משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
עב שאלה
בדין אבילות אם יש לו עיקר מה"ת או היא לגמרי מד"ס:
תשובה גרסי בברכות פ' היה קורא ד"טז ע"ב ר"ג רחץ לילה הראשון שמתה אשתו כו' קסבר אנינות לילה דרבנן דכתיב ואחריתה כיום מר ובמקום איסטניס לא גזרו וכתב הרא"ש ז"ל בשם הרי"ף ז"ל והגאונים שסוברים עיקר אבילות מה"ת רק שנחלקו כמה הוא יש מהגאוני' סוברים כל ז' מה"ת ודעת הרי"ף ז"ל יום א' וכדעת ר"ג וכ"פ הרמב"ם ז"ל דיום ראשון מה"ת ודעת בעלי התוס' ז"ל והרא"ש ז"ל דעיקר אבילות הוא מד"ס ומדאורייתא ליכא רק אנינות לענין אכילת קדשים ומעשר שני עיי"ש באורך וכן האריך הרא"ש ז"ל במ"ק והסכים לדעת בעלי התוס' ז"ל והנה לכאורה מסוגיא זו גופא מוכח כד' הרי"ף והגאונים מדלא שרי רק בלילה דאנינות לילה דרבנן הא ביום אסור אף באסטניס ואי אבילות דרבנן מ"ט אסור גם באסטניס וכן הק' באמת התוס' והרא"ש ז"ל ומה שתרצו דאם איתא דאנינות דאורייתא למעשר הו"ל למיסר מדרבנן דכל דתקון רבנן כו' זה צע"ג לענ"ד דהא יוה"כ יוכיח דאסור בכמה דברים מה"ת ואפ"ה באותן איסורין דרבנן כגון רחיצה וסיכה שרינן לאיסטניס דא' מי שיש לו חטטין כו' וכמו שהביא הרא"ש והתוס' ז"ל ולמה נחמיר טפי באיסור אבילות דרבנן וזו לענ"ד קו' עצומה על ד' תוס' והרא"ש ז"ל:
גם מ"ש הרא"ש ז"ל על הך דא' במ"ק אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד כו' או לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים כו' דהיינו עשה דדבריה' כו' ק' דא"כ ל"ל להנהו טעמי דעשה דרבים פשיטא דלא דחינן דאורי' מקמי דרבנן והתוס' במ"ק כתבו ג"כ דמשמע דאבילות מה"ת מהך קו' ואח"כ דחקו לומר דגם שמחת הרגל דרבנן דאין שמחה רק בחגיגה ולא משמע כן בכמה סוגיות הש"ס בפסחים פ' ע"פ ובכמה דוכתי משמע דשמחת הרגל בבשר ויין וביותר שמחת הלב היא מ"ע מה"ת ועוד דעיקר טעמא דאסור בקדשים ובמע"ש משום דבעי' שיאכלו בשמחה ומה"ט גם בכורי' אסורין לאונן לחד מ"ד מדכ' ושמחת בכל הטוב ש"מ דעכ"פ מצוה מה"ת להיות לבו דוה עליו שזהו לשון אונן וכדכ' כי הוא ראשית אונו מי שלבו דוה עליו פרט לנפלים ונתנה לדחות מפני שמחת הרגל ולכן א' שאין אנינות אלא בלב:
ומ"ש הרא"ש ז"ל ראיה מהך דכתובות דמכניסין המת לחדר כו' ונוהג ז' ימי המשתה אף דימי המשתה מדבריהם דחי' לאבילות לא ידעתי מנ"ל בפשיטות דימי המשתה מדבריהם הא משמע להדיא במ"ק דהוי דאו' דדרשינן גבי מצורע וביום הראות בו יש יום שאתה רואה כו' חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי הרגל וכן במועד כו' משמע להדיא דהוי מצוה מה"ת כמו רגל ודחיה למצות נגעים וא"כ לפי' אדרבה מוכח להיפוך דגם אבילות דאורייתא דהא בעי למימר התם דאקילו גבי אבילות מהך דנוהג ז' ימי המשתה ברישא ומאי קילותא הא בדין הוא שתדחה דרבנן מפני דאורייתא א"ו שניהם מה"ת רק כיון שהתחיל בנשואין גומרן ועוד מ' מהא דדרשינן שינן דאבל אין משלח קרבנותיו מדכתיב שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא אונן וע"כ דמצו' להיות אונן ולענ"ד ראיה נכונה דשמחת נשואין מה"ת מדדרשינן ושמחת בחגך ולא באשתך ודרשה גמורה היא כדכ' תוס' מהך דחגיגה ודרשינן שאין נושאין נשים במועד משמע דעכ"פ שמחת נשואין מצוה היא ועיקרה חד יומא כדאי' במ"ק וכדכתב ביום חתונתו כו' ואפ"ה מ' דכל ז' מדאורייתא מהך דנגעים ממתינין לו ז' כו' ועוד משמע כן מהא דדרשינן מקראי דיחזקאל לכולהו איסורי מדאזהרי' רחמנא ליחזקאל כו' מכלל דכ"ע אסירי ומהכא ילפינן לכמה דיני אבילות וא"כ ה"ה דילפינן מדאזהרי' רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו כו' מכלל דכ"ע מחייבי לדרשה גמורה ולמצוה עכ"פ אף דנימא דמאי דא' שמואל אבל שלא פרע כו' חייב מיתה אסמכתא הוא כדברי הרא"ש במ"ק וקרא דלא תמותו כו' פי' הא אם תפרעו ותפרומו תמותו דמכלל הן אתה שומע לאו אפ"ה עיקר המצוה ודאי מוכחא מדאזהרי' רחמנא להו מכלל דכ"ע מחייבי כדדייקינן מקראי דיחזקאל ולענ"ד הכי משמע קראי דכתיב ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה כו' לפי שצוה המקום שהם לא יתאבלו על אחיהם א' שכל ב"י יבכו את השריפה כו' ועיקר ד' הרא"ש שכ' דהך דשמואל דאבל שלא פרע חייב מיתה אסמכתא היא ומיתה מדבריהם קאמר צ"ע לענ"ד דמ"ש מיתה מדבריהם קא' כו' ק' הא כל איסורי דרבנן קיי"ל כל העובר על ד' חכמים חייב מיתה ומ"ש הא:
ומ"ש דעיקר מיתה דקרא לגופיה דאם תפרעו ותפרומו חייבי' מיתה ק' טובא דהא בתענית י"ז ע"ב ובסנהדרין ד' ך"ב ופ"ב אתיא לן פרועי ראש דבמיתה מקרא דיחזקאל ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו כו' ומק' עד דאתי יחזקאל מאן א' ומסיק גמרא ואתא יחזקאל ואסמכא אקראי ולא א' בפשיטות דנפקא מהך קרא דלא תפרעו ולא תפרומו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו ועוד דלא חשיב במתניתין רק פרועי ראש ולא פרומי בגדים ש"מ דלא נפקא מהאי קרא חיוב מיתה רק מקרא דיחזקאל והתם פרומי בגדים לא כתב אף דבאמת גם קרועי בגדים במיתה מהך דכיון שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל זרים וזר ששימש במיתה אבל לא מהאי קרא והוי בכלל מחוסר בגדים עכ"פ מ' להדיא דעיקר קרא לא נאמר לחייב מיתה לפרועי ראש וע"כ כשמואל דהא אחר שלא פרע חייב מיתה ואין לומר דלהכי לא ילפינן מהאי קרא חיוב מיתה דדורות משעה לא ילפינן דלא נאמרה אזהרה זו רק לאהרן ובניו זהו דוחק דהא בקרא דבתרי' ופתח אוהל מועד. תשבו כו' ולא תמותו כי שמן משחת ד' עליכם ילפינן מינה לדורות ליוצא בשעת עבודה שהוא חייב מיתה:
ועוד ק' דהא פרועי ראש אינן במיתה רק בשעת עבודה כמו שתויי יין וא"כ הא בני אהרן היו אוננין ולא הקריבו כלל כדדרשינן וכי הן הקריבו אני הקרבתי וא"כ היכא משכחת חיוב מיתה לדידהו ואולי נפרש שאם יפרעו היום ויעבדו למחר יהיו חייבים מיתה אבל לכאורה פשטי' דקרא מוכח דתיכף משיפרעו חייבים מיתה מדסמכי' לואחיכם כל ב"י יבכו כו' משמע דעיקר אזהרתם שלא ינהגו אבילות כלל שלא לערבב שמחתו של מקום:
ויש עוד דקדוק נכון בפ' דבהאי קרא כתב ראשיכם אל תפרעו כו' ולא תמותו ולכאורה היה לו לכתוב כמו בפ' האחר' ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו ומ"ש דשינה בזה א"ו מטעם זה דשם עיקר האזהרה למניח עבודה ויוצא שחייב מיתה ושייך לשון לא תצאו פן תמותו פי' אם תצאו אבל כאן ראשיכם אל תפרעו כו' אי הוי כתב פן תמותו הוי משמע ג"כ אם תפרעו כו' אבל לשון ולא תמותו לא משמע דמש"ה לחוד דפשיטא שאם לא יפרעו לא ימותו אלא גם משום הך דיוקא דשמואל איצטריך דאחר שלא פרע כו' ועוד משמע מקרא דוהכהן הגדול מאחיו כו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על כל נפשות מת לא יבא סמך הכתוב ג' אלה לאסור בכה"ג ומשמע דכ"ע מחייבי כמו טומאה דודאי חובה דקיי"ל לה יטמא מצוה ומ' דכולהו הוו מצוה מדסמכן הכתוב וזוהי באמת דעת הרמב"ם ז"ל שקשר ב' אלו המצו' כא' בס' המצות כלל מצות האבילות במצות הטומא' לקרובים וכ' שמצות הטומאה מענין האבלות וכ"כ בחיבורו כמה חמורה מצות האבלות שדוחה טומאת הכהנים לקרובים כו' ובודאי הם דברים נכוחי' למאד ומיושבים לדעת שלא ציותה תורה לכהנים לדחות קדושתן ולטמאה לבטלה אם לא שמצוה עליהן לנוד לו ולבכות עליו ולהתאבל עליו ולכן מטמאין אותו בע"כ כדי שלא יתרחק ממנו ולא יתאבל ולא הבנתי ד' הכ"מ שכ' שלא ידע מה ענין טומאה לאבילות ובהדי' אי' בבריית' כל שהכהן מטמא לו מתאבל עליו הוסיפו עליהן כו' משמע להדי' שהקרובים שהכהנים מטמאין להן גם אבלותן מה"ת והוסיפו עליהן עוד קצת קרובים מדרבנן:
ובירושלמי א' בהדיא מניין לאבלות ז' מה"ת ומייתי מקרא דויעש לאביו אבל שבעת ימים ומק' ולמדין מקודם מתן תורה ומייתי שם עוד דרשות וגם הך דבש"ס דילן והפכתי חגיכם כו' משמע להדי' דס"ל עיקר אבילות מה"ת רק פלוגתא אם כל ז' מאן דדריש מויעש ס"ל כל ז' מה"ת והן הן ד' הגאוני' שכתבו הרי"ף ז"ל ומק' שאין למדין מדבר שקודם מתן תורה וע"כ דלדרשה גמורה דאי לאסמכתא למה לא נלמוד מקודם מתן תורה כיון שהוזכר בתורה א"ו לד"ת ממש ולכן לא ילפינן ממנהגים שקודם מתן תורה כיון שלא באה בתורה מצוה ע"ז ובפי' א' מניין כו' מה"ת ומייתו שם מהך דויתמו ימי בכי אבל משה והוזכר גם בש"ס דילן ודרשי שם ימי שנים והיא דעת ר"א בגמ' דילן לענין תפילין וטעמיה דר' יהושע מואחריתה כיום כו' והיא דעתי' דר"ג והכי מסקנא בש"ס דסוכה ומהך קרא ונראה שדעת הגאונים שכתב הרי"ף ז"ל היא אף דדין אבילות מה"ת כל ז' אפ"ה עיקר מררא חד יומא ולכן ביום ב' חייב בתפילין כמו בכל המצות וכן מותר בקדשים ובמעשר שני שאיננו אסור רק באנינות יום ראשון שהיא עיקר מררא ולפ"ז ל"ק כלל על הגאונים מסוגיא דזבחים שהק' עליהם הרי"ף ז"ל דשם לענין אנינות לחוד אבל דיני אבילות ז' מה"ת כהך מדברי דירושלמי דדריש מהאי קרא דויעש כו' והרמב"ם ז"ל כתב שאע"פ שנאמר ויעש כו' ז' ימים נתנה תורה ונתחדשה הלכה מקרא דואכלתי חטאת היום כו' וס"ל דאכילת קדשים ושאר דינים חדא מלתא מה"ת היא ואין זה הכרח גמור ועיין שבת פר' ר"א דמילה גבי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמנה ומק' דורות הראשונים יוכיחו ומשני נתנה תורה כו' ויש לעיין בזה עוד בכמה סוגיות ואין רצוני להאריך בזה:
ומ"ש עוד הרא"ש ז"ל במ"ק דדוקא יום מיתה וקבורה הוי דאורייתא לדברי הגאונים ז"ל לענ"ד לא משמע כן דהא למאן דיליף מויעש לאביו אבל שבעת ימים לאו ביום מיתה הואי רק כמה ימים אח"כ בעבר הירדן גם לא ביום קבורה רק דהוי כמי שנמסר לכתפי' ויצא מפתח ביתו:
ואפשר לומר פרפרת א' דמש"ה נקראת אבל מצרים דלגבי מצרים הוי אבל כבד שהמה חזרו מעבר הירדן והתחילה אבלותן אבל בני ישראל עדיין לא השלימה אבלותן ואולי מנו עוד משעת קבורה כיון שהלכו עמו ולא מהדרי אפייהו עיין מ"ק ד' ך"ב ועכ"פ קיי"ל דאבילות לא חיילה עד שיסתם הגולל ואיברא בסוגיא דזבחים פ' טבול יום משמע להדיא דיום קבורה שאחר יום מיתה דרבנן וצ"ע לפי דברי הרמב"ם ז"ל שכתב מצות טומאת הקרובים היא מדין האבלות וא"כ אטו מת שלא נקבר ביום מיתה אסור לקרוביו לטמאות לו אם הם כהנים הא ודאי ליתא:
ומה שהק' הרא"ש ז"ל עוד מהך דיום שלשים כלפני שלשים דהלכה כדברי המיקל באבל ולמה לא ינהוג יום א' עכ"פ י"ל דכיון שהוא ספק בן קיימא אין לבו דוה עליו וממילא א"צ להתאבל שזה טעם הנפלי' עוד יש טעם בזה דכתב לה יטמא ודרשו מטמא הוא על הודאי ולא על הספק וא"כ ה"ה דאינו חייב להתאבל מספק ובל"ז רוב המקומות הנמצאים בש"ס הל' כדברי המיקל באבל היינו במנין הימים ובשמועה רחוקה וקרובה וכמה ענינים שכולן מדבריהם רק ביום ראשון:
כללא דמלתא הראיות מכריעות כד' הרי"ף והגאונים ורש"י וראב"ד ורמב"ן ורמב"ם שעכ"פ יש מקום מה"ת לדין אבלות יום א' וגאונים וראב"ד מחמירים יותר במנין ז' ושלשים גם מה שפטרו מתפילין ביום א' הוא ודאי סעד גדול לזה דהא עכ"פ בעי' טרדא דמצוה ואלו טבעה ספינתו בים מיבעיא ליה ליתובי דעתיה להניח תפילין ומה שחייב בסוכה אף ביום ראשון נראה דהיינו לפי שא"צ לנהוג צער ברגל דלא אתיא עשה דיחיד כו' ואם כן צערו דמי לטבעה כו' ולכן חייב בסוכה והרא"ש ז"ל כתב דהא דפטור מתפילין עיקר טעמא משום שיש כח ביד חכמים לבטל מ"ע בשב ואל תעשה לא משמע כן דהא ילפינן מדאיצטריך רחמנא לאזהורי' ליחזקאל מכלל דכולי עלמא אסירי ממילא ואימתי גזרו עליהם וד' הגאונים והראשונים ז"ל נ' עיקר בזה ודו"ק:
ועוד ראי' מהירושלמי דשבת גבי קורע על מתו בשבת דמק' האיך יצא ידי קריעה הא הוי מצוה הבאה בעבירה ומק' ממצה גזולה וחטאת גזולה ומחלק שם בין הוציא מצה לרה"ר בשבת כו' שאין גופה עבירה עיי"ש משמע דמצות קריעה על המת דאורייתא דאי דרבנן מאי קו' הא ס"ל להירושלמי דאפילו לולב גזול כשר בשאר ימות החג שהן דרבנן כדא' בהדי' כל הפסולין אינן פסולין רק ביו"ט ראשון וכן בגמ' דילן ס"ל שמואל הכי מתוך שיצא בשאול יוצא בגזול וא"כ מאי קמ"ל בברייתא דיצא ידי קריעה א"ו מ' מצוה דאורייתא היא ודו"ק:
ועוד נ' להביא ראי' ממאי דמחלק הירושלמי לענין הספד ביום ראשון ליום שני דביום א' אין מפסיקין אפילו לק"ש וביום ב' מפסיקין לק"ש כו' מ' כד' הגאונים דאבלות יום א' דאורייתא והעוסק במצוה פטור מן המצוה משא"כ יום ב' דרבנן ומפסיקין לק"ש דאורייתא אבל לתפלה דרבנן ס"ל לת"ק דאפילו ביום ב' אין מפסיקין ורבותינו הפסיקו כו' דאי אמרינן משום כבוד הבריות בעלמא לא הי' מחלק הירושלמי בין דאורייתא לדרבנן וע"כ דהאי גופיה משום מצוה הוא כמו טומאת מת מצוה דמק' גמ' מינה דודאי הוי מצוה דאורייתא רק שהיא מצוה מפני כ"ה וה"נ מצות האבלות דוחה מ"ע דק"ש בשו"את ומש"ה יום ב' ליכא כ"ה רק מדרבנן ולא דחי ק"ש ודו"ק: