משלי יעקב· רבי יעקב קראנץ
חומש דברים · פרשת שופטים
צדק צדק תרדוף וגו'. ביאור זה בהקדים מאמר (ירמי' י"ז) קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחרית יהי' נבל. וראוי להתבונן בענין המשל שהמשיל אותו לקורא (עוף הוא הנקרא קורא) ולא דימה אותו לדברים שלא נעשו כמשפטם וקיומם כקורי עכביש. ומה גם כי מכל מעשי המגדל אפרוחים לא זכר מהם דבר כ"א הדגירה מה שהוא מצפצף לבד. הלא הוא מחמם אותם ומסוכך עליהם וישמרם ומכלכלם. גם מדוע לא אמר בהיפך קורא לא ילד ודגר. והנראה לדעתי כי יש בזה כוונה עמוקה והיא מבוארת במדרשו' פעמים רבות אשר כל המקרים המשיגי' את האדם בממונו לא ישיג אותם כ"א בממון שאינו שלו לא כן בממון שלו אשר אסף בצדק ומשפט לא ישלוט בהם שום עושק וגזל. והוא הרמוז במאמר (רות ב') אל תלכי ללקוט בשדה אחרו וגם וגם לא תעבורי מזה. וזהו ג"כ ולא יפגעו בך בשדה אחר ממש ע"ד בהמה או עוף אשר האדם מגדל אותה בבית מעולם היא לא תברח ממנו לא כן אם יקנה בהמה או עוף שנתגדלה אצל אחרים אז משפטה לברוח ויצטרך הקונה לתת עליה שבעה עינים ועכ"ז אינו בטוח שלא תברח כן הממון אשר בא לידו ביושר מברכת ה' נאמר בו ולא יחמוד איש ארצך וגו' ומה נעמה עתה מליצת המשל אשר אחז הנביא ע"ה קורא דגר וגו':
(שפא)
למשל כי הנה התרנגולת וכדומה מהעופו' שהיא מגדלת אפרוחים שלה היא אין לה מהצורך לשרוק ולצפצף כ"כ לאסוף את כל אפרוחי' אצלה כי הם מעצמם באים להסתופף בסתר כנפי'. אכן הקורא הזה שהוא מגדל אפרוחים זרים הוא צריך לצפצף ולשרוק ולדגור אל האפרוחי' שיתאספו אליו כי תמיד הם בורחי' ומתרחקים ממנו כי הוא לא הולידם ולזר יחשבוהו. הנמשל הממון אשר לאדם ביושר בצדק ומשפט הוא אינו צריך לצפצף אל הכסף שיהיו קיימים אצלו כי קנין כספו הוא. לא כן העושה עושר ולא במשפט הוא צריך לצפצף ולשרוק ולדגור אל המעות שלא יברחו ממנו כי בטבע הלא קטן שאינו שלו הוא אשר משפטו לברוח. וזהו שהמליץ קורא דגר ומצפצף מסבת אש, ולא ילד כי אם הי' הוא המוליד לא היה צריך לצפצף. כן העושה עושר ולא במשפט הוא צריך לצפצף כי בחצי ימיו יעזבנו וגו' וזהו צדק צדק תרדוף כלומר אם השגת הכסף כלומר אם השגת בצדק אז צדק יקרא לרגלו ולא יעלה עון אחרים עליו כמשפט לעין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו כאמרם ז"ל ביוסף (ברכות כ'):
לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל. הנה הענין במצות מלוכת המלך כך הוא. כי מלבד מעלת המועיל המופלגת אצלו עד מאד כמאמר כל המזכה את הרבים וכו' כי הוא מגדל עוז אל שמירת הדת הלא יש בה עוד מעלת הערב כי הורם למשחה ולגדולה לכבוד ולתפארת ולהתנשאו' שיראו מלפניו. וא"כ מאיזה סבה יהי' ראוי לקבל גמול על ענין התמנות זאת. אחר כי יש בזה הרבה מאד מסוג הערב אם לא בתנאי שיהי' ממאס בכל הכבוד וההתנשאו' יהיה עליו כמשא כבד אבל עוז ימינו תעוז בזה לעבודת מלכנו בקודש ככל שאר מצות התורה:
(שפב)
משל ע"ד איש עני והלך בא אל בית עשיר ונתן לפניו מטעמים ויאכל וישת ויטב לבו. ולא נתן לו שום נדבה בלכתו ממנו גם כי המנהג במכניסו אורחים שיתנו גם צידה לדרך עכ"ז אין מהראוי אל העני לקבול ע"ז בפני חבירו לאמר שלא השיג טובה ממנו כי הלא עכ"פ אכל למעדנים ומשתה שמנים. אמנם אם העני הזה הי' יושב בתענית ביום ההוא ועכ"ז עשה לכבוד בעל המשתה וישב עמו ועשה עצמו כאלו אוכל ושותה אז כאשר לא יתן לו נדבה הגונה רעה יחשב לאיש ההוא כאלו קיפח שכר של חוטב עצים ושואב מים. כי גם לזה נחשב לו המשתה והשמחה כמשא כבד. וראוי א"כ לשלם לו בעבור זה:
הנמשל כבר מובן. וזהו לבלתי רום לבבו מאחיו ולא יתפעל מזה מאומה מאומה אז כל הנהגתו לצדקה תחשב לו ככל מצות התורה וזהו ולבלתי סור מן המצוה וגו' היינו שיהי' בזה רק כעוסק במצוה:
עוד יתכן בזה כי הנה התורה גדרה על המלך ב' הפכים בנושא א' הרוממו' והשפלות כי הוא מחויב להיות בעיני עצמו שוה לכל נפש לבלתי רום לבבו מאחיו. וכבר קבלנו כי האדם צריך שידע שאין לו אצל הקב"ה כלום. ולמדו זאת ממרע"ה מי לנו גדול ממנו ולא בקש אלא מתנת חנם כי אין חובו' ב"א שוות זל"ז כ"א כל א' מה שהשיג מן הטוב:
(שפג)
משל חבורת סוחרים נסעו ללייפציג לקנות סחורה וכלם לקחו בהקפה לזמן ידוע ולא לקחו כלם בשוה רק זה לקח הרבה סחורה ועשה הקפה גדולה וזה המעיט הקפתו והאנשים האלה אין לא' מעלה על חבירו גם כי זה נוסע לביתו עם עגלה טעונה משא לעיפה עם סחורות הרבה וזה נוסע עם מעט כי הלא נפשם יודעת מאד שנשארו חייבים ומחויבי' לפרוע כפי מה שלקחו וזה שלקח מעט הוא חייב רק מעט וזה שלקח הרבה חייב הרבה. אבל כל זה הוא אם המה אנשים נאמנים ורצונם לפרוע מה שהם חייבים אבל אם דעתם שלא לנסוע עוד ללייפציג שלא להתראות עוד בפני הסוחר אז יש להם מקום להתגאות זע"ז. הנמשל לבלתי רום לבבו מאחיו כי ראוי לו לעשות חשבון עם נפשו אם קבל מהטוב הרבה יותר מכל אחיו הלא הוא חייב להקב"ה יותר מכל אחיו וא"כ בערכו הגדול הלא ידקדקו עמו בתשלומי עבודתו לפי ערך גדולתו. וזהו לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה וגו'. פי' כאשר לא יסור מן המצוה וידע בנפשו שהוא צריך להשתדל בפרעון חוב גדול שעליו אז ודאי לא ירים לבבו כי יבין וישכיל שאין לו מקום להתגאות על אחיו אם לא כאשר יסור מדעתו החוב ויסור יראת ה' מלבו ואין דעתו לפרוע אז יהי' לו מקום להתגאות:
לא תוכל לתת עליך וגו'. הנה דוגמת לשון זה מצאנו עוד (תצא) לא תוכל להתעלם. לא יוכל העם לעלות על הר סיני (יתרו). וכל אלה נתפרשו יכול אתה אבל אינך רשאי. וקרוב לומר כי הפי' כפשוטו על העדר היכול' ומאמר שלפנינו הלא כבר אמרנו לפניך בביאור מספיק ומאמר לא תוכל להתעלם נרא' כך. לא תראה את שור אחיך וגו' נדחים וגו' ללמדנו דעת קדושים איך לבנות ולנטוע מדות יקרות בנפשותינו עד שתהי' כל מעשה וכל מדה נכונה לבית ונפשות לא חצונית כי כאשר ישנא את איש ידוע ויוכל להתעלם רק יכריח את נפשו מצד הגזירה שעליו בתורתנו הקדושה אבל אין תוכו כברו אבל הכתוב הזהיר אותנו כי צריך האדם לאהוב ממון חבירו כשלו עד שלא יוכל להתעלם כמו שלא יוכל להתעלם מהציל את שלו. וכן נראה לפרש גם מאמר לא יוכל העם לעלות אל הר סיני:
(שפד)
למשל אם יהי' לפני אדם מאכל ערב ושמן אבל הרופא צוה עליו והזהירו שלא יאכל ממנו לא נאמר כי אינו יכול לאכול כי הוא יכול ומתאוה לאכול רק אינו רשאי. וא"כ שני כחות הפכיות בנפשו והמה כלוחמים זע"ז התאוה עם הידיעה מפי רופא אכן אם הוכח במכאוב על משכבו עד עד כי כל אוכל תתעב נפשו עליו נאמר אינו יכול לאכול כי מי יפתנו לאכול אחר כי נפשו קצה בכל מאכל. ואף אמנם כי יכול להכריח עצמו לאכול דבר שקר הוא כי מי יכריחנו וכן אם הוא עוסק ברפואות ובא רופא נאמן ואמר לו כי מהיום לא יקח עוד אל פיו מאלה הסמים כי ישחית נפשו הוא ג"כ בכלל אינו יכול כי מי יביאנו לקחת מהסמים. הנמשל עד"ז ממש השיב מרע"ה לא יוכל העם לעלות על הר סיני כי אם היתה העלי' תאונית הי' מקום לדאוג פן תתגבר התאוה על האזהרה אבל הלא באמת אין חלק אל התאוה כל מאומה כי אם הידיעה מה שהם יודעים יתרון מדרגו' הקדושות זו למעלה מזו וראוי לקרב ולגשת אל הקדש אבל אחר שכבר העידות בנו הגבל את ההר וקדשתו הוא ממש כמו הסמים שהרופ' הזהיר מהם. וא"כ לא יוכל העם לעלו':
תמים תהי' עם ה' אלקיך. ילקוט (במקומו) כשתהי' תמים תהי' עם אלקיך ונקדים מאמר (ישעי' נ"ה) דרשו ה' בהמצאו וגו' יעזוב רשע דרכו וגו' וישוב אל ה' וירחמהו. ובמדרש (ויקרא רבה ג') ר' יצחק ור"י בן חנינא. ר"י אמר כאדם שהוא מדבק ב' נסרים זל"ז ריב"ח אמר כאדם שהוא מדבק שני כרעי המטה. ביאור זה:
(שפה)
למשל כי ב' מיני דבקות יש. א' מה שמדבקים שוה בדבר שוה. ב' דבר עקום בדבר עקום והנ"מ כי הבא לדבק דבר עקום בדבר עקום מהצורך אליו לתת שבעה עינים להתבונן בכל פעם על העקמימו' שבשניהם איך יתדבקו זב"ז עד שיהי' שוה. אבל כאשר שניהם שוים אין מהצורך אל רוב התבוננ' להשגיח על א' שיהי' שוה בתכלית כי גם מבלעדי הדקדוק על נקלה יתחבר ויתדבק אל השני הישר. הנמשל הקב"ה מזהירנו ובו תדבקון ולדבקה בו ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואם אמנם הקב"ה צדיק וישר הוא עם הישר הולך אכן הנלוז במעגלותיו כבר נאמר בו (תהלים י"ח) ועם עקש תתפתל. וא"כ האדם הרוצה להתדבק להקב"ה עליו להישיר א"ע וגם כביכול להישיר להקב"ה. ולא חלילה ליחד מלאכה ע"ז למעלה אבל הכוונה שישתדל למטה להשוות א"ע שלא יכריח את המדה העליונה שיתעקם עמו. וזהו תמים תהי' עם ה' אלקיך ר"ל ראה שתהי' אתה תמים וראה ועשה שיהי' הקב"ה גם תמים ושלא יטעה האדם לחשוב שהוא צריך לעשות דבר למעל' ח"ו. לזה ביארו חז"ל כשתהי' תמים תהי' עם ה' אלקיך. היינו כי זה נכלל במלאכתך אשר תעמול למטה להשוות עצמך וזהו דרשו ה' בהמצאו כי הוא רוצה להתקרב אליך ומה לך לעשות יעזוב רשע דרכו וגו' ר"ל שתעזוב אתה העקמימו' שבך וזהו וישוב אל ה' וירחמהו כמאמר (תהלים שם) ואהי' תמים עמו ולא שעשיתי למעלה מאומה. וזהו שאמר ר"י כאדם שהוא מדבק ב' נסרים זל"ז אשר שניהם שוים. זה משל על התמים שהקב"ה מחמם עמו וריב"ח אמר כאדם שהוא מדבק שני כרעי המטה אשר מהצורך לעקם הדופן כדי שיכנס ברגל המטה ושיוכלו להתחבר חלקי המטה ויחדיו יהי' תמים. זה משל על ההולך בעקמומיו ובו נאמר ועם עקש תתפתל ואחר כך הוא מתדבק אל הקב"ה ומקבל העונש באהבה:
עוד עוד יתכן בזה:
(שפו)
משל אב נתן לבנו מעדנים ומלבושי כבוד ולא אבה שמוע מוסר וימנע ממנו התענוגים האלה ויכלכלהו לחם צר ומים לחץ. ויקח מוסר השכל. ויאמר אליו אביו מדוע לא ישוה דעתך עם רצוני. כי כאשר אני מיסרך אני בנחת מלמודך הטוב ואתה בצער וכאשר אני מעדן אותך אתה בנחת ואני בצער. הנמשל כאשר הוא ית' ישפיע לאדם עושר וכבוד האדם הוא תמים ושלם בנחת ושלוה ועבודת שמים חסרה והוא כביכול בצער כמאמר וישמן ישורון ויבעט וכאשר הקב"ה מיסרו ביסורין ודלות אז עבודתו תמימה והוא ככלי נשבר וע"ז אה"כ הלא טוב לאדם כי תמים תהי' עם ה' אלקיך ביחד:
ועשיתם לו כאשר זמם וגו' והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו' לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך. ונקדים לזה מאמר (תהלים צ"ד) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וגו' להשקיט לו מימי רע וגו' כי עד צדק ישוב משפט וגו'. ובמדרש (ריש פרשתנו) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אר"א יש דין למטה אין דין למעלה אין דין למטה יש דין למעלה אם רצונך לדעת עילת הדבר הלא באין ספק הדין שלמעלה כבר נאמר בו הדין דין אמת. ואם כן מאיזה צד יהי' דרך לשנות הדין ולהקל אותו ע"י משפט שלמטה. אמנם דע:
(שפז)
למשל ממש ע"ד מי שיש לו ארמון מפואר עם כמה דירות תחתים שנים שלישים והוא שוה כמה אלפים ויחליפו בעד בית קטן וישאלוהו לאמר מדוע תעשה כה. ויען ויאמר הלא ביתי בנוי ועומד מחוץ לעיר מקום שאין בו עובר ושב עתה יהי' ביתי ברחובות קריה על יד הדרך ושער העיר שמה אעשה לי מחי' שמה יעברו אנשים סוחרים יעשו בביתי כל מסחר וכל קנין, הנמשל הוא הדבר בדבר הדין והמשפט כי הדין הנעשה למטה הוא במקום רואים יראו ב"א ויחרדו וימהרו לשוב מדרכם הרעה כמאמר וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד לא כן העונש אשר בעה"ב כמאמר (קהלת ג') מי יביאנו לראות במה שיהי' אחריו. וזהו אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וגו' להשקיט לו מימי רע להצילו מדין שלמעלה והקב"ה יעשה זה מטעם כי עד לצדק ישוב משפט כי המשפט שלמטה ריוח גדול יש בו שמסבתו יחרדו האנשים ויתנו לב לשוב להצדיק מעשיהם גם הוא עצמו גם אחרי' הרואי' וזהו כי עד צדק ישוב משפט שע"י משפטו יבוא לעשו' מהיום צדק ואחריו יתעוררו כל ישרי לב. וזהו עצת הכתוב שופטים ושוטרים תתן לך למטה ושפטו את העם משפט צדק והרויח בזה כי עי"כ צדק תרדוף: