אור ברסלב
משלי יעקב חומש בראשית › פרשת בראשית

משלי יעקב· רבי יעקב קראנץ

חומש בראשית · פרשת בראשית

חומש בראשית

בראשית ברא אלהים וגו'. מדרש. ר' הושעי' רבה פתח ואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים יום יום וגו' כו'. עוד שם ד"א אמון אמון. התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה בנוהג שבעול' מלך בו"ד בונה פלטון אינו בונה אותו מד"ע אלא מדעת אומן והאומן אינו בונה אותו מד"ע אלא דיפטראות ופונקסאות יש לו איך הוא עושה חדרים כו' כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם. והתורה אמרה בראשית ברא אלהים. אין ראשית אלא תורה. כמד"א ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. הנה לכאורה מלות קדם מפעליו מאז נראים מיותרים. אבל ידענו ממאמרם ז"ל בכ"מ אשר משפט הבריאה הוא להיות הטפל מוקדם בזמן להעיקר. ומהם הקש לתבואה הקליפה לפרי וכן כל הנבראים קדמו לאדם. וכאשר האריך בזה הזוה"ק, ועילת הדבר הוא ע"ד מליצת רש"י ז"ל הנכנס ראשון יוצא אחרון והוא כי הפרי הוא ראשית ומוקדמת אצל מחשבת הנוטע או הזורע. כי אלי' הוא נושא את נפשו בעמלו. אך מטבע וחוק הבריאה מוסד שהראשון יוצא אחרון והקדם לו הטפל והקליפה. ועד"ז ממש הענין עם תורתנו הקדושה כי גם היא ראשית ועיקרית לבריאת עולם. וכאשר עלה ברצונו ית' להצמיח פרי תבונתה ולהפיץ ענן אור התגלותה תוך העוה"ז כמו כן חייבה חכמתו ית"ש להחל בבריאת העולם שהיא כקליפה הטפלה לפרי ויוציא אלהים את כל הנמצאים בעולם. ואחר תצמח ותתגלה פרי תבואתה. ומעתה הלא מקום לשאול התפארות התוה"ק בקדמותה בהמאמר ה' קנני ראשית דרכו כו'. ואם המונח קיים כי המאוחר חשוב יותר. אבל הבנת הדבר ע"פ דמיון:

(א)

משל לשני נערים שהיו מריבים זע"ז. אמר אחד להשני איככה מלאך לבך להעיז נגדי ולדבר אלי קשות הלא ידעת מאבי כי מאז ומעודו הוא ראש הקהל מנהל העדה. ענהו. הלא ידעת כי לעת כזאת לאשר רבו הגייסות והשערורות בוחרים בעיר הפחותים בעם לשומם ראשים עליהם למען יצאו בראש לסבול משא ועול הגייסות. א"ל חבירו. סכל. האם אך עתה הושם לראש זכר נא כי גם מלפנים בהיות העיר בטוב שלותה מאז הושם לראש וקצין עם והוא לעד על יקרת ערכו ומעלתו כי ראוי הוא לכל הגדולה והכבוד נמצא כי הפרנס הזה אם לעת כזאת לא הי' ממונה לראש הי' חשיבותו בכפלים עבור היותו ראש וחשוב בזמן הקדום:

הנמשל כן הדבר בעניננו כי מאז הוסד ארץ על מכונה מוטבע בכל דבר להיות הטפל מוקדם בזמן להעיקר. והמאוחר קודם במעלה וטרם נתהוה נתהוה העולם הי' אז המוקדם קודם במעלה. וזהו שאמרה תורה. ה' קנני ראשית דרכו. אך לא עתה שהמאוחר חשוב כ"א קדם מפעליו מאז. וכמאמרם ז"ל במדרש שני דברים קדמו לבריאת העולם התורה וכסא הכבוד. אבל אינו יודע איזה מהם קודם. אר"א התורה קדמה לכסא הכבוד. שנא' ה' קנני ראשית דרכו. קודם לאותו שנאמר בו נכון כסאך מאז:

מדרש אימתי נבראו המלאכים. רי"א בב' נבראו. רח"א בה' נבראו. הכל מודים שלא נברא ביום א' כלום שלא יאמרו מיכאל הי' מותח בדרומה של רקיע וגבריאל בצפונה והקב"ה ממדד באמצעו. אלא אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי. מי אתי כתיב מי הי' שיתף עמי בבריאתו של עולם. ד"א כי גדול אתה ועושה נפלאו' אתה אלהים לבדך. בנוהג שבעולם מלך בו"ד מתקלס במדינה וגדולי המדינה מתקלסין עמו מפני שנושאין עמו במשאו. אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא לבדו ברא את העולם. הוא לבדו מתקלס בעולם הוא לבדו מתהדר בעולמו ע"כ. ותכלית כונתם ז"ל בזה הוא עם מה שהזהירה תורה (משפטים י"ט כ"ב) זובח לאלהים יחרם בלתי לד' לבדו ופירשו הרמב"ן ז"ל וזולתו מהמפרשים כי הוא מוסב על מערכת השמים ושרי מעלה ולגיונות האלהים העומדים ממעל לו ית' אשר על פיהם מוריק ומשתלשל שפעת הטובו' מאתו יה' אלינו כי מכבר נודע אשר מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. ועל זאת הזהירה אותנו התוה"ק זובח לאלהים כו'. לבלתי נהי' משוכים אחריהם להקריב להם קרבן ולא נכבדם בכבוד ומורא ח"ו בלתי לד' לבדו. וכי ישאלך לבבך לאמר למה לא יחפוץ ה' ביקרם הלא המה מובחרי ברואיו. צבאי מרום רואי פני מלך. ולא כן הוא ממשפט מלך בו"ד כי יאבה ויחפוץ ביקר לגיונותיו ושריו. התשובה בזה כי מלך בו"ד לא יתכן מלכותו כ"א באמצעות שריו ויועציו. כי המה לו לעזרה להנהגת המדינה. ובלעדם לא יעצור כח אף להנהגת עיר אחת קטנה. ע"כ הקילוס יחויב להם מצד הדין. וכך הוא המדה כי גם עליהם עול וכובד משא המדינה. לא כן מלכותו ית' שאיננו צריך לשום סעד ועזר ח"ו משום נברא. ולכן אין מקום לשרי מעלה שישיגו ההידור והקילוס מבני אדם. וזה מ"ש המדרש הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום שלא יאמרו כו' אלא אנכי ה' עושה כל נוטה שמים כו'. ולכן הוא לבדו מתקלס ומתהדר בעולם:

ומעתה אחרי המונח המאומת הזה יפול בלב האדם שאלה לשאול על עיקר הוויתם. ועל עילת מציאתם אם המוחלט הוא אשר המה לא לעזר אליו ית' להנהגת עולמו. ונאמר עליו בתשובת השאלה הזאת עפ"י מה"כ דוגמת המוזכר זה תארו לא יהי' לך אלהים אחרים על פני (יתרו כ' ג') ובדרש (ילקוט) אחרים שמאחרים את הטובה מלבוא בעולם אשר לכאורה לא ידענו מה ראו חז"ל להוציא מלת אחרים מפשוטה ולדרשה לשון איחור. ואחשוב בזה כי הם ז"ל כוונו בדבריהם להשיב על השאלה הנזכרת. והוא על ב' פנים. הא' עם הנודע והמפורסם כי השפע המוצאת מידו ית' אין ערוך לגודל קדושת'. ובהירותה ורוחניותה. עד שעבור גודל יקרת ערכה וזיוה והדרה. אין די כח והשגת יד אנושי אנושי לסבול שפעת האלהי המאירה. אשר על זאת ראה ית' להכין עבורינו דרך ומבוא להושיט טוב אל צבאי מרום. העומדים בין ה' ובינינו. ועל ידי השתלשלו' הרקות ההשפעה מיד ליד לממונים שונים זה למטה מזה. וכלם יקחו ממנה ערובתם. בזאת ימעטו וישוחו גבהי רום ערכה הנכבד ותורק מבשמי השמימים ותלבש מעטה העולמי מעט מעט. עד כי יהי' בכח יד האדם לקבלה. בהיותה נעשית ראוי' לו לקבל שתהי' כמדו. המורם מדברינו כי לעילה גדולה פקד ה' צבאי המרום במרום ולטוב מועיל בראם אלהים. אך עכ"ז אינם ראוים לחלק כבוד של מעלה. גם כי מרבים הם עשות עמנו טובה וחנות. ויתבאר הענין ע"פ דמיון:

(ב)

המשל בזה למזמין על שלחנו כמה קרואים. והושיבם על השלחן ממעלה עד למטה מגדולם עד קטנם. והדרך בהביא הקערה עם המנות לפניהם לוקח הבעה"ב הטוב והמובחר ממנה. ואח"כ הוא מושיטה להיושב סמוך לו. והוא גם הוא בורר לו חלק היפה. והנשארים יגיע על מי שאחריו. וכן כלם עד כי להאחרון יגיע חלק הפחות והגרוע מכלם. פעם נזדמן אשר האחרוני הזה הי' מאור ענים. ולא ראה ולא ידע כל זאת. ויהי בהגיע אליו חלקו מיד חבירו שלפניו החל להחזיק לו טובה על שהגיע לו חלקו. אמרו לו מיודעיו הלא תדע כי כלנו משל בעה"ב אכלנו. והמושיט אליך הקדים ואכל מהמנה את כל חלבה ואשר הותיר משבעו נתן גם לך. לכן אתה על מה עתה באת להחזיק לו טובה. אם על מה שאכל לעצמו הטוב. ואם על מה שהושיט אליך הלא איננו שלו. טוב טוב לפניך ליתן תודו' לבעל הסעודה כי מטובו שבענו:

הנמשל כן הדבר בעניננו כי כל מלאך הממונה להריק הברכה אלינו נהנה תחלה מטוב דקות רוחניותה וזיו קדושתה. ואחריו לשני לו וכן כלם. ולפי רוב השתלשלותה מדרגה למדרגה שלמטה ממנה כן תשיגנה הדלות והרזות. כי הממוצעים ימוצו חלבה ממנה. ואחר משילין אותה על עולם השפל הנוכחי. ומובאת אל האדם בהיותה ראוי' אליו כפי קט קבלתו. וא"כ למי הראוי להחזיק טובה אם על המקבלים הממוצעים הלא לעצמם מקבלים אם על הנשאר המגיע לנו. הלא טוב לנו לתת ההודאה לבעלי'. וזהו הטעם לא יהי' לך אלהים אחרים מוסב על איסור ההקרבה וההקטרה לאמצעים הנבדלים המתוארים ע"ש אלהים. כי אינם כדאי לקבל חלק מכבודו ית' כענין הכתוב אני ואפסי עוד. וכי תאמר הלא המה מריקים שפעת ה' ית' להאדם בל תדמה בנפשך כי הוא ית' צריך להם. כי מכבר נאמר אנכי ה' עשיתי כל כו'. אבל כל עילת מציאותם הוא אך למען יאחרו התכת ההשפעה מבוא בעולם עד אשר תהי' ראוי' לבני אדם. וזהו שביארו במדרש ז"ל אחרים שמאחרים את הטובה מלבוא בעולם. כלומר לעילה זו נוצרו מראש להיותם מאחרים טוב ההשפעה מלבוא בעולם מטעם המדובר. או יאמר:

(ג)

משל לעשיר שהי' לו בן במרחקים ללמדו אומנת וכמוהם. והי' משלח תמיד עם העוברים ושבים כסף משקלו לצורך הוצאותיו. והי' מחזר מחזר תמיד אחר עובר ושב. אולם משפטו כאשר הודיעו אותו מאיש ישר ונאמן הנוסע לשם למען ישלח על ידו. שתק ושחק ולא שת לבו לזה ובהתודע אליו מאיזה איש כילי ורע עין אשר אין להוציא כל מאומה מידו כ"א בקושי גדול חרד לקראתו לשלח מעותיו על ידו. ויהי המה כמשתוממים לדעת מה ראה על ככה ומה הגיע אליו כי לא יחפוץ בנדיבים ונאמנים ויבחר בכילי הזה. אמרו לו הלא ידעת כי יעבור על בנך ימים או עשור טרם יוכל לקחת הכסף ממנו אחת אחת. כי תת לא יוכל ועינו רעה בשל אחרים. ענה ואמר תדעו ותאמינו כי אך כילי הזה טוב לי לשלוח הכסף לבני. כי יתאחר כספו אצלו ולא יוכל בני לבזבז על ענינים פחותים כדרך הנערים. כי יהי' לו רב הטורח טרם יוציא מכילי הזה לרעבון נפשו יום יום. לא כן אם אשלח ביד נדיב ושוע החרד להשיב כסף לבעליו. בני. להיותו להוט אחר הוללות האוילים וחמדת התעלולים יבזבז את הכסף בשעה אחת. לשמוע בקול שרים ושרות:

הנמשל מובן מאליו כי לולי מערכת השמים אשר על ידם יתאחר ויתעכב ההשפעה וימעטו בטובתה היתה לצור מכשול לבני אדם כי קצר כח סבלם לקבלה כמות שהוא בערכה הרב לבל תטרידם משבילי צדקתם כי בקל יחטא האדם ויאשם עלי'. גלל כן היתה עצתו אמונה ית' לשלחה לעה"ז באמצעו' צבאיו והם יעצרו על ידה ויאחרו פעמיה:

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו כדמותינו. מדרש במי נמלך ר"ח אמר במלאכי השרת נמלך ואמר נעשה אדם בצלמינו. א"ר סימון בשעה שהקב"ה רצה לברוא את האדם נעשו מהש"ר כיתים כיתים חבורו' מהם אמרו יברא ומהם אמרו אל יברא כו' ר"ה ברבי אמר עד שמלאכי השרת מדיינים אלו עם אלו ומתעסקים אלו עם אלו בראו הקב"ה. אמר להם מה אתם מדיינים כבר נעשה אדם. הנה ההוראה מדבריהם הוא שהם ז"ל מפרשים מלת נעשה על לשון נפעל לומר נעשה:

והוא מתנגד אל הפשוט. המורה על המלכתו ית' עם מלאכי מעלה. וכמו שזכרו הם ז"ל. והיותר תמוה וכי מה צורך הי' להקב"ה לעצתם הלא מכבר אמר הנביא (ישעי' מ') את מי נועץ ויבינהו ומי יאמר לו מה תעשה. ובגמרא (סנהדרין ל"ח) בשעה שבקש הקב"ה לברוא את האדם ברא כת של מלאכים אמר להם רצונכם נעשה אדם אמרו לפניו מה אנוש כי תזכרנו הושיט אצבעו ושרפן וכן כת שני'. שלישית אמרו לפניו. ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו כו' עד כל מה שאתה רוצה לעשו' עשה כיון שהגיעו אנשי דור המבול ודהפ"ל שמעשיהם מקולקלים אמרו לפניו רבש"ע לא יפה אמרו ראשונים. אמר להם ועד זקנה אני הוא כו' אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ע"כ. וגם במאמר הזה אנו רואים בו לכאורה מן הזרות כי מה ראה ית' לברוא כת אחר כת. ולהמלך עמהם. לבלתי שמוע לעצתם ומה הועילו בתשובתם. ולבי אומר לי כי אבינו מעולם עשה זאת לטובת האדם ולקיומו הוא מהחסדים הנפלאים והרמים שבלעדו הי' העולם כבר חרב ח"ו וההכרח הי' כי יתיעץ עמם גם כי לא יאבה ה' לקבל עצתם ולהסכים עמהם והוא ע"פ דמיון:

(ד)

משל שר א' צוה לאשר על ביתו לנסוע לעיר ידוע על יום השוק לקנו' לו איזה חפץ יקר. והזהיר לבל ישוב ריקם לביתו ויהי בבואו העירה התחיל לחקור ולחפש אי' איפוא ימצאנו לקנותו ולא מצא כ"א א' בעיר ביד סוחר א' והסוחר הי' מעלהו בדמים יקרים והאיש ההוא הי' הולך הלוך ושוב שוקד על דלתות הסוחר לישא וליתן עמו ויהי קרוב לגמר המקח נתודע הדבר לסרסור א' ויבקש עילה כי יהי' לו דבר עמהם בענין המו"מ הזה. ובא אל הסוחר לאמר לו הלא ידעת אחי כי גם אנכי כמוך ידעתי מהחסרון והמגרעת הנמצא בהכלי. ועתה אם לא תפייסני ברצי כסף. אלך ואגלהו לאזני הקונה. ויקפוץ ידו מקנותו. וירע הדבר מאוד בעיני הסוחר ויחר אפו. ויאמר צא נבל לא אתן לך כל מאומה. ולא נח לבב הסרסור וילך ויגד להקונה החסרון הנמצא בהכלי והאיש ההוא עם כי מתחלה אחרי שמעו הוסב אחור מלקנותו אולם אחר יום או יומים נחם על לבו כי אין לבוא אל בית השר בלתי אם הכלי אתו. וילך אל הסוחר ונתן דמי הכלי כחפצו. ויהי בשובו לבית השר עם הכלי לא רצה השר לקבלו. כי אמר כבר מצאתי אחר נאה הימנה או אי אפשר בכלי יקר כזה אז חלץ חושים ובא העירה אל הסוחר ואמר לו קח לך כילך. והחזר לי כספי ראה גם ראה מהחסרון אשר מצאתי בו השיב לו הסוחר מה לי ולך מאומה. הלא הוגד לך מראש מהסרסור טרם נתת דמיו ואתה רצית בו וקנית:

הנמשל כי מן הנודע הוא שכל תכלית בריאת האדם הי' לכבודו ית' לירא מפניו ולשמור מצותיו כמאמר (ישעי' מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו'. וחיוב טבע הבריאה הוא להיות האדם ישר נקי מכל חטא והי' כי יחטא ואשם לעבור את פי ה' אחת דתו להחזיר העולם לתוהו ובוהו כי לא על תנאי זה הטבעו אדני ועמודי העולם. שיהי' מעשי ידי יוצר מכעיסים לפניו. ולפי שורת מדת הדין גם תשובה לא תועילנו (כמ"ש החסיד בהקדמתו לשער התשובה) ואלהינו מרחם להיות קורא הדורות מראש. ומרחוק נראה אליו כי רבה רעת האדם מנעוריו ואין אדם שליט ברוחו לעשו' טוב ולא יחטא. לזאת טרם עשה את האדם ראה והכין לו אופן קיומו בארץ בל יפגעו בו הדוברים עליו עתק והוא להתיעץ עם המלאכים ולהמלך עמהם על בריאתו והם יענו לעומתו עתיד הוא לחטוא ואחרי כי יזכירו לפניו מה שבלבם יעשה כחפצו ורצונו ויברא את האדם ועילת הדבר הוא, כי מאז אף כי יחטא האדם ואשם אין מקום לבעל דין לקטרג ולדבר דבר. אם מראש הוכיחו על רעתו והזכירו גנותו לפני השי"ת כי הוא עתיד לחטוא ועכ"ז בראו אלהים. וזהו מאמר הגמרא כיון שהגיע לדור המבול ולדור הפלגה כו' אמר להם הקב"ה ועד זקנה אני הוא אני עשיתי ואני אסבול כלומר הלא קדם ידעתי מגנות האדם וחסרונו ועכ"ז עשיתיו לכן ואני אסבול וזהו מ"ש המדרש בשעה שבא הקב"ה לברוא את האדם נעשו מלאכי השרת כתות כתות חבורות חבורות מהם אמרו יברא מהם אמרו על יברא ועילת הרצון הי' בזה אך למען שיזכירו רעת האדם וחסרונו וע"כ אחר שהזכירו עמד ובראו. וזהו מ"ש מה אתם מדיינים אלו עם אלו כבר נעשה נעשה אדם. כלומר לא נמלכתי עמכם למען עשות כדבריכם גם לא שאלתי על עצתכם זולת להתודע ולהגלות ולהזכר רעת האדם על פיכם ואני הטוב בעיני עשיתי:

מדרש ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו כדמותנו. ר"י פתח אחור וקדם צרתנו וגו' אר"י אם זכה אדם נוחל ב' עולמות שנא' אחור וקדם צרתני ואם לאו בא ליתן דין וחשבון שנאמר ותשת עלי כפך כו'. עוד נקדים לזה דברי המשורר (תהלים צ"ו) יעלוז שדי וכל וגו' אז ירננו כל עצי יער וגו' אשר לכאורה לא ידענו לשמחה מה זו עושה ועל מה ירננו. אבל הנה ידענו מאמרם ז"ל (חולין ס') אר"י ב"ל כל מעשי בראשית בקומתן נבראו ובדעתן נבראו ובצביונם נבראו. שנא' ויכלו השמים וגו' אל תקרא צבאם אלא צביונם. והרצון כי כלם בחר להם דמותם ומהות תכונתם. ויאותו בבריאתם. והנה מהראוי לחקור מה ראו שלא בחרו צלם ודמות האדם ודמות ענינו בחכמה ודעת מושל בכל הנבראים. אמנם ידענו כי לפי רוב הכבוד וההתנשאות אשר לנברא על זולתו כן עודפות לו המקריים ומשא התלאות והמכאובות הנכונים לעומתו. והי' השפלתו שבעתים כי כשהאדם מתנהג בחכמה ודעת יגדלנו ה' וקרנו ירים בכבוד ויתנהו עליון על כל. ובהיפך שבעתים יוקם כמאמר החכם (קהלת א') כי ברוב חכמה רב כעת ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. זאת ראו ובחרו באשר יחפצון:

(ה)

המשל בזה לשני סוחרים מעיר אחת עוסקים במו"מ אחד. אחד הי' מדרכו לסחור אך במעט הכסף אשר לו ולא חפץ להתעזר בהלואו' ובהקפו'. השני הי' מרבה בסחורה במה שהרבה ללות מכמה אנשים ולקח סחורות הרבה בהקפה ויהי המה בדרך עם סחורתם קדם הסוחר האחד בנסיעתו ונטה ללון באחת האכסנאות. ויולך עגלתו לתוך החצר החיצונה ויתן תבן ומספוא לחמורו והוא לן בבית האכסניא, בשכבו וישמע הבעה"ב קול נהמת דהרות סוסים ושאון מרכבות נוסעים ובאים לעומת שער החצר התחיל לדפוק על משכב הסוחר להקיצו משנתו. ויאמר אליו קום לך חיש מהר אסור חמורך למשוך עגלתך חוצה ופנה מקום לסוחר הבא. כי גדול ורב הוא כבד מאד בסוסים וחמורים מושכים מרכבות טעונו' סחורו' לרוב. ויקם האיש ממשכבו ויצא החוצה ויביט לקראת הבא לדעת מי הוא וירא והציץ בו כי הוא האיש שהרבה מסחריו בהקפותיו הרבים וירע הדבר בעיניו למאד שיהי' מוכרח לסור ממקומו למענו ועכ"ז לא שת לבו לדבר נגדו מאומה וישם לפיו מחסום לימים הקפיהו הנושים בו על דבר הקפותיו עד כי נתנוהו במאסר ויהי כלוא בכבדות ויתיעצו מיודעיו לסבב עבורו על פתחי נדיבים. ויהי בלכתם אל נדיבי העם גם כן סרו אל הסוחר הראשון ויספרו לו את כל התלאה אשר מצאתהו. ויזכור את אשר עשה מלפנים ויען ויאמר הלא קדם ידעתי כי באחריתו יהי' נבל והחל ליתן תודות לה' על כי מעודו שמח בחלקו והסתפק במתן גורלו ולא חמד את שאינו שלו:

הנמשל כי כל הנבראים האמנם מעט הוא מנת חלקם וכוסם חלושי כח חסרי דעת ולשון מדברת ובידם הי' לברור למו היפה והמובחר שביצורים הוא האדם. עכ"ז מיאנו בכזה באמרם הלא כמה מהחבלים וצירים קצובים ועומדים ממעל לו. והאדם הוא בא ומילא את לבבו לאמר טוב לי להיות מבחר הגברים כלם ולמשול במשפחות האדמה למיניהם ואישיהם והרבה לצבור אסיפת חלקי הנבראים ולקח באמנה פרטי מדותיהם וכחותיהם. למען יהי' כלול מכלם ואותו לקח ה' והמשילו על כל צבאם. ואת כל נתן בידו כמאמר הכתוב תמשילהו במעשי ידיך וגו' והוא מלך בתחתונים ומוראו עליהם. כמאמר ומוראכם וחתכם וגו' ועושה בם כחפצו. והאמנם לע"ע רע להם המעשה. אולם לעתיד ביום הדין הגדול והנורא אשר ה' במשפט יבוא עם האדם על כל נעלם מטוב ועד רע. הנבראים כשמעם עומק הדין יתרועעו אף ישירו בגיל ורנן על שבחרו להם בהמיותם ודלת איכותם וזהו יעלוז שדי וכל אשר בו. כולל כל חית השדה והמוני הנבראים וגם אז ירננו כל עצי יער לפני ה' על שבראם כמו שהם והטעם כי בא לשפוט את הארץ ויראו כי קו הדין מתוח לשפוט העובר להכותו מכה רבה יגילו וירננו למפרע על דלות ערכם. ובזה נעמוד על הבנת דבריהם ז"ל שם אר"ש אף בקילוס אינו אלא באחרונה הה"ד הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות וגו' עד מלכי ארץ וכל לאומים וגו' בחורים וגם בתולות וגו'. וראוי להתבונן למה יהי' האדם אחרון בקילוסו ונבין הענין בהקדם דברי המשורר ע"ה (תהלים ק"ג) ברכו ה' מלאכיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה':

(ו)

המשל בזה לשר א' נוסע למרחקים עם אשתו ובני ביתו ומשרתיו אשר משפטם בבואם לאכסניא יפרדו איש איש למאכלו ומשתהו זה ללחום לחם וזה למזון וזה למעדנים. כי המשרתים לא יאכלו בלחם השמור להשר אבל יאכלו פת בגם לבדם ולא יבואו על שלחן אדוניהם וכשיבוא בעל אכסניא לתבוע מה שאכלו משלו יצוה אדוניהם להם לאמר בואו חשבון עם בעה"ב ואחר שחישב עה כל א' כפי ארוחתו מביא סכום החשבון מכלם אל השר והוא משלם בעבור כלם:

הנמשל כי האדם הוא השר והמושל בכל הנבראים וכלם נבראו לצרכו ולשימושו כמאמר רז"ל (ברכות ו') כי זה כל האדם כל העולם לא נברא אלא בשביל זה וכמאמרם ז"ל (קדושין פ"ב) כל אלה לא נבראו אלא לשמשני וא"כ על האדם למלא מחסור העבודה המוטלת על כל הנבראים. והשבח לאל יוצרם כי המה נעדרים מזה להיותם מוכרחים בטבעם כנ"ל. וזהו ברכו ה' כל צבאיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו וגו' כלומר מחויבים אתם בעבודה והלל יה ית' כלכם יחד. אולם אני בא ועל משמרתי אעמודה להשלים העבודה וההודי' מה שנגרע מכם מפאת חסרון שלימותכם ועלי לשלם הקפותיכם. וזהו ברכי נפשי את ה' כלומר מה שאתם חייבים להלל יה ע"י יושלם. וזהו כונת המדרש הנ"ל אף בקלוס אינו בא אלא באחרונה נמשך למה שאמרו קודם אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית וקדם לכל העונשים. ולבאר דבריהם סיימו ז"ל ואמרו ואמרו אף בקילוס אינו בא אלא באחרונה ואין כונתם שהוא האחרון בקילוסו כ"א הכונה שהוא בא אחרון בספר מהללי יה יען כי עליו נופל השלמת חשבון חובת תהלתם ע"כ הקדים דוד המע"ה בהזכרת הנבראים כלם ואמר הללו את ה' מן הארץ תנינים וגו'. ואח"כ אמר מלכי ארץ וכל לאומים כמשל הנ"ל. עוד נוסף ספיר ונופך בזה:

(ז)

משל לשר העיר מספיק משקים שלו עבור כל העיר ע"י כמה מוזגים נבחרים שבעיר וכל מוזג ומוזג קיבל עליו כמות המזיגה אשר יחויב לקבל ממנו במחיר כך וכך מדות לשנה פעם א' בא אליו א' ואמר לו אדוני תנה נא על ידי כל מזיגות ומשקים שאתה מספיק ע"י כמה מוזגים. ואני אשלים לך מחיר הקצוב בעדם השר עת התקשר עמו זה רשם בכתב שהוא מקבל על עצמו לקבל ממנו מזיגה לשנה כסכום שקבלו כל המוזגים. ויהי לקץ השנה בבוא עמו השר לחשבון פתח לו פנקסו משנה העברה והראה לו מוזג פלוני הוציא כך וכך מדות בשנתו וכן שני וכן שלישי והי' מחויב האיש ההוא להשלים לו כפי אשר הי' מוציא והרויח על ידם:

הנמשל מובן כנ"ל. ויאמר אליהם לא טוב היות האדם לבדו וגו' הנראה מזה המאמר כו עיקר במציאות מין אנושי הוא האדם. ואך בו היתה הרצון מאלהים ית' בהכינו שמים וארץ וצבאם אבל האשה אינה זולת עבור כי ראה ה' בהאדם ויוכח עליו כי לא טוב היותו לבדו עשה לו עזר כנגדו ונבין הענין ע"פ מליצה ואחשוב בזה בשנעמוד על ההבדל בין כלים חפצים לכלים הכרחים:

(ח)

למשל כי הכלי אשר מלבד תשמישה ותועלתה עוד היא עלולה להתהדר ולהתנאות בה מיקרת יפיה ועוצם יפעתה מדרך האדם החפץ במעשים להוסיף בנתחים ופרחים למען הרבות ביקרה וליפותה כפי השגת יד בעלי' לא כן הדבר הנעשה מפאת ההכרח אשר לא יספיק שימושי האדם בלעדה ומהם כלי בישול וכלי מים אשר לא יקחם האדם ולא יאספם הביתה אם לא מפאת הכרחיותו אליהם. למלאות שימושו על ידם בכמוהם ממשפט האדם למעט בהם ולצמצם בל יעדוף מהם יותר מכפי הכרחיותו אליהם:

ולמשל כיוצא בזה העושה לעצמו בגד חדש משפטו להרבות במעשהו במיני ציורין ועל שפתו יוסיף כמה קשוטים והידורים. וכל אשר ירבה בו אף יותר מהצורך יהי' משובח בתכלית ההוד וההדר. אבל אם בהזדמן יקרע קרע בבגד האדם ויהי' מוכרח לתקנו באיזה הטלאות והסחבות למען יורכסו שני צדדי הקרע אז ימעיט ווצמצם במדת הטלאה בל תהי' כי אם במדת הקרע ולא יותר עבור כי גם הוא דבר מגונה מאד אל הבגד. אך בלעדה יותר מגונה בשיהי' הקרע מפולש ע"כ יצמצם בה אך כשיעור ההכרחי:

הנמשל כן הדבר בענינינו כי עיקר המציאות בב"א על הארץ המה הגברים ואותם ברא הקב"ה כרצונו וחפצו לתורה ולעבודה וע"כ יתוארו אצלו ית' ע"ש כלי חפץ כי חפץ במו ה' לחדש מציאותם אבל האשה א לא ברא המקום ב"ה כ"א מפאת ההכרח המבואר לו טוב היות האדם לבדו ולולא זאת לא הי' שוקד לבראה ודאי כי במחצב ובבריאתה צמצם ית' מאד אך כשיעור ההכרחי והצורך לקיום העולם במבחרי ועיקרי הברואים המה הגברים העובדים את ה'. ועם דברינו אלה הקרוב לומר טעם הגון על מה שאמרו חז"ל (קידושין כ"ט) מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ולכאורה הדברים מנגד יעמודון לאיש משכיל כי למה יגרע גורל האשה להיותה שלולה מחיות מ"ע שהזמן גרמא ונבין בדרך דמיון:

(ט)

משל לסוחר נוסע ועבדו נוסע עמו לשרתו הנה על הסוחר יאמר איש הזה נוסע למקום פלוני ובזמן פלוני על כי נסיעתו תלוי בהזמן והמקום והמה מחייבים נסיעתו עבור תיקון ענינו ומסחרו והיא לא תצלח בזולת מהזמנים והמקומות כי רק לעת כזאת ובמקום ההוא יחרוץ בענין חפצו ולא לעת אחר ולא בזולת מהמקומות לא כן עבדו הנוסע עמו לשרתו אין נסיעתו תלוי בהזמן ובהמקום כי בבעליו כי למתי שיבחר הוא ואל אשר ישאנו רוחו ללכת שמה הוא נוסע עמו ולא יתכן לומר על העבד הוא נוסע למקום פלוני או בזמן פלוני כי אין נסיעתו עקרית כ"א טפילה אל נסיעת אדוניו:

הנמשל כן הדבר בענינינו כי האדם מובחר מן האנושי אותו ברא אלהים בכונה. מכונת ועקרית להעמיסו בעול התורה והמצות מה שיש בהם תיקון העולם בכללם ע"כ האישים והגברים מציאותם והויתם מתיחס אל הזמן כי הזמן גורם מציאותם לעתות הפרטים דור ודור בזמנו כי לא כל הזמנים שוים בסגולתם ופעולת תועלתם ותיקונם לאישיהם וכמו כן עסקו בעבודת ד' לתיקון העולם מהם המתיחסים אל הזמן כי התקונים תלוים בזמנים המסוגלים. וע"כ שייך בו מצות שהזמן גרמא משא"כ האשה אחרי שמציאותה איננה עיקרית כ"א טפילה ואך לטובת ולעזרת האדם ואין מציאותה מתיחת על שום פעולה עיקרית ולא נתצבר מראש להשלים על ידה תכונת נבראי העולם וחייתם ע"כ איך יתכן אצלה מצות הזמניות שהוראתם על תיקונים מיוחדים ומציא' עיקרית:

המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת. הנה מהראוי להעיר על יתורי המלות אשר צויתיך לבלתי אכל וגו' מה מני יהלוך אם יאמר המן העץ הדעת אכלת ונבין ע"פ דמיון:

(י)

משל לסוחר א' שבא לשבות אצל אכסנאי א' והי' אתו ארגז קטן אשר בו הי' מונח צרור כספו. ומחמת איסור ההוצאה בשבת לא הי' יודע מה לעשות בהמפתח לתתו במקום משתמר ויתיעץ לתתו תוך הארגז ולהסגירנו בו ויהי' שמור וחתום במסגרתו תוך הארגז עד אחר השבת ואז יקרא לבע"מ ויפתח את המסגרת בדבר קל והבעה"ב בנתנו עיניו בממונו ויהי אך יצוא יצא הסוחר מביתו בדק בעה"ב בין מפתחותיו וימצא מפתח אחד המסוגל לפתוח בו הארגז וילך ויפתחהו ויוציא הכסף והארגז סגר אחריו ויהי אחר השבת קרא הסוחר לבעל מלאכה לפתוח לו הארגז וירא והנה המפתח שמור בתוכו וצרור הכסף איננו וישתומם אל לבו לאמר אם המפתח הי' סגור איככה נפתח הארגז:

הנמשל כל התאות והחמדת המוטבעות באדם לטוב והערב נתהוו מסיבת אכילת האדם מעץ הדעת כי כן נקרא שמו עץ הדעת טו"ר על היותו פותח שער למבוא התאוה והחמדה ובלעדו לא הי' האדם יודע ולא הי' מבחין בין טו"ר אשר על כן הבורא ית' קדם פני אדה"ר ויצוהו מכל עץ הגן וגו' ומעץ הדעת וגו' לא תאכל למען יהי' לבו ריק מכל חמדת העולם המדומים והכוזבים כי לא יהי' לו הבחנה בין הטוב והרע. ובזאת טמן ית' מפתח התאוה מאת פניו ויסגור אותו במחבואת מסגרת אזהרתו והאדם טרם אכל מפריו עודנה הי' מפתח התאוה נסגר ע"ז בא ית' ושאלו לאמר מאין נמצא אתך החמדה והתאוה לאכילת העץ אם עודך היית משולל ונעדר התאוה טרם אכלת ממנו. וזהו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת (ויהי' הה' במלת המן ה' התמי') כלומר מאין צמחה תאותך לאכילת העץ עצמו ענה ואמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי וגו' כלומר זה הי' מסבת מפתח אחר כי היא פיתתני ואפת וכמובאר במדרש שהיתה מיללת עליו עד שאכל ואח"כ אמר אלהים גם אל האשה מה זאת עשית ולא אמר למה עשית אבל המכוון הוא כפי דברינו בהמשל איככה נפתח הארגז באם המפתח הי' מסוגר וזהו מה זאת עשית כלומר ספר נא סבת עשייתך כי איככה אשר לא בתן בטוב יתאוה לטוב ותאמר הנחש השיאני ובמדרש נשואין היתה לו בה והיינו שהטיל בה זוהמתו ובזאת נפתח הארגז במפתח אחר וכח אחר מעורב בה:

ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת וגו' על גחונך תלך וגו' מהראוי להבין איך נמשך מאמר על גחונך תלך למאמר הקדום כי עשית זאת. ונראה עם מה שידענו מקדמונינו ז"ל. אשר חטא האדם הי' היצה"ר עומד מנגד וחוץ ממנו וכחו הי' בפה לפתות האדם בחלק שפתיו ממש כאשר ידבר איש אל רעהו ואחר החטא נתמזג בהאדם ונעשה מגורו בקרבו ומסיתו בקרב לבו למרות פי ה' ית' אך נבין בדרך מליצה:

(יא)

למשל א' נסע לדרכו על אודות מסחרו. ויהי בעברו דרך עיר אחת פגע בו נער א' והוא מקרוביו מסכן ודל ושיחר פניו לאמר הן נתקשרתי בתנאים עם ב"ג והעדר המלבושים עצר עלי מבוא בנשואין עמה זה זמן כביר. הבטיחו הסוחר שיביא לו משי ורקמה על בגדים בשובו מדרכו ויהי בשובו בא לפניו וחותמו ופתילו בידו א"ל הסוחר מה אלו בידך א"ל כבר הי' לי נשואין עם מה שסמכה דעתו עליך הנדיב כי תלבישני בגדי כבוד כמו שהבטחתני א"ל מעתה מה לי ולך אומה אחרי כי מכבר זוגתך נשואה לך ידעתי כי לא יגרשוך בעבור העדר המלבושים:

הנמשל כי קודם חטא האדם שלא הי' להנחש כח להסית ולהדיח אלא בפיו ממש כסרסור המפתה ללוקח ומשבח הסחורה לפניו אם ישמע ואם יחדל. לכן אז הי' הצורך אליו הדרת הקומה ותואר הפנים וההילוך והדיבור כבני אדם אבל אחרי אשר ניתך זוהמתו והטיל בו ארס תכונתו ורעתו עד אשר האדם יהי' נמשך אל החטא מסבת עצמו ורוע לבו מה להנחש עוד להדרת התואר והקומה. וזהו מ"ש ית' כי עשית זאת כלומר אחר שכבר כלית המעשה המעשה ההוא להטיל בו רוע זוהמתך ובקרבו תשים ארבך א"כ מה לך עוד התואר והקומה כי המה אך למותר וידיך רב לך לבצע מעשיך גם אם על גחונך תלך:

עוד ביאור ע"ז בשנעיר עוד במאמרם ז"ל (סנהדרין כ"ט ובמדרש פרשותינו) ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת עם כלם נשא ונתן כו' ועם הנחש לא נשא ונתן אלא קפץ עליו ופסק לו את דינו וכדי לקרב הדבר מדוע לא הניחו ית' לטעון נאמר בהבנת הדבר ע"פ מאמר רז"ל (סנהדרין נ"ט) חבל על שמש גדול שנאבד מן העולם שאלמלא נתקלל הנחש הי' כל א' מישראל מזדמן לו שני נחשים ושולח א' לאספמיא ומביא לו אבנים טובות ולא עוד אלא שמשפיל לו רצועה תחת זנבו ומביא עפר לגינתו ולחורבתו. אשר הוראת דבריהם הוא שהי' עיקר מציאת הנחש לסיבת תשמיש האדם ויהי' בזה מן התימה כי אחר שישמש בו האדם ענין יקר ונכבד ישוב יקחנו לעבודה בזוי' ופחותה וענין בהמי. וא"כ מהראוי לדעת מדוע עשה ה' ככה במחצב בריאתו. אבל הבנת הענין כך הוא. כי נודע להמעיין בדחז"ל אשר קודם החטא הי' האדם זך ובהיר מכל סוגי התאוות והחמדות מקודש ומטוהר כאחד מצבאי מרום דמי לבר אלהין אשר מאז הי' ראוי אליו אך המנוחה והמרגוע כעיר וקדיש ולסבת טרפו ומזונו והצטרכותיו ברא לו אלהים הנחש אשר על ידו יעשה כל מעשהו למגדול ועד קטן אבל אחר שהטיל בו הנחש זוהמתו הרעה ועשהו עלול לחטא ראה ית' כי לא טוב עוד המנוחה אליו הכין לו עבודה רבה והוא בקשת טרפו ומזונו והזולת מכל אשר יחסר להאדם. מטעם המבואר בדחז"ל (אבות) שיגיעת שניהם משכחת עון. וזהו שאמר ית' ארורה האדמה בעבורך למען הרבות לו עבודתו וכאמרם ז"ל במדרש (ב"ר ל"ד) אר"א מי גרם להם שימרדו בי לא ע"י שהיו זורעים אחת לארבעים שנה מכאן ואלך עוד כל ימי הארץ זרע וגו' ומעתה נבוא אל הענין:

(יב)

משל לעשיר גדול שהי' לו בן יחיד רך וענוג מאד והי' אביו מניח לו מכל עסקיו הרבים אשר לו בבית ובשדה ויעזוב את כל אשר לו על נאמן ביתו בא בשכרו והוא הי' העוסק בכל ענייני מסחריו וקניניו. פעם נלוה האיש הזה אל בן העשיר בערמה והי' מבהילו ומפחידו בדמיונות רעות וידבר לו על לבו משאות שוא ומדוחים ויהי כי נעצב הבן וירא אביו וידע את אשר עשה לו חבורת האיש ההוא וישאל ברופאים להגיד לו עילת הפגת פחדו ויראתו ויאמרו הרופאים הנה רפואתו קרובה כשיהי' מעומס ברב היגיעות וכובד המלאכות ושיהי' משאו ומתנו עם הבריות ואך בזה ינוס לעזרה כי יבריח משאות הכוזביות מקרב לבו. האב בשמעו דברי הרופאים אמר לאשר על ביתו גש הלאה כי אין לך עוד חלק בעסקים אשר לי מסבת הפחדתך לב בני והאיש ההוא דימה בנפשו כי בעונש בא עליו על מה שעשה אתו רעה החל להתנצל לפניו ולהוכיח בטעמים כי איננו חייב בדבר. אמר לו העשיר הלא בין כך ובין כך הפסדת כי גם אם אינך חייב בדבר לא תעבוד עוד עמדי כי כל עסקי אתן לבני יען כי רפואתו ותועלתו קרובה מסבתם וא"כ מה לך עוד בביתי:

הנמשל מובן מדברינו הקודמים וזהו מ"ש ית' אל הנחש כי עשית זאת כלומר יהי' איך שיהי' אבל עשותך זאת שזוהמת הרעה כבר נתמזג בהאדם אשר מעתה הצורך אליו היגיעה ורוב העבודה א"כ מעתה אין מהצורך לשירותך ולשימושך ולזאת ארור אתה וגו' ואין מקום להנחש לדבר מאומה ולטעון נגדו ית' כי מה יתן ומה יוסיף. ונעמיק עוד יותר בהבנת הענין בשום לב אל מה שהפליגו ז"ל באבדת שימוש הנחש באמרם חבל על שמש גדול שנאבד כו' גם מה שדקדקו ואמרו הי' כל א' מישראל מזדמנין לו שני נחשים ולא אמרו אל כל מין האנושי לומר היה מזדמנים לכל אדם ב' נחשים ונקדים לזה מאמר הנביא (הושע י"ד) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. דע כי כל חפצי העם כלולים משני סוגים והם ערב ומועיל ומתבקשים אל האדם ע"י ב' עילות והם החכמה והתאוה כמו עסק מסחר יש העוסק במסחרו עבור תועלתו למען השג בו מחיתו ומחית ביתו ויש עוסק מפאת תאותו כי חפץ בהון ועושר ורבים כאלה שיאריך זכרם והן על ב' סוגים האלה דיבור הנביא ע"ה ואמר צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ובזה נעמוד על דברי החכם ע"ה (משלי י"ג) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר:

(יג)

למשל כי הנה המבחן בזה לעמוד על מחשבת העושה אם הוא מכון לתועלתו או לערבותו הקרוב לדעת באם יאונה אליו דבר מה שעל ידו יוכל לעמוד על השלמת העסק המועיל בקיצורו ויחדל מעשות עוד בעסק הזה זה לעד שאינו רוצה במעשהו זולת התכלית הטוב והמעולה כמו מורה השעות שהוא נושא ב' סוגים הנז' זולת התועלת הרב המושג ממנו עוד הוא דבר רב היופי ובאם יבקש א' לקנות זייגר לביתו ודאי כי נוכל לדונו על ב' פנים אם מפאת חפצו בהשגת התועלת ממנו גם מהקרוב לשפוט עליו כי כונתו להשביע תאותו ולהתפאר בהדרתו והדרך הקרוב לבוא אל תוכן כונתו הוא באם באותו העת לקח שכנו הקרוב אל ביתו מורה השעות אשר יתן בקולו קול עוז להשמיע גם אליו מספר השעות ומחציתם. הנה בזה יבחנו עשתונות האיש ההוא כי אם יניח ידו עוד מלחזור אחר כלי ההוא יוכיח על, פניו כי כל מגמתו ותשוקתו לא היה בלתי אל טוב תכליתו משא"כ אם עוד ירבה לבקש על קניות הכלי ההוא בזה יתנכר כי מגמתו אך למה שמפיק ערבותו. ומזה תמשיל על כל עניני וחפצי העה"ז. וזה צדיק אוכל לשובע נפשו כלומר איננו דורש באכילתו זולתי השובע ושבר הרעבון וע"כ בהשיגו תועלתו גם בלי הערבות הנה הוא שמח בלבו לא כן הרשעים כי יבקשו ערבות אכילתם וכל מגמתם וחפצם למלאות תאותם ואשר ישאלו עיניהם וגם אחר השגתם התועלת הצורך. עוד בקשה נפשם ערבות הדבר אבל סגר עליהם בטנם בלי לקבל עוד. וזהו בטן רשעים תחסר כלומר נגרע להם מהבטן כי קטן הוא מלקבל כשיעור חפץ תאותם. ועד"ז נבין דברי הנביא מה שיעד לנו (יואל ג') ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם:

(יד)

המשל בזה א' הי' לו שני בנים במרחקים דרים בעיר א'. אחד עשיר עשיר וא' עני והעשיר עם רב הגעגועים שהי' לו לבו להתעלס באור פני אביו עסקיו הרבים עצור עצרו על ידו ולא נתנוהו הלוך גם מקיר העיר וחוצה פעם החליט בדעתו וגמר אומר מה שיהי' יהי' הנה בקרב הימים אשליך כל עסקי אחרי גוי ואעלה אל אבי אחיו הדל גם הוא עם ראותו כי כלתה אליו לחיצת הזמן אמר בלבו מעתה ההכרח אתי להרחיק נדוד ולשוט בארץ לקבל מתת הנדיבים ולמען העלים יעלים את הדבר מאנשי עירו גלל על שפתיו ואמר אהה כי עבר עלי עדן עדנים ופני אבי לא ראיתי השקט לא אוכל עדי אקום ואתהלך אל בית אבי וכונתו הי' אשר בדרך לכתו יסור אל נדיבי העם בכל עיר ועיר עדי בואו אל עיר אביו וכמו כן בשובו. העשיר בהתודע אליו מאחיו העני כי חפץ לנסוע אל אביו. שלח אחריו ואמר לו הלא אני כמוך אורז נסיעתי אל אבי עתה לכה עמדי ויסעו וילכו יחד אל אביהם. והנה מגמת כל א' מחולפות בטוחות זה לכבד את אביו וזה לקבץ ממון ויבחנו לאמיתן ויתברר ענינם באם אביהם גם הוא געגועיו הרבים הערוהו לנסוע ולבוא אל בניו והם כצאתם את העיר לא הרחיקו ללכת וישאו עיניהם והנה אביהם נוסע לקראתם. אך אז התודע והתברר כונתם לעין כל כי העשיר כראותו את אביו מה מאד ירבה לשמוח בפגעו בו עודו קרב אל ביתו. לא כמוהו אחיו הדל כי בפגעו באביו נפרעו מועצותיו ומחשבותיו אשר חשב. כי כל עיקרו בנסיעתו הי' אך להרבות בנסיעתו לקבוץ על יד נדבות המתנדבים:

הנמשל כי הצדיק כל מגמתו וחפצו באכילתו אך להחיות את נפשו ולשבור רעבונו והרשע בשגם גם הוא אוכל לרעבונו. אולם עודו מחזיק בדרך אכילתו יסור ויקבוץ און לו היינו להתעדן באכילתו וללחום במנעימים כאות נפשו התאונית והבחינה על שניהם היא באם יפגעם השביעה טרם ירבו לאכול כי הנה הצדיק אם יקרה לו שיהי' שבע גם מאכילה קטנה וקלה מה מאד ישבע גם נחת כי מה לו להרבות בענין בהמי כזה. אבל הרשע לרעה יחשבהו כי חפצו לאכול ולהתעדן עוד ובטנו העומד על מלואו עצר בעדו וזהו ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אשר עשה עמכם להפליא כלומר תהללו ה' על הפלא הנורא ההוא שתשבעו מאכילה מועטת ומאז ולא יבושו עמי לעולם כי עי"ז יתודע טוב כונתם אשר אינם רוצים במאכלם מפאת ערבותו כ"א מפאת תועלתו:

ומעתה נבוא לביאור המאמר הנ"ל כי הנה הקב"ה ברא עולמו באופן שגם הרשעים ימצאו ערבותם ובמה למלאות תאותם אשר ע"כ ברא ית' בהמות וחיות איש איש למלאכתו אשר המה עושים השור לחרישה החמור למשא הסוס לרוץ וכאלה, ומה שיעשו הם לא יעשה העבד כי ידיו רב לו לישא וליתן בעסקים נכבדים לשלחו למרחקים להביא לו אבנים טובות וכדומה והוא אך למען הגדל מעשיו ולהרבות באודותיו למען השביע עינו ולבו השואלים תענוגות בני אדם עד למרבה אבל האיש הישראלי הי' מהראוי שלא יהי' לו כ"א משרת א' משכיל ומצליח לכל עבודה גדולה וקטנה ויהי' מעט הכמות ורב האיכות ולעילה זו ברא ה' ית' הנחש שיעבוד האדם וישרת אותו בכל הענינים היינו היינו לשלח לו לאספמיא להביא לו אבנים טובות ומרגליות. ולא עוד אלא שמשפיל לו רצועה תחת זנבו ומוציא עפר לגינתו ולחורבתו שהוא ממעשי השור והחמור למען המעט עליו הטרדות והעסקים. וזהו שדייק חבל על שמש גדול כו' הי' כל א' מישראל מזדמנים לו ב' נחשים לא אל הזולת כי אליהם אין הקיצור בעניני תענוגי עה"ז משובח. והנה כל זה הי' כביכול ראשית רצונו ית' שלא הי' עדיין היצה"ר שולט באדם אבל אחר החטא ראה ית' כי טוב להעמיסו ביגיעות ובעסקים רבים כמאמר חז"ל שיגיעת שניהם משכחת עון וכמדובר למעלה א"כ לא יצלח עוד שמש גדול כזה שיעשה כל המלאכות שעל האדם לעשותם וזהו ויאמר אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה כו':

(טו)

והמשל בזה לא' שהי' לו משרת נאמן רוח רק הי' מטבעו לישן הרבה מאד. והי' קשה מאד להקיצו משנתו עד כי גם בקומו ממשכבו הי' דעתו בלתי צלולה ובלתי מיושבת עליו כראוי והי' הולך ומתנמנם. מה עשה אדונו. עת שהעירו משנתו הי' מרבה ליגעו בעסקים ובמלאכות זרות למען הסר שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו והנה ראשית מלאכתו עליו בכל יום בבקר להדליק לו הנר. והי' מהצורך לו להוציא האש באמצעים דקים המיוחדים לזה והי' משפט אדונו לפזר האמצעים האלה בכל פינות הבית למען יצטרך המשרת לחפש אחר כל דבר פרטי ולמשש בחושך במקומות שונות ובכלים מכלים שונים. ובתוך כך יתעורר היטב משנתו ומתרדמתו. פעם הביא א' למכור כלי העלולה להוציא אור עם יגיעה קלה. והיו רבים עליו הקופצים לקנותה. אך הבעה"ב הזה לא הניח אותו בוא הביתה למען לא יראנו משרתו עם הכלי ההוא. כי אליו יאתה אך היגיעה והעבודה בענין הזה:

הנמשל מובן כבר מדברינו למעלה. וזהו כי עשית זאת כו' כלומר אין מקום לטענתך כי כמוך כבר לא תצלח:

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך כו' ארורה האדמה בעבורך כו' עד שובך אל האדמה כי ממנו לקחת. מדרש אמר הקב"ה קומץ עפר שנבראת ממנה לא גזולה הוא בידך. הנה הוראת דבריהם לתת טעם על גזירתו ית' על האדם שישוב אל האדמה למען לא יהי' קומץ עפרה גזולה בידו. וא"כ מה יאמרו אלולא חטא האדם בעץ הדעת והי' חי לעולם לא הי' קומץ עפר גזולה בידו, הנה מכבר הוכחנו למעלה. אשר האדם הוא משותף ומורכב מחלקי כל חי ומדותיהם וכחותיהם. למען אשר על ידו ישיגו שפעתם ומחיתם ומברכתו כלם יתברכו. ומאז דיבר אלקים נעשה אדם שמחו ונאספו יחד להאציל חלקי המדות והכחות לתתם להאדם אשר עשה ה'. ובשמחתם לא יתערב תוגה עד כהיום. יען כי גם היום משיגים טובתם ע"י האדם וזכות מעשיו. אך הארץ להיותה מוכרחת אחר החטא לקבל קללת ה' לתקנת האדם אמר ה' ית' אל האדם קומץ עפר שנבראת ממנה לא גזולה הוא בידך והוא ע"פ משל:

(טז)

משל עשיר א' נולד לו בן זכר. והי' צריך למינקת. ונזדמנה אליו אשה מינקת אביונה הסובבת על פתחי נדיבים אשר בבואה לפני העשיר העשיר הלז ועמדה על פתח ביתו. הכיר בה שהיא מינקת. אמר רצונך להניק בני משך זמן הצורך אמרה הן אם תתן שכרי. העשיר ענה עזות לאמר היעלה עוד על לבך קחת המשכורת מאתי הביטי נא וראי מה לקטת היום גם תמול היש בו להשביע נפשך העיפה. ועמדי מה תעשה כי תשבי שאנן בביתי ותאכלי מכל כאחד אוכלי שלחני ותשכב במטה מוצעת כאחת השרות. תדע כי לא אאספך הביתה כי אם בשתפייסני עוד לתת לי איזה סך מכיסך. השיבה אמרי' כנים דבריך כנים. אבל מה אתן לך ומאומה אין בידי. אמר אם תתן ערבון. ותורד שקה מעלי' ותוציא אחת השמלות מבגדי' החמודות אשר אתה לשבת ויו"ט ותתן לו ותהי לו למינקת. לימים נחלה הילד וישאל לרופאים על מהות מחלתו. אמרו כי חלב המינקת כבד ממנו מהכיל. וזאת העצה למנוע ממנה כל חלקה טובה כל מאכל דשן כמו בשר חמאה וחלב. יין ושכר לא תביא לתוך פי'. וגם להאכילה איזהו מהסמים העלולים להקל חלבה. ויהי' הילד בריא וחזק ויעש כן. ואז מצאה המינקת את לבה לשאול על ערבונה. להשיבו אלי' באמרה הלה מכבר עצור עצרו על ידי מהתענג ומרוך בשמניכם. וארוחתי קטן ודל כמשפט העניים:

הנמשל הוא כי כל ברואי מטה נתנו חלקיהם להאדם למען אשר על ידו יזכו גם המה. ועל ידו ישיגו שפעתם וברכתם כאשר הארכנו למעלה. וכמו אז כן עתה בצלו הם חיים וקיימים. לא כן האדמה אשר אררה ה' ית' עבור האדם מטעם המבואר למעלה מני אז שורת הדין הוא שיחזור האדם וישיב לאדמתו לתת לה בחזרה עכ"פ קומץ עפרה שנברא ממנה. וזה מ"ש ית' עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת. וזהו שביארו במדרש. קומץ עפר אשר נבראת ממנה לא גזולה הוא בידך כלומר אחר שאיננה משגת מאתך הטוב והתועלת. אבל עוד קללת אלקים בא עלי' מסיבתך למנעה מתת ברכתה שחפצה. ע"כ קומץ עפרה גזולה בידך:

תוכן העניינים

משלי יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה