אור ברסלב

משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין

שאלה

יד שאלה

אשר נשלחה להרב הגאון המנוח המפורסם מוה' אפרים זלמן מרגליות עם כל הקונטרסים שאח"ז בדין עצם שנמצא בגולגולת ואגב יבואר דיני מיעוט המצוי בעזה"שי

היות בגבולינו נתחדש לנו ספק טריפות ע"פ מעשה והוא שוחט א' פתח הגולגול' א' של בהמ' גסה והוציא המוח מתוכה וראה בתוך הגלגולת יוצא מן העצם הגולגולת פנימה עצם חד וארוך לפעמי' כאורך שעורה ויותר לצד המוח ועוקצו חד וגם הוא רחב קצת כעובי חצי אצבע בתחתיתו והולך ומיצר ונמצא זה בשני צדדי גולגולת ברוב פעמים הוא סמוך נגד מקום הקרנים בחוץ והעצם הלז לפי ערכו בידוע שדוחק בקרום המוח לפנים וגם במוח עצמו שלפי גדולתו הוא ממלא את כל הקדירה ובהתגדל העצם הזה לפני' הוא מותח עמו קרום עליון של המוח גם דוחק לתוך המוח ובתחלת מציאת הדבר ההוא הובא לפני המורה כדת מה לעשות וקלפו קרום העליון של המוח מן עצם הגולגולת ונמצא נקוב נגד עצם הלזה כפי עובי העצם והטריפו הבהמה והן אח"כ בתחלת ימי החורף העבר כרבות בהמות הנשחטים ועת הבציר הגיע כנהוג במחוז זה להכין בשר לזמן מרובה נראה ונמצא הענין מגידול העצם הלזה מצוי הרבה מאוד וגם כל ימות החורף בשחוט איש ב' או ג' בהמות אזי ימצא הענין באחת מהנה וע"ז נפלה מבוכה גדולה בין חכמי עירינו בזה ורבו הדיעות כת א' מן החכמי' ומורי הוראות דעתם נוטה להקל בעיקר חשש טריפות מהעצם הלזה ואומרי' שיש לסמוך בזה על מראית העין בהיות העור העליון עודנה דבוקה לעצם ולמרא' עיניהם היא שלימה ואף שהרבה פעמים אחר קליפת העור מהעצם נמצא נקוב נגד חוד העצם אומרי' שזה נעשה מחמת דיבוקו הרבה להעצם עד שלא יוכלו לקלפו בלי שינקוב ותולין בזה כמו היכא דממשמשי ידא דטבחא ומדמין זה למ"ש הרב בעל ת"ש גבי נחבסה הגולגולת בבהמה שכ' רמ"א ז"ל דלא חיישינן בבהמה לנקיבת הקרום והוא ז"ל כתב שגם בבהמה צריך עכ"פ בדיקת ראיית העין אם העור שלם בלי ריעותא הרי סובר שיש בדיקה בזה האופן ודעתם שגם בזה יש לסמוך על מראית עין בהיות העו' דבוק לעצם הלזה להבין אם הוא שלם וגם על עיקר בדיקת ראיית העין אם צריך לבדוק ולפתוח הגולגולת בכל הבהמות נוטה דעתם שאין צריך לחפש אח"ז ויוכלו למכור הראש לישמעאל בלי בדיקה ופתיחה ועוד הוסיפו להקל לטבחים להתיז הגולגולת מכל ראשי בהמות הנשחטים ולהשליך המוח חוצה בכרי לצאת מכל הספיקות והפסד ממון ישראל לפי דעתם ונסמכו בזה על ד' רמ"א ז"ל בסי' ל"א שכ' שאין חובה לבדוק אחר מים בראש ומותר למכור הראש לישמעאל או להשליך לכלבים וכמו שאין צריך לבדוק אחר כל ח"י טריפות ואזלינן בתר רובא זוהי דעת המקילין בזה:

ואולם כמה מהחכמים אין דעתם נוחה מזה אם במה שמקילין בבדיקת הקרום למראית העין אין דעתם לסמוך ע"ז בכל מקום שצריך בדיקה מדינא כגון בנ"ד שהעצם חד וחריף והוא כמו קוץ מכאיב לקרום המוח וכל עוד שמתגדל הקרום נמתח עמו וסוף דבר יש לו גבול שאינו יכול להמתח יותר ומוכרח לינקוב ובפרט בעוקציו החדים ומה שהרבה פעמים אין נמצא שלם אחר קליפתו אדרבא היא הנותנת שיש בו כח לנקוב כי מה נשתנה המקום הלז משאר מקומות אם לא מפני דוחק העצם בקרום הלז עד שנעשה דק מן הדק עד כי לא יוכל עוד להקלף וא"כ דילמא אינקוב ומניין לתלות ביד הקולף היכא דאיכא כאן ריעותא ובאמת אף הנמצאים שלמים בעורן אחר קליפתן בעינינו ראינו כי העור נגד מקום העצם הוא דק מאוד ומשונה משאר מקומות העור ובקצת ראיתי שפה עבה סביב ובאמצע דק מאוד ומובן שהוא מדוחק העצם ודיינו אם נסמוך להקל עתה בנמצאים שלמים אחר קליפתן ונסמוך להקל על בדיקתינו בנקב משהו כיון שהוא מקום ידוע וגם זאת אחרי ראות המוח נגד עצם הלז ונמצא שלם בלי דוחק ונגיעה נגד מקום הריעות' כלל אף שעור התחתון של מוח אין לו בדיקה כלל אולי יש לסמוך בזה כיון שקרום העליון נמצא שלם אחר קליפתו ואף בזה יש לפקפק קצת כי בידוע שעור תחתון של המוח לא יוכל לסבול שום דוחק מפני רכותו ודקותו כמבואר בגמרא שהתחתון מתבקע מדוחק העצם לתוך הפה דרך החיך יע"ש גבי הכתה חולדה כו' ויש בזה צדדי דברים לכאן ולכאן אבל להתיר בלי קליפת עור העליון זה מן הנמנע ובדיקה זו של מראית העין לא נשמע ולא נמצא בגמ' בכל מקום הצריך בדיקה וגבי עוף בהא דהכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה איפליגו על בדיקתה ולא אשכחן מאן דמיקל בראיית עין רק רב שיזבי בדק בשמשא ורב גוברי' ולית הלכתא כוותיה וגם דוקא נגד השמש וקיי"ל כמ"ד מכניס ידו וגם בזאת אין אנו בקיאין ואנו מטריפין בעוף כידוע רק בבהמה לפי פסק רמ"א ז"ל אין צריך בדיקה כלל בנחבסה הגולגול' רק הת"ש הביא ראיות שצריך עכ"פ בדיקת ראיית העין שלא ניקב הקרום וטעמו בצדו שבבהמה אי אפשר לנקוב הגולגולת רק דבר עב וגדול ואם היה מגיע לקרום היה ניכר למראית עין משא"כ בעוף דאיירי בחולדה ששיני' דקות ואין בדיקה לנקב משהו ייעו"ש וכ"כ הרב פ"מ בהדיא דאם ניקב גלגולת הבהמה בדבר דק כגון חץ או חנית מטריפין ואין סומכין על העינים וכ"ש בנ"ד שהעצם דוחק לפנים וראשו חד אין מקום לסמוך על ראות העין וגם אין הנידון דומה לראיה כי מדוחק ודיבוק העור לעצם עד שלא יוכל להפרד ממנו היאך יכירו בין העור לעצם במשהו ואי' איפא מי שיסמוך על ראיית העין בזה וכ"כ כל הפוסקים שאין לנו עין לראות גם מה שמקילין בהשלכת הראש והמוח אין דעתם מסכמת לפי שזה מיעוט המצוי וידוע הסכמת האחרונים שמיעוט המצוי חוששין לבדוק אחריו כמ"ש גבי הלעטת אווזות וגבי מים בראש בזמן ומקום שמצוי הדבר ואביהון דכולהו בדיקת הריאה שהסכימו כל הראשונים ואחרונים שטעם בדיקתה להיותה מיעוט המצוי וכמו שהביאו ראיות לדבר ולדעתי ראיה גדולה מהגמ' דחולין גבי תמרי דכדי לבתר י"ב חודש שריין לפי מה שכתבו כל הפוסקי' דלהכי נקט תמרי לפי שהרחש מצוי בהן וצריכין בדיקה תוך י"ב חודש אף שהוא מיעוט לפי שהוא מצוי כמ"ש הרשב"א והפוסקים וזו לענ"ד ראיה נכונה יותר לבדיקת הריאה מכל ראיות שהביאו לזה ואם יאמר האומר אי' שוקל ואי' סופר וגם בידוע שבזמנינו מרוב חומרות האחרונים בסירכות נעשה הדבר מצוי מאד עד שאולי לא יכנס בגדר רוב הכשרות כאשר העירו בזה האחרונים לענין שחיטה בי"ט בזמנינו וזה ידוע ליוצא ובא בשערי פוסקים ראשוני' ונכנס אח"כ בדברי האחרוני' ודין גרמא להקל במיעוך ומשמוש כמ"ש הרב רמ"א ז"ל בד"מ ובפרט שגם לענין זה מצוי מאד וקרוב כמו סירכות הריאה אלו הם טענות המחמירין:

וגם אני בעניי הכינותי לבבי בענין הלזה להיותו דבר מצוי מאד ורבו המכשלו' היכי אכלינן בשרא ולא מצאתי בזה צד היתר לא במה שמקילין בבדיקות ראות העין ולא בהשלכת הראש והמוח הנה על הבדיקה בראות העין א"צ כ"כ אריכות שאין זו דרך בדיקה מוציאנו מידי עבירה ומאן חכים כר' שיזבי או כר' יוחנן בטריפות דלישרי כהאי מילתא ונכונים בעיני כל טענות המחמירים בזה ושאין זה ענין כלל לד' הרב בעל ת"ש כמש"ל ומי האיש החכם ויבן את זאת בעור דבוק לעצם מאד ודומה למראיתו לידע שאין בו נקב משהו כחודה של מחט ובודאי שזו ריעותא גדולה היא כמו קוץ תחוב בוושט כיון שחד וחריף הוא ולהם עוקצים והעור דבוק על גבו וכמו קוץ לינקב לחלל הגוף וכן גבי נשבר הצלע ויש לו עוקץ החמירו כמה גדולים אף בבהמה שאין הריאה דבוקה בצלעות ויש לו מקום לנוח וכ"ש בעוף שהריאה סמוכה לדופן החמירו רוב האחרונים וכ"ש בנידון דידן שהעור דבוק בתולדתו לעצם וגם המוח מלא כל הקדירה והעצם גדול ודוחק ועכ"פ אין להתיר רק אחר קליפתו ונמצא שלם בלי פגע וגם בזה צריך עיון גדול לסמוך על בדיקתינו שאין אנו בקיאים וגם מחשש פגיעת התחתון דקיימא לן תתאה לחוד טריפה דלכך מועיל הכנסת ידו לפנים גבי הכתה חולדה על ראשה שהקשה הראב"ן ז"ל דילמא מדוחק שיני החולדה פגע התחתון ולא העליון ולכך אינו מבצבץ ותי' הרא"ש ז"ל שזה בלתי אפשר שיזיקו שיני החולדה לתחתון בלא העליון וה"ה בנ"ד שיזיקו חודי העצם לתחתון בלא עליון מכ"ש לדעת הסוברים דאינקוב תתאה לחוד עילאה מגין דיש להכשיר בזה אך עדיין אין זה ראיה ברורה דשיני החולדה שהן דקות ודאי א"א שלא ינקוב העליון ויגיע לתחתון לפי החולדה מכה בכח וכל שלא ניקב העליון מסתמא לא הגיע לתחתון משא"כ בנ"ד שהעליון נמתח מעט מעט מפני עוביו עד שיוכל לסבול ועוד דאין העצם דוחקו לדבר קשה דהא בינו ובין עצם הגולגלת מפסיק עור התחתון משא"כ תחתון שהוא דק ונדחק בדבר קשה אעפ"כ יש מקום להקל בזה בצירוף דעות המקילין באינקוב תתאה אבל בלי בדיק' וקליפה כלל לא נראה כלל וכלל וכמש"ל:

ובפרט שלדעתי קצת צ"ע גם במ"ש הת"ש להקל בנחבסה הגוגולת בבהמה ודי בראיית עין דהמעיין ברש"י ורא"ש ז"ל גבי אלו טריפות בעוף שכ' דמה דכ' בעוף הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה אתי לאשמעינן דלא נימא בעוף דחיותו זוטר מטריף בנקיבת עצם לחוד ואשמעינן דוקא בנקיבת קרום עיי"ש משמע דבל"ז אין שום שינוי בעוף מבהמה ולהכי ק' להו מאי אתא לאשמעינן א"ט בעוף הא גם בבהמה נמי דינא הכי ואם יש חילוק דבבהמה די בראיית העין לבד ובעוף בעי בדיקה גמורה במכניס ידו א"כ ליכא קושיא כלל וטובא אתי לאשמעינן בעוף שאין די בראית העין לבד כמו בבהמה ובעי בדיקה גמורה א"ו מ' שדעתם ז"ל שאין חילוק בין בהמה לעוף בדין זה ועוד יש לי מקום עיון בסוגיא דסוטה גבי יוחנן כ"ג שבטל המעוררין והנוקפין ומפרש בברייתא שהיו חובטין לעגל בין קרניו במקלו' ואמר להם עד מתי אתם מאכילין למזבח טרפו' שמא ניקב קרום של מוח ולכאורה הלא לא היו חובטין אותו בכדי שיתרוצץ גולגלתו דא"כ טריפה בל"ז ועוד הא יכולין להמיתו תיכף רק בהכאת מקלות חששו על הקרום אף טרם שיתרוצץ הגולגולת ומ' שדבר מצוי הוא מדאמר להו עד מתי כו' וצ"ע על סתימת הפוסקים בחביסת הגולגולת ומסתמא ע"י הכאה בקורנס או בעץ ועכ"פ בנ"ד אין מקים להקל בראיית העין:

וגם מה שמקילין בהשלכת המוח והגולגולת כמה תשובות בדבר חדא אחר שהוא מיעוט מצוי מאוד ואולי כסרכת הריאה וא"כ חובה לבדוק מדינא כמש"ל מדין בדיקת הריאה ומדין פרי שהרחש מצוי בו והוא הסכמת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וגם הרמ"א ז"ל סי' ל"ג גבי וושטות דעתו כן ממ"ש וטוב היה שלא לבדוק היינו נגד המקילין בנמצא ריעותא בווש' עיי"ש וכן מבואר בד"מ סי' נ"ג וע"כ מ"ש בסי' ל"א שיכול להשליך הראש איירי בזמן שאינו מצוי וכמ"ש הת"ש והפ"מ שם וגם הב"ה שהביא הת"ש שם כ' כוונתו ע"פי דברי רמ"א סי' ל"א נגד המקילין בבדיקה אבל טוב מזה ומזה הבודקין כהוגן וכמדומ' שעתה נוהגין לבדוק ראשי הכבשים בכל זמן ואף בדבר שאין מיעוט מצוי כ"כ נוהגין לבדוק בדבר שאין בו טורח כגון בדיקת דם בצים שביום צריך לבדוק אח"ז ואפ"ה בלילה שריא בלא בדיקה מדינא אי בצים צלולי' וע"כ שאין מיעוטן מצוי וכ"כ תוס' ורשב"א שישראל קדושים ונוהגין איסור וזה לפי שאין בו טורח וא"כ כ"ש בנ"ד שממילא כשנפתח הראש מוכרח לראות דרך הוצאתו מן המוח ואין צריך לזה אף טרחא קלה ואנו אומרים לו להפסיד המוח פן יראה בעיניו איזה ריעותא זה דומה ממש למעלים עין מן האיסור ומבטל איסו' לכתחלה בכונה וזה דבר ברור שאין סומכין על הרוב וחזקה במקום שיכולין לבררו בקל וטעם שא"צ לבדוק אחר ח"י טריפות היינו משום שטורח גדול הוא לחפש אחריהן ולא טרחינן לברורי וכמ"ש הפ"מ בסי' א' גבי שוחט דקיי"ל רוב מאשמ"ה ואי איתא קמן צריך שאלה וכן גבי בדיקת חמץ במשכיר בית בי"ד קיי"ל חזקתו בדוק ואי איתא קמן שיילינן לי' וטעם אחד לכולן וכ"כ האחרונים הביאם הפ"מ והטעם שאין צריך לחפש בשאר טריפות מפני הטורח וכן יש לדייק מלשונות פוסקים ראשונים והגר"א ז"ל בסי' ל"ט הביא מדברי ראב"ן בטעם המחמירין בנאבדה הריאה דלא סמכינן ארובא היכא דאפשר וח"י טריפות לא אפשר ומה טעם לקרות לח"י טריפות לא אפשר אם לא שטורח גדול לחזור אחריהן משא"כ הריאה היא לפניו תיכף לפתיחת הבהמה ובדיקתה קרובה בנפיחה ומוציאה מידי ס' וברשב"א חולין כ"כ בשם הר"י לטעם על בדיקת הריאה שהיא מזומנת לפניו והוא כמעלים עין מן האיסור אם לא יבדוק ומשמע ששאר טריפות לפי שטורח לחפש אחריהן ולבדוק לא הצריכים אבל בנ"ד שיכול הדבר להתברר בקל בלי טורח כ"א בפתיחת הראש כדרכו האיך נתיר לו להתיז הגולגולת ולהפסידו בכדי שלא לפסיד כל הבהמ' פן ימצא טריפה וזה לדעתי כעין חוכא ואיטלולא וחלילה לרמ"א ז"ל לכוין בדבריו דרך עצה שיעשו כן להערים על הטריפות ולא יתבררו רק דינא קאמר שאין מחייבין את האדם לבדוק ואם לא ירצה לפתוח רק למכור שלם או להשליך לכלבים הרשות בידו ואין זו דרך ערמה אבל בנ"ד התזת הגולגולת וקלקול הראש בגסה הוא ערמה מבוארת וגלוי לעין כל לבטל איסור לכתחלה ולאכלו בשגגה חס לי בדבר זה להשיא עצה לטבחים לעשות כן לכתחלה לעולם ורבותינו השיאו לנו עצה הוגנת לבל יבא בפינו פיגול ואמרו בביצה אמר רמי בר"א הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח ורש"י ז"ל כתב מד"א ולא מאיסור והתוס' כתבו שקצת איסור יש בדבר והקשו על רש"י מהא דאמר רמי בר"א נטיעה מקטע רגליהון דקצבי' כו' ולענ"ד נראה שגם רש"י ז"ל יודה לזה מדקלל רמי בר"א ודאי יש איסור בזה רק היינו דוקא בקצבים ששוחטין תמיד ואוכלין תמיד קודם הפשט ובהמשך כלל ששם הזמן ודאי ימצא טריפה באיזה פעם ואם הם אוכלים תמיד בודאי אוכלים טריפות ואף דכל חדא שרי' מטעם רובא מ"מ כשאוכלים מכולם ודאי יבואו טריפות לפיהן ולכן המה בכלל הקללה ודומה ממש למש"כ הפוסקים באיסור המתבטל ביבש חד בתרי שאסור לאדם א' לאוכלו אף בזאח"ז ואף החולקים שם היינו מטעם כיון שנתבטל האיסור נהפך להיתר כמ"ש הרא"ש בחולין משא"כ בנ"ד שאין כאן ביטול והאיסור במקומו עומד וניכר והאוכלו נענש ולכן א' נטיעה מקטע רגליהון כו' ובגדר בועלי נדות משא"כ אידך מימרי דרמי בר"א דאמר למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר משמע שאר בני אדם ובדרך מקרה והזדמן ודאי מדינא היתר גמור כמבואר בגמרא הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית השחיטה כו' ואם ע"ז היה קללת רמי בר"א היא לא תצלח שיבריא בזה בהמרות פי צדיק אלא ודאי רק מדרך ארץ שתהא אכילת הדיוט כעין אכילת גבוה בעולה דכתיב והפשיט את העולה ולכן לצורך חולה הותר' וכן ביו"ט לר' עקיבא משום הפסד ממון התירו וה"ז ברוך ומבורך זה הנלע"ד ברור בשיטת רש"י ז"ל למדקדק בדבריו ומיושב קו' התוס' והענין מצד עצמו נכון מאוד לדינא שאין להתיר לעשות כן תמיד כי ההפשט והניתוח הוא העצה היעוצה על גילוי כל ספק טרפות הנמצאים דרך משמוש באברים הפנימים ואם יש בה שום ריעותא יתגלה למראית העין של הטבח ויותר לא הטריחו לבדוק ומאין יתגלה כל הח"י טריפות א"ל בדרך זה והתעורר ע"ז רמי בר"א ואם יאמר האומר שזה דווקא כשרוצה לנתח אח"כ אז אין למהר לאכול קודם משום גנאי כשיודע שאכל טריפות למפרע אבל אם ירצה שלא לנתח כלל שומעין לו ז"א דהא מעולה ילפינן לה ואלו בעולה מצוה להפשיט ולנתח ולס"ד דגמ' רמי בר"א איסורא קאמר ואם ירצה שלא לנתח איסורא אוכל וה"ה למסקנא מד"א עכ"פ וזה ברור ולכן הוצרכו ליתן טעם במסוכנת משום הפסד ממון דבל"ז אין תקנה לאכול אף שירצה שלא לנתח אח"כ גם ישליך כל האברים הפנימים לחוץ אין זה מועיל לפי ד"א שלמדה תורה אותנו וכ"ש לקצבים העושים כן תמיד אין להם תקנה כי אוכלים טריפות במשך זמן:

והמ"א בהל' יו"ט הביא בשם יש"ש שאין לשחוט ביו"ט מסוכנת בשיש שהות לאכול אחר הפו"נ וסובר דרבנן פליגי על ר"ע בזה דבעי שיאכל כזית דרך אכילתו תמיד אחר הפשט וניתוח והמ"א כ' דמשמע מהגמ' דרבנן מודו לר"ע בהא וכוונתו מדפריך הש"ס לס"ד דרמי ב"א איסורא קאמר ופריך מדשרי ר"ע כזית חי מבית טביחתה ואי נימא דת"ק פליג עלי' מאי קשי' ליה דילמא רמי בר"א איסורא קאמר וסבר כת"ק דלא שרי במסוכנת כ"א אחר הפשט כו' זו כוונת המ"א אמנם כבר יישב זה היש"ש בעצמו בלשונו ז"ל דת"ק סבר שאוכל כזית דרך אכילתו לכל ב"א עיי' ביש"ש ביצה ולא מוכרח מן ת"ק שיש איסור בדבר כדי שיסמוך בזה רמי ביא לחלוק על ר"ע שמתיר בפי' כמו שמקפיד ת"ק על כזית צלי דווקא ולא חי והיינו דבעי דרך אכילה ואין כאן ראי' כלל. והטור ז"ל לשיטתו שפסק לגמרי כר"ע דסגי כזית חי כו' לכן כתב אף שאין שהות להפשיט ולנתח שזו דעת ר"ע אבל הרמב"ם פסק כרבנן דבעי כזית צלי ולא הזכיר כלל מבית טביחתה וכן המחבר שפסק כדעת הרמב"ם דבעי צלי השמיט ג"כ ד' הטור שאין שהות להפשיט ולנתח ויכול להיות כונתו כדעת יש"ש שכל זה הוא דעת ר"ע ואין הלכה כמותו רק הרמ"א ז"ל הוסיף להגיה בתוך דברי המחבר אף שאין שהות לנתחה ולבודקה ודבריו צ"ע טובא שערבב דעת הטור בד המחבר שהם דעת הרמב"ם ועוד תימה בעיני שלד' ת"ק ופסק הרמב"ם והמחבר דבעי צלי איך אפשר שבכדי צליי' לא יהא שהית לבדוק הריאה עכ"פ הא יוכל עכ"פ לפתוח הטרפש תיכף להשחיטה ולבדוק הריאה ולמה נתיר לו איסור בחנם לאכול בלא בדיקת הריאה כיון שיש שהות ואם שאפשר שאין פנאי להפשיטה ולנתחה כולה אבל בדיקת הריאה אפשר בודאי וא"צ שהות לזה יותר מכדי צליי' ודברי הטור נכונים בזה לשיטתו דלא בעי כדי צליי' וסגי בח"י לזה אמר דלא בעי אף כדי בדיקת הריאה אבל לפסק הרמב"ם והמחבר זה בלתי אפשר ודברי רמ"א צ"ע כעת וגם ד' הט"ז תמוהים בזה שכ' דהלכה כר"ע אף מחבריו וזה אינו ואין להאריך כעת בזה:

עכ"פ ד' היש"ש ראיה לדברינו שזה אין נהוג לפי דרכן של בני אדם לאכול בשר בהמה בלי הפשט וניתוח ולהכי לא שרי ת"ק כ"א בשיש שהות לנתח וזה וודאי על בירור כל ח"י טריפות ולא על הריאה לבד שלזה א"צ שהות כלל לד' ת"ק דבעי צלייה גם עיקר ד' רמב"א הפשט וניתוח בעולה כו' ודאי לא קאי על בדיקת ריאה לחוד דהיכן מצינו בתורה בדיקת הריאה בעולה רק הוזכר להפשיטה ולנתחה לנתחי' ואין הריאה בכלל הנתחי' בפ"ע ואין כלל רמז לבדיקה ועיקר הפרש ריאה להיותו מיעוט מצוי הוא קצת הקנה מדבריהם כמבואר בירושלמי ראיית טריפה מדבריהם ופירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דקאי על בדיקת ריאה כידוע הא לד"ת אין חילוק כלל רק דאזלינן בתר רובא וגם לשון הפשט וניתוח אין מורה כלל על בדיקת ריאה לבד ועוד אם כוונת הגמ' על בדיקת ריאה לא מוכרח מד' ר"ע דשרי כזית חי מבית טביחתה שמותר לאכול בלי בדיקת הריאה דילמא איירי שפתח הטרפש תיכף לשחיטה שאין צריך שהות כלל לזה לבדוק הריאה ובפרט לדעת הסוברים לכזית חי מבית השחיטה צריך מליחה כפשטא דגמ' דחולין ומולחו יפה כו' א"כ ודאי יש שהות לבדוק הריאה ולמה לא יבדוק והיכא מוכח מד' ר"ע דלא בעי בדיקה וגם ממאי דבעי לשנויי ממקום שטובחת אכילתה דהיינו לפי פי' רש"י בני מעיים שהוא אחר הפשט וניתוח ולהכי נקט מבית טביחתה ול"ל כולי האי הא סגי בבדיקת ריאה בלי הפשט וניתוח כל האברים כדרך עולה רק ס"ד דגמ' דאיסורא אמר ומסקנא דאורח ארעא קמ"ל כו':

וראיתי שעמד קצת בזה בס' כו"פ והניח כן בצ"ע לפי דעת המפרשים הסוגי' על הריאה לבד אבל ע"כ צריכין אנו לדחוק לדעת הרשב"א ורמב"ן וכן לס"ד דש"ס דרמב"א דינא קאמר באמת קאי על כל הטריפות למסקנא דהלכה כר"ה ורמב"א אורח ארעא כו' קאי על כל הטריפות אבל זה דוחק גדול שהרי מעולה למדו ד"א זה וגם לא ידעתי איך מוכח מדר"ע דשרי בדיקה כמש"ל וכן מ' לי בפשיטות ד' רש"י ותו' ז"ל דלא קאי כלל על בדיקת הריאה ומצאתי ראיתי שגם כת"ר בספרו דעתו כן היא לפי דעת רש"י ותוס' דקאי אכל ח"י טריפות וניתוח כל האברים כאשר מבואר מצאתי שהביא מעכ"ת מד' העיטור שהביא תשובת הר"י הלוי בנאבדה הריא' לאיסו' בדיעבד מדינא וכ' בהדי' דהא דא' רמב"א קודם הפשט וניתוח כו' בשבדק הריאה כו' מבוא' להדי' דעיקר כוונת רמב"א על כל ח"י טריפות ומ' מלשונו הטהור שקצת איסו' בדבר ולא הותר שלא לצורך אבל בדיקת הריאה לא הותר כלל לא ביו"ט ולא ברוצה שיבריא וניכרין הדברים שזוהי ד' המחמירין בנאבדה הריאה בדיעבד ונוהגין כוותייהו ויש לעיין בזה באיזו מקומות בסוגית הגמ' ואכמ"ל עכ"פ מדבריהם נמצינו למדין פי' הסוגי' דביצה כמש"ל ושורש לענין הפשט וניתוח לקצבים ושלא להעלים עין מן האיסור מכל ח"י טריפות דרך הילוכו בהן בלי טורח ובדיקה ואף מדשרינן ביו"ט בלי בדיקה הנה רבותינו חולקי' בדבר וכמש"ל וגם הרמב"ם ז"ל נראה שחולק ע"ז שהוציא שורש לבדיקת הריאה מדינא ומד' הרמב"ם נ' שאין זה רק מנהג ישראל וכבר עמד בזה בס' פ"ת מדקדוק ד' הרמב"ם בענין זה אף שהרמב"ם אין חולק על הכלל שמיעוט המצוי חוששין לו כמש"ל שאוסר פרי שדרכו להתליע בלי בדיקה מסוגי' הגמ' והטעם לפי שאין מחשיב טריפות הריאה למצוי כ"כ כי המדקדק בדבריו ז"ל בדין הסירכא יראה שרחוק למצוא טריפה מדינא בלא ספק ויש מדקדקין מדבריו להכשיר מגב לגב דהוי כסדרן כמבואר כ"ז בראשונים וע"כ שמפרש הסוגי' דביצה על כל הניתוח שבדרך זה יתבררו כולן בלי בדיקה ובאמת עיקר מה שטריפות הריאה הוא נקרא מיעוט מצוי הוא משום סירכות כמ"ש כל הפוסקים והנה בגמ' איפלגו תנאי ואמוראי על נקובת הריאה אי טריפה הוי ור"ש בעי עד שתנקב לבית הסמפונות ואיכא אמוראי בגמ' דס"ל הכי להלכה רק הש"ס פסק דלא כוותייהו והנה עיקר טריפות הוא מפני הנקב שאין סירכא בלא נקב ולדעת המכשירין בנקב שלא הגיע לסמפון כ"ש שיש להכשיר בסירכא דאף אם ניקבה שמא לא הוה חסרון ובעי עד לבית סמפינות וא"כ נפל עיקר מציאות הטריפות בריאה בבירא לדעתם ומאן יימר דגם דעת ר"ע אינו כך שהרי ר"ש תלמידו הוא ומדותיו תרומות ממדותיו של ר"ע כידוע ומאי מק' הגמ' מדר"ע אם נפרש הכל על הריאה אבל אי קאי על כל הח"י טריפות ניחא טובא באמת כל הראיות שהביאו הרמב"ן והרשב"א ביחוד על בדיקת הריאה יש בה הוכחה גם על הפשט וניתוח ועיקר ראייתם מן המדרש מי יגלה עפר מבין עיניך אדם הראשון כו' אדם לוקח שור או כבש או עז שוחט ומפשי' רוחץ ובודק הריאה כו' הרי גם ההפשט ורחיצה נזכר בכאן ולא לחנם הוזכר רק בריאה הוזכר בדיק' ושאר הטריפות די בהפו"נ מדאו' והרחיצ' הוא אחר הניתוח ומבואר יותר בריב"ש בשם ירושלמי לערלה אתה ממתין ג' שנים ולבהמה אי אתה ממתין עד הפשט וניתוח לערלה אתה ממתין לנידה אי אתה ממתין כו' לא הוזכר כלל כאן בדיקת הריאה רק הפשט וניתוח והן הן ד' רמב"א נטיעה מקטע כו' דקצבים ודבועלי נדות והן מזכירין ג"כ בירושלמי המוזכר שם אמר הקב"ה לערלה כו' ודרשו סמוכים ונטעתם כו' ולא תאכלו על הדם כו'. עיי"ש בריב"ש סי' קס"ב וע"כ אסמכתא דמדינא שרי' כמסקנא דגמ' רק עכ"פ משמע שראוי והגון לכל ישראל שלא לעצום עיניו מראות ברע גם מה שהביא הרשב"א מהך דירושלמי שחטה וחטפו זאבים מן בני מעיים ואכלו' כשירה וחש לאמור שמא ניקבה הריאה ודקדק מכאן שעכ"פ בדאיתא קמן מדפריך על נאבדה וחש כו' מאי קושי' אם אף לכתחלה אין צריך בדיקה עיי' רשב"א חולין והנה בירושלמי דידן לא נזכר כלל רק וחש לאמר שמא ניקבו ומשני חזקת בני מעיין כשר' ומשמע שעל כל בני מעיים מק' ומתרץ ומן הא דאי איתנהו קמן יש להתבונן בהו דרך הפשט וניתוח וע"כ צריך לפרש כן לדעת האוסרים בנאבדה הריאה כמש"ל וסבירא ליה ריאה לאו בכלל בני מעיין היא וברייתא סתמא קתני חטפו זאב לבני מעיין ואי קושיא דהירושלמי רק על הריאה מנ"ל דברייתא מיירי בריאה להכשיר בדיעבד דילמא בשאר מעיים שאף לכתחלה אין צריך לבודקן אלא מ' לכאורה לפי גירסתנו דקושי' קאי על כל בני מעיים וכן בברכות ירושלמי גבי ברכת שחיטה דאמר ר' יוסי בן נהוראי שמברך על השחיטה אחר השחיטה שמא תתנבל ומקש' מעתה משיבדוק בסימנין ומשני חזקת בני מעיים כשרים הן לשון משיבדוק בסימנין משמע דקאי על כל סימני טריפו' דלא אמר משיבדו' בריא' ובדיקתן הן הפשט וניתוח משמע שנהוג הי' להם כן מדפרי' משיבדוק כו' ויש שהביא ראיה מדאמר בירושלמי ראיית טריפה מדבריהם ודמאי מדבריהם כמו שרואין טרפ' בי"ט כך מפרישין דמאי ביו"ט ע"כ דזה בריאה דאי בנולד ס' טריפות הוא מדאורייתא ואולם עדיין ק' בעיני מאוד דמשמ' לפי"ז שהיתה תקנה קבועה מגזירת חכמים לבדוק הריאה כעין גזירת דמאי דמדמי להו להדדי וא"כ הי' לנו לאסור אף בדיעבד אם הוציאה מידו בלי בדיקה ועוד דמ' לפי"ז דס' טריפה של תורה אין רואין ביום טוב דע"כ לא שרי רק ראיית ריאה דמדבריהם. וזה אינו לכאורה מעובדא דלוי כי הוו מייתי לקמי' טריפתא הוי חזי לה אקלקליתא כו' וכן משמע בירושלמי דמייתי הך עובדא ובוודאי היתה ס' טריפה גמורה דאתי לידי ריעותא דאילו בריאה הא הוי חובה על השוחט ולא מייתי לה קמי' דלוי וזה אצלי צע"ג ומה אעשה שלא זכיתי להבין דבריהם הק' וע"כ לדעת הרמב"ם שסובר בדיקת הריאה מן המנהג ולא מתקנת חז"ל צריכין לפרש פי' אחר ה דראיית טריפה מדבריהם ולפי ד' הרמב"ם אין הכרח אם היו בודקין שים בטרם נקרבו ע"ג המזבח כיון שאין תקנת חכמי' בדבר וזריקת הדם ודאי היתה קודם הפשט לגמרי ואסור להפשיט קודם זריקה כמבואר ברמב"ם הל' מעשה קרבנות הל' י"ח והוא מהגמ' וכן מבואר במשנה קרעו והוציאו אימוריהן כו' משמע שלא היה צריך לקרוע רק נגד אימוריהן ועיין במשנה בתמיד פ"ד בסדר ניתוח התמיד וברמב"ם פ' הנ"ל ודברי ריב"ש שהחליט בפשיטות שהיו בודקים בקדשים הן עולין יפה לפי דעת הרמב"ן ורשב"א ורא"ש וכמה פוסקים אבל לא לדעת הרמב"ם וצ"ע בזה ולפי הנראה לא היו טריפות מצויות אז אף בריאה כאשר מצויין עתה כי אלו היה מיעוט מצוי אז ודאי לא מקילין אף בקדשים בלי בדיקה שדין זה ברור ומוכרח שמיעוט מצוי חוששין ומצוי מקרי מדרבנן מגמ' דחולין שכ' לעיל א"ו שלא הי' הדבר מצוי אז וכן משמע לכאורה מדר' יהודא דא' כוס היו ממלאין מדם התערובות שאם נשפך דמו של א' מהם כו' ור"י לטעמיה דסבר מין במינו לא בטל כמבואר בגמ' ואם הי' הטריפות מצוי כ"כ איך לא היתה נמצא בהרבה פסחים הנשחטים לכל ישראל אחד שיהיה טריפה בבדיק' הריאה והרי הדם כולו שעל הרצפה מעורב בטריפה ואין דם מבטל דם ואסור למזבח מדאוריי' ואין להאריך בזה ע' ביש"ש ביצה:

ועוד יש לעיין בגמ' דילן דבעי ר' אבא מר"ה בא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובין מי חיישינן שמא במקום נקב ניקב או לאו ומק' רבי אבא מהא דתניא ראה צפור כו' אני אומר במקום נקב ניקב כו' לענין גילוי ומשני איסור' קא מדמת לסכנתא כו' ומק' רבא מ"ש ס' סכנתא לחומר' ס' איסורא נמי לחומר' כו' ומסקנא דחמיר' סכנתא מאיסור' כו' עכ"פ הי' דעת ר"א ורבא לדמות טריפות לניקורין לענין זה ואלו בניקור ודאי אסור לאכול פרי בלי עיון אם יש בו ניקור מדאיצטריך לר"מ במס' עכומ"ז לאשמעינן דמותר לאכול תאנים וענבי' משום שומר פתאים שא"א לבדוק וכן פי תאנה דאין בה משום גלוי משמע בהדיא דביום מחוייב לבדוק מחשש ניקור כיון שאין בו טורח רק לראות הטיב ובלילה מותר ולר"א ורבא מסתמא ה"ה בטריפות בישנן לפנינו יש לראות בהן פן ימצא ריעותא דהא מדמו לה לנקורין וס"ל שמא במקום נקב כו' ואף דודאי מסתמא לא פליגי על ר"ע דשרי כזית חי מבית טביחתה קודם בדיקה דמשום הפסד ממון עשאוהו כלא אפשר כמו בניקורין דשרינן בלילה אבל אי ס"ל אף באיתנהו קמן א"צ לראותן כלל היכי מדמי לה לניקורין לענין חשש שמא במקום נקב כו' הא חלוקין אף לענין לכתחלה ומאן יימר דר"ה פליג עלייהו לכתחלה ויש לתרץ דהא בהא תליא אי מדמין סכנתא לאיסורא ובגמ' גבי וורידין א' לא א' ר"י אלא בעוף כו' אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר כו' מ' אף שאין בה צורך כ"כ להוצאת דמה דהא בעוף די בורידין אפ"ה דרכן ממילא היה כך ואף שכ' הפוסקים אם רוצה לצלותו כולו כא' מותר ובלבד שמנתח הורידין הא ודאי מדינא מותר גמיר אבל לא מדרך ארץ וגם שאין אברים הפנימים בכלל זה ועוד כיון שאין רוצה לטרוח ולנתח אין מטריחין עליו במקום שיש בו טורח כמש"ל מהך דבעי לת"ק כדי הפשט וניתוח לד' היש"ש וכדרך בני אדם אך אמנם כ"ז בעושה כן לפעמים ולא בדרך ערמה דסמכינן ארובא אבל בנ"ד להורות לרבים לטבחים השוחטים תמיד ומוכרים לרבים שבודאי יבוא לידם כמה בהמות ולא ידעו ויאשמו ויאכילו לישראל ובודאי לא שייך למיזל בתר רובא בזה כיון שאין יודעין בודאי שיבא איסור לידם ואין כאן שום ביטול שיהפך האיסור להיתר בכגון זה והן בעצמם מיראתם פן ימצאו הרבה טריפות ויפסידו ממונם יעשו כן במרמה להריץ הגולגולת חלילה ומאוד קשה בעיני היתר זה מעיקר הדין וזו עיקר כוונת רמי בר אבא לפי מ"ש לעיל בד' רש"י ז"ל ואם היות פתיחת הראש אינו בכל הניתוח בעולה כידוע ולא נתחי' לנתחים אעפ"כ כיון שזה דרך הקצבים לפתוח הראש בגסה וממילא יתראה הריעותא הנמצא בהם והם מתכוונין לבטלה בלי ראיה בחביסת גולגולת זה דומה ממש למעלים עין מן האיסור אשר נתברר איסורו מדין הפשט וניתוח הנ"ל ואם ירצה כל טבח אומן לקלקל כל האברים הפנימי' לחתכם ולנקבם בסכין טרם יראו אותן. וכל ריעות שימצא אח"כ נתלה אותן ביד הטבח היכשר זה לפניו ית' וא"כ לעולם לא ימצא טריפה א"ו זה אסור וכבר כתב הרב ב"י בסי' א' בשם רב עמרם גאון שכל טבח צריך שיהא בקי בכל הע' טריפות ואין די כ"א סרכות הריאה בלבד פן יבוא טריפות לידו והוא לא ידע ואשם ויאכיל טריפות לישראל וכתב שאם אינו בקי בהן אסור לאכול משחיטתו ובדיקתו וכן כ' הרמב"ם ז"ל אחר שמנה כל הע' טריפות כ' כל טבח שיודע ובקי בכולן ה"ז מותר לשחוט ולמכור לאחרים הביאו גם הריב"ש ולכאורה למה אסרו לאכול משחיטתו אם אינו בקי בכולן הא אינו צריך לבדוק אחר הח"י טריפות א"ו הוא הדבר שדברנו כיון שהוא טבח ממונה לרבים ושוחט תמיד יבואו לידו גם שארי טריפות במשך הזמן ויאכיל אותם ולא יתבררו הטריפות שבכל חדא וחדא הוי שרי משום רובא לכן לא אסרו הדבר רק בטבח הממונה לרבי' אבל מותר לאכול משחיטת כל אדם אם מתארח אצלו אף שאינו מומחה ומשום רובא רק בדבר ההווה גזרו חכמים שזה כאלו אנו מתירין בבת אחת ודוק ואף שהד"מ סי' א' כ' שאין נוהגין כן להיות הטבח בקי בכולם אבל עכ"פ צריך להיות מסתפק ושואל לפני חכם וכמו בשחיט' שא"צ להיו' בקי בכל הדינים רק ברגילין ובשאר הוא מסתפק וזה מבואר בלשונו שכ' דלח עדיף משחיטה עיי"ש אבל לא בא לחלוק על ד' הגאונים שדבריהם דברי קבלה ויש לי עוד דקדוקי דברי' עפ"י סברא זו שאין לילך אחר הרוב בדבר ההווה תמיד בכמה סוגיות הגמ' ליישבן מכמה קו' שהק' בהן המפרשים וגם הגמ' דסוט' שכתבתי לעיל עד מתי אתם מאכילין טריפו' למזבח יש ליישב בזה שהיו עושין תמיד למזבח כן ואיך לא יארע לפעמים שינקב קרום של הבהמה במוח ומזבח אוכל טריפות ומנען מזה לכתחלה. אבל אין הכרח לאסור מזה אם אירע שעדיין לא יצאת הבהמה מכלל רוב כשירות בהכאה לאוסרה וזה יישוב לדעת הפוסקי' שסתמו דבריהם בחביסת גולגולת דבהמה להצריך בדיקה לקרום ועיי' מ"ש לעיל מזה ועי' עוד מ"ש התוס' והרשב"א בהא דאין לוקחין בצים מן הישמעאל כ' שק' והלא הטהורים מרובים כו' ולדברינו מיושב וכ"ז במיעוט שאין מצוי אבל מיעוט מצוי לית דין ולית דיין דבדיקתה מדינא ואף במצוי כעין סירכא דגדיים וטלאים יש להחמיר שהרי כל הפוסקים הצריכו לבדוק אף בדקות וכן מבואר המדרש שהביא שה או כשב כו' וכ"ש בנידון דידן שמצוי יותר ודוק:

תשובת הרב הגאון מוהרא"ז הלא היא בספרו בית אפרים: וזה אשר כתבתי שנית לכבודו על תשובתו

הנה מעכ"ת דקדק אחר כחא דהתירא עדיף ושורש ד' מעכ"ת כי דין זה דמיעוט המצוי שצריך לבדוק אחריו הוא רק חומרא דרבנן בעלמא והיכא דתיקון תיקון והבו דלא לוסיף עלה ללמוד ממנה למקום אחר וגם דוקא שהמיעוט המצוי יהי ודאי אסור ולא שיהי' עדיין ספק איסו' הצריך בדיקה ומזה התיר מעכ"ת בנידון הנשאל שלא לבדוק אחר הראשים וגם מטעם ס"ס ורובא וחזקת היתר והאריך הוד כת"ר בזה באריכות המטה להתיר:

ואני בעניותי לא מצאתי בכל זה צד היתר ברור שיסמוך בזה נפש היפה דהנה מה שהקדים כת"ר שזה הוי חומרא בעלמא לחוש למיעוט המצוי והבו דלא לוסיף כו' מלבד שאין זה דעת כל האחרונים שצווחו על הלעטת אווזות ועשו תקנות שלא להלעיט וגם הרב תב"ש צווח ע"ז הרבה וגם מדב' רמ"א ז"ל שכ' טוב היה כו' אין לדקדק כלל שהוא ז"ל כ"כ לברור הרע במיעוטו אך אמנם יגעתי ומצאתי שדין זה יש לו יתד ומקור גדול בש"ס וראשונים ואף בדבר שאין המיעוט ודאי איסור רק ספק איסור ובדיקת הריאה עצמה תוכיח שהסכימו כל הראשוני' על חיוב בדיקתה אף שטרפות הסירכא אינה ודאי טריפה לדעת כמה פוסקים רק שמא מחמת נקב ושמא ריר בעלמא כדמשמע מד' תוס' ורא"ש גבי גבינות שעשו מבהמה ואח"כ נמצאת טריפה כו' וכ' דאם הטריפות מסרכא הגבינות כשרין דהוי ס"ס עי"ש ומשמע לכאורה שאף הסרכות הטרפות מדינא דגמ' ולא מהני חסרון בקיאות שלנו שזה לא מקרי ספק רק עיקר הסירכא היא ס' טריפה מפני ס' נקב ולכן לא חלקו רק בין שאר טריפות לסרכא ולא בין סרכא עצמה ובהדיא משמע מדברי הרשב"א בחידו' גבי טעם בדיק' הריאה בשם מורו הרב והוא רבינו יונה שעיקר טריפות סירכא מספק נקב עי"ש ונראה שגם דעת תוס' ורא"ש כן הוא ואף שהש"ך ביו"ד סי' פ"א כתב גבי גבינות שיש סרכות שהן ודאי טריפה הרי כ' שם שאין כן ד' הטור והב"י וגם דעת הסמ"ע בח"מ אינו כן גבי מוכר בהמה ונמצאת טריפה הביאו הש"ך סי' קכ"א עי"ש ובאמת הרשב"א והר"ן לא חלקו בין טריפות הסירכא לשאר טריפות לענין הגבינות וזה לפי שיטתם שטעם טריפות סירכא מפני שעתידה לינקוב וכנקוב דמי וא"כ ודאי הוא ולא ספק שמספק לא מקרי עתיד להיות כידוע ולכן לא חלקו גם בגבינות אבל לטעם הפוסקים מחמת נקב עכשיו י"ל שכולם סוברים שספק נקב ספק ריר הוא וזה טעם המקילין בסירכא העוברת ע"י מיעוך וכל קולות הנמצאות בדברי הגאונים הם ע"ד זה וגם הרשב"א ז"ל כ' בחידושיו גבי ריאה הנמצאת סמוכה לדופן דאיפליגו בגמ' אי חוששין לה וכ' דמאן דסבר אין חוששין הוא משום דסבר סירכא ס' נקב וא"כ בסמוכה לדופן הוי ס"ס ס' מדופן ואת"ל מריאה שמא לא ניקבה ומ"ד חוששין היינו משום דסירכא ודאי נקב ואין זה ס"ס וזה לפי שיטת הסוברים משום נקב ואף דקיימא לן כמאן דאמר חוששין היינו משום דבשל תורה הלך אחר המחמיר כמו שכ' הראשוני' ואכתי מידי ספק לא נפיק וגם דעת רמב"ם למעיין היטב בדבריו ז"ל ובסידורו יראה להדיא שסירכ' היא רק ספק טריפה מפני חשש נקב ומימרא דרבא מהני תרתי אוני כו' כתב בדין חסירה שהוא מפרש דוקא סמיכי ממש והוה כאלו חסרו אונות אבל סירכא ספק נקב הוא ושאפשר לא ניקב רק עור עליון לבד כמבואר למדקדק בדבריו ויש עיון עמוק בדבריו ז"ל בסוגית הגמרא דאתון אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינין לה כו' ובהא דאמרינן אי הא מינקב ואין כאן מקים להאריך בזה:

וזכיתי ומצאתי שגם הגאון בעל פרי תואר עמד על דקדוק דברי הרמב"ם וסידוריו וכ' דמדין חסר אתי עלה ות"ל שזכיתי לדעתו עכ"פ נראה דעתו שהסרכא ספק נקב הוא ואפ"ה הצריך לבדוק אחר סרכות וכן הנהו דסברי בגמ' ספק נקב הוא לא איפליגו על מנהג פשוט בימי כל האמוראים לבדוק הריאה כידוע מכל הני מדרשים וירושלמי שהבאתי לעיל ואף דאיכא ס"ס ורובא וחזקה אין זה מועיל לבטל בדיקה המוציאה מידי מכשול תמיד וכ"כ הרא"ה בבד"ה דרב נחמן ומר זוטרא כו' סברי ספק נקב הוא רק שכתב דרבינא סבר ודאי נקב הוא עיי"ש וקיי"ל הלכה כרבינא ורבא עיי"ש ועכ"פ לא נחלקו כל האמוראים על עיקר בדיקת הריאה אף מפני הספק וגם מדין בדיקת תולעים בפירות שדרכן להתליע מיעוטן המצוי שהסכימו בו כל הפוסקים ומדוקדק ד' הגמ' הני תמרי כו' ודנו דין זה ממש לדין בדיקת הריאה והביאוהו לראיה כמבואר ברא"ש ורשב"א וכל הפוסקים ולדעת הרבה פוסקים גם המתליעין במחובר אין אסורין עד שירחשו ויהלכו בתוך הפרי והוי כשרץ השורץ על הארץ וזו דעת רש"י ז"ל והרא"ש והר"מ ז"ל וא"כ הנמצאי' מתולעים לאחר תלישתן אין ידוע אם ריחשו בתוך הפרי בעודן במחובר או שאח"כ ריחשו ומותרות והוי ס' איסור ואפ"ה מצרכינן לבדוק בתרייהו תוך י"ב חודש אף דהוי ס"ס שמא אין בו תולע ואת"ל יש בו שמא לא ריחש במחובר וגם איכא רובא:

ולענ"ד נראה שגם המחמירין במתליעים במחובר אף שלא ריחשו בתוך הפרי היינו לבתר דאיבעיא לן פירשה ומתה מהו כו' וסלקינן בתיקו ולאיסורא ופירש"י שמיד שפירשה לארץ מתה ולא ריחשה מי בעינן ריחוש או לא וכיון דאסקינן בתיקו לאיסורא דלא בעי ריחוש בקרקע ה"ה בפירות מחוברין דהוי כקרקע לא בעי ריחוש אבל רק ס' הוי איבעי' דלא איפשיטא ולא ודאי איסור ואפ"ה בעי בדיקה ולפ"ז י"ל דגם רש"י ז"ל מודה לדינא דלא בעי ריחוש רק שפירש כן בדשמואל שמהלכת בתוך הקשות כי היכי דלא נפשוט בעיין מדשמואל דאמר אסורה לכן פי' דאיירי שהלכה בתוך הקשות אבל לפי האמת גם בלא ריחוש אסור מספק האיבעי':

ולפ"ז צ"ע קצת מה שהוציאו התוס' ורא"ש מד' רש"י להיתר כ"ז שלא ריחש ולענ"ד אין הכרח לזה ועיין בש"ע שסב' להיתר ובש"ך שהניח בצ"ע מ"ש בשם רש"י להיתר ואולי כיון קצת למ"ש עכ"פ הוי רק ספק ובעי בדיקה:

שוב מצאתי בד' הר"ן שדקדק כן לד' הגורסים פי' מתה כו' רק שהוסיף לומר שאף לד' הגורסים פי' ומתה י"ל כן עיי"ש וזה שלא כד' רש"י ז"ל רק לדעת הגורסים פי' מתה כו' והיינו שלאחר מיתה פירשה ותיקו ולאיסורא משמע דלא בעי ריחוש כלל וע"כ לא מיבעי' רק שפירשה לאחר מיתה אבל פירשה מחיים אף שלא ריחשה אסור ודאי ולפ"ז י"ל דה"ה המתליעים במחובר דהוי כקרקע לא בעי ריחוש כלל והוי איסו' ודאי אבל הא פסקו הפוסקים כסברת המתירין פי' שמת כמבואר בש"ע ובש"ך שם ואף שהביא המחבר שם ד' האוסרי' פי' מת בשם י"א ע"כ לא להלכה הביאו כמ"ש הש"ך ובפרט שהמחבר פסק להיתר גבי מתליעין במחובר כ"ז שלא ריחשו כד' הרא"ש והר"מ ז"ל ולדעת הגורסי' פירש מת ע"כ לא בעי ריחוש כלל כמש"ל עכ"פ מזה ראי' דאין חילוק בין איסור וודאי לאיסור ספק כ"ז שהוא מצוי צריך לבדוק אחריו ואין לדון בזה דין ס"ס למנוע הבדיקה ובפרט שנר' ברור שגם פירות שדרכן להתליע בתלוש אם יש בהן חשש פרישה צריך לבדוק אחריהן ואף שהט"ז כ' בפשיטות דוקא פירות שדרכן להתליע במחובר אבל בתלוש א"צ בדיקה דהוי ס"ס עיי"ש אין דבריו נראין שהרי כ' הפוסקים שאף לאחר יב"ח דשרינן היינו לאחר שיתנם במים צוננים שיפרוש מה שעתיד לפרוש ואח"כ ברותחין כמבואר בש"ע ולדברי הט"ז ע"כ צריך לומר דאיירי הכל בידוע שוודאי יש בהן תולעים דאי רק שדרכן להתליע הוי ס"ס שמא אין כאן תולע כלל ואת"ל יש כאן שמא לא יפרוש ולא יצא לחוץ ולא משמע כן בדברי הפוסקים וש"ע רק דקאי אמאי דשרינן לאחר יב"ח המתליעין במחובר ולזה כ' שאעפ"כ צריך לבדוק בצוננים כו' מפני תולעים שבתלוש וכ"כ המחבר אחר שכ' דין פירות שדרכן כו' כ' מ"מ צריך לבדוק כו' משמ' דקאי אדלעיל גבי שדרכן כו' וכ"כ הש"ך להדי' עיי"ש וכ"כ הרא"ש ז"ל להדי' אותן שרגילין להתליע לאחר יב"ח כו' ע"ש וכ"כ הר"ן שי"א דהא דשרי לאחר יב"ח היינו לאוכלן חיים כו' וקאי על תמרי דכדי כו' דהיינו שדרכן כו' כמ"ש כל הפוסקים וכן מבואר מ"ש הרשב"א והרא"ש והר"נ לראי' על דין פירות שדרכן כו' שחוששין למיעוט מצוי ממה שאמרו לא לישפי' שיכרא לפי שמצוי הוא להיות בו תולעין עיי"ש הרי להדי' שמפרשין על סתם שכר ושחובה לבדקו ואסור לסננו על דבר שיש לחוש שיפרוש אף שהוא ס"ס וכ"כ הר"ן ז"ל בהדי' והביאוהו לראי' על דין מיעוט המצוי ש"מ שאין חילוק:

ומ"ש כת"ר דהתם כיון שהוא בא לבדוק יש לו לצאת ידי כל הספיקות אבל לא שיהי' חובה לבדוק בס"ס ולא הביא הר"נ ז"ל זה רק לראי' שהתליעה מצוי בהן הנה כל מעיין בדברי רא"ש ור"נ ירא' שהביאו לעיקר ראי' על מיעוט המצוי שצריך לבדוק אחריו כמבואר לכל בעלי עינים ואטו צריך להביא ראי' על איזו מין שדרכו להתליע הלא זה דבר שעינינו רואות וגם איך יביאו ראי' ממין על מין אחר לא כל המינין שווין אלא ודאי הדבר ברור שעל עיקר דין הבדיקה הביאו לראי' לחוש לדבר המצוי אף במיעוט ונפלאתי מאוד אשר הוציא כת"ר דברי' ברורים מפשטן גם ד' ט"ז תמוהין מאוד וראיתי שעמד עליהן בעל ס' תורת יקותיאל וגם ממקומו הוא מוכרע שגם בדרכן להתליע במחובר ובשלן בלא בדיקה כ' המחבר אם יכול לבדוק בודק וא"ל מותר מס"ס כו' דשמא נימוח כו' מ' להדי' דאם יוכל לבדוק לא סמכינן אס"ס לעקור הבדיקה והן ד' הרשב"א ז"ל וכ"ז ברור בפרט שכבר הוכחנו שגם המתליעין במחובר לא הוי ודאי איסור כמש"ל:

והנה רש"י ז"ל פי' הני תמרי כו' שהתליעו כו' ודקדקו הפוסקים מדבריו שדעתו דווקא שידוע שהתליעו אבל לבדוק מסתמא א"צ אף שגם הוא ז"ל סובר דין בדיקת הריאה משום דשכיח ריעותא כמ"ש ז"ל בפ"ק דחולין ואולי טעמו ז"ל לפי שאין האיסור בוודאי לפי שיטתו ז"ל שכתב שמהלכת תוך קישות וכמש"ל ואולי לא ריחשו לכן אין מצריך בדיק' ועפ"ז הי' אפשר לתרץ קי' תוס' פ' ערבי פסחי' גבי האי חסא צריך לשקוי' בחרוסת משום קפא ופי' רשב"ג ור"ח משום תולעת שבירק והק' תוס' פ' ע"פ לשמואל דאסר במחובר האיך אוכלין החסא כיון שחוששין לקפא ומשום סכנה ותירצו לחלק בין סכנתא לאיסורא אבל לפי המבואר לעיל יש לחלק דלענין סכנה אין כאן רק ספק א' שמא ישנו וכיון שמצוי חוששין אבל לענין איסור הוי ס"ס שמא אינו ואת"ל יש שמא לא ריחש בעודו במחובר והוי ס"ס ולקולא וכל זה לדעת רש"י ז"ל שאין מצריך בדיקה מן הסתם אבל כל הפוסקים לא ס"ל הכי כמש"ל וכן דעת תוס' שהרי בפ' אלו טריפות כתבו בפשיטות דכ"ז שלא ריחש במחובר מותר אף לשמואל ואפ"ה הק' איך אוכלין לשמואל החסא ולא תירצו משום ס"ס ש"מ שאין לענין בדיקה ולפי מה שתי' לחלק בין סכנתא לאיסורא צ"ל דס"ל דקפא שבחסא אין מיעוט המצוי כ"כ לחוש לו לענין איסור רק לענין סכנה דחמירא חששו כמו שהחמירו לענין ניקור עיין חולין פ"ק:

ולענ"ד עוד אפשר לתרץ דכל שיכולין לתקן בקל אין סומכין על הרוב לכן צריך לשקועי' בחרוסת שזו תקנה קלה אבל לחפש לבדוק כל עלה ועלה ולהוציא התולעת הוא דבר של טורח לא חייבוהו חכמים כעין שחלקו האחרונים גבי כל היכא דאפשר לברורי כו' והוא יוצא מגמרא דפסחים דאמר שם למנ"מ נשיילי' כו' לאטרוחי כו':

עכ"פ מזה מבואר שדעת כל הפוסקים שכל דבר שמיעוטו מצוי לאיסור צריך לבדוק אחריו בין שיהי' איסור ודאי או ספק איסור ואין מועיל ס"ס ורובא וגם חזקת היתר ובפרט המתליעים בתלוש וגם במחובר ודאי לא תיכף שגדל הפרי נוצר התולעת רק צריך לבדוק בכדי לברר האיסו' שלא יבא לידו לפי שהוא מצוי והוא דין גמור ומדמין בו דבר לדבר שכל הפוסקים דימו זה לריאה ולמדין הימנה ולא כמ"ש מעכ"ת שהלכות עקורות הן והיכא דתיקון תיקון ולא מצינו לשון תקנה בזה בדברי הגאונים ז"ל:

וגם מד' הר"נ ז"ל גבי בית הרחם אין בו משים ריסוק כו' שהביא מעכ"ת ג"כ מוכיחין כן שכ' דאשמעינן דרב נחמן שאין זה מיעוט המצוי לחוש לו עכ"פ בשהיית מע"לע ש"מ שאלו הי' כן היה חובה להשהותו מן הדין אף שלא עשו חכמים תקנה בדבר ובא ר"נ להודיענו שאינו מצוי ואין חוששין לו כלל וזה ברור:

שוב עיינתי ברש"י ז"ל וראיתי שאין הכרח כלל שיסבור שאין צריך לבדוק אחר התולעים אם הן מצויים ומה שפי' שידוע שהתליעו היינו לפי שהוא ז"ל מפרש לה לענין ספק אם התליעו בתלוש או במחובר וכיון שחי לאחר י"ב חדש ודאי התליע בתלוש כמבואר בדבריו ז"ל ונראה ברור שדעתו ז"ל דכל בריה שאין בה עצם אין חי יב"ח אלא מת אבל לא כעפרא בעלמא כמ"ש הפוסקי' כלם רק ס"ל שאין חי לכן הוכרח לפרש שאנו רואין אותן עתה חיין ולהכי שרי דודאי בתלוש נבראו אבל בסתם בדבר שדרכן להתליע במחובר לא מהני יב"ח דדלמא באמת כבר מתו ועדיין קיימין דלא ס"ל הך סברא שאין קיימין כלל לכן הוכרח לפרש בידוע ורואין שחיין עדיין אבל הא ודאי גם רש"י ז"ל יסבור שצריך לבדוק בדבר שדרכו בכך ולפי"ז יש לתרץ מה שהק' הראשונים לדבריו מ"ש תמרי דנקט ולפי מ"ש מיושב דשארי פירות שנמצאו מתולעין לזמן מרובה אין לאוסרן כי יש לתלות בהמשך הזמן בהיותן בכלי נתהוו התולעים ולא במחובר רק מרבוי הזמן הבאיש והרים תולעים רק תמרים שדרכן להתליע גם במחובר אז אסור מספק כל זמן שלא שהו יב"ח שיש לומר שמא במחובר התליעו רק לאחר יב"ח נתברר התירן וזה נכון לענ"ד וד' הפוסקים שכתבו משם רש"י ז"ל שא"צ לבדוק צ"ע בעיני:

ולכאורה משמע שגם דעת רי"ף ז"ל כד' רש"י ז"ל שכ' על הא דהני תמרי כו' לבתר יב"ח שריין וז"ל דהנך דמשתכחי לאחר יב"ח השתא איתילידו ולא מהנך דאיתליעו באיבייהי משמע לכאורה דמפרש לה על הני הנמצאים ואין ידוע אימת נולדו דלאחר יב"ח מותרין דודאי בתלוש נולדו אבל תוך יב"ח אסורות אבל לד' הרא"ש ורשב"א ור"נ א"צ לפרש כן רק בסתמא הם אסורים תוך יב"ח בלא בדיקה ולאחר יב"ח מותרין ולשון הרי"ף מורה דמיירי שוודאי יש בהן עתה תולעים ואפשר לדחות, וע' בגמ' שסמכו ענין זה למה שאמרו טריפה אינה חי' יב"ח ועלה קאי נמי כל בריה שאין בה עצם כו' ולבתר הכי נמי קאמ' לית דידבי בר שתא כו' ודו"ק ונ"ז לשיטתם אבל כל הפוסקי' דעתם שאין מתקיי' כלל והוי כעפרא בעלמא לכן פירשו הסוגיא על סתם כמש"ל וע"ע תוס' ד"ה הני תמרי כו' מ"ש שם וברשב"ם פ' ע"פ גבי האי קפא כו' כ' שהקפא מותר מבריית' דתרומות עי"ש ש"מ דקשי' ליה כיון דחוששין לסכנה איך מותר באכילה לכן כ' דמותר והוא בשיטת הפוסקים דלא כשמואל ולא ס"ל החילוק בין סכנתא כו' ולדידי' צ"ל דבאמת לשמואל צריך לבדוק החסא מתוכו מפני הקפא ואז א"צ לשקעו בחרוסת מפני הקפא כיון שאין בו קפא רק לדעתו ז"ל אנן קיי"ל דלא כשמואל ואין להאריך עוד בזה שלא לעניננו:

וגם מדין בדיקת הסכין לאחר שחיטה שהסכימו בו כל הגאונים והפוסקים ראשונים מלבד הרז"ה והרא"ה ז"ל מבואר כן שיש לסכין חזקת כשרות וגם רובא שרוב סכינין אין נפגמין מחמת שחיטה והחוש מוכיח שאל"כ היו נמצאים תמיד הרבה מתנבלים בשחיטה לרב הונא דקי"ל כוותי' וזה מעשים בכל יום ולכן בדליתי' קמן סומכין על חזקתו להתיר אף שנשחטו כמה בהמות זאח"ז כמבואר בפוסקים ואפ"ה בדאיתי' קמן צריך בדיקה ואף שכשימצא פגום אכתי רק ספק הוי שמא בעור נפגמה דהא רב חשדא מכשר לה ותלי בעצם המפרקת דעצם יותר פוגם מעור כמבואר בגמרא ורב הונא מחמיר אבל לא לשווי' ודאי נבילה וכ"כ כל הפוסקים דהוי ספק נבילה ובטעמא דרב חסדא כ' תוס' ורשב"א דהוי ס"ס שמא נשחט שלא כנגד הפגום עי"ש ורב הונא לא חייש ליה ולענ"ד היה נראה לתת עוד טעם אחר דאף אם בעור נפגם אינה ודאי נבילה רק אם נגמר רוב הסימן נגד הפגום אז הוי ודאי נבילה אבל במיעוט של ושט אכתי לא הוי רק טריפה דנקובת הושט טריפה הוי לדעת ר"ת ז"ל וכן מבואר בס' המכריע לרבינו ישעיה הזקן מטראני דדווקא פסוקת הגרגרת הוי נבילה ולא נקובת הושט והא דא' יש מהן כו' קאי על פסוקת הגרגרת וזוהי דעת ר"ת ז"ל בעי' דשהה במיעוט סימנין דקאי אמיעוט קמא דושט ומשום דאכתי לא הוי רק טריפה מבעי' לי' אי שייך ביה שהיי' לפסול השחיטה או לא ולכן כתב דבעוף לא משכחת שהייה ודאית לבעיא זו:

ומצאתי מבואר כן בתוספתא דחולין שחט מיעוט וושט ושהה כדי שחיטה וגמר פסולה ושחיטה מטהרתה עיי"ש הרי להדיא דאף דס"ל לתוספתא זו דשהיי' פסולה במיעוט קמא דושט אפ"ה שחיטה מטהרתו מידי נבילה והיינו ע"כ משום דנקובת הושט אינה רק טריפה משא"כ פסוקת הקנה הוי נבילה. לכן השהייה בנתיים עושה נבילה וזה מבואר כדעת ר"ת ז"ל ותימא על הרמב"ם ורשב"א שכ' בפשיטות דנקובת הושט הוי נבילה והאיך העצימו עין מהתוספתא ובפרט שהביאו אותה התוס' והרא"ש להקשות על ד' ר"ת ז"ל ופי' בבעי' דמיעוט סימנים דתפשוט לי' מהתוספתא דקתני פסולה וצ"ע וכן משמע פשטא דגמ' גבי מנין לבדיק' סכין מ"הת ומק' פשיטא כיון דכי נקוב טריפה כו' משמע לכאורה רק טריפה ואם כן לענין איסור נבילה הוי ספק ספיקא גמורה ספק בעצם נפגם ואם תמצא לומר בעור נפגם שמא לא נגמר רובו של סימן בפיסול ואף דאכתי גם במיעוט וושט טריפה הוי לענין איסור טריפה ודאי אזדא לה חזקת בהמה בחיי' ובספק טריפה תלינן בלאחר שחיטה דהא תלינן בזאב ובפרט דאיכא חזקת סכין ולהכי מכשר רב חסדא דלענין פסול שחיטה הוי ס"ס גמור וכמש"ל ולכן לחד לישנא בגמ' מכשר לכולהו ותלי במפרקת דאחרונה אף שנגע גם בקמייתא ואין כאן סברא דעצם ודאי פוגם כו' ומ"ש התוס' שבראשונות הוא נזהר כו' לכאורה הוא דוחק גדול ולפמ"ש א"צ לזה ואז מיירי אף בסכין קטנה שאין בה ב' צווארים דלא שייך ס"ס שכ' תוס' ועיין רשב"א ואפ"ה רב הונא פוסל כשמעתי' דבהמה בחיי' בחזקת אסור עומדת עד שיודע לך כו' וכיון שנמצא פגום אין ידוע במה נשחטה ואין ס"ם מועיל נגד חזקה זו וא"כ נהי דמחמרינן היכי תיסק אדעתי' לשוויי' ודאי נבילה נגד הס"ס לשיטה זו א"ו הוי רק ספק נבילה ואפ"ה צריך בדיקה לכתחלה להוציאו מידי ס' איסור שאינו עתיד להתברר ואיכא רובא וחזקה וס"ס להתירא וכולן אין מוציאין אותנו מידי חיוב בדיקה בדאיתי' קמן לברר האיסור וע' ברא"ש ז"ל שכ' דלא שכיח זה שיופגם בעור כו' ואפ"ה לכתחלה בעי בדיקה והרשב"א והר"נ ז"ל והרמב"ן ז"ל מדמין לה לבדיקת ריאה עיין תה"א ובמשמרת הבית שכ' שלא נהיה כמעלימים כו' ולא חילקו בין ודאי איסור לספק איסור:

וראיתי בספר פר"מג סי' ל"ג גבי נקובת הושט שתמה מאין הוציאו הפוסקי' דנקובת הושט נבילה דלמא הגמ' קאי אפסיק' הגרגרת גם מתמה על המרש"א בבכורות שכ' בפשיטות דלא הוי נבילה והוא נגד הפוסקים ולפמ"ש ד' מהרש"א נכונים דהא התוס' הביאו בחולין פי' ר"ת ז"ל בהך דשהה במיעוט סימנים דקאי אמיעוט קמא וע"כ משום דלא הוי רק מעשה טריפה וכמ"ש הרא"ש ז"ל שם בפירוש לדברי ר"ת ז"ל ולא סתרו את דינו ש"מ דהכי ס"ל וגם הרא"ש ז"ל שלא סתר דברי ר"ת אלו מ' ג"כ דהכי ס"ל רק כ' שדוחק לפרש כן ואלו הוי סבר דהוי נבילה הלא אין מקום לפרש כן ושפתי מהרש"א ז"ל ברור מללו לדעת התוס' ז"ל והתוספתא מסייע להו וגם מהרב פרי מגדים נעלמה תוספתא הנ"ל רק בטוב שכלו עמד על הדקדו' בזה ומאוד נפלאתי שלא הרגישו הראשוני' בד' ר"ת והרא"ש ור"י הזקן וכמדומה שגם הסמ"ג כתב כד' ר"ת ז"ל ואיך החליטו הם בפשיטות להיפך גם בפתיחתו להל' שחיטה דבריו שם בבעיא דשהה במיעוט סימנים אינם ברורים ודו"ק:

ואולם אף לד' הרמב"ם ודעימי' דנקובת הוושט נבילה הוי אפ"ה נמצא פגום אחר שחיטה לא הוי רק ספק נבילה דאכתי איכא חזקת סכין נגד חזקת בהמה בחיי' וכ"ש היכא דאיכא למיתלי יותר בעצם וכמ"ש הש"ך בסי' י"ח בשם הרמב"ם גופי' וכל הפוסקים ואף שלכאורה היה מקום לומר דהוי ודאי איסור דדמי למקוה שנמדד ונמצא חסר דדינא דמטמאינן כל הטהרות למפרע אף ברה"ר לת"ק דר"ש וע"כ דהוי ודאי טומאה דספק טומאה ברה"ר טהור וכמבואר בש"ס דנדה בפ"ק ושילהי קידושין דרמינן חבית אמקוה מ"ש חבית ספק ומקוה ודאי ומשנינן מאן תנא חבית ר"ש היא כו' עיי"ש משמע דלרבנן גם בחבית מחזיקין בחומץ ודאי למפרע ואינה תרומה כלל וה"נ הו"ל הכא לאחזוקי בוודאי פגום בעור ומשום דאיכא תרתי לריעותא. והנה לפי מ"ש תוס' בד"ה סכין איתרעי שהק' מהך דמקוה לרב חסדא ותירצו בתי' קמא דגבי מקוה שייך למימר חסר ואתאי כו' כמבואר בנדה פ"ק שם לפי"ז גם לדידן יש לחלק כן דלכן שם הוי ודאי משום דהוי תרתי לריעותא משום חסר ואתאי משא"כ בסכין הוי ספק:

וראיתי שכ"כ הפ"מג ריש סי' י"ח ע"ש. אבל האמת יורה דרכו דלהרמב"ם א"צ לכל זה שהוא ז"ל פסק גבי תרומה דחביות דהוי ספק ותרומה ויחזור ויתרום וכסתם משנה דתרומות דהוי ספק גמור מה"ת דהא תנן שם הראשונה אינה מדמעת בפ"ע וכן השני' הרי להדי' דשתי החזקות שקולות הן דאי נימא מן התורה אזלינן בתר חזקת טבל משום תרתי לריעותא למה אין השניה מדמעת הא היא תרומה ודאית מה"ת א"ו ס' שקול הוא ואפ"ה פסק הרמב"ם גבי מקוה כרבי דאף בר"הר טמא וכבר הק' כן הרשב"א בנדה וכל המפרשים על הרמב"ם שדבריו סותרים זא"ז דבתרומ' פסק כר"ש ובמקוה כרבנן והעלו בצ"ע ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דהנה בנדה פ"ק בפלוגתא דר"ש ורבנן אמר ושניהם לא למדוה אלא מסוטה כו' והדר קאמר ואבע"א במילף סוף טומאה מתחלת טומאה קא מפלגי רבנן סברי לא ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה ור"ש סבר ילפינן ולכן בר"הר טהור אף בסוף טומאה ורבנן סברי לא ילפינן מסוטה לטהר בר"הר רק תחלת טומאה דסוטה תחלת טומאה הוא אבל סוף טומאה לטהר ממנה אף בר"הר ספיקו טמא:

והנה להך שינוי' בתרא נראה ברור שאין הכרח כלל דרבנן חשבי לה כודאי מדמטמאי בר"הר דלאו משום האי טעמא הוא רק משום דלא גמרינן מסוטה לטהר בר"הר בספק שהוא סוף טומאה ולכן לא מפלגינן בין רה"ר לר"הי אבל אכתי רק ספק הוא ולא ודאי ומאי דאמרינן מתחלה מ"ש גבי מקוה ודאי כו' היינו לשינוי' קמא דרבנן דמטמאי מסוטה גמרי לה דבר"הי משווינן לה כוודאי וה"נ במקוה אף בר"הר כיון דאיכא תרתי לריעותא הוי כודאי כמו ר"הי דסוטה ועיין בתוס' ורשב"א ודו"ק אבל לשינויי' בתרא א"צ לכל זה ורבנן לא גמרי מסוטה כלל לסוף טומאה וספיקא לחומרא בכל דוכתא והא דשורפין התרומה לאו משום דודאי הוא דכמה ספיקות יש ששורפים התרומה עליהן כמבואר בש"ס ועיי' רשב"א מה שהק' מה חידש בשינויי' בתרא ע"ש וידוע שדרך הגאונים לפסוק בכל מקום כלישנא בתרא ובפרט כאבע"א פוסקים בכ"מ וזו דרך הגאונים רי"ף ורמב"ם כידוע לרגיל בדבריהם לכן גם כאן פסק הרמב"ם כהך אבע"א וגבי מקוה לא הוי רק ספק ולא צריך לאוקמא סתם משנה דתרומות כר"ש ודלא כהלכתא אלא אתי' כת"ק והכא והתם הוי ספיקא וזו שיטה נכונה מאוד לענ"ד שלא להוציא המשנה דתרומות מהלכה דהלכה כסתם משנה וגם ר"י וריב"ל איפלגו עלה בהך דכל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק אי קאי על ג' ראשונים או האחרונים ולמאי דמוקמינן כר"ש הרי דסברי ר"י וריב"ל שלא אליבא דהלכתא דלרבנן הוי ודאי חומץ למפרע עד שידע בודאי שהיה יין אבל לדעת הרמב"ם עלו דבריהם להלכה:

ויש לי להביא ראיות נכוחות לדעה זו של הרמב"ם ז"ל דהנה בגיטין פ' כל הגט במשנה המניח פירות להיות מפריש עליהן כו' בחזקת שהן קיימין מצאן שאבדו חושש מעל"ע ד' ר' אליעזר וא' ב"ק חלוקין עליו חבריו על ר' אליעזר ומקשה פשיטא דחלוקין ומשני מ"ד כי תנן נמי טמאין למפרע מעל"ע כו' וקמ"ל דמטמאין כל הטהרות עד שעת מדידת המקוה בהכשר ואס"ד דה אדמטמאי רבנן בר"הר היינו משום דודאי משוי לה משום תרתי לריעותא היכי תיסק אדעתין דהאי למפרע מעל"ע הוא דכיון דרק מעל"ע ע"כ ספיקא בעלמא ומדרבנן הוא דמה"ת אין לחלק דאטו ימים מודיעים שלא נחסר קודם וע"כ טעמא משום דמה"ת אית לן למיזל בתר חזקה שהיו קיימי' עד עתה וכן גבי מקוה בחזקת שלם רק מדרבנן צריך לחוש מעל"ע כמו שחששו גבי מעל"ע שבנדה ומדרבנן וכן דייק לישנא דר"א ה"ז חושש מעל"ע מ' חששא בעלמא וע"כ להך ס"ד גם גבי מקוה הכי הוא ואפ"ה מטמאינן אף ברה"ר והיינו משום דאחמור רבנן גבי סוף טומאה לטמא אף ברה"ר וא"כ אף לפי האמת דהם חלוקין על ר"א וטמא למפרע עד שעת בדיקה לאו משום דודאי משוינן לה רק דהוי ס' שקול וסוף טומאה לא גמרינן מסוטה לטהר ברה"ר וזה ברור ומינה מוכח ג"כ דאין חילוק בין היכא דאיכא למימר חסר ואתאי להיכא דליכא למימר הכי דהא גבי פירות שנאבדו או נגנבו ליכא למימר הכי דאי נגנבו הכל בפעם אחד ואפ"ה מדמינן לה למקוה כו' ועוד ראיה ברורה מסוגיא דעירובין פ' בכל מערבין דרמי דר' יוסי דאמר ספק עירוב כשר אהא דאר"י גבי טמא שטבל ס' טבל בארבעים סאה כו' דאף בטומאה דרבנן ס' טמא עיי"ש ואמר רבא ה"ט דר' יוסי דהעמד טמא על חזקתו ופריך אדרב' העמד מקוה על חזקתה ומשני במקוה שלא נמדד ופירש"י שלא היה לה חזקת שלם מ' דכל שהיה לה חזקת שלם שני החזקות שקילין הן ובדרבנן טהור וא"א דבשל תורה הוי ודאי טמא ולא ספק משום חסר ואתאי ותרתי לריעותא מאי מקשה אדרבה כו' הא חזקת טומאה עדיפא ומשוי לה ודאי אבל בעירוב אף שיהיה לו חזקת תחום ביתו הוי ס' שקול דהא כשנשרף העירוב ליכא למימר חסר ואתאי או כשנטמא א"ו ס"ל לגמרא דאין לחלק כלל ואידי ואידי ספיקא הוי ולקולא רק במקוה שלא נמדד מתחלתו ואין לו חזקה ובריטב"א עירו בין כתב שיש לפרש שלא נמדד מזמן דאיכא למימר חסר ואתאי כו' ולישנא שלא נמדד כו' ודאי משמע כד' רש"י ז"ל ועוד דאטו שיעור ניתן לדבר כמה ישהא בין מציאתו שלם למציאתו חסר שנוכל לומר חסר ואתאי ובפחות מזה לא נוכל לומר כן ופשטא דתלמודא דנדה משמע שלעולם יש לומר כן בדבר שאינו רגיל לחסר בפעם א' אבל לפמ"ש בדעת רמב"ם ז"ל ד' רש"י נכונים מאוד דכל שהיה לו חזקת שלם בדרבנן ס' להקל ובשל תורה להחמיר ושוב מצאתי כדברי במשנה למלך שתירץ ג"כ בהדיא דלהך ואבע"א כו' אין צורך כלל לומר דלרבנן הוי ודאי רק דהוי ספק ומשום דלא גמרי סוף טומאה מסוטה וטמא אף ברה"ר וששתי ע"ז כמש"ר וזו דעת רמב"ם ז"ל בבירור:

עוד ראיה ברורה אביא מסוגיא דקדושין פ' האומר דמייתי ברייתא דר"ש מעשה במגורה של דרסקית ביבנה שהיתה בחזקת שלימה ומדדו ונמצאת חסירה כל טהרות כו' היו ר' טרפון מטהר ור"ע מטמא א"ר טרפון מקוה זה בחזקת שלימה כו' א"ר עקיבא אדם זה בחזקת טמא כו' אל תטהרנו מספק א"ר טרפון משל לעומד ומקריב כו' ונמצא שהוא בן גרושה כו' שעבודתו כשירה אר"ע משל לעומד כו' ונודע שהוא בעל מום שעבודתו פסולה כו' ע"ש מבואר להדיא שנחלקו בתר איזה חזקה נלך אם אחר חזקת המקוה או אחר חזקת האדם ורבי טרפון טיהר לגמרי ור"ע אזיל לחומרא ואי נימא דמשום תרתי לרעותא וחסר ואתאי אין כאן ספק כלל רק חזקת טומאה במה נחלקו ולמה טיהר ר"ט ואף שברייתא זו היא דעת ר"ש אטו רבנן מכחשי ליה ח"ו שלא כך היה מעשה ולא טהר ר"ט מעולם חלילה ובמעשה לא ימצא חולק רק רבנן סברי כשטימא ר"ע טימא אף בר"הר ור"ש ס' דווקא ברה"י כמו תחלת טומאה ודעת ר"ט היתה שיש לילך אחר חזקת המקוה שבה נולד הספק ולאחר חזקתה לך וזו דעת ר"א בגיטין מצאו שאבדו חושש מעל"ע ולא אזיל בתר חזקת טבל כ"א אחר חזקת הדבר שבו נולד הספק שעליו אנו דנין ור"ע ס' שיש לילך אחר חזקת הדבר שנשאלין עליו אם טמא כו' או אם מתוקן כו':

וראיתי בע"ה להאריך קצת בזה שיש לחדש דברים דהנה משל דר"ט מבן גרושה כו' ומשל דר"ע מבעל מום כו' לכאורה אין להם שייכות כלל לעיקר מחלקותם דעיקר פלוגתייהו הוא בס' חסר והמשל שלהם הוא בידוע שהיה חסר בשעת טבילה כמו שהק' תוס' וכל המפרשים ומה שתירץ בתוספת דבתרתי פליגי כו' עדיין ק' היכן הוזכר בדבריהם זו המחלוקת כשידוע שהיה חסר קודם וטבל ועבד עבודה כו' עד שישא ר"ט עליו המשל הזה הא אין רמז כלל לזה ועוד כשנצחו ר"ע והודה ר"ט למה הודה על המחלוקת הראשונה בס' חסר הא אין זה מוכח ממה שמדמה ר"ע לבעל מום כו' דהוא בודאי חסר אבל ספק מנלן ולמה הדר ממאי דסבר מעיקרא דאזלינן בתר חזקת מקוה:

והיה נראה לכאורה דבאמת מחלוקת אחת היא והא בהא תלי' דהנה יש לדקדק דר"ט א' מקוה זו בחזקת שלם עומדת כו' ור"ע השיב אדם זה כו' למה לא א' סתם טמא זה בחזקת טומאה כו' דהוי קאי בין אאדם בין כלים שהטבילו בתוכה מ"ש דנקט אדם לחוד ונראה לתרץ דבאמת גבי כלים הוי שייך טפי למיזל בתר חזקת מקוה לטהר אי משום דעיקר שיעור המקוה לגבי כלים להצריך מ' סאה הוא לאו דאורייתא דמה"ת סגי ברביעית רק רבנן בטלו רביעית דמקוה כידוע בש"ס בנדה ופסחים פ"ק דחזו להטביל מחטין כו' ויש להקל בספקן ועוד דגבי כלים עיקר מה שאנו דנין לטהר הכלי או לטמאו אין בו נ"מ מצד הכלי עצמו כשאין בו חובת טבילה אם ירצה שלא להשתמש בו רק אם רוצה להשתמש בו אנו דנין אם הטהרות מיטמאין מחמת הכלי או לא וא"כ הרי נוסף כאן גם חזקת טהרה מהטהרות להקל וא"א לבא לפנינו חזקת טומאת הכלי בלי שיהא נגדה חזקת טהרת הטהרות המוכנים להשתמש בה כי לא עליו לבד אנו דנין כ"א בהשתמש בה טהרות כי גם אין מצוה להטביל אותה אם טמאה מבלי שישתמש בה וא"כ טפי אית למיזל בתר חזקת מקוה לטהר הכלים שגם חזקת הטהרות מסייע לזה משא"כ גבי טבילת אדם הרי האדם עצמו עליו צריכין לדון אם הוא טמא או טהור כ"א טמא הוא הרי מוזהר ממקדש וקדשיו ותרומה בטומאת הגוף ולא משום התרומה והקדשים עצמן לשנאמר לצרף טהרתן ולהעמידן על חזקתן רק משום איסורא דרביע עליה ואין כאן חזקה אחרת המנגדת לחזקת גופו הטמא ומזה הכריח ר"ע אדם זה כו' אל תטהרנו מספק כיון שמתחלה אנו צריכין לדון על טומאת האדם עצמו מבלי שיצטרף עמו חזקה אחרת ומההכרח להעמידו בחזקת טומאתו שלא ליכנס למקדש ושלא לאכול תרומה וקדשים וא"כ ממילא הטמא בטומאתו גם לענין טומאת הטהרות הנוגעים בו כי אין טומאה לחצאין וכיון שהוא טמא ודאי קרינן בי' והבשר אשר יגע בכל טמא כו' שהרי טמא ודאי הוא עיין בסוטה דדרשינן הכי טמא ודאי כו' רק כאן לפי שחזקת המקוה עומדת נגד חזקת גברא משוינן ליה ספק טומאה לכל חד כדאית ליה כמש"ל משא"כ בכלים תחלת דיניו שאנו דנין אם הכלי טמא הוא רק לענין טומאת טהרות הנוגעים בו ולא לענין טומא' עצמו עצמו כי אין מצוה הנוהגת בגופו מבלי צירוף חזקת הטהרות ולא אלים לן כולי האי חזקת טומאת הכלי כיון שמנגדתה חזקת הטהרות ולכן הביא ר"ע עיקר דבריו על האדם רק בהכרח כיון שמטמאין למפרע אדם הטובל ה"ה גם הכלים הטובלים טמאות הן כי אין לחלק ביניהן דמיחזי כי חוכא כו' וזה חילוק נכון ומבואר למבין בסברא:

ולזה השיב ר"ט משל לעומד כו' ומזה מוכח שגם העובד עבודה ונמצא אח"כ שהי' טמא עבודתו כשירה וע"כ דאף שנמצא טמא ודאי למפרע אין קרבנותיו ועבודותיו טמאין למפרע מגזירת הכתוב כמו בן גרושה כו' ולא איתרע רק מכאן ולהבא הוא נפסל וא"כ הרי נפסקה חזקת טומאתו של האדם הלזה שהרי גם אם בוודאי הי' חסר קודם העבוד' שעבד כשירה היתה וגם תרומה שאכל הכהן דג"כ מיקריי' עבודה מקרא דעבוד מתנה אתן את כהונתכם כו' ור"ט גופיה אמר עבודה עבדתי כשאכל תרומה כמבואר בפסחים וע"כ צריך לומר טהור היה באותה שעה כיון שהי' עומד בחזק' טהור אף שטעו' הי' התורה התירתו ואין טומאתו עתה רק מכאן ולהבא אבל חזקת טומאה פסקה משעה שטבל והוחזק לטהרה וכיון שנפסקה חזקתו הרי עתה בס' חסר מפרש לילך אחר חזקת המקוה שהיא ברורה שגם האדם בחזקת טהור הוא עד עתה שיוודע ולא למפרע ומספק לא נטמאנו מכאן ולהבא ודו"ק היטיב כי סבר' ברור' ואמיתי' היא וזו היא לענ"ד תשובת ר"ט לר"ע ור"ע השיב משל לעומד ומקריב ונודע שהוא בעל מום שעבודתו פסול ה"ה אם היה ידוע שהוא טמא טמאין למפרע כל עבודותיו וכל התרומ' והקדשי' שאכל והוא עומד בחזקת טומאה לכל דבר למפרע וא"כ ה"נ בספק הזה יש לנו להעמידו על חזקת טומאתו שלא נפסק חזקתו מעולם ודנו על זה אם יש לדמו' טמא שעבד לבן גרושה או לבעל מום שעבד והודה ר"ט שיש לדמותו לבע"מ מפני שפסולו ביחיד כו' וא"כ הרי פסולו למפרע אם היה ידוע שהיה חסר וא"כ ה"ה בספק חסר חזקת טומאתו קיימת ויש לילך אחריה ועמדה דעת ר"ע גבי טומאת אדם וה"ה לכלים שא"א לחלק ביניהם אף דגבי כלים לא שייך כ"כ הכרעת ר"ע מפני חזקת הטהרות כו' ובאמת חדא מחלוקת הוא והא בהא תליא:

והנה חילוקו של בין דבר שפסולו ביחיד לדבר שפסולו בשנים לכאורה הטעם שדבר שפסולו דוקא בשנים אבל אחד אין נאמן לפוסלו חזקת כשרות שלו אלימא טובא ואף שנודע אח"כ שפסול הוא הכשירתו תורה למפרע כיון שהיה לו חזקה גדולה משא"כ דבר שאין צריך שנים לפוסלו קילא חזקתו וכשנמצא פסול פסלינן למפרע והנה למאן דמפיק שם בקדושין הכשר דבן גרושה כו' מקרא דאל הכהן אשר יהי' בימים ההם כו' משמע דלכל מילי הוא כהן שלם עד זמן שנפסל ולא לענין עבודה דוקא ונראה דהיינו כמ"ד במס' מכות גבי רוצח שגלה ונמצא כה"ג בן גרושה כו' דמתה כהונה וחוזר לעירו דכהן היה באותה שעה וה"ה טומאה לר"ט ס"ל דטהור היה באותה שעה אבל מאן דמפיק לה מקרא דברך ד' חילו ופועל כו' י"ל דווקא עבודה וה"ה אכילת תרומה לר"ט דס"ל דמיקריי' עבודה אבל לכל מילי אפשר דלא וזו דעת מ"ד במס' מכות דבטלה כהונה ומחלק שם בין עבודה לשאר מילי ומהך קרא דברך כו' אבל למאן דדרש אל הכהן כו' ליכא לפלוגי:

שוב האיר הש"י עיני ומצאתי מבואר בירושלמי פ"ח דתרומות על משנה דהיה עומד ומקריב כו' ונודע שהוא בן גרושה כו' סוגיא ארוכה שם בדבר זה ומבוארין שם כל דבריו אלה ומחלוקת ר' יוחנן בשם ר' ינאי עם רב אם דווקא לעבודה או לכל דבר ובדרשא דהני קראי שכ' לעיל גם בש"ס דילן בקדושין מייתי כן בשם ר' ינאי אל הכהן כו' כמו בירושלמי ולכאורה הלכה כר"י ור' ינאי נגד רב גם שואל שם לענין חזרת הרוצח ומייתי לה מהך בריית' דמקוה שנמדד כו' ממחלוקת ר"ע ור"ט שא"ל ר"ע בן גרושה פסולו בב"ד ודייק מינה שעד שיפסל בב"ד עבודותיו כשרים ואיתא שם הדא אמרה פסול משפחה שייך ב"ד ע"ש ומשמע להדי' שמפרשים כמ"ש שעיקר מחלקותם אם יש לטמאות למפרע:

עוד מבואר שם דהך דמקוה רק ספק טומאה הוי דהא דייק שם מינה דספק בעל מום עבודתו פסולה ממה שדימה ר"ט לבן גרושה הא אם דומה לבעל מום טמא ומקוה לאו ספק הוא וכו' והוא הדין ספק בעל מום פסולה ויש שם טעות סופר דאמר ספק בעל מום עבודתו כשירה וזה אינו דהא ממקוה מוכח להיפוך ודו"ק על כל פנים מבואר דמקוה ספק הוא וזה מבואר כמ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל והוא מוכרח גם מש"ס דילן כמש"ל ודברי הירושלמי הלז המה אור לנתיבתינו וכן מבואר עוד מדברי הירושלמי גיטין סוף פרק כל הגט דפסק הלכה כריב"ל בהך דכל ג' ימים הראשונים ודאי יין וכו' הרי בהדיא דהך מחלוקת דר"י וריב"ל להלכה אתמר ולא אליבא דר"ש לעיל וזה בבירור כדעת רמב"ם ז"ל וע"פ דברינו לעיל בחילוק שבין טבילת אדם לכלים דבאדם אנו דנין על האדם עצמו ואין משגיחין לחזקת טהרות הנוגעות בו ועפי"ז יתורץ קושית תוס' בחולין פ"ק דדייק מנא הא מילתא דאמרו רבנן אוקי מילתא אחזקה ודייק מבית המנוגע ודילמא אדנפיק בציר לי' שיעורא כו' והקשו תוס' שם היכא דאשתכחו חסר לאחר ז' הא דמיא למקוה שנמצא חסר דשבקינן לחזקת מקוה משום חזקת טומאה דגברא והרי חסר לפניך והכא נמי האדם הנכנס לתוכה יש לו חזקת טהרה והרי חסר לפניך ודלמא חסר מעיקרא ולמה יטמא הנכנס לבית ומביא קרבן והניחו בקושיא ולפמ"ש לא קשיא מידי דכיון דאנו צריכין לדון על הבית עצמו אם טמא או טהור לעשות בו תורת הבית המנוגע לנתוש ולנתוץ וככל התורה הכתובה בו והרי אנו צריכין לטמאותו בעצמו שהרי יש לו חזקת נגע ואין חזקה מנגדת לגבי הבית עצמו וכיון שטמאו הכהן הרי הבא אל הבית ממילא קרינן ליה והבא אל הבית כו' ואין משגיחין על חזקת טהרתו שהרי לא עליו אנו דנין מתחילה רק על הבית עצמו וטמא הוא ומטמא כל הבא לתוכו ממילא משא"כ במקוה שנימדד עיקר חזקת טהרות המקוה אינו אלא רק לטהר הטמאים הטובלים בו ולהכי אזיל ר"ע בתר חזקת הטמא ואדם זה כו' ולא דמיא כלל למקוה עפ"י סברא זו ודוק היטיב כי סברא ברורה וישרה היא ומתור' קושית תו' ועוד יתורצו כמה קושיות שהקשו מפרשים בעניני' אלו המעיין ימצא ובפ' האומר גבי ינאי המלך ויבוקש הדבר ולא נמצא ומקשה אלימא דתרי אמרי אשתבאי כו' מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ופירש"י דליכא למימר אוקי תרי להדי תרי ואוקי אחזקתיה כיון שאמו אינה לפנינו כו' וינאי לא היה לו חזקת כשרות שעל תחלת לידתו דנין והתוס' הקשו שהרי אמר רב כהנא בכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה. ולענ"ד רש"י ז"ל במתק לשונו תירץ זה דבאמת אם האם היתה לפנינו בחיים היינו צריכין להכשיר אותה שהרי יש לה חזקת כשרות ממילא גם הבת מותרת מפני חזקת האם כיון שהאם כשירה ממילא גם הבת כשירה מצידה אבל כשהאם כבר אינה ומתה כאמו של ינאי המלך וא"כ אין תחילת דינינו על האם שהרי אינה ותחילת שאנו דנין על ינאי והרי אין לו חזקת כשרות שתחלתו בפסול וחזקת אמו אין מועיל לו כל שלא טהרתו האם וזה ברור מדוקדק בלשון רש"י ז"ל הקצר והכל עולה לסגנון א' דהכל הולך אל תחלת מה שדנין עליו ולא אל מה שנימשך אח"כ עולה ודוק וע' עוד ברש"י ז"ל כתובות פ"ב גבי מעלין לכהונה ע"פ ע"א דאמר שם אנן אחתינן ואנן אסקינן כו' ופיר"שי אוקי תרי להדי תרי ואוקי בחזקתו שהעלוהו ע"פ ע"א כו' ולכאורה קשה איזו חזקה כיון שבטעות היה מה שהעלוהו ולפי המבואר לעיל ניחא דגבי פסול בן גרושה אינו נפסל רק מכאן ואילך ולא למפרע וכהן היה באותה שעה וא"כ הרי יש לו חזקת כשרות ואין יוצא עד שיפסל בב"ד כמ"ש הירושלמי ובתרי ותרי אין פוסלין אותו אבל חזקת האם אין לומר שם שהרי העדים אומרי' שהיתה גרושה ואיזו חזקה יש בה ועוד שהרי אינה לפנינו וכמש"ל וע' תוס' שם שהקשו ג"כ כמו שהק' בקידושין והאריכו בזה ולענ"ד רש"י ז"ל תי' הכל בקיצור הארכנו קצת בזה שלא לענינינו כי לענ"ד דברים נכונים המה היוצא מכ"ז להוכיח בבירור שהעיקר כדעת הרמב"ם ז"ל דכל היכא דאיכא תרי חזקה דסתרי להדדי כגון חביות ומקוה וסכין שנמצא פגום אחר שחיטה כולהו הוי ספק שקול ולא ודאי איסור והראינו פנים לזה מכמה סוגיות בע"ה ומבואר כן בירושלמי ואין חילוק בין היכא דאיכא למימר חסר ואתאי או לא הכל חדא ספיקא היא ואין תרתי לריעותא עושה אותו ודאי כלל וכסתם משנה דתרומו' דמשווי' לי' ס' דאו' כמש"ל וזו דעת האיב"עא שבגמרא דנדה ודעת ר"י וריב"ל וירושלמי דס"פ כל הגט בשם כל רבנין דעלין לבי מדרשא ע"ש אף שלא נראה כן מדעת תוס' דעירובין ומדברי רשב"א ומפרשים ראיות מכריעות ואעפ"כ הנה מבואר בש"ס דרב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא ואילולי שהוא צריך בדיקה בסוף כל השחיטה לא הוי מצריכין ליה בדיקה בין כל חדא כיון דליכא למיתי לידי ספיקא כיון שלא יבדקנו לבסוף וכולן יהא כשרין אלא ודאי שצריך לבודקו בסוף ואם ימצאו פגום יאסרו כולן ולזאת מצריך רב כהנא בדיקה בין כל חדא לאכשורי קמייתא לרב הונא מפני ההפסד ולכן פסקו כל הגאונים והפוסקים הראשונים שצריך לבדוק אחר השחיטה הסכין ואף שהר"זה ז"ל כתב שאין ראיה מהגמרא רק אחר שחיטות כמה בהמות דנגע במפרקת דכל חדא ע"כ גם לדידן אין עצם המפרקת מצוי כ"כ לפגום שהרי גם הוא מכשיר אף בשחיטות כמה בהמות ונאבד הסכין אח"כ שכולן כשירות כמ"ש ז"ל ואפ"ה מצריכין ליה לבדוק בדאיתי' קמן והוי ס"ס שמא לא ימצא פגום ואת"ל ימצא אכתי ספק איסור הוא כמבואר באורך לעיל וגם רוב סכינים נמצאים שלימים וגם חזקה יש כאן ואפ"ה בעי בדיק' מדין הש"ס וכש"כ שאין לזוז מקבלת הגאונים להצריך בדיקה אף לאחר בהמה א' להוציא מידי ספק איסור אף בס"ס:

וכן דעת כל הגאונים הראשונים גם בבדיקת שוחט בדאיתיה קמן אף דרוב מצויין א"ש מומחין הן אפ"ה בדאיתי' קמן צריך לבודקן וטעם א' לכולן שלא נהי' כמעלימים עין מן האיסור כמ"ש רמב"ן ורשב"א ז"ל והביאו דוגמא לזה בדיקת ריאה והרבה טעמים נאמרו בה וזה א' מהן ודקדקו מלשון דגבי עילוף אמר לא חיישינן וגבי מומחים לא אמר לא חיישינן משמע דחוששין לו לברר הדבר ואף שכבר שחט ולא הלך מלפנינו בודקין אותו ואיכא ס"ס גמור ס' מומחה ואת"ל אין מומחה אפ"ה שמא שחט שפיר והרי כתב הרמב"ם מי שאין מומחה ששחט כו' ה"ז קרוב לס' נבילה וכ"כ הרשב"א ז"ל בהדיא שרוב מעשה בן דעת המה מתוקנים וכן משמע בש"ס פ' כיסוי הדם גבי חש"ו דא' מאי איריא רוב מעשיהם מקולקלי' אפי' מיעוט כו' דר"מ חייש למיעוטא כו' משמע להדיא דבן דעת ודאי רוב מעשיו מתוקנים ואטו שייך למימר דאיירי בחש"ו שיודעים הלכו' שחיטה דחרש שאינו שומע ואין מדבר מנא ידע ושוטה אין ידיעתו כלום וקטן שיודע למה רוב מעשיו מקולקלים נהי דאין להאמינו הא עכ"פ מוסרין לו לשחוט אם יודע לאמן ידיו אלא ודאי בדלא ידעי כלל וטעמא דחש"ו הא בן דעת לא ודברי ט"ז בסי' י"ח שהתיר לשחוט בן דעת שא"י הלכו' שחיטה המה צריכין נגר להולמן עכ"פ לא הוי רק ספק נבילה וקרוב לספק ואפ"ה צריך בדיקה להשוחט ולא סמכינן ארובא וס"ס בדאיתא קמן לפי שתקנת הדברים האלה קלה ומזומן לפנינו הוי העלמת העין מן האיסו' אף שאין שני הספיקות יכולין להתברר שהרי לא יתברר אם בעור נפגם או במפרקת או אי שחיט שפיר כו' אפ"ה כל שיכולין לברר צריך לברר (ובפרק המזבח מקדש א' אבא שאול סכין מטרפת היתה במקדש וגנזוה ופירש"י ז"ל שהיתה רגילה להטריף כו' שמע מינה דרכם היה לבדוק תמיד ולא להעמיד תמיד על חזקתו ולכאורה לרב חסדא דמכשיר נמצא פגום קשה למה היתה מטרפת הקדשים וצ"ל שידעו שוודאי לא יגע במפרקת דליכא למיתלי וחיישינן לעור ואף לר"ח משמע דבעי בדיקה מיהת ורגילים היו לבדוק תמיד וקצרתי ודו"ק) וע"פ האמור למעלה בדעת הרמב"ם ז"ל נתיישב לנכון פסק הרמ"א ז"ל בסי' א גבי שוחט שנבדק ונמצא שא"י הלכות שחיטה שאם נטל קבלה כל שחיטתו ששחט למפרע כשרה עד שיודע שלא ידע אז הלכו' שחיטה ותמהו האחרונים וביותר הרב ט"ז האריך בסתירת הדבר מהך דפסקינן כרב הינא בסכין שנמצא פגום ומהך דמקוה שנמדד כו' עיי"ש ולפי דברינו מיושב שפיר דכבר הוכחנו דאף מי שא"י הלכו' שחיטה אין חזקתו לנבל בשחיטה ורוב מעשיו מתוקנים ולכן כתב הרמב"ם קרוב לספק נבילה ובפרט מי שכבר היה שוחט מומחה והוחזקו ידיו לשחוט יפה בזה וודאי חזקתו שעשה כמו שהורגל מאז ואף שעתה שכח סירכי' נקט ואתא ולא הוי רק ספק וא"כ זה שנמצא אח"כ שא"י וא"י אימת שכח יש כאן ספק שקול אימת איתרע שכבר בררנו בראיות נכוחות כדברי רמב"ם ז"ל דכל כה"ג ספק שקול הוא ואף דאיכא למימר חסר ואתא חזקתו במקומה עומדת והוא ספק דאורייתא כסתם משנה דתרומות דגם השניה אינה מדמעת והוי ס"ס גמור ושרי אף בשל תורה ולא הוי ס"ס נגד חזקה דהא כל ספק בפ"ע הוא מרע לחזקה דאינו רק ספק נבילה ועוד דאיכא חזקת שוחט שידע מעיקרא וזה תי' נכון מאוד ומצאתי קצת מזה בספר כרו"פ משא"כ בלא נטל קבלה דלמא לא ידע מעולם אבל בהך דסכין אין שם ס"ס הגון לסמוך עליו לכל הפירושים שכתבתי לעיל ודו"ק היטיב ועיין ביו"ד סי' ס"ו לענין דם בצים שכתב המחבר מותר לאכול בצים צלויות כו' אע"פ שאין יכולין לבדוק אם יש בהם דם ורמ"א ז"ל הוסיף שא"צ לבדוק אותן כו' ומ"מ נהגו להחמיר ולבדוק כו' וכן משמע דעת המחבר שלא התיר רק באי אפשר כגון צלויות הא כל שאפשר צריך לבדוק וכן מבואר בתוס' ורשב"א ורא"ש שישראל קדושים נהגו כן משום חומרא כו' והרי הדם הנמצא בבצים אינו ודאי איסור רק בנמצא על חלמון כמבואר בש"ע ואנן הוא דאסרינן בכל גווני מספיקא כמבואר שם ואפ"ה בדקינן להו ולא א' ספק אין דם כלל ואת"ל יש שמא לא במקום האוסר ואי משים הדם עצמו שאסור ענין הא איסורא דרבנן הוא ומשום מראית העין ודוקא בעינו אבל ע"י תערובות שרי כמבואר בש"ע שם ובוודאי א"צ בדיקה בשבילו רק משום ריקום חששו וג"כ איכא רובא וחזקה וס"ס ואף בדם ריקום נראה שאין אסור מה"ת רק הדם עצמו אבל הביצה כולה אף דשדא תיכלא בכוליה נראה שאין איסורו רק מדרבנן כמו ריקום אפרוח שלח נגמר עי' סי' פ"ו ובש"ך שם מ"ש בשם הפרישה וא"כ הרי הוי יכול להתבטל הדם מה"ת בששים בביצה עצמה ואפ"ה לא שרינן ליה לבטל אף בספק הזה ויש לבודקו ממנהג ישראל קדושים:

תוכן העניינים

משכנות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה