש ולפ"ד צ"ל דטעמ' דבהמה אסורה לשמואל משום יניקת תחומין דהא שמואל חבית נמי קאמר ולפ"ז קשיא אמאי ל"ב יניקת תחומין דהא שמואל ס"ל מב"מ בטיל ורב הוא דאמר משום יניקת תחומין משום דס"ל מב"מ ל"ב כמו שכתבתי לעיל והרמב"ם בפ"ז דין ט"ל כ' הטעם דהוי כבור של הפקר דחפצי הפקר אין קונין שביתה וע"ש להלח"מ ולפמ"ש התוס' לעיל דשמואל מחלק בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו ניחא שפיר דהכא דשור של פטם תולה בדעת אחרים הוא והרמב"ם י"ל דפ' כר"י דלא מפליג בהכי כמ"ש התוס' לעיל ולכך פ' להך דינא מטעמ' דחפצי הפקר: