אור ברסלב
משלי יעקב חומש שמות › פרשת תשא

משלי יעקב· רבי יעקב קראנץ

חומש שמות · פרשת תשא

פרשת תרומה

כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד אשר לכאורה יקשה הלא כבר טען נבוכדנצר על חנני' מישאל ועזריה שלא רצו לקבל דבריו להשתחוות לצלם. ואמר להם הרבה ע"ז הי' בישראל יותר מבאומות וא"כ קשה איך יצדקו ישראל לעתיד נגד האומות שהם יתרחקו מן הטוב מחמת הע"ז שבידם ואנחנו נקבל הטוב הלא גם אנחנו בלתי נקיים מזה. אבל הנה בשום לבב להתבונן מעט יתבאר לנו אשר מאמר זה נותן תשובה על הדבר ע"פ דמיון:

(קכב)

משל לאחד שלקח אשה והי' לה בנים מבעלה הראשון והיתה אשה רעה עד מאד והי' משפטה להאכיל את בני' משופרי דשופרי ובראותו כי רע ומר גם מהאשה גם מבני' אמר אל לבו אם יריב עמה יהי' ביתו מלא מדנים ודברי ריבות ולא יעלה בידו כ"א רגזנותו טוב יותר להשלים עמה ולהראות לה פנים שוחקות והי' משתדל בכל כחו להטות אליה חסד. וידבר אתה טובות גם הכריח עצמו לקרב גם את בניה ולחבב אותם כאלו הם בניו ממש ויהי כי ארכו הימים עמה והדבר הי' כמו אש עצור בעצמותיו כלכל לא יוכל גמר בלבו לגרש אותה והיתה האשה הולכת וסובבת להרבות עליו רעים אהובים לדבר על לבו ולא אבה לשמוע להם אמר א' משכניו אני אלך ואפתנו וילך אל ביתו ויאמר אליו האמין לי אחי כי גם לי אשה רעה אשת מדנים ועכ"ז אין אני מגרש אותה ויענה אליו ויאמר אתה לא תוכל לגרש את אשתך כי יש לך בנים בנים עמה ואת' מוכרח אלי' לטוב' בניך החביבי' עליך א"ל הלא אנכי רואה שאתה אוהב את בני' כאלו הם יוצאי מעיך ממש ואיך תעשה הרעה הגדולה הזאת לגרש את הבנים האלה. אמר לו סכל לא בדעת תדבר וכי עלה על דעתך שאני אוהב אותם באמת חלילה לי מהיות קורא דגר ולא ילד רק שמצד ההכרח אעשה בנפשי שקר לקרבם ולחבבם והכל בעבור אשתי אבל עתה כאשר כבר מוחלט אצלי לגרשה מה לי היא ומה לי בני' את כלם ישא רוח יקח הבל:

הנמשל מובן מעצמו כי הם אוהבים הע"ז מחמת כי משרש א' הם כמליצת הכתוב בושי אמכם כו' אבל ישראל הנה חלק רע הי' משותף בהם רק ע"י היצה"ר אשר בתוכם עד שבהכרח ע"י התגברות כח אחר המעורב בהם נראה כאלו הם אוהבים הע"ז מחמת שאין בכחם ללחום ולהתעבר עם היצה"ר יום יום. לא כן ביום שיה' נכתב הגט היינו שהקב"ה יעקור היצה"ר מקרבנו ממילא גם הע"ז תתבטל מאתנו כי באמת הנפש הית' גועלת בה מעולם ולכן כאשר יתבטל היצר הנה יהי' נשארים על תכונתם העצמית כמקדם והבן:

וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך וגו'. מדרש לך רד מרדות הם צריכים. והדבר פלא שלא יתכן כלל להוציא מלת רד מפשוטה לפרש אותה לשון מרדות. ונראה ע"פ דמיון:

(קכג)

משל כי אותו שצריך לקחת מלמד לבנו הנה מהצורך אליו לבקר תחלה מה משפט הנער ומעשהו וכאשר יראה כי הוא טוב אוהב תורה לומד בשקידה הלא ישתדל לקחת בעבורו מלמד חריף ושנון השוקד בלמודו וטוב לו אמנם אם הנער חפץ בהוללות לשוטט בחוצות אז היא צריך אל מלמד בריא וחזק אביר לב שיהי' יכולת בידו לשלוט בו להכותו ולשפוך עליו חמת אפו. אולם ב' מעלות אלה לא בנקל הם נמצאים במקום א' כי על הרוב אותו שהוא חכם בתורה עליו נאמר דברי חכמים בנחת נשמעים ואיך יוכל הוא להראות כעס וחמה. וכן האביר לב על הרוב הוא גס השכל וא"כ בהכרח יבחר האב את הרע במיעוטו ויעזוב את היותר מובחר בחכמה ויקח את השני גם שאינו חכם כמוהו עכ"ז ידיו רב לו לעצור בו ולהפחידו. הנמשל מובן כן ממש בהיות ישראל במדרגה גבוה וביותר בעת קרבו אל הר סיני והפליגו ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה והיו חפצים בלימוד התורה עד מאד הנה כאשר הי' בקורת על המלמד הראוי בעבורם ראה ית' כי מרע"ה הוא מוכשר אליהם עד מאד. וכמו שהמליצו ז"ל יבוא טוב ויקבל הטוב מן הטוב ליד הטוב לאמר כי נאה למשה שהוא טוב להיות מלמד אצל תלמידים טובים וחשובים כאלה האוהבים את ה' ותורתו ואינם חסרים רק להורותם תכונת התורה והנהגותי' אמנם אח"כ כאשר הקשו את ערפם וילכו אחרי ההבל ויהבלו ויעשו להם אלהי זהב אז אמר הקב"ה למשה רד וכפשוטו אין אני מחזיק בך עתה למלמד והטעם ביארו ואמרו מרדות הם צריכים היינו שהם צריכים עתה אל אותו שיוכל לרדות בהם בחזקה א"כ אינך לפי מדתם והמה צריכים למלך קשה ממך:

ויחל משה את פני ה' וגו' ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים וגו' מדרש הה"ד אנשי לצון יפיחו קרי' אלו ישראל שנתנו פיחה בעולם בעגל שעשו. דאמר ר"א אין דור ודור שאינו נוטל אוקי' אחת ממעשה העגל וחכמים ישיבו אף זה משה שהשיב אפו של הקב"ה בסנורים שלמד על ישראל הוי ויחל משה ע"כ. וראוי לעמוד על כוונת המאמר לדעת מה משמיע אותנו במה שהביא דברי הכתוב אנשי לצון וגו' אמנם נמתיק הענין:

(קכד)

משל לא' שהביא סחורה יקרה עבור בנו לעשות לו מלבושים נכבדים והבעל מלאכה הביא את המלבושים על יום השבת ובפעם הראשון אשר לבש אותם הנער הלך והתהולל עם חביריו וזרקוהו למקום חומר וטיט והשחית את הלבוש היקר ויקר מקרה אשר באותו שבת הי' אצל האב אורחים נכבדים ויהי הם יושבים עוטרים את השלחן והנער בא והמים עוד נוטפים מעל בגדו והאב גם כי נתמלא חמה עליו עכ"ז הי' מתאפק ומחריש לעומת האורחים האלה אבל הי' יושב ומצפה מתי יגיע השעה אשר האורחים יתחילו ללכת ויעש בבנו כאשר יחפוץ. והנה א' מהאורחים הכיר בפני האב כי הוא נעצב מאד והוא נחרד לקחת נקמתו מבנו והי' חפץ להציל אותו מידו אמר אל האב הנה אני רואה בך שאתה בכעס על הנער שאל נא אותי ואספר לך גופא דעובדא היכי הוה לאמר הנה בעד החלון ראיתי בנך הולך לבית הספר והגמרא בידו ובא שכור א' נוכח פניו ודחף אותו אל המקום הזה אבל הוא אינו חייב כלום בדבר הזה. נמצא ההבדל בין פעולת כל שארי האורחים ובין האורח הזה כי כל שארי האורחים שהיו יושבים לא הי' בכחם להטיב עמדו בלתי כל עוד שהמה יושבים כי לא נאות לפניהם לבעה"ב לעשות רעש אמנם כאשר ילכו לדרכם הלא יעשה עמו כאות נפשו לא כן האורח הזה כי הוא פעל אליו גם אחר שילכו כלם עכ"ז לא יוכל להכותו כי נתברר שאינו חייב מאומה. הנמשל כי משה ע"ה ראה כי יש בידו לבטל ולהשבית הגזירה עתה גם ע"י טענתו למה יאמרו מצרים וגו' אבל ענין מליצה כזאת אין בכחה להגן בלתי בדור ההוא בהיות עוד האורחים בחייהם אבל מה יהי' אח"כ כאשר יהיו המצרים אבודים והעון יהי' קיים לכן בא משה בהכרח והראה פנים להוכיח אשר מתחלה לא הי' מקום לכעוס על העון הזה ואמר למה ה' יחרה וגו' אף שאין זה מדרך המבקש רחמים כי משפט כל תפלה וכל תחנה שאנחנו מתפללים על כפרת עון להצדיק תחלה דין שמים כי לא חשוד קוב"ה וכו' רק שאנו מתפללים שיעשה ה' עמנו חסד לפנים משורת הדין ולא לטעון לפני יוצרו למה יחרה וגו' שהוראתו שאין מהנכון לחרות אף על ישראל ועיקר הכעס אינו כדין ומה גם בהיות למשה טענה אחרת צודקת למה יאמרו המצרים לאמר ברעה הוציאם:

והנה כפי הנראה לדעתי הי' קשה לרבותינו ז"ל קושי' הזאת עד שהוכרחו לדרוש הה"ד אנשי לצון יפיחו קרי' אלו ישראל שנתנו פיחה בעולם בעגל שעשו וכו'. והוא רק לגלות כי משה הרגיש כי הוא מוכרח לטענת למה יחרה כי יש בה בצע ויתרון על טענת למה יאמרו מצרים:

(קכה)

משל לא' שהי' שונא לאיזה עיר ויושבי' ויקח בידו שני זנבות האודים וגחלת אש ויזרוק אותם לבין הבתים והתחיל לשרוף פעם בית פלוני פלוני פעם בית פלוני והעם הלכו בחפזון איש לאהליו להציל את רכושם. אמר להם חכם א' מה תועילו אם תלכו לאהליכם טוב לכם יותר כי תתאספו כלכם יחד אל מקום האש לכבות את הלהב וממילא ינצלו כל הבתים. וזאת הית' כוונת מרע"ה כי ראה בעון העגל שנתנו העם פיחה לדורות עולם לכן אמר משה א"כ מה אפעול בטענת למה יאמרו מצרים שאינה מוצלחת רק עבור בית א' היינו בעבור הדור ההוא שהי' בימי מצרים וא"כ מי יודע מה יהי' אח"כ כאשר המצרים יהיו כלים והאש יתחיל לשרוף בבתים אחרים אי לזאת החריץ משה ע"ה והמליץ רבש"ע למה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מא"מ וכלשון רז"ל דע מהיכן הוצאת אותם וא"כ פעל בזה פעולה המוצלחת לדורות עולם אחר כי בירר הדבר שאינם חייבים כלל. וזהו מאמר המדרש למה יחרה אפך והי' קשה למה זה דבר כדברים האלה לכן אמרו הה"ד אנשי לצון יפיחו קרי' וגו' וחכמים ישיבו אף זה משה שהשיב אפו של הקב"ה בסנגורי' שלמד על ישראל. והענין יקר:

ובזה נעמוד על מאמרם ז"ל במדרש והנחם על הרעה לעמך. אמר ר"ח ב"א תהא התהות (פי' החרטה) מצוי' לפניך אמר לו הקב"ה מה אמרת והנחם על הרעה לעמך חייך כך אני עושה שנא' וינחם ה' על הרעה. וגם המאמר הזה לכאורה הוא משולל ההבנה מאוד. אמנם לדרכינו יתכן כאשר נעיר במאמר והנחם על הרעה שהוא מאמר סתום ולמה לא אמר בפי' והנחם על ההשמדה. וגם הקב"ה השיבו כלשון הזה כאלו אינו רוצה לפרוט הדבר וסתם אותו בשם הכלל כי מאמר רעה יכלול כל הקללות והכליונות אבל יתכן ע"פ דמיון:

(קכו)

משל לעשיר א' שהי' לו בן אויל וראה באצטרלוגית שיהי' הבן ההוא ובניו אחריו אביונים גדולים דלים ורקים נתן דעתו להכין בעבורו דברים אשר יעמדו ימים רבים עד שיספיקו לתשמיש בנו ובן בנו נינו ונכדו וצוה על האורגים לארוג על מלבושים אריגה עבה וחזקה ויבקר אחר אומן גדול לתפור מזה מלבושים עבור בנו הנ"ל ויהי בבוא הבעל מלאכה לקחת מדה עליו שיהיו המלבושים תפורים כמדתו אמר לו האב חלילה מזה הלא תראה רוב השתדלותי אחר סחורה כזאת למען אשר יעמדו ימים רבים לו ולזרעו אחריו וא"כ מה יועיל לך מדתו טוב לך לעשותם בכוונה מכוונת בריוח מעט באופן שיהיו ראוים לכל אדם ללובשם. הנמשל כי אם הית' תפלת מרע"ה רק לשעה זאת הי' באמת פורט בתפלתו ואומר והנחם על ההשמדה. לא כן עתה שתפלתו גם לדורות שלא ישלוט בהם מדה"ד הי' ההכרח לו לסתום דברו ואמר שם הכולל כל העונשים וזהו והנחם על הרעה למען תעמוד תפלתו לכל דור. ומעתה זהו מאמר המדרש והנחם על הרעה לעמך אמר ר"ח ב"א תהא התהות מצוי' לפניך דהיינו גם לדורות אם יתעוררו עליהם גזירות ביום פקוד תהי' ג"כ החרטה הזאת מועלת להם אמר הקב"ה חייך מה אמרת והנחם על הרעה לכלול כל פרטי הרעות גם אני עושה ואומר וינחם ה' על הרעה. היינו בדרך כלל גם לעתיד:

וישב וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וגו'. הנראה בכוונת המאמר עם דברי המדרש ויחל משמע לשון תלוי (פי' מתיקות) חלי מרירותן של ישראל וריפא אותם ר"ל לא ששאל למחול עונם אבל שאל להמתיק מרירותן ולעילה זאת הפליג משרע"ה לספר גודל הרע הנמצא בהם ע"ד דמיון:

(קכז)

משל לשני אנשים שהיו מהלכים יחד מעיר לעיר לסבב על הפתחים והי' אחד מהם חולה גדול נגוע ומוכה בכל אבריו ובכל מקום שבאו הי' הבריא מזהיר אותו להתאמץ בכל כחו להעלים מחלהו שלא יהיו כלם מובדלים ממנו ולא יתנוהו לבא אל שום בית. פעם ויהיו בדרך במלון והי' שם רופא גדול ויאמר הבריא אל החולה עתה הנה העת להראות נגעי בשרך ולגלות כל מכאוביך למען יהיו מוחשים אל עיני הרופא ובכל אשר תרבה לספר לפניו גודל כאבך כן תגדל רפואתך. הנמשל מובן כי זה ממש צחות לשונו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה היינו נפגמו וקלקלו בנפשותם מאד בחטא גדול וצריכים עליו רפואה גדולה לתקנם בלב טהור ורוח נכון:

עוד ביאור ע"ז עם ביאורנו בקול יעקב מדרשם ז"ל ויחל משה שנים עמדו כנגד מדה"ד והא' משה שנאמר עמד בפרץ לפניו עמד במקום הפורץ שדחה את השטן ועמד במקומו וכיון שאמר משה אנא חטא וגו' נסתלקו כל המקטריגים ואמרו מה לנו לקטרג מוטב שיקטרג משה בעצמו. ואמרנו שם כי ע"י שהתחיל משה בעצמו להגדיל החטא ותפס אומנתו לשעה ועמד במקומו וטען טענתו של שטן הנה עי"ז דחה אותו והניח מלקטרג עוד. וזהו עמד במקום הפורץ כלומר לעשות מעשיו. וההבדל בזה אם יקטרג הוא או הוא. דע כי הדבר תלוי בתנועת המספר אם הוא מציע דבריו בתנועות של קטגורים או שהוא מספר ע"ד המתאונן ואומר הה מה נזדמן לידי:

(קכח)

משל לא' שהלביש את בנו מלבוש יקר מאד ויהי בצאתו החוצה ויקר מקרה שהלך סמוך לרקק מים ונפל לתוכו והשפית את לבושו הנה כאשר יבוא בעצמו אל אביו ויתאונן ויאמר אוי לי כי נפלתי למקום טיט ונתקלקל לבושי הנחמד והוא בשגגה הלא ודאי יחמול האב עליו וינחמהו וידבר על לבו אל תירא בני כי אנכי אטהרנו לא כן אם יבוא איש אחר ויספר לאביו לא ראית מה עשה בנך הלא הלך במקום חמר וקלקל כל בגדיו הלא הי' הבעיר כאש חמתו על הבן ההוא. והן זאת הית' עצת משה ע"ה כי השתדל לדחות את השטן במה שעמד במקומו לטעון טענותיו והיתרון בזה כי הוא הי' עושה בזה תנועות אחרות לא כתנועות המקטרג. וזהו ששאל והתאונן אנא חטא העם הזה חטאה גדולה והבן:

ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לוחות אבנים וגו'. ילקוט מפני מה לוחות הראשונים מעשי שמים והשניות מעשי ידי אדם:

(קכט)

המשל בזה לסוחר שהי' עוש' מסחרו תמיד ע"י משולח והמשולח הי' נאמן רוח מאד ויהי אחרי מות המשולח הזה לקח משולח אחר והי' מהיר בעסקיו. אך בלתי נאמן כמו הראשון רק מצד ההכרח לקח אותו אותו כי אמר גם כי יגנוב הרבה עכ"ז אולי ירויח גם בעבורי ויאמר אליו שילך אל הסופר לכתוב כתב התעודה אשר ביניהם ואמר לו כי כאשר תבוא עם הכתב אחתמהו ואתן ידי עליו באחרונ'. התחיל האיש מתמי' לאמר למה אגרע אנכי מהראשון שכתבת וחתמת הכל בעצמך. ויאמר לו הלא תדע ההבדל כי הראשון הייתי יודע בו שכל פעולתו יהי' לי לבדי ע"כ כתבתי מכתב התקשרות בעצמי אבל אתה הלא מה שתרויח תגנוב ותבוז לך אך מאשר לך תאציל מעט גם בעבורי אחר אשר תשבע ותותיר. לכן גם הכתב יהי' כך אתה תכין הכתב וידי תהי' עליו באחרונ'. הנמשל הוא כי בלוחות הראשונות פסקה זוהמתן וא"כ ודאי הית' כל עבודתם רק לשמו ית'. לכן הלוחות מעשי שמים לא כן האחרונות אשר אז התערב בתוכן הזוהמא עוד הפעם ונפלו ממדרגתם ולא יכלו ללמוד התורה אך לשמה בלתי כי מתוך שלא לשמה יבאו לשמה וא"כ הנה המה הראשונים בפעולת התור' והמצוה היינו שלומדים תחל' ע"מ לקבל פרס לכן צדקו דברי המאמר פסל לך היינו להנאתך ובאחרונ' הרי כתב ידי והבן:

תוכן העניינים

משלי יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה