אור ברסלב
משמיע ישועה המבשר הרביעי (ירמיהו)

משמיע ישועה· רבנו יצחק אברבנאל

המבשר הרביעי (ירמיהו)

המבשר השלישי (ישעיהו)

הקדמה

המבשר טוב הרביעי ירמיהו הנביא עליו השלום. והנבואות אשר ראיתי בו כפי השכל הישר היותר מוכרחות, לשיפורשו לעתיד לבוא, אלו שאזכור.

פרק א

הנבואה האחת תחילתה "שובו בנים שובבים נאם יי' כי אנכי בעלתי בכם" וגו' (ירמיה ג, יד), עד "כי כה אמר יי' לאיש יהודה" (ירמיה ד, ג).

וענין הנבואה כך הוא, שלפי שזכר הנביא למעלה שאמר השם אליו "הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה, ואמרת שובה משובה ישראל נאם יי' ולא אפיל פני בכם, כי חסיד אני יי' לא אטור לעולם" (ירמיה ג, יב), שנאמר על עשרת השבטים אשר בלחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי (מלכים ב יז, ו), לכן דיבר על גאולתם העתידה ואמר: "שובו בנים שובבים" ומורדים1 "כי אנכי בעלתי אתכם" (ירמיה ג, יד). והוא אצלי לשון 'בעל'2, רוצה לומר אני הייתי בועליך עושיך3 בימים הראשונים, וגם באחרונה אקח אתכם בהיותכם בתכלית הדלות והמיעוט – "אחד מעיר ושנים4 ממשפחה והבאתי אתכם ציון", והוא בגאולה העתידה – "ונתתי לכם רועים כלבי" (ירמיה ג, טו), רוצה לומר לא כירבעם ולא כאחאב ושאר המלכים פושעי ישראל, אבל יהיו רועים מזרע בית דוד אשר נאמר עליו "בקש יי' לו איש כלבבו ויצוהו יי' לנגיד על עמו" (שמואל א יג, יד), ועל זה נאמר כאן "רועים כלבי". ואמר: "ורעו אתכם דעה והשכל", להגיד שלא ילמדו את העם לעבוד עבודה זרה, כמו שעושין מלכי ישראל5, אבל ילמדו אותם "דעה והשכל" טוב. והמפרשים6 פירשו זה על פרנסי ישראל שיהיה עם מלך המשיח, כמו שכתוב בנבואת מיכה: "והקמונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם" (מיכה ה, ד).

ואמנם אמרו עוד "והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נאם יי', לא יאמרו עוד ארון ברית יי'" וגו' (ירמיה ג, טז), הוא פסוק זר מאד באמרו שלא יזכרו עוד "ארון ברית יי'", גם כי אין ענין7 לזה אמרו "כי תרבו ופריתם" אחרי שכבר אמר "אחד מעיר ושנים ממשפחה". וגם יראה הכתוב מכופל מאד באמרו "לא יאמרו עוד ארון ברית יי'"; ואמר שנית "ולא יעלה על לב"; שלישית – "ולא יזכרו בו"; רביעית – "ולא יפקדו"; חמישית – "ולא יעשה עוד". ומהו ענין העשיה הזאת מי יתן ואדע. והמפרשים8 פירשו אף על פי שתרבו ופריתם – לא יקנאו בכם הגוים, כדי שיבואו להלחם בכם ותצטרכו לצאת עמהם למלחמה וארון האלהים עמכם, כי הנה בימים ההם לא תהיה לכם מלחמה, ולכן לא תצטרכו להוציא הארון, כי "בעת ההיא יקראו וירושלים כסא יי' ונקוו אליה כל הגוים לשם יי'" (ירמיה ג, יז) ולעבדו לא להלחם, "ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע" שאר הגוים להלחם בישראל. והנך רואה שכל אלה היו דברים חיצונים, כי בכתוב לא נזכר המלחמה, ולכן לא נתיישב לי הפירוש הזה עם היות שנטה אליו יונתן.

אבל הנראה לי בו הוא, שאין הכונה שבזמן הגאולה לא ישוב "ארון ברית יי'" אל מקומו, אבל הרצון שבזמן בית המקדש הראשון, לפי שהיו בני ישראל נמשכים אחר עוונותיהם שהיתה כל קדושתם בשבועתם תלויה בבית המקדש ובארון אלהים אשר שם, וכמו שאמר שלמה בתפילתו (מלכים א ח, לא-לב): "את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו, ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה, ואתה תשמע השמים ועשית9" וגו'. ולכן אמר כאן שיקח אותם "אחד מעיר ושנים ממשפחה" ויביא אותם לירושלים בזמן הגאולה, ושיתן להם רועים שירעו אותם בדעת והשכל ולא בתאוה גוברת. ושלא די שיהיו יראים את יי' טובים וישרים בלבותם בהיותם מעטים ועולים מהגולה, אבל גם אחרי שירבו ויפרו בארץ, יעד שלא ישכחו חסדי ה' אשר עמהם כמאמר אדוננו משה (דברים ד, כה): "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם". אבל הם לא יהיו כן בימים המה ש"לא יאמרו עוד ארון ברית יי'", והוא חוזר אל הרועים אשר זכר שלא יאיימו את בעלי דינין באמרם גורו לכם10 מהארון אשר שם ברית יי', ולא יעלה על לב מהבעל דין עצמו לאמר נירא נא את ארון ברית אלהים ולא נחטא, ולא יזכרו בו לענין השבועה והאלה ולא יפקדו. רוצה לומר, שלא תהיה פקידתם לירושלים מפני ארון ברית האלהים, אשר היה שם כמו שהיו עושים עולי הרגל "ולא יעשה עוד", רוצה לומר לא יעשה שם זה עוד, או שלא יעשה ביניהם עוד מעשה מגונה יצטרך החוטא לבקש מחילה עליו לפני ארון האלהים, לפי שכל זה לא יהיה לו מקום בימים ההם בסיבת רוב הקדושה שיהיה בבני ישראל, עד שלירושלים כולה יקראו "כסא יי'" (ירמיה ג, יז). ומפני זה "לא יאמרו עוד ארון ברית יי'", לפי שהקדושה לא תהיה לבד במקום הארון כי אם בירושלים כולה, ולכן יתקבצו אליה כל הגוים כשמעם קדושת ירושלים ובני ישראל אשר זכר, כי עליהם היו הדברים "לא ילכו עוד אחרי שרירות לבם" (ירמיה ג, יז). ולכן לא יצטרכו לבקש מחילה חטאים בפני הארון, ולא ללכת להשבע שמה על כל דבר פשע11, כמו שזכר.

ולפי שאמר: "ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה" (ירמיה ג, יד) ביאר הנביא שלא אמר זה להגיד, שיעלו מתי מספר12 לירושלים בזמן הגאולה וישארו מהם רבים בגלות, כמו שהיה בעליית בית שני. כי הנה בימים ההם לא יהיה כן, אבל "ילכו בית יהודה על בית ישראל" (ירמיה ג, יח), רוצה לומר שכולם יבואו בגאולה יחדיו. ואמר: "מארץ צפון", לפי שהוא רמז לעשרת השבטים שהגלו שמה ואלו ואלו בית יהודה ובית ישראל יבואו על הארץ "אשר הנחלתי את אבותיהם".

ואמנם אמרו: "ילכו בית יהודה על בית ישראל" פירשו המפרשים13, שהוא כמו עם בית ישראל על דרך "ויבואו האנשים על הנשים" (שמות לה, כב). והנכון בעיני שהוא כפשוטו, שימלוך בית יהודה – על בית ישראל, ולא יהיו עוד לשתי ממלכות.

ואמנם אמרו עוד: "ואנכי אמרתי איך אשיתך כבנים" (ירמיה ג, יט), לא נתיישב אצלי פירוש המפרשים. ונראה לי לפרשו בהיותם בגלות מצרים עבדים לפרעה, שאמר אז הקב"ה בלבו "איך אשיתך בבנים", רוצה לומר אתם עבדים למצרים ואיך אעלה אתכם במעלה כל כך עליונה עד שתהיו בנים ליי' אלהיכם, ואיך אתן "ארץ חמדה" – ארץ ישראל ש"צבי" היא לכל הארצות, "ואומר אבי תקראו14 לי". רוצה לומר אבל אמרתי האנשים האלה כיון שהוצאתים מעבדות להיותם בני ונתתי להם "ארץ חמדה" הם בלי ספק יהיו לי בנים נאמנין, יקראוני 'אבי' כיון שאני שמתים כבנים, ומאחרי לא ישובו בעבור הארץ אשר נתתי להם. אבל לא היה כן, כי כמו ש"בגדה אשה מרעה" (ירמיה ג, כ) – שהוא בעלה – כן בגדתם בית בית ישראל. ואמר 'מרעה' במ"ם, והיה לו לומר 'ברעה', להגיד שבגדה ממנו והלכה לאיש אחר15. אך אמנם עם כל זה אשר הוסיפו לחטא שומע אני צעקת תשובתו, ועל זה אמר "קול על שפיים נשמע בכי תחנוני בני ישראל, כי העוו דרכם שכחו את יי' אלהיהם" (ירמיה ג, כא), רוצה לומר "העוו את דרכם" במה שבין אדם לחברו, "שכחו את יי'" במה שבין אדם למקום, והיה קולם וצעקתם בתחנוניהם, שאומרים כנגד השם אותו המאמר שאמר אליהם "שובו בנים שובבים" (ירמיה ג, כב), כאילו יאמרו הלא אמרת "שובו בנים שובבים ארפה16 משובותיכם", ועתה הנה עשינו כמצוותך. כי הנה "אתנו17 לך", לפי ש"אתה יי' אלהינו" וידענו באמת, כי "אכן לשקר מגבעות המון הרים" (ירמיה ג, כג), לפי שהיינו עובדים עבודה זרה על ההרים ועל הגבעות18 ואין בה מועיל, כי ביי' אלהינו תשועת ישראל ואינה באחר. "והבשת" (ירמיה ג, כד), שהוא העבודה זרה שהיו עושים19, כמו שאמר ויכירו לבשת20 שהוא ה'בעל', לפי שהוא בושת למתעסקים בו21 "אכלה את יגיע אבותינו", צאנם ובקרם, בניהם ובנותיהם ואנחנו אחזנו מעשיהם הרעים בידינו, ולכן "נשכבה בבשתנו" (ירמיה ג, כה), רוצה לומר אנחנו שוכבים בבשתנו "ותכסנו כלימתנו", כיון שליי' חטאנו "אנחנו ואבותינו" ולא שמענו בקולו. וכאילו השם יתברך משיבם על תשובתם זאת – "אם תשוב ישראל נאם יי' אלי תשוב" (ירמיה ד, א), רוצה לומר אם תעשה תשובתך בזה האופן מהשלמות לשוב אלי, הנה אז תשוב לארצך ותשוב למעלתך ומלכותך, אבל צריך ש"אם תסיר שיקוציך מפני שתהיה קיים בתשובך ולא תשוב לכסלה22 ולחטא, והוא אמרו "ולא תנוד", כלומר לא תסתלק מתשובתך. גם רמז באמרו "אם תשוב ישראל נאם יי' אלי תשוב", שלא ישימו אמצעיים בתפילתם כי הוא מדרכי העבודה זרה, וכאילו אמר לא תתפללו למיכאל ולא לגבריאל שיליצו בעדם לפני, אבל "אלי תשוב" ולא לאחר. ועוד צריך שתשבע "חי יי' באמת במשפט ובצדקה" (ירמיה ד, ב), ולא כמו שאתם נשבעים עתה לשקר, וכמו שאמר: "ואם חי יי' יאמרו לכן23 לשקר ישבעו" (ירמיה ה, ב). וכאשר יהיה זה, אז תהיה מעלת ישראל ושמו בכולם כל שכן שיתברכו "בו גוים ובו יתהללו" (ירמיה ד, ב). ודיבר הנביא בכתובים האלה כנגד ישראל, פעם לנוכח, פעם לנסתר, כדרך הנבואות24.

והנה אמרו "באמת במשפט ובצדקה" כתב הרב יוסף קמחי25 באמת שתשבע על מה שהוא אמת במשפט כשתתחייב לישבע מצד המשפט והדין ובצדקה, שאם תכיר שהמשפט אינו בצדקה – לא תקבל השבועה. יותר נכון לפרש, שענין השבועה הוא הקיום שיקיים יכולת השם יתברך בגאולת מצרים שהיתה אמת, לפי שקיים הקב"ה מה שהבטיח לאברהם בין הבתרים. ואמר במשפט על פקידת בבל, שהיתה במשפט אחרי שרצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה26.

ואמנם על הגאולה העתידה אמר "ובצדקה", לפי שתהיה בצדקת יי', כמו שאמר ישעיה "ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז), ואמר "וילבש צדקה כשריון" (שם נט, יז). וכאילו יודה להשם יתברך על שלושת הגאולות27. ועל האחרונה העתידה שתהיה בצדקה אמר: "והתברכו בו גוים ובו יתהללו" (ירמיה ד, ב), לפי שאז ילכו עמים רבים אחרי בני ישראל לאמר נלכה עמהם כי שמענו אלהים עמכם28.

הנה התבארו בנבואה הזאת עיקרים ד': האחד, שתהיה הגאולה העתידה אחרי שיתדלדלו ישראל ויתמעטו בגלות מפני ארכו, עד שיהיו "אחד מעיר ושנים ממשפחה" (ירמיה ג, יד), והוא העיקר השביעי מעיקרי נבואות ישעיהו. השני, שיגיעו אחרי גאולתם למעלה עליונה מהחסידות והקדושה "ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע" (ירמיה ג, יז), והוא העיקר הי"א מעיקרי נבואות ישעיהו. הג', שיקבלו האומות אמונת ישראל, כמו שאמר "ונקוו אליה כל הגוים לשם ה'" (ירמיה ג, יז), והוא העיקר הי"ב מעיקרי נבואות ישעיהו. הד' – גאולת ישראל ויהודה ותשועתם מגלותם, והם העיקרים הג' והד' מעיקרי נבואות ישעיהו. ואתה רואה שאי אפשר לפרש דבר מזה לא כדרך הנוצרים ולא על בית שני, כמו שהוכחתי באותם העיקרים מנבואות ישעיהו. ואין צורך בהשנות הדברים.

פרק ב

הנבואה הב' תחילתה "הוי רועים מאבדים ומפיצים את צאן מרעיתו" וגו' (ירמיה כג, א), עד "לנביאים נשבר לבי בקרבי " (ירמיה כג, ט).

וענין הנבואה הזאת הוא, שהיה מתרעם כנגד מלכי ישראל ויהודה29 הרעים, שהיו מאבדים את ישראל במעשיהם המושחתים ועבודותם הזרות, כמו הרועים ש"מאבדים ומפיצים הצאן" במקום שהם מונחים לשמרו ולהצילו. ולפי שמלכי ישראל ויהודה הרשעים בפשעיהם סבבו30 חורבן ירושלים וגלות בני יהודה ובני ישראל מעל אדמתם, לכן אמר כנגדם "אתם הפיצותם את צאני ותדיחום ולא פקדתם אותם" (ירמיה כג, ב), רוצה לומר לא השגחתם עליהם לנחותם במעגלי צדק31, ולכן "הנני פוקד עליהם את רוע מעלליהם נאם יי'". והוא רמז למלכי ישראל ומלכי יהודה שמתו מיתות משונות – מכת חרב והרג ואבדן32 הן בידי עבדיהם והן בידי אויביהם.

והודיעם שעוד יביא זמן שיקבץ "את שארית צאנו מכל הארצות אשר" (ירמיה כג, ג) הדיחם שם בגלות וישיבם על אדמתם, כבראשונה, והוא אמרו "ושהשיבותי אתהן על נוהן33". ולפי שזה יהיה אחרי שבאורך הגלות יתמעטו וישארו מעט מהרבה34, וכמו שאמר (ישעיה יז, ו): "שנים שלשה גרגרים בראש אמיר", לכן אמר "ופרו ורבו" (ירמיה כג, ג). כי הנה עם היותם בזמן הגאולה מתי מעט35 ישימם השם ככוכבי השמים לרוב36. ולפי37 שימים רבים יהיו לישראל בגלות אין מלך ואין שר38, לכן אמר שעוד ישיב מלכיהם ושופטיהם, כבראשונה, וזהו "והקימותי עליהם רועים ורעום" (ירמיה כג, ד).

והודיעם עוד, שלא ייראו ויפחדו מלכת עוד בגלות אחר, ועל זה אמר: "ולא ייראו עוד ולא יחתו ולא יפקדו נאם יי'". רוצה לומר, שלא יפקד מהם איש אחרי שבתם על הארץ, ופריים ורביים עליה, וזה לא מפאת מלחמות, ולא בגלות.

ולפי שייעד בזה על שני דברים בכלל, על גאולת העם ועל חזרת המלכים למלכותם, לכן הביא אחרי זה שתי פרשיות אחת על כל ייעוד וייעדו מהם. כי הנה על ענין המלך אמר: "הנה ימים באים נאם יי' והקימותי לדוד צמח צדיק" (ירמיה כג, ה), והוא על דרך מה שאמר ישעיהו (ישעיה יא, א): "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" – והוא מלך המשיח אשר קווינו לו וקראו 'צמח', לפי שיצא כצמח השדה39, והודיעו שהוא ימלוך בישראל, כמו שאמר "ומלך מלך" (ירמיה כג, ה). וכמו שאמר ישעיהו עליו (שם שם, ב ): "ונחה עליו רוח חכמה ובינה", כן אמר ירמיה בכאן "והשכיל". וכמו שאמר ישעיה עליו "ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ" (ישעיה יא, ד), כן אמר בכאן ירמיהו "ועשה משפט וצדקה בארץ" (ירמיה כג, ה). וכמו שאמר ישעיה "ביום ההוא יוסיף יי' שנית ידו לקנות את שאר עמו וגו' ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ" (ישעיה יא, יא-יב), כן אמר ירמיהו כאן "בימיו תושע יהודה וישראל" (ירמיה כג, ו), שהן שתי המלכויות – מלכות יהודה ומלכות ישראל.

ועוד הוסיף ירמיהו לבאר כאן 'שמו' באמרו "וזה שמו אשר יקראו יי' צדקנו". כי לפי שיהיה מלך המשיח דבק ביי' אלהיו יקראו שמו עליו "יי' צדקנו"40, כמו שקרא משה רבינו את המזבח "יי' נסי" (שמות יז, טו), ויעקב קרא למזבח "אל אלהי ישראל" (בראשית לג, כ), ויחזקאל קרא לירושלים "יי' שמה" (יחזקאל מח, לה), הכל ענינו, כלומר יי' מצדיק אותנו בימיו של זה, וכן תרגומו יונתן. ויש מפרשים41 שלא יהיה שמו כי אם צדקנו בלבד. ויאמר הכתוב "וזה שמו אשר יקראו יי'", כי הוא יתברך יקרא לו "צדקנו". ויותר נכון לומר, שלפי שקרא למעלה למלך המשיח "צמח צדיק" (ירמיה כג, ה), ונתן הסיבה בו לפי שהוא יהיה "מלך משכיל" ויעשה "משפט וצדקה בארץ", לכן אמר ש"יי' צדקנו" יתברך יקרא לו זה השם הנזכר למעלה שהוא "צמח צדיק"

ואחרי שבזה יעד בענין המלך, חזר לדבר בייעוד השני שהוא בגאולת העם, ואמר: "לכן הנה ימים באים נאם יי' ולא יאמרו עוד חי יי' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים" (ירמיה כג, ז). רוצה לומר, שתהיה הגאולה העתידה כל כך גדולה בענינה יותר מגאולת מצרים מפאת נפלאותיה, וגם להיות גלות מצרים כולו בארץ אחת, והגלות הזה מפוזר ומפורד42 בארבע פינות העולם, שלכן בימים ההם לא ישבע הנשבע "חי יי' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים", לפי שיהיה אצלם קיבוץ הגלויות פליאה יותר עצומה מאד, ולכן יתלו בה השבועה מפני שתהיה נס היותר גדול, והיותר נפלא בעינהם. והתבונן אמרו במצרים "אשר העלה", לפי שהיו כולם מקובצים בארץ אחת, אמנם קיבוץ הגלויות אמר "אשר העלה ואשר הביא" (ירמיה כג, ח), לרמוז על ריבוי הפאות אשר יקבצם ויביאם מהם. ואמר את זרע "ישראל מארץ צפונה" – על עשרת השבטים שהגלם סנחריב שמה, ועל שאר הגולים ממזרח וממערב אמר "ומכל הארצות אשר הדחתים עם".

הנה התבארו בנבואה הזאת ה' עיקרים: האחד – שישיב השם יתברך את שבות עמו43 ויקבץ את נדחיו, כמו שאמר: "ואני אקבץ את שארית צאני מכל הארצות אשר הדחתי אותם שם" (ירמיה כג, ג), וזהו העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. והב' – שתהיה גאולתם וקיבוצם אחרי היותם מתמעטים באורך הגלות, כמו שאמר: "את שארית צאני", ואמר "פרו ורבו", וזהו העיקר הז' מעיקרי נבואות ישעיהו. והג' – שעשרת השבטים אשר הגלה סנחריב ארץ אשור צפונה ישובו לאדמת הקודש, וזהו העיקר הד' מעיקרי נבואות ישעיהו. והד' – שימלוך עליהם בגאולה העתידה מלך מבית דוד, והוא העיקר הי' מעיקרי נבואות ישעיהו. והה' – שלא ישובו עוד לגלות אחר, וכמו שאמר: "ולא יראו עוד ולא יחתו ולא יפקדו נאם יי'" (ירמיה כג, ד), וזהו העיקר הי"א מעיקרי נבואות ישעיהו.

ואתה רואה שאי אפשר לפרש דבר מזה, לא כדרך הנוצרים ולא על בית שני, כמו שהוכחתי באותה העיקרים מנבואות ישעיהו.

פרק ג

הנבואה הג' תחילתה "הדבר אשר היה על44 ירמיהו" וגו' (ירמיה כה, א); "כתב לך את כל הדברים אשר דברתי אליך אל ספר" וגו' (ירמיה ל, ב), עד "כה אמר יי' מצא חן במדבר" (ירמיה לא, א).

וענין הנבואה, שאחרי שייעד הנביא על חורבן ירושלים על ידי נבוכדנצר מלך בבל, ציוה הקב"ה לנביא שיכתוב הנבואה הזאת, כדי שתהיה נחמה לישראל ויראו שכמו שנתקיים הפורענות – כן תתקיים הנחמה הגדולה הזאת באחרית הימים, ולכן אמר השם יתברך לנביא "כתב לך את כל הדברים אשר דברתי אליך על ספר". רוצה לומר, שיכתבם בספר, לפי שהם עתידים להיות לזמן ארוך ויצטרך שיעמדו ימים רבים. ואמרו "על ספר" הוא כמו 'בספר', וכמוהו "ואל הארון תתן את העדות" (שמות כה, כא), שהוא כמו 'ובארון'. ואמרו "את כל הדברים אשר דברתי אליך" הם אשר זכר אחרי זה "ואלה הדברים אשר דבר יי' אל ישראל ואל יהודה וגו' (ירמיה ל, ד).

ולפי שכבר נאמרה לו הנבואה הזאת, לכן ציוהו השם יתברך "כתב לך את כל הדברים אשר דברתי אליך על ספר", כדי שיידעו שהנה "ימים באים" שאשיב שבות "ישראל ויהודה... והשיבותים אל הארץ אשר נתתי לאבותם" (ירמיה ל, ג). והמאמר הזה מורה שלא נאמר על פקידת בבל. כי הנה משם לא שבו, אלא יהודה ובנימין, אבל הוא ייעוד לעתיד לבוא שישובו ישראל שהם עשרת השבטים שגלו לאשור מגלות שומרון, ויהודה שגלה בחורבן ירושלים. והנביא לקיים מצות השם כתב מה ששמע, והוא אמרו: "ואלה הדברים אשר דבר יי' אל ישראל ואל יהודה". רוצה לומר, שנבואתו זאת היא מהגאולה העתידה לבוא על שתי המלכויות – מלכות ישראל ומלכות יהודה.

ואמרו "כי כה אמר יי' קול חרדה שמענו פחד ואין שלום" (ירמיה ל, ה), ושאר הפסוקים אינם על גלות ישראל וחורבן ירושלים, אבל הוא רמז למלחמה העתידה להיות בין אדום וישמעאל על אדמת הקודש45, שכה תהיה נקמת יי' עליהם וממנה תצא גאולת ישראל, כמו שכבר הודעתיך פעמים, ועליה אמר "קול חרדה שמענו פחד ואין שלום", והוא בבוא האומות אלו על אלו, כי אז יהיה הפחד ביניהם עצום מאד, עד שבדרך המשל אמר "שאלו נא וראו אם יולד זכר" (ירמיה ל, ו). רוצה לומר, "שאלו" לאנשי המלחמה ההם הזכרים, אם הם על המשבר ללדת כמו הנקבה, האם אפשר שהזכרים המה יולדים כנקבות46, וזהו "אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר" בהיותו זכר "ידיו על חלציו" כיולדה הנקבה, "ונהפכו כל פנים לירקון" מרוב הפחד. אבל הוא כי גדול היום ההוא מאין כמוהו, כי לא היה ולא יהיה בעולם כיום הוא מריבוי החללים ועצם המלחמה והפלגת הנקמה.

ולפי שישראל היושבים בירושלים יהיו בעת ההיא בצרה גדולה מן העמים ההם, לכן אמר "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע". רוצה לומר, שממנה תצא ישועתו, לפי ש"ביום ההוא נאם יי' אשבור עלו מעל צוארך" (ירמיה ל, ח). וכינוי 'עלו' שב למה שאמר "כל גבר ידיו על חלציו", כאילו אמר שמן היום ההוא והלאה לא יהיה עוד עול גבר מן האומות47 ההם על ישראל ויהודה, וזהו "אשבור עלו מעל צוארך ומוסרותך אנתק". רוצה לומר היסורים והשעבודים אשר שמו האומות בך – אנתק אותם "ולא יעבדו בו עוד זרים". וכינוי 'בו' חוזר אל העוול שזכר, רוצה לומר שהאומות הזרות לא יעבדו ישראל אותם באותו – עול שעבודם עד עתה, אבל יעבדו "את יי' אליהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם" (ירמיה ל, ט). וביאר בזה שני דברים: האחד, שלא יוסיפו עוד לחטא לאלהיהם בנבואותיהם; והשנית, שלא ימרדו עוד במלכות בית דוד, כמו שעשו במלכות רחבעם, ועל זה נאמר "את יי' אלהיהם ודוד מלכם אשר אקים להם", שהוא רמז למשיח בן דוד, שבזמן הגאולה ביניהם יצמח.

ולפי שהגאולה ההיא היתה עתידה להיות אחר זמן ארוך, לכן אמר "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם יי' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק" (ירמיה ל, י). ואין פירושו מארץ רחוקה, כמו שכתבו המפרשים48, אבל רצה לומר מזמן רחוק, וכמוהו – "מרחוק יי' נראה לי" (ירמיה לא, ב). וכאילו הודיעם שלא תהיה הגאולה לאותם עצמם שגלו כי אם לזרעם, וזהו "ואת זרעך מארץ שבים". האמנם אחרי שיגאלו לא יחרדו עוד במלחמות, ולא בצרות אחרות, ולא ילכו עוד בגלות אחר, ועל זה אמר "ושב יעקב ושקט שאנן ואין מחריד" (ירמיה ל, י). ונתן הסיבה למה לא יהיו לו מחרידים באמרו "כי אתך אני נאם יי' להושיעך כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפיצותיך שם" (ירמיה ל, יא). רוצה לומר, שהם זכו לישועה, ואותם הגוים אשר נשתעבדו בהם יבואו לידי כליה באותה מלחמה שזכר, וישראל לא יבוא לכלייה, אבל בלבד ייסר אותם השם יתברך כפי משפט מעשיהם, אבל "ונקה49 לא אנקך", שהוא מענין 'כריתה'.

והמשיך הנביא דבריו עוד ביסוריהם מגלות באמרו: "כי כה אמר יי' אנוש לשברך נחלה מכתך" (ירמיה ל, יב). רוצה לומר השבר והגלות שלך הוא גדול ו"אנוש", ו"מכתך" היא נחלה, כלומר עצומה עד שמהרופאים "אין דן דינך למזור" (ירמיה ל, יג). רוצה לומר, אין אדם מהם שיראה "מכתך" שיידון וישפוט שיהיה – "למכתך מזור" ורפואה", ולכן "רפואות תעלה אין לך", כלומר שהרופאים אינם עושים לך כבר רפואה כלל, לפי שמתייאשים מבריאותך50, וגם "כל מאהביך שכחוך" (ירמיה ל, יד), שהם האוהבים ההולכים לבקר החולה בחליו, הנה הם אותך לא ידרושו לפי שחשבוך כמת, וכבר התייאשו כולם. רוצה לומר, הרופאים והאוהבים ממך לפי ש"מכת אויב הכיתיך מוסר אכזרי", רוצה לומר בדין דנו חליך למיתה, לפי שהכיתיך מכה עצומה כמו האויב האכזרי, אבל זה היה – "על רוב עונך" שעצמו חטאתיך באיכותם, לכן עשיתי אלה העונשים לך. ובאו הדברים האלה מהמכה והרופאים והאוהבים דרך משל לתוקף צרותיהם בגלות. ודיבר הלשון נקבה – כנגד כנסת ישראל; ואמר "מה תזעק" (ירמיה ל, טו) בלשון זכר – כנגד העם. והכל נאות בלשון.

ואמר עוד, שאף על פי שהיו עונשים על רוב עוונם, הנה עם כל זה "כל אוכליך יאכלו וכל צריך כלם בשבי ילכו" וגו' (ירמיה ל, טז), לפי שרעה תבוא אליהם על מה שהרעו נגדך. ואמנם לך אעלה ארוכה "וממכותיך ארפאך" (ירמיה ל, יז), רוצה לומר שאף על פי ש"אין דן דינך למזור" וכולם היו אומרים שאין ישועתה לך עוד באלהים, הנה לא יהיה כן כי אני "אעלה ארוכה לך" בדרך השגחתי, וממכותיך שהם צרות הגלות – "ארפאך". ואמרו "כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה51", מלת 'כי' משמשת במקום 'אף על פי', כמו "ילך נא יי' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא" (שמות לד, ט). אמר "וממכותיך ארפאך" אף על פי שקראו נדחה רכבר לא היה לך דורש ולא מבקש, וכמו שאמר: "מאהביך שכחוך אותך לא ידרשו52" (ירמיה ל, יד).

ומפני שזכר ענין גאולתם כמשל הרפואה לחולה המתייאש מרפואתו, לכן ביאר הנמשל בו באמרו "כה אמר י' הנני שב את שבות אהלי יעקב" (ירמיה ל, יח), שהוא רמז אל עריהם; "ומשכנותיו ארחם" -שהוא רומז למדינות הגדולות שלהם; "ונבנתה עיר על תילה" – שהיא ירושלים, כי להיותה גבוהה מכל ארץ ישראל אמר בה – "על תילה"53; "וארמון על משפטו ישב" – שיבנה בית המקדש על מכונו54; "ויצא מהם" (ירמיה ל, יט), רוצה לומר מ"אהלי יעקב ומשכנותיו" – קול "תודה וקול משחקים", רוצה לומר שיודו לאל על גאולתם ועל פדות נפשם55. ועם היותם בזמן הגאולה שנים שלושה גרגרים בראש אמיר56, הנה יתרבו מאד, והוא אמרו: "והרביתים ולא ימעטו". ועם היותם בגלות בקלון ובצער ומצוקה רבה, הנה אז יזכו לכבוד מבלי צער, וזהו: "והכבדתים ולא יצערו והיו בניו כקדם" (ירמיה ל, כ), שנאמר עליהם (שמות א, ז): "ובני ישראל פרו וישרצו... במאד מאד". "ועדתו לפני תכון", רוצה לומר שתהיה עדת יי'57 יראה וחושבה שמו. ויפורש אם כן "והיו בניו כקדם" – על ריבויים; "ועדתו לפני תכון58" – על צדקתם. ואמר "ופקדתי על כל לוחציו להגיד שהאומות שלחצו אותם בכלל יפקוד עליהם חטאתם באוצה המלחמה אשר זכר.

ולפי שבבית שני היו משועבדים פעם לפרס, ופעם ליוון, ופעם לרומיים, והיו מהם תמיד נציבים ומושלים בארץ ישראל59, וגם המלכים שמלכו אז בבית שני לא היו ראויים למלוך, לכן אמר: "והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא" (ירמיה ל, כא), ולא יהיה כהורדוס וזרעו שנתרחקו מיי' נזורו אחור60, וזהו "והקרבתיו ונגד אלי".

ואמנם אמרו עוד: "כי מי הוא61 זה ערב את לבו לגשת אלי", לא נפלו המפרשים בהבנת אמתתו62. ופירושו הוא שהאדם כדי להתקרב לבורא יתברך ולהדבק בו, לא יספיק רצונו וכוונתו אם לא ילווה אליו העזר האלהי, כמו שאמר (שמות לג, כב): "ושכותי כפי עליך", ועל זה אמר המשורר (תהלים סה, ה): "אשרי תבחר ותקרב". כי האיש אשר יבחר יי'63 ויקריבהו אליו, הוא הנקרב לא זולת זה, כי השם יתברך יחזיק בו להקריבו אליו ואז הוא יעצר כח לגשת אליו. וזהו שהוצרך לבאר ולזה אמר כאן "והקרבתיו ונגש אלי" (ירמיה ל, כא). ואמר "למדני לעשות רצונך כי אתה אלהי רוחך טובה תנחני" וגו' (תהלים קמג, י) שנאמר עליו לבאר למה אמר והקרבתיו באמרו "כי מי הוא זה ערב לבו לגשת אלי" אני לא אקריבהו ולא אשלח יד עזרי והשפעתי בו. וכמו שייעד בענין המלך, כן אמר בענין העם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, כלומר שימול לבבם הערל64 באופן שהמה כולם יקרבו אליו לשרתו, והוא ישגיח כאב את בן ירצה65.

והוצרך אחר זה לבאר מתי תהיה מלחמת האומות זו ומתי תהיה תשועת ישראל66, האם תהיה אחת מהם בזמן אחד והאחרת בזמן אחר, או יהיו קרובות וסמוכות זו לזו, ועל זה אמר "הנה סערת יי' חמה יצאה וגו' על ראשה רשעים יחול" (ירמיה ל, כג), והוא נקמת האומות אויבי ישראל אשר זכר ושיהיה באחרית הימים, כי "תתבוננו בה" (ירמיה ל, כד), כלומר שבאחרית הגלות תהיה ובאותו זמן עצמו תהיה תשועת ישראל67, והוא אמרו: "בעת ההיא נאם יי' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל והמה יהיו לי לעם" (ירמיה ל, כה).

הנה התבארה בנבואה הזאת ז' עיקרים: האחד – ייעוד הגאולה העתידה, כמו שאמר: "הנני שב שבות אלהי יעקב ומשכנותיו ארחם" (ירמיה ל, יח), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. והב' – שבגאולה העתידה ישובו עשרת השבטים שגלו אשורה, כמו שאמר: "ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה" (ירמיה ל, ג), ואמר "ואלה הדברים אשר דבר יי' אל ישראל ויהודה" (ירמיה ל, ד), והוא העיקר הד' מעיקרי נבואות ישעיהו. וג' – נקמת האומות אשר הרעו לישראל, שתהיה קודם הגאולה וסמוך אליה, כמו שאמר: "כי אעשה כלה" וגו' (ירמיה ל, יא), ואמר: "כל אוכליך יאכלו" וגו' (ירמיה ל, טז), וזהו העיקר הא' מעיקרי נבואות ישעיהו. והד' – שבגאולה העתידה ימלוך מלך מבית דוד, כמו שאמר: "ועבדו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם" (ירמיה ל, ט), ואמר: "והיה אדירו ממנו מושלו מקרבו יצא" (ירמיה ל, כא), וזהו העיקר הי' מעיקרי נבואות ישעיהו. והה' – שתהיה הגאולה העתידה אחרי עבור זמן רב מהגלות, כמו שאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק" (ירמיה ל, י), ואמר: "אנוש לשברך" וגו' (ירמיה ל, יב), והוא העיקר הז' מעיקרי נבואות ישעיהו. והששי – שאחרי הגאולה העתידה לא יבואו עוד על ישראל, לא מלחמות, ולא גלות, ולא צרות אחרות, וכמו שאמר: "ולא יעבדו בו עוד זרים" (ירמיה ל, ח), ואמר: "ושב יעקב ושאנן ואין מחריד" (ירמיה ל, י), והוא העיקר הח' מעיקרי נבואות ישעיהו.

ואתה רואה שאי אפשר שיפורש דבר מזה, לא כדרך הנוצרים, ולא על זמן בית שני, כמו שהוכחתי באותם העיקרים בנבואות ישעיהו, באר היטב.

פרק ד

הנבואה הד' תחילתה "כה אמר יי' מצא חן במדבר" (ירמיה לא, א), עד "הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת יי' בשנה העשירית לצדקיהו" (ירמיה לב, א).

והנבואה הזאת סמוכה ומקושרת עם הנבואה שזכרתי למעלה, וייעודיה כייעודיה ההם68. והסתכל היטב בנבואה הזאת, כי היא נחלקת לג' חלקים: הראשון הוא, מתחילתה עד "נקבה תסובב גבר" (ירמיה לא, כא), והחלק הזה ידבר מקיבוץ עשרת השבטים. והחלק הב' הוא מן "כה אמר יי' צבאות אלהי ישראל עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה" וגו' (ירמיה לא, כב), עד "ושנתי ערבה לי" (ירמיה לא, כה). והחלק הזה ידבר מקיבוץ מלכות יהודה ובנין ירושלים. והחלק הג' מן "הנה ימים רבים באים נאום יי' וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה" (ירמיה לא, כז), עד סוף הנבואה. והחלק הזה ידבר מהתחברות שתי הממלכות יחד – יהודה ואפרים.

ורש"י פירש פסוק "מצא חן במדבר" (ירמיה לא, א) – שהם דברי האל; ו"מרחוק יי' נראה לי" (ירמיה לא, ב) – שהם דברי הנביא, ומאמר "אהבת עולם אהבתיך" -שהם דברי השם, ופירוש '"מרחוק" – בזכות האבות. ושאר המפרשים69 פירשו הכתובים האלה ואמרו שיש בהם בלבד מאמר השם ותשובה ישראל, כי אמרו "מצא חן במדבר" – הם דברי השם; ו"מרחוק יי' נראה לי" – הוא תשובת ישראל, כאילו הם מתרעמים שמזמן רחוק נראה אליהם, ועתה הסתיר פניו מהם והשם יתברך השיבם"אהבת עולם אהבתיך" וגו'. ופירשו70: "מצא חן במדבר" – שמצא חן בעיניו כשהוציאו ממצרים שהיו שרידי חרב, שהמצרים היו מתנכלים להמיתם; והלוך להרגיע – הוא ענין האל ההולך לפניהם במדבר. וזהו דרך יותר מעט ספקות.

אבל הוקשה אצלי למה אמר: "מצא חן במדבר", והיה לו לומר 'במצרים'? ומה שאמר יונתן שסיפק צרכינו במדבר אינו מענין הפרשה. גם אמרו "עם שרידי חרב" – על יוצאי מצרים הוא דיבר, אין ענין לו, כי שם לא הרגום בחרב. וכדי לברוח מהספקות נראה לי לפרש 'מדבר' מלשון "ומדברך נאוה" (שה"ש ד, ג), שהוא נאמר על ה'דיבור', והתפילה יאמר השם יתברך מצא חן במדברו ותפילתו ישראל, שהיה מדברו ומאמרו לפניו יתברך "עם שרידי חרב הלוך להרגיעו". רוצה לומר, העם הגולה הזה, אותם שנשארו מחרב האומות אתה אלוקינו "הלוך להרגיעו", כלומר לך להרגיעו ולהניח לו מגלותו, כי 'הלוך' הוא מקור וישמש בלשון צווי, כמו "זכור את יום השבת" (שמות כ, ח); "רגום אותו" (במדבר טו, לה). וביאר מי הוא אשר מצא חן בדיבורו זה, ואמר "ישראל". והיה אם כן הכתוב מסורס, כאילו אמר "מצא חן" ישראל במדברו ודיבורו, שאמר "עם שרידי חרב הלוך להרגיעו", כיון ש"מרחוק יי' נראה לי" מאז שהייתי במצרים נראה אלי לגאול אותי, כן אתה "הלוך להרגיעו".

ואמר ש"מצא חן" בדיבור הזה, לפי שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים71, וכאילו ערבה ליי'72 תפלת יהודה וירושלים. ועל זה ישיבהו השם יתברך, כן דברת שמרחוק נראתי לך ועוד הודיעך ש"אהבת עולם אהבתיך", ו"על כן משכתיך חסד" (ירמיה לא, ב) להוציאך מגלות מצרים ולתת לך את התורה ואת "ארץ חמדה נחלת צבי" (ירמיה ג, יט), ושאר החסדים אשר עשה עמהם, שכלל כולם באמרו: "על כן משכתיך חסד". ומה טוב אמרו ""ואהבת עולם אהבתיך", שגילה בזה שתכלית העולם השפל הוא כולו בעבור המין האנושי, כדי שיכיר את אלהיו ויעבדהו, ומהמין כולו לא הגיע לתכלית הזה כי אם עם ישראל.

הנה אם כן, שהאהבה שאהב הקב"ה את כל העולם היא תלויה בישראל, ועל זה תקנו בתפילתנו "אהבת עולם אהבתנו", שהאהבה שהיה לו עם העולם ניתנה עלינו, ולכן אמר כאן "ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד" להיותך תכלית המין כולו, ואף על פי שעזבתיך בגלות זה שנים רבות – "עוד אבנך ונבנת בתולת ישראל" (ירמיה לא, ג), לפי שהאומה בחורבנה וגלותה כבנין ההורס שנתפזרו אבניו ועציו, וכשיבנה ויתקבצו73.

האמנם אמר: "עוד אבנך ונבנת", להגיד שבנינה יהיה ממנו יתברך ומישראל גם כן, ולכן אמר עוד "ואבנך" ברחמי וחמלתי ונבנת את מעצמך, שבמקום שבימים הראשונים נבעלת לאלהים אחרים, עתה תשובה להיות בתולת ישראל שבעוליך – עושיך, ולא אחר74. ולכן אמר עוד "תעדי תופיך", שהוא משל לשלמות המידות והאמונות. ובמקום שהיית בגלות נאנחה ולבך דוה, הנה בזמן גאולתך תצאי "במחול משחקים". ובמקום שהכותים נתיישבו בהרי שמרון ואכלו פרי כרמך, עוד יבוא זמן שאת תטעי כרמים בהרי שמרון והנוטעים שיטעו אותם יחללום בשנה הרביעית. ו'נטעו' הוא עבר במקום עתיד. ולפי שדרך בני אדם לטעת כרמים בהרים, כי הוא מקום לעשות יין יותר משובח75, ובשומרון מפחד האויבים ימים רבים היו יראים לצאת לכרמים, לכן להבטיחם על השלווה אמר להם כן76. ואין להפלא מאשר דיבר ראשונה בלשון נוכח לנקבה היחידה באמרו: "עוד תטעי כרמים" (ירמיה לא, ד), ומיד באותו פסוק דיבר בלשון רבים זכרים לנסתרים באמרו: "נטעו נוטעים וחללו", כי זה דרך לשון הנביאים, פעם ידברו כנגד כנסת ישראל בלשון נקבה יחידה, ופעם כנגד אנשיה בלשון רבים זכרים. והכל נאות כפי הלשון והענין. ואפשר לפרש: "נטעו נוטעים וחללו" – על הכותיים שבהרי שומרון נטעו כרמים וחיללו אותם בתועבותם. ולפי זה הפירוש יהיה הכתוב כולו מתוקן בלי דוחק.

ואמנם אמרו: "כי יש יום קראו נצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון וגו' (ירמיה לא, ה), פירשו המפרשים77 "נצרים" על הצופים שהיו עומדים מפחד האויב בהיות ישראל בארץ, ועתה יעלו78 שם לקרא ליושבי הכפרים לעלות לציון להודות ליי' על תשועתם. ואינני מוצא בפירוש הזה לא טעם ולא ריח, לפי שלא נזכר בכתוב הזה מלחמת ישראל שהיו הנצרים צופים את הארץ, ולא נאמר בו שיקראו לכפרים לעלות לציון. והם באמת דברי רוח79.

אבל לפי דרכם נראה לפרש, שלפי שירבעם בחילוק המלכויות היה מונע את בני ישראל מלעלות לירושלים, כמו שנאמר (מלכים א יב, כח): "ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלם", והיה משים צופים ומונעים בדרכים למנעם מלעלות שמה, לכן הנביא ייעד כאן, שבזמן התשועה לא יהיה כן, כי יבוא זמן שיעמוד "נצרים" וצופים, ושומרי הדרכים בהר אפרים לא למנעם מלכת לירושלים, כימי קדם80, כי אם בהפך לאמר "קומו ונעלה ציון אל יי' אלהינו", ולכן אמר "בהר אפרים". אבל כל זה איננו שווה לי81:

לפי שאתה תראה שירמיהו עצמו בתחילת ספרו זה, בזכרו חורבנות ירושלים אמר: "הזכירו לגוים הנה השמיעו על ירושלם נצרים באים מארץ המרחק, ויתנו על ערי יהודה קולם" וגו' (ירמיה ד, טז). וידוע שלא אמר "נצרים" – על צופים, כי הוא אמר נצרים באים מארץ המרחק. והמפרשים82 פירשו שהם אוכלוסי נבוכדנאצר, וכאילו קראם נבוכדנאצר. ויונתן תרדם שם "נצרים" כמו 'בוצרים' בבית. וכולם לא הגיעו לאמתת הכונה אשר היא באמת אצלי, שה"נצרים" – הם הרומיים – בני אדום. והנה הנביא ירמיהו כשייעד שם על חורבן ראשון ניבא גם כן על חורבן בית שני, ועליו אמר "השמיעו על ירושלם נצרים באים מארץ המרחק", שהם הרומיים שבאו עם אספסיינוס וטיטוס. אמר מארץ המרחק" שבאו מן המערב, כי בבל לא תקרא "ארץ המרחק" על ירושלים83. וכן אמר משה בתוכחותיו "ישא יי' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ" (דברים כח, מט), שפירשוהו המפרשים כולם על הרומיים הנקראים היום אצלם 'נוצרים', ועליהם אמר ירמיה "ויתנו על ערי יהודה קולם" (ירמיה ד, טז), לפי שאספסיינוס וטיטוס ראשונה כבשו הרי יהודה, ובאחרונה כבשו את ירושלים. ואחר זה אמר כנגד ירושלים "כשומרי שדי היו עליה מסביב, כי אותי מרתה" (ירמיה ד, יז). ולפי שניבא שם על חורבן ראשון ועל חורבן שני, לכן אמר מיד "דרכך ומעלליך עשו אלה לך" (ירמיה ד, יח). ורמז במלת 'אלה' – לשני החורבות. ולפי שהאחרון הכביד אשר כלנו ואשר דמה לנו, לכן אמר עליו "זאת רעתך, כי מר, כי נגע עד לבך", ועליו אמר "עוד מעי מעי אוחילה" וגו' (ירמיה ד, יט). וחתם הדברים באמרו: "שבר על שבר נקרא" (ירמיה ד, כ). ומהו "שבר על שבר" כי אם חורבן ירושלים השני שבא על החורבן. וזאת לך ראיה ברורה שקרא "נצרים" – הרומיים – בני אדום.

ואמנם למה קראם כן הוא, לפי ששורש 'נצר' הוא גם כן מענין חורבן. וכבר הביאו הרד"ק בשורשיו, והביא ממנו ונצוב ישראל להשיב כעיר נצורה ונצורת לב84, שהם כולם ענין חורבן. ומפני שהיו הרומיים כובשי ממלכות, מחריבי ארצות, לכן קראם "נצרים" מצורף למה שיורה עליו הנראה, שצפה הנביא ברוח הקודש שיאמינו בישוע הנוצרי ויקראו מפני זה "נצרים בהר אפרים", ועליהם אמר כאן " כי יש יום קראו נצרים בהר אפרים" (ירמיה לא, ה), כי לפי שיעד את האומה בבנינה ושלוותה ביאר מתי יהיה זה, ואמר כי יש יום וזמן עתיד להיות, שאז יקראו "הנצרים בהר אפרים", כשיאמרו אלו לאלו קומו ונעלה לציון לכבוש את ירושלים וארץ ישראל.

ואמרו עוד: "אל יי' אלהינו" הם דברי הנביא וחוזר למעלה, כי יש יום "אל יי' אלהינו" "קראו נצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון". ואמר "בהר אפרים", אם לפי שהיו דבריו כנגד מלכות ישראל, ולכן המשיך הנבואה כנגד ארצם בייחוד, ואם באולי שניבא שראשונה יעלו85 בהר אפרים, ומשם יאמרו "קומו ונעלה ציון". ואמר שאז כאשר יהיה זה, רוצה לומר שיעלו הנוצרים בארץ ישראל באחרית הימים ישמחו ויגילו בני ישראל, כי קרובה ישועתם לבוא, ולכן אמר יי' שירונו "ליעקב שמחה" ויצהלו על ראש אותם הגוים וישמיעו בהלולם ויאמרו "הושע יי' את עמך את שארית ישראל" (ירמיה לא, ו), לפי שמאותה הקריאה והעלייה שיעשו הנוצרים על ציון, תמשך המלחמה והנקמה, ומשם תצא תשועת ישראל86. ולפי שאז תהיה צרה ליעקב וממנה יוושע בתפילתו לכן ציוה שירונו ויתפללו ויאמרו "הושע יי' את עמך את שארית ישראל", ואז יושיעם השם, וכמו שאמר דניאל (דניאל יב, א): "ובעת ההיא ימלט עמך". ולכן יעדם שמיד אחרי זה יביא את עשרת השבטים מארץ צפונה אשר הוגלו שמה ויקבץ שאר השבטים "מירכתי ארץ" (ירמיה לא, ז). ואמר: "בם עור פסח הרה ויולדת", להגיד שיהיו עולי הגולה דלים ונחשלים, ושכולם אפילו היותר חלש מהם ישובו שמה. ואמר: "בבכי יבואו" (ירמיה לא, ח), להגיד שיהיו צרות זמן קיבוץ גלויות וחבלי משיח כל כך, עד שיבואו בוכים וצועקים מהרעות שסבלו ובתחנונים אל האלהים שיצילם מיד שוסיהם ויוליכם אל ארץ טובה ורחבה87, ארץ נחלי מים88, כי בהיות הארץ רווה מהמים לא יחסר כל טוב בה. ואפשר לפרש "נחלי מים" – על התורה לומר, שימול לבבם הערל89 וינהגם על נחלי מי התורה והאמונות הטובות, ובדרך ישר במידותיהם באופן שלא יכשלו עוד בחטאתם, כי יהיה הקב"ה לישראל כאב את בן ירצה90 ללמדו להועיל, ואפרים שהוא רמז למלכות ישראל, תהיה אהבתו אותו כבן בכור91.

וזכר אפרים, לפי שבכל זה לא דיבר דבר ממלכות יהודה כי אם ממלכות ישראל. האמנם למה קראו 'בכור'92 אפשר לומר שהיה מפני ברכת יעקב ליוסף שנטל הבכורה מראובן ונינתה לו93, ואפרים היה ראש לבית יוסף. ואולי שמפני שגלה אפרים ראשונה, לכן זכר הנביא כאן נחמתו ראשונה וקראו בכור, רוצה לומר קודם וראשון בגלות.

ולפי שלאורך גלות השבטים שהם היום יותר מאלפים שנה, יאבד זכרון ענינם וגלותם מבין הגוים שכניהם הרעים, לכן באה פרשה אחרת שיכריזו ויפרסמו ענינם, ועליהם אמר הנביא כמכריז "שמעו דבר יי' גוים והגידו באיים ממרחוק, ואמרו מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו" (ירמיה לא, ט). רוצה לומר אתם הגוים, אף על פי שראיתם בני ישראל מתארכים בגלותם אל נא תחשבו שיד סנחריב היה בהם כשגלה94 אותם, ולא גם כן אתם בכוחכם אלפי מהשנים האלה אין הדבר כן, אלא שהקב"ה הוא היה "מזרה ישראל" בגלותו, והוא יתברך עצמו יקבצנו95, וכי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפנה96. והביא להם ראיה על זה משמירתם בגלות, כי איך אפשר שיתמידו בגלות כל כך מהשנים, ולא יכלו, וגם לא יעתקו, ולא יומרו לעם אחר אם לא שגדול הרועה שמצילם, ולזה אמר: "ושמרו כרועה עדרו". כי כמו שהרועה פעם יפזר הצאן בשדה, ופעם יקבצנו – כן השם יתברך פעם יפזרם, ופעם יקבצם, והוא אמרו: "כי פדה יי' את יעקב" (ירמיה לא, י), שהוא כינוי לעשרת השבטים המחזיקים בהם בארצות גלותם.

ומפני שבהיות מלכות ישראל בארץ היו נמנעים מלעלות לירושלים, כדי שלא להכנע למלכי יהודה, לכן אמר שבגאולה העתידה לא יהיו כן, כי לא יזבחו עוד את זבחיהם לעגלים כימי קדם97, אבל יביאו וירננו ל"מרום ציון", שהוא כמו שתרגם יונתן 'טור98 בית מקדשא דאתבני בציון'. וביאר עוד שבזמן ההוא לא ישיגו הרעב וחוסר כל, כמו שזכר עמו שהיה להם בעת רשעתם "וגם אני נתתי נקיון שינים בכל עריהם וחוסר לחם" וגו' (עמוס ד, ו), ואמר: "וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם" וגו' (שם שם, ז). ועל זה אמר: "ונהרו אל טוב יי'" (ירמיה לא, יא), שהוא לעלות לרגל במרוצה שלוש פעמים בשנה, ויהיה זה על "דגן ועל תירוש", רוצה לומר מרוב כל ובשובע הברכות. ולכן אמר "והיתה נפשם כגן רווה", ובזה "לא יוסיפו לדאבה עוד" ביגון ואנחה99, אבל בהפך ש"אז תשמח בתולה במחול" (ירמיה לא, יב). רוצה לומר, כל בתולה ובתולה ילכו במחול וכן הבחורים והזקנים, לפי שאהפוך את "אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם".

ואמנם הכהנים שבחורבן בית יי' חדלו ונעדרו ממתנותיהם, בזמן ההוא תהיה נפשם רווה ומתענגת בדשן ושובע רב, לפי שתחזור עבודת בית המקדש למקומה, וישבעו דשן הקרבנות שיבואו מכל המקומות והארצות, כמו שאמר (ישעיה ס, ז): "אילי נביות ישרתונך"1. ואמר: "קול ברמה נשמע" (ירמיה לא, יד) בדרך המשל על עשרת השבטים שראשם אפרים, לכן זכר כאילו 'רחל' אמו של יוסף אב אפרים ומנשה היא בוכה דרך משל על בניה2, ובה להשמיע קולה בכה תבכה3 ברמה, רוצה לומר בגבעה רמה4.

ואמנם אמרו: "מבכה על בניה" בלשון רבים, וחזר ואמר בלשון יחיד – "כי איננו" (ירמיה לא, יד), פירשו המפרשים5 ש"איננו" – ירמוז לעם אפרים. ויותר נכון לפרש שרחל ילדה שני בנים יוסף ובנימין והם נחלקו בשתי מלכויות, כי יוסף בשני בניו – אפרים ומנשה היה במלכות ישראל, ובנימין היה במלכות יהודה. ולפי שבני יוסף גלו עם השבטים לחלח וחבור נהר גוזן6 וערי מדי, ולא שבו עוד לבית שני ולא ידענו מהם דבר, אייה הם ואנה הם. אמנם שבט בנימין גלה עם שבט יהודה ושבו לבית שני וגלו בחורבן שני, וידענו גלותם שבתם וקימתם. לכן במשל הזה זכר כאילו "רחל מבכה על בניה", כלומר שהלכו בגלות. האמנם גודל אנחותה ודאגתה היא על שבט יוסף ומלכות ישראל, כי איננו ולא שב לבית שני ולא ידעה ממנו דבר, ולכן אמר מבכה על בניה – על גלותם וחורבנם. האמנם "מאנה להנחם על בניה" ולקחת תנחומי הנבואות מפני – ש"איננו", רוצה לומר יוסף בנה הגדול, ולכן ישיביה השם על כל אחד מבניה באמרו: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה" (ירמיה לא, טו), כי יש שכר לפעולתך והפעולה היא ה'נהי' וה'בכי' שזכר; "ושבו מארץ אויב" – נאמר על בני בנימין ששבו לבית שני מגלות נבוכדנאצר האויב הגדול, ועוד ישובו הם פעם אחרת בגאולה העתידה. ועל זה אמר "ויש תקוה לאחריתך" (ירמיה לא, טז) – בגאולה האחרונה העתידה, שאז גם כן בני בנימין ישובו ועליהם אמר גם כן "ושבו בנים לגבולם".

ואחרי שהשיבה מענין בנימין בנה הקטן, השיבה כנגד בית יוסף באמרו: "שמוע שמעתי אפרים מתנודד" (ירמיה לא, יז). רוצה לומר ראה ראיתי7 השבטים מלכות ישראל אשר גלו אשורה שהם מתנודדים כאיש המקונן, בוכה ונוהה ואומר "יסרתני ואוסר", כלומר כבר הסירותי מעלי דרכי העבודה זרה ושאר הפשעים שהיו בי, ואני מוכן לקבל יסורין ולמוד חדש. וכאילו מתחנן לפני שאייסר אותו, והוא יקבל מוסר ולימוד "כעגל לא לומד", כי אין בו כבר קנין רעוע ומשחת שימנע הלימוד, ולכן היה מתפלל "השיבני ואשובה, כי אתה יי' אלהי". והיתה תשובתו כל כך עד שהיה אומר "אחרי שובי נחמתי", כלומר אחרי ששבתי מדרכי הרעים – נחמתי ונתחרטתי מהם; "ואחרי הודעי" – שקבלתי ידיעה אמתית מרוע מעשי – "ספקתי על ירך", כמתחרט; ו"בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי" (ירמיה לא, יח), רוצה לומר בושה על בושה קבלתי בזה, לפי שהאדם כאשר יחטא במעשיו יאמרו כל רואיו הלא הרשע הזה מימי עלומיו8 התחיל להרשיע. ובעבור עוונותי עתה יזכרו לי חטאת נעורי9 ופשעי. ויתחברו אם כן, שתי הבושות והכלימות מהזמן הזה ומזמן הנעורים, ועל זה אמר "בשתי וגם כלמתי כי נשאתי חרפת נעורי". רוצה לומר, כי מפני מעשי אלה – "נשאתי חרפת נעורי" שיזכרו לי עוונות נעורי גם כן. ולהיות תשובתו כל כך שלמה בחרטה והודעה, ישיבהו השם: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים" (ירמיה לא, יט), רוצה לומר לא תשא עוד חרפת המעשים שעשית בהיותך גדול ולא גם כן חרפת נעוריך ממה שעשית בילדות, כי אתה אחרי שהגעת לגבול אנשים היית לי "בן יקיר", שהוא השם הנאמר על הבן הגדול הנכבד, ובהיותך ילד קטן היית לפני "ילד שעשועים". וזהו מה שאזכור "מדי דברי" בך לא מן החטאים, כי לא יעלו עוד על לב10. ומפני שעשה אפרים תשובה בזאת ואנכי דברתי11 על לבו דברים טובים, דברים נחומים, על כן – "המו מעי לו" – על גלותו. ובמדרש ויקרא רבה (ירמיה ב, ג) פירש: "מדי דברי בו" – על מתן תורה, שדיבר אליהם לישראל. וגם נכון הוא בפשט הכתוב יאמר, כי מאז שדיברתי בישראל ללמדם תורה ומצוות ודברתי על נביאיהם נקשרה אהבתי, ולכן בזכרי זה "רחם ארחמנו נאם יי'", והרחמים הוא בשובי את שבותי וקבצי את נדחיו. ולכן אמר כנגד מלכות ישראל הנזכר "הציבי לך ציונים" (ירמיה לא, כ), רוצה לומר כשתלך בגלות עשה בדרכים סימנים וציונים12, כמו גלי אבנים או אבן מצבת13, כדי שתדע לשוב בדרך אשר הלכת בו בעת גאולתך.

ואמנם אמרו: "שימי לך תמרורים" פירשו המפרשים14 כמו 'ציונים' כי הוא לשון 'גובה'. יותר נכון לפרשו כפשוטו, כי לפי שכאשר היו הולכים בגלות הלכו בבכי נהי ותמרורים, לכן אמר אף על פי שתשימי לך תמרורים כשתלכי בגלות עם כל זה – "שיתי לבך למסלה", כדי לזכור אתה, לפי שבאותה דרך שהלכת – תשובי "בתולת ישראל" ותשובי אל עריך אלה15 אשר היו לך בראשונה. וקרוב לזה תרגם יונתן: "שימי לך תמרורים" – התפללת ממרות נפשך.

ולפי שעשרת השבטים נתארך גלותם שלא שבו עוד, לכן אמר כנגד אותו מלכות ישראל "עד מתי תתחמקין הבת השובבה" (ירמיה לא, כא). כי 'תתחמקין' הוא משלון 'תנועה', כמו "חמק עבר" (שה"ש ה, ו)16, כלומר עד מתי תתמיד הליכתך ותנועתך שלא תשבי ותנוחי "כי ברא יי' חדשה בארץ", שעם היות שעד עתה היית כנקבה הנבעלת לאיש המושל עליה, וכך בעלוך אדונים זולתי ומשלו בך אויבך, הנה עתה לא יהיה כן, כי את עם היותך עד כה כנקבה שתשש כוחה "תסובבי גבר" המושל עליך, ואת תמשלי בו.

ולפי שבסיבת ישראל וכדי לנקום נקמתו יבואו האומות אלו על אלו למלחמה, לכן אמר: "נקבה תסובב גבר", כי היא תהיה סיבה לסיבובו ובואו למלחמה. ובמדרש17 פירשו: נקבה' – על ישראל; ו'גבר' – על הקב"ה. והענין שישראל ישוב ויסוב מהדרך הרע ויבקש את יי' אלהיו שהוא הגיבור המוחלט. ומדרש אגדה אחר18: "נקבה תסובב גבר" – הנקבה תסובב להיות גבר, רוצה לומר שעם היותה בגלות כוחה תשוש כנקבה, תסובב להיות גבר אמיץ לבו בגיבורים.

והתבונן שראשונה קראה "בתולת ישראל" ועתה קראה "נקבה", לפי שישראל להיותם מיוחדים להנהגות השם יתברך ולא לשר ומזל בשמים, לכן כינו אותם הנביאים בשם 'בתולה' שאיש לא ידעה19. גם היו ראויים להיות מתוארים בשם 'בתולה', לפי שבסוד אלוה עלי אהלם20 לא היו משועבדים לשום אומה ולשון21. ובבראשית רבה22 דרשו רבותינו זכרונם לברכה: 'חטאו כבתולה', שנאמר: "ושם עשו דדי בתוליהן" (יחזקאל כג, ג) ולקו בבתולה, שנאמר: "נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה" (איכה, ה, יא). ומתנחם בבתולה, שנאמר: "כי ברא יי' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר" (ירמיה לא, כא). רבי הונה בשם רבי אמי זה מלך המשיח, שנאמר (תהלים ב, ז): "היום ילדתיך". וכבר הביאו המאמר הזה פריצי עמנו23 בויכוחיהם להוכיח ממנו תעתועי אמונת הנוצרים בענין הבתולה. ואני כבר השבותי עליהם בעיון השלישי פרק שלישי ממאמר 'ישועות משיחו' אשר עשיתי. והכלל כולו הוא מה שזכרתי, שישראל נקראו בשם 'בתולה' משתי הבחינות אשר זכרתי, ולכן אמרו: 'חטאו כבתולה' – שנבעלו לאלהים אחרים בהיותם אומה בתולה ערוכה בכל ושמורה לאלוהיה, וכמו שהוכיחוהו מפסוק (יחזקאל כג, ג) "ושם עשו דדי בתוליהן", שנאמר על עבודה זרה שהיו עובדים. גם כיונו לומר 'חטאו כבתולה', שבהיותם חופשיים ובלתי משועבדים לשום אדם כי אם ליי' לבדו מרוב הטובה, בעטו בו והלכו למצרים ולאשור לעזרה. וכן בעונשם לקו כבתולה שהכניסו האויבים פסל בה כל השם וחילללו העבודות הקדושות שהן היו הנשים הבתולות שעינו בציון וערי יהודה. גם כי באו גוים בנחלתם והעבידו את ישראל, ו"נשים בציון עינו בתולות בערי יהודה", כפשוטו. וכן מתנחמים כבתולה שישובו ויבקשו את יי' אלהיהם והוא יגאלם מבין האומות. וזהו החדשה ש"נקבה תסובב גבר", שהנקבה שהיתה נכבשת לאומות תמשול בם. אמנם רבי אמי לא דרש: "תסובב גבר" – על האומות כי אם על מלח המשיח, ואין הפלא שהאשה תלד בן שיהיה אחרי כן משיח אלהי יעקב, כמו שילדה יוכבד את משה, אבל שיברא יי'"חדשה בארץ", שהנקבה שהיא האומה בחולשתה יצא ממנה – מלך המשיח לא במדרגת ילד קטן כי אם במדרגת גבר חכם בעוז24, לפי שבהגלותו מיד יתראו גבורותיו. ואמר רבי אמי שעל זה אמר דוד (תהלים ב, ז): "אני היום ילדתיך", רוצה לומר שכאשר נמשח למלך ומשיח יי' יהיה כאילו נולד באותו היום.

הנה בזה השלים הנביא לייעד – על חזרת השבטים. וענין קול רחל ודברי השם אליה, ותשובת השבטים, ומאמרי השם על תשובתם בציוני הדרכים, מבואר נגלה שהוא כולו דיבור הלציי נאמר על צד המשל.

ואחרי כן ניבא על מלכות יהודה באמרו: "כה אמר יי' צבאות אלהי ישראל" (ירמיה לא, כב), כלומר אותו שייעד על ישראל ועתיד לגאלו, אמר זה על בני יהודה ועל עריו בשובו את שבותם, והוא שיאמרו אליהם כל רואיהם "יברכך יי' נוה צדק הר הקדש". כי יראו את ארץ יהודה – "נוה צדק" לרוב צדקה ויקראו את ירושלים – "הר הקדש", לפי שתשוב שמה השכינה25 ותחול הנבואה באנשיה, לא כמו שהיה בבית שני שלא היתה ירושלים "נוה צדק", ולא "הר הקדש וישבו בה יהודה" (לא, כב-כג). רוצה לומר, שלא ילכו עוד בגלות אבל ישכנו בה לבטח "וכל עריו יחדו אכרים", רוצה לומר שבכל עריו יהיו אכרים, הרבה צאן בקר לרוב26 ונסעו העדרים ממקום למקום, ולא יפחדו מפחד אויב27.

ולפי שבני יהודה היו בגלותם "נפש עיפה" (ירמיה לא, כד), ברעב ובצמא28, וחוסר כל, לכן אמר "כי הרויתי נפש עיפה וכל נפש דאבה מלאתי". וזה ברוב הטובות אשר יהיו בזמן הגאולה העתידה.

וביאר הנביא שהנבואה הזאת אשר זכר עד כה באה אליו בחלום הלילה29, ועל זה אמר "על זאת הקיצותי" (ירמיה לא, כה), שעל זאת הקיץ משנתו כי התפעל כל כך ושמח30 לבו ויגל כבודו בבשורת נבואתו זאת, שהקיץ עליה. ואמנם אמרו עוד: "ואראה ושנתי ערבה לי" פירשו המפרשים31 אותו מלשון עבר. וכבר ראיתי הנבואה אשר קדמה ולכן שנתי ערבה לי. ויותר נכון אצלי לפרשו על הנבואה אשר יזכור אחרי זה. כי על הראשונה אשר קדמה אמר "על זאת הקיצותי", ולפי שחזר לישן וראה עוד הנבואה השנית – לכן אמר "ואראה ושנתי ערבה לי". ומה שראה בתוך שנתו הערבה הוא אמרו מיד "הנה ימים באים נאם יי' וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה" (ירמיה לא, כז), וזהו החלק הג' מהנבואה הכוללת הזאת שבאה על התחברות ישראל ויהודה. כי מאחר שניבא על כל אחד מהם בעצמו, ניבא על שניהם יחד ואמר שיהיה ענינם כזרע שמגרעין אחד יצאו כמה גרעינים32, ותהיה הברכה לא לבד בעצמם, כי אם גם בבהמתם שלא תהיה משכלת33 ועקרה בארצם, והוא על דרך "ברוך פרי בטנך, ופרי אדמתך, ופרי בהמתך" (דברים כח, ד). כי כמו שבאו עליהם הקללות הרעות בהפלגה מהשגחת השם יתברך בזמן הגאולה, יבואו עליהם הטובות והתשועות בהפלגה, ועל זה אמר: "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ וגו' כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע " (ירמיה לא, כז).

ואמנם אמרו: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, כי אם איש בעונו ימות" וגו' (לא, כח-כט), חשבו המפרשים34 שבזמן התשועה לא יענשו הבנים בעוון אביהם, כמו שהיה קודם לכן. ותמהתי מדבריהם, שהנה "פוקד עון אבות על בנים" (ירמיה לד, ז) לא נאמר, אלא על עבודה זרה35 כשהבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שאז יתחברו עוונות האבות עם עוונות הבנים36 ויהיה העונש גדול. ואיך יצדק זה לימות המשיח37? אבל פירוש הכתוב הוא, שעתה בגלות היו אומרים אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו, לפי שבחטא העבודה זרה שעבדו אנשי בית ראשון נתחייבו גלות, וביניהם אשר ילדו נמשכו בו, ולכן היו ממשלים משל כמו שזכר יחזקאל "אבות יאכלו38 בושר ושני בנים תקהינה" (יחזקאל יח, ב). אמנם בזמן הגאולה לא יהיה כן, כי מלאה הארץ דעה את יי'39 וימול את לבבם הערל40 באופן שבמקום שאבותיהם הלכו בגלות הם יזכו בתשועת יי', ולכן לא יאמרו עוד שהם סובלים עוונות אבותיהם, כיון שכבר יצאו מהגלות שנעשה בעבור אבותיהם, אבל יאמרו שאיש בעוונו ימות, כלומר אבותיהם בחטאתם מתו והמה שהיו אוכלי בוסר העבודה זרה – קהו שיניהם ובניהם לא היו כן, כי זכו לגאולה. ואם כן על העוונות הראשונים דיבר הנביא לא על העתידים להיות. ובאו דברי הנביאים פעמים העתיד במקום עבר, ופעמים העבר במקום עתיד.

ולפי שהמאמר הזה שאמר לא יובן על העתיד שיבואו ישראל לחטוא כבראשונה, לכן סמך אליו אמרו: "הנה ימים באים נאם יי', וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה" (ירמיה לא, ל). וביאר שלא תהיה הברית חדשה – תורה אחרת שיתן אליהם אז. כי הנה תורת משה מורשה41 לא תשתנה ולא תתחלף בזמן מן הזמנים, אבל יהיה ענין הברית שייתן להם נטיה רבה לקיום התורה האלהית ושלא לעבור על מצוה מן המצוות כבראשונה, וזהו שאמר "לא כברית אשר כרתי את אבותם כיום החזיקי בידם42"(ירמיה לא, לא). רוצה לומר, כשלקחתי אותם "להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי" והיו עוברים על מצוותי, ומפני זה "אנכי בעלתי בם". והמפרשים43 פירשו 'בעלתי' כמו 'בחלתי', שהוא כמו "קצתי" בם (בראשית כז, מו). ונראה לי שהוא כפשוטו, שהמה "הפרו את בריתי" עם היות ש"אנכי בעלתי בם" לקחת אותם לו לעם, "כי זאת הברית אשר אכרות" (ירמיה לא, לב). רוצה לומר, אלא זאת הברית אשר אכרות אתם "אחרי הימים ההם" מגאולתם וקיבוצם שאתן "תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה". רוצה לומר, שאותה תורה שכבר נתתי להם על ידי משה בסיני שהיו מפרים אותה – עתה אתקענה בקרבם "ועל לבם אכתבנה", כי לא תהיה בפיהם מצות אנשים מלומדה44, ולבם רחוק ממנה. כי הנה על לבם תהיה התורה כתובה בעט ברזל בציפורן שמיר45. והענין שיראו בעיניהם כל כך מהנפלאות שיתבטל יצרם הרע ויכנעו לעבוד את השם, ועל זה אמר "והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם". רוצה לומר, שלא יבואו עוד להסתר פנים בהסתלקות השגחה, אבל תמיד יהיה להם השם הנכבד לאלהים משגיח בם ושוכן בתוכם, והמה יהיו לו לעם יודע ריבונו ושומר מצוותיו.

ואמנם אמרו עוד: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו, לאמר דעו את יי', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה לא, לג), הוא זר מאד שיבואו בני אדם לידיעת הדברים האלהיים בלי למוד ושישתוו בידיעה ובחכמה הקטנים עם הגדולים. ומה שראוי שיאמר בו הוא, שהדברים הטבעיים אינם צריכים ללמוד, כי הטבע יפעל אותם מבלי למידה, והקטנים המתחילים בלימוד החכמה ידעו אותם כמו הגדולים המובהקים בידיעה, אבל הדברים המלאכותיים והנקנים מכח הטענות וההקשים יצטרכו אלו ללמוד. ולכן אמר שתהיה בזמן הגאולה יראת השם וההכנעות לפניו כל כך תקועה בלבות בני אדם כולם, עד שלא יצטרכו ללמד אותה "איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יי'", לפי ש"כולם ידעו" הידיעה הזאת ליראה את השם הנכבד "מקטנם ועד גדולם", כמו שיודעים כולם המושכלות הראשונות שאין השכל מספק בהם דבר. ואמר שלא יעשו זה מפחד העונשים, כי הוא יתעלה יסלח לעוונם ולא יזכור עוד חטאתם, אבל יהיה זה לפי שתשקע יראת השם והכרת אלהותו בלבות בני אדם כולם מפני הנפלאות אשר יראו בעיניהם, ולא יספק בה לא קטן ולא גדול. ובילמדנו46 אמרו בעולם הזה ישראל לומדים תורה מבשר ודם, לפיכך משכחים אותה, שכשם שבשר ודם עובר47 כך תלמודו עובר, שנאמר (משלי כג, ה): "התעיף עינך בו ואיננו", אבל לעתיד לבוא אין ישראל לומדים אלא מפי הקב"ה, שנאמר (ישעיה נד, יג): "וכל בניך למודי יי'", רצו בזה שעתה היה לימוד התורה דבר מלאכותיי ועל ידי בשר ודם ולכן לא יעמוד ימים רבים, כי הפעולה תתיחס אל הפועל אותה, אבל בזמן הגאולה תהיה למידת התורה על דרך נס, וזהו אמרם 'מפי הקדוש ברוך הוא'. ולכן תתקיים ותעמוד כפי הפועל אותו.

ואמנם אמרו עוד: "כה אמר יי' נותן שמש לאור יומם וגו' רוגע את הים" (ירמיה לא, לד) חשבו המפרשים48 שהוא נאמר על חוזק ההבטחה וקיומה. ויקשה להם למה הביא ענין הים והשמש עם רוגע הים? ואמרו שזכר ענין הים להגיד שהוא אשר בטל חוק הים כקריעת ים סוף בעבור ישראל. ויותר נראה לי לפרש שכוונתו היא להודיע, שעם כל תכיפות הצרות וריבויים לא יתייאשו מהגאולה. כי הנה יקרה להם כמו שיקרה למאור הגדול ולמאור הקטן, וכמו שיקרה לים. כי כמו שהשמש המאיר על הארץ בלילה יחשך אורו אצלנו, ונהיה בחושך אפלה49 ואחר כך יצא השמש על הארץ ויאיר לדרים עליה, וכן הירח והכוכבים יאירו בלילה וביום יסתרו; וככה ענין הים שפעמים הולך וסוער ואחר כך ברצות השם יקם סערה לדממה50, ככה יהיה ענין ישראל שאחרי חושך הגלות ואפלות הצרות יראו אור גדול וכבוד יי' עליהם יזרח. ואחרי רעש ים הגלות משבריו וגליו וצרותיו השם יתברך ישים העקוב למישור51 ושקט ושאנן ואין מחריד52. ועל זה אמר: "כה אמר יי' נותן שמש לאור יומם חוקת ירח וכוכבים לאור לילה"; וכן "רוגע הים" ומשקיטו כאשר "יהמו גליו", כי 'רוגע' הוא מלשון 'מרגוע' שהכל מאתו, כן יהיה ענין ישראל בגלותם שזרעם לא "ישבתו מהיות גוי" (ירמיה לא, לה) ולא יכלו ולא יפסדו בשום צד, ואף על פי שתמצא בהם תנועת ההעתק מלמעלה למטה מממשלה אל שפלות, וכן תנועת השינוי מטוב לרע, הנה עם כל זה לא תמצא בהם תנועת ההפסד והכליון אם היה שתאמר תנועה. כי הנה כמו שלא יפסד השמש והירח והכוכבים בזמן חשכתם, אבל יבוא אחרי אותו החושך אור, וכן לא ימושו חוקי הים, כי תמיד יבור המרגוע אחרי ההמיה – כן זרע ישראל לא ישבותו מהיות גוי, כי אחרי הגלות יבואו לגאולה ויהיה גוי אחד בארץ53, למעלתם.

ואמנם אמרו אחרי זה "כה אמר יי' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה, גם אני אמאס בכל זרע ישראל" וגו' (ירמיה לא, לו), יראה שאין צורך בו ושהוא כפל דברים. וכן חשבו המפרשים54 לכפל ענין במלות שונות. גם יראה שאין ענין המשל מתוקן כראוי, כי איך ידמה מידת השמים וחקירת "מוסדי הארץ" לענין המיאוס "בכל זרע ישראל". גם אמרו ה"שמים מלמעלה", ואמרו "ארץ למטה" הוא ביאור בלתי הכרחי, הלא ידענו כי השמים הם למעלה והארץ היא למטה. ולכן הנראה אלי בזה הוא, שהיה ההמשל והדימוי, כי כמו שאי אפשר שימדוד האדם גובה השמים ולא עובי הארץ, שהם שתי הקצוות לצד המעלה שהוא המקיף ולצד המטה שהוא המרכז, ככה לא יקום ולא יהיה שיספרו עוונותיהם של ישראל באופן שמפניהם יבוא לידי מיאוס לפניו יתעלה. ולכן אמר "אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה", אם יתכן להיות זה לשום אדם "גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו". רוצה לומר על כל העוונות שעשו, אמדוד ואספור אותם. וימשך מזה, כי לא יתכן ולא יקום ולא יהיה אדם שימדוד השמים מלמעלה ו"מוסדי ארץ למטה", גם אני לא אמאס "בכל זרע ישראל" בעשותי מספר ומידה בכל אשר עשו. כי לפי שהיו סוגי העוונות שנים והם מה שבין אדם למקום ומה שבין אדם לחברו, לכן עשה המשלו ממידת ה"שמים מלמעלה" – כנגד מה שבין אדם למקום; ולחקירת "מוסדי ארץ למטה" – כנגד מה שבין אדם לחברו, להיות האדם השפל שבשפלים בערך הגלגל הסובב, וכל שכן בערכו יתברך.

והנה אמר ב"שמים מלמעלה" וב"ארץ למטה", לפי שהתבאר בחכמה שתכלית מה שהגיע אליו החקירה האנושית הוא עד קערורית הגלגל השמיני אבל לא עד קערורית הגלגל התשיעי, שאי אפשר שתגיע עדין החקירה והעיון, ועל קערורית הגלגל התשיעי אמר "אם ימדו שמים מלמעלה", שהוא יותר עליון ממנה. ואמנם "מוסדי ארץ למטה" אמר על הנקודה אשר מצבה באמצעות55 כדור הארץ שאותה הנקודה המרכז האמתי לא כדור הארץ בכללה. ועל זה אמר "תולה ארץ על בלימה" (איוב כו, ז), לפי שהנקודה ההיא בלתי מתחלקת ואין לה אורך ורוחב ועומק ולכן קראה "בלימה". ולפי שהשגת כל זה נמנעת בחוק המין האנושי, לכן המשיל עליו המיאוס בזרע יעקב. והמאמרים האלה כולם כוחם כח היקש, תנאי מתדבק אם ימושו החוקים האלה מלפני, גם זרע ישראל ישבות. וכן אם "ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ מלמטה גם אני אמאס". ונשנה סתירת הקודם ויוליד סתירת הנמשך. ורצה לומר, אבל לא ימושו החוקים האלה אם כן גם זרע ישראל לא ישבותו, וכן אבל לא "ימדו שמים מלמעלה" וגם לא "יחקרו מוסדי ארץ למטה", אם כן "גם אני לא אמאס".

ואמנם אמרו אחרי זה "הנה ימים באים נאם יי' ונבנתה העיר ליי' ממגדל חננאל" וגו' (ירמיה לא, לז) הוא ייעוד על ירושלים56 שיהיה ישובה כפול ומכופל ממה שהיה, כי תבנה "העיר ליי'". רוצה לומר, מפני קדושת השם אשר יהיה בה יבואו עמים רבים להתיישב בירושלים. ונתן גבול הרחבתה "ממגדל חננאל" שהוא בקצה האחד עד שער הפינה57, שהוא הקצה האחר. וכן אמר זכריה בנבואתו "עד שער הפנים" (זכריה יד, י), וכן יתרחב גבולה מן "קו המדה נגדו על גבעת גרב ונסב געתה" (ירמיה לא, לח), והם שמות למקומות מרעה צאן שהם אצל ירושלים. כי יתרחב היישוב העברי עד הם וכן וכל עמק הפגרים שהוא המישור הקרוב לירושלים, ואולי שהוא עמק יהושפט ושלכן נקרא "עמק הפגרים" (ירמיה לא, לט). ורש"י פירש: "העמק הפגרים" – העמק שנפלו בו פגרי סנחריב; וכן "הדשן" – הוא מקום שהיו שופכין שם הדשן מחוץ לעיר, או יהיה פירוש "הדשן" – כר נרחב דשן ושמן שהיה שם, ו"השדמות" הם השדות הסמוכות לעיר שאז יהיו בכלל העיר תוך החומה58, שתמשך ותלך עד נחל – "נחל קדרון".

וזכר עוד שהר הבית יתרחב גם כן וימשך עד "שער הסוסים", שהוא השער שהיה יוצא בו המלך עם פרשיו, והיה שם דרך ישר למרוצת הסוסים59. ולפי שאותו מרחב יכנס בהר הבית לכן אמר בו "מזרחה קודש ליי'", שזה יכנס מצד מזרח להיות "קודש ליי'" בהר הבית, ושהבית ההוא לא יהיה כבית ראשון וכבית שני שנחרבו, כי גדול יהיה כבוד הבית האחרון, ולא ינטש ולא יהרס עוד60 לעולם. וכאילו הגיד הנביא שעוונותיהם של ישראל לא ימדו ולא יספרו לפניו יתברך, כמו שלא ימדו השמים לרום והארץ לעומק61, אבל עיר ירושלים יצא קוה במדה וימודו רחבה, שיהיה יותר ממה שהיה בימי שלמה במאד מאד62, וכמו שיבאר הנביא יחזקאל בספרו.

הנה התבארו בנבואה הזאת חמישה עיקרים: הראשון – חזרת השבטים אשר הגלה סנחריב אשורה בזמן הגאולה העתידה, שהיו נקראים מלכות ישראל וראשם אפרים, והוא העיקר הרביעי מעיקרי נבואות ישעיהו. השני – שהנוצרים, והם בני אדום יעלו קודם הגאולה לארץ ישראל, ושם תהיה נקמת השם מהם63, כמו שאמר: "כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון" (ירמיה לא, ה), והוא העיקר השני מעיקרי נבואות ישעיהו. השלישי – שתשוב דבקות השכינה והנבואה בירושלים, כמו שאמר: "יברכך יי' נוה צדק הר הקדש" (ירמיה לא, כב), והוא העיקר השמיני מעיקרי נבואות ישעיהו. הרביעי – שלא ישובו עוד לגלות וימול יי' את לבבם הערל64 ותמלא הארץ דעה את יי'65, והם העיקרים השמיני והאחד עשר מעיקרי נבואות ישיעהו. ועוד הוסיף הנביא לייעד66 בנבואה הזאת התרחבות ירושלים ויישובה שלא זכרה ישעיהו.

ואתה רואה שאי אפשר שיפורש דבר מזה בדרך הנוצרים. כי הנה הנגאלים ביאר הנביא שהם מלכות אפרים ומבני רחל ואיך יפורש זה על האומות הנוכריות. וביאר שאותם הנגאלים הם אשר הלכו בשבי ובגולה, וכמו שאמר: "מזרה ישראל יקבצנו" (ירמיה לא, ט), ולכן אי אפשר שיפורש על האומות שיכנסו בדת ישוע הנוצרי שלא הלכו בגלות מעולם. גם אמרו "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יי', כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה לא, לג) מבואר הוא שלא נתקיים עד הנה בשום זמן מן הזמנים. וכן שכן הייעוד האחרון מהרחבת ירושלים, כפי שיפורש על ירושלים שלמעלה בענין הנפשיי אחרי שביאר הנביא "ממגדל חננאל" ו"נחל קדרון" ושאר הסימנין אשר נתן בדבר. ומהבחינות האלה בעצמם אי אפשר שתפורש הנבואה הגדולה הזאת על זמן בית שני.

תוכן העניינים

משמיע ישועה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה