אור ברסלב
משלי יעקב חומש שמות › פרשת שמות

משלי יעקב· רבי יעקב קראנץ

חומש שמות · פרשת שמות

חומש שמות

ויזכור ויזכור אלהי' וגו' וירא אלהי' וגו'. מדרש וירא אלהי' שלא הי' בידם מעשים טובים שיגאלו בשבילם. וכן הוא מפורש ע"י הנביא (יחזקאל ט"ז) רבבה כצמח וגו' לא צריך לומר אלא ושערך צמח, ואח"כ שדים נכונו שקודם בא סימן התחתון מן העליון. אלא שדים נכונו זה משה ואהרן שהיו נכונים לגואלם ושערך צמח הגיע הקץ של גאולה ואת ערו' וערי' בלא מע"ט. לכך נאמר וירא אלהי' וגו'. הנה מהראוי לעמוד על כוונת הצעה זאת. וגם איך יתישב שאלתם הלא סימן התחתון כו'. ואחשוב כי הם ז"ל הי' קשה להם סדר הכתובים שלפנינו. כי מהנכון הי' לומר וירא אלהים וגו' ויזכור אלהים וגו' להורות כי מה שראה ית' בעונות ישראל זה הי' סבה עצמית לזכור להם ברית אבות. והן על זאת באו ז"ל להעיר אותנו במדרשה זה חסדי ה' הגדולים אשר עליהם המליץ הנביא ע"ה שדים נכונו ושערך צמך וכמו שנתבאר. ומעתה דבריהם ז"ל במדרש אלא שדים נכונו אלו משה ואהרן מספיקים מאד להשיב על שאלתם מדוע הקדים הסימן העליון להתחתון והוא ע"פ דמיון:

(עח)

משל לב' בתולו' שנשאו אחת נתפרנסה מאבי' העשיר ואחת יתומה שפרנסוה בני משפחתה. זו שפרנסה אבי' הכין לה מלבושים כמשפט הנהוג וכדבר הצורך תחלה בגדי חול ואח"כ בגדי שבת ויו"ט ואח"כ בגדי חופה לא כן אותה שפרנסוה בני משפחתה הנה מדאגה פן לא יספיק על כל זה משפטם אשר המוכרח מוברח קודם היינו להכין תחלה בגדי חופתה והוצאת החתונה ואחר כך בגדים כפי מסת ידם והעילה לזה כי הדבר היותר מעכב הנשואין הוא קודם להבלתי מוכרח כ"כ. הנמשל וזהו מאמר הכתוב רבבה כצמח השדה נתתיך כלומר מה שהיית רבבה כצמח השדה הי' אך מה שנתתי אני לך ע"ד נדבה וחסד ולא מסבתך ובזכות עצמך והעד כי הכין ית' הגואלים הרומזים במאמר שדים נכונו טרם הגיע עת הגאולה שעליו יסוב מאמר ושערך צמח. הנה מזה יבחן רוב חנותו ית' כי חפץ חסד הוא להקדים ולהכין פועלי הגאולה ומוצא הרפואה טרם תכבד המכה ויתמעט הזכות. וזהו דברי המדרש וירא אלהים את ב"י שלא הי' בידם מעשים טובים שיגאלו בשבילם וכן הוא מפורש ע"י יחזקאל כו' לא היה צריך לומר אלא ושערך צמח כו' אלא שדים נכונו זה משם ואהרן שהיו נכונים לגאלה והן את כל זאת רמז הכתוב פה במ"ש וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים וגו' את אברהם וגו'. ולבל נחשוב לומר כי נאקתם היתה סבה עצמית להזכיר להם ברית אבות ולקדם הגאולה סיים ואמר וירא אלהים את ב"י לומר כי הוא ית' ראה הדבר מראש וידע אלהים שעליו לגאלם מבלעדי זכות ונאקת הנואקים והעד כי הגואלים המה משה ואהרן היה מוכנים ועומדים טרם נשמע קולם. וזהו שמסמיך ואומר ומשה הי' רועה ובמדרש כל מי שנאמר בו הי' הוא מתוקן לכך כלומר הי' מוכן ועומד מכבר כי ידע ית' שעליו לגאלם למען שמו:

ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. ויאמר משה אל אלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את ב"י ממצרים. הנה מהראוי להעיר בזה א' על אות וא"ו ממלת והוצא שהוא משוללת המובן כי כי הוראתה לחלק המאמר אל הנאמר לו כאלו שתים מבקש ית' ממנו והי' מהנכון לומר להוציא וכמו כן בתשוב' משה אל הי' מי אנכי כי אלך וגו' וכי אוציא וגו' הנה התשובה נכפלה במלו' שונות. אמנם הענין יתבאר בטוב טעם בהקדם דברי המדרש לכה ואשלחך אל פרעה. וז"ל א"ר אלעזר לכה ודאית ה"ה שבסוף התיבה לומר אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם ונבוא אל כוונ' דבריהם אפתח במשל פי ונחקורה נא בדבר שליחו' כי יהי' בב' פנים:

(עט)

למשל יש שיאמר לא' ללכת למחוז ידוע להביא לו סחורה ויתן בידו כסף שברו. ויש שולח אחד על דבר מסחרו וכאשר ישאלהו על כסף מקנתו יאמר לו קנה נא במחיר כספך ובשובך מן הדרך אשיב לך הכסף וההבדל ביניהם אם יש ביד השליח לסרב בשליחו' הזה ולהעמיד אחר תחתיו כי הא' יש ביד לדחותו לבלתי שלחו לאמר הא לך איש אחר תנה הכסף על ידו והוא גם הוא ימלא העסק הזה כמוני לא כן השני אשר המשלח רוצה בו שיקח הסחורה בכסף שלו או שיקח בהקפה על עצמו הנה השליח הזה אין בידו לפטור עצמו ולומר שלח נא ביד אחר כי לשליחות כזה לא יצלח עוד שליח זולתו:

הנמשל כי הקב"ה רצה לשלוח אל פרעה להוציא את עמו ממצרים. ואם הי' בידם זכות להגאל אין ההבדל בהמשולחים מי ומי הם. אבל באמת לא היה ביד העם זכות להגאל כמאמר (יחזקאל ט"ז) ואת ערום ועריה ורצה הקב"ה לזכות אותם עם שלחו בשליחות ההוא אצילי העם גדולי הזכו' המה משה ואהרן וכמו שזכרו ז"ל במדרש (שמות רבה ט"ו). וזהו שדייק ית' ואמר אל משה לכה ואשלחך כי אם היה לך בלא ה"ה יהי' הרצון ההליכה לבדה (עי' מ"ש רש"י ז"ל במאמר ולכה לישועתה לנו וגו' תהלים פ') להורות כי לו לו תהי' הגאולה ואך בזכותו וא"כ לא יצלח שליח זולתו לעסק הזה. וזהו שאמר המדרש לכה ודאית הה"א שבסוף התיבה לומר אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם. וזהו ועתה לכה וגו' והוצא וגו' הנה שתים שאל ית' מאתו א' הליכתו לפרעה בשליחותו. הב' והוצא כלומר הוציאם אתה בזכותך. ועל זאת השיב משה בענותנותו ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא וגו' כי הנה גם השליח הב' הנ"ל יש לו מקום לפטור עצמו משליחו' ההוא בשיאמר מה לי לקנו' לך סחורה מכיסי הלא אין בידי מאומה נקלה וחסר לחם מי יתן בהקפה. והן כדברים האלה דבר משה ע"ה מי אנכי כי אלך אל פרעה כלומר גם ההליכה לבדה אל מלך גדול כפרעה הוא בלתי אפשרי' אצלי וכי אוציא וגו' כלומר ומה גם כי תשאל ממני לגאלם בזכותי. וזהו שאמרו במדרש (מובא ברש"י) וכי אוציא באיזה זכות. כי מרוב ענותנותו החזיק עצמו לקטן הזכות ודל המעשים:

לך ואספת את זקני ישראל. ובמדרש לעולם הזקנים מעמידים את ישראל וגו' אימת ישראל עומדים כשיש להם זקנים שנא' שאל אביך ויגדך זקניך וגו' שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל. הנראה לדעתינו רצונם בזה להביננו עיקר גדול בין נביא האמ' לנביא השקר:

(פ)

המשל בזה החילוק בעצמו בין המלך המלקט ומקבץ חיילו' לבין קשר המורדים כי המלך ברצותו לאסוף אליו אנשים לצבא משפטו משפטו לעשות תחלה שרים שרי אלפים ואחר כך שרי מאו' והמה מאספים ומלקטים לאחד אחד אנשי ההמון עד כי יהיו לצבא רב לא כן קשר המורדים החרדים לעשו' דבר בנגלה משפטם לאסוף וללקט אנשי ההמון תחלה עד שהם רבים ואח"כ יתנו עליהם ראשים. כן הדבר בנביאי האמת כי הקב"ה יפקיד אותו על כל הדור כמו שפקד את משה על בני דורו והזהיר אותו לבלי יתחיל לגלות נבואתו לפני פחותי הערך כדרך הנביאים הבודים דבר מלבם המתחילים לדבר תחלה על לב ההמונים קלי הדעת שנאמר עליהם פתי יאמין לכל דבר עד שיתרבו בדעו' על הראשים ואחר כך יכופו גם את הראשים שיסכימו עמהם. אבל לא כן דרך הנביאים האמתיים כי מיד בקבלם הנבואה מהקב"ה יבשרו צדק אל הזקנים בעם ראשי העדה העומדים בסוד אלוה והמה יאספו כל ההמון ויגידו להם מה דבר ה' ואין ביניהם רק אלו מתחילים מלמעלה היינו יקבלו הנבואה מה' וממנו אל הקרובים אל ה'. וזהו שאמר ית' למשה לך ואספ' את זקני ישראל והם יאספו אליהם כל העדה. וזהו שהורו ז"ל במדרש לעולם הזקנים מעמידים את ישראל שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל:

ואגב נבאר המדרש בסמוך וז"ל תדע לך כששלח בן הדד אל מלך ישראל שנא' (מ"א כ') כה אמר בן הדד וגו' כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחפשו וגו' והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו וגו'. מהו כל מחמד עיניך דבר שהוא חמדה מתוך חמדה זו התורה שנאמר (תהלים י"ט) הנחמדים מזהב ומפז רב. ראוי להעיר בזה כי עדיין הדבר צריך ביאור איככה החליטו ז"ל על מחמד עיניך שהוא מוסב אך על התורה וגם מאמר חמדה מתוך חמדה לא ידענו ביאורו:

ותחלה נשים לב אל המאמר המשורר שהביאו ז"ל הנחמדים מזהב ומפז רב אשר מלת רב לכאורה אך למותר. אבל הענין הוא עם מאמרינו בקול יעקב בביאור דברי רבותינו ז"ל (סוכה ע"ו) מדת ב"ו כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק אבל מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנא' אם שמוע תשמעו אם שמעת תשמע ואם לאו לא תשמע והוא כי כל מחמדי ותענוגי העה"ז לא יערבו לנפש האדם בלתי טרם השיגו הדבר שהוא נכסף אלי' אבל בהשיגו הדבר יופג ממנו ערבותו ונעימתו וכמו כן הדברים מעוטי המציאות המה גדולים בחשיבות ורובי המציאות חשיבותם מועטת:

(פא)

המשל בזה שני גננים היו אצל המלך א' הי' אומן חכם בנטיעות לנטוע עץ כל פרי הדר וכל מגדים כפרים עם נרדים. והב' הי' איש כפרי מעשהו בירקות וזרעוני גינה ויהי בתחילת הקיץ באו שניהם אל המלך ומנחתם בידם הנוטע והכורם הביא מבכורי ענביו ומחלביהם והב' הביא גם הוא מפרי האדמה מהירקות ודומיהם המפליאים רואיהם בעת ההוא להיותם חדשים ובלתי נמצאים עדיין וימצאו חן בעיני המלך ויט אליהם חסד ויאכל מפרים ויתן להם מתנות וילכו. ויהי בצאתם הלך הכורם אל בית היין לשתות ולשמוח והכפרי הזה אחריו לאמר אחי נעשה נא לנו כרה גדולה ונתעלסה באהבים יחד אמר לו הכורם מה לי ולך נבל הלא אתה ובית אביך עובדי אדמה מעולם ואני מלומד בחכמה יקרה מלאכת הנטיעה וההרכבה. ויען הכפרי ויאמר ויאמר לו הלא עיניך רואות כי מלאכתי עלתה על שלחן המלך ובה אכבדה כמוך כמוני. ענה ויאמר לו הרף ממני ימים אחדים או אז תראה מה בין מלאכתי למלאכתך ויתמהמה עד עת שהירקות מצויות לרוב ונמכרים בשוק אגודות קרא לבעל הירקות הזה ואמר לו הלא תדע כי אנכי אכין תשורה למלך מתבואות הכרם וגם אתה עתדה בשדה וקום ולך אתי אל המלך. ויען ויאמר לו לא יום תשורה עתה להביא מיני ירקות ועשבים לפני המלך כי כבר נמצאים ביד כל אדם יחד עשיר ואביון אמר לו הנה עתה דע נא וראה ההבדל במעשינו כי מלאכתי תעמוד בחשיבותה העצמית בכל הימים ובכל זמן להיותה יקרה בעצמותה כי היא חיי כל רוח במתק טעמה וריח ניחוחה לא כן מעשיך גם כי העלו חן לפני המלך הלא הי' סבתם הדר מציאותם בזמן ההוא ולכן עתה כי רבו כמו רבו לא עמד טעמם בה והי' לזרא:

הנמשל שכל החמדות והתשוקות באדם וכל חשיבות חפצי העה"ז הוא אך מצד העדר וקושי מציאותם והעד כי כאשר ירב מציאותם יתמעט חשיבותם כאשר כלל שלמה המע"ה (משלי כ"ז) נפש שבעה תבוס נופת וגו'. אמנם לא כאלה חלק תורה החמודה כי כל מה שירבה מציאותה ירבה חשיבותה. וכמליצת חז"ל למה נמשלו דברי תורה לדדים מה הדד הזה כל זמן שהתינוק יונק מוצא בה טעם וכו'. ולכן הוא יותר חמודה אצל לומדיה ומחזיקיה כי כל עוד שיעמיקו בה תוסיף תת כחה להם. וזהו הנחמדים מזהב ומפז רב כלומר תבחון חמדת התורה לעומת הרבה זהב ופז. אשר רבוים הוא סבה להמעיט חשיבותם כמאמר (מלכים א' יו"ד) אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה לא כן התורה כי אפי' כל הארץ תתמלא דעה וכלם יהיו אנשים חכמים ומלומדים הנה עוד יוסיפו ביקרת התורה וחביבותה. וכבר המשילו רז"ל לומדי התורה לדגים שבים כי הם תמיד במים ואעפ"כ הם משתוקקים לטפת מי גשמים וכל זה כלול במאמר הנ"ל מדת ב"ו כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק ומדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק. ומעתה דברי המדרש מובנים פשוט אשר מאמר וכל מחמד עיניך אינו מדבר מהזולת רק מהתורה כי הנה כל החפצים הנאים והמשובחים שיזדמן לעיני האדם בבואו לבית השר וקצין משפטו כי יתמה על החפץ ולא תשבע עינו לראות ולא כן בני הבית הרואים ביפים תמיד כבר המה רגילים בהם. אבל התורה היא בהיפך כנ"ל. ומעתה הכרעת המאמר כך הוא כי אם יסוב מאמר וכל מחמד עיניך על חפצי העה"ז אשר משפטם שהרואה אותם מחדש אצלו חביבים יותר ממי שרואה אותם תמיד. א"כ הי' ראוי לומר וכל מחמד עיניהם וזהו שדייקו ז"ל מהו וכל מחמד עיניך שהוראתו על דבר החביב בעיני בעליו בישן יותר מבחדש ע"כ החליטו אין זה כ"א התורה שהיא חמדה מתוך חמדה כלומר כי החמדה אשר אל התורה הולכת ונוספה חמדה מתוך חמדה היינו מדי השגתו ממנה יותר יחמוד יותר והבן:

וישב משה אל ה' ויאמר ה' למה הרעות לעם הזה וגו' ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו'. הנה רבותינו ז"ל במדרש אמרו כי משה רבינו עליו השלום חטא בזה על שהקשה לדבר כאלה ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע ובידינו לקרב הדבר כפי קט השגתינו בהקדם מאמר המדרש כאן (כאן) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע וגו'. אמר ר"פ אמר לפניו שמך הגדול גבור ונורא הוא וכל העולם כלו מתיראים ממנו ופרעה הרשע שמע שמעך והזיד ע"כ אשר לכאורה לא ידענו תכלית רצונם בזה. אבל נעיר תחלה על מה שדייק הכתוב ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך שאין מהצורך אליו כלל להזכיר לפני ה' כי בשמו דבר אל פרעה ודי הי' לו לומר ומאז באתי אל פרעה הרע וגו'. והקרוב כי משרע"ה כוון בזה אך לטובת ישראל ורצה בזה להעיר חמתו ית' על פרעה לעשות בו כליון חרוץ למען שמו להודיע את גבורתו:

(פב)

המשל בזה לב' עשירים שהיו בעיר א' והיו שונאים זא"ז מחמת קנאה ויהי היום והכה א' את משרתו של העשיר הב' והמשרת ההוא אמר בלבו להחריד את העשיר המכהו בבטחונו בבעליו כי יריב ריבו ואמר הלא ידעת בי כי אנכי משרת את אדוני הגביר תדע כי יקח נקמתי ממך. והעשיר בשמעו זאת אמר בלבו מדוע יפחידני הנבל הזה בנקמת אדוניו ויוסף להכותו על אלה מכה רבה הנה ופצוע ויהי הוא בא לבית אדוניו סר וזעף נעצב על מכתו ולא הגיד דבר וישאלהו בעליו לאמר מדוע פניך רעים היום נגועים ומונים אמר לו ולמה זה תשאלני האם תוכל להושיעני. ויאמר לו עכ"ז הגד נא לי מי עשה בך המכות והפצעים האלה. אמר לו מי ומי יכני יותר מהעשיר ההוא אמר לו אפשר כי לא ידע אותך ואת אדוניך. אז ענה המשרת ואמר הלא גם אנכי כן שגיתי וכן דמיתי אשר בהתודע אליו שם אדוני גור יגור וירף ממני. ועתה הלא כל תודות גמול מכותי אלה לך הם אדוני ובעבורך רבו פצעי חנם כי אותך זכרתי לפצעי ושמך לחבורתי כי מדי הזכרתי שם אדוני עלה עשן באפו להכות אותי עד דכא. העשיר הזה בשמעו זאת נתמלא עברה ותבער כאש חמתו ויאמר עתה תראה מה אעשה לו. ויקף עליו מצודו' עד כי שלם לו שבעתים על אשר עשה וכל זאת סבבה חכמת לב המשרת שהציע לפניו כי כל מה שהרבה להכותו הי' מסבת זכרו לפניו שם אדוניו ע"כ חייב א"ע לתבוע עלבונו ממנו ולהשיב אל חיקו חרפתו ולא בעבור אהבת המשר':

הנמשל הוא בדברי משה ע"ה אל ה' ית' כי הלא נודע אשר בזמן הגאולה בקרו למעלה זכו' ישראל שיהיו ראוים להגאל וכן כת המקטריגים באו בטענה הללו עובדי ע"ז וכו'. ומי כהחכם רועה נאמן משה רעה"ש ומה נעמו דברי מליצתו לפני ה' שהשיאו בהם לדבר אחר ויצת אש החמה והכעס על פרעה הרע הזה. כי הנה הוא ית' אמר לו בשלחו אותו אל פרעה ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרא עלינו. ר"ל משולחים מתקיף ובעל היכולת והוא הזיד ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי וגו'. מעתה הלא מהצורך אליו ית' לעשו' בו נקמה למען כבוד שמו גם אם לא מאהבת ישראל. וזהו ה' למה הרעו' לעם הזה וגו' ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע וגו' כלו' עיקר התעוררותו להגדיל עונו ולהכביד עבודת' הוא אך מסבת שדברתי אליו דברי בשמך וא"כ קנא לשמך הגדול ומה לך לבקש עתה זכות בענין הזה וזהו דברי המדרש אמר לפניו שמך הגדול גבור ונורא הוא וכל העולם כלו מתיראים ממנו ופרעה הרשע שמע שמעך והזיד והן על השאלה ההוא נעתר ית' ויאמר אליו עתה תראה אשר אעשה לפרעה לפרעה כלו' אקח נקמתי ממנו למען שמי בלי זכות ישראל. וע"כ נאמר פעמים רבות וידעו מצרים כי אני ה' למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ:

למה הרעו' לעם הזה וגו' ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרע' וגו'. מדרש במלחמו' פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמה של ל"א מלכים שיעשה בהם יהושע תלמידך מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ. והדברים מופלאים מה הי' לבעל המאמר ליחס הדבר אל המקבל ולא אל הפועל. לאמר שנתן הקב"ה דין למשה וכו'. והיותר קשה הלא רז"ל הסכימו במדרש (דברים ב') בטעם הדבר שלא נכנס משה לארץ כדי שיקומו עמו מתי מדבר וז"ל שם כי לא תעבור את הירדן הזה אמר לו הקב"ה למשה אם אתה נקבר כאן אצלם בזכותך הם באים עמך אר"ל למה"ד וגו'. הנה ההוראה מזה שלא הי' למשה חטא משפט מות במדבר וא"כ יהיו המאמרים מתנגדים זל"ז. ונזכיר עוד מדרשם (שם ז') א"ל הקב"ה למשה אין אתה יודע מה לעשו' אתה רוצה לאחוז החבל בשני ראשין אם אעברה נא אתה מבקש לקיים בטל סלח נא ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא כיון ששמע משה רבינו כך אמר לפניו רבש"ע ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תתנזק צפרנו של א' מהם ולכאורה גם דבריהם אלו נעלמים הכונה. אבל נבוא לביאור המאמרים בהקדם דברי המדרש בסמוך ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה. ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דבר כן לא פגעה בו מה"ד. ויאמר ה' אל משה עתה תראה ע"ש ולהמתיק הענין:

(פג)

משל לב' עניים שבאו לעיר א' נער וא' זקן ויריבו שניהם ויקם הזקן והכה את הנער מכה ופצוע ויבוא הנער אל השופט ויאמר השופט למה הכית את העלם הזה. ענה ואמר דע נא אדוני כי אני דודו ואביו מת ואנכי גדלתיו על ברכי והנה עתה הוכחתיו בשבט פשעו כאשר ייסר איש את בנו למען ילך בדרך טובים והעלם הזה שאט בו לאמר שקר בפיו כי נכרי וזר הוא לא קרוב ולא גואל. אך זה ימים אחדים שנתועדנו בדרך במלון. ועתה בא אתי אל העיר הזאת והרבה פצעי חנם לכן ישפוט נא אדוני ביני לבינו מה לי ולו לאהוב אותי ולהוכיחני בשבט מוסר מה עשה השופט קנס את הזקן בכמה סלעים. ומהם צוה לעשו' בגד יקר לעלם הזה. וכה אמר אליו אם האמת כדברי העלם שאין אתה קרובו אתה ראוי באמת לתת דמי בשתו ואם כדבריך שאתה דודו הלא ראוי אליך לקיים גם את המצוה הזאת מבשרך אל תתעלם:

הנמשל כי הקב"ה צפה בדור המדבר שיצטרכו לצדיק א' שיהי' נקבר ביניהם למען העלותם ולהחיותם עמו לעתיד כדברי כמשל המובא במדרש הנ"ל. אמנם עדיין אין הכרע מי מהצדיקים יהי' הנבחר לזה וראה ית' במשה כי הוא הרועה ישראל הנאמן העומד בפרץ תמיד לפניו בעבורם. ונתן נפשו עליהם בעגל ובמרגלים וזולתם מה שהוא הוראה על רוב אהבתו אותם מדבקותו בהם. אך עכ"ז מקום למשה לומר מה אתה רואה אותי לאוהב גדול כ"כ לעתו קבור עמהם וכמו שאמר אעברה נא וגו'. ועל זה בא מדרשם ז"ל אמר הקב"ה למשה אין אתה יודע מה לעשות אם אעברה נא אתה מבקש בטל סלח נא כלומר מה הי' לך להשתדל להשתדל עבורם כ"כ לבקש סליחתם ואם סלח נא אתה מבקש הנך חפץ בטובתם והצלתם בטל אעברה נא למען תהי' קבור עמהם אבל ע"י הדבר הזה שאמר משה למה הרעו' נתנוצץ הכרעה היותר קיימת כי רק משה נבחר לזה באמת כי הלא לעינינו הוא כי דבר קשות אל צור ישראל מה שלא מלא לבב כל נביא וכל חוזה עד שעי"כ בקשה מה"ד לפגוע בו בלתי כי הוא ית' הרואה ללבב ידע שבשביל צער ישראל דבר כן ומגודל אהבתו אותם כנז' במדרש. וא"כ מי הוא הנאמן באהבתם והמצטער בצרתם כמוהו. ומה נמרצו עתה דבריהם ז"ל מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ כלומר הנה מסבת הדבר הזה נטלו בהכרח באין מנוס אם מצד העונש על מאמר הקשה הזה ואם לא הי' בזה עון וחטא כי מאהבתו את ישראל דבר כן הנה ראוי הוא אליו לעשו' גם את זאת עבורם:

תוכן העניינים

משלי יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה