אור ברסלב
משמרות כהונה חלק א מסכת גיטין › פרק רביעי

משמרות כהונה חלק א· רבי אברהם הכהן יצחקי

מסכת גיטין · פרק רביעי

פרק שלישי

דף לב.

מתני' אם משהגיע גט לידה וכו' כתב הרשב"א בחי' אפי' בתוך כ"ד ל"מ והגמרא דפריך מאי קמ"ל הומ"ל דקמ"ל דתכ"ד לאו כדבור ע"ש בדבריו שבאו קצת בט"ס ולפ"ד אלו י"ל מה שהק' הרב גופיה בסמוך והביאו מדרשא בתוספות ע"ש די"ל דלאביי משני דקמ"ל לאו כדבור דמי:

דף לב:

תוס' בד"ה מבוטלת וכו' ורש"י פי' וכו' ומשני לא דבריו קיימין ולא הדרא וכו' עכ"ל נראה דלשינויא דגמרא נמי מאי דלא הדרא למרה לאו משום דהוי הפקר דלעולם הוא לא הפקי' את השדה כמ"ש מקודם אלא דטעמא דלישנא מעיקר' משמע וכיון דהוא לא רצה לזכות בה ומרה הוציאה מרשותו הוי הפקר ולא ס"ל סברא דכי יהיב איניש אדעת' דמקבלין מניה וע"ש בגמ' דכריתות ול"ק מה שהקשה מהרש"א ז"ל:

בד"ה ור"ן וכו' מה כח ב"ד יפה עכ"ל עיין למהרש"א ז"ל דמה שהק' מדברי התוס' לעיל י"ל דהתו' לעיל קאי ארב ששת:

דף לג.

בד"ה וכי תרי וכו' וי"ל מפני תקנת עגונות עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל מנ"ל לר"ן דקודם תקנת ר"ג היו ב' נימא דהיו ג' ותיקן ר"ג מפני תקנת עגונות והוו ב"ד ג' כדעלמא ע"ש מה שתי' וי"ל באופן אחר דכיון דר"ן ס"ל הא בהא תליא בתקנת ר"ג כיון דתקן בב' משום ממזרין תקן גם בג' משום עגונות א"כ ס"ל לר"י דמי שיבטל הב' יבטל הג' ולהכי ס"ל דא"א דב"ד דמתני' היא ג' דא"כ ק' על ב"ד אלו דקודם תקנת ר"ג כיון דבטלו הב' משום תקנת ממזרין הו"ל לבטל הג' משום תקנת עגונות דס"ל לר"ן דמי שתיקן זה סברא הוא דצריך לתקן גם את זה כמו שעשה ר"ג לסברת ר"ן:

בד"ה רב וכו' דהא לעיל א"ל מבוטל עכ"ל והא דפליגי בתרתי עיין בהרשב"א ומהר"ם שיף ז"ל ועי"ל דבא לאשמועי' דלא אמרי' כל מילת' דמתאמר' באפי עשרה:

בא"ד דאין דבר שבערוה וכו' עכ"ל כ' מהר"ם שיף ז"ל דלפ"ז מ"ש התוס' לעיל בד"ה ורב בסה"ד דמודה רבי דאמרי' מה כח ב"ד יפה היינו לר"ש ולא לר"ן ע"ש וקשה דא"כ מאי מקשים התוס' בהפוך הדף בד"ה וחור ע"ש נימא דר' יוסף כר"ן ס"ל ולית ליה חלוק באין ב"ד לכב"ד דבכולהו לא אמרי' מה כח ב"ד יפה יפה וי"ל דאף ר"ן אין סברא דפליג בסברת חילוק זה על ר"ש דבמאי תליא פלוגתייהו אלא דלר"ן לא אפ' למי' מכח ב"ד יפה בפחות מב' אלא מטעם אין דבר שבערוה ומ"מ קושי' התוס' חלושה לפ"ז:

דף לג:

גמ' והנך לא ידעי וכו' מה שהק' מהר"ם שיף ז"ל הא עדי הגט אין חותמין זה בלא זה לק"מ דפי' לא ידעי דהכא היינו דלא ידעי האי דינא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמ"ש התו' בהפוך הדף וא"כ אף אם יהיו זה בפני זה מאי אכפת:

שם בגמ' הב"ע בעדי הולכה איכא למידק א"כ אמאי פליגי בתרתי בעשרה ובב' הא חדא פלוגתא היא ועיין לה"ה בפ"ו מה' גירושין הי"ח:

שם אמ' ליחזי אנן וכו' וחזר בו רבי אע"ג דר' גופיה חזר בו הוצרך לפסוק כרשב"ג לאפוקי סברת חכמים שם בכתובות ומ"מ מוכיח שפיר דאי מאי דאמר הלכה כר' הוא אבטלו מבוטל לא הו"ל למינקט כר' כיון דר' גופיה חזר בו אלא הול"ל כחכמים שם ועיין במ"ב למהרש"א ז"ל:

שם ול"ל לר"ן מה כח ב"ד יפה ק"ל מאי קושיא שאני הכא דבב"ד הוא והתם שלא בב"ד הוא וכעין קושית התוספות בד"ה ולא יועיל כאן תירוצם ועמ"ש בעניותי בהפוך הדף בד"ה רבי וי"ל דמ"מ פריך שפיר דאפי' בשלא ב"ד כתבו התוס' לעיל דל"ב ע"א בד"ה מהו דלחומרא הוא דאמרי' מה כח ב"ד יפה וא"כ אפי' שלא בב"ד ספוקי מספק"ל והתם גבי יתומים פשיט"ל ומשני התם ממונא הכא איסורא וכו' איסורא לחומרא ועיין ברש"י בד"ה התם ממונא ועי"ל דפריך אמאי אמר ר"נ התם אין יכולין למחות דמשמ' אפי' מיחו בפני ב"ד:

דף לד.

תוס' בד"ה והוא וכו' וכה"ג מפ' מתני' דפ"ב וכו' עכ"ל היינו לחד תי' שכ' בסה"ד דהתם בידועים אבל לתי' בתרא שכ' בס"ד אין ראיה מחניכא כלל:

בא"ד אבל בתוספתא עושה מקום הכתיבה עיקר עכ"ל מה שהק' מהרש"א ז"ל דנימא ההיא דיעבד ע"ש י"ל דמ"מ דלא בברייתא שהביא הגמ' דקתני אינה מגורשת עד שיכתוב ומשמע דאם לא כתב הכי פסול ומשמע דקאי נמי על מקום הנתינה עיקר ועיין בהר"ן ז"ל ודוק:

דף לה.

בד"ה ונודרת וכו' מי שבקי' ליה וכו' עכ"ל עיין בהר"ן ז"ל והתוס' שם דמפרשי פי' אחר בגמ':

בא"ד וא"ת בפ"ב דנדרים עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל וכוונת תי' דיש לחלק בין שנה לאכילה דשנה אינו יכול לעמוד בלא שנה אבל אכילה יש שיוכלו לעמוד ד' ויש ה' ויש שהבינו דכוונתו לחלק בין קבע זמן ללא קבע וליתא דתק"ל בההיא דמי שבקי' ליה:

דף לה:

בד"ה אבל וכו' וא"ת ויאמר לה קיים ליכי וכו' עכ"ל הרא"ש תי' דיכול לישאל על הקמתו ע"ש ואיכא למידק דמ"מ צריך לפרט הנדר וגם צריך לפרט הסיבה שנדר בשבילה כמ"ש בש"ע סי' רכ"ח ע"ש בש"ך וא"כ יודיע הדבר לחכם ולא יתיר לו ואפשר דמכח זו ניידי התוס' מתי' זה ודעת הרא"ש אפשר דכשישאל על הקמתו אין צריך לפרט הנדר ולא דמי לשאר נדרים משום דלא חיישי' משום מילתא דאיסורא דהבעל לא ישאל משום מילתא דאיסורא משום הנאה שלה דאין לו הנאה כ"כ ועמ"ש בעניותי ביו"ד סימן רל"ד דין מ"ט ע"ש:

בד"ה קסבר וכו' מה שהק' מהרש"א ז"ל יש לו' דהש"ס לק"ל כתנאי אלא משום דר"ה כר"א דשמותי הוא ולאוקמתא דצריך לפרט ד"ה כר"א אתי אבל אי מוקמי' בנדר ברבים ד"ה אתי כר"י לא איכפת לן אי לא אתי כר"א ולכך עדיפא להו להקשות כתנאי מצריך לפרט:

דף לו.

אמר וכו' וא"ל דאדר"ן נמי קאי עכ"ל היינו לחד שינויא שכ' התוס' בד"ה אבל נשאת דבעל וחכם שוין אבל לאידך שינויא דלמ"ד נדר שהודר ברבים י"ל הפרה בעל יכול להפר אפי' ע"ד רבים ע"כ דל"ק הניחא אדרב נחמן לעיל דא"ה מאי משני ע"ד רבים הא גבי בעל ברבים וע"ד רבים כי הדדי נינהו אלא ע"כ דאדר"ן דתנא לבד קאי ואע"ג דר"ן גופיה לפ"ז ע"כ דס"ל ברבים אין לו הפרה הא ל"ק ועיין במהרש"א ז"ל:

דף לו:

בד"ה אלא וכו' והא דקאמר וסמכו וכו' עכ"ל אבל מדברי התוס' בע"א שם נראה דמפרשי דטעם סמכו אהא דהתירו דס"ל דשמן כיון שמי"ח דבר הוא פשט הוי כמו פשט בעלמא וא"כ ע"כ דמפרשי' הירושלמי כמ"ש מהרש"א ז"ל ודלא כמ"ש מהר"ם שיף ז"ל ע"ש:

דף לז.

גמ' דילמא ההיא ב"ש היא וכו' ק"ק א"כ אמאי דוקא שטר שיש בו אחריות נכסים בפירוש אפילו שטר נמי דקי"ל אחריות ט"ס הוא וי"ל כר"מ דפליג בפ"ק דמציעא וס"ל אחריות לאו ט"ס הוא מיהו ק' למ"ש התוס' בסוטה דכ"ה ע"ב דאפי' ב"ה ל"פ אלא בכתובה דספק הוא אם תבא לידי גביה אבל שט"ח דעלמא מודה ב"ה דכגבוי דמי והוכיחו כן מההיא מימרא דר"י יתומים אמרו אנו השבחנו ע"ש וא"כ הכא איכא לאוקמה אפי' כב"ה וי"ל דודאי ר"י דס"ל הכא אינו משמט דכגבוי דמי כדפרש"י והיינו משום דבשטר חוב אפי' ב"ה מודו אלא דס"ל לר"י דמשמט משום טעמא דמשום שאנו מדמין נעשה מעשה והיינו במילתא דאיסורא דוקא ולכך משמט להחמיר במילתא דאיסורה שלא לעבור על מצות שמיטה וס"ל דלהחמיר אמרי' לאו כגבוי אפי' בשט"ח וההיא דיתומים אמרו אנו השבחנו מילתא דממונא הוא ופשיט"ל לר"י דב"ה מודה בשט"ח אלא דבמילתא דאיסורא מחמיר דדילמה ב"ה מודו בשט"ח ודע דמסוגיא דשמעתין קצת סיוע למ"ש הרשב"א בחי' בפ"ק דקידושין די"ג דאפילו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא בכתב השעבוד בפירוש דאורייתא ע"ש ומסוגייא דשמעתא מוכח דאל"מ כתב בפי' מלא כתב אע"ג דקי"ל אחריות לאו ט"ס:

תוס' בד"ה שאני וכו' דאפי' מקבל פקדון וכו' עכ"ל היינו מקבל פקדון שקיבל אחריות דש"ח והוי דומיא דבשעת הלוואה דהוי ש"ח וכמ"ש מהר"ם שיף ז"ל ומ"מ דבריהם תמוהי' דאי מפקדון ילפי לה אמאי איצט' למי' דכיון דשלא בשעת הלואה אלמוה אפי' בשעת הלואה אמאי איצט' לאלמוה ואי איצט' לאלמוה כדי שיהא ש"ח הא לא גרע מפקדון ואי הו"א דגרע מפקדון א"כ מאי תדע דקאמרי:

דף לח.

תוס' בד"ה ואינהו וכו' כרבה דלעיל וכו' עכ"ל ור"ל דמסוגייא דשמעתין משמע דאי ידעי דאחר יאוש הוה לא היו שולחין אותה למר שמואל ומנ"ל הא י"ל דס"ל כרבא והיו שולחין משום דס"ל כרשב"ג ונהי דמאי דקאמר ואפי' אי ס"ל כרבנן וכו' לא אתיא אלא לאביי מ"מ מקשים מנ"ל דאי הוו ידעי לאחר יאוש לא היו שולחין אותה נימא דס"ל דפליגי רשב"ג ורבנן באביי וברבא ומתני' מתוקמא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ואפי' דידעי דלאחר יאוש היו מחזירין אותה לשמואל משום דס"ל כרשב"ג וא"צ למ"ש מהרש"א ז"ל:

דף לח:

גמ' המקדיש עבדו עושה ואוכל וכו' הא דלא אוקמ' בדאמ' לדמי עיין מהרש"ל ומהר"ם שיף ז"ל והא דלא אוקמה באמר קדוש לימכר ואה"נ דיוצא לחירות ומ"מ בעי פדיה צ"ל דלשי' רש"י ז"ל לא בעי פדיה ול"ד למתפיס תמימים דהתם קדושת ב"ה אינה סותרת לקדושת מזבח ואפשר לקיים שניהם משא"כ הכא דכי אמרי' דיוצא לחירות א"כ א"א לימכר דלבר חורין לא קאי לדמי כמ"ש בגמ' בסמוך ולכך כי משני כר"מ מוכרח לפ' דהוי כמי שאמר דמיו עליו כמ"ש רש"י ז"ל ועיין למהר"ם שיף ז"ל והתוס' הומ"ל מכאן דלא בעי פדיה ועיין להרשב"א ז"ל בחי' שכ' דל"ד למתפיס תמימין דהתם תקנה היא כדי שימצאו בהמות לק"מ ע"ש שמדבריו נר' דהא דאין יוצאין מקדושת מזבח הוא מדרבנן וה' מש"ל בה' א"מ נסתפק בזה ע"ש:

דקדק מהר"ם שיף ז"ל נימא רב תנא ופליג ורש"י בקושי' דחרם כ' דפריך מקרא ע"ש ול"ק דלעיל דהמק' עצמו הוא שהק' מהא דחדם כמ"ש א"ה אידך נמי דאמר לדמי עיין ברש"י ז"ל ומאי מק' הא כבר שני ליה רב תנא ופליג ולכן הוכרח לומר מקרא פריך משא"כ הכא דמקשה אחר לית ליה האי שינויא דחיקא דרב תנא ופליג:

דף לט:

גמ' ולא היא כליו של מקנה וכו' פרש"י ומשום דברי ש"מ ככתובין ליכא דלא צוה וכו' וק' דהא דדברי ש"מ ככתובין אינו אלא מדרבנן וא"כ נהי דלענין ממון הפקר ב"ד הפקר מ"מ להתירה בב"ח א"א להתירה וא"כ נימא דלא עשה כלום להתירו בב"ח וכמו שכן הוא לסברת מאן דחזא וי"ל דס"ל לרש"י דשפחה בב"ח אינה אסורה אלא מדרבנן כמ"ש מהרשד"ם לדעת הר"מ וא"כ הם אמרו והם אמרו ובמ"א כתבתי בזה ודע דמדברי רש"י הללו יש להוכיח דחולק על הר"מ בפ' ט' מה' זכיה ומתנה דין יו"ד ש"מ שנתן לגוי לא אמר כלום דדברי ש"מ בכתובין הן מדרבנן ובמקום איסורא דאסור ליתן להם מתנת חנם לא תיקנו דאי איתא הא ה"נ מקום איסורא הוא דהמשחרר עבדו עובר בעשה ואע"ג דפ' הר"מ שם דש"מ שאמר על עבדו משוחרר מהני כבר כ' ה"ה שם דה"ט דאמרי' אי לאו דעביד נייח לנפשיה לא הוה משחררו ובמקום שעשה לו טובה ליכא עשה אבל הכא דלא אמר כלום שבאת בוכה ואמרה עד אימת וכו' נר' דלאו משום טובה משחררה וא"כ נימא דלא תיקנו במקום איסורא אלא ע"כ דלא ס"ל כסברת הר"מ ועיין להמש"ל שם מ"ש משם הר"ן ובמ"א כתבתי בזה:

דף מ.

גמ' מי איכא מידי דלעבדיה וכו' עיין למהריט"א בספר קהלת יעקב באות ע' עבד מ"ש כאן בסוגיין ובמ"א כתבתי בזה:

דף מ:

פירש"י בד"ה אפותיקי וכו' אם לא אפרע לך וכו' עכ"ל משמע דמפ"ל באפותיקי סתם וצ"ל דמפ"ל אליבא דעולא וס"ל דלעולא אתיא אפילו באפותיקי סתם דלאוקמתא דרב ע"ב דבאפותיקי מפורש מיירי כמ"ש התוס' ועיין להריטב"א שכ' דגם לאוקמתא דעולא באפותיקי מפורש מיירי ויש לדקדק בפירש"י כי פריך עולא מ"ט לא אמר כרב לישני דניחא ליה לאוקמה באפותיקי סתם ככל אפותיקי דעלמא וי"ל דמ"מ הו"ל לאוקמ' כרב ובאפותיקי מפורש כי היכי דאתי שפיר מאי דקתני משחרר דשני לה הוה קרי משחרר כדאמר בסמוך:

תוס' בד"ה הקדש וכו' ובפ' המניח דאמר הקדישו מוקדש וכו' עכ"ל כתב מהרש"ל דהתוס' מחלפא שיטתייהו דשם ב' דהומ"ל א"ב דלר"י יכול לסלקו וע"ש בתוס' בדבור שאחריו שכתבו אם נתרצה ניזק דנר' דאינו יכול לסלקו ועיין בתוס' ר"פ ז"ל שם ומהרש"א כתב דמ"ש התוס' כאן דאינו יכול לסלקו היינו הלוקח כדמוכ' התם והיינו ממ"ש שם בגמ' דבריית' דקתני מכור היינו לכדיא ואי איתא טפי הול"ל מכרו מכור דיכול הלוקח לסלקו ומ"מ דברי מהרש"א תמוהים דהכא באפותיקי מפורש מיירי כמ"ש התוס' ובאפותיקי מפורש אינו יכול לסלקו הלוקח וא"כ אמאי הקדש מפקיע וצ"ל דמיירי דהתנה עמו בפי' שיכול הלוקח לסלקו וכה"ג כ' מהר"ם שיף לפירש"י במתני' ע"ש:

דף מא.

בא"ד ובעולא לא מ"ל וכו' עכ"ל מק' נימא דאביי מוקי לה דשחררו רבו א' שורת הדין אינו חייב כלום במצות אלא משום שכבר יצא עליו שם בן חורין כופין רבו ב' ומשחררו וכותב שטר על דמיו ורשב"ג ס"ל משחרר כותב ופליגי בהיזק שאינו ניכר וי"ל דא"כ הו"ל להגמ' לבאר זה דלאביי מוקים אוקמת' אחריתי מדלא פי' משמע דלכ"ע סגי בהני אוקמתי ובהכי ניחא מאי דק' מאי פריך עולא מ"ט לא אמר כרב לישני משום דס"ל דלמפרע הוא גובה ועפי"ה ניחא דמ"מ נוקמה במשחררו רבו א' וכדכתי' כי היכי דא"ש מאי דקתני משחרר דלאוקמתא דעולא דחיקא כדקאמר הגמ' דלרבו ב' משחרר קרית ליה ועמ"ש מהרש"א דנר' מדבריו דרבו ב' יכול לשחרר אפי' היתר על כדי החוב ומשמע ליה כן ממ"ש התוס' לישנא דלכל הפחות וכו':

בד"ה בהיזק וכו' דהתם קי"ל וכו' והכא קי"ל וכו' עכ"ל א"ל הא פלוגתא דאמוראי היא שם וא"כ מאי ק"ל לעולא נימא דעולא ס"ל כמ"ד שמיה היזק ואנן קי"ל כאוקמתא דרב וי"ל דעולא ורב לא פליגי כדינא כמ"ש מהר"ם ז"ל בדברי רש"י ז"ל א"נ י"ל דא"כ הול"ל רב לא אמר כעולא משום דס"ל לא שמיה היזק ואנן קי"ל כרשב"ג:

דף מא:

בד"ה לא תהו וכו' והא דלא כפינן וכו' עכ"ל עיין במהרש"א ז"ל שכ' דע"ע דשרי בשפחה דוקא בשפחה של רבו אבל בשפחה של אדם אחר אסור ודבריו תמוהים מהגמ' בתמורה ד"ל דמוקי למתני' דתלין שפחתך אצל עבדי בע"ע ופליגי באין לו אשה ובנים אי רבו מוסר לו ש"כ וכבר דשו בו רבים ונ"ל דביש לו לרבו שפחה מודה מהרש"א דשרי גם בשפחה אחרת כיון דהותרה לו שקחת רבו הואיל ואשתרי אשתרי ובכה"ג מיירי התם ודברי מהרש"א הם באין לו לרבו שפחה:

גמ' מה לאשה שכן וכו' מכאן קשה למ"ש הר"ן בחי' בפ' הנשרפין דהיכא דג"ש אצט' למילתא אחריתי פרכי' אפי' מופנה מב' צדדין ע"ש ולפ"ד ק' מ"ט דרבנן הא ג"ש זו אצט' לכמה מילי ואיכא למפרך:

דף מב.

תוס' בד"ה בעבד וכו' והא אמימר גופיה וכו' עכ"ל מ"ש מהרש"א מדאמר ר"א לקמן צריך ג"ש ע"ש י"ל דמדרבנן הוא דבעי ג"ש שמא יאמר לו עברי אתה וס"ל דאפילו בכתובים בתורה חיישי' ופליג בהא אמכריעין ע"ש בתוס' לקמן וכצ"ל ללישנא דאמר אמימר אין לו תקנה דלא תק"ל מההיא ברייתא דר"א ולא ס"ל לאמימר דרשא דדריש הגמ' בקידושין דף כ"ה והתוס' מקשים לאמימר בפשי' בלא גמ' דקידושין:

דף מג.

גמ' מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא תמה מהריט"א ז"ל בס' שיו"ט סי' נוקמה במעוכב ג"ש דליכא קנסא ע"ש באורך ורבים תמהו עליו דהא בעיא היא לעיל במעוכב ג"ש אי יש לו קנס ע"ש ולק"מ דמ"מ לא מצי למיפשט שום בעיא מנהון דכי בעית למיפשט הבעיא דעבד שמכרו רבו לקנס דאינו מכור י"ל דנוקמ' במעוכב ג"ש ונאמר דיש לו קנס וכי אמרת דנפשוט הבעיא דיש לו קנס י"ל דלא איירי במעוכב ג"ש ונאמר דמכרו לקנס אינו מכור והוו הבעיו' תלויות זו בזו ואינך יכול למיפשט אחת מהם:

דף מג:

תוס' בד"ה אבל וכו' וא"ת הא דאמר אמימר וכו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל דלא הוק"ל בדברי ת"ק משום די"ל צריך ואין לו תקנה ע"ש והא דלא ניחא ליה לעיל דמ"ב ע"א בד"ה בעבד שהקשה דר"א לומר דמ"ש ר"א צריך ואין לו תקנה משום דר"א דאמר לעיל צריך ג"ש נ"ל מישלחנה וגמר שלוח שלוח כדאיתא בקידושין דכ"ד ובישלחנו דקרא ליכא לפרושי ישלח ואין לו תקנה ובעיקר קושיית מהרש"א כאן י"ל דת"ק ס"ל המפקיר עבדו א"צ ג"ש דפלוגתא דתנאי היא כמ"ש התוס' לעיל ומאי דקאמר ת"ק צריך ג"ש הוא מדרבנן כדי שלא יאמר לו עבדי אתה וכה"ג אי' לעיל והכא כשהפקיעו רבנן הממון הוי כמפקיר אבל מדאמר רשב"ג דבכתב אונו זהו שחרורו מכלל דת"ק פליג בהא ואי איתא דמדרבנן הוא אמאי פליג בכתב עליו אונו הא כיון דכתב אונו לא יכול לומר עבדי אתה וכיון דעיקר ההכרח הוא מדברי רשב"ג לכך מקשה בדברי רשב"ג גופיה:

בא"ד דקרי ליה לקנס ולולדות וכו' עכ"ל עיין במהרש"א ז"ל ויש להביא קצת ראיה לדבריו מדלא פשיט הגמ' בעיא דלעיל דבעי במעוכב ג"ש יש לו קנס או לא מדאמימר דאמר המפקיר עבדו אין לו תקנה דאי איתא דיש לו קנס אמאי אין לו תקנה הא איכא נמי ממונא דקנס ומדלא פשיט ליה מדאמימר משמע דקנס ל"מ ממונא אלא דוקא מעשה ידיו וכמ"ש מהרש"א ז"ל:

דף מד.

בד"ה נטייבה ואור"ת וכו' שהיו מזלזלין וכו' עכ"ל והשתא ניחא גם קושיא קמייתא דאפי' הוי איסור דרבנן מייתי שפיר משביעית למיפשט איסו' דאורייתא ועיין בתוס' שם במ"ק ודלא כמהרש"א ז"ל:

דף מה.

גמ' א"ד משום דלא לגרבו וכו' עכ"ל נר' דהבעיא היא אליבא דרבנן דפ' נערה שהביאו התוס' ומבע"ל אי אמרי' ש"ה דאשתו כגופו או לא אבל לרשב"ג דפ' נערה דאפי' אשתו אין פודין ודאי דטעמא משום דלא לגרבו ועיין להרשב"א בחי':

דף מה:

גמ' אמרי לה יגנזו וכו' צ"ל דס"ל דכתבו גוי פסול משום שאינו בקשירה דאל"ה אמאי לא משתרי משום ס"ס ואמרי לה קורין ס"ל לא דרשי' כל שאינו בקשירה ולכך קורין משום דהוי ס"ס כדפירש"י וכתבו נכרי דאמר ר"ן יגנזו לכ"ע היא לאמרי לה יגנזו משום דרשא דאינו בקשירה ולאמרי לה קורין משום דחיישי' שמא לשם ע"א כתבו והגמ' ברומיא דכריתות דבסמוך דמוקי לדקתני יגנזו משום דכל שאינו בקשירה היינו אליבא דאמרי לה יגנזו אבל לאמרי לה קורין טעמא דיגנזו משום דחיישינן שמא לשם ע"א כתבו כנ"ל לשי' רש"י וניצול מקושיית התוס' ועיין במהרש"א בתוס':

שם בגמ' בתר שחזר לסורו עיין במהרש"א שכ' דבגוי כי ידעי' דכתבו לשמה כשר ע"ש והוא תימה דבגמ' לעיל דכ"א פסיל גוי לנתינת הגט אפי' גדול עומד ע"ג ומזהירו דגוי אדעתא דנפשיה עביד וי"ל במ"ש התוס' שם דגוי סתמא עביד וס"ת סתמא לשמה קאי כמ"ש התוס':

דף מו.

תוס' בד"ה אי אמ"ל נרא' דחששא וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונת דבריהם ולפ"ד קשה במ"ש ול"ל דגלוי דעת דמדבעי ר"מ ת"כ וכו' דהו"ל לדחות הליכא למימר מדברי חכמים גופייהו דאי גלוי דעת מהני א"כ הו"ל כמו תנאי ומה תיקנו כשאמרו לא יחזיר וי"ל דבג"ד אמרי' מדלא חש להמתין גילה דעתו כמ"ש אח"ז בשם רש"י משא"כ בתנאי כיון שהתנה:

ודע דמ"ש התוס' דל"ל ג"ד הכא מהני ה"ט דלא הוי גלוי דעת כ"כ דאע"ג דאמר מ"מ אנן סהדי דגמר ומגרש ואין לו' דכוונתם דג"ד בגיטא לאו מילתא היא דא"כ תק"ל לרבה דס"ל לעיל דל"ד דג"ד בגיטא מילתא היא ואיהו גופיה אמר לקמן דבעי תנאי כפול ואמאי אצט' לכפילא אלא ע"כ כדכתי':

בד"ה שלא וכו' ואפי' בהודר ברבים קאמר דלא אסרו וכו' עכ"ל ק' נימא דס"ל אין לו הפרה ולכך יחזיר אי לאו מפני שאינו צריך משום דכיון דאין לו הפרה ליכא קלקולא:

בד"ה כיון וכו' וא"ת בלא"ה וכו' עכ"ל עיקר קושייתם לר"י וכמו שכן נקטו ר"י בקושייתם שאח"ז דלא ישבו בארצך אבל לרבנן בלא"ה קאמר הגמ' משום שבועה בטעות וחדא מתרתי או מתלת נקט:

בא"ד היו יכולין לגרשם וכו' עכ"ל דקרא ה"ק בנכרי ממש חובה לגרשם אבל בנתגייר רשות וגם סיפא דברייתא תתפרש כך וכה"ג אי' בריש סוטה וא"צ למ"ש מהרש"א:

דף מו:

גמ' והכא בדלא כפליה וכו' מכאן יש להוכיח ספקו של המש"ל בפ"ו מה"א שנס' אי בתנאי דלשעבר בעי משפטי התנאים ע"ש:

דף מז.

גמ' אדעתא דנכרי מי מפקרי המש"ל בפ"ב מה' תרומות דין ט' הוכיח מכאן דלקט שכחה ופאה לא הוו הפקר עד דאתו ליד העני דאי משעה שהניחם נעשו הפקר כבר נפטרו מן המעשר ואפי' נטלן אח"כ נכרי כבר נפטרו ע"ש ואין כאן ראיה כלל דכי זכו בהו נכרים ההפקר דמעיקרא הוי הפקר טעות וכ"מ מדברי התוס' כאן ולעולם דהוי הפקר משעת הנחה גם מ"ש שם דבלקט ודאי דהוי הפקר משעת הנחה ע"ש הוא תימה דברייתא דהכא תני נמי לקט ועלה קאמר אדעתא דנכרי וכו' ולפי הוכחתו גם בלקט נמי כן:

דף מז:

תוס' בד"ה טבל וכו' והמותר שהוא חולין מצי מקדיש וכו' עכ"ל שמעתי מקשים מדאמרינן בתמורה היא חטאת וולדה חולין מצי לשוחטה בעזרה ולא הוי חולין בעזרה כיון דלא מצי אכיל לה בריחוק מקום וא"כ הכא נמי כיון דכל חטה חציה בכורים וחציה חולין ואין ניכרין לא הוי חולין בעזרה כיון דלא מצי למפלגינהו ול"ק דשאני התם דלית להו תקנתא בהקדש כיון דאין ניכר החולין לעצמן א"כ איתיה בתקנתא דמצי מקדיש להו ולא סמכי' על הך סברא כיון דחולין בעזרה מיהא הם:

דף מח.

גמ' ור"י ור"ש סברי ק"פ לאו בקה"ג וכו' ק"ל מנ"ל לר"ש ולר"י לאוקומי קרא בהקדישה ואחר כך מת אביו נוקמיה לקרא במת אביו ואח"כ הקדישה וביובל א' דלכ"ע ק"פ כקה"ג דמי כדאמר ר"ח לעיל וצ"ל דסוגיין דלא כר"ח ולר"ח גופיה מוקי לה מיתורא דקראי כדמסיק ר"ן ולפ"ז לר"מ יכול להיות דס"ל ק"פ לאו כקה"ג והכא ביובל א' מיירי ובהכי ניחא מה שהק' מהרש"א לעיל בתוס' בד"ה מתה מאי פריך ר"ל לר"י לישני ליה אנא דאמרי כר"מ ועפי"ה ניחא ועי"ל לקו' מהרש"א דר"מ דוקא הכא ס"ל ק"פ כקה"ג משום דאבא גבי ברא מחיל כמ"ש התוס' בד"ה אי לאו:

תוכן העניינים

משמרות כהונה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה