משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
קנ שאלה
בדין מי שהיה בדרך ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו כא ולא היה לו למי למכור בעה"פ כתיקון ועמד והפקיר החמץ שבתוך ביתו מה דינו לאחר הפסח:
תשובה הנה מקור דין זה נובע מסוגיא דנדרים דף מ"ג ע"א בגמר' היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן כו' מניח על הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ ור"י אוסר ואמר רבי יוחנן טעמא דר"י משום דהפקר לא נפיק מרשותיה עד דאתיא לרשות זוכה כמתנה ורבא א' טעמיה גזירה משום מתנת בית חורן וסוגיא דלקמן אזלא אליבא דר"י וכמ"ש הר"ן בשלהי סוגיא ולא קיי"ל כוותיה וגם לקמן במחלוקתו עם ריב"ל מ' דרבי יוחנן ס' ד"ת הפקר בשנים לא הוי הפקר רק בשלשה מדאיצטריך לריב"ל למימר ד"ת אפילו בא' כו' מ' דלר"י הא דאמר בשלשה היינו מה"ת ולריב"ל מדרבנן ופסקו הפוסקים כריב"ל ומ' דר"י כר"י ס"ל דאוסר במתני' ומה"ת עד שיפקירנו בפני ג' וריב"ל כרבנן כדפירש"י והר"ן והרא"ש ונקטינן כריב"ל וכרבנן וכ"ש לרבא דאף לר"י גזירה דרבנן בעלמא היא ופשיטא דכרבנן נקטינן רק אם פי' שמפקיר לזמן אף לרבא יכול לחזור עד שלא זכה כו' כאוקימתא דעולא ומ' קצת מדברי הר"ן דמה"ת לא נפיק מרשותיה עד דאתיא לרשות זוכה עיי"ש אבל הפקר סתם יוצא מרשותו תיכף:
והנה בירושלמי פסחים איתא מחלוקת ר"י ור"ל בהפקיר חמצו בי"ג ר"י אוסרו לאחר הפסח ר"ל מתירו וא' ר"י לר' פינחס נהיר את הוינן אמרין ר"י כר"י ור"ל כר"מ פי' כונתו על מחלוקת ר"י ור"מ בנדרים אם הפקר יוצא מרשותו עד שיזכה בו אחר ור"י ס' כר"י שאינו יוצא כו' ור"ל כר"מ והכי מוקי לה בהדיא בירושלמי דנדרים כולהו אמוראי פלוגתא דר"י ור"מ ומייתי ברייתא שם וא' ר"י לא כן הוא אלא ר"י חייש להערמה ור"ל לא חייש להערמה ופי' הרא"ש ז"ל שמא לא יפקיר ויאמר שהפקיר וכן פי' כמה פוסקים ולפ"ז מ' דלהך אוקימתא גם ר"י כר"מ ס"ל שתיכף יוצא מרשותו רק חושש בחמץ שמא ישקר:
ולענ"ד הוא דחוק מאד דאין לשון הערמה סובל זה שהוא שקר גמור וזה לא מיקרי הערמה בכל הש"ס רק כשעושה דבר שלא עפ"י כונה אמיתית מיקרי הערמה דוק ותשכח ועוד דלפי ש"ס דילן ס' ר"י כר"י דמה"ת לא נפיק מרשותיה עכ"פ בשנים וא"כ ודאי ר"י דירושלמי לשיטתי' אזיל דפ' כר"י וכטעמא קדמאה דירושלמי ואי בהפקיר בשלשה לא שייך למימר שמא לא יפקיר כו' דקלא אית ליה למלתא דמתעבדא באפי תלתא כמ"ש המפרשים כאן ומבואר גבי חזקה וביטול הגט וא"כ לפ"ז לפום מאי דנקטינן בש"ס דילן כריב"ל וכרבא דהוי הפקר גמור תיכף כשהפקיר הו"ל למפסק כר"ל דירושלמי בהפקיר חמצו דמנ"ל לחששא דהערמה כיון דר"י מדאורייתא קאמר וכטעמי' דס"ל כרבי יוסי בש"ס דילן וזה לענ"ד צע"ג על הפוסקים שסתמו דבריהם ופ' כרבי יוחנן בהפקיר חמצו:
ולולי דברי הרא"ש ז"ל בפי' הערמה שכ' לעיל אשר הוא דחוק למאד היה נ' לענ"ד לפרש כפשוטו דר"י דחשש להערמה פי' כיון שאח"כ יחזור ויזכה בו אם נימא שהוא מותר יש לחוש שמא מתחלה לא יפקירנו בלב שלם כיון שסופו לזכות בו ור"ל לא חייש לכך רק כיון שמפקיר עתה אף שאח"כ יזכה בו לא חיישינן ומהפקירא קא זכי וא"ש טפי מאי דאמר נפלה עליו מפולת מ"ד הערמה לית כאן הערמה מ"ד זכיי' אין כאן זכיי' ומאי קמ"ל פשיטא דלא שייך הערמה לפי' הרא"ש ז"ל כיון שאנו רואין המפולת וכי שייך לגזור שמא לא תפול מפולת ויאמר שנפלה כו' אבל לפמ"ש ניחא דגם במפולת יש ס' לומר שמא לא הסיח דעתו ולא הפקיר ולא נתיאש קמ"ל דבע"כ ממילא הוי יאוש והפקר וזה נ"ל ברור בעזהש"י פי' הירושלמי:
והנה בירושלמי דנדרים מייתי מחלוקת ר"מ ור"י אם הפקר כמתנה ומיית' שם דאף לר"מ ה"מ בהפקר סתם א"י לחזור רק ג' ימים אבל הפקר לזמן בין מרובה בין מועט עד שלא יזכה כו' וכברייתא דש"ס דילן ומ' דהיינו כאוקמתא דעולא וא' הדא א' בין מרובה בין מועט פי' דמשוה בין הפקר חודש או שנה או שבוע כו' הדא א' לא חשו להערמה פי' כיון שאח"כ הוא חוזר וזוכה ואפ"ה א' משזכה בה בין הוא בין אחר א"י לחזור בה משמע דהפקר גמור הוא אף שזכה בה הוא עצמו לא חיישי' שמא לא הפקיר בלב שלם וא"כ חזינן מסקנת הירושלמי דלא חיישינן להערמה ובודאי היא היא הערמה המוזכרת בפסחים ג"כ וא"כ אף דר"י חייש לה כיון דמייתי מברייתא דלא חיישינן הכי נקטינן וכר"ל ואף לפי' הרא"ש ז"ל בהערמה ע"כ מוכח מהתם דלא חיישינן גם לשמא לא יפקיר ויאמר שהפקיר אבל לענ"ד נראה ברור הפי' כמש"ל וא"כ צע"ג לדינא בהפקיר חמצו דלפי מסקנת הירושלמי משמע דמותר וכר"ל וכ"ש לש"ס דילן דר"י כר' יוסי ס"ל ולהכי מחמיר בהפקיר חמצו ואנן קיי"ל כריב"ל וכרבנן:
ובירושלמי פ"ט דשביעית שאלו לר' יאשי' בביעור פירות שביעי' שחייב להפקיר מה"ת וא' שם חמי לך ג' רחמים ואבקרה קדמיהון פי' ג' אוהבים שלא יזכו בה ויחזור הוא ויזכה תיכף מן ההפקר ושאלו עוד לר' אימי כגון דלית לן רחם כו' מה צורכה מיעבד פי' שאין להם אוהבים ויראים שמא יזכו בהם וא' לן כד תחמון רגלא צלילא תפקון ליה לשווקא ותפקרון וחזרון וזכיין כו' פי' שיראו שעה שאין בני אדם מהלכין בשוק כלל יוציאו לשוק ויפקירו ויחזרו ויזכו הם עצמם תיכף מן ההפק' ויוצא בזה מצות ביעור מן התורה ומ' להדי' דכולהו ס"ל לא חיישינן להערמה שכונתם בהדי' לחזור ולזכות תיכף ואפ"ה הוי הפקר גמור וכיון דכולהו אמוראי דירושלמי סברי דלא חיישינן להערמה ועבדי עובדא ודאי דאף למ"ד ר"י חשש להערמ' אין הלכ' כר"י נגד ר"ל וכולהו אמוראי ומסקנ' דסוגי' דירושלמי דנדרים אבל מסתברא טפי לאוקמי דר"י כאידך מ"ד דטעמי' משום דסבר כר' יוסי דהפקר כמתנה וכדעתו בש"ס דילן:
ובירושלמי דפסחים משמע דמ"ד דפליגי בדר"מ ור' יוסי לא הדר בי' דאמר מ"ד משום זכיי' כו' וכן אמר שם עוד הכל מודים בגר שמת וביזבזו ישראל נכסיו שמותר כו' פי' שמת קודם הפסח וזכה ישראל בהן אחר הפסח דאף למ"ד משים זכי' שרי דנכסי גר שמת הן הפקר גמור אף לר' יוסי הרי להדי' דמחלוקת היא בטעמיה דר"י וא"כ הדבר מוכרע כמ"ד משום זכיי' וכמש"ל ואין הלכה כר"י:
ובד"מ בש"ע א"ח הביא בשם א"ז שפסק להקל בהפקיר חמצו וכן ראיתי בפסקי ריקנטי הובאו דבריו גם בתשו' פ"י חלק א"ח ודחה דבריהם מפני דעת הפוסקים להחמיר ונמשכו אחר פי' הרא"ש בהירושלמי ולענ"ד יש לדברי המקילין שורש ויסוד נכון לפמ"ש בדברי הירושלמי ובארתי בראיות נכוחות ובפרט באיסור חמץ אחר הפסח שהוא מדרבנן משום קנסא ועוד יש לומר דהירושלמי דמחמיר ר"י בהא אף למ"ד משום הערמה אפשר ס"ל לר"י כמ"ד שם לעיל דאף ר"ש ס"ל דחמץ אחר הפסח אסור מה"ת רק שאין בו לאו עיין שם לעיל דר' ירמי' א' הכי ולהכי מחמיר ר"י בהפקר אבל לדידן דקיי"ל דאין בו רק קנסא דרבנן יש להקל עכ"פ בהפקר ודוק בכ"ז היטב: