אור ברסלב
משמיע ישועה המבשר השלישי (ישעיהו)

משמיע ישועה· רבנו יצחק אברבנאל

המבשר השלישי (ישעיהו)

המבשר השני (משה)

הקדמה

המבשר טוב השלישי משמיע ישועה הוא הנביא ישעיהו. ואין ספק שהוא ניבא על הגאולה העתידה נבואות רבות, ואם באתי לזכרם כולם פה יארך המאמר מאד. לכן ראיתי לבחור מהם היותר מבוארות והיותר מוכחות בעיני.

וכבר ידעת מה שכתב הרב המימוני בהקדמת הפרקים אשר הוציא מדברי גליאנוס בחכמת הרפואה, אמר שהבוחר יבחר לעצמו. רוצה לומר, שהאדם בוחר בדברים כפי דעתו ופעמים ייטב בעיניו דבר אחד ויבחר בו מבין הזולת, ואדם אחר יבחר באחר יותר ממנו. גם אני אבחר בנבואות כפי הישר בעיני ואחרי כל אדם יוסיף לקח ונבון תחבולות יקנה1. וכל המוסיף נבואות וראיות על מה שאזכיר ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו2.

פרק א

הנבואה הא' היא בפרק (ב, ב-ה) "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים " וגו', עד "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".

וראוי שתדע, שהנבואה הזאת באה גם כן בדברי מיכה המורשתי. ואין הפרש מה שנזכר כאן למה שנזכר שמה, כי אם בשינוי המלות ותוספת ביאור. וחתם הנבואה ההיא מיכה באמרו (מיכה ד, ה): "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד". וראוי לעיין איך עלה סגנון אחד מהנבואה הזאת לנביאים האלה. כי עם היות שסגנון אחד עולה לכמה נביאים כבר קבלו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין פט, ע"א), ש"אין שני נביאים מתנבאים3 בסגנון אחד". רוצה לומר, שאפשר הוא שיהיה הדבר המושג אחד בשני נביאים, אבל שאין הדברים והמלות עצמם שוים בהם, כי הם מתחלפים4 בכל אחד כפי הכנתו דיבורו בעצמו. ולכן אמרתי שהנבואה הזאת באה ראשונה לישעיהו, ולכן אמר הכתוב בה (ישעיה ב, א): "הדבר אשר חזה ישיעהו בן אמוץ", כי הוא היה באמת החוזה אותה, וכאשר חל השפע על מיכה וגילה לו הדבר הזה בכללות, סיפר אותו מיכה באותם הדברים שכבר ידע שדברה ישעיהו, ובלבד שעשה בה תוספת ביאור. וכזה תמצא בנביאים אחרים שיאמרו דברים שאמרום נביאים זולתם, לא שהיו מגנבי דברים5 חלילה, אבל שידברו הנבואה המגעת אליהם בלשון דברי הנביאים האחרים, שכבר היו שגורים בפיהם.

והנה הנבואה הזאת אי אפשר לפרשה על בית שני, לפי שהנביא אמר (ישעיה ב, ב): "והיה באחרית הימים", וידוע שמזמן ישעיהו שניבא הנבואה הזאת עד שעלו מבבל לבית ב' לא היו כי אם ק"ע שנה, ואיך יקראם אחרית הימים? אבל הם בלי ספק לימות המשיח6 שהם אחרית ימי הזעם וסוף הגלות לישראל, ולפי7 שלא יצטערו עוד בגלות אחרת. וכן כתב הרמב"ן בפרשת ויחי יעקב על "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט, א), שכל מקום שנאמר בו "אחרית הימים" הוא לימות המשיח, והעד המגלה ומבאר זה באמת הוא מה שאמר מיכה הנביא אחרי שזכר זאת הנבואה בעצמה "ביום ההוא נאום ה' אוספה הצולעה והנדחה אקבצה, ואשר הרעותי. ושמתי את הצולעה לשארית והנה לאה לגוי עצום ומלך ה' עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם" (מיכה ד, ו-ז). כי כיון שידענו ששתי הנבואות אחת, הנה הכתובים האלה שסמך מיכה לנבואה הזאת יעידון יגידון, שהיא לימות המשיח.

ויעד הנביא בזה חמישה ייעודים:

האחד – בנין בית המקדש העתיד, ושיהיה נכון וקיים. רוצה לומר מתמיד עדי עד8 שלא ישוב ליחרב עוד, והוא אמרו (ישעיה ב, א): "נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים ונשא מגבעות", שמלת 'נכון' תאמר על הדבר הקיים והמתמיד להיותו נכון על מתכונתו, ו"הר בית ה'" הוא הר המוריה שבו נבנה בית המקדש9.

הייעוד הב', שלא נחשוב שיהיה "הר בית ה'" נכון ונישא ברוממות מקומי ובמעלת בנין הבית בלבד, כי אם בענין הקדושה והאלוהת, שהאומות כולם יסכימו לקבל האמונה האלהית יכירו וידעו את ה' כי הוא האלהים10, ושבהר יי' יראה הכבוד העליון, וששקר נחלו אבותיהם הבל ואין בם מועיל. ועל זה אמר (שם, ב-ג): "ונהרו אליו כל הגוים" ולא בלבד איש אחד פרטי, כי אם שילכו עמים רבים בקיבוץ, ויאמרו "לכו ונעלה אל הר ה' אל11 בית אלהי יעקב". כלומר לא מפאת ההר כי אם מבית אלהי יעקב אשר שם. והענין שלא ירצו לעבוד עוד את אלוהיהם על ההרים הרמים כאשר היו עושים עד עתה. ואמר: "ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", רוצה לומר, שלא יהיו בבני12 ישראל שקבלו את התורה ולא הלכו בדרכיה, אבל הם כשיורה להם דרכיו ילכו ילכו באורחותיו.

הייעוד הג', שבימים ההם כל עמי הארץ בארצותם לגוייהם מדינה ומדינה ככתבה, ועם ועם כלשונו13, ילמדו לשונם לקרוא בשם ה'14 ויכנו את האלוה ברוך הוא בשמו, וכמאמר צפניה הנביא (צפניה ג, ט): "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'" וגו'. וזהו אמרו כאן (ישעיה ב, ג): "לכו ונעלה אל הר ה'", כי אותו השם הנכבד יהיה שגור וידוע בפיהם מסכים לייעוד הנביא (זכריה יד, ט): "והיה יי' למלך על כל הארץ ביום הוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". וזכר שיתנו עמים סיבה על הערתם זאת באמרם (ישעיה ב, ג): "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם".

הייעוד הארבע הוא אמרו (ישעיה שם, ד): "ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים", והוא חוזר "לדבר ה' מירושלם" אשר זכר, כי דבר ה' ונבואתו בימים ההם ישמור ויוכיח בין הגוים. ואפשר גם כן לפרשו על "הר בית יי'", כי שמה ישבו כסאות למשפט15 והבית ההוא בקדושתו וברוח נבואה שימצא שמה, ישפוט בין הגוים ויוכיח לעמים רבים.

והייעוד הה' הוא שיהיה שלום בכל הארץ בזמן ההוא, וכמו שאמר (ישעיה ב, ד): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". ומיכה המורשתי בספרו הנבואה הזאת הוסיף בה ביאור באמרו (מיכה ד, ד): "וישבו איש תחת גפנו ותחת16 תאנתו ואין מחריד, כי פי יי' צבאות דבר". רוצה לומר, שרוב המלחמות בין הגוים הם בסיבת חילוף הדתות כמלחמות אדם וישמעאל. ולכן בהיות שיקראו כולם בשם יי'17, ויכנעו לתורתו ומצותיו, ישבו בטח בדד18 מבלי גזל וחמס "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", ולא איש תחת הגפן ותאנת אדם אחר, לפי שיי' צבאות דיבר והם לא נשמעים למצוותו ולדבריו, ולכן לא ישמע עוד חמס בארצם שוד ושבר בגבולם.

וחכמינו זכרונם לברכה בפסיקתא19 "אל בית אלהי יעקב" (ישעיה ב, ג), משל למלך שהיו לו שלושה אוהבים וביקש לבנות פלטין. הביא את הראשון אמר 'זכור אני אותו הר מתחילה'. הביא לשני אמר 'זכורני אותו שדה מתחילה'. הביא לשלישי אמר 'זכורני אותו בית, אמר לו חייך שאני בונה אותו פלטין וקורא אותו על שמך, כך אברהם אמר (בראשית כב, יד): "בהר יי' יראה"; יצחק אמר (שם כד, סג): "לשוח בשדה"; יעקב אמר (שם כח, יז): "אין זה כי אם בית אלהים", לכן נאמר "בית אלהי יעקב". וכן הוא אומר הנני שב את שבות אלהי יעקב. עד כאן.

והמאמר הזה קשה בהבנתו. כי אם היה בית המקדש בזמן אברהם הר שהוא הר המוריה, ובימי יצחק היה שדה וגם בימי דוד, והיה שם גורן ארונה היבוסי, איך יכנו אותו בשם 'בית'? ואם יעקב ראה אותו בבניינו והם לא ראוהו, הנה מיי' היתה זאת20 ואין על האבות הראשונים אשם. ולמה אם כן לא יקרא על שמם? אבל הם זכרונם לברכה21 כיוונו במאמר הזה לבאר ענין אלהי, וכמו שפירשתי בעיון השלישי מהחלק השלישי מהחלק השני ממאמר 'ישועות משיחו'. ואוסיף לך להגידו פה, כי זה הוא המקום הראוי אליו, והוא ששלושת הבתים: בית ראשון, ובית שני, והבית השלישי העתיד היו כנגד אברהם יצחק ויעקב.

כי כמו, שבאברהם נמצאת הגדולה, והגבורה, והעושר, והכבוד, והקדושה האלהית, כך נמצא כל זה בבית ראשון. וכמו שנמרוד מלך בבל הצר לאברהם – ככה נבוכדנצר מלך בבל הצר לישראל בחורבן בית ראשון. ולפי שמזרע אברהם מבני קטורה יצאו האשורים שהחריבו בית המקדש בימי נבוכדנצר, לכן אמרו שאברהם ראה אותו הר, כלומר שמזרעו יצא מי שעשה אותו 'הר חרב' ושעליו התפלל יי'"יראה אשר יאמר היום בהר יי' יראה" (בראשית כב, יד), כלומר יי' ישגיח וישמור הייעודים אשר הוא מיעד אותו היום לכאשר יהיה בית המקדש – הר חרב וישראל בגלות, כי אז יצטרכו לייעודים ההם, וזהו "בהר יי' יראה".

והיה יצחק כנגד בית שני. כי כמו שכהו עיניו מראות – כן בבית שני לא היתה ליהודים אורה ושמחה22 מהנבואה ורוח הקודש, הארון והכרובים ושאר הקדושות שחסרו להם23. ולפי שמזרע יצחק מבני עשו באו, כמו שיתבאר – הרומיים שהחריבו את בית שני, לכן אמרו שיצחק ראה את הבית – 'שדה'. כי כן אמר הנביא על חורבנו "ציון שדה תחרש" (ירמיה כו, יח)24, ושעליו נאמר (בראשית כד, סג): "ויצא יצחק לשוח בשדה". רוצה לומר, שיצא להתפלל על בית המקדש, כשיהיה נחרב.

והיה יעקב מורה על הבית הג' העתיד, ולכן היה מטתו שלמה ולא נמצא פסול בזרעו, כי כן יהיו בני הדור ההוא זרע ברך יי'25 מבלי פסול ויצר הרע. ויעקב נלחם עם שרו של עשו וישר אל מלאך ויוכל26 לרמוז, שבזמן הגאולה יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו27, ויהיה נקמה ליי' באדום. ולפי שהיו ליעקב י"ב בנים שבטי יה28, לכן בבנין הבית העתיד יתקבצו שמה כל הי"ב שבטים. ולהיות הדבר קונה השם מהתכלית והחלק היותר נבחר שבו, לכן לא נקראה האומה בשם אברהם ולא בשם יצחק, כי אם בשם 'יעקב' ובשם 'ישראל' יכנה. ולפי שהבית העתיד לא יחרב עוד כל ימי הארץ, לכן אמרו שראה אותו יעקב בית מיושב ובעל הבית בתוכה, וזהו אמרו (בראשית כח, יז): "אין זה כי אם בית אלהים".

וכאילו גילה הקב"ה לאברהם ענין בית ראשון העתיד להיות נחרב על ידי זרעו, והראה ליצחק ענין בית שני העתיד ליחרב על ידי זרעו, והראה ליעקב הבית השלישי שעתיד להתקיים בבניו, ולכן נקרא (ישעיה ב, ג): "בית אלהי יעקב".

וחתם המאמר באמרו (ירמיה ל, יח): "וכן הוא אומר הנני שב את שבות אהלי יעקב", לפי שנאמר זה על קיבוץ גלויות שיהיה באותו הבית העתיד.

הנה התבארה הנבואה הזאת. וידוע שחמשת הייעודים אשר באו בה לא נתקיימו בבית שני, לא כולם ולא אחד מהם, ושהם עתידים להתקיים בזמן הגאולה העתידה בהכרח.

פרק ב

הנבואה השנית היא בפרשת (ישעיה י, לג): "הנה האדון יי' צבאות מסעף פארה במערצה" וגו' ושאר הפסוקים, עד "כי גדול בקרבך קדוש ישראל" (שם יב, ו).

והנבואה הזאת, כבר חשבו אנשים29 לפרשה על חזקיהו שהוא היה (יא, א-י) "חוטר מגזע ישי... ונצר משורשיו ונחה עליו רוח יי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יי'", ולא היה שופט למשמע אזניו "ולא למראה עיניו", כי אם בהמתנה וחקירה רבה. ושענין "וגר זאב עם כבש" היה משל לרוב השלום וההשקט, שהיה בימיו30. וש"עומד לנס עמים" נאמר על נס "צל המעלות" (ישעיה לח, ח), שנעשה לו ושהיתה מנוחתו כבוד, לפי שהמנוחה והשלום שהיה לו עם כל סביביו היה לכבודו. ושענין "כי מלאה הארץ דעה" הוא שנתפשטה התורה והדעה בימיו בכל ארצו. וגם פירשו: "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" – על מיתת סנחריב ומפלת מחנהו מתוך תפילתו.

והפירוש הזה הוא שקר מבואר מפנים. ראשונה, שכאשר נאמרה נבואה זו כבר היה נולד חזקיהו והיה נער בן עשר שנים ויותר, ואיך אם כן יאמר עליו (ישעיה יא, א-יא) "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה", שמורה שיולד ויצא לעולם ימים רבים אחרי הנבואה ההיא. ושנית, שהיה חזקיהו לא מצאנו לו גבורת וחוזק לב שבעבורו יאמר עליו "ונחה עליו רוח יי'... רוח עצה וגבורה". ושלישית, כי לא היה כל כך שלום בימיו שיאמר עליו "ושעשע יונק על חור פתן". וגם שנסבול כל זה הלא ישאר ספק עצום קשה ההתרה מאד והוא אמרו מיד: "והיה ביום ההוא יוסיף יי' שנית ידו לקנות שאר עמו אשר ישאר מאשור" וגו'. וכל מה שנזכר בפרשה ההיא מחזרת השבטים מאשור, ושאר הדברים שנזכרו בפרשה, אי אפשר שיפורשו לא על זמן חזקיהו ולא על זמן בית שני.

והנה אוכיח זה מן הכתובים בפירוש הפרשה. ואי אפשר לחלק בין הפרשיות ולומר שפרשת "ויצא חטר" נאמרה על חזקיהו; ופרשת "והיה ביום ההוא יוסיף יי' שנית" נאמרה לעתיד לבא, לפי שהנביא ביאר באמרו: "והיה ביום ההוא" (ישעיה יא, י), שבאותו זמן עצמו שיהיה ענין הפרשה הראשונה, יהיה ענין 31השניה. ולכן מחוייב שיתאחדו ויתדבקו שתיהן בפירושם.

וכמה וכמה נתחבטו מפרשי הנוצרים בפרשת (יא, יא-טו) "יוסיף יי' שנית ידו", כי לא יכלו ליישב כפי תעתועיהם חזרת השבטים ונפוצות יהודה "והחרים יי' את לשון ים מצרים", ושאר הדברים שנזכרו בפרשה ובאו בדחקים זרים, כדי לפתרם באופן שלא יורו על העתיד, כמו שתראה בדברי ניקולאס המפרש הגדול32 שלהם. אבל הכתובים הן המה יעידון הנרצה בהם.

האמנם כדי שתבוא על אמתת פירושם ראוי, שתתעורר בה על דברים:

האחד – מה ענין הנבואה הזאת במקום הזה. כי אם עדיין ישעיהו לא נתנבא על חורבן בית יי' וגלות ירושלים – לא הראשון ולא השני, איך נאמר שניבא על גאולתו ועל נחמתו העתידה?

והב' – אם תחילת הנבואה הזאת בעניני משיח צדקנו הוא בפסוק (ישעיה יא, א) "ויצא חוטר מגזע ישי", והכתובים הקודמים אליו הם מענין סנחריב אשר קדם זכרו, למה אם כן היה הפסק הפרשה (ישעיה י, לג) מ"הנה האדון יי' צבאות". והיה ראוי שיהיה33 מ"ויצא חטר מגזע ישי".

והג' – למה יחס משיח צדקנו אל 'ישי' ולא אל 'דו'ד, שהיה התחלת המלכים והנביא קרא למשיח צדקנו בשם 'דוד', שנאמר (יחזקאל לז, כה): "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", ולא זכר ישי גם, שפעם יקראהו הכתוב כאן "חטר", פעם – "נצר" ופעם – "שרש ישי" (יא, א-י).

הארבע – בפסוק "ונחה עליו רוח יי'", שזכר ששה שלמויות: חכמה ובינה, ועצה וגבורה, ודעת, ויראת יי'. ולא הזכיר שאר המידות המשובחות כענוה ומשפט שפלות הרוח, וכבישת היצר. ועוד, שלמה כלל כל אותם ששת השלמויות בשלוש רוחות: רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יי', ולא זכר בכל אחד ואחד מהם? גם לא זכר "רוח משפט ורוח בער", כמו שזכר ישעיהו (ישעיה ד, ד) עצמו במקום אחר.

הה' – באמרו (ישעיה יא, יא) "יוסיף יי' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר" וגו'. ולמה קרא הגאולה העתידה שנית, כי בערך אל יציאת מצרים ועליית בבל תהיה היא שלישית ולא שנית?

ועתה שמע פירוש הנבואה הזאת על בורייה. הנה בספרים המדוייקים אשר לנו, מצאנו ראינו הפסק והתחלת הפרשה בפסוק "הנה האדון יי' צבאות מסעף פארה במערצה" (ישעיה י, לג), ולכן ראוי שנאמין שמשם תתחיל הנבואה העתידה הזאת, ואף שתהיה התחלת הפרשה ב"ויצא חטר", לא יתחלף הפירוש בענינה.

וענין קישורה עם הנבואות הקודמות הוא בשני פנים: הראשון, שאחרי שזכר למעלה גלות עשרת השבטים על ידי סנחריב ואחרי כן נזכרה מפלתו ומפלת עמו שהגלו אותם, ראה האל יתברך להודיע לנביא מה יהיה אחרית אלה, האם ישובו על אדמתם בזמן מהזמנים. ולכן נסמכה הפרשה הזאת להודיע ש"אדון ה' צבאות" יעשה בשאר האומות באחרית הימים יותר ויותר ממה שעשה בסנחריב שיכרות אותה בידו החזקה, כי זה הוא המכוון כ"מסעף פארה במערצה". ורמי הקומה שהם המלכים ושרי האומות34 יהיו גדועים ונכרתים והגבוהים בארצותם לגוייהם יושפלו. ולפי שתהיה השחתת האומות וחורבנם אלו עם אלו בחרבם ובקשתם ומתוך כך וכך יתגלה, מלך המשיח וימלט עמנו. לכן אמר: "ונקף סבכי היער בברזל" (ישעיה י, לד), שימיתו ויהרגו אלה לאלה ומתוך כך הלבנון שהוא בית המקדש, כמו שאמר הנביא (זכריה יא, א): "פתח לבנון דלתיך"; "באדיר יפול" (ישעיה י, לד), שהוא הקב"ה אדיר במרום ה', שתחזור האבידה לבעליה או ביד מלך מלך המשיח שנקרא 'אדיר', שנאמר והיה אדירו ממנו ומשלו מקרבו יצא. ולזה סמך ויצא חטר מגזע ישי" (ישעיה יא, א), ואז ישובו השבטים משביים, כמו שבא בפרשה "יוסף ה' שינית".

ואופן השני מהפירוש הוא, שבתחילת הנבואה ראה הנביא חורבן ירושלים ובית ה' וגלות בני ציון היקרים, ועל זה אמר: "הנה האדון ה' צבאות מסעף פראה במערצה". רוצה לומר, שהקב"ה יחריב ירושלים החזקה ורמי הקומה שהם בני יהודה ילכו בגלות גדועים. "ונקף סבכי היער" (ישעיה י, לד), שהוא משל לחוזק ירושלים יפול ביד נבוכדנצאר מלך בבל שהיה קשה כברזל, והלבנון שהוא בית המקדש יפול ביד אותו מלך בבל האדיר. ואולי אמר: "ונקף סבכי היער כברזל" – על חורבן בית ראשון; "והלבנון באדיר יפול" – על ענין חורבן בית שני שנפל ביד רומי אדיר וחזק. ואחרי שיעד על החורבן, יעד על הגאולה באמרו: "ויצא חטר מגזע ישי". והנה יחס מלך המשיח אל ישי, אם לפי שישי היה צדיק גמור ולא חטא מימיו, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת נה, ע"ב), שמת בעטיו של נחש, שהכונה בו שמת בגזרת האדם הראשון לא בעבור חטאו, ולכן יחס המשיח אליו, לפי שהיה מעוטר ביראת השם כישי.

והיותר נכון הוא, שהנביאים קראו למלך המשיח דוד, כמו שאמר (יחזקאל לז, כה): "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", ומפני זה לא אמר כאן "ויצא חטר מגזע" דוד שיורה שיבוא מזרעו, כי הוא נקרא כשמו, ויהיה כאילו הוא עצמו. אבל אמר: "חטר מגזע ישי", כאילו הוא דוד שיצא מגזע ישי אביו. ואמרו: "ונצר משרשיו יפרה", רוצה לומר שיקום נצר אחד משרשי ישי – והם דוד ושלמה בנו, כי מלך המשיח יבוא מהם ויתדמה להם במידות ובדעות שנמצאו בשורשים השלמים ההם.

והנה הזכיר הנביא עשר תארים שימצאו במלך המשיח, שהם תנאים הכרחיים שמציאותו, שאי אפשר שימצא בלתם:

התנאי הראשון – מיוחסו ומשפחתו. רוצה לומר, שיהיה מזרע בית דוד מגזע ישי החסיד ונצר משורשיו – דוד ושלמה האלהיים. והיה זה לפי שיעקב אבינו נתן הממשלה והמלכות באומה אל שבט יהודה, כמו שאמר (בראשית מט, י): "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", והשם יתברך בכל משפחות בית יהודה בחר בדוד עבדו35. ולא היה הייעוד שתמיד יהיה כסאו לעד, ומפני זה יחוייב שיהיה המושיע מזרעו ולא מזרע אחר עד שישב במקומו ובכסא דוד36 ויקרא כשמו. והתנאי הזה מבואר הוא, שלא נתקיים בבית שני, לפי שלא היו שמה המלכים מבית דוד כי אם פעם מן החשמונאים מזרע אהרן הכהן, ופעם משאר השבטים וגם מן הגרים בהורדוס ובזרעו, שהיתה אמם אדומית.

התנאי השני הוא במדרגת נבואתו, שמלך המשיח נביא במדרגה עליונה, וכמו שאמר (ישעיה יא, ב): "ונחה עליו רוח יי'". ואמר (שם, ג-ד): "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים". וכן אמר זה הנביא עצמו (ישעיה מב, א): "הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי נתתי רוחי עליו".

וגם התנאי הזה לא נתקיים בחזקיהו מלך יהודה, כי לא היה נביא וכל שכן שלא נתקיים בבית שני, שנסתלקה מהם הנבואה ורוח הקודש.

התנאי הג' מחכמתו, כמו שאמר (ישעיה יא, ב): "ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יי'". וגילה הנביא בזה המאמר דרוש אמתי והוא, שכאשר נתבונן נמצא עם השלמויות השכליות דבקים ונמשכים אחריהם חסרונות. האחד, שהאיש השלם בעיוניות יסבול ידיעת המדיניות, לפי שבהיות השכל האנושי טרוד בעיוני תמעט השגתו במעשי. והחיסרון השני הוא, שנמצא תמיד השלם בשכל המעשי בעצותיו ותחבולותיו, שלא יהיה גבורה בחוזק האברים. כי כמו שזכר הפילוסוף37 על המעט והזרות ישלים הטבע אדם אחד בכוחות הגופניות והשכליות יחד. והחסרון השלישי הוא שהשלם בחכמה ובעיון ומפליג בו ימצא על הרוב נוטה מדרך האמונה התוריית, ועל זה אמר שלמה (קהלת ז, טז): "ואל תתחכם יותר למה תשתומם".

ויעד הנביא כאן, שמלך המשיח בשלמות חכמתו להיותה בדרך נס לא ימצאו עמה אחד מהחסרונות האלה, כי הוא בהשתלמו בשכל העיוני ישתלם גם כן בתבונה, שהוא פועל השכל המעשי, ועל זה אמר (ישעיה יא, ב) "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה". רוצה לומר, שברוח אלהין קדישין38 ועל דרך הפלא ימצא בו רוח, שיכלול יחד החכמה העיונית והבינה המעשית.

גם לא ימצא בו החיסרון השני, כי יהיה רוחו "רוח עצה וגבורה", כלומר שבהיותו בעל עצה ונבון תחבולות יקנה39, יהיה גיבור כארי40. גם לא ימצא בו החיסרון השלישי, כי בהיותו שלם ברוח דעת תתחבר בו גם כן יראת ה'.

הנה בזה זכר שלמות חכמתו. ולהיותה נכללת בשלושת הסוגים האלה זכר שלושת הרוחות41 בלבד, ולא זכר רוח משפט ולא שמות אחר, לפי שהיתה הכונה לספר שלמותו בחכמה ולא לדבר אחר.

וגם התנאי42 המופלא הזה לא נמצא בימי חזקיהו ולא באנשי בית שני, כי הוא מיוחד ומסוגל להמצא במלך המשיח.

התנאי הרביעי הוא שיהיה מלך המשיח כובש את יצרו ונבדל ונפרד מהתאוות הגשמיות. וידוע, כי מחמשת החושים החיצוניים היותר גס ועב מהם הוא חוש המישוש, אשר לגסותו חרפה לנו ובו נפלו אזהרות העריות כולן. ואחריו בגסות הוא חוש הטעם שהוא גם כן מישוש מה, אלא שהוא מיוחד בדברים הנטעמים, ובו נפלו האזהרות המאכלות אסורות. ושני החושים האלה לא יוחסו בספרי הקודש לאלוה יתברך מפני גסותם, כמו שזכר הרב המורה43 והנביאים כולם, גם החכמים השלמים היו מתרחקים מהם מפני חרפתם כי רבה היא. אמנם החוש השלישי שהוא הריח, הוא יותר רוחני ולכן ישיג מושגיו בהתרחקו מהם ויוחס אליו יתברך, כמו שאמר (בראשית ח, כא): "וירח ה' את ריח הניחוח". והנאת החוש הזה הוא דבר נאות למלכים ויועצי ארץ44, כמו שאמר ממשל (שה"ש ה, א): "באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי", עד שנזכר בדברי הימים (ב' טז, יד) בסיפור מיתת אסא מלך יהודה "ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד, וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרוקחים במרקחת מעשה, וישרפו לו שרפה גדולה עד למאד".

ואמנם שני החושים הנשארים, שהם הראות והשמע הם יותר רוחניים, ולכן ישיגו מוחשיהם ממרחק יותר רחוק. והיו שני החושים האלה יותר מתיחסים ומיוחדים להשגת החכמה. וכל זה אמר שלמה (משלי כ, יב): "אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם". ולהיות חוש השמע יותר מיוחד, לזה אמר (שם טו, לא): "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין".

הנה אם כן, מחמשת החושים שנים מהם מישוש והטעם – הם גסים ועבים; ושניים מהם הראות והשמע – דקים רוחניים; וחוש הריח – באמצעי ביניהם. ולכן זכר הנביא כאן, שמלך המשיח לא די שלא היה נטייתו אחרי שני החושים הגסים כשאר בני אדם, אבל אף בענין ה'ריח' שהוא יותר דק מהם, לא ישתמש ממנו ביתר המלכים לתכלית התענוג וגסות הרוח כי אם לעבודת השם יתברך, וזהו אמרו (ישעיה יא, ג): "והריחו ביראת ה'".

וזכר שאף משני החושים הדקים הרוחניים לא ישפוט בהם כל כך, וזהו: "למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" (שם), וכמו שיתבאר התנאי החמישי בענין המשפט שיהיה מלך המשיח רודף צדקה ומשפט, וכמו שאמר עליו זה הנביא עצמו (מב, א-ד): "נתתי רוחי עליו ומשפט לגוים יוציא"; ואמר: "ישים בארץ משפט ולתורתו איים ייחלו". להגיד שיהיה בעל משפט לא לבד בקרב עמו, כי אם גם בכל האומות. ועתה ביאר שעם היות כפי הדין אין לו לדיין, אלא מה שעיניו רואות, וכפי מה שישמע מטענות הבעלי דינים ומעדות העדים, הנה מלך המשיח "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" בני אדם, כי הוא יידע הדברים כפי אמתתם מדרך הנבואה ורוח הקודש, וכיד אלהיו הטובה עליו45 ישפוט "בצדק דלים" (ישעיה יא, ד), בענין המשפט וענין התוכחה, והלימוד יוכיח "לענוי ארץ" (שם).

וזכר הדלים והעניים וכל שכן העשירים וגדולי ארץ. והענין כולו, שיהיה משפטו תמיד מסכים אל האמת. וכבר אמרו בשלמה שהיה מכיר בפני הבעלי דינים מי שהיה משקר, והיה משפטו אלהי ובזה הדרך או בשלמות יותר גדול, זכר שיהיה במלך המשיח (ראש השנה כא, ע"ב)46.

וגם התנאי הזה לא היה בחזקיהו, כי אף על פי שהיה חכם לא היתה ידיעתו נסיית אלהית וכל שכן שלא נמצא כזה בבית שני, שהשחית כל בשר את דרכו47 ורבו הפריצים ומלאה הארץ חמס48.

והתנאי הששי שימצא במלך המשיח הוא, בעל הנסים והנפלאות אשר יעשה שלא כמנהג הטבעי, כי בסיבת דבקותו באלהיו ובכוח נבואתו יעשה אותות ומופתים, וכמו שניבא יואל הנביא (יואל ג, א-ג): "והיה אחרי כן49 אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו'. ונתתי מופתים בשמים ובארץ". כי לפי, שבחורבן בית המקדש נסתלקה הנבואה ומעשה הנסים כמאמר המשורר (תהלים עד, ט): "אותותינו לא ראינו אין עוד נביא", לכן היה משורת הדין שבשוב יי' את שיבת ציון50 ישובו שני החסדים האלה לקדמותם, רוצה לומר הנבואה והפלאות. ולכן אחרי שזכר הנביא בכאן שמלך המשיח יהיה בו רוח נבואה זכר גם כן שיעשה אותות ומופתים, וזהו: "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיה יא, ד). רוצה לומר, שלא יצטרך להילחם עם האומות לא בחיל ולא בכוח51, כי הוא "בשבט פיו" יכה הארץ, והמדינה שתמרוד בו ואם איש אחד52 יחטא "ברוח שפתיו ימית" (שם) אותו רשע ויכלהו. והענין שעל פי דברו ותפילתו על גוי ועל ממלכה53 ירד אש אלהים מן השמים54 וישרפהו, או תבקע האדמה55 ותבלעהו, או ימיתהו הארי והנחש ושאר שלוחי ההשגחה, כמו שהיה ענין אליהו כאמרו (מלכים ב א, י): "אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך". וכן נאמר באלישע (שם שם ב, כד): "ויקללם בשם יי' ותצאן שתים דובים מן היער" וגו'.

וגם התנאי הששי הזה מבואר שלא נתקיים בחזקיהו, ולא בימי בית שני.

התנאי השביעי הוא רוב השלום שיהיה בארץ בימי מלך המשיח. ולפי, שהמלחמות בין בני אדם או בסיבת חמדם לגזול זה לזה או לחלק האמונות והדתות, לכן אמר (ישעיה יא, ה): "והיה צדק אזור מתניו" – כנגד החמדה; וכנגד חילוף הדתות והאמונות אמר: "והאמונה אזור חלציו". רוצה לומר, שלא יהיה חמס ושוד בארץ, כי הצדיק ידבק במלך המשיח כאילו הוא "אזור מתניו", או יחזור אל העולם כולו שיתרבה בו הצדק והמשפט והשלום. וגם כן לא יהיה בין בני אדם חילוף אמונות, כי תהיה האמונה "אזור חלציו". ובסיבת הסכמת העולם בצדק ובאמונה יתבטלו המלחמות ולא ירעו איש לאיש, וזהו אמרו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיה יא, ו), שהוא משל לאנשים המשתררים בעולם הטורפים והחומסים, שבימות המשיח ישבו בשובה ונחת56 עם החלשים57 בקרב הארץ58, וזהו אמרו: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את יי'" (ישעיה יא, ט). רוצה לומר, שהאנשים לא ירעו אלו את אלו, לפי שתמלא "הארץ דעה את ה'" בשלמות האמונות, ותהיה כל מגמתם להשלים נפשותם לא לרשת משכנות לא להם59.

וכבר כתב הרב המורה60 שהרעות הנופלות בבני אדם מקצתם לקצתם, הם כולם מפאת הסכלות והעדר החכמה, כמו שהסומא מפני שהוא נעדר הראות יכשל בכל מקום ויעשה בזולתו חבורות פצע כן בני אם מריעים זה לזה מפני סכלותם. ולכן סיפר כי "לא יריעו ולא ישחיתו", למה? "כי מלאה הארץ דעה את יי'".

האמנם חכמים אחרים פירשו61 הכתובים האלה כפשוטיהם, כשיברא השם חדשה בארץ62, שיהיו הדברים כפי מה שהיו בתחילת הבריאה, כי האריה לא היה אז טורף, וכן שאר החיות והעופות הדורסים, שאם לא היה כן היו נפקדים המינים הנבראים כיון לא נבראו, אלא זכר ונקבה. ותיבת נח תוכיח על זה. ויהיה אם כן פירוש הכתוב, שבימות המשיח ישובו הדברים לאיתנם הראשון, שלא יטרפו הטורפים ולא יהיו נטרפים על ידי הבעלי חיים הפתיים, אבל ישובו כולם בשובה ונחת63.

וזכר שהפלא הזה יהיה בארץ ישראל בלבד לא בכללות העולם, והוא אמרו (ישעיה יא, ט): "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". והיה התכלית הנס הזה להורות על רוב השלום לא בלבד בין אנשים, כי אם גם בין בעלי חיים בלתי מדברים. ולמה יקשה על הרב המורה לפרש הייעוד הזה כפשוטו, והנה יעדה התורה (דברים ז, כ): "וגם את הצרעה" וגו'. וכתיב (ויקרא כו, כב): "והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם"; "כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל" (דברים כח, מב). ובייעודים הטובים אמר (ויקרא כו, ו): "והשבתי חיה רעה מן הארץ", ואמר (הושע ב, כ): "וכרתי להם64 ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה". ונאמר (איוב ה, כג): "וחית השדה השלמה לך".

וזהו כולו ממה שיורה, שברצות יי' דרכי איש גם65 בעלי חיים הטורפים המזיקים לא יזיקוהו, לפי שהם כלי השגחתו וחטא ממית ולא ערוד ממית, כמו שאמר השלם רבי חניניא בן דוסא (ברכות לג, ע"א). ומי שיכחיש זה מה יעשה לענין דניאל "בגובא די אריותא" (דניאל ו, יז)? האם יפרשהו גם כן על צד המשל, אלא שהסבר כפשוטו. ולכן שנו בתורת הכהנים66 (ויקרא כו, ו): "מעבירם67 מן העולם. רבי שמעון אומר משביתם שלא יזוקו, אמר רבי שמעון אימתי הוא שבחו של הקדוש ברוך הוא68? בזמן שיש מזיקין ואינם מזיקים הבריות, או בזמן שאין מזיקים בעולם. וכן הוא אומר "מזמור שיר ליום השבת" – למשבית מן המזיקים שלא יזוקו. וכן הוא אומר (ישעיה יא, ו): 'וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ' וגו' ". ובין לרבי יהודה בין לרבי שמעון פסוקים אלו כפשוטם הם.

וכבר אמרו במשנה אבות (ישעיה ה, ה), שמעולם לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ומה המונע שלא יהיה כך ויותר מזה לימות המשיח שתמלא הארץ דעה את יי', ובהיות האנשים יודעים ריבונם ועובדים אותו ישבית חיה רעה מן הארץ.

והנה הידיעה בהפכים69 אחת ואם במצרים לרשעת פרעה וסכלותו בדרכי השם בא הערוב על הארץ70 ושכל אותם לימות המשיח שתמלא "הארץ דעה את יי'" (ישעיה יא, ט), מי המונע שיסור רוע הבעלי חיים המשחיתים? והסתכל אמרו (ישעיה שם, ז): "ואריה כבקר יאכל תבן", כי גילה בו הנביא דבר אמתי, והוא שאכילת הבשר מוליד בנפש האוכל תכונה רעה – אכזריות חימה ושטף אף71, עד שמפני זה היו הבקר והצאן וכל בעלי חיים האוכלים עשב הארץ72, אם לח ואם יבש כתבן הם שלמים וכן רבים "לא ירעו ולא ישחיתו" (ישעיה שם, ט), וכן בעופות הציפורים, והתורים ובני היונה והתרנגולים, לפי שהם נזונים מהעשבים והחיטה – אינם דורסים ולא טורפים זולתם. אמנם בעלי החיים הטורפים והעופות הדורסים הם כולם ניזונים מהבשר, ולכן בהם מהאף והזדון והאכזריות הנמרץ. ובעבור זה כשנתן הקדוש ברוך הוא רשות לנח ולבניו לאכל בשר, אמר (בראשית ט, ה): "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", שחשש שמפאת האכזריות והזדון אשר יקנו ויתילד בהם מאכילת הבשר יהרוג איש את אחיו73. ולכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (חולין פד, ע"א), שלא יאכל בשר אלא לתיאבון, ולכן ייעד הנביא כאן, שכדי שהבעלי חיים לא "ירעו ולא ישחיתו" (ישעיה יא, ט) יעשה השם, שהאריה כבקר יאכל תבן, כי בהיותו ניזון מהתבן ולא מבשר בעלי חיים – לא יהיה בו אכזריות, ולא יטרוף טרף, ולא ירע ולא ישחית.

והנה התנאי הזה בין שיהיה ענינו השלום המופלג בכל פאות היישוב, או שיהיה בין הבעלי חיים גם כן, כפשט הכתובים מבואר נגלה שלא נתקיים בימי חזקיהו, וכל שכן שלא היה ולא נברא בזמן בית שני, שנתרבו אז הקטטות והמלחמות.

והתנאי השמיני הוא שידרשו העמים למלך המשיח ויכנעו תחת ידו, וכמו שניבא הזקן74 (בראשית מט, ל): "עד כי יבא שילו75 ולו יקהת עמים". ואמר ישעיהו (ישעיה מב, ד) עצמו "עד ישים בארץ משפט ולתורתו איים ייחלו", ועל זה אמר כאן שמלך המשיח שהוא "שורש ישי" (ישעיה יא, י) היוצא ממנו, יעמוד "לנס עמים" שיביטו בו וילמדו ממעשיו וילכו באורחותיו, כמו שיביטו בנס המלחמה ללכת אחריו במחנה, וזהו: "אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד" (שם).רוצה לומר, שלא יקנה הכבודות והמעלה מן המלחמות אשר יעשה, כי הם ידרשו אותו, ומנוחתו מן המלחמות תהיה אליו כבוד.

והנה קרא למלך המשיח "שרש ישי", עם היות שלמעלה קראו "חטר" ו"נצר", לפי שלמעלה ביאר יחוסו ומשפחתו לבית אבותיו76, שיהיה כבן ישי וכדוד עצמו, ולכן קראו "חטר" היוצא מהגזע ונצר, שהוא הענף הגדול. אמנם כאן יעד שיאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, ובערך הבנים שיעמדו ויצאו ממנו קראו "שרש ישי", כי הוא יהיה לבניו 'שורש' היחס כמו שהיה ישי 'שורש' לכל מלכי יהודה. ואפשר שכיון עוד בזה, שבתחילת מלכותו יעלה כיונק וכענף ואחר כך יתרבה ויתגדל במלכותו עד שיהיה 'שורש' גדול.

וגם התנאי הזה בידוע שלא נתקיים לא בימי חזקיהו ולא בבית שני, כי לא באו מלכי האדמה77 וגוייהם לדרוש אותם, כי אם להחריבם.

התנאי התשיעי שימצא במלך המשיח הוא, שיקבץ נפוצותינו ויביא "נדחי ישראל" (ישעיה יא, יב), והם עשרת השבטים שהגלה מלך אשור ולא שבו עד הנה78, וגם "נפוצות יהודה" שנפוצו בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני כולם יקבצם וימלוך עליהם, וכמו שניבא יחזקאל בנבואת העצים (יחזקאל לז, טו-כח), כמו שיתבאר בזה המאמר. ועל זה אמר כאן (ישעיה יא, יא): "יוסיף יי' שנית ידו לקנות את שאר עמו".

והנה קרא הישועה העתידה "שנית" בערך79 ליציאת מצרים, לפי שגאולת בבל לא היתה גאולה שלמה כי אם פקידה חלושה, וכמו שאמר (ירמיה כט, י) למלאת שבעים שנה לחרבות ירושלים "אפקוד אתכם". וגם בזה תשובה למינים80 שפירשו הגאולה הזאת רוחנית לנפש ולא גשמית כפשוטה. כי הנה הנביא אמר (ישעיה יא, יא): "יוסיף יי' שנית", והוא המורה שתהיה הגאולה העתידה שנית ליציאת מצרים ולאותם הנגאלים עצמם, ומתדמה אליה מכל צד מה שלא תתדמה לפקידת בבל81, ולא לגאולה נפשיית.

והדמויין שביניהם הם חמישה והם הבדלים עצמיים בין גאולת מצריים לפקידת בבל. אחד, שבגאולה מצרים נגאלו כל ישראל ולא נשאר מהם שם אחד, ואמנם בפקידת בבל לא שבו כל השניים עשר שבטים, אלא מעט מזער82 מבני יהודה ובנימין שעלו לבבל. השנית, שבגאולת מצרים יצאו משעבוד לחירות מוחלט, אמנם בבית שני היו משועבדים תמיד, פעם לפרס ומדי, פעם ליון, ופעם לרומי. השלישית, שכאשר יצאו ממצרים זכו לארון וכרובים ונבואה ואורים ותומם ואש מן השמים, אבל בבית שני נעדרו מכל הדברים הקדושים ההם83. הרביעית, שבגאולת מצרים נעשו בקרב ישראל נסים ונפלאות רבים ועצומים שהיו נעשים במקדש בקרב ישראל84, אמנם בפקידת בבל בבית שני אותותינו לא ראינו85. החמישית, שביציאתם ממצרים כשמלכו המלכים היו משבט יהודה דוד ושלמה והבאים אחריהם. אמנם בבית שני לא מלך מלך משבט יהודה ומזרע דוד כלל, ולכן לא היתה פקידת בבל כגאולת מצרים ולא מתדמה אליה.

אמנם הגאולה העתידה תתדמה לכל הדמויים ההם לגאולת מצרים. כי הנה יתקבצו שמה השבטים כולם ויצאו לחירות המוחלט, ותחול בהם הנבואה ושאר הקדושות כולם, ויתרבו האותות והמופתים וימלוך עליהם "שרש ישי" ומבן דוד. ולהיות הגאולה העתידה דומה לגאולת מצרים קראה הנביא בזה לשון קנין "לקנות את שאר עמו" (ישעיה יא, יא), לפי שישראל הם חלק הקדוש ברוך הוא וחבל נחלתו86 והאומות החזיקו בהם, ולכן יוסיף השם לקנותם כאשר קנה אותם ממצרים מיד פרעה87. ואין פירוש הכתוב שיקנה השם "את שאר עמו" אשר נשאר באשור ובמצרים, אבל פירושו שיקנה אותם שנשארו מאשור וממצרים ומיתר הארצות אשר זכר שהלכו שם בשביה, ואתם שנשארו מה באי זה מקום שנשארו יקנה אותם.

והנה זכרם כפי מה שגלו, כי אמרו (ישעיה יא, יב): "ואסף נדחי ישראל", הם השבטים שהגלה מלך אשור. ולכן אמר בהם "נדחי", לפי שגלו כולם יחד אל פאה אחת. ואמר: "ונפוצות יהודה יקבץ" – על גלות בית ראשון וגלות בית שני. כי לפי שנתפזרו בכול קצוות הארץ88, ולא הלכו כולם אל פאה אחת כגלות שמרון, לכן אמר עליהם "נפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ" (שם). ולא זכר בנימין, לפי שדבר מראשי הממלכות – מלכות ישראל ומלכות יהודה, ולא השבטים שנכללו תחתם.

ואפשר לפרש בענין "ונשא נס" (שם) באופן אחר, והוא, שהנה במדבר ציוה הקדוש ברוך הוא על הדגלים. והיה דגל מחנה יהודה קדמה מצד הפנים, ודגל מחנה אפרים ימה מצד האחורים. והיה על זה קנאה ביניהם יען היו בני האמהות בדגל מחנה יהודה, ובדגל אפרים היו בני הגבירות, עד שאולי מזה נולד מה שנמשך מחילוק המלכויות, מלבד הסיבה שזכר הכתוב שמה. אמנם עתה בימות המשיח יהיו כולם לעם אחד וגוי אחד90 ולא יחלקו עוד בחלוקים שונים, ועל זה אמר: "ונשא נס לגוים". כי לא יהיו שמה נסים ודגלים הרבה מתחלפים, כי אם נס אחד בלבד ודגל אחד מורה על התאחדות האומה, ועל אחדות האלוה. ואף על פי, שיתקבצו בני יהודה ובני ישראל יחד לא ישובו לכסלותם וקנאתם, כי אז בלי ספק תסור קנאת אפרים שהיתה בדגלים ובשאר הדברים, ודבר המלוכה שהיו מקנאים בבני יהודה91. ואמרו (ישעיה יא, יג): "וצוררי יהודה יכרתו" אין הכונה שיכרתו מן העולם, כי הם שאר שבטי ישראל, אלא שיכרתו ויסורו מהיותם סוררים והוא אמרו: "אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצור את אפרים" (שם), רוצה לומר שלא ידחק אותו.

וביאר איך יבואו לארץ ישראל הנדחים והרחוקים ואותם אשר בארצות המערב שהם בכלל "איי הים", ועל זה אמר (ישעיה יא, יד): "ועפו בכתף פלשתים ימה", ומלת 'ועפו' היא מלשון 'עופפות'92, יאמר שבמהרה יבואו אותם הרחוקים דרך ימה "בכתף פלשתים", שהוא משל לאניות הגינובי"סי והויניצי"אני שהם מזרע פלשתים, והם יביאו את ישראל ממערב למזרח ויביאו אותם באניה בלב ים93, ואחרי כן הם יחדיו יבוזו את בני קדם.

ואחרים פירשו94, שאפרים ויהודה שזכר ילכו בתנועה קלה ומהרה בהתעופפות לארץ פלשתים, שהיא "ימה". רוצה לומר למערב ארץ ישראל, וכן הם יחדיו יבוזו את בני קדם שהם האומות היושבות במזרח של ארץ ישראל, וכן יהיה משלוח ידם אדום ומואב העומדים מפאה אחת, כי ישלחו יד בהם לקחת את ארצם, וכן בני עמון העומדים מפאת אחרת יהיו משמעתם, רוצה לומר נכנעים ונשמעים ליהודה וישראל.

והנה אלה האומות אדום עמון ומואב נאסרו ארצותם מלפנים לישראל. אם מואב דכתיב (דברים ב, ט): "אל תצר את מואב"; ואם עמון דכתיב (שם שם, יט): "וקרבת95 מול בני עמון אל תצורם"; ואם אדום דכתיב (שם שם, ה): "אל תתגרו בם וגו' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר". האמנם לימות המשיח מפני שהם הרעו לישראל בגלותם, הותרו להם ארצותם כולם, ואלה הם הקיני והקניזי והקדמוני, שנזכרו במתנתו של אברהם ולא ירשו ישראל את ארצם.

וגם התנאי הזה מבואר שלא נתקיים לא בבית ראשון ולא בבית שני, כיון שאותם הארצות לא נכבשו לישראל עד הנה96, והן עתידות להכבש.

התנאי העשירי הוא שיעשה השם לימות המשיח 'נס' דומה לקריעת ים סוף שעשה על ידי משה, והוא אמרו (ישעיה יא, טו): "והחרים יי' את לשון ים מצרים" – שהיא נילוס שנכנס בים. וקראו 'לשון', לפי שהוא קצת מהים שיכנס הנהר בו כדמות 'לשון', וזהו: "הניף ידו על הנהר", כי הים הוא מקום מים מלוחים והנהר מקום מים מתוקים. ומלת 'בעים' – הוא לשון חוזק97 יאמר, שיחריבהו ויגזרהו בחוזק רוחו וגבורתו "לשבעה נחלים", כדי שיעברו בהם הבאים בשבעת הגלויות שזכר למעלה: "מאשור וממצרים ומפתרוס" וגו' (ישעיה יא, יא), באופן שידרוך ישראל בתוך הנחל ההוא בנעלים מבלתי שיחלצם כהולך ביבשה. ולפי שכתוב זה בה 'לשון' ים באמרו (ישעיה יא, טו): "והחרים יי' את לשון ים מצרים". ובא גם כן לשון 'נהר' באמרו: "והניף ידו על הנהר".

הוקשה על מפרשים98 אי זה מהם יבקע ויחרב, אם ים מצרים או נהר אחר. ויונתן תרגם ה'נהר' הזה – נהר פרת הסמוך לארץ ישראל. ולדעתי יחרים שניהם – נילוס ונהר פרט דרך לעבור גאולים99. והיותר נכון כפי הפשט הוא שיעד הנביא כאן על שני דברים: האחד, ש"יחרים יי' לשון ים מצרים" (שם), רוצה לומר נילוס שיחרב וייבשו מימיו, ובזה תהיה הרעה גדולה1 למצרים, כי משם יבואו תבואותיה כולם. והשני, שיניף ידו על הנהר בחוזק רוחו, כלומר ברוח חזק כמו שאמר בים סוף (שמות יד, כא): "ויולך יי' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה". וכן הוא באמת פירוש "בעים רוחו". ובזה האופן יכהו "לשבעה נחלים", כדי שישראל ידרוך ויעבור בו ביבשה בנעלים, ויהיה הנהר ההוא מסילה. רוצה לומר, דרך סלולה גלויה ומפורסמת "לשאר עמו אשר ישאר מאשור" (ישעיה יא, טז), כאשר היה ים סוף מסילה ודרך לעבור בו ישראל בעלותם ממצרים.

ואמנם למה אמר: "אשר ישאר מאשור", ולא זכר שאר האומות והמלכיות, חשבו המפרשים שהדין שווה בכולם2. אבל האמת הוא שאמר זה על עשרת השבטים אשר הגלם מלך אשור לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי שהם אחרי נהר פרת. ולכן ייעד שיקרע השם הנהר ההוא כדי להביאם.

והתנאי הזה גם כן מבואר הוא שלא נתקיים עד הנה3. ואמר הנביא, שבזמן התשועה ההיא יאמרו ישראל "אודך יי' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א). רוצה לומר, כפי אורך הגלות אמרתי נגזרתי4, אבל עתה שגאלתני, אודך ואזמר את שמך אף על פי שאנפת בי, כיון ששב אפך ותנחמנו5.

ולפי שישראל כשיצאו ממצרים היו יראים מהמצרים אמר שלא יהיו ישראל עתה כן, אבל יאמרו "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד" (ישעיה יב, ב).

ולפי שישראל על הים אמרו בשירתם "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" (שמות טו, ב), ניבא הנביא שגם עתה יאמרו ישראל "כי עזי וזמרת יה יי' ויהי לי לישועה" (ישעיה יב, ב), כי בהיות הגאולה העתידה הזאת שנית ליציאת מצרים ומתדמה אליה, היה ראוי שאותם דברי השירה עצמם ששוררו שמה ישוררו עתה גם כן.

ולפי שישראל בצאתם ממצרים קבלו את התורה אמר עתה כנגד זה "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" (ישעיה יב, ג). רוצה לומר, אתם עתה לא תקבלו תורה חדשה "ממעיני הישועה", אבל תלמדו התורה שלכם מפי הנביאים והחכמים, שהם "מעיני הישעוה", כמו שתרגם יונתן – 'מבחירי צדיקיא'. וציוה הנביא כדרך עצה לאנשי הגולה, שאז ישוררו ויזמרו אותו מזמור שסידר דוד המלך להעלות את ארון האלהים שהוא "הודו ליי' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" (ישעיה יב, ד). ונתן טעם למה ישוררו באמרו: "הזכירו כי נשגב שמו", רוצה לומר 'הזכירו' המזמור ההוא, לפי שבו היה "נשגב שמו" של הקדוש ברוך הוא מפי הנביאים בהעלותם את ארון השם, וחתם גם עתה שתעלו את ארון האלהים ותבוא בקרבכם שכינת השם, "זמרו יי' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ" (ישעיה יב, ה), שהיא הגאולה העתידה הכוללת. כי בעבור, שתתפרסם בכל העולם ונהרו אליה כל הגוים, אמר: "מודעת זאת בכל הארץ", ואל ירושלים בפרט אמר: "צהלי ורוני יושבת ציון, כי גדול בקרבך קדוש ישראל" (ישעיה יב, ו). רוצה לומר את בת ציון צהלי ורוני יותר מכל האומות הנכנסות תחת כנפי השכינה, לפי שבך תשרה השכינה האלהית, ועתה יגדל בקרבך קדוש ישראל, שהוא השם יתעלה בהשרותו שכינתו בציון, וגדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון.

הנה התבארה הנבואה הגדולה והעצומה הזאת בעשרה תנאיה באר היטב6, והותרו הספקות אשר העירותי בה והוכחתי תוכחת מגולה שעניניה ותנאיה אי אפשר לדרשם על חזקיהו ודורו, ולא גם כן על דור בית שני, ושהם עתידים בהכרח להתקיים בביאת משיחנו מהרה יגלה. והוא מה שרציתי פה לבאר.

פרק ג

הנבואה השלישית היא בפרשת "הוי ארץ צלצל כנפים מעבר לנהרי כוש" (ישעיה יח, א), ושאר הפסוקים עד "משא מצרים" (ישעיה יט, א).

והנבואה הזאת פירשוה ראשוני מפרשי הנוצרים על מלך מצרים, שהיה שולח מלאכים למלך ישראל להבטיחו שיהיה בעזרו כנגד מלך אשור, ולא היה כן. אמנם אחרוני המפרשים הודו ולא בושו, שהכתובים לא יסבלו הפירוש הזה ופירשו אותם על עשרת השבטים, שהגלה סנחריב לחלח וחבור, נהר גוזן וערי מדי ששלחו מלאכים בזמן בית שני לדעת מה נעשה מבני יהודה.

וגם על זה אי אפשר שיתישבו פשוטי הכתובים. אמנם המפרשים7 שלנו פירשו אותם לעתיד לבוא על ענין גוג ומגוג, ואני זאת בריתי8 אותם שלא אשא פני איש9, אבל אתנהלה לאטי לרגל10 הכתובים לבא על אמתתם.

וראוי ראשונה לדעת מה ענין הפרשה הזאת בזה המקום, כי הוא התחיל "משא דמשק" (ישעיה יז, א) ולמה הביא בתוכו הנבואה הזאת שאינה מענינה. ולכן אומר שלא נאמרה הפרשה הזאת על מלחמת גוג ומגוג, ושאין פירוש "קו קו" (ישעיה יח, ב) מלשון "נטה קו לא השיב ידו מבלע" (איכה ב, ח), וגם לא מלשון 'קיא' (איכה ג, מה), כמו שפירשו רש"י. אבל שכוש ואותם האומות אשר הם מעבר לנהרי כוש היו כולם ממשלת סנחריב והוא היה המולך עליהם, והמה בקצוות היישוב לפאה הצפונית.

ולפי שהנביא זכר למעלה מפלת סנחריב וכל לאומיו שמתו בדרך נס על אשר שלחו ידם בישראל, כמו שאמר: "לעת ערב והנה בלהה בטרם בקר איננו זה חלק שוסינו וגורל לבוזזינו" (ישעיה יז, יד), לכן סמך אליו פרשת "הוי ארץ צלצל כנפים" וגו' (ישעיה יח, א), להודיע שיהיה הפלא ההוא ממפלת סנחריב שגור בפי כל בני אדם מהאבות אל הבנים עוד כל ימי הארץ11 ההיא, עד שבזמן קיבוץ הגלויות בקצוות הארץ ההיא, כשישמעו בני אדם תשועת ישראל ישלחו שלוחיהם בספינות דרך ים12 לבשר את ישראל ולהכנס באהבתם, כי יפחדו אם לא יעשו כן שיקרה להם כמו שקרה לסנחריב ואל עמו, שיצא מלאך יי' ויהרגם, ולכן ימהרו אלה לשלוח מלאכים לפניהם.

והנה קרא לארץ ההיא "ארץ צלצל כנפים" בעבור רוב הצל אשר בה מפאת האילנות הגדולים אשר על הנהרות, כמו שהיום הזה מעידים אנשי מלכות פורטוגאל ההולכים שמה, וכל דרכם הוא על הנהרות. ויש משני עברי הנהרות אילנות גבוהים עד לשמים, והם רבי הענפים והעלים עד שעושים על הנהרות צל ארוך גדול מאד. וספינות הנוצרים עוברים בנהרות תחת אותם צללים שחופפים את הנהר כמו ענפים. ולכן נקראה ארץ צלצל כנפים ונתיחסה לנהרים, כמו שאמר: "מעבר לנהרי כוש" (שם), לפי שעל הנהרות יהיו הצללים.

ואמר הנביא כקורא אליהם מרחוק "הוי ארץ צלצל כנפים" (שם), שבזמן ההוא יהיה "שולח בים צירים" (ישעיה יח, ב). רוצה לומר, שלוחים מלשון "ציר נאמן לשולחיו" (משלי כה, יג), וישלחום "בכלי גומא" (ישעיה יח, ב) שהם הספינות שלהם על פני המים13. והסתכל אמרו "בכלי גומא", שגם זה מפי השמועה למדנו שבשפת אותם הנהרות נולדים קנים גדולים ועבים מאד מאד, ואנשי הארץ14 ההיא יקחו קנה אחד מהם ויחקקוהו ויפסלוהו ויעשו ממנו ספינה שיכנסו בה ארבעה אנשים ויותר 'אל מאדיאש'. וזה מנהגם בכל ארץ כוש. ועל זה באמת נאמר כאן "ובכלי גומא על פני מים", כי הקנים הם מין ממיני ה'גומא' הגדלים על שפת הנהר.

ואמר שיאמרו לאותם השלוחים "לכו מלאכים קלים" (ישעיה יח, ב). רוצה לומר, שילכו בקלות אל ישראל שהוא הגוי שהיה עד עתה ממושך וממורט מן העמים, ועתה יהיה "עם נורא" מכאן והלאה עד עולם15. כי הנה אמרו מי הוא הרצון כמו "מן הוא", וכן כשנזכר זה אחרי כן בפסוק (ישעיה יח, ז) "בעת ההיא יובל שי" נאמר "ומעם נורא מן הוא והלאה" (ישעיה יח, ב). ואמרו שיהיו "עם נורא" משם והלאה על דרך מה שאמר משה רבינו עליו השלום (דברים כח, י): "וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך", ויגידו עוד מתארי עם ישראל דבר רשום וגדול מאד באמרם "גוי קו קו ומבוסה" (ישעיה יח, ז), והוא באמת מלשון 'תקוה ובטחון', רוצה לומר גוי שהיה לו תמיד תקוה רבה באלהיו אף על פי שהיה במבוסה. ושלל והכנעה אשר "בזאו נהרים ארצו" שהוא משל למצרים שמשלו בישראל ובארצו, פעם מאדום ופעם מישמעאל, כי עם כל זה היו מקווים בני ישראל תמיד לישועת יי', כמו שנקראו על זה "אסירי התקוה" (זכריה ט, יב). ואפשר שישלחו מלאכים הקלים להביא מארצם את ישראל אשר נפוצו שמה ולהשכינם על אדמתם, ויהיה לכו המלאכים הקלים (ישעיה יח, ב). רוצה לומר לכו להביא הגוי הממושך והממורט שהוא הגולה ביניהם, והוליכו אותם "אל עם נורא מן הוא והלאה" (שם), שהוא ישראל היושבים על אדמתם.

ואמר "כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו" וגו' (ישעיה יח, ג), להגיד כי לא לבד מעבר לנהרי כוש יהיה זה, אבל גם בכל קצוות העולם ובכל פינותיה כאשר השם יתעלה ישא את נסו וישמיע קול שופרו יראו וישמעו אותו לרוב פרסומו.

הנה התבאר, שענין זאת הפרשה מסכים עם הנבואה הראשונה שזכרתי מ"נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים וגו'. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יי'" וגו' (ב, ב-ג). והוא עצמו מה שניבא צפניה "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יי' לעבדו שכם אחד. מעבר לנהרי כוש עתרי בת פוצי יובילון מנחתי" (צפניה ג, ט-י). וזה לנו עד גדול שמה, שנזכר כאן "מעבר לנהרי כוש" ב"ארץ צלצל כנפים" (ישעיה יח, א), ופסוק (ישעיה יח, ז) "בעת ההיא יובל שי ליי' צבאות", הוא עצמו מה שזכר צפניה, ש"מעבר לנהרי כוש עתרי בת פוצי יובילון מנחתי". רוצה לומר, שיובילו שי למורא16.

האמנם מהו זה 'נס' וקול ה'שופר' (ישעיה יח, ג) אשר זכר כאן, אין ראוי שיעלה על לב אדם שהוא כפשוטו. כי מכת הנמנעות הוא שירימו 'נס' או יתקעו 'שופר' במקום מן המקומות שיראו וישמעו אותו, בכל כדוריות מקומות הארץ הרחוקים והקרובים. אבל ראוי שיפורש באחד משני אופנים:

האחד, שהוא רמז לקבוץ הגלויות17 ותשועת ישראל שידמה בענינו לנשיאות הנס בהרים ולתקיעת השופר, כשיעשו אותם לקיבוץ האנשים ולקרוא אותם. וכפי זה הפירוש יהיה מאמר הנביא אחרי זה "כי כה אמר יי' אלי אשקטה ואביטה במכוני" (ישעיה יח, ד), כביכול שבזמן הגלות אין לו יתעלה מנוחה והשקט, כמו שאמר: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט" (ישעיה סב, א). אמנם "כנשוא נס" לקיבוצם "וכתקוע שופר" (ישעיה יח, ג) לתשועתם, יאמר יתעלה אשקטה ואנוח ואביט במכוני18. רוצה לומר, אשגיח בירושלים ובית המקדש שהוא מכוני, כמו שאמר (שמות טו, יז): "בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת יי' מקדש יי' כוננו ידך", ואמר (מלכים א ח, יג): "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים".

וההבטחה ההיא19 תהיה "כחום צח עלי אור" (ישעיה יח, ד), רוצה לומר כשמש הבהיר, כי הוא יקרא חום להיות מחמם. ולכן נקרא גלגל החמה ואור הוא המטר, כמו "יפיץ ענן אורו" (איוב לז, יא)20. ונקרא 'אור', לפי שיתחדש המטר מניצוץ השמש המכה במים ומעלה האיד הלח. והיה ענין זה המשל, כמו שלפעמים יבא גשם שוטף יחריב הדשאים והצמחים, וכשיפסק ויבא אחריו שמש צח, אז טוב להם, ככה השם יתעלה יביט על עמו ועל ארצו ומכונן אחרי היותם שטופים חרבים ומתמעטים בגלות. וכן דמה השגחתו "כעב טל בחום קציר" (ישעיה יח, ד). רוצה לומר, שכאשר יעשה חום גדול ששורף העולם בזמן קציר וירד טל ביום ההוא, יפסק החום וינוחו בני אדם21, ככה תבוא לישראל מנוחה גדולה בזמן הגאולה אחרי היותם שרופים באש כסוחים22 בצרות הגלות.

ואמר: "כי לפני קציר כתם פרח" (ישעיה יח, ה) – על האומות שקודם שתגמר מחשבתם הרעה להחריב את ישראל ולכלותם מעל פני האדמה, ילקו הם ויחרבו. ודימה מחשבתם לזריעה באמרו: "כי לפני קציר", רוצה לומר קודם שיקצרו המלילות שהם ישראל, ויכרתו אותם כשיתום הפרח ועדין הבוסר מתחיל לגמול, שכל זה משל לקודם שתגיע מחשבתם לתכלית כוונתם לכלות את ישראל, הנה אז השם יתעלה יכרות "הזלזלים", שהם היונקות הרכות יכרות אותם במזמרות. וכן הנטיעות שהם הענפים או הפארות החזקות, שהם נטועות ומתפשטות לכאן ולכאן, שהוא כולו משל למלכים הגדולים וקטנים, לכולם "הסיר התז" (ישעיה יח, ה). רוצה לומר, כרות יכרות אותם השם יתברך, ואותם הרשעים יהיו נעזבים כולם יחד "לעיט הרים ולבהמת הארץ" (שם), כי לרוב רשעתם לא יהיו נתנים לקבורה, ותהיה קללתם כל כך, שאפילו הבהמות ימאסום ולא ירצו לאכלם. ועל זה אמר: "וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ23 עליו תחרף" (ישעיה יח, ו). כי 'תחרף' הוא מלשון (איוב כז, ו) "יחרף לבבי מימי24". וסמך לזה "בעת ההיא יובל שי ליי' צבאות עם ממושך ומורט" (ישעיה יח, ז), להגיד שבעת ההיא, כשהאומות חרוב יחרבו – תהיה תשועת ישראל וגאולתו השלמה, והשי והמנחה שיביאו לפניו יתברך הוא עמו ה"ממושך ומורט", שיביאו אותם אל ארצו, וכמו שאמר דניאל אחרי שזכר חורבן האומות "ובעת ההיא ימלט עמך" (דניאל יב, א), כמו שפירשתי במעין י"א מ'מעיני הישועה'. וכן אמר יחזקאל אחרי שסיפר מלחמת גוג ומגוג, שנאמרה באמת על חורבן האומות כולם, כמו שביארתי במקום הנזכר25 אמר: "עתה אשיב את שבות יעקב" וגו' (יחזקאל לא, כה). זהו האופן הראשון מהפירוש בכתובים האלה.

והאופן השני מהפירוש הוא, שרצה בזה הנס על הנס, והפליאה אשר יעשה השם יתעלה באחרית הימים בזמן קיבוץ גלויות, והוא נס תחיית המתים, שבאמצעותו יכירו וידעו כל יושבי תבל26 אמתת אמונת אלהות השם יתעלה, ויקראו בשמו, וכמו שביארתי ביאור רחב במאמר 'צדק עולמים'. ועל אותה הפליאה אמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו" (ישעיה יח, ג) – שהוא נס תחיית המתים; "וכתקוע שופר תשמעו" – שהוא פרסום הפליאה ההיא והתבהלות בני אדם עליה.

ולפי שתהיה התחייה בכל פאות היישוב, לכן בכל גלילות הארץ יקראו בשם יי'. כי בראותם המתיהם קמים מקברותיהם קוראים בשבם יי' ומפרסמים אמתת אמונתו, ילמדו הם גם כן לקרוא כולם בשם יי' ולעבדו שכם אחד27. ואמנם אם יקומו כל המתים שכבר מתו, או קצתם, או בלבד צדיקי ישראל, ומהו חומר התחייה וצורתה ותכליתה, אין ביאורו ממה שיאות בזה המקום, ואנכי מלאתי ידי ליי' בו בחיבור הנזכר28. ועל זה אמר הנביא כאן "כי כה אמר יי' אלי אשקטה ואביטה במכוני" וגו' (ישעיה יח, ד). כי מלת 'אלי' בפסוק הזה מורה, שהנביא על עצמו אמרו שאמר לו השם יתעלה על עצמו שימות וישקוט מהמיית העולם הזה, כי ההשקט האמתי הוא עם המוות, וכמו שאמר (איוב ג, יג): "כי עתה שכבתי ואשקוט", ואחרי המות "אביטה במכוני" (ישעיה יח, ד), שהוא הגוף שהוא משכן הנפש. ואמר שהנפש אשר תחול על הגוף בזמן התחייה לא תחול בו, כמו שתחול בילדים בלתי נשלמת ותצטרך אל הגדול והלמוד, אבל היה זה "כחום צח עלי אור" (ישעיה יח, ד). רוצה לומר, שהמקבל יהיה מוכן כאור הבהיר, והיורד עליו שהוא הנפש יהיה "כחום צח", רוצה לומר, כשמש הצח בגבורתו.

ולפי שישעיהו אחרי זה דמה ענין התחייה ל'טל', באמרו: "כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל" (ישעיה כו, יט), ולכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת פח, ע"ב)29: טל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו את המתים. לכן אמר הנביא "כעב טל בחום קציר" (ישעיה יח, ד). והסתכל המשילו יום התחייה ל"חום צח" ול"חום קציר", שהוא השמש. כי כן אמר הנביא מלאכי מדבר על זה (מלאכי ג, יט-כ) "כי הנה היום בא בוער כתנור וגו' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה", שיהיה שם החום והשמש האלהי ללהט את הרשעים ולהשמיע ישועה לצדיקים. ולכן אמר אחר זה, להגיד עונש הרשעים ביום ההוא ומתי תהיה הפליאה העצומה הזאת, "כי לפני קציר כתם פרח" (ישעיה יח, ה). רוצה לומר, קודם שיהיה תכלית העולם וחורבנו, ובהיות ישראל בגלות שהוא ה'פרח' קרוב לכליה המוחלטת. וזהו "כתם פרח" יראה השכר לצדיקים, ועל זה אמר: "ובוסר גומל יהיה", נאה ו'גומל' מלשון 'גמול'. רוצה לומר, יצא נץ השכר והגמול, וזה כנגד הצדיקים. וכנגד הרשעים אמר: "וכרת הזלזלים במזמרות וגו'. יעזבו יחדו לעיט ההרים ולבהמת הארץ" (יח, ה-ו), שהאומות המרשיעות הגדולים עם הקטנים יכרתו ממשלתם וחרוב יחרבו30 מן העולם ויהיו נעזבים למאכל העופות "עיט ההרים ולבהמת הארץ", וגם המה ימאסו אותם, וזהו "וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף" (ישעיה יח, ו), כמו שפירשתי. כי לא אמר "וקץ" – על זמן הקיץ, ו"תחרף" – על זמן החורף, כמו שפירשו המפרשים31, ומדברי חכמינו זכרם לברכה הוא32, ומכאן למדנו, שעונש רשעים בגיהנם שניים עשר חודש קיץ וחורף. אבל הדבר כולו כפשוטו, רוצה לומר שפגרי הרשעים המתים במלחמותם אלו עם אלו, יהיו מושלכים על פני תבל ארצה33, וכמאמר זה הנביא עצמו "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר" (ישעיה סו, כד), כי מפני אותו "דראון" וסרחון מופלג אשר יהיה בהם – ימאסו אותם ויברחו מהם כל העופות והבהמות.

ומפני שתהיה תחיית המתים סמוכה לזמן קיבוץ הגלויות, לכן אמר הנביא אחרי זה "בעת ההיא יובל שי ליי' צבאות" (ישעיה יח, ז), כי הוא חוזר למעלה אל "ארץ צלצל כנפים" (ישעיה יח, א), שיובילו שי "ליי' צבאות". והשי הוא, שיובילו בני ישראל הדרים ביניהם שהוא עם "ממושך ומורט" (ישעיה יח, ז), כמו שתיאר אותם למעלה, וזכר שיובילו אותם "אל מקום שם יי' צבאות הר ציון" (שם). רוצה לומר, אל מקום הר ציון אשר שם נגלה יי' צבאות, כי יבואו שמה עמהם, כמו שאמר: "בית יעקב לכו ונלכה באור יי'" (ישעיה ב, ה). והוא על דרך מה שאמר זה הנביא עצמו "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה ליי'" (ישעיה סו, כ).

הנה התבאר מזה, שהנבואה הזאת מקושרת בענינה עם הפרשיות אשר קדמו ממפלת סנחריב. וכפי ענינה אי אפשר שיפורשו לא על זמן בית ראשון, ולא על זמן בית שני, כי לא באו מעולם מלאכים מנהרי כוש עם ישראל לירושלים. וזה ממה שיוכיח שהיא עתידה להתקיים בביאת משיחנו.

פרק ד

הנבואה הרביעית בפרשת "משא מצרים הנה יי' רוכב על עב קל" וגו' (ישעיה יט, א), ושאר הפרשיות עד "שבשנת בא תרתן אשדודה" (ישעיה כ, א).

וראוי שנשאל בענין הנבואה הזאת דברים יישירונו להבינה על אמתתה.

ראשונה – החורבן הזה שנזכר כאן ממצרים על ידי מי היה? כי הנה הכתוב לא פירשו, ואמר בלבד "וסכרתי את מצרים ביד אדונים קשה ומלך עז ימשול בם" (ישעיה יט, ד). ולא ידענו מי היה המלך הזה, אם סנחריב, או נבוכדנצר, או אלכסנדרוס מוקדון, או אנטיוכוס, או רומי, כי כל אחד מהם כבש את מצרים. או אם יהיה החורבן הזה עתיד להיות, ואם סנחריב שהלך לכבוש את מצרים ואת כוש ולקח שללם, ומשם בא על ירושלים כשהיתה המגפה במחנהו, כדברי המפרשים34, או אחד משאר הנזכרים, יקשה אמרו: "ונשתו מים מהים ונהר יחרב35 ויבש", וכל מה שיעד על היאור ועל הדייגים ועובדי פשתים, שהיה חורבנה כל כך אם לא שיאמרו שהוא משל, כי לא נזכר מזה דבר בסיפורי חורבנה כאילו פסק מהם הנהר. והוא בלתי מתיישב, לפי שרוב הפרשה מדבר בזה גם "ביום ההוא יהיה מצרים כנשים... והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא" (יט, טז-יז) הוא דיבר, שאין לו ענין, כי אף על פי שסנחריב ילך על מצרים ויישב ממנה שבי36 בדרך כל הארץ, מאן דאלים גבר37 למה היה "מצרים כנשים"? ומה היא "תנופת יד יי'"? ולמה היה תהיה "אדמת יהודה" "לחגא" בעבור מפלת סנחריב? והנה מפלתו לא נזכרה כאן בפרשה, ואם זה החורבן הוא מנבוכדנצר, או משאר המלכים לא יהיה ענין למאמר "והיתה ארץ יהודה למצרים חגא", כי מלת 'חגא' אינה באמת מלשון פחד, כי אם מלשון חג ומועד. ומאמר "יחוגו וינועו כשיכור" (תהלים קז, כז) הוא גם כן מזה השימוש, לפי שבחג יתנועעו האנשים וירקדו בשמחתם, או יהיה חג מלשון 'סיבוב' כמו "היושב על חוג הארץ" (ישעיה מ, כב), וכמחוגה יתארהו, לפי שיהיה מלשון 'פחד'.

ושנית באמרו: "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען, ונשבעות ליי' צבאות" וגו' (ישעיה יט, יח). כי איך יתכן שנחשוב, שהמצרים אשר בארץ מצרים ידברו שפת כנען שלא נסו לדבר בה, וישבעו ליי' צבאות, והיה להם מזבח וידעו את יי'"ועבדו זבח ומנחה ונדרו38 נדר ליי' ושלמו"? והנה הדברים האלה כולם הם הם גופי תורה, ומתי מצינו לא בחורבן סנחריב ולא בחורבן נבוכדנצר ולא בשאר החורבנות, שנתגיירו המצריים והיו כישראל ממש לכל דבר, כי עם היות שסנחריב הוליך עמו ממצרים ומכוש אוכלוסים רבים אסורים באזיקים ואת כל שללם, וכאשר באה מפלתו לקח חזקיהו את השלל ופטר את האסורים39, והם שמחו ותמהו מהפלא ההוא והשתחוו לחזקיהו, וכמו שאמר: "יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים אנשי מדה, עליך יעבורו, ולך יהיו אחריך ילכו באזיקים, יעבורו ואליך ישתחוו, אליך יתפללו אך בך אל ואין עוד אפס אלהים" (ישעיה מה, יד).

הנה עם כל זה לא נודה, שנתגיירו וכל שכן שלמדו לשונם לדבר שפת כנען ושהיו נשבעים ליי', וענין המזבח והזבחים נדר ונדבה, כי זה כולו לא נזכר בכתוב, אבל אמרו כנגד חזקיהו "אליך ישתחוו אליך יתפללו" שהיו משתחוים לפניו, לפי שפטרם והיו אומרים "אך בך אל ואין עוד" (ישעיה מה, יד), כמו שאמר נעמן שר צבא מלך ארם לאלישע (מלכים ב ה, טו). ולא יתחייב מזה שילמדו הלשון ויזבחו ליי' ויעשו מזבח ועולות, ושאר הדברים אשר זכר.

ועוד, כי אם היה כל זה על ענין סנחריב, שהביא "יגיע מצרים וסחר כוש" (ישעיה מה, יד), ושבאים כדברי סדר עולם והמפרשים40, למה לא אמר על כוש כמו שאמר על מצרים מאחר שכולם ראו אותו נס ופטרם חזקיהו. והיה ראוי שיהיו גם כן חמש ערים בארץ כוש מדברות שפת כנען ונשבעות ליי' ועשות מזבח ועולות, כמו שזכר במצרים. אבל כל זה בלי ספק הוא דבר שאין לו שחר בפשט בכתובים.

ושלישית מה יהיה ענין "ביום ההוא תהיה מסלה ממצרים אשורה, ובא אשור במצרים ומצרים באשור ועבדו מצרים את אשור" (ישעיה יט, כג). ואם היו הייעודים האלה אשר זכר נמשכים ממפלת סנחריב כדעת המפרשים41, יקשה למה אחרי מפלתו תהיה האהבה והאחוה בין מצרים ואשור, עד שיבואו זה בזה ויותר היה ראוי להיות ביניהם שנאה וקטטה בעבור מה שעשה אשור, כל שכן שיעבדו מצרים את אשור אחרי שמת גיבורם וכל מחנהו, שיותר ראוי שיתעוררו מצרים לנקום נקמתם מאשור.

ורביעית באמרו: "ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה... ברכה בקרב הארץ" (ישעיה יט, כד). והנה מלכות יהודה אחרי שהגין הקדוש ברוך הוא עליה, והציל אותה מיד סנחריב היה ראוי, שתהיה "ברכה בקרב הארץ", אבל מצרים שכבשה ושלל שללה42 למה תהיה "ברכה בקרב הארץ"? כי אף על פי שחזקיהו יתיר האסורים וישלחם, לא תמחה חרפתם ומתיהם בל יחיו רפאים43 שהרג סנחריב בל יקומו44, וכל שכן אשור שאף יי' חרה בהם45 ויהרוג במשניהם קפ"ה אלף בלילה אחד (מלכים ב יט, לה) על מה ועל מה תהיה "ברכה בקרב הארץ", שקללה תחשב לו, אף שקרא את מצרים עמי "ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל" (ישעיה יט, כה)? ולמה יקרא מצרים עם יי'46 ואשור ראש אויביו47 מעשה ידיו48 ויבורך מפיו? ואם יתעקש המתעקש שהיה זה למצרים בעבור שנתגיירו ובשמו ישבעו ותחת היות להם מזבח, מה נעשה לאשור שלא נזכר דבר מזה? ולמה יתברך האויב המקולל ההוא? הגם מפני זה כולו, הפרשיות האלה צעקו חוצה, שאין חורבן מצרים זה אחד מהנזכרים אשר עברו עליה, ואין המזבח ההוא בסיבת מפלת סנחריב ולא גם מחוניו הכהן, כי יהיה אם כן מזבח עבודה זרה, או לכל הפחות 'שוחט ומעלה בחוץ'49, והוא עוון פלילי50. ואיך ינבא ויעיד עליו כמבשר טובה וכבוד? ואיך יאמר עליו "והיה לאות ולעד ליי' צבאות בארץ מצרים, כי יזעקו אל יי' בפני לוחצים וישלח להם מושיעו ורב51 והצילם" (ישעיה יט, כ). גם אמר בענין הנגף "ושבו עד יי' ונעתר להם ורפאם" (ישעיה יט, כב), שמורה שהיו נענים בזכות המזבח ועולותיו.

אבל אמתת הנבואה הזאת היא עתידה לימות המשיח. וענינה, שבאחרית הגלות יתעוררו מלחמות עצומות בין אדום וישמעאל, ויעשו מלכי הנוצרים חורבן עצום במצרים והריגה רבה מאד. ועל זה יבואו האשורים וכל בני המזרח לנקום נקמתם ויעשו הריגה מושלמת בבני אדום, ובני אדום בהם גם כן.

ויש על זה עדים ברורים בנבואות. אם בדברי דניאל בסוף מראותיו במלחמת הנגב ומלך הצפון ושם נאמר (דניאל יא, מב): "וארץ מצרים לא תהיה לפליטה", וזו היא מלחמת גוג ומגוג, כמו שביארתי במעין 'יש אומרים' מ'מעיני הישועה'. ויחזקאל גם כן על חורבן מצרים זה העתיד להיות ניבא בפרשת "שא קינה על פרעה מלך מצרים" וגו' (יחזקאל לב, ב). ושם נזכר חורבן היאור ויבשו ומיתת הדגה, שנאמר: "בחרבות גבורים אפיל המונך עריצי גוים כלם, ושדדו את גאון מצרים ונשמד כל המונה. והאבדתי את כל בהמתה מעל מים רבים וגו' אז אשקיע מימיהם" (שם שם, יב-יד), וכמו שאבאר בעזרת האל במבשר החמישי נבואה52. ועל זה עצמו אמרו בפרק חלק (סנהדרין צח, ע"א): "אין בין דוד בא עד שיבוקש דג קטן לחולה53 ולא ימצא", לרמוז אל חורבן יאור מצרים העתיד, וכמו שביארתי במאמר 'ישועות משיחו' בעיון הראשון מהחלק השני, כי היה זה מקובל ביני54 הנביאים והחכמים כולם. ועל כן אמר ישעיה בנבואתו השנית שזכרתי "והחרים55 יי' את לשון ים מצרים". וזהו באמת ענין הנבואה הזאת "משא מצרים הנה יי' רוכב על עב קל" (ישעיה יט, א). כי אחרי שזכר למעלה נבואת "הוי ארץ צלצל כנפים" (ישעיה יח, א), שביאר בה שמעבר לנהרי כוש בכל ארץ אשורים, יכירו ויידעו בזמן התשועה יכולת השם יתברך וישובו אליו, סמך לזה "משא מצרים" (ישעיה יט, א), להגיד שבאותו זמן יבוא חורבן עצום במצרים, ומתוך כך ישובו גם הם אל יי' ויכנעו לתורתו.

תוכן העניינים

משמיע ישועה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה