משמיע ישועה· רבנו יצחק אברבנאל
המבשר השני (משה)
הקדמה
המבשר טוב השני משמיע ישועה הוא משה רבינו עליו השלום. וכבר נמצא ממנו בבשורה העתידה הזאת ד' נבואות:
פרק א
הנבואה הראשונה היא בפרשת 'עקב', באמרו (דברים יא, כא): "למען ירבו ימיכם וימי בינכם על האדמה" וגו'. והנה פשט הכתוב הזה מוכיח, שהיתה שבועת השם יתברך לאבות לתת לזרעם את הארץ מתנה תדירה בלי הפסק לנצח נצחים "כימי השמים על הארץ", כי כן נאמר לאברהם (בראשית יג, טו): "כי את הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם". רוצה לומר, מתמדת וקיימת עליהם תמיד מבלי שיגלו עוד ממנה. וידוע, שהשבועה הזאת לא נתקיימה בבית ראשון ולא בבית שני, כיון שלא ישבו על הארץ בתמידות, אבל גלו ממנה. ומפני זה יחוייב, שיבוא זמן שצדיקים יירשו ארץ1 וישכנו לעד עליה, וכמו שאמר הנביא (יחזקאל לז, כה): "וישבו עליה המה2 ובניהם ובני בניהם עד עולם", ושלא ילכו עוד בגלות ולא יסחו עוד מעליה. ובזה תתקיים השבועה הזאת.
פרק ב
הנבואה השנית היא בפרשת 'שופטים ושוטרים', שאחרי שציוה על שלוש ערי מקלט אשר יבדילו בארץ כנען אמר (דברים יט, ח-י): "ואם ירחיב יי' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך, ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך וגו' ויספת לך עוד שלש3 ערים השלוש האלה". והמצוה הזאת, היא עתידה וענינה, שהשם יתברך במראת בין הבתרים נתן לאברהם במתנתו הרחבה ארצות עשרת עממים, שנאמר (בראשית טו, יח): "ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית לאמר, לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני. ואת החתי ואת הפריזי" וגו'.
והנה ישראל לא ירשו בכניסתם לארץ כמו שנזכר בספר יהושע כי אם שבעת עממים4, לפי שראה השם יתברך שלא היה זכותם מספיק ליותר מזה, ולכן לא נתן להם המתנה היעודה כולה, וכמו שכתוב בפרשת ואתחנן (דברים ז, א): "כי יביאך יי' אליהך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גוים רבים מפניך, החתי והגרגשי, והאמורי והכנעני, והפריזי והחוי והיבוסי, שבעה גוים רבים ועצומים ממך". כי אין ראוי לחשוב, שתהיה מתנת הארץ לישראל כל כך קטנה ומועטת כאשר היא היום הזה וכאשר היתה בשבתם עליה, אבל היתה המתנה יותר גדולה מאד אם לא שהם בחטאתם לא זכו אליה אז.
ולפי שלא זכו לרשת הקיני והקניזי והקדמוני, והיו ישראל עתידים לירש אותם לימות המשיח, לכן אמר משה רבינו עליו השלום (דברים יב, כט): "כי יכרית יי' אלהיך את הגוים אשר יי' אלהיך נותן לך", עתה שהם שבעה עממים "שלש ערים תבדיל לך" (שם שם, כט), בתוך ארצך. רוצה לומר, שמלבד שלוש הערים אשר הבדלתי אני מעבר לירדן עוד תבדיל לך בארץ כנען לך שלוש ערים אחרות ויהיו כולם – שש ערים.
האמנם כאשר "ירחיב יי' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך" (דברים יט, ח), שההרחבה היא בירושת הקיני והקניזי והקדמוני, "ונתן לך את כל הארץ אשר" נשבע לאבותיך. כלומר, כאשר "תשמור את כל המצוה... לאהבה את יי' אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים" (שם טו, ה). רוצה לומר, כשימול לבם הערל וישובו אל השם, כמו שייעד הנביא על הגאולה העתידה (ירמיה לב, לט-מ): "ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים וגו'. וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם, להיטיבי5 אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי", הנה אז כאשר תהיה במעלת החסידות, שבעבור זכותך יתרחב גבולך ויתן לך האלהים6 ארצות עשרת העממים כולם יחד, אז תתחייב להבדיל עוד שלוש ערים אחרות באופן, שיהיו ערי המקלט כולם תשעה.
הנה התבאר מבלי ספק, שהמצוה הזאת עתידה להתקיים כיון, שירושת ארצות שלושת העממים: קיני וקנזי וקדמוני, שנשבע השם לאברהם לתת לזרעו לא נתקיימה בבית ראשון ולא בזמן בית שני, ולא נבדלו שלושת הערים ההם. ויתחייב אם כן, שתתקיים לעתיד לבוא בזמן קיבוץ הגלויות, כי איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם7.
פרק ג
הנבואה הג' בסדר נצבים בפרשת (דברים ל, א) "כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה" וגו', עד "כי תשוב אל יי'' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (שם שם, י).
וכמה מהספק ראוי שיפול אצל כל חכם לב8 במה שמצאנו, שברית הראשון בפרשת בחקותי אחרי זכרון הקללות בסופם באה נחמה בתקוות וזכרון הגאולה העתידה, כמו שאמר (ויקרא כו, מד-מה): ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו' וזכרתי להם ברית ראשונים" וגו'. אמנם בברית השני בפרשת "והיה כי תבואו" (שמות יב, כה), שנזכרו שמה קללות רבות ועצומות, לא נזכרה בסופם אחריהם נחמה כלל, ולא ייעוד הגאולה העתידה.
וכבר הוקשה זה9 מאד לחכמינו זכרונם לברכה10, ושלחו כתב בפי יונת אלם אל האלהי רבי שמעון בן יוחאי בהיותו במערה על זה, והוא השיבם דברים טובים נכוחים בדברים עמוקים על פי הקבלה, ואינם מזה המקום. אבל כפי הפשט האמתי אומר אני, שבקללות שבתורת כהנים נזכר נחמה אחריהם, לפי שנשלמו הקללות שמה בפרשת בחוקותי, אבל קללות ערבות מואב לא נשלמו בפרשת "והיה כי תבאו11" (שמות יב, כה). כי הנה מיד אחריהם באה הברית בפרשת "ויקרא משה אל כל ישראל" (דברים ה, א), ובפרשת אתם נצבים, כמו שאמר (שם כט, יא): "לעברך בברית יי' אלהיך ובאלתו", שהם כולם דברים קשורים זה בזה, עד "הנסתרות ליי' אלהינו", ושם נשלמות הקללות והברית.
ואחרי השלמתם12 באה הנחמה וייעד הגאולה העתידה בפרשת "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה וגו' (דברים ל, א), שהיא כלל תקוותנו ונחמתנו ותרופה כללית לכל צרותינו. ולכן באה הפרשה הזאת סמוכה לברית ולאלות אשר זכר, כדי לדבר על לבם, שבהיותם בכל כך מהצרות אשר ייעד – לא יתייאשו מן הגאולה, והוא אמרו: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה" וגו'. רוצה לומר, הברכות והקללות שנזכרו בפרשת (דברים כו, א) "והיה כי תבא" בבואם לארץ ובכיבושה ונצחון האויבים ודשנותה; ואם הגלות והחורבן שיהיה אחר זה, הנה בהכרח כאשר יבוא עליך כל זה תשוב אל יי'' אלהיך בכל לבבך13, והוא ישיב את שבותך ויקבץ נדחך.
האמנם ראוי לעיין למה באו לשונות התשובה כפולים בפרשה, אם מצד ישראל שאמר (דברים ל, א-ג): "והשבות אל לבבך... ושבת עד יי' אלהיך"; ואם מצד השם יתברך באמרו: "ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך", ששניהם, רוצה לומר תשובת ישראל והשבת השם יתברך אותם, נזכרו זוגות זוגות ומאמרים כפולים. גם כי אחרי כן נאמר עוד בפרשת (שם שם, ח) "ואתה תשוב ושמעת". ואמר עוד (דברים ל, י): "כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך". ובאו אם כן פסוקי התשובה משולשים ומרובעים.
וכבר הרגיש הרב רבינו נסים בראשון מהספקות האלה והשתדל להתירו, אבל בעיני לא הגיע הרב אל כוונת הפרשה ותוכה. וענינה באמת, שהאדם בעולם הזה כאורח נטה ללון14, והוא מתנועע במה שהוא מתנועע מיום הוולדו ועד יום מותו בזה הדרך העולמי אשר הוא הולך בו, וכמאמר דוד המלך עליו השלום (מלכים א ב, ב): "אנכי הולך בדרך כל הארץ". והנה בהליכה הזאת יובחנו שלושת גבולי התנועה בהכרח, והם: גבול מה שממנו התנועע שהוא מטיפה סרוחה15 מבטן אמו16; וגבול שאליו התנועע הוא להדבק באלהיו ולעמוד בהיכלו; והגבול האמצעי שבין הקצוות האלה, והוא כלל האמצעיים וההכנות אשר יעשה אותם האדם בחייו, כי הם המעברות אשר יעבור בהם בדרכו להגיע אל מקום חפצו ותכליתו.
ועל ההליכה וההדרכה הזאת במעשים המשובחים והאמונות האמתיות, נאמר בשלמים לשון 'הליכה': "ויתהלך חנוך את האלהים" (בראשית ה, כב); "את האלהים התהלך נח" (שם ו, ט), ולאברהם: "התהלך לפני והיה תמים" (שם יז, א); "האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו" (שם מח, טו); והודעת "להם את הדרך אשר ילכו בה" (נחמיה ט, יב). לפי, שכל חיי האדם ועסקיו הם הליכה, אם בדרך טוב ואם בדרך רע, וכמו שהאדם התועה בדרך אשר הוא הולך עיקר תעותו17 הוא, שבמקום שהיה לו ללכת תמיד פניו מכוונות כלפי המקום אשר הוא פונה שמה הפך אליו עורף ולא פנים18, ולכן כל עוד שילך יותר יתרחק יותר מתכליתו ומחוז חפצו, ככה האדם בעולם הזה יתיישר דרכו והליכתו כאשר ישים מגמת פניו אל המקום האלהים אשר הוא דורך אליו. ואמנם כאשר יטה פניו ויפנה אליו עורף, כוונתו אין ספק, שכל עוד שאורך ימים ושנות חיים19 יוסיפו לו יתרחק יותר ויותר מן המקום שהיה לו ללכת שמה, וכמאמר הנביא (ישעיה א, ד): "עזבו את יי' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור".
וידוע, שהאנשים הולכי ארחות עקלקלות20, כשירגישו בפתיותם וידעו שטעו מן הדרך, ושהם הולכים לצד המנגד, אין להם אופן ותחבולה לתקן את אשר עוותו בדרכם, כי אם לעזוב הדרך הרע אשר הלכו בו, ולקחת הדרך הסותר וההפכי אליו. וככה העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חושך, תרופתם האמתית שיעזבו אותו דרך הרשע ויחזרו ממנו, כמאמר הנביא (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו" וגו'. ועל זה באה הפרשה הזאת, ללמדנו ענין התשובה וסודה שהוא, שיעיין האדם בדרכו ואופן חייו, וכאשר יתעה מני דרך21 אלהים ישוב ממנו, ולזה אמר (דברים ל, א): "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה", שהברכה היתה הדרך הישר שנתן השם יתברך לישראל; והקללה הדרך המותעה22 שלקח לו האדם לסור מאחרי23 השם יתברך, שאז אין לו תקנה כי אם שישוב מאותו דרך מוטעה, ובמקום שהפך עורף לאלהיו ונתרחק ממנו, ישוב ללכת אחריו ובו יתדבק. ועל זה אמר: "והשבות אל לבבך" (שם), שיתן אל לבו שתעה מן הדרך24 וישוב מהדרך הרע, ואם תאמר שלא תדע לשוב אל הדרך הנכונה בהיותך מוטעה – הט אזנך ושמע25, כי תמיד קולו האלהי קורא אליך, שובה ישראל26, וזהו "ושמעת בקולו" (דברים ל, ב), רוצה לומר שישמע באותו 'קול' הקורא אליו, ויתמיד ההליכה לקול קריאתו הלוך וקרוב עד שיגיע עדיו.
והנה משה אדוננו, צופה ברוחו האלהי כל מה שעתיד להיות בגלותינו זה, וראה בבני ישראל שני חלקים או אמור שתי כתות: האחת, מאותם באורך הגלות מתוקף הצרות והשמדות יצאו מכלל הדת, וחלפו תורות עברו חוק ויתערבו בגוים27 ויעשו כמעשיהם. אבל על כל זה לבם בטוח ביי' ואמונתם שרירה וקיימת כדת משה וישראל, והם הנקראים אצלינו 'אנוסים', לפי שבאונס יצאו מכלל הדת והם במעשיהם הניכרים אשר יעשו אנוסים ומוכרחים. והחלק או הכת הב' מהאומה, הם ההולכים בתורת יי' ושומרים משמרתו28 ובשם ישראל יכנה תמיד, והם הנשארים מעט מהרבה. וכנגד שתי הכתות האלה אמר (דברים ל, א-ב): "והשבת אל לבבך... ושבת עד ה' אלהיך". כי באמרו: "והשבת אל לבבך" – רמז אל כת האנוסים, שאף על פי שחטאו – ישראל הם. ולפי, שמעשיהם הטובים והישרים ואמונתם היא בסתר ולא בגלוי מיראת העמים, לכן אמר: "והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך יי' אלהיך שמה" (שם). רוצה לומר, שבהיותו מעורב בגוים ונקרא בשמם, יתעורר בלבו ויקרא אל יי'29 בסתר לא בגלוי. ועל הכת הב' מהיהודים המפורסמים שעמדו תמיד בתורתם, ולא שינו טעמם וריחם לא נמר אמר: "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך" (שם), כי אלה יעשו המצוות וישמעו בקול יי' הם ובניהם בפרסום מבלי יראה, לפי שלא עזבו שם אלהיהם.
וכאשר הכתות האלו שתיהן כל אחד כפי אפשרותה ישובו אל יי', וילכו אחריו – הבטיח אדון הנביאים, שהוא יתברך יקרבם אליו והוא אמרו: "ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך" (דברים ל, ג). כי הנה אמר: "ושב יי' אלהיך את שבותך" – על כת היהודים הגמורים המחזיקים בבריתו בפרסום, שהם עומדים בשביה וגלות ועבדות, ועליהם אמר: "את שבותך". ואמר: "ורחמך", לפי שמפני צרותם בשבי יצטרכו לחנינה ורחמים. אמנם על הכת הב' מאשר יצאו מכלל הדת מפני אנסם אמר: "ושב וקבצך מכל העמים" ולא אמר בהם השביה והגלות, והם כיתר העמים בכבוד ובמעלה לא בשבי. אבל אמר שיקבצם במקום שהיו מפוזרים ומפורדים30 בהם מתחתנים עמהם, ועל אלו ואלו כולם אמר (דברים ל, ד): "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך יי'" וגו'.
והנה אמר "ושב יי' אלהיך" ולא אמר והשיב להגיד, שכמו שישראל ישובו מדרכם הרעה ללכת בדרך טובה, ככה השם יתברך ישוב מגזירתו, שהיתה להרע להם וישוב להיטיב אותם ולקבצם31.
וזכר שיביאם אל הארץ אשר ירשו אבותם ושלא יצטרכו לכבשה ז' שנים כמו שעשה יהושע. כי הנה השם יתברך יכבשנה לפניהם, וזהו "וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך" (שם שם, ו), כלומר שתהיה נחלתם וירושתם בארץ יותר ממה שהיתה לאבותיהם אשר ירשו ז' עממים בלבד, וגם הניחו מהם גוים רבים32 אשר לא הורישו, אבל בזמן הגאולה העתידה יירשו כל עשרת העממים, ויי' יאביד שריד מעיר33.
ולפי, שלא יפחדו עוד מגלות אחר יען וביען34 יצר לב האדם רע מנעוריו35, ואיש אין בארץ אשר36 יעשה טוב ולא יחטא37, בעבור זה יעד (דברים ל, ו): "ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך", באופן שיטה לבך תמיד לאהבה את יי' אלהיך בכל לבבך וכל נפשך למען חייך. רוצה לומר, כדי שלא תבא לגלות אחר ולא לקללות אחרות.
ורמז עוד באמרו: "ומל יי' אלהיך" וגו' – על כת פושעי ישראל האנוסים שזכרתי. שעם היות שיולדו על ברכי הגוים וילמדו ממעשיהם38, הנה השם יתברך ימול לבבם הערל וגם ערלת בשרם, לפי שלא היו קודם לזה נימולים ויעשה זה כולו באופן, שיגיעו למדרגת האהבה האלהית בכל לב ובכל נפש. וערלת הלב הזאת אשר זכר משה אדוננו אינו העדר הבחירה ושלילתה בימים ההם, כי האפשרות הוא מטבע הבעל שכל. אבל ענינו, שיראו כל כך מהנסים ומהנפלאות, שיעשה השם יתברך לעיניהם עד שמפני זה יכנע לבבם הערל39 ולא יטו עוד אל התאוות החומריות אשר הם הערלה באמת, כי אם אל השלמות והקדושה, ויהיו באותם הימים במדרגה אשר נולד בה אדם הראשון קודם שחטא, וכמו שאמר הנביא ירמיהו (ירמיה לא, ל): "הנה ימים באים נאם יי' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה" וגו'. ולכן בהיות להם בחירתם לא יבחרו כי אם בטוב, ולא יתאוה טבעם למה שאינו ראוי והיא ערלת הלב וביטול היצר, וזהו אמרו: "והייתי להם לאלהים והמה40 יהיו לי לעם. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו, לאמר דעו את יי', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (שם, לב-לג). וכן נאמר ביחזקאל (יחזקאל לו, כו): "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן" וגו', וכמו שיתבארו הפרשיות האלה במקומם. וזה שדרשו חכמינו זכרונם לברכה (שבת קנא, ע"ב): "והגיעו שנים41 אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קהלת יב, א) – אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה", לפי שלא יהיה בהם חפץ ותאוה לדבר רע והלב יתאוה תמיד הדברים הטובים והישרים, כפי השכל. ומפני, שישראל סבלו בגלות רעות רבות, לכן אמר משה רבינו אחרי זכרון גאולתכם: "ונתן יי' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך", והוא רמז לנקמה, שיקח השם מהם42. והרמב"ן כתב בויכוחו43, שאמר: "אויבך" – על הנצרים; "ושונאיך" – על הישמעאלים.
והנה אמר עוד (דברים ל, ח): "ואתה תשוב ושמעת בקול יי' אלהיך" וגו' – כנגד פושעי ישראל האנוסים אשר זכרתי, שהיתה תשובתם בלב, אבל לא היו עושים מעשה המצוות מפחד האויבים. לכך אמר אין ספק שיש לך לעשות תשובה מעליא44 יותר משאר הישראלים אשר לא נסוגו אחור, כי מפני שיצאת מכלל הדת ולא שמרת מצוות השם, ולא עשית אותם שנים רבות תצטרך עתה שאתה תשוב ותשמע בקול יי' דברי התורה ולמודה ועשית את כל מצוותיו, כי לא תהיה פטור מהם כאשר היית עד כה, והיא תשובה נוספת על מה שיצאו מחוק התורה האלהית.
ואמר עוד (דברים ל, ט): "והותירך יי' אלהיך בכל מעשה ידיך" לשתי כוונות: ראשונה, שלא יחשבו, שכמו שיצטרכו לעזוב דרך הגוים לענין שמירת המצוות, שגם כן יצטרכו לעזוב שאר הטובות והקניינים אשר קנו בגיותם, וגם הבנים אשר יולידו מבנות הגוים, כי זה לא יהיה כן, לפי שהקב"ה יותיר להם פרי בהמתם ואדמתם, וכל מעשה ידיהם לטובה. והכונה השנית היא, שלפי שזכר שישובו אל השם וידבקו בו שלא יחשבו, שיצטרכו להיפרד מממונם, ולעזוב האשה והבנים ולשבת יחידים בעניות וחוסר כל, ובסגוף הגופים ככומרי אומות העולם שאסרו על עצמם הנשים והבנים והממונות והקניינים כולם, על זה אמר: "והותירך יי' אלהיך". כלומר, שלא יאסור כל זה עליהם כדרכי הגוים, כי לא יחפוץ השם שיסתגפו ויתענו האנשים הדבקים בו, אבל "ישוב יי' לשוש" עליהם לטובה כאשר שש על אבותיהם, שהיו מושפעים בטובות הגופניות והנפשיות גם כן.
וכלל עוד בזה המאמר, שאז בזמן הגאולה "ישוב יי' לשוש" (שם) עליהם לטוב כאשר שש על אבותיהם בדבקות השכינה בתוכם, הארון והכרובים, הנבואה ורוח הקודש, ואש מן השמים, ושאר הדברים הקדושים כולם, שהיו עם אבותיהם במדבר עם המשכן ובבית המקדש אשר בנה שלמה. ונתן הסיבה למה יותיר להם יי' הטובות וההצלחות הגשמיות ההם אשר זכר ואמר שיהיה זה לפי, שידע יתברך, שלא יקרה להם מה שקרה לאבותיהם שברבות הטוב בעטו בו יתברך וסרו מאחריו, והם לא יעשו כן, כי ישמעו בקול יי' לשמור מצוותיו וחוקותיו, יען וביען45 תהיה תשובתם בכל לבבם, ובכל נפשם, ולכן יעמדו בצדקתם ולא ישובו לחטוא.
הנה התבאר פשט הפרשה הזאת על פי אמתתה, והותרו ספקותיה כולם ויצאו לנו ממנה שבעה46 לימודים כולם עתידים להיות לפי שלא נקיימו עד הנה:
הא' – שהשם יתברך בעצמו ישיב שבותינו, כמו שאמר (דברים ל, ג): "ושב יי' אלהיך את שבותך" ולא תהיה כפקידת בית שני, ששבו ישראל לאדמתם ברשיון כורש מלך פרס ומצוותו. ולכן לא התמידה ישיבתם בארץ להיותם על ידי ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז47, אבל לעתיד לבא הקב"ה בעצמו ישיב שבותנו. ולכן תהיה תשובתו קיימת בקיומו.
הב' – שהגאולה העתידה תהיה כוללת לכל שבטי ישראל מארבע כנפות הארץ48, כמו שאמר (דברים ל, ד): "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצץ יי' אלהיך" ולא תהיה כפקידת בית שני, שלא שבו בנים לגבולם, לא השבטים שהגלה מלך אשור, ולא בני ישראל ויהודה שהיו במצרים ובעמון ומואב צרפת וספרד, ושאר הארצות שלא שבו כי אם קצת עולי בבל והיו הפסולת והמעט שבהם.
הג' – שהגאולה העתידה תהיה לכל זרע יעקב וגם ליוצאים מכלל הדת, וכמאמר הנביא (ישעיה נט, כ): "ובא לציון גואל לשבי פשע ביעקב נאם יי'". כי "שבי פשע" – הם פושעי ישראל שישובו וידאגו מפשעם וגם זה לא היה בבית שני.
הד' – שבגאולה העתידה יהיו ישראל במעלה יותר עליונה ורמה ממה שהיו בבית ראשון בימי דוד ושלמה, וכמו שאמר (דברים ל, ה): "והטיבך והרבך מאבותיך" ולא כפקידת בית שני. שהיו בה תמיד משועבדים, פעם לפרס ומדי, פאם ליון ופעם לרומיים, ולא הגיעו למעלת אנשי בית ראשון.
הה' – שישוב השם יתברך להשרות שכינתו בתוכם, וכן נבואתו ויתר הקדושות שהיו בבית ראשון, שנאמר: "כי ישוב יי' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך" (שם שם, ט). כי הששון והערבות הוא בדבקות השכינה בהם, וכמו שאמר הנביא (זכריה ב, יד): "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך", ולא בבית שני שחסרו שמה הדברים הקדושים האלהיים ההם כולם.
הו' – שבגאולה העתידה לא ילכו ישראל עוד בגלות ולא ישובו לכסלה49 ולחטא, כמו שאמר (דברים ל, ו): "ומל יי' אלהיך את לבבך" וגו', מה שלא היה בבית שני שאז רבו הפריצים והרוצחים המינים והצדוקים כמו שכתב יוסף בן גוריון50 בספרו הז', שבגאולה העתידה יהיו אויבנו נכרתים ומקוללים ונענשים בכלל העונשים והמכות, כמו שאמר: "ונתן יי' אלהיך את כל51 האלות האלה על אויבך ועל שונאיך אשר רדפוך" (שם שם, ז) ולא כענין בית שני, שברוב הזמן גברו האויבים עליהם ורדף אותם החרב הרעב והדבר, עד כלותם אותם ואויבים חיים עצמו עתקו וגם גברו חיל52.
הנה הנבואה הזאת דבריה ברור מללו53 שהיא עתידה להתקיים. וכבר נתקשו ונתחבטו בפירושה חכמי הנוצרים, ומהם השתדלו לקיימה בפקודת בית שני וילאו למצוא הפתח54, ומהם באו לפרש על הגאולה הרוחניית שבענין הנפש. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם55, לפי שהאמת יורה דרכו שאם היו הקללות כפשוטם ונתקיימו ראוי שתהיה הגאולה כפשוטה ותתקיים גם כן.
על כן אמרתי, כמו שלא קם נביא עוד בישראל כמשה, ככה בייעוד הגאולה העתידה בבירור ובאימות – אחריו לא קם כמוהו.
פרק ד
הנבואה הרביעית היא בסוף שירת האזינו. וכבר כתבתי במרכבת משנה56 אשר לי בפירוש הפרשה, שבשירת האזינו היו ששה חלקים: האחד – חלק הקדמת השירה; והב' – חלק החסדים שקבלו מהשם יתברך; והג' – חלק החטאים והעוונות שחטאו ופשעו נגדו; והה' – חלק המחשבה שחשב השם לכלותם וחדל ממנה; והו' – הוא חלק הנחמה בנקמת האויבים וגאולת ישראל. תחילתו "הלא הוא כמוס עמדי" (דברים לב, לד), עד "וכפר אדמתו עמו" (שם שם, מג).
ופירוש הכתובים בחלק האחרון הזה שהוא הצריך לעניננו זה הוא שאל חשוב אדם, שנשכחו לפני הקב"ה רשעת האומות ותועבותיהם כיון שהם כל כך מצליחים בארצותם לגוייהם, כי באמת "הלא הוא כמוס עמדי57 חתום באוצרותיו" וכינוי הוא חוזר ל"חמת תנינים" (דברים לב, לג-לד) שזכר, שהוא רמז אל המעשים הרעים שעשו האומות לישראל ולאכזריותם ורוע פעולותיהם.
ואמר שאותו "חמת תנינים" שהם השקו את ישראל בגלות, הוא עצמו כמו עמו יתברך "חתום באוצרותיו", להשקות אותו אליהם מידה כנגד מידה ושתו ולעו58, והיו כלא היו, וכמאמר הנביא (איכה ד, כא): "גם עליך תעבור כוס תשכרי ותתערי". וביאר צורך החתימה ההיא אצלו יתברך באמרו (דברים לב, לה): "לי נקם ושלם", רוצה לומר לי תאוות הנקמה והשלום לעשותו אליהם בזמן הראוי אליו והוא לעת תמוס רגלם, כלומר לעת, שתתמלא סאתם59 וישלם זמן ממשלתם הנגזרת. וכענין שנאמר בדניאל (ז, יב): "וארכה60 בחיין יהיבת להון עד זמן ועדן". ואמר: "כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו" (דברים לב, לה), כפי המפרשים61 שמעת שתתחיל רגלם להתמוטט לא יתאחר יום אידם וחיש ומהרה יבואו למו העתידות מהנקמה והשלום שאני מייעד עליהם, וכמאמר ישעיהו (ישעיה סה, ו): "הנה כתובה לפני לא אחשה כי אם שלמתי ושלמתי אל חיקם".
ואמנם באמרו (דברים לב, לו): "כי ידין יי' עמו", נתן הטעם על מה שעשה הקב"ה לישראל כל הזמן הארוך הזה לסבול עול האומות בגלות, ועל זה אמר: "כי ידין יי' עמו". וכיון במאמר הזה כוונות עצומות: ראשונה, שרצה לעשות דין ומשפט בעמו על אשר חטאו נגדו, ולכן הוצרך להענישם בגלות. והשנית, שיקח דין עמו ונקמתו מן האויבים, כי כמו שדן את עמו על חטאתם כן ידין את אויביהם, וכמאמר ישעיהו (ישעיה סה, ז): "עונותיהם ועונות אבותיכם יחדו אמר יי'62 אשר קטרו על ההרים והגבעות חרפוני ומדותי פעולתם ראשונה אל חיקם". רוצה לומר, שבראשונה ישלם לישראל כפעלם ו"ידין יי' עמו" ואחר כך על עבדיו יתנחם וידין דין האומות להענישם. והכונה השלישית היא המקובלת באומה שתחיית המתים ויום הדין יהיה קרוב לקיבוץ גלויות, וכאילו אמר כי ידין יי' עמו בתחיית המתים כאשר על עבדיו יתנחם ומה שיוכיח פשט הכתובים באמת הוא שמאמר "כי קרוב יום אידם" הוא סמוך עם – "כי ידין יי' עמו". יאמר כי "יום אידם" של ההאומות וחיש מהרה באו עליהם הדברים העתידים לבא כאשר "ידין יי' עמו ועל עבדיו יתנחם" (דברים לב, לו), שידין אותם עם האומות שהרעו עמהם ויתנחם על צרות עבדיו ורעותיהם. וענין זה, כי עם היות שהאומות כפי רוע מעשיהם והפסד אמונותיהם, נתחייבו עונשים עצומים לפני השם, הנה האריך להם אפו בעוד, שישראל אינם ראויים להגאל ובעבור עוונותם יאריך זעם אפו63 לאויביהם. האמנם כאשר "ידין יי' עמו ועל עבדיו יתנחם", הנה מיד יעשה נקמה באויבים ויהיה "קרוב יום אידם" וישמש "כי ידין יי' עמו", בלשון 'כאשר'.
וכבר זכר המשורר זה הפסוק במזמור אחד אמר (תהלים קלה, יד-טו): "כי ידין יי' עמו ועל עבדיו יתנחם. עצבי הגוים כסף וזהב" וגו'; "כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם בית ישראל" וגו' (שם שם, יח). רוצה לומר, שידין עמו עם אויביהם "ויתנחם על עבדיו", ויהיה דין הגוים לפי שעצביהם "כסף וזהב" והם עובדים את האלילים, ולכן יגזור את הדין שכמוהם יהיו עושיהם. אמנם "בית ישראל" בראותם נקמת האומות יברכו את יי' .
וביאר עוד בשירה מתי יתנחם השם על עבדיו באמרו (דברים לב, לו): "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". רוצה לומר, שיתנחם עליהם בראותו, כי אזלת ידם ויכלתם וכבר אינם בוטחים בעצמם ובגבורתם, כי אין בתוכם לא מלך ולא שר ואין עומד בפרץ לפניו64, כי זה הוא הנרצה באמרו: "ואפס עצור ועזוב" הוא מלשון זה "עצור בעמי" (שמואל א ט, יז); ו"עזוב" הוא מלשון 'עזר', כמו "עזוב תעזוב עמו" (שמות כג, ה).
עוד זכר סיבה שנית לזה65 והיא, מפני חילול שמו שהאומות אומרים (דברים לב, לז-לט): "אי אלהימו [של ישראל]66 צור חסיו בו" שהוא השם יתברך. ואמרו "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" – רמז לקרבנות בית המקדש ונסוך היין שהיה נעשה שם, והם אומרים איי אלהיך ישראל67 אשר הקרבת לפניו כמה קרבנות ונסכים יקומו עתה, ויעזרו אתכם בגלות הזה "יהי עליכם סתרה" – בעת צרתכם68, וכאשר יחליטו האומות המאמר הזה בחילול השם וחרפתו, יקנא השם יתברך לשמו וישיבם: "ראו עתה כי אני אני הוא". רוצה לומר אני הוא שהיו מקריבים לפני ישראל זבחימו כמו שאמרתם, אבל אין אלהים עמדי69, כי אני יחיד ולא רבים כדבריכם "חלב זבחינו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרכם", שאמרתם כל זה בלשון רבים ראו עתה כי אחד אני מבלי ריבוי. וכפל המלה 'אני אני' להודיע, שאין שם התחלות שונות, אחת פועלות הטובות ואחת פועלות הרעות אינו כן, כי "אני אמית ואחיה", שהם פעולות הפכיות. והפועל אחד – אני הוא שעשיתי את ישראל כמתים בגלות, שנאמר (איכה ג, ו): "במחשכים הושיבני כמתי עולם" לא אתם בגבורתכם אני אחיה אותם בגאולתכם, אני מחצתי אותם בצרות הגלות ואני ארפא אותם בגאולתם, כמו שאמר (ישעיה ל, כו): "ביום חבוש יי' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא", אבל דעו נא וראו כי70 כאשר עשיתי בהם דין ומשפט על חטאתם, כן אעשה בכם, וזהו "ואין מידי מציל" (דברים לב, לט).
וכבר קבלו חכמי האמת71 שגם בכאן רמז, שתחיית המתים תהיה קרובה לזמן הגאולה, ושעליו אמר (איכה ג, ו): "אני אמית ואחיה" בלשון עתיד. ושאמר (דברים לב, לט): "מחצתי ואני ארפא" – על הגלויות וגאולת ישראל, ואמר "ואין מידי מציל" – על נקמת האויבים, לפי ששלושת הדברים האלה, רוצה לומר תחיית המתים, וקיבוץ הגלויות, ונקמת אויבי ישראל הם שלושת הפליאות העצומות שעתיד הקב"ה לעשות, ונזגרו כפי מעלתם.
וכבר תמצא ביחזקאל הנביא שזכרם בזה הדרך בעצמו בשלוש פרשיות סמוכות זו לזו. כי הנה בפרשת (יחזקאל לז, א) "היתה עלי יד יי'", זכר ענין התחייה. וזכר אחריה פרשת "קח לך עץ אחד" (שם שם, טז), שאמר על הגאולה. ואחריה פרשת "שים פניך אל גוג" (שם לח, ב), שאמר על נקמת האויבים כמו שפירשתי ב'מעיני הישועה'. ואפשר אצלי שמדברי אדוננו לקח לו יחזקאל סידור הנבואות האלה.
ואמרו עוד (דברים לב, מ): "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם", מלבד מה שיש בו מהשבועה שהרים ימינו ושמאלו השמים וישבע בחי העולם72. עוד רמז בזה, שאפילו שיחייבו שרי מעלה הכוכבים ממסילותם הוראות שמימיות לטובה על האומות או לרעה על ישראל שלא ינעו מפני זה הדברים אשר יעד, כי ישא הקב"ה את ידו למערכות השמימיות וישדד73 אותם ויבטל השפעתם, לפי שהוא יתברך חי ויכול למלאת רצונו וחפצו, וזהו "ואמרתי חי אנכי לעולם".
ואפשר לפרש עוד (דברים לב, לט): "אני אני הוא", כאומר האם חשבתם שכבר נתבטל יכולתי והייתי כאיש נרדם וכגיבור לא יוכל להושיע74, והאלוהות המתים אשר לכם "ראו עתה כי אני אני הוא" – אני הוא שהייתי בימים הראשונים בסוד אלוה על אהלי ישראל, ואני הוא שאגלה עתה ואשוב לשוש עליהם לטוב, כאשר ששתי על אבותיהם. אני הוא, שהחרבתי פרעה וארצו בעבורם, ואני הוא שאחריב אתכם, ושריכם העליונים המליצים עליכם טובה לא יועילו, כי "אין אלהים עמדי", ואין מי שימחה בידי. ולכן אני אמית לאומות ואחיה לישראל ולאותם שאני מחצתי אני ארפא ואין מידי מציל, כי "חי אנכי לעולם", ובעבור זה "אם שנותי ברק חרבי" (שם שם, מ-מא). רוצה לומר, כאשר אשנן "ברק חרבי ותאחז ידי במשפט" ישראל – "אשיב נקם לצרי". ואין מלת 'אם' במקום הזה לשון מסופק, אבל הוא במקום 'כאשר', כמו "ואם יהיה היובל לבני ישראל" (במדבר לו, ד); "אם כסף תלוה את עמי" (שמות כב, כד). ומלת 'שנותי' הוא מלשון 'שנון'. והענין, שכפי שורת הדין והמשפט הישר הקב"ה ישנן חרבו והרק חנית ואז ישיב נקם לצריו.
ואמנם אמרו עוד (דברים לב, מא): "ולמשנאי אשלם" הוא להגיד, שמהאומות יהיו ראויים לעונש גדול בעבור מה שהרעו לישראל, ועל זה אמר "אשיב נקם לצרי", כי צוררים הם לכם75 ויש מהם שלא הרעו לישראל, כי לא היו בארצותם, אבל באמונותיהם ותועבותיהם הם משנאי יי'76, ומזאת הבחינה יהיו גם כן ראויים לעונש רב, והוא אמרו: "ולמשנאי אשלם". וביאר שלא תהיה נקמת האומות והעונש בגלות ארוך כמו שהיה עונש ישראל, אלא במכת חרב והרג ואבדן77, וזהו (שם שם, מב) "אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר". ונתן הסיבה למה יתחייבו לשפיכת דמם באמרו: "מדם חלל ושביה", רוצה לומר מסיבת דם החללים78 והשבויים, ששבו והרגו מבני ישראל, וכן יתחייבו "מראש פרעות אויב". רוצה לומר, מסיבת ראש וגודל הפרעות ונקמה שעשה האויב בישראל. ובאמרו "אויב" בלשון יחיד – רמז לאדום אשר כלנו ואשר דמה לנו79, כי הוא האויב האמתי.
ובסוף דברי השירה אמר (דברים לב, מג): "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום", כאומר הנה עד עתה בהיות עם יי' בגלות בקרבכם הייתם מסבבים80 בכייתו וצעקתו אל אלהיו כל היום. אמנם עתה יהיה בהפך, שאתם תהיו סיבה לרינתם ושמחתם, במה שיראו מהנקמה בכם על דרך "ישמח צדיק כי חזה נקם" (תהלים נח, יא), וזהו "הרנינו גוים עמו", כי "דם עבדיו" יקים, שהם המתים בגלות מתוקף הצרות, "ונקם ישיב לצריו" שהם האומות המכעיסות אותו, ובזה ירונו וישמחו עמו. ועוד ישמחו לפי שיכפר על עמו ועל אדמתו. ואפשר לפרש "וכפר" מלשון טהרה כמו שפירש הראב"ע. ויאמר הכתוב, שאם היום אדמת הקודש מלאה גלולי אומות היושבים עליה, וכן ישראל בגלותם הקב"ה יטהרם, וזהו "וכפר אדמתו" ו"עמו" (דברים לב, מג), ויחסר וי"ו התוספת כמו ראובן שמעון לוי.
הנה יצאו לנו מהשירה הזאת שבעה עיניים: האחת, שמתנאי הגאולה האמתית הוא הנקמה בכל האומות הצרים אותם, כמו שאמר (שם שם, לה-מב): "לי נקם ושלם"; "אשיב נקם לצרי"; "אשכיר חצי מדם" וגו', "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו" (שם שם, מג), וזה אין ספק שלא נתקיים בבית שני ולא בזמן אחר.
והעין הב' – שנקמת האויבים וגאולת ישראל יש לה זמן ועת מוגבל ידוע לפניו יתברך אי אפשר לעבור ממנו ולא גילה אותו לשום נביא, כמו שאמר (דברים לב, לד-לה): "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי... לעת תמוט רגלם" וגו'. וכמו שאמר דניאל (יב, ט): "כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ". וגם זה לא נתקיים בבית שני, כי יודע היה כל שער עמי שלשבעים שנה יפקדו, ולא היתה בפקידתם נקמה באויבים, כי ברשיון כורש מלך פרס שבו לירושלים, ובמצות מלכי פרס בנו את מקדש יי' ואת חומת העיר81.
והעין הג' – שהגאולה האמתית תהיה אחרי, שכפי הדין ישראל ירצו את עוונם ויתם עוונם, וכמו שאמר (דברים לב, לו): "כי ידין יי' עמו כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". רוצה לומר, שיגיע מצידם לתכלית השפלות הדלות לרבוי עוונותיהם, ואז כפי הדין יזכו לגאולה, כמאמר הנביא (ישעיה א, כז-כה): "ציון במשפט תפדה" וגו', והיה זה אחרי שכבר אמר: "ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך". וגם לא נתקיים בבית שני, כי עדיין היו עוונותיהם קיימים ונתחייבו בגלות אחרות, כדי להשלים עוונם עוונותיהם, כמו שאמר המלאך לדניאל (ט, כד): "שבועים שבועים נחתך על עמך ועל עיר קדשך לכלה הפשע ולהתם חטאת ולכפר עון", כמו שפירשתי שם82, גם כי בזמן הפקידה, כשעלו ישראל מבבל לא היו שמה בשפלות ודלות כי אם בעושר וכבוד ומעלה עד, שמפני זה לא רצו לעלות מבבל כי אם הפסולת שבהם ונשארו שמה. וכן היה בספרד וצרפת ובשאר הארצות.
והעין הד' – שבגלותינו זה תמה זכות אבות כמו שכתב הרמב"ן83, ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול המחולל בגוים84, וכמו שאמר (דברים לב, כז): "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו" וכו'. ואמר: "אי אליהמו צור חסיו בו" וגו' (שם שם, לז). ומסכים אליו אמר הנביא יחזקאל (יחזקאל כ, לד): "וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם85" וגו'. וכן אמר: "ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים" (שם שם, ט).
העין הה' – שהגאולה והכפרה אשר יעיד בשירה הזאת, אינה כתנאי התשובה ולא כשנשמע לקול יי'86 ונשמור מצוותיו. כי השירה הזאת אינה רק שטר עדות, שעתידים אנחנו לעשות הרעות והחטאים עד אין די, ושהוא השם יתברך יענישנו עליהם בצרות רבות ורעות ועונשים עצומים, אבל לא ישמיד זכרוננו מני ארץ87, ושבסוף הרעות הקב"ה למען שמו לבלתי החל לעיני הגוים88 ישוב מחרון אפו ויתנחם על הרעה89 ויפרע מאויבינו בחרבו הקשה ויכפר על חטאתינו ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו. ואם כן, השירה הזאת היא הבטחה מבוארת בגאולה העתידה, כי לא נפל ענינה לא בבית שני ולא בזמן אחר, וכמו שזכרו הרמב"ן.
העין הששי – שתחיית המתים תהיה קרובה וסמוכה בזמן לקיבוץ גלויות, כמו שאמר (דברים לב, לו-לט): "כי ידין יי' עמו", ואמר: "אני אמית ואחיה". וכבר העיר המלאך לדניאל על העיקר הזה באמרו (דניאל יב, א): "ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר", וסמוך ליה: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" (שם שם, ב). ובדברי ישעיהו פסוקים רבים מורים על זה עצמו, כמו שיתבאר במקומם90. ויואל אמר (יואל ד, א): "כי הנה בימים ההמה91 ובעת ההיא אשר אשיב את שבות יהודה וירושלם" וגו'. וזה יורה שכל הנביאים פה אחד נבאו, שתהיה תחיית המתים סמוכה וקרובה לקיבוץ גלויות, והוא המוכיח שלא נתקיים דבר מזה בבית שני.
העין השביעי – שכל דברי השירה הזאת נתקיימו בכל חלקיה, אם החסדים שקבלו מהשם יתברך בירושת הארץ ודשנותיה וטובותיה; ואם בעוונות והחטאים מעבודה זרה והשדים שיעבדו האנשים והנשים בהיותם בארץ; ואם בעונשים והמכות שיבאו עליהם, כי כל זה מהטבת הרשע והעונש נתקיים בשלמות, ולא נפל מכל דבריו. וכן נתקיים בלתי כליית האומה עם כל צרותיה. וכיון שמששת חלקי השירה הזאת נתקיימו החמישה מהם ככל הכתוב בה, ראוי שנאמין אמונת אומן, שגם כן יתקיים החלק הששי הזה האחרון ממנה גאולת העם ונקמתם מהאויבים. וכבר עשה הנביא ירמיהו הטענה הזאת באמרו (ירמיה לב, מב): "כי כה אמר יי' כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת, כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אנכי דובר עליהם", לפי שהייעודים הרעים בקיומם הם מופתים חזקים על הייעודים הטובים שיתקיימו. ומה נמלצו לחכי דברי הרמב"ן, שכתב בפירוש התורה שלו זכרונו לברכה. ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחר מהחוזים בכוכבים, שהגידו מראשית אחרית היינו ראויים להאמין בהם מפני, שנתקיימו כבר רוב ייעודיה ולא נפל דבר ממנה, אף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדבר האלהים מפי נביאו נאמן ביתו אשר לא היה לפניו ולאחריו כמוהו.
על כן הנה נתתי לך בדבר הזה שבעה כללית כוללים אמיתת השירה וייעודיה, והם באמת לכל בעל דת שבעה עיניים, כל שכן כשתצטרף השירה הזאת אל פרשת התשובה אשר קדמה, והיו לאחדים בגילוי האמת אשר ייעד אדון הנביאים, עליו יקים ה' את דברו92 הטוב.