משמיע ישועה· רבנו יצחק אברבנאל
המבשר החמישי (יחזקאל)
הקדמה
המבשר טוב הה' הוא יחזקאל הנביא עליו השלום. והנבואות אשר ראיתי בדבריו יותר מבוארות ויותר מוכרחות, לשיפורשו לעתיד לבוא, אלו הם אשר אזכור.
פרק א
הנבואה הא' תחילתה "ויהי דבר יי' אלי לאמר בן אדם אחיך אחיך אנשי גאולתך" וגו' (יא, יד-טו), עד "ואדבר אל הגולה את כל דברי יי' אשר הראני" (יחזקאל יא, כה).
וענין הפרשה כך הוא: הנה יכניהו מלך יהודה, מפני מה ששמע מנבואות ירמיהו שהיה מנבא על יהויקים שייטה עולו לעבוד את נבוכדנאצר מלך בבל ויחיה, והאדמה לא תשם1, הנה כאשר עלה נבוכדנאצר על ירושלים בתחילת מלכות יהויכין יצא אליו הוא ואמו ועבדיו ושריו וסריסיו, ויקח אותו מלך בבל ויוצא משם את כל אוצרות בית יי' ואוצרות בית המלך, ויקצץ את כל כלי הזהב אשר עשה שלמה בהיכל יי', והגלה את כל ירושלים, ואת כל השרים, ואת כל גיבורי החיל והחרש והמסגר, ויוליכם בבלה והמליך את בירושלים את צדקיהו. והנה יהויכין וכל שריו וכל העם אשר הלכו אתו באותה גולה, לפי שראו שנשאר צדקיהו ואל יושבי ירושלים בשלום, והעיר לא ניתנה ביד הכשדים, והם בעבור שהאמינו לדברי הנביא לצאת אל נבוכדנאצר ולהכנע אליו, הלכו בגולה ונתחרטו מאד מאשר שמעו לדברי ירמיהו, ויצאו אל נבוכדנאצר. וכדי לנחמם ולדבר על לבם – באה הנבואה ליחזקאל שהיה שם עמהם, כמו שאמר: "ואני בתוך הגולה על נהר כבר בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין" (יחזקאל א, א). והודיעו שעוד מעט יבוא צר ואויב בשערי ירושלים2, וכמו שביארתי על מראות יחזקאל בספר מעיני הישועה. ולכן במראה השנית שראה יחזקאל בשנה הששית ראה כאילו נשאתו רוח אלהים3 ויבא אותו ירושלים אל שער בית יי' הקדמוני הפונה קדימה, ושהיו שם מאנשי יי' ירושלים, ואמר לו יתברך אלה האנשים החושבים און4 וסיפר לו מגנותם, שהיו אומרים שירושלים היתה הסיר והמה הבשר5, לרמוז שיתמידו בעיר ולא יסחו ממנה. ואמר בתשובת זה, שכדבריהם כן יהיה אבל לא כמחשבתם, וזהו "לכן כה אמר יי' חלליכם אשר שמתם בתוכה המה הבשר והיא הסיר וגו'; והוצאתי אתכם מתוכה ונתתי אתכם ביד זרים" וגו' (יא, ז-ט).
ולפי שהשתומם הנביא ואמר: "אהה יי' אלהים כלה אתה עושה את שארית ישראל" (יחזקאל יא, יג), הוצרך הקב"ה להודיעו רוע דבריהם על אחיהם שהלכו בגולה, שמפני זה היה ראוי שגם המה ילכו בגלות, ועל זה באתהו הנבואה הזאת "בן אדם אחיך אחיך אנשי גאולתך" וגו' (יחזקאל יא, טו). ופירוש הזה כך הוא אצלי: בן אדם הלא ידעת מאחיך אחיך. וביאר מה הם האחים שזכר שני פעמים, ואמר שאמר: "אחיך" האחד – על אנשי גאולתו והם בני הגולה, שהוא6 הלך עמהם; וש"אחיך" השני – אמר על "בית ישראל כולה", והם עשרת השבטים אשר הגלה סנחריב. ומפני ריבויים אמר עליהם "וכל בית ישראל" כולו. וסיפר מגנות אנשי ירושלים שאמרו עליהם, רוצה לומר על עשרת השבטים אשר גלו ראשונה ועל גלות יהויכין גם כן שמה, שקרה להם מהגלות היה ברשעתם, כי "רחקו מעל יי'" ולכן נתרחקו מארצו ושהם לא יהיו כן, ועל זה אמר "אשר אמרו להם יושבי ירושלים", רוצה לומר שאמרו עליהם כולם ש"רחקו מעל יי'" והלכו בגלות, אמנם להם נתנה הארץ למורשה7. וכבר גילה לו הקב"ה שגם המה יצאו מתוכה וילכו בגלות, אמנם עתה השיבו לענין הגולים אשר אמרו עליהם "רחקו מעל יי'", והוא אמרו "לכן כה אמר יי' אלהים כי הרחקתים בגוים" (יחזקאל יא, טז). ואמר זה כנגד עשרת השבטים, שהלכו למרחוק; "וכי הפיצותים בארצות" – ואמר זה כנגד גלות יהויכין, הנה עם כל זה שם בגלותם אהיה להם "למקדש מעט", שאף על פי שלא יהיה להם שם בית המקדש גדול, יהיו להם בתי כנסיות שיועדו להתפלל בהם8, ותמצא בהם מעט קדושה בארצות אשר באו שמה.
האמנם אלו ואלו אם אשר כבר גלו ואם עתידין לגלות, כולם יגאלו באחרית הימים, ועל זה אמר: "לכן אמור כה אמר יי'" (יחזקאל יא, יז) – כנגד אותם יושבי ירושלים9 מאותו הגלות אשר זכרת שילכו בו ביד זרים10 אקבץ "אתכם מן העמים, ואספתי אתכם מן הארצות, ונתתי לכם את אדמת ישראל", ואז יבואו גם כן שמה איתם עשרת השבטים שגלו, וכל הגולים עם יהויכין וזרעם, ועליהם אמר בלשון נסתר "ובא שמה" (יחזקאל יא, יח). רוצה לומר, שבגאולה העתידה גם כן יבואו אותם שגלו ראשונה, כמו אותם שגלו באחרונה.
ולפי שבזמן ההוא תהיה כל ארץ ישראל מלאה גלולים מתועבות הגוים11 אשר עשו בה, לכן אמר: "והסירו את כל שקוציה ואת כל תועבותיה ממנה", שהבאים בקיבוץ הגלויות יטהרו אותם מהם. ועם היות בימים הראשונים איבה ושנאה בין בני יהודה ובין בני ישראל – חילוק מלכויות וחילוק לבבות, וגם בני יהודה עצמם אותם שנשארו בירושלים עם צדקיהו היו מטיחין דברים כנגד אותם שהלכו בגלות יהויכין, לכן אמר: "ונתתי להם לב אחד" (יחזקאל יא, יט), ואמר זה כנגד עשרת השבטים וגלות יהויכין. וכן אמר כנגד יושבי ירושלים – "ורוח חדשה אתן בקרבכם".
ולפי שעשרת השבטים בהיותם בארץ עזבו את יי' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור12, לכן אמר כאן כנגדם "והסירותי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר, למען בחקותי ילכו ואת משפטי ישמרו ועשו אותם, והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים" (יא, יט-כ).
ואמנם אמרו אחרי זה "ואל לב שקוציהם ותועבותיהם לבם הולך" וגו' (יחזקאל יא, כא), נראה לי שחוזר למעלה ליושבי ירושלים13 שזכר. כי מפני שסיפר גנותם שהיו אומרים על אחיהם הגולים "רחקו מעל יי'" (יחזקאל יא, טו), והם עצמם הוסיפו לחטוא מהם, ועל זה אמר "ואל לב שקוציהם ותועבותיהם לבם הולך", כי הם לא עזבו דרכם הרעה, ולכן לא ישובו שנים רבות בירושלים, כי דרכם בראשם נתתי שהוא העונש העתיד לבוא עליהם, כפי מעשיהם14. ולכן זכר מיד הנביא שנשאו הכרובים את כנפיהם והאופנים לעומתם, וראה כאילו כבוד יי' נעלה מתוך העיר (יא, כב-כג), שהוא רמז להסתלקות השכינה מירושלים לתתה ביד אויב15. ובזה נפסקה המראה הנבואית16. והוא ספיר אל בני הגולה שהיו עמו "את כל דברי יי' אשר" הראהו, רוצה לומר שיושבי ירושלים מהרה יסחו ממנה, וכי כבר ראה כבוד יי' נעלה מתוך העיר, שהוא היה סיבת גלותם, ושגלות עשרה השבטים, וגלות יהויכין, וגם גלות יושבי ירושלים – כולם באחרית הימים ישובו לארץ ישראל וימול השם את לבבם הערל17 ויהיו לו לעם באמת ובמשפט ובצדקה.
הנה התבארו בנבואה הזאת שלושה עיקרים: האחד – תשועת ישראל וגאולתם העתידה, והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. והב' – שישובו עשרת השבטים אשר הגלה סנחריב אשורה, והוא העיקר הד' מעיקרי נבואות ישעיהו. והג' – שימול השם אל לבבם "ורוח חדשה" יתן בקרביהם באופן שלא יחטאו עוד ולא ילכו בגלות אחר, והוא מעיקר הי"א מעיקרי נבואות ישעיהו. וכבר ביארתי באותם העיקרים מנבואות ישעיהו, שאי אפשר שיפורשו לא על הגאולה הרוחנית כדברי הנוצרים, ולא על זמן בית שני.
פרק ב
הנבואה הב' תחילתה "והעולה על רוחכם היו18 לא תהיה" וגו' (יחזקאל כ, לב), עד "לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל נאם יי' אלהים" (יחזקאל כ, מד).
והנבואה הזאת עצומה מאד ראוי לתת לב עליה, כי רובה כבר קרנו19 בגלות המר והנמהר הזה אשר אנחנו בו. וראוי שתדע, שהנבואה הזאת תחילתה למעלה בפרשת "ויהי דבר יי' אלי לאמר בן אדם דבר אל זקני ישראל וגו' הלדרוש אותי אתם באים" וגו' (כ, ב-ג). כי שם סיפר ענין ישראל מעת שהיו בגלות מצרים ומה שחטאו שם, וההתראות והאזהרות ששלח הקב"ה לעשות להם, כדי להשלימם ולהדריכם במעגלי צדק20. ואחרי כן סיפר להם שנתן להם התורה והספיק צרכיהם במדבר ארבעים שנה, ומה שחטאו עוד במדבר ובואם הארץ אחרי אזהרות רבות, ומה שחטאו בהיותם עליה עד שנתחייבו הגלות, ושמפני זה נשבע יתעלה אם יידרש להם בהתחננם אליו.
ולפי שהיו ישראל אומרים בלבותם אם נלך בגולה, כדי שנמלט מהקללות שיעד השם – נצא מכלל דתו "ונהיה כגוים כמשפחות הארצות" אשר נלך שמה לעבוד אלהים אחרים, ובזה נזכה בהצלחת העמים ההם ולא נהיה עם יי' וצאן מרעיתו ולא ישפוך עלינו חרון אפו21, על זה אמר יתברך: "והעולה על רוחכם היו22 לא תהיה" (יחזקאל כ, לב). וביאר מהו "העולה על רוחכם" ואמר שהוא אשר היו "אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן", כמו שהם עובדים, ועל זה אמר: "חי אני נאם יי' אלהים שלא יהיה ולא יקום כדבריכם", אלא ש"ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ, לג). ואמר שלוש לשונות האלה: אם "ביד חזקה" – כנגד הזמן הראשון שהיו בו הגוים בארצותם עובדים לכוכבים ולכל צבא השמים23; ואמר "בזרוע נטויה" – כנגד הזמן שבא אחריו שהנוצרים לקחו להם אמונת ישוע הנוצרי; ואמר "ובחימה שפוכה" – על זמן אמונת הישמעאלים. וכאילו אמר שאף שיצאו מן הדת בכל הזמנים האלה אמלוך עליהם, ואף על פי שהם יתערבו בגוים24 ויתחתנו בהם – אוציאם מתוכם ואבדילם מהם, ועל זה אמר: "והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצתם בם" (יחזקאל כ, לד). רוצה לומר, בכל אחד מאלו הזמנים שרמז באמרו "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה". ולא בלבד על החטאים האלה בנפשותם אמר "והוצאתי אתכם", כי קיבוץ הגלויות יהיה כולל לכולם לכל אשר יקרא בשם יעקב ובשם ישראל יכנה.
והודיע אותם, שהרשעים שבהם לא יחשבו שיזכו לגאולה, כמו הצדיקים, וזה שאמר ואביא "אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים, כאשר נשפטתי את אבותיהם במדבר ארץ מצרים" (כ, לה-לו). ואמנם מהו המדבר הזה, ולמה קראו "מדבר העמים" לא שערו בו המפרשים25 שיעור אמתי, שחשבו שיהיה מדבר שמם במקום שאין שם אדם ולא עובר ושב26, כדי שלא יראו הגוים ברעתם וישמח לבבם, ושזה אמרו "פנים אל פנים", רוצה לומר ביני וביניהם יחד בלי אמצעי. אבל אמתת הענין הזה, הזמן והנסיון בעוונותינו שרבו הורה אותו, והוא, שהקב"ה יוציא את ישראל ויקבצם מן הארצות אשר נפוצו בם, אם היהודים האמתיים ואם אותם שיצאו מכלל הדת. האמנם לא יבואו דרך ישרה מבלי עיכוב אל אדמת ישראל, אבל יתהלכו מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר27 בארץ נכריה28 ובגוי לא ישמעו לשונו. ואל הטלטול הגדול הזה המתמיד ימים רבים קרא בלי ספק "מדבר עמים", כי הוא היה אליהם כמדבר אשר בו נחש שרף ועקרב וצמאון29. האמנם לא יהיה מדבר שמם כמו אותו מדבר שהלכו בצאתם ממצרים30, כי אותו מדבר היה מדבר שמם, וזה יהיה מדבר העמים המתחלפים אשר יעברו בהם, ובו יתבררו ויתלבנו ויצרפו רשעים, כי במדבר ההוא יתמו ושם ימותו האנשים הפושעים. וזה יהיה המשפט אשר יעשה השם בהם.
ולפי שלא יהיו הרעות והצרות אשר יסבלו בעברם במדבר ההוא, לא מפאת המקרה ולא מפאת המערכות השמימיות, כי אם בהשגחה פרטית ממנו יתברך, לכן אמר: "ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים", שהוא שם נאמר על השגחתו הפרטית, כמו שאמר (דברים ה, ד): "פנים בפנים דבר יי' עמכם". ובזה גילה שתהיה הגאולה העתידה מתדמה לגאולת מצרים. רוצה לומר, שכמו שבצאתם ממצרים הלכו במדבר ארבעים שנה נהוגים בהשגחה פרטית נסיית, כן יהיה בגאולה העתידה, והוא אמרו "כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים כן אשפט אתכם".
וכמו שבמדבר מצרים נכנסו תחת ההנהגה האלהית ובברית השם שכרת אתם – כן אמר על הגאולה העתידה הזאת "והעברתי אתכם תחת השבט" (יחזקאל כ, לז), והוא שבט31 השגחתו. וגם רמז בזה שיפקוד בשבט פשעם ובנגעים עונם32. וכנגד אותם שהיו מתערבים בגוים ושבו אל השם אמר: "והבאתי אתכם במסורת הברית", והוא שיקבלו ברית מילה ככל אחיהם בני ישראל ולא יהיו עוד ערלי לב וערלי בשר33, כאשר היו בן הגוים. וגם רמז בזה לכללות האומה, שמתוך צרותיהם דבקו באלהיהם ויתחננו לפניו, והוא גם כן "מסורת הברית" אשר זכר.
וכמו שבגאולת מצרים מתו במדבר כדרך המורדים והפושעים שלא האמינו באלהים – כן לעתיד לבוא בקיבוץ הגלויות אמר: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבואו" (יחזקאל כ, לח). רוצה לומר, שיוציא ויקבץ אותם מן הארצות אשר נפוצו שם שהם ארץ מגוריהם שהיו דרים שם בגלות, ויבדיל34 את המורדים והפושעים מהם לכלותם באותו "מדבר העמים", שהוא בטלטולם באופן שלא יזכו לבוא לארץ ישראל ולראות תשועת יי', ובזה יכירו השגחתו ומשפטו, והוא אמרו: "וידעתם כי אני יי'" (יחזקאל כ, לח). ודברתי אני אל לבי, דבר גדול דיבר אלינו הנביא הזה באמרו שישפוט הקב"ה את ישראל "במדבר העמים" כאשר נשפט אתם "במדבר ארץ מצרים". כי הנה רמז עוד בזה הדמוי, כי כמו שישראל כשיצאו ממצרים הלכו במדבר ארבעים שנה ואחריהם35 התחילו בירושת הארץ – כן ילכו בני ישראל בגאולה העתידה ארבעים שנה "במדבר העמים". ותהיה התחלתם משנת רכ"ד, שאז נעשתה במחברת העצומה משבתאי וצדק, כמו שזכרתי, כי מאז התחילו הצרות בישראל ובכל היוצאים מזרעם מאותם שנתערבו בגוים, אם בארץ שאבוייא ופרובינצייא, ופיימונט ולומברדיאה וכל מלכות, וציציליא ורושיאה, ובארצות הקיסר אשר ירש מאביו, ופורטוגל; וגם מלכות נאפוליש ופיורינסיא ובארצות מיוחדות משררת ויניציאה עשו גרושים, ועוד ידם נטויה על האנוסים אשר מזרע ישראל הם להוציאם מארצם. ואאמין ביי' שיתמיד זה עד תשלום ארבעים שנה אחר אותם המחברת שתהיה השלמתם בשנת ה' אלפים ורס"ד ליצירת העולם, שהוא מקץ הראשון אשר מצאתי אני בדברי דניאל, כמו שזכרתי בספר 'מעיני הישועה'. כי עם היות שחכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין צז, ע"ב) עשו הקץ מהמגילה שנמצאה ברומי בשנת רצ"א לאלף החמישי הזה אין חלוף ולא סתירה בדבר, כי אפשר שתהיה תחילתה בשנת רס"ד או רצ"ג ותכליתה בשנת רצ"א.
ונשוב אל דברי הנביא, שאחרי שזכר עונש המורדים והפושעים שיצאו בגירוש ולא יראו בתשועת יי' כמו הצדיקים אמר כנגד בני ישראל אם כן איפוא "אתם בית ישראל... איש גלוליו לכו עבודו" (יחזקאל כ, לט). ואין זה מצוה אלהית שיעשו כן חלילה, אבל הוא דרך גנאי על דרך "שמח בחור בילדותך" (קהלת יא, ט)36; "שישי ושמחי בת אדום" (איכה ד, כא), רוצה לומר עשו כטוב בעיניכם לעבוד הגלולים, שהנה אחרי זה "אם אינכם שומעים אלי" ידוע תדעו ש"את שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם בגלוליכם". כי הנה לא אביא אתכם אל ארצי ולא אבחר כמתנותיכם, כדי להרחיק גלוליכם מעלי. ותהיה לפי זה וא"ו "ואת שם קדשי", כמו "וישא אברהם את עיניו" (בראשית כב, ד)37; "ויאמר יי' אל הושע" (הושע א, ב), יאמר שאם לא ישמעו אליו לשוב בתשובה לא יגיעו לאדמת ישראל, כדי שלא יחללו38 שמו שם במתנותיהם ובגלוליהם. אמנם הצדיקים לא יהיו כן "כי בהר קדשי בהר... ישראל" (יחזקאל כ, מ), שהוא ירושלים הגבוהה מכל הארצות39 "שם יעבדוני כל בית ישראל כלה40 בארץ", רוצה לומר כל אשר בשם ישראל יכנה שם ארצם "ושם אדרוש את תרומתיכם" וגו'. וחזר לומר "בריח41 ניחוח ארצה אתכם בהוציאי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם" וגו' (יחזקאל כ, מא), לתת הסיבה למה ירצה אותם כריח ניחוח בזמן שיצאו מהגלות ויקבצנו מן הארצות הארצות ולא קודם לזה. ואמר שהוא מפני שיתקדש שמו לעיני הגוים באמצעותם, וזה שאמר הלא תדעו למה אמרתי שכ"ריח ניחוח ארצה אתכם בהוציאי אתכם מן העמים", לפי שאז אקדש "בכם לעיני הגוים". כי שבאמצעות הנסים והנפלאות אשר אעשה בזמן הגאולה, יתקדש שמי "לעיני הגוים", וגם אתם עצמכם תדעו כי אני ה', כי תגיעו לשלמות הידיעה האלהית "בהביאי אתכם אל אדמת ישראל", שהיא "הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאבותיכם" (יחזקאל כ, מב), ושקיימתי הבטחתי. וכאשר תזכרו עם זה את דרככם ואת מעלליכם "אשר נטמאתם בם" (יחזקאל כ, מג) ותתביישו מהם והוא אמרו "ונקוטותם בפניכם", שהוא מענין קטטה, כי האדם המתחרט על הדבר אשר עשה הוא לוחם ומתקוטט עם עצמו, הנה אז תדעו באמת כי אני יי' חנון ורחום42, בעשותי אתכם התשועה והגאולה למען שמי לא כדרככם הרעים כעלילותיכם הנשחתות בית ישראל. ואמר גם כן כנגד הצדיקים הזוכים לתשועה, לפי שהמה או אבותיכם כבר חטאו להשם בגלות וקודם החורבן.
הנה התבארו בנבואה הזאת ארבעה עיקרים: האחד, שבני ישראל אשר בגלות מראש פרעות אויב43 יצאו מכלל הדת והתערבו בגוים44 אף על פי שיעבדו עבודה זרה, לא יצאו מהשגחת השם יתברך ומסדר הנהגתו, ולא יוכל אחד מצאנו ועם מרעיתו להיות מעם אחר, לא יחליפנו ולא ימיר אותו הזמן טוב ברע, או רע בטוב45. כי הנה על כל פנים ישוב אל העדר אשר ממנו לוקח הוא או זרעו, ועליו אמר אדוננו משה (דברים ד, כח-כט): "והפיץ יי' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג יי' אתכם שמה, ועבדתם שם אלהים אחרים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, ובקשתכם משם את ה' אלהיך" וגו'. שגילה בזה שיתמעטו עם ישראל בגלות ברשעת הגוים שיכלו אותם, והוא אמרו "בגוים אשר ינהג יי' אתכם שמה". וגם יתמעטו, לפי שבסיבת הצרות והשמדות יבואו רבים לצאת מכלל הדת ולעבוד אלהים אחרים, לא להאמין בהם בנפשם, כי אם מפני חרבות ומכת חרב והרג ואבדון46 בידיעתם שהם "עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון", מפני שלא שלא תהיה העבודה ההיא כי אם להמלט מן המוות, ועליהם אמר: "ובקשתם משם", רוצה לומר מתוך אותה עבודה שתעשו מתוך אונס תבקשו את יי', אבל לא יהיה זה במעשה המצוות מפני הפחד כי אם בכל לבבך ובכל נפשך47. וכן ניבא עליו ישעיהו, כמו שפירשתי על "קראתי בשמך לי אתה, כי תעבוד במים אתך אני וגו' (ישעיה מג, א). ועל זה עצמו אמר ירמיה במגילת קינות בשם האומה (איכה ג, א): "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו", שהוא רמז אשר עברו על ישראל בחורבן בית ראשון; ואמר "ואותי נהג ויולך חשך ולא אור" – על בית שני. ועם כל זה אף על פי, שהשליך אותי מארצו וגירש אותי מעל פניו לא עזבני מכל וכל ולא סילק ממני השגחתו בהחלט, כי אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום, לפי שהסתרת הפנים שיעד הקב"ה בעונשיו אינו כהסתלקות ההשגחה במוחלט לעזבם למקרי הזמן ולהוראות המערכות השמימיות אם טוב אם רע, אבל הוא לבד שלא ייטיב אותם, כי על ידי זה תהיה הסתרת הפנים ולא ימנע מזה שישגיח בהם להענישם, וכמו שאמר (דברים לא, יז): "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו צרות ורעות", וגם כן לשמרם מן הכליה, וכמו שזכרתי בתמר האחרון מ'מעיני הישועה'. הנה אם כן, בכל מקום שגלו ישראל – שכינה עמהם להשגיח עליהם, כפי מעשיהם ולשמרם, ואף שיצאו מכלל הדת אחר ישובו ובקשו את יי' אלהיהם ואת דוד מלכם. וזה העיקר הט"ו מעיקרי נבואות ישיעהו. והעיקר הב' הוא, שגואלנו יי' צבאות והוא יקבץ נפוצות ישראל, וכמו שאמר "הוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות" (יחזקאל כ, לד), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. והג', שבקיבוץ הגלויות וטלטולם ימותו המורדים והפושעים המחזיקים ברשעתם ולא שבו אל השם, והוא העיקר הששי מעיקרי נבואות ישעיהו. והד', שתתדמה הגאולה העתידה לגאולת מצרים, וכמו שאמר "כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר... כן אשפט אתכם" (יחזקאל כ, לו), וזהו העיקר הה' מעיקרי נבואות ישעיהו.
ואתה רואה שהעיקרים האלה אי אפשר שיפורשו לא על הגאולה הרוחנית, כדרך הנוצרים, ולא על זמן בית שני בשום צד מהצדדין, כמו שהתבאר בעיקרי נבואות ישעיהו.
פרק ג
הנבואה הג' תחילתה: "ויהי בשתי עשרה שנה בחמשה עשר לחדש וגו', בן אדם נהה על המון מצרים" (לב, יז-יח), עד "והושכב בתוך ערלים את חללי חרב פרעה וכל המונה נאם יי' אלהים" (יחזקאל לב, לב).
והנבואה הזאת אשר ניבא יחזקאל על חורבן מצרים, אי אפשר לפרשה כשאר הנבואות אשר ניבא על מצרים שהחריבה נבוכדנאצר מלך בבל, לפי שאותו חורבן כבר ניבא עליו יחזקאל בפרשיות אשר קדמו לזאת, ולא היה צורך עוד בנבואה הזאת, כל שכן, שבנבואה הזאת מצאנו שנכלל אשור ועילם, משך ותובל ואדום ונסיכי צפון. ואמר שתהיה מפלתם יחד וזה לא היה במפלת מצרים, כי לא נשתתפה בו אומה אחרת, ולכן לא מצאו המפרשים48 דרך לפרשה, כי אם על עונש גיהנם שילך שם מצרים ואשור ושאר האומות אשר זכר. והוא באמת פירוש תפל מבלי מלח. ומה לו לנביא לזכור פה עונשי גיהנם בתוך שאר נבואות שניבא על האומות נעשו עצים לגיהנם, כדבריהם זכרונם לברכה49? ולמה יזכור יחזקאל לעונשי גיהנם האומות האלה בלבד ולא השאר? ולמה לקצתם קרא ערלים ולקצתם לא קרא כן? ואיך לא זכר בכללם בבל שהוא ראש המחריבים? ולמה יהיה המון מצרים ראשון בעונשי גיהנם יותר מן השאר? ואם בא לזכור עונשי גיהנם מה לו לזכור החללים? האם לא ירדו שמה, כי אם חללי חרב? הלא ידענו כי "אין שלום אמר יי' לרשעים" (ישעיה מח, כב) בעולם הבא ושקטן וגדול שם הוא.
אבל אמתת הנבואה הזאת היא, כי מה שאומר. אתה תראה שלמעלה מזה בחצי הספר בפרשת "ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחדש" (יחזקאל כו, א), זכר שבאו ליחזקאל נבואות רבות על צור וצידון מחורבנם ואמר בסופם "לא יהיה עוד לבית ישראל סלון ממאיר וקוץ מכאיב מכל סביבותם" וגו' (יחזקאל כח, כד). וסמך לזה פרשת "כה אמר יי' בקבצי את בית ישראל" וגו' (יחזקאל כח, כה), לומר, שאף על פי שילכו ישראל בגלות עוד יצטרכו למה שאמר שלא יהיה להם "סלון ממאיר וקוץ מכאיב מכל סביבותם", והוא לעתיד לבוא, לפי שאקבץ את בית ישראל מכל העמים אשר נפוצו שם וישבו על אדמתם לבטח בעשותי שפטים בכל הגוים אשר סביבותם שהם ה'סרבים' וה'סלונים' אשר זכר. ואחר זה בשנה העשירית בשנים עשר לחודש באה אליו הנבואה בחורבן פרעה ומצרים על ידי נבוכדנאצר, ואמר בסופה: "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון פה בתוכה" (יחזקאל כט, כא). והוקשה על רש"י פירוש הפסוק הזה ואמר שהוא מוסב לפרשה שלמעלה. והרד"ק50 כתב שאמר זה על כורש שנולד באותו זמן. ולי נראה שלא כיון הנביא לדבר מכל זה, אלא שכאשר יראו ישראל חורבן מצרים שניבא יחזקאל, כמו שניבא על קיבוץ הגלויות, יאמינו בתשועתם וגאולתם שיאמרו כמו שנתקיים מה שניבא על חורבן מצרים כן יתקיים מה שניבא על גאולתנו, ועל תשועתנו. ובזה האופן באמונתם ובדעתם יצמיח קרן גאולתם והיה ליחזקאל פתחון פה שנתקיימו דבריו.
ואחר שניבא על חורבן מצרים הקרוב לאותו זמן, באה לו נבואה אחרת במה שעתיד להחריב את מצרים חורבן אחר באחרית הימים באמרו: "ויהי דבר יי' אלי לאמר בן אדם, הנבא ואמרת כה אמר יי' הלילו הה ליום" וגו' (ל, א-ב), רוצה לומר החורבן הזה שניבאת על מצרים בימי נבוכדנאצר כאפס ותוהו תחשב לו51 בערך52 אל חורבן אחר שיהיה לו אחרי כן ביום יי' הגדול והנורא53, שהוא יום קיבוץ הגלויות. וכאילו אמר אל תיילילו על החורבן הזה, אבל "הלילו" על אשר יהיה ביום יי' שהוא יהיה "יום ענן עת54 גוים" (יחזקאל ל, ג), רוצה לומר עת שיפלו בו גוים רבים, כי אז תבוא חרב גדול במצרים ומשמועתו תהיה חלחלה בכוש בשמעם חללי מצרים. ולכן זכר עמו כוש ופוט ולוד וכוכ. והאומות האלה לא זכרם ירמיהו בפרשת "הכוס"55, כי לא היו אלה בכלל האומות אשר החריב נבוכדנאצר, אבל עתידות להחרב לעתיד לבוא, כמו שיתבאר. ועל זה אמר גם כן "כה אמר יי' ונפלו סומכי מצרים" (יחזקאל ל, ו), רוצה לומר שהאומות אשר יבואו לסמוך את מצרים ולעזרו יפלו גם כן מהם חללים הרבה, כמו שאמר "ונשברו כל עוזריה" (יחזקאל ל, ח). ואמר: "ביום ההוא יצאו מלאכים מלפני בצים להחריד את כוש בטח והיתה חלחלה בכוש כיום מצרים, כי הנה באה" (יחזקאל ל, ט), יאמר שישמעו בני כוש הריגת מצרים וריבוי חלליהם וירעדו מאד פן עליהם תבוא החרב הוא56 גם כן.
ואחרי שזכר הנביא חורבן מצרים העתיד להיות על ידי נבוכדנאצר וחורבנו העתיד להיות באחרית הימים, הביא הנבואות שבאו אליו לבאר שתיהם. והתחיל בפרשת "כה אמר יי' אלהים והשבתי המון מצרים ביד נבוכדראצר" וגו' (יחזקאל ל, י); ובאה לו גם כן עליו נבואה אחרת "באחת עשרה שנה בראשון בשבעה57 לחודש" (יחזקאל ל, כ). ונמשכו הדברים על אותו חורבן שיעשה נבוכדנאצר במצרים, עד פרשת "ויהי בשתי עשרה שנה בשני עשר חדש באחד לחודש (יחזקאל לב, א), שאז באתהו הנבואה לבאר לו ענין החורבן האחרון אשר יבוא על מצרים בזמן קיבוץ הגלויות, והוא אמרו: "בן אדם שא קינה על פרעה מלך מצרים" (יחזקאל לב, ב) , שאותה הפרשה כולה על החורבן האחרון ידבר, והוא אמרו: "כי כה אמר יי' אלהים חרב מלך בבל תבואך, בחרבות גבורים אפיל המונך עריצי גוים" (יחזקאל לב, יא). רוצה לומר, עם היות שחרב מלך בבל – תבואך עתה, הנה באחרית הימים לא לבד חרב אחד כחרב מלך בבל תבוא עליך, אבל "בחרבות גבורים רבים אפיל המונך", והם עריצי הגוים ומלכיהם שישדדו את "גאון מצרים" וישמידו כל המונה. ועל רוב חללי מצרים שיהרגו אמר ממשל "והאבדתי את כל בהמתה מעל מים רבים" וגו' (יחזקאל לב, יג). כי לפי שהיה כל טוב מצרים תלוי ביאור, המשיל כאילו יחרב ויבש והדגה אשר ביאור מתה, והוא אמרו: "אז אשקיע מימיהם" (יחזקאל לב, יד) , כי למיעוטם לא ישארו כי אם בקרקע היאור ונהרותם בשמן אוליך, כי מפני שלא תעבור בו רגל אדם58 ופרסות בהמה יהיו המים צלולים כשמן. וביאר הנמשל ביאור ובדגים באמרו: "בתתי59 את ארץ מצרים שממה ונשמה60" (יחזקאל לב, טו), שהוא הנמשל ביאור; וכן "בהכותי את כל יושבי בה", שהוא הנמשל באיבוד הבהמה. וכבר פירשו חכמינו זכרונם לברכה הנבואה הזאת לעתיד לבוא, כמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין צח, ע"א): אין בן דוד בא עד שיבוקש דג קטן לחולה ולא ימצא, שנאמר: "אז אשקיע מימיהם", וכמו שביארתי במאמר 'ישועות משיחו' חלק ב' עיון ראשון. וחתם דבריו באמרו: "קינה היא וקוננוה בנות הגוים תקוננה אותה על מצרים ועל כל המונה" וגו' (יחזקאל לב, טז).
ואחרי שניבא על החורבן העתיד הזה שיבוא על מצרים, באה אליו נבואה שנית י"ד ימים אחרי הראשונה – "בן אדם נהה על המון מצרים" וגו' (יחזקאל לב, יח), להודיעו מה שימשך על אותו חורבן מצרים. ואמתת ענינה הוא, מה שביארתי לך במעין הי"א מ'מעיני הישועה' והוא שקודם הגאולה העתידה יתעוררו הנוצרים בני אדום אשר בארצות המערב ללכת לכבוש ארץ ישראל וכל ארץ הנגב, וילכדו ארץ מצרים ראשונה ואת כל ארץ ישראל ובבל, שהוא כולו היום ממלכות מצרים ויחריבו את מצרים ויהרגו המון רב ועצום61 בקרבה. וכשישמעו שאר האומות מארצות המזרח והצפון אכזריות הנוצרים אשר עשו במצרים ובארץ ישראל ושאר הארצות – יפחדו וירעדו מפניהם פן יתפשטו גם על ארצותם ויעשו להם ככה. ויקנאו על זה גם על היות הנוצרים לוקחים להם את ירושלים מקום הקדושה ושער השמים62 גם כפי אמונתם, שגם על זה יקנאו קנאה עצומה. ועל זה שנאמר בפרשה שזכרתי למעלה "והיתה חלחלה בכוש בנפול חלל63 מצרים וגו', כוש ופוט ולוד וכל הערב... ובני ארץ הברית אתם בחרב יפלו" (ל, ד-ה), שארץ הברית – היא ארץ ישראל. ופרט אותה, לפי שעליה לכבשה תהיה עליית הנוצרים שמה, ומפני זה יתקבצו העמים ממזרח ומצפון ויבואו על הנוצרים, ויערכו אתם מלחמה קרוב לירושלים ויהרגו אלו לאלו מכה רבה64, והיתה להם עת צרה גדולה, כי יתמו חטאים מן הארץ65 ותהיה נקמת יי' עליהם. והאשורים ההם היום – בני ישמעאל שהחריבו בית ראשון והגלו עשרת השבטים; והנוצרים – בני אדום שהחריבו בית שני בהיותם מתקוממים אלו עם אלו למשול על אדמת הקודש יבואו לקבל עליה עונש מה שעשו בתוכה. וכבר העיר על כל זה דניאל איש חמודות66 בסוף נבואותיו, כשזכר מלחמת מלך הצפון ומלך הנגב שאמר שם (דניאל יא, מב-מג): "וישלח ידו בארצות וארץ מצרים לא תהיה לפליטה, ומשל מכמני זהב והכסף ובכל67 חמודות" וגו'. וזה כולו ממה שיעשו הנוצרים בארץ מצרים ושמועות יבהלוהו ממזרח ומצפון, הם שמועות אנשי המזרח ואנשי הצפון הבאים על הנוצרים, שלכן לא זכר מערב, וכמו שפירשתי שם. ועל זה באמת ניבא יחזקאל הזה באמרו מצרים ועל חלליה "ממי נעמת רדה והשכבה על ערלים", רוצה לומר את מצרים היית מתפארת מכל האומות ועתה תרדי ותשכבי לארץ במלחמתך את ערלים שהם הנוצרים, אבל לא תחשוב שיעשו לך כמו שעשה נבוכדנאצר – שבות וגולה, כי יכוך מכת חרב, וזהו אמרו: "בתוך חללי חרב יפולו, חרב נתנה משכו אותה" ואת "כל המוניה" (יחזקאל לב, כ), שעל מצרים ועל חלליה אמר זה.
ולפי שיתקבצו המוני אומות המזרח וגיבוריהם לעזור את מצרים ולנקום את נקמתו מיד הנוצרים הערלים, לכן אמר בדרך המשל "ידברו לו אילי גיבורים מתוך שאול את עוזריו ירדו שכבו הערלים חללי חרב" (יחזקאל לב, כא), כלומר שמן הקבר יהיו "אילי גיבורים" שהם חללי מצרים קוראים לו, רוצה לומר בעדו, שבעד מצרים יקראו את עוזריו של מצרים שיבואו לנקום נקמתו. ומזה נמשכה הנקמה שגם כן "ירדו שכבו... חללי חרב" הערלים, רוצה לומר מחריבי מצרים. וזהו כלל הנבואה, רוצה לומר שהערלים יחריבו למצרים ויבואו עוזריהם ויחריבו את הערלים ויחריבו גם העוזרים ההם. ואמר "ידברו" – על החללים בדרך המשל, כאילו הם ידברו את עוזרי מצרים ויספרו להם צרתם, ושבעבור זה "ירדו שכבו" גם "הערלים חללי חרב".
וביאר הנביא מי הם האומות אשר יבואו שמה לאותה מלחמה ושיפלו68 בה גם כן, כי יפול עוזר ונפול עזור69, ולזה אמר מיד "שם אשור וכל קהלה סביבותיו קברותיו כלם חללים" (יחזקאל לב, כב). והנה לא יקרא לאשור 'ערלים', לפי שהם היום ישמעאלים כולם נמולים, אבל אמר ששם לאותה מלחמה יבוא מלך אשור וכל המונו. ואמר "סביבותיו קברותיו", שחוזר למצרים לפי שהם יבואו לנקום נקמתו מאת הנוצרים שהרגו המונו. ולפי שגם בני אשור יפלו במלחמה רבים מאד, לכן אמר "סביבותיו קברותיו", רוצה לומר סביב מצרים יהיו קבורות אשור לא באותו מקום שהיו קברות מצרים70, אבל שיתקרבו אליהם בהריגה, והוא אמרו "אשר נתנו קברותיו בירכתי בור ויהי קהלה סביבות קברתה כלם חללים נופלים בחרב" (יחזקאל לב, כג). ונתן הסיבה למה יפלו האשורים שם בחרב ואמר: "אשר נתנו חתית בארץ חיים", רוצה לומר שהאשורים עשו שבר על שבר בארץ ישראל בגלות השבטים שהוא ארץ חיים, ועל זה יבואו לקבל עונשים שמה. עוד אמר: "שם עילם וכל המונה סביבות קבורתה כלם חללים" וגו' (יחזקאל לב, כד), רוצה לומר שגם אנשי עילם שהוא מדי וכל המונה יבואו לאותה מלחמה בשמעם את שמע מצרים וילחמו בנוצרים, ויפלו שם גם הם חללים בחרב אשר ילחמו עם הערלים וירדו אלו ואלו "אל ארץ תחתיות", רוצה לומר עילם והערלים. לפי שהערלים ההם "נתנו חתיתם בארץ חיים" ולכן ישאו גם הם "כלמתם את יורדי בור".
ולפי ש'עילם' – שהוא מדי לא החריבו ארץ ישראל עם היות שמשלו בה בהם, הנה נענשו בתוך החללים. מפני שהפרסיים גם כן נתנו "חתיתם בארץ" החיים בהיותם מושלים בארץ, ועם במנעם בנין הבית, ופעם באופנים אחרים. ועל זה אמר עוד "בתוך חללים נתנו משכב לה בכל המונה, שרומז ל'עילם'. ואמר שהיו "סביבותיו קברותיה כולם ערלים חללי חרב", רוצה לומר שהיו סביבות 'עילם' חללים רבים מהערלים הנוצרים הלוחמים בהם, ואותם הערלים היו בקבר לעולם, לפי שהיו אלו על אלו מושלכים על פני השדה. הנה הסיבה בכל זה היא, לפי שאנשי עילם הנזכר נתנו חתיתם בארץ חיים בהיותם מושלים בארץ ישראל. והסתכל שבאשור אמר "אשר נתנו חתיתם בארץ חיים", לפי שהן הגלו את השבטים והרשיעו לעשות הם בעצמם בארץ ישראל. וכן אמר על הערלים "אשר נתנו חתיתם בארץ חיים", כי גם הם החריבו בית שני והגלו את ישראל מעל אדמתם, אבל ב'עילם' לפי שהם לא הרעו לישראל בכונה מרשעת, אבל שמעו למוסרים וציוו לעכב בנין הבית, לכן אמר בהם "כי נתן חתיתם בארץ חיים" (יחזקאל לב, כה) ולא אמר 'נתנו' כאילו הם לא נתנו בעצמם המחתה, אבל נתנה בשמם ועם כל זה נענשו כפי חטאם "וישאו כלימתם את יורדי בור".
עוד אמר: "שם משך תובל וכל המונה סביבותיו קברותיה כלם ערלים מחללי חרב, כי נתנו חתיתם בארץ חיים" (יחזקאל לב, כו). ואם היו 'משך ותובל' מארצות הצפון מבני יפת כדברי המפרשים71, הנה הם בלי ספק גויי גוג ומגוג, כמו שאמר אחרי זה "בן אדם שים פניך אל גוג ארץ המגוג" ושא "ראש משך ותובל" (יחזקאל לח, ב), שגם הם יבואו אל המלחמה הזאת, כמו שיתבאר בפרשת 'גוג'. ויהיה לפי זה פירוש הזה, שגם 'משך ותובל' יבואו לאותה מלחמה ויהיו שכיריו של מצרים, וגם יהיו קברותיו של 'עילם' הערלים המושלכים עליו, ועל זה אמר "כלם ערלים חללי חרב" (יחזקאל לב, כה). כי ה'חללים' הם הנוצרים, ולפי שבני עילם מתו בתוכם לכן אמר שהיו הערלים החללים קבר לעילם, וכל זה לפי שמשך ותובל "נתנו חתיתם בארץ חיים", כי הם באו עם נבוכדנאצר בחורבן בית יי' ולזה יהיה מעונשים שימותו חללים. אבל יוסף בן גוריון כתב שמבני יפת הם בצרפת על נהר שיינא, ומהם בארץ ברטאנייא72 על נהר לירא; ובני תובל – הם בפישא; ובני תירס – הם האינגלישיש73; ובני אשכנז – הם בני אלמנייא; והכתים – הם הרומיים החונים בבקעת קנפאנייא על נהר תיבראו; ובני תרשיש ישבו בטושקאנה והיה גבולם עד נהר תיבריאו; ובני יוון ארצם ידועה; וכן בני תורגמה שהם עשרה, כמו שזכר. וכל זה ממה שיורה שבני יפת נתיישבו בחלק האיאורופה ומשך ותובל הם היום מכלל הנוצרים. והסכימו בזה כל המספרים בספרי דברי הימים אשר לרומיים, שהם אמרו שבני נח חלקו ביניהם את הארץ שראו בחכמתם שהיתה עתידה להתיישב, ושנפל חלקו של שם בארץ האשיאה74, וחלקו של חם באפריקה, ושיפת לקח לו האיאורופה ושנתחלקה לבניו, ותובל ירש את ארץ ספרד וצרפת ומהם עברו הים לאינגלאטיירא75. וכפי זה הרשום בכתב אחת 'משך ותובל' הם היום הנוצרים. ויהיה ענין הכתוב הזה, שאחרי שזכר ענין אשור ועילם אשר באו לעזרת מצרים, זכר אומות הנוצרים שהיו באותה מלחמה, וראשונה זכר 'משך ותובל', שנפלו שם חללים כמו שאר האומות ועליהם אמר "כלם ערלים מחללי חרב" (יחזקאל לב, כו), רוצה לומר שיהיו מכלל אותם 'חללי חרב', לפי ש"נתנו חתיתם בארץ חיים", והוא בחורבן בית שני.
ואמנם אמרו עוד: "ולא ישכבו את גבורים נופלים מערלים" וגו' (יחזקאל לב, כז), נראה לי לפרשו כפי זאת הכונה, שגם אלה – 'משך ותובל' בהיותם נופלים חללים, לא יהיו נקברים בכבוד כמו שהיו נקברים גיבורים רבים שכבר מתו מן הערלים ונקברו בכבוד בכלי מלחמתם וחרבותם תחת ראשיהם76, כי כן יקברו הנוצרים את הגיבורים והפרשים לכבוד ולתפארת77, לא יזכו לדבר מזה אחת מן האומות האלה, אבל "תהי עונותם על עצמותם" ויקבלו שכר מה שעשו, והוא שגם הם לא נתנו קבורה בכבוד לבני ישראל במלחמותם, והוא אמרו: "כי חתית גבורים בארץ חיים". רוצה לומר, כי מחתה רבה עשו הם גם כן לגיבורי ישראל ויהודה "בארץ חיים" ולכן יפלו כפגר מובס ויענשו מידה כנגד מידה, וזהו אמרו "ותהיה עונותם על עצמותם כי חתית גבורים בארץ חיים. ואתה בתוך ערלים תשבר ותשכב את חללי חרב" (יחזקאל לב, כח). רוצה לומר, לכן כאשר עשית יעשה לך שאתה בתוך ערלים ועם המונם תשבר, כמו שנשבר ישראל בתוכך "ותשכב את חללי חרב", רוצה לומר שלא תקבל קבורה בכבוד, אלא שתשכב עם חללים רבים. ועם היות, שהנביא אמר אחר כך בענין גוג "אתן לגוג מקום שם קבר... גי78 העוברים" (יחזקאל לט, יא), הנה יהיה ענין קבורתם שיעשו חפירה גדולה וישליכו שמה פגרי החללים לטהר את הארץ כקטן כגדול, כנקלה כנכבד. וממה שזכר הנביא בכאן, יתבאר ביאור שלם אמתת מה שכבר פירשתי בענין גוג ומגוג ב'מעיני הישועה' מעין י"א, כי לא תהיה ביאתו להלחם בישראל בלבד, אבל בעצם וראשונה להלחם עם בני אדום הבאים בארץ הנגב ובארץ הצבי, וכמו אתבאר79. ולכן זכר כאן חורבן מצרים שהוא תחילת המלחמה.
וזכר האומות אשר יבואו לנקום נקמת מצרים ולבער את בני אדום מן הארץ הנבחרת – 'אשור ועילם משך ותובל'80, כי אלה כולם יבואו כנגד אדום להלחם בו, ולכן זכר חורבנם יחד. ואחרי זה זכר חורבן אדום, שהם מהערלים שזכר ועליו אמר "שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה אשר נתנו גבורתם את חללי חרב" (יחזקאל לב, כט). רוצה לומר, שבני אדום יעשו גבורות רבות ומתוך גבורתם יהיו כולם 'חללי חרב' והמה בכלל הערלים הפחותים "ישכבו את חללי חרב".
עוד אמר: "נסיכי צפון" (יחזקאל לב, ל). והמפרשים81 פירשוהו על מלכי בבל, וצידונים אמרו שהם מצידון. ואני אחשוב שנסיכי צפון וכל 'צידוני' – הם משפחות ההודיים אשר מארץ הודו, שהם מכלל הנוצרים ולא יוכללו בשם אדום אשר יוחס לרומי ולכל הגויים אשר תחת הנהגתה ודתה והם הנקראים היו ממלכות הפריטשו גואן ואינם נכנעים לאפיפיור, אבל הם מדת ישוע הנוצרי גם כן. ומפני הדת יבוא בעזרת בני אדום לכבוש את ארץ ישראל וכל ארץ הנגב. ולפי שהם עם בזוי ושסוי82 ואין לב83, לכן אמר עליהם "אשר ירדו את חללים בחתיתם מגבורתם בושים", רוצה לומר שיבושו מחולשת גבורתם וישכבו ערלים עם שאר חללי חרב. והתבונן שלא אמר באלו ש"נתנו חתיתם בארץ חיים", כמו שאמר בשאר האומות כולם אולי שלא היו הם במלחמות ארץ ישראל, אמנם אדום לא נאמר בו "אשר נתנו חתיתם", לפי שענין המלחמה הזאת לא תהיה רק על ביאת אדום לכבוש את ארץ ישראל והיה אם כן הדבר מבואר בעצמו. אבל שאר האומות שלא באו על זה הוצרך לזכור בהם סיבת נפילתם שהיא עוונותיהם הראשונים, ואולי שלזה גם כן לא זכרו ב"נסיכי צפון". ולכן אמר על מפלת אדום ו'נסיכי הצפון' אותם "יראה פרעה ונחם על כל המונה חללי חרב פרעה וכל חילו" (יחזקאל לב, לא), רוצה לומר שישמח פרעה כי חזה נקם84 עם היות שהוא עצמו פרעה וכל חילו יהיה מהחללים.
ובסוף הנבואה אמר "כי נתתי את חתיתי בארץ חיים, והושכב בתוך ערלים את חללי חרב פרעה וכל המונה85". ופירושו, שהנה נתחברו במלחמה הזאת שתי סיבות: אחת – אלהית; ואחת – אנושית. והאלהית היא, נקמת השם על עמו וארצו ועליו אמר: "כי נתתי את חתיתי בארץ חיים", רוצה לומר לנקום נקמתם ממחרביהם הראשונים והאחרונים; והסיבה האנושית היתה, מפני שהושכב בתוך ערלים את "חללי חרב פרעה וכל המונה86". ומפני אותה ההריגה האכזריות העצום שעשו הערלים הנוצרים בפרעה והמון מצרים – התעוררו שאר האומות לנקום נקמתו ונתחייבו כלה ונחרצה87 על כולם.
הנה התבארה הפרשה הזאת בשלמותה הרחק מאוד כרחוק מזרח ממערב88 מדרכי המפרשים, והאמת עד לעצמו. ואין להפלא מאשר באו בה הדברים פעם ליחיד, פעם לרבים, פעם לנוכח, פעם לנסתר, ואל האומות בלשון זכר פעם הלשון נקבה, כי כן דרך הנביאים. ותדע ותשכיל שעל זה גם כן ניבא ישעיהו בפרשת "קרבו גוים לשמוע" (ישעיה לד, א), שהיא הנבואה השביעית שפירשתי ממנו, אם לא ששם ביאר כללות המלחמה בקוצר ומפלת אדום אשר תהיה בה, ביאר באריכות. ויחזקאל ביאר כאן המפלה הכוללת באריכות וחורבן אדום בקוצר89, כי מה שלא ביאר בזה ביאר בזה. וכבר זכרתי ב'מעיני הישועה' מה שיראה מדברי הנבואות, שגם במלחמה הזאת יצאו בני ישראל אותם המקובצים בירושלים ועל אדמת הקודש, ומאשר יבואו מארצות המזרח ועשו להם ראש אחד הוא – משיח בן יוסף וימות באותה מלחמה. ובני ישמעאל אשר לא יפלו שמה בחימה שפוכה90 יבואו על רומי ויחריבוה ואז יתגלה משיח בן דוד ותשלם גאולת יי', כמו שאמר דניאל על זה: "ובעת ההיא ימלט עמך" (דניאל יב, א). וראה גם ראה91 איך יהיה הדבר הזה מקובל אצל חכמינו הקדושים שאמרו בפרקי רבי אליעזר92: שלוש מלחמות של מהומה עתידים בני ישמעאל לעשות באחרית הימים עם בני אדום, שנאמר (ישעיה כא, טו): "כי מפני חרבות נדדו". אחת בים, שנאמר: "מפני חרב נטושה"; ואחת בשדה, שנאמר: מפני קשת דרוכה"; ואחת בכרך גדול שברומי, שהוא כבדה משתיהן, שנאמר: "ומפני כובד מלחמה", ומשם בן דוד יצמח ויראה באובדן של אלו ושל אלו ומשם יבוא לארץ ישראל, שנאמר (ישעיה סג, א): "מי זה בא מאדום".
והתבונן אם ידעת בינה93, כי הנה שתי המלחמות שאמרו: אחת בים ואחת בשדה, הם אשר יהיו בארץ ישראל מהנוצרים אשר ילכו שמה והישמעאלים שיבואו עליהם, כי כל שאר העולם היום נקראים ישמעאלים. וכן נאמר לדניאל (דניאל יא, מ) "ובעת קץ94 יתנגח עמו מלך הנגב וישתער עליו מלך הצפון ברכב ופרשים ובאניות רבות", לפי שהנוצרים ילכו מהם שמה מהם דרך אניות בלב ים95, ומהם ילכו ברכב ובפרשים דרך יבשה, לכן אמר גם כן שם והטה אהלו "בין הימים להר צבי קדש" (שם שם, מה), יהיו אניותיהם על הים והמה נלחמים בארץ. ונראה שהישמעאלים גם כן יבואו עליהם בשני דרכים: בים וביבשה, ולכן יהיו שתי מלחמות שמה: אחת – בים; ואחת – בשדה. ומפני מפלת אדום, שתהיה עצומה יעצרו כח הישמעאלים לבוא על רומי, כמו שהרומיים הלכו על ירושלים ואז תהיה המלחמה גדולה בכרך גדול שברומי. וממה שאמרו (סנהדרין צח, ע"א) ומשם בן דוד יצמח ויבוא לארץ ישראל, יראה שיהיה משיח בן דוד מהיהודים אשר בגלות אדום, וכמו שדרשו: "מי זה בא מאדום" (ישעיה סג, א).
והנה התבאר בנבואה הזאת עיקר הנקמה שיעשה השם באחרית הימים על צריו ואויביו בני אדום ובני ישמעאל, והוא העיקר הראשון מעיקרי נבואות ישיעהו. וידעת עם זה קישור פרשיות רבות מנבואות יחזקאל באופן לא שערו הפרשים, כמו שתראה מענינם אם תשים אליהם לב. והעיקר הזה אם תשאל לנוצרים, מהם יאמרו שהוא עתיד להיות כפשוטו בימי האנטיקריסטו96, וגם אני אודה להם, כי הוא המשיח אשר יבוא וינגד דת ישו ויחריב את המאמינים בו, ומהם יפרשוהו אל עונשי גיהנם. וכבר הודעתיך מה שיתחייב להם מהספק והביטול. ואמנם בבית שני מבואר נגלה הוא שלא נתקיים, אבל הוא עתיד להתקיים בזמן ביאת משיחנו מהרה יגלה.
פרק ד
הנבואה הד' תחילתה: "כי כה אמר יי' אלהים הנני אני ודרשתי את צאני ובקרתים" וגו' (יחזקאל לד, יא), עד "בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם" (יחזקאל לו, יז).
וענין הפרשה, שהנביא זכר למעלה בשנת שתים עשרה לגלות יהויכין בא אליו "הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר" (יחזקאל לג, כא). רוצה לומר, שנלכדה ונשרפה ועליו בא אליו הנבואה – על פושעי ישראל אשר סבבו97 חורבן ירושלים, וגם כן על מלכי יהודה שסבבו גלות ישראל, באמרו: "בן אדם הנבא על רועי ישראל וגו' הוי רועי ישראל" (יחזקאל לד, ב), וספר מרשעתם ורוע הנהגתם, ושלכן יסתלק מהם המלכות, כמו שאמר: "והשבתים מרעות צאן ולא ירעו עוד הרועים אותם, והצלתי צאני מפיהם ולא תהיין להם לאכלה" (יחזקאל לד, י), שהוא רמז לכל מלכי יהודה הרשעים שיתמו ולא ימלוך מהם איש לא בהיות העם בגלות בבל וגם לא בשובו אל בית שני. אבל הודיעם שעוד יבוא זמן שיגאלו השבטים כולם וישובו אל אדמתם וימלוך עליהם מלך מבית דוד, וזהו אמרו "הנני אני ודרשתי את צאני", רוצה לומר בהיותם בגלות "ובקרתים כבקרת רועה עדרו ביום היותו בתוך צאנו" והם "נפרשות" (לד, יא-יב), רוצה לומר בהיותן מפוזרות בד' פינות הארץ "כן אבקר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו ביום ענן וערפל", שהוא משל ליום החורבן שנשרפה ירושלים ותעל עשנה כ"ענן וערפל".
ולפי שהיו דבריו בדרך המשל בצאן ביאר הנמשל בו באמרו: "והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות, והביאותים אל אדמתם, ואז ארעה אותם אל הרי ישראל" (יחזקאל לד, יג), רוצה לומר בהרי ישראל, באפיקים ובכל מושבי הארץ. ובכלל אמר "במרעה טוב ארעה אותם" (יחזקאל לד, יד), שהוא רמז לכל ארץ ישראל כולה צבי היא לכל הארצות, ובפרט "[ו]בהרי מרום ישראל", שהוא רמז לירושלים98 – "יהיה נויהם" וגו'. ומלבד טוב המרעה, הנה הרועה יהיה יותר טוב ממנו, והוא אמרו: "אני ארעה צאני ואני ארביצם" (יחזקאל לד, טו). ואמר "את האובדת אבקש" (יחזקאל לד, טז) – כנגד ראובן וגד וחצי שבט מנשה, שגלו מעבר הירדן בראשונה וכאילו נאבדו מתוך הקהל. ואמר "ואת הנדחת אשיב" – כנגד ארצה זבולון וארצה נפתלי99, שכולו אחרי כן. ואמר "ולנשברת אחבוש" – כנגד גלות שומרון שהיה שבר על שבר1 גדול. ואמר "ואת החולה אחזק" – כנגד גלות יהודה ובנימין שגלו לבבל. ובאחרונה אמר "ואת השמנה ואת החזקה אשמיד", שהוא כנגד הגלות הזה שהרשעים השמנים והחזקים בו ישמידם. ועל כולם אמר "ארענה במשפט", שירעה אותה כמשפט עוונותיהם, ועל זה אמר כנגדם – "ואתנה צאני כה אמר יי' אלהים הנני שופט בין שה לשה לאילים ולעתודים" (יחזקאל לד, יז), רוצה לומר שתדבק בהם ההשגחה הפרטית לשפוט הרשע ואת הצדיק כל אחד כפי מעשיו. ואמר כנגד רועי ישראל שדיבר בהם בראשונה "המעט מכם המרעה הטוב תרעו" (יחזקאל לד, יח), כלומר שתשבו במלכותם בארץ ישראל "ויתר מרעיכם תרמסו ברגליכם ומשקע מים תשתו" וגו'; וש"צאני מרמס רגליכם", אלא שאתם סבבתם חורבנם – "לכן כה אמר יי' הנני אני ושפטתי בין שה בריאה ובין שה רזה" (יחזקאל לד, כ), כלומר שבזמן הגאולה עתידה בקיבוץ הגלויות ישפוט בין צדיק לרשע, כמו שאמר למעלה "וברותי מכם המורדים והפושעים בי" (יחזקאל כ, לח). ויען שהמלכים "בצד ובכתף" יהדופו את הצאן ובקרניהם ינגחו עד שיפוצום, והוא משל לענינם שסבבו חורבן ישראל וגלותם, לכן אני אושיע לצאני באופן שלא תהיה עוד לבז ולגלות, וגם בניהם לבין עצמם אשפוט "בן שה לשה", שאברר הצדיק מן הרשע, כמו שנזכר.
ובזמן ההוא תשוב הממלכה לבית דוד, והוא אמרו: "והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהן" (יחזקאל לד, כג). וביאר מי יהיה הרועה הזה באמרו: "את עבדי דוד", שהוא ירעה אותם. ולפי שבחילוק המלכויות פרקו ישראל מעליהם מלכות דוד ומלכות שמים יחד אמר שישובו להם שניהם כאחד, ועל זה אמר: "ואני יי' אהיה להם לאלהים ועבדי דוד נשיא בתוכם" (יחזקאל לד, כד). והבטיחם שלא ישובו עוד לגלות ולא למלחמות וצרות האויבים, והוא אמרו "וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים" (יחזקאל לד, כה), רוצה לומר שאפילו במדבר וביער ששם מצויים חיות רעות, שם ישבו לבטח וישנו מבלי היזק2. ועוד הבטיחם שעם היות שארץ ישראל נתקללה בתבואותיה אחרי שגלה עמה ממנה, הנה בימים ההם לא יהיה כן, כי יתן הקב"ה בהם ובכל סביבותם ברכה ויוריד גשם בעיתו, כדי שיהיו גשמי ברכה, וזהו מצד הפועל. ואמנם מצד המתפעל יתן "עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה" (יחזקאל לד, כז), ולא יהיה כימים הראשונים שנאמר בהם: "וישמן ישורון ויבעט... ויטוש אלוה עשהו" (דברים לב, טו), כי אז יראו כולם שממני באות הצלחותיהם "בשברי אות מוטות עולם והצלתים מיד העובדים בהם" (יחזקאל לד, כח), שהם האומות "ולא יהיו עוד בז לגוים" (יחזקאל לד, כח), כי לא יוכלו לבוא עוד בארצם וחיית הארץ3 לא תאכלם", שהוא רמז לאויבים, אבל "[ו]ישבו לבטח ואין מחריד". ותהיה ישיבתם על הארץ תמידית כדבר נטוע ונצחי, ועל זה אמר: "הקימותי להם מטע לשם ולא יהיו עוד אסופי רעב בארץ" (יחזקאל לד, כט), והוא מלשון "אסוף אסיפם" (ירמיה ח, יג), כלומר שלא יכלו עוד ברעב כמו שכלו כשבא נבוכדנאצר על ירושלים, וכשבא טיטוס עליה גם כן, ולכן לא יישאו עוד כלימת הגוים שלא יבואו עוד להעזר מהם ולגלות בינותם בסיבת הרעב. גם שיזכו אל דיבוק השכינה והנבואה, והוא אמרו: "וידעו כי אני יי' אלהיהם אתם והמה עמי בית ישראל" (יחזקאל לד, ל), רוצה לומר שיכירו וידעו זה האומות בראותם הצלחתם וטובם עד שתהיה מעלתכם בזמן הגאולה על מעלתכם בגלות בענין הידיעה והדיבוק האלהי כמעלת האדם על הבעל חיים הבלתי מדבר4, ועליו אמר: "ואתן5 צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלהיכם" (יחזקאל לד, לא), כלומר שבגלות יהיו כצאן לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה6, אבל בזמן הגאולה יהיו כתפארת אדם. ובספרי7 אמרו: אם צאן למה אדם ואם אדם למה צאן? אמר רבי יוחנן: צאן לעונשים ואדם למתן שכר. רוצה לומר, שאין סתירה בכתוב מאשר קראם צאן וקראם אדם, כי הם בבחינות שונות, שאם ישראל חייבין הקב"ה מעלה עליהם כאילו הם צאן פתאים ובלתי בעלי שכל, ולכן לא היו ראויים לעונש. וכמו שאמר שם: מה צאן משבר האילנות ואף על פי כן אין בעליה מקפידים עליה אף הקב"ה כן, לרמוז שבענין העונשין יחשבו כאילו הם צאן או ילדים שאין בהם דעת ואינם בני עונשין, אמנם אם עשו מצוות יתן להם שכר כאילו הם אדם בעל שכל, וזהו אמרו: "ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם".
ואחרי שניבא כל זה על ישראל ניבא מיד על "הר שעיר" – היא החיה הרביעית8 אשר הגלתנו ובגלותו אנחנו היום הזה. ולכן סמך מפלת "שעיר" – לגאולת ישראל. ולפי ששנאת בני אדום לישראל היתה מלידה ומהבטן ומהריון – מלידת עשו ויעקב אבותיהם9, לכן אמר עליו "יען היות לך איבת עולם" (יחזקאל לה, ה), רוצה לומר עם בני ישראל עד שמגרת ומסרת "את בני ישראל על ידי חרב", רוצה לומר שהרגת אותם ביום "אידם" וחורבנם, והוא מלשון: "יגירוהו על ידי חרב" (תהלים סג, יא)10. ולכן אמר "בעת אידם בעת עון קץ", שהוא רמז לחורבן בית שני, שמפני שעשוהו אדום נקרא – "אידם" ו"עת עון קץ", כי הוא היה קץ גלותם ועונש עוונם. ולכן יעד לאדום, שכמו שסיבב דם הרבה לישראל כאילו הוא דבר הנמשך מטבעו, כי אדום הוא מגזרת 'דם' – כן "לדם אעשך ודם ירדפך" (יחזקאל לה, ו), שיבוא עליהם החרב ויתרבה בהם דם החללים, "ונתתי את הר שעיר לשממה", לפי שהכרית "ממנו עובר ושב" (יחזקאל לה, ז) וארבה בו החללים והששמון, כמו שיזכור. וכבר תרגם יונתן שהר שעיר הוא הכרך הגדול שבאדום – רומי הרשעה.
ואמנם אמרו: "יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה ויי' שם היה" (יחזקאל לה, י), רוצה לומר שישראל ויהודה שהם שני הגוים11 ושתי הממלכות וארצותיהם יירשו אותם בני אדום והם הרומיים, ולא זכרת ש"יי' שם היה", כלומר בית מקדשו אשר החרבת. ומפני זה "ועשיתי כאפך וכקנאתך12 אשר עשית". כלומר, כמו שאתה13 עשית באפך ובקנאתך על ישראל – כן אעשה גם אני בך, ו"כאשר אשפטך" (יחזקאל לה, יא) אהיה ידוע ויהיה ניכר אלהותי בקרבך, כי תכיר ותאמין ש"אני יי' שמעתי כל נאצותיך אשר אמרת על הרי ישראל, לאמר שממה" (יחזקאל לה, יב) יהיו, ושהם נתנו לך לאכלה ומלבד זה שעשית לישראל, הנה עוד שמעתי מה שדברת ופרסמת כנגדי. רוצה לומר בפינות אלהותי אשר לא כדת14 בענין ההגשמה ויתר הדברים, שעליהם אמר "והעתרתם עלי דבריכם אני שמעתי" (יחזקאל לה, יג). והנה בחורבנך תשמח כל הארץ – "כשמחתך לנחלת בית ישראל" (יחזקאל לה, טו), רוצה לומר לגודל כאבם ומכתם.
ולפי שאז עם חורבן אדום תהיה נחמת ישראל15, לכן סמך אליו "ואתה בן אדם הנבא אל הרי ישראל וגו', יען אמר האויב עליכם האח" (לו, א-ב), שאמר זה על אדום שהיה שמח בירשו את ארץ ישראל16. ולפי שלא לבד אדום זכה בארץ ישראל, כי גם החזיקו בהם הישמעאלים וכל דאלים גבר17 בה, לכן אמר עוד: "הנבא ואמרת כה אמר יי' אלהים, יען וביען שמות ושאוף אתכם מסביב להיותכם מורשה לשארית הגוים" (יחזקאל לו, ג), שהיתה ארץ ישראל דבר חמוד לכל הגוים לשאוף ולבלוע18 אותה להיות להם למורשה – "ותעלו על שפת לשון ודבת עם", כלומר שכל לשונות הגוים היו מדברים על ישראל ועל ארצם ומוציאי דיבה עליהם19, לכן אמר יי' להרי ישראל "אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום" (יחזקאל לו, ה). ואמר: "שארית הגוים" – על משפחות הישמעאלים שנקבצו באותה אמונה של נביאם20; ו"אדום" – על בני רומי אשר נתנו את ארצו להם למורשה, שפעמים היו הרומיים מושלים בארץ ישראל ופעמים הישמעאלים. ומפני שכלימת הגוים נשאתם בהיות ארצכם להם למורשה, לכן אותם הגוים ואדום "המה כלימתם ישאו, ואתם הרי ישראל" (לו, ז-ח), שמעת הגלות הייתם מקוללים ומתקללים בתבואותיהם, הנה בעת גאולתי – "ענפכם תתנו ופרייכם תשאו", כימים הראשונים לפי21 שיהיה לעמי ישראל. כי הנה כאשר גלו מן הארץ נתקללו התבואות שהיו מכוונים מהשגחה אלהית בעבורם ולכן בשובם על אדמת הקודש ישובו התבואות לברכתם22, כיון שהם לעמו ישראל. כי הנה אף על פי שהם עתה מעטים בגלות ולא יצטרכו לתבואות רבות, הנה אז ירבו מאד והוא אמרו: "והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל" וגו' (יחזקאל לו, י). ורמז בזה לעשרת השבטים23 ועליהם אמר: "ונושבו הערים והחרבות תבנינה"; ועל בני יהודה אמר: "והרבתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו והושבתי אתכם כקדמותכם" (יחזקאל לו, יא). ויותר מהזמן קדמון, והוא אמרו: "והטיבותי מראשיתכם"; וכנגד ההרים אמר: "והולכתי עליכם אדם את עמי ישראל וירשוך" (יחזקאל לו, יב), ואל תיראו שמא תבואו עוד לגלות, כי תהיו להם לנחלה ולא תוסיף הארץ עוד לשכלם24.
והנה סמך לזה נבואת: "כה אמר יי' יען אומרים לכם אוכלת אדם את" (יחזקאל לו, יג), שנאמרה לפי דעתי על הגלות הזה בין בני אדום שמוציאים דיבה על בני ישראל שהורגים את ילדיהם כדי לאכול מדמם בחג הפסח. והיה זה סיבה לחורבנות והריגות עצומות באומתנו ינקום השם נקמתנו. על כן הבטיח הנביא שלא תהיה לנו הכלימה הזאת עוד, וזהו אמרו: "יען אומרים לכם אוכלת אדם את ומשכלת גוייך היית", רוצה לומר שאת הורגת ילדי הגוים אשר את שוכנת בתוכם ועליהם אמר "גוייך" בכינוי, לכן בצאתך מתחת יד אדום – לא תאכלי עוד אדם – שאל יאמרו עליך כן. ו'גוייך', כלומר הגוים אשר אתם בקרבם לא תשכלי עוד. וביאר ענין מאמרו "לא תשכלי עוד" (יחזקאל לו, יד), שהוא שלא אשמיע עליך זה. והמפרשים25 פירשוהו לומר, שארץ ישראל היתה משכלת את ישראל מקרבה.
הנה התבארו בנבואה הזאת ז' עיקרים: האחד – נקמת אדום העתידה להיות באחרית הימים, והוא אשר קראו 'הר שעיר', הנה יורה על היותו רומי בלי ספק ממה שאמר: "את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה26" (יחזקאל לה, י), שהוא נאמר על כיבוש הרומיים את כל ארץ ישראל בחורבן בית שני, כי אדום הסמוך לארץ ישראל לא ירש 27ארץ ישראל ויהודה בזמן אחר. וזהו העיקר הב' מעיקרי נבואות ישעיהו. והב' – תשועת ישראל וגאולתם, כמו שאמר: "והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם" (יחזקאל לד, יג), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. והג' – שישובו עשרת השבטים, וכמו שאמר: "והרבתי עליכם אדם כל בית ישראל כלה" (יחזקאל לו, י), והוא העיקר הד' מעיקרי נבואות ישעיהו. והד' – שגם בשאר האומות מלבד אדום תהיה נקמת יי', וכמו שאמר: "אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום" (יחזקאל לו, ה), והוא העיקר הא' מעיקרי נבואות ישעיהו. והה' – שבזמן הגאולה העתידה ימלוך עליהם מלך מבית דוד, וכמו שאמר: "והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהם את דוד עבדי הוא ירעה אותם" (יחזקאל לד, כג), והוא העיקר העשירי מעיקרי נבואות ישעיהו. והו' – שתדבק בהם השכינה והנבואה כימי קדם, וכמו שאמר: "ואני אהיה להם לאלהים" (יחזקאל יד, יא), והוא העיקר הח' מעיקרי נבואות ישעיהו. והז' – שלא ישובו עוד לגלות אחר, וכמו שאמר: "ולא יהיו עוד" (יחזקאל לד, כח) כן בגוים, והוא העיקר הי"א מעיקרי נבואות ישעיהו.
ואתה רואה שאי אפשר שיפורשו העיקרים האלה לא כדרך הנוצרים, ולא על זמן בית שני, כמו שהוכחתי בה.
פרק ה
הנבואה הה' תחילתה: "ויהי דבר יי' אלי לאמר בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם" וגו' (לו, טז-יז), עד "היתה עלי יד יי'" (יחזקאל לז, א).
וענין הנבואה הזאת היא, כי לפי שזכר למעלה קיבוץ הגלויות וגאולת ישראל, ראה השם יתברך שיוכל האומר לומר אם היה רצונך להושיבם על אדמתם למה הוצאת אותם משם? לכן הודיעו שהם בראשונה היו יושבים על אדמתם, ואם יצאו ממנה היה בסיבת חטאתיהם. וכיון עם זה להודיע לישראל, שבשום זמן מהזמנים בחורבנם וגלותם לא נתן להם ספר כריתות מהאל יתברך, כי לא אלמון ישראל מאלהיו. אבל היה ענינם, שבהיותם יושבים על אדמתם שהיתה אדמת הקודש – המה טמאו אותה בדרכם ובעלילותם ברוב פשעיהם, עד שנתחייבו גלות, אבל לא היתה הכונה האלהית כשהגלם בין הגוים לכלות חמתו בהם ושלא ישובו עוד להיות לו לעם, כי היה דרכם "כטומאת הנידה" שבעלה מרחיקה מעליו כל ימי נידתה וחוזר ומקרבה אליו אחרי טהרתה28, כן היתה כנסת ישראל שנמשלה לאשה מתקדשת בקדושת המצוות ובכתובת התורה, והוא יתברך בעלה שכאשר חטאו לפניו הרחיק אותם מפני טומאתם והגלם לארצות, אבל תמיד היה בכוונתו להחזירם אחרי שיטהרו מעוונותיהם, והוא אמרו: "בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם, אבל עם כל זה "כטומאת הנדה היתה דרכם לפני". וביאר ענין הנמשל באמרו: "ואשפוך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגלוליהם טמאוה" (יחזקאל לו, יח), כי זכר הדבר להשלים משל הנידה. ומפני טומאתם הפיצותי "אותם בגוים ויזרו בארצות", והכל היה במשפט "כדרכם וכעלילותם" (יחזקאל לו, יט). אבל עם כל זה אחרי שבאו בגוים נמשך מענינם חילול שם קדשי, והוא באמרו הגוים עליהם "עם יי' אלה" (יחזקאל לו, כ) ומבלתי יכולת, כלומר שלא יכול להגין על עמו29 ובלתי יכולת30 לגאלם ולהושיעם, כי הם היו עמו ונחלתו. ובזה האופן אמר: "ויחללו את שם קדשי", לא שהם יחללוהו בעצמם כי אם שבסיבות גלותם וצרותיהם בהיותם עם יי' יהיה מחולל שמו בגוים. ולכן אמר ואחמול על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה, כי מפני שבאו שמה נמשך החילול בין הגוים ואמר: "לא למענכם אני עושה בית ישראל" (יחזקאל לו, כב), כלומר שלא תהיה גאולתם בזכות הדור כי אם לשם קדשו אשר חולל בגוים31, ולכן אמר בהכרח אקדש שמי, שעם היותו גדול, הוא עתה מחולל בגוים ויהיה זה באופן שהגוים עצמם יכירו וידעו אלהותי באמצעות הנפלאות אשר אעשה בעיניכם לעיניהם, וזהו "וידעו הגוים כי אני יי' וגו' בהקדשי בכם לעיניהם" (יחזקאל לו, כג). והנה יהיה זה כשאקח "אתכם מן הגוים" ואקבץ אתכם מן הארצות ואביא אתכם אל אדמתכם.
ולפי שעשה משלו בענין הנידה, אמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם" (יחזקאל לו, כה). כי כמו, שהנידה כדי להתקרב לבעלה תטבל במים חיים להטהר מהטומאה32 – כן ישראל יסירו מעליהם עוונותיהם בענין שישארו טהורים ופרושים מהם. והנה יחס זה הקב"ה לעצמו באמרו: "וזרקתי עליכם", לפי שהתשובה לא תשלם כי אם עם העזר האלהי, וכמו שאמר (איכה ה, כא): "השיבנו יי' אליך ונשובה". וכדי שלא תשובו לחטא עוד – "ונתתי33 לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם", והוא רמז אל יושר התאוות וממשלת השכל. ועל ביטול יצר הרע אמר: "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כו). ויונתן תרגם: "לב חדש ורוח חדשה" – 'דחיל ורוח דחילא'; ותרגם: "לב האבן" – 'לבא רשיעא דהוה34 תקיף כאבנא'; ו"לב בשר" – 'דחיל לקדמי למעבד רעותי'. וכבר זכרתי פעמים מהו הנרצה בייעוד הזה שאינו ביטול הבחירה והאפשרות35, ושהיו בני אדם מוכרחים במעשיהם, אלא שיעשה הקב"ה לעיניהם כל כך מהאותות והמופתים עד שיפחדו אל יי' ואל טובו, ולא תהיה בהם נטייה אל התאוות הגשמיות, כי אם אל השלמות, כמו שהיה באדם הראשון שנוצר קודם חטאו.
ואמנם אמרו אחרי כן: "ואת רוחי אתן בקרבכם" (יחזקאל לו, כז), הוא רמז אל הנבואה שתחול במוכנים אליה בזמן ההוא וגם בכללותה יבוא השפע העליון באופן שיתיישרו בכל מעשיהם, ועל זה אמר: "ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם". ואפשר עוד אצלי לפרש: "ורוח חדשה אתן בקרבכם" – על תחיית המתים, שאותם הקמים יהיה להם לב חדש ולא לב האבן ובאמצעותם ישתלמו בני אדם כולם, וזהו אמרו: "ועשיתי את אשר בחקי תלכו" וגו', ועל אלו אמר: "וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם, ותדבק בכם השכינה העליונה, והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים" (יחזקאל לו, כח). וביאר שני הייעודים ההם, אם מה שאמר "והייתם לי לעם", באמרו: "ונודעתי אתכם מכל טומאותיכם" (יחזקאל לו, כט), כי כאשר יתרחקו מהטומאות ומהפשעים יהיו – עם אלהים; וכן ביאר מה שאמר: "ואנכי אהיה לכם לאלהים", באמרו: "וקראתי אל הדגן וגו'. רוצה לומר, שכל התבואות יהיו נמשכות ומבורכות ממנו יתברך באופן שלא יתן עליהם רעב, וכן יתרבה פרי העץ ותנובת השדה, כדי שלא יקחו עוד חרפת רעב בגוים, ואז תזכרו את מעשיהם הרעים שהם הפשעים הגדולים, כעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ומעלליכם אשר לא טובים, והם שאר העברות שאינם כל כך חמורות, ולא תהיה אותה זכירה כדי לשוב לעשות, אבל בהפך שתלחמו ותתקוטטו עם עצמכם על אותם העוונות והתועבות אשר עשיתם, ועל זה אמר: "ונקוטתם בפניכם" (יחזקאל לו, לא) שהוא מלשון: 'קטטה', כמו שפירשתי למעלה. וכאשר תזכרו את דרכיכם ומעלליכם, אז תכירו ותדעו שלא למענכם אני עושה את הגאולה ואת התשועה, כי אם למען שמו, כמו שזכר למעלה. ובזמן ההוא שאטהר "אתכם מכל עוונותיכם והושבתי את הערים" (יחזקאל לו, לג) , רוצה לומר ערי ישראל החרבות והארץ ההיא שהיתה "נשמה" בזמן הגלות תעבד ותזרע במקום ש"היתה שממה לעיני כל עובר" זכר שיאמרו "הארץ הלזו" (יחזקאל לו, לה). ומלת 'ואמרו' – חוזר לעיני – "כל עובר" שאמר למעלה, שבהיות הארץ "שממה" העוברים בה היו אומרים "הארץ הלזו", שעתה היא "נשמה" ו"שממה" היתה כגן עדן. רוצה לומר, בשבת ישראל עליה והערים שעתה הם נשמות ונהרסות בזמן ההוא בצורות ישבו, רוצה לומר חזקות ובצורות היו בשמים. ולהיות זה מקובל ביניהם כאשר עתה אותם סביבותיהם שראו הארץ בחורבנה ויראו בנינה ויישובה במעט זמן – ידעו כי יד יי' עשתה זאת36, ועל זה אמר: "וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם, כי אני יי' בניתי הנהרסות, נטעתי הנשמה, אני יי' דברתי ועשיתי" (יחזקאל לו, לו), רוצה לומר דברתי על הנביאים כל זה ועשיתי כמו שהבטחתי. ואם תאמרו איך אפשר זה בהיות שנתמעטו ישראל בגלות ולא נשארו כי אם מעט37 אחד מעיר ושנים ממשפחה38, הנה להשיב לזה אמר: "כה אמר יי' אלהים עוד זאת אדרש לבית ישראל" (יחזקאל לו, לז), עוד נדרש להם בזאת הברכה שיזכור והיא להרבות "אותם כצאן אדם". רוצה לומר, שארבה אותם אדם, כמו הצאן39 שהוא בטבעו מתרבה מאד ולא יהיה ריבויים סיבת בעטם וגאוותם, כמו שהיה מקדם, כי הם יהיו כצאן קדושים הנקרבים על המזבח בקדושתם, ו"צאן ירושלים במועדיה" שהיו ישראל מביאים בירושלים במועדים שלוש פעמים בשנה צאן הרבה בעלותם לרגל40 – "כן תהיינה הערים החרבות" (יחזקאל לו, לח) שבארץ ישראל מלאות צאן מרעיתו של הקדוש ברוך הוא, שהם אדם. אבל עם היות שיהיו כצאן בערך41 אל הרועה אותם, הנה הם בעצמם יהיו בעלי שכל וחכמה רבה, והוא אמרו: "וידעו כי אני יי'", שהוא שלמות הידיעה ומעלתה.
הנה התבררו בנבואה הזאת ה' עיקרים: האחד – תשועת ישראל וגאולתם, כמו שאמר: "ולקחתי אתכם מן הגוים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. והב' – שתהיה תשועתם כפי גזרתו יתברך מבלי זכות הדור42, כמו שאמר: "לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי" (יחזקאל לו, כב). והג' – שתשוב השכינה והנבואה בקרבם, כמו שאמר: "ואת רוחי אתן בקרבכם וגו', ואנכי אהיה לכם לאלהים" (לו, כז-כח), והוא העיקר הח' מעיקרי נבואות ישעיהו. והד' – שימול השם יתברך לבבם הערל באופן שלא ישובו עוד לגלות אחר, כמו שאמר: "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן ברבכם, והסירותי לב האבן מבשרכם" וגו' (יחזקאל לו, כו), והוא העיקר הי"א מעיקרי נבואות ישעיהו. והה' – שאומות העולם יקבלו אמונת השם, כמו שאמר: "וידעו הגוים כי אני יי'" וגו' (יחזקאל לו, כג).
ואתה רואה שהעיקרים האלה אי אפשר לפרשם כפי הסברא הישרה: לא על הגאולה העתידה, כדרך הנוצרים; ולא על זמן בית שני, כמו שהוכחתי בעיקרי נבואות ישעיהו ושהם עתידים להתקיים בביאת משיחנו.
פרק ו
הנבואה הו' תחילתה: "היתה עלי יד יי'" וגו' (יחזקאל לז, א), עד "קח לך עץ אחד" (יחזקאל לז, טז). ולפי שהנבואה הזאת היא בעיני גדולת הערך, ראיתי להעיר עליה ספקות כפי פשט הכתובים.
ראשונה – אם המתים שהחיה יחזקאל היו דרך משל או היה הדבר כפשוטו של כתוב? וכתב ידעת שעל זה חלקו בפרק חלק (סנהדרין צב, ע"ב). והיתה דעת רבי אליעזר שמתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה, ורבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ורבי יהושע וחכמים אחרים הסכימו עמו. אמנם רבי יהודה אמר באמת משל היה. והנה הרב המורה43 ושאר חכמים שבאו אחריו כולם פירשו הנבואה הזאת – דרך משל על קיבוץ הגלויות. אבל למאן דאמר שהיה הענין כפשוטו יקשה אמרו "בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה אומרים יבשו עצמותינו, אבדה תקוותינו נגזרנו לנו" (יחזקאל לז, יא) שמורה באמת היות המראה משל.
ואמנם למאן דאמר44 שענין העצמות היה משל לאנשי הגלות, יקשה מאד אמרו כשבא לתאר הנמשל העצמות האלה כל בית ישראל המה אומרים: "יבשו עצמותינו וגו', לכן הנבא וגו', הנה פותח את קברותיכם וגו', וידעתם כי אני יי' בפתחי את קברותיכם ונתתי רוחי בכם וחייתם" (לז, יא-יד), שחזר אם כן, לענין המשל. והיה ראוי לבד שאמר הנני מעלה אתכם מבין הגוים "והנחתי אתכם על אדמתכם", כי זהו הנמשל ומה לו עוד בקברים וברוח ובתחייה? כל שכן שבמשל לא נזכר 'קברים', כי בבקעה היו עצמות ומה צורך אם כן לומר בנמשל: "הנה אני פותח את קברותיכם"?