אור ברסלב
משכנות יעקב עט שאלה

משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין

עט שאלה

עח שאלה

עד היכן צריך לכוין בק"ש ועיקר דין ק"ש דאורייתא אם הוא רק פסוק ראשון או יותר

תשובה הנה בגמ' ר"פ הי' קורא מדיי' מדאמר במתניתין דהי' קורא כו' אם כיון לבו ש"מ מצות צריכות כונה מאי כיון לבו לקרות והא קא קרי בקורא להגי' כו' ולכאורה יש להקשות לפי מאי דאמרינן לקמן בסוגי' דלכולהו תנאי ואמוראי צריך עכ"פ כוונת הלב בק"ש אם בפסוק ראשון או בפרשה ראשונה או בשתיהן וא"כ מאי מקשה ש"מ מצות צריכות כונה נימא דהאי כונה היא כונת הלב ולא כונה לצאת המצוה. וכבר כתב הרשב"א בזה דמשמע לי' לגמ' דאיירי בכונה לצאת ובעי כוונה בכולה ואי משום כוונת הלב סגי בפסוק ראשון כר"מ וכדפסק רבא ותמה על הרמב"ם שכתב דא"צ כוונת הלב רק פסוק ראשון ושאר ק"ש אפי' קורא להגי' יצא ולדידי' הדרא קושי' לדוכתא מאי מקשה ש"מ מצות צריכות כונה הא ק"ש שאני דכתיב על לבבך כיון דמשנה לא איירי רק בפ' ראשון דמקרא דעל לבבך נפיק כוונתו ולענ"ד הי' נראה לתרץ לדעת הרמב"ם דע"כ אי אפשר לתרץ המשנה רק בקורא להגי' למ"ד מצות אין צריכות כונה לצאת דאי בקורא ממש והכוונה היא משום כוונת הלב לקבל עליו עול מלכות שמים בכוונה שלימה ורצוי' א"כ ל"ל להמשנה למנקט הך דינא דהקורא בתורה טפי הו"ל להשמיענו בקורא ק"ש ממש ולהודיע שצריך שיכוין לבו בעת קריאתה וכמו שאמרו בברייתא עד כאן צריכה כוונת הלב וכן באידך ברייתא הקורא שמע צריך שיכוין לבו שנאמר הסכת כו' דאטו כל הקורא ק"ש הוא בהכרח מכוין לבו כראוי הא חזינן דהוצרכו כל התנאי ואמוראי להשמיענו זה וכמה דיעות עד היכן צריך כונה דכונה לאו מילתא זוטרתא ובאמת גם הקורא בתורה ומכוין לבו להבין פירוש הדבר בהגיעו לק"ש הרי הוא מכוין לבו בייחוד השי"ת ומקבל עליו עול מלכות שמים כיון שאינו קורא להגי' ואין חילוק בכונה זו בין קורא בתורה לקורא ק"ש מאי אירי' דנקט היה קורא בתורה כו' אבל אי איירי בכונה לצאת ניחא דכיון שעוסק בקריאה קודם זמן ק"ש אינו מכוין למצות ק"ש להכי דייק ש"מ מצות צריכות כונה ומשני דאיירי בקורא להגי' ואינו מכוין אף להבין פירוש קריאתו ואין כאן כוונה כלל אף כוונת הלב ובודאי דלא יצא ולפ"ז א"צ לפרש כפי' התוס' שאינו קורא בדקדוק חסירות ויתירות רק דכיון דעכ"פ צריך כוונת הלב לקבלת הדברים על לבבך ובקורא להגי' אין כוונה כלל לכן פסק הרמב"ם שפיר דפסוק ראשון צריך כוונת הלב ודעתו לכל הכוונות הנצרכי' בכל המצות גם כונת קבלת עול מלכות שמים ובשאר הפרשה כתב שאף הקורא בתורה או קורא להגי' יצא וא"צ כונה כלל ודקדק כן מהך דאמר אמר שמע ישראל כו' ונאנס בשינה יצא וגם מהך קמא צערן כו' וגם מדסמכו סוגי' זו להך דמשנתינו דאם כיון לבו ש"מ גם כונה לצאת לא בעי רק פסוק ראשון:

והנה מבואר בגמ' ד' ט"ז רמי לי' רב מרי כו' תנן האומנין קורין כו' אלמא לא בעי כוונה והתני' הקורא שמע צריך כו' שנא' שמע כו' ולהלן הוא אומר הסכת מה להלן בהסכת כו' ולכאורה ק' למה לא מקשה ממתניתין דהיה קורא כו' אם כיון לבו יצא וכולהו ברייתות דר"פ דמצרכי כונה וצ"ל דמהנהו לא מוכח כ"כ דאפשר דבשעת מלאכה יכול לכוין לבו ג"כ ולהכי מייתי מהך דדריש מהסכת כו' דמשמע טפי שלא יעסוק בשום דבר בשעת ק"ש דהכי משמע לישנא דהסכת שיכוין כל חושיו להאזין ולהכי לא דייק לה הך ברייתא מהך דכתי' על לבבך כדדייקי כולהו תנאי ואמוראי דהתם על כונת הלב לחוד וכאן לרבות עוד הכנת האיברים ובטול מלאכה ולפ"ז יש מקום לומר דאף למ"ד דלא בעי כוונת הלב רק בפסוק ראשון יש לומר דהיינו כוונת הלב דנפקא מעל לבבך דכתיב הדברים האלה על לבבך כו' משמע פסוק א' מדכתיב האלה אבל כוונת האברים דנפקא מהסכת כו' לא כתיב מיעוטא י"ל דכל הפרשה בעינן וכדעת הפוסקים הסוברים כן להלכה רק שהם כתבו מטעם ארעי ונפקא מקרא דודברת בם עשה אותם קבע במסכת יומא ולפ"ז קשה הך דרשא דהסכת למאי אתא דלכוונת הלב מעל לבבך נפקא ולבטול מלאכה מהך דיומא נפקא אבל לפמ"ש בטול מלאכה לא מטעם עראי הוא רק משום כונה וכמש"ל וזה נראה ברור מאד:

והנה בעיקר דין ק"ש אי הוי' דאורייתא אין להאריך שכבר הכריעו רוב הפוסקים הראשונים והאחרוני' דק"ש דאוריית' ודלא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ועיין בפר"ח הלכות ק"ש שהאריך ג"כ והביא ראיות לזה והכי משמע פשטות הסוגי' בדרשי דקראי דבשכבך ובקומך ופלוגתא דב"ש וב"ה ועוד כמה סוגיות אבל יש לדקדק עד היכן היא הק"ש דאורייתא לפי שיש מחלוקת הפוסקי' בזה:

איתא בגמרא ת"ר שמע ישראל ה' אלקינו כו' זו היא ק"ש של ר"י הנשיא וא"ר לר"ח לא חזינא לר' דמקבל עליו עול מלכות שמים א"ל בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על עיניו מקבל עליו עול מלכות שמים ופליגי אמוראי אי חוזר וגומרה ולכאורה משמע דס"ל לר' דעיקר מצות קריאה מה"ת אינה רק פסוק א' מדא' זו היא ק"ש כו' ואי מדאורייתא עכ"פ פרק א' או שתיהן לא יצא כלל חובת קריאה בפסוק א' רק קיים מצות כונה בפסוק א' ואיך ביטל מ"ע דאורייתא והא תנן מפסיקין לק"ש ואמר בירושלמי משום דק"ש דאורייתא ומ"ש הרא"ש ז"ל דדוקא כשלומד ביחיד אבל לא ברבים לא משמע הכי במס' שבת דתני' חברים העוסקים בת"ת כו' משמע להדי' דאף ברבים ועוד דמקשה בשבת מהא דתני' אין מפסיקין לק"ש ומוקי לה בעיבור שנה ולמה לא מוקי לה בת"ת דרבי' ועוד דאפי' למקרא מגילה מבטלין ת"ת דרבים כדאמרינן מכאן סמכו של בית רבי כו' ותו דא"כ מ"ט דמ"ד אינו חוזר וגומרה הא עדיין לא יצא חובת קריאה כלל מה"ת והרי שנינו הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כו' ואמרינן לא הפסיד ברכות ולמה לא גמרה בברכותיה אף אחר זמנה אלא ודאי ס"ל עיקר מצותה פסוק א' מה"ת ולהכי ס"ל לחד מ"ד אינו חוזר וגומרה דכיון שיצא ידי מצוה מה"ת וכבר עבר זמנה א"צ לגמור עוד וכן משמע לקמן פ' מי שמתו קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פרק א' אפי' פסוק א' יתחילו ואם לאו לא יתחילו ואי עכ"פ כל הפרשה מה"ת איך יצאו בפסוק א' עד שלא יגיעו לשורה דכל הפרשה מצוה אחת היא ומעכבת זו את זו אלא ודאי דעכ"פ ידי מצוה מה"ת יצאו ולמ"ד א"צ כונה רק בפסוק א' היינו לר"מ ובפרט למאי דאמר ר"מ בברייתא הרי אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים וס"ל דעיקר מצוה היא כונת הלב ומפיק מינה דאפי' לא השמיע לאזנו יצא ומשמע דכל עיקר מצותה צריך כונת הלב ויש הרבה מהפוסקי' הסוברים כן ובספרי משמע דבשתי הפרשיות מה"ת לשינון והיינו כת"ק דר"י דמשמע דס"ל צריך לכוין לבו בכולן ועלה פליג ר"י ואמר כיון שכיון לבו בפסוק א' שוב אינו צריך וע"כ למ"ד מצות צריכות כונה טעמי' דר' יהודה דאמר כיון שכיון לבו בפ' א' שוב אינו צריך היינו משום דאין מצוה מה"ת לקרותה דאל"כ למה יצא מצוה דאורייתא בלא כונה וכן משמע מהך דא' אמר שמע ישראל כו' ונאנס בשינה יצא ופירש"י דהיינו שקרא השאר באונס שינה ובלא כונה וא"כ עכ"פ צריך כונה לצאת ידי מצוה דאורייתא ולמה תגרע מצוה זו משאר המצות וכן ר"נ דאמר לדרו כו' בפסוקא קמא צערן כו' ולמה לא יצטער לצאת מצוה מה"ת בכונה הגונה לצאת עכ"פ ואולי מאונס שינה לא יכוין אלא ודאי משמע לכאורה דפ' א' מן התורה ובאמת מצינו בגמרא קדושין דרשו ושננתם כו' לד"ת וכן ודברת בם במסכתא יומא ובזוהר פרשה ואתחנן דרש ודברת בם בד"ת ובזוהר חדש הביאו הב"י סי' ס"א אר"י בן נורי ור"י בן דורמסקית משום ר"ע חסידי' הראשוני' תקנו ק"ש כנגד עשרת הדברות וכמנין איבריו של אדם כו' משמע דאף פ' ראשונה שיש בה עשרת הדברות היא מדרבנן ודוחק לומר דס' כמ"ד ק"ש דרבנן ובירושלמי מדקדק מהך דאמר להם הממונה כו' וקראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע כו' דברכות אינן מעכבות מדהפסיקו בין הברכה לק"ש בעשרת הדברות ודחי משום דעשרת הדברות הן עיקר ק"ש עיי"ש מ' דס"ל ג"כ דרק פ' א' מה"ת והשאר מדבריהם דאל"כ וכי משום שעשרת הדברות כלולות בק"ש יוצא ידי מצוה דאורייתא בקריאת עשרת הדברות ואכתי הוי הפסק ומשמע לכאורה כמ"ש ואף דפסוק ראשון עכ"פ מן התורה עיקר הברכה היא משום קריאת כל הק"ש וברכות דרבנן ואפשר לומר דמשום שעשרת הדברות הן מענין ק"ש לא הוי הפסק כמו דאמרו גבי ברכת המוציא גביל לתורי כו' ודוחק בעיני ואין בידנו להכריע בדבר שנחלקו בו אבות העולם רבותינו נוחי נפש ובירושלמי סוף פיסקא דהאומנין קורין בראש האילן אר"י הגיעוך סוף מלאכת המים שאין מוחוורין ד"ת ונראה לכאורה פי' הירושלמי דמדשרינן לקרות בעוד המים על כתפו משא"כ בבהמ"ז משמע שאין מוחוור ד"ת כ"כ כמו בבהמ"ז ע' שם ודו"ק בכל זה היטב:

תוכן העניינים

משכנות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה