משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
קמט שאלה
איש א' היה לו שכר בע"פ ומכר אותו לישמעאל בכסף לבד בלא שטר ואג"ק מחמת איזה סיבה ואח"כ הפקיר כל חמץ שישנו ברשותו בפני ג' אנשים מאוהביו והשכר הנ"ל הוא בחדר הנק' לאד אווני' ומכוסה רק נעשה תוך שלשים קודם הפסח מה דין השכר ההוא אחה"פ אם נדון אותו כחמץ שעבר הפסח או לא:
תשובה הדין הזה יפרד והיה לג' ראשים הא' יפנה לברר איסור השכר שלנו בפסח אם הוא אסור מה"ת ואם לוקין עליו ואם עוברין עליו בב"י וב"י הב' בדין קניית ישמעאל אם היא בכסף לבד ולברר דעת הפוסקים בזה הג' לברר דין הפקר חמץ ומתוכן יתברר שאלתנו וזה החלי בעזה"י:
גרסי' בפסחים ר"פ ג' אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי כו' כל שהוא ממין דגן ה"ז עובר בפסח הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת עכ"ל המשנה ופירש"י ז"ל שעוברין עליהן בב"י וב"י וכ"כ תוס' בשם ריב"א שדקדקו כן מלשון עוברין משמע שעוברין מן העולם וכתב עוד וא"נ לר"ת ז"ל דכיון דאף באכילה לא מרבינן להו רק מכל מחמצת מנ"ל לב"י וב"י ופיר"ת עוברין מן השולחן דלאו בני מיכל נינהו אבל ב"י ליכא והנה מדברי ריב"א שהביאו תוס' משמע שחולק על רש"י ז"ל בפי' עוברין שרש"י מפרש עוברין ל' עבירה והיינו בב"י וב"י והוא ז"ל מפרש עוברין מן העולם שצריך לבערן רק שמדקדק כיון שצריך לבערן ש"מ שעוברין עליהן בב"י וב"י דאי אין עוברין עליהם למה צריך לבערן ולפי"ז היה נראה לומר דס"ל לריב"א כהתירוץ האחרון שבתוס' רפ"ק דכ' הטעם שצריך לבדוק משום שהחמירה לעבור בב"י וב"י ולא כאידך טעמא שכתבו התוס' שם משום דלא בדילי מיני' דא"כ ק' מנ"ל לריב"א שעובר בב"י וב"י כיון שמפרש עוברין מן העולם ואפ"ה צריך לבערו מן העולם משום דלא בדילי מיניה וגם סבר שלא כדעת הרשב"א שכ' תוס' שם משמו ז"ל שכ' דאף לטע' האחרון האחרון שהטעם הוא משום ב"י וב"י אפ"ה החמירו חכמי' לבערו משו' לא פלוג והביא ראיה מההיא דשיאור ישרף כו' ע"ש דאי ס"ל לריב"א ז"ל ג"כ כן לא מוכח מידי דעוברין בב"י וב"י וכנ"ל וכן דעת הרא"ש ז"ל בפרקין דלא כרשב"א שכתב בהדיא דלטעם משים ב"י וב"י מותר להשהות תערובו' חמץ בפסח לשיטת ר"ת ז"ל:
והנה ראיית הרשב"א ז"ל מההיא דשיאור ישרף כו' יש לדחות בפשיטו' לדעתם ז"ל דאיך אפשר להשהותו עד אחר הפסח ובתוך כך ודאי יהיה חמץ גמור ואף שאפשר לאפותו תכף ולהשהותו מ"מ כיון שאפשר לבא לידי ב"י וב"י החמירו חכמים לבערו מן העולם כמו שהחמירו לבער אף שביטל שאינו עובר בב"י וב"י ובהא כ"ע מודו והוא פשוט כן י"ל ה"נ כיון שאפשר לבא לב"י אם לא יאפה החמירו חכמים לבערו דוקא אבל בתערוב' חמץ שאי אפשר לעולם לבא לידי ב"י לשיטת ר"ת ז"ל אה"נ דמותר להשהותו לטעם זה:
ועוד דבאמת א"א לאפותו בפסח דלמא אתי למיכל והא פריך בגמרא פ"ק דרבנן דאמרי אם לא בדק קודם המועד יבדוק בתוך המוע' אהא משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים מלאים קמח וקלי שלא ברצון חכמים ומשני מתוך שעסוק בשריפתו לא אתי למיכל מיניה וא"כ כאן שעסוק באפייתו ודאי דומה ממש להא דקמח וקלי ועדיף טפי דליכא שינוי כלל ובודאי גזרי' דלמא אתי למיכל מיניה וזה פשוט בעיני עד שק' בעיני איך עלה על דעת הרשב"א ז"ל להביא ראיה מכאן ועוד שמעינן מד' תוס' ורא"ש בזה דאף להסוברים דעובר בב"י וב"י היינו דוקא למ"ד דעובר בלאי באכילתן היינו ר"א דדריש כל אבל לרבנן דפליגי ואמרי דאין לוקין על אכילתן ואין היתר מצטרף לאיסור בחב"פ לא עבר בב"י וב"י ג"כ מדכ' דאף באכילה לא מרבינן כו' משמע דדברי רש"י ז"ל היינו למ"ד לוקין על אכילתן ועוד דאי לרש"י ז"ל עבר בב"י אף לחכמים דפליגי באכילה מודו דעובר בב"י וע"כ היינו טעמא דאף דאין היתר מצטרף לאיסור לאכילה וגם ליכא כזית בכא"פ אפ"ה כיון שיש כאן כזית איסור עובר בב"י וב"י רק דאינו לוקה כיון שאין אוכל כזית איסור אבל עכ"פ יש כאן כזית איסור וא"כ מה הקשו תוס' והרא"ש דמנ"ל לב"י דאדרבה מה"ת לא יעבור בב"י כיון שיש כאן כזית איסור אלא ודאי דס"ל דאי ליכא לאו באכילה ודאי לא עבר בב"י וב"י וא"כ ע"כ הך ס' דכיון שיש כאן כזית חמץ ליתא אלא כיון שהוא בתערובות נתבטל לענין ב"י וב"י ומקשו התוס' שפי' דא"כ אף לר"א נהי דמרבינן לאכילה לב"י מנ"ל וזה ברור ומוכרח בדבריהם ז"ל וא"כ לפי היסוד הזה מוכח מן הגמ' לכאורה כשיטת ר"ת ז"ל דעוברין מן השולחן דלקמן מציין הגמ' על סיפא דמתניתין הרי אלו באזהרה מאן תנא דחמץ גמור כו' ונוקשה בעיני' בלאו ולפי' רש"י הנ"ל ארישא דעובר בב"י וע"כ יש לאו באכילתן ג"כ כמש"ל ומאן תנא אבל לפי' ר"ת ניחא דרישא דעוברין מן השולחן אתי' ככ"ע דמדרבנן ודאי אסור לכ"ע באכילה ועוברין מן השולחן ולהכי מציין אסיפא:
והנה הגאון החסיד ר"א ז"ל מווילנא בשולחנו הטהור סי' תמ"ז ס"ק ל"ח דקדק מכאן דעובר בב"י וב"י לכ"ע להסוברים דעובר בב"י אמנם מד' תוס' והרא"ש מוכח דלא ס"ל הכי כמש"ל וא"כ מוכח מקו' זו כפי' ר"ת:
ועוד ק' טובא לפי דבריו ז"ל דרישא דאלו עוברין כו' אתי' אפי' לרבנן דר"א ולא בעי שם מאן תנא כו' רק אסיפא ולא ארישא א"כ ק' תינח תערובת חמץ דכיון דעכ"פ יש בו כזית חמץ גמור רק שמעורב ומצטרף הוא ממילא לענין ב"י וב"י אבל בחמץ נוקשה כיון דלרבנן לית ביה אזהרה מה"ת כלל ולא מיקרי חמץ כלל ואדרבה מצה מיקרי דהא נפיק ביה ידי מצה באומר הרי עלי לחמי תודה וברי' מיקרי והיכי ס"ד שיעבור עליו בב"י וב"י דכ' לא יראה חמץ כו' שאו' כו' א"ו פשיטא דבנוקשה לרבנן ודאי לא עבר בב"י וע"כ רישא אי מפרשינן לה לענין ב"י ע"כ כר"א אתי' וכן הרמב"ם לא הזכיר ב"י רק בתערובת חמץ כמבואר בדבריו ז"ל אבל לא בנוקשה כיון שפוסק כרבנן דאין מלקות באכילתו:
ומ"ש הגאון ר"א ז"ל מדבריו ז"נ בניירות שדבקו כו' וקולן של סופרי' הוא נוקשה הנה הרמב"ם ז"ל דקדק לכתוב שדבקו אותן בחמץ ולא כ' בבצק ובוודאי כיון ז"ל לפרש דאף שדבקום בחמץ גמור ולא בסתם קולן כו' אפ"ה אין עוברין כו' שאין צורת החמץ עומדת ולכן הוצרך לטעם זה וא"כ ע"כ רישא כר"א אם נפרש עוברין בב"י ובאמת פשטא דמתניתין א"ש לפירוש תוס' ורא"ש דעוברין מן העולם או מן השולחן ורישא אליבא דכ"ע ולהכי מציין הש"ס מאן תנא אסיפא ולא ארישא ולענ"ד הכי דייק לישנא דמתני' דתנא ואלו עוברין בפס' כו' מאי ואלו כו' הול"ל אלו כו' אבל אם נפרש עוברין מן השולחן כו ניחא דקאי אמתניתין דס"פ כ"ש אין ניתנין קמח לתוך החרוסת כו' ואם נתן ישרף מיד דר"מ וחכ"א יאכל מיד ואהא תני ואלו מיני מאכל שעוברין לגמרי בפסח ואין משתמשין בהן כלל לפי שע"כ יש בהן תערובת ואין תקנה להשתמש בהן כמו חרוסת לחרדל דלעיל אבל לפירושא דעוברין בב"י לא שייך כלל לדלעיל ודו"ק כי זה נ"ל דקדוק נכון. וע' פ"ק דשבת דדייק בגמ' אלו תנן או ואלו כו' ואלו משמע הנך דאמרן כו':
וכן משמ' עוד משינוי לשון המשנ' דרישא קתני ואלו עוברין כו' לשון רבי' וסיפא נקט ז"ה כל שיש בו מין דגן הרי זה עובר בפסח כו' ל' יחיד מאי שנא דשני בלישני' בין רבים ליחיד מרישא לסיפא אי נימא דעוברין כו' פי' שאנשים עוברין עליהם בב"י כו' וקאי עוברין אאנשים א"כ גם בסיפא הו"ל למינקט הכי דאף במין מאכל א' יכול לומר שעוברין עליו האוכלים ממנו או המשהים אותו אבל אי נימא דלישנא דעוברין קאי אמיני מאכל הללו המה עוברין בפסח מן השולחן או מן העולם ניחא טובא דסיפא דנקט כל שהוא מין דגן בלשון יחיד נקט ה"ז עובר ג"כ בלשון יחיד וקאי על המאכל הלז שיש בו מין דגן הרי הוא עובר בפסח מלהשתמש בו והוא דיוק נכון מאד לענ"ד:
וכן משמע עוד מברייתא דא' ר' יהושע וכי מאחר ששנינו כל שיש בו מין דגן ה"ז עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן ולד' המפרשים עובר בב"י ע"כ צריכין אנו לומר דגם ר' יהושע ם כר"א דתערובת חמץ בלאו א"כ הוה לן למיפסק הל' כר"א כיון דגם ר"י ס' כוותי' וגם סתם משנה אתי' כוותי' ולא הוה לה סתמא דיחידאה וכן עוד סתם משנה במ' חלה נתערב א' מה' מינין הללו בכל המינין ה"ז עובר בפסח ע"כ דאתי' ג"כ כר"א לפי' זה ולכאורה הוי לה הל' פסיקתא אבל אם נפרש כפי' תוס' דעוברין מעל השולחן אין מדר' יהושע וסתם משנה דחלה ראי' כלל ואתיין אליבא דכ"ע דגם לרבנן עוברין מינין הללו מעל השולחן והיתה זאת בידם הלכה פסוקה כדמ' לישנא דר"י דא' וכי מאחר ששנינו כו' וכל הראיות הללו המה מכריעות לדעת בעלי תוס' והרא"ש דאין עוברין בב"י וב"י כ"א על חמץ שחייבין עליו כרת ולא מרבינן לי' לאיסור לאו מריבויא דכל אך אין בידינו להכריע בין גדולי הראשונים אבל עכ"פ נתבאר שגם לד' הרמב"ם ז"ל לדידן דפסקינן דלא כר"א אין עוברין בב"י כ"א כשיש בו כזית בכא"פ ועפי"ז יש מקום לומר שאם עבר והשהה איתו לאחה"פ עכ"פ מותר בשתיי' ואף לכתחלה דעת קצת פוסקים שמותר להשהות כמבואר ברא"ש ובטור הגם דלא נקטינן כוותייהו בהא אבל בדיעבד כיון דלא עבר עליו בב"י וב"י דכ"ע שרי לאחה"פ וכדא' בגמ' קנסא קניס ר"ש הואיל ועבר עליו כו':
והנה השכר שעושין במדינות אלו שעיקרן משעורים כתבו הרא"ש והטור ז"ל בשם ר"ת ז"ל דאסור להשהותו כו' דדוקא שכר המדי שעיקרו מתמרים רק מערבין בו מי שעורי' אבל שכר שלנו עיקרו משעורים וכ' הרא"ש דיש בשכר שלנו כזית בכדא"פ ואפי' לרבנן אסור ומ' לכאורה מדבריהם ז"ל דחייב עליו כרת ג"כ כיון שיש בו כזית בכא"פ וא"כ עבר עליו בב"י כו' ג"כ אפי' לר"ת ז"ל דלא מפרש עוברין בב"י היינו משום דאפילו באכילה אינו רק בלאו אבל בכזית בכדא"פ דחייב כרת לשיטתם ז"ל עבר עלי' בב"י וממילא דאסור לאחה"פ והנה יש להקשות לפירש"י ז"ל שכ' גבי שכר המדי אע"ג דשתי ליה בעיני מיהו אין לך שותה ב' וג' כוסות שלא יפסוק וישהא בינתים הלכך לא שתי מן החמץ כו' וסתם שכר עיקרו מתמרי' כו' וכיון שמפרש ג"כ שאין עיקרו רק מתמרים ומערבין בו מי שעורים למה לא נפרש אף בשותה ב' וג' כוסות בב"א ליכא כזית בכדא"פ ועוד אטו נאמר ע"ז ג"כ בטלה דעתו אצל כל אדם אם הוא שותה הרבה ביחד ועוד ק' לכאורה מה שהחליטו דשכר המדי עיקרו מתמרים כו' הא לכאורה מ' דבמדי לא היו עושין כלל שכר מתמרים שהתמרים ביוקר גדול כדא' שמואל קידשה בתמרה מקודשת חיישינן שמא ש"פ במדי וכדפירש"י ז"ל בקדושין כלומר במקום שאין תמרים מצויין ומ' דמש"ה עושין שם שכר משעורים:
והנה הרמב"ם ז"ל סובר דצירוף משקה חמץ הוא בכזית בכדי שתיית רביעית והוא מהתוספתא דפסחים ומבואר בדבריו ז"ל פ' י"ד מהמ"א ובה' שביתת עשור ומפורש כן בתוספתא דפסחים אף דבתוספתא דכריתות א' דאף שתים מצטרפות בכדא"פ כ' המפרשים דדוקא לענין טומאת ישמעאלים כו' וגם הראב"ד לא השיג עליו שם וא"כ לדבריו גם בשכר משעורין לבד אין בו ב"י כו' ולא לקי עלי' דהא אין בו כזית בכדי רביעית דכזית הוא שליש מרביעית לפמ"ש הפוסקים דזית היא כחצי ביצה ורביעית הוא ביצה ומחצה ובודאי שאין נותנין קמח שעורים בערך שליש מן המים שבו אבל כדא"פ הוא כפל שיעור הרביעית בכמות שהפרס הוא ג' בצים ולמ"ד ד' ביצים וגם שהיית אכילת הפרס הוא יותר כידוע וא"כ לשיטת הרמב"ם אף בשכר שלנו אין בו לאו באכילה ולא ב"י וא"כ אם השהה אותו מותר לאחה"פ וכמש"ל:
ועוד יש לעשות סניף לזה דלדעת רש"י ז"ל דס"ל טעכ"ע לאו דאורייתא
ואפילו כזית בכדא"פ כל שנימוח כמבואר בדבריו ז"ל בכמה דוכתי ובפוסקים ועפ"י ד' ר"ל שאמר נותן טעם ברוב לאו דאורייתא א"כ לרבנן דפליגי אר"א ולא דרשי כל א"כ אף איסור תורה אין בו וכ"ש ב"י ואף לד' הרמב"ם דס' דתערובת בנ"ט אם יש בי כזית בכדא"פ לוקה היינו דוקא מלקות אבל כרת לית ביה לא בחלב ולא בחמץ כמבואר בדבריו ז"ל ובאמ' הכי דייק לישנא דר"י במס' ע"א כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזה כזית כו' משמע מלקות לחוד אבל כרת לא ובכל האיסורין דר י סתמא קאמר אפי' באיסורי כרת וכן משמע לישנא דר"י בפסחים גבי שמן של תרומה הואיל וזר לוקה עליו בכזית ודייק לומר לוקה ולא אמר חייב מיתה דהא תרומה במיתה היא אלא משמע פשטא כד' הרמב"ם דכל תערובת אפי' יש בו כזית בכדי א"פ אין בו רק מלקות ומשמע עוד יותר מהסוגיא דפסחים דמק' למ"ד בכא"פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי ולא מק' לר"א גופיה אמאי לא חייב כרת א"ו משמע לכאורה כד' הרמב"ם דכל בכא"פ בתערובת אין בו רק מלקות וכן בדין דבין דילפינן טעם כעיקר ממשרת או מבשר בחלב הכל באיסורי לאוין לחוד ודיו לבא מן הדין כו' וא"כ לדברי הסוברים דכל שאין בו אלא לאו באכילתו אין בו ב"י ממילא מותר לאחה"פ והרא"ש ור"ת ז"ל לשיטתייהו דסברי דטעם כעיקר דאורייתא הוא אפילו על טעם לחוד בלא ממשו כלל וגם ס' דכזית בכדא"פ כרת נמי איכא אבל לדעת שאר הפוסקים יש מקום לצדד להקל אחה"פ כיין שאין בו אלא משום קנסא:
ועפ"י ד' רמב"ם שכ' לעיל בדין צירוף השתי' יש ליישב בפשיטות מה שהק' רש"י משכר המדי ודחק לפרש שאין לך שותה ב' וג' כוסות ולדברי הרמב"ם לא צריך כלל זה דהא שכר המדי משקה ובמשקה בעינן צירוף כזית בכדי שתיית רביעית והא ודאי ליכא ולא מק' הגמ' רק מכותח שיש בו פירורי פת הנאכלין וגם הוא נאכל ע"י טיבול ושיעור צירופו בכדי א"פ ולהכי מק' הגמ' ואיצטריך לשנויי משום דבטלה דעתו אבל משכר המדי לק"מ:
ועיין במאור ובמלחמות פ' אלו עוברין שכ' דבשכר המדי יש בו טעם גדול מחמץ רק דסבירא להו דאפ"ה לא לקי עליו משום טעם כעיקר ועפ"י שיטתם ז"ל שסוברים דאפילו בטעם גמור אין לוקין כי אם כזית בכדא"פ ולא כשיטת ר"ת ז"ל ומלשון הבעל המאור ז"ל שם מ' דאזיל בשיטת הסוברים דאלו עוברין כו' היינו שמתבערין מן העולם ולא שעוברין בבל יראה ובמלחמות שם הביא מהירושלמי דא' ואלו שרובן חמץ כו' ומ' להדי' שאין מפרשים שעיקר השכר הוא מתמרים ומערבין בו מי שעורים אלא שעיקרי' שעורי' כמו שכר שלנו ואפ"ה לא עבר עליו בב"י:
ועפ"י הדברים האלה יש קצת סמך להתירו לאח' הפסח אם השהו אותו אך שקשה לסמוך על דבר זה לבד נגד ד' הרא"ש והטור ז"ל והמחבר בשו"ע אך מנידון הנשאל שמכר השכר לישמעאל קודם הפסח בכסף לבד ודאי יש מקום להתירו בדיעבד ועפ"י מה שנבאר אי"ה:
דהנה ידוע מחלוקת הפוסקים דקנין הישמעאל אם קונה בכסף או במשיכה דעת רש"י ז"ל הובא בתוס' וברא"ש ובכל הפוסקים דישראל קונה במשיכה ד"ת וכר"ל דא' משיכה מפורשת מה"ת כמבואר בב"מ פ' הזהב וממילא דקנין הישמעאל הוא בכסף דהא דריש מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד וממילא דרשינן לעמיתך במשיכה כה הא לישמעאל בכסף וכדא' ר"ל משום ר' אושעיא במסכ' בכורות פרק הלוקח אבל דעת רוב הפוסקים דקיי"ל כר' יוחנן דד"ת מעות קונות ועפי"ז כ' הפוסקים דממילא לענין קנין הישמעאל דרשינן איפכא לעמיתך בכסף ולישמעאל במשיכה ולכן כ' הפוסקים שיש להחמיר לענין הפקעת בכורה להצריך שתיהן שיקבל מעות מהישמעאל וגם משיכה או שיקנה לו המקום אשר הבהמה עומדת שמה וכמבואר כ"ז בתוס' ורא"ש וטור ובשו"ע מהל' בכורה אבל דעת הרמב"ם ז"ל דתרווייהו קונים או כסף או משיכה וכן דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ועיין ב"י ביו"ד סי' קל"ב שהביא דבריהם ז"ל וגם פ' בשו"ע בהל' יינ"ס כדבריהם ז"ל להלכה ועיין בש"ך יו"ד סי' הנ"ל שציין להלכות בכורות:
ובאמת ק' טובא איך סתם המחבר ז"ל בסי' קל"ב בפשיטות כד' הרמב"ם ז"ל ובה' בכורות סתם בפשיטות כד' הרא"ש ותוס' והטור ז"ל דחד מינייהו הוא דקני ובפלוגתא דר' יוחנן ור"ל לענין קנין ישראל וכמו שבארנו לעיל ולא הזכיר כלל מדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל שכ' בפשיטות דתרווייהו קנוי וצריך לדחוק ולתרץ דבהל' בכורות דהוא איסור דאורייתא חשש לדעת הפוסקים הסוברים דחד הוא דקני ולכן הצריך לעשות שתיהן מספק ממחלוקת רש"י ור"ת ז"ל אי הל' כר"י או כר"ל אבל בהל' יינ"ס דאיסור סתם יינם דרבנן פסק בפשיטות להקל כדעת הרמב"ם ז"ל ודעימי' דבחדא מינייהו סגי ושרי תו למשקל דמי מכיר' עיי"ש והחילוק הלז הוא מוכרת מד' המחבר ז"ל בשו"ע דלא לסתרו פסקי המחבר אהדדי:
ועפ"י הדברים האלה יש מקום מורווח לסמוך גם בדין חמץ שעבר עליו הפסח שהוא דרבנן וקילא איסורי' משום קנסא לחוד ודאי דיש לסמוך דיעבד על דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל שפ' דכסף לחוד קני בישמעאל וה"ה משיכה לחוד:
ולענ"ד נ' ראי' ברורה דגם הרי"ף ז"ל הכי ס"ל דתרווייהו קנו דהנה בב"מ בהא דא' ר' יוחנן ד"ת מעות קונות פי' הרי"ף ז"ל טעמא משום ק"ו אם גופו קונה ממונו לא כ"ש והנה בבכורות פ' הלוקח בגמ' על הך דר"ל דא' גבי ישמעאל נמי האי ק"ו מק' שם בגמ' ישראל יוכיח דגופו בכסף וממוני במשיכה עיי"ש ואם איתא דסבירא לי' להרי"ף ז"ל דישמעאל קינה במשיכה לחוד למאי דסבירא לן כר' יוחנן דד"ת מעות קינות בישראל ושכן פסק ז"ל בפרק הזהב כר"י א"כ היכי נסיב לה הרי"ף ז"ל הא דד"ת מעות קינות משום ק"ו אם גופו קונה כו' הא איכא למימר ישמעאל יוכיח דגופו בכסף וממוני במשיכה ולא בכסף אלא ע"כ דס"ל להרי"ף ז"ל דגם בישמעאל קונה בכסף האי ק"ו גופיה ולא דרשינן אליבא דר"י לעמיתך בכסף ולישמעאל במשיכה ולעמיתך אתי למעוטי אונאה וכמבואר בש"ך דבכורות וגם משיכה קונה בישמעאל כאמימר דאמר הכי במס' ע"א וכן מבואר בד' הרי"ף ז"ל שם בע"ז בסוגיא דאמר להו רב להנהו סבוייתא כו' שהביא המשנה כצורתה ועיי"ש בר"ן וברור לענ"ד שדעת הרי"ף ז"ל כהרמב"ם דתרווייהו קנו בעכומ"ז ובתשו' הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' רכ"ה פ' ג"כ כן והביא ראיות לדבר:
וגדולה מזו כתב שם עוד דאף לדעת הפוסקים דמשיכה דוקא היינו דוקא היכא דלא נהגו ביניהם למיקני בכספא אבל היכא דנהגו ביניהם למיקני בכספא גם אנן דיינינן כדיניהם וקנו תרווייהו ואף שכ' שם לדעת זו דלר"י דמשיכה בישמעאל קונה ולא כסף ישראל שנתן מעות לישמעאל בבהמתו פטורה מן הבכורה אף שנהגו לקנות בכסף אפ"ה למידה דאורייתא בעינן דלימשכה כדינא דאורייתא הא כ' עכ"פ דהישמעאל מסתלק בכסף רק דהישראל אינו קונה למיקם ברשותי' לחייב בבכורה עד דמשיך ולפ"ז נ' דה"ה לישמעאל הקונה מישראל בכסף עכ"פ הישראל מסתלק לי' כיון שנהגו לקנות בכסף ומסלק הישראל רשותו לגמרי ועדיף טפי מהפקר דמהני בחמץ בפסח אי לאו משום הערמה וכמבואר בירושלמי ויתבאר אי"ה בדברינו בסי' שאח"ז והי' נ' לכאורה דה"ה לענין בכורה ישראל מסתלק לי' מכי שקיל זוזי כיון שנהגו לקנות בכסף הרי הוא מסלק רשותו עכ"פ לגמרי כך נ"ל לומר לפי ס' זו דהרשב"א וכל זה הוא לדעת המחמירים:
אבל לפי מה שבארנו שדעת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל דסברי דתרווייהו קנו בישמעאל מעיקר דינא ודאי פשיטא דיש לסמוך עלייהו בדיעבד ולהתיר א' הפסח חמץ שהוקנה בכסף לבד ובפרט בצירוף מה שבארנו לעיל לדעת כמה פוסקים דלא שייך בל יראה בשכר א"כ ליכא למיקנסי' א' הפסח לדעת זו כיון דלא עבר עליו כו' וא"כ מכל הלין טעמי' יש להתירו א' הפסח בפשיטו' בפרט לפי המבואר בשאלה שגם הפקיר אותו בפני ג' ובפרט הלז דהפקיר חמצו יש אריכות דברים ונבאר בעז"ה לפנינו בסי' שאח"ז ודו"ק בכ"ז היטב: