משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
סז שאלה
צמר ופשתים המחוברין יחד ע"י דבר אחר אי הוו כלאים או לא:
תשובה גרסינן במשנה שלהי כלאים לא יקשור אדם סרט של צמר בשל פשתים לחגור בה מתניו אעפ"י שהרצועה באמצע והיא סתם משנה ובספרי מייתי לה בשם רחב"ג ודריש לה מדכ' יחדיו מכל מקום ופי' הרמב"ם ז"ל המשנה כפשוטה שעיקר הכלאים נעשים ע"י הרצועה המחברן ולא מפני שחוגר בהן אח"כ דמשום החגורה לא הוי קשר של קיימא וכתב שאין חילוק בין ע"י רצועה בין ע"י חוט התפירה ממשי ושאר מינים ולכאורה ודאי זהו פשוטה של משנה זו דאתי רחב"ג לאשמעינן דחיבור ע"י ד"א הוי חיבור ולזה א' יחדיו מ"מ פי' איזה חיבור שיהיה וכן הביא הראב"ן ז"ל דף מ"א סי' קי"ו בשם רבינו שמואל בר קלונימוס שא' בשם זקני קציני נרבונא ופרובינצא שאוסרין לתפור עורות שתפורין זב"ז בחוטי פשתן לחברן בבגד צמר לפי שמתחברין יחד הצמר ופשתים ע"י חיבור העורות וראייתם מהך מתני' הרי פי' המשנה כפשיטה וגם הרא"בן מודה להו בפי' המשנה רק שחתר שם להתיר מצד אחר נבאר אי"ה לקמן וגם הרא"מ בס' יראים פי' המשנה ג"כ כפשוטה דחיבור ע"י ד"א הוי חיבור רק שהוא ז"ל כ' להתיר עפ"י דרך הראב"ן ז"ל דלאו דברי הכל הך סתם משנה ודחקו לעשו' מחלוקת בדבר וכתב להקל בשל סופרים לפי שסתם בגדים אין שוע טווי ונוז שלשתן ביחד ודחקו בכל זה כדי להעמיד המנהג שנהגו להתיר העורות תחת בגדי צמר אף שהן עצמן תפורין בפשתן וחתרו לומר שיש מחלוקת בדבר וראיתי לכתוב בקיצור מה שיש להקשות על דבריהם:
הנה הראב"ן ז"ל כתב דמתניתין דכלאים דתנן מנעל של זרב אין בהן משום כלאים ומפ' בירושלמי אית א' דזרבין עמרא מלגאו פירש ממלאין תחת העור בגד צמר לחום ואח"כ תופרין המנעל בפשתן ואפ"ה אין בהן משום כלאים אף שיש בזה קצת חיבור הצמר שבמנעל לחוט התפירה שמעכבו לצאת מתיך המנעל אין זה חיבור וס' הראב"ן שם טעם דס"ל להך סתמא חיבור ע"י ד"א ל"ש חיבור ופליגא אסתמא דלא יקשור כו' וההיא סתמא יחידאה היא רחב"ג דספרי ואף דר' ייסא א' שם כו' דלא ליחוט מסאנאי בכיתן פליג ר' אילא עליו עיי"ש וכ' עוד משום דהוי כלאים דרבנן דאינו שוע כו' נקטינן כדברי המיקל והנה המעיין יראה בעיניו כמה מהדוחק יש בזה לעשות מחלוקת בין שתי משניות הסמוכות זו לזו השנויות סתם ובירושלמי לא רמינן להו אהדדי כלל לשינוי תנאי היא והנה הרמב"ם ז"ל פי' הטעם דמנעל של זרב כו' משום שעור הרגל קשה ואין נהנה מכלאי' ופי' מנעל שאין לו עקב והראב"ד בהשגות הביא פי' הירושלמי אית אחר דזרבין כו' וקמ"ל מתניתין דאין חוששין למיעוט מקומות שעושין כן בסתמא משמע אם ידוע שיש בו צמר אסור לתופרו בפשתן וזה היפוך כל פרטי היתר העורות המבוארים בד' הגדולים ודוחק לאוקמה דאיירי כשחוט התפירה נכנס לתוך צמר ועוד דר' זירא למה אסר לגמרי לתפור בחוט של פשתן היה לו להזהיר שלא יכניס חוט התפר בצמר וגם הראב"ד ז"ל נראה שכתב זאת לפי' הפי' שכתב זורבין פי' תופרין וא"כ הצמר נתפר למנעל ולכן כתב שאין חוששין כו' אבל לפי מה שסיים שיש מפרשים זרב ל' חימום כמו יזורבו נצמתו לפי' י"ל דאיירי שלא נתפר הצמר כלל אלא העור רק הונח בתוכו כדי להחם הרגל ומש"ה א' שאין בו משום כלאים כלל פי' אף שנתפרו אח"כ בפשתן אין בו משום כלאים לפי שלא נתחבר כלל הצמר להפשתים רק שמונח בתוכו ויכול ליטלו ולהוציאו אם רוצה ולפי זה ניחא טפי לישנא דאין בו כו' ולא אמר אין צריך בדיקה כדקתני לעיל מינה הנהו דצריכי בדיקה אלא ודאי אין בו כלאים כלל ורבי זירא החמיר על עצמו לאסור לפי שעל כל פנים קשה להוציא הצמר מתוכו בעוד שהוא מהלך בו לפי שהמנעל מעכבו מכל צד אבל מודה ר"ז בהן דאסר פסקי דעמר על פסקי דכיתן דמותר שהוא שנץ גרמי' והוא נחתא לה פי' שכורך ברגליו חתיכות מטלניות של צמר על של פשתן שמותר לפי שיכול להשמיט ולמשוך זה מתוך זה בעודן על הרגל לפי שאין להם תוך משא"כ בצמר שבתוך המנעל שקשה להוציאו בעודו לבוש בו וא' שם דמודה ר' אילא אף שמתיר במנעל בהן דלבוש דרדסין דעמר על גבי דרדסין דכיתן דאסור דאי לא שלוח כו' פי' שא"א כלל להפשיט התחתון בלא העליון והוי חיבור טפי משא"כ במנעל שיש בתוכו חתיכות צמר שאפשר בדוחק להוציאו בעודן לבוש זה נ"ל ברור פי' הירושלמי ומזה ראיה ברורה דלא איירי כלל לעיל אם הצמר תפור בעור לענין חיבור ע"י ד"א דא"כ היכי שייכי הנהו הודאות דר' אילא ור"ז בהדי הך הא מילתא אחריתי היא ואינהו מיירי בחיבור גמור רק משום ד"א נגעו בה והנהו ומודי כו' מפאת החיבור נגעו בה ולא משום ע"י ד"א ועוד לפי' הראב"ן ק' אטו לא הוי משכח תנא לפלוגי בהדי' בבגדים גמורים צמר ופשתים המחוברין ע"י ד"א ולימא דשריין ולא הוי חיבור ולא אשכח למנקט התירא רק במנעל הלזה א"ו דאין זה ענין כלל לחיבור ע"י ד"א ועוד דשאלו לר' אילא מהו מיחט מסנאי בכיתן א"ל בגין ר"ז דאסר כו' פי' וכי משום שר"ז אסר יהא אסיר בתמיה הא סתם משנה שרי ולד' הראב"ן הא משנה מפורשת דלא יקשור ס"ל כר"ז דע"י דבר אחר הוי חיבור ולמה תמה ר"א על ר"ז דאסר כאידך סתמא ועוד דהא סתמא בתרייתא היא לחומרא ויש לפסוק כן דיש סדר למשנה בחדא פירקא ובתרא עיקר ולמה פריך ר"א להקל ועוד הרבה קו' ואין להאריך:
והעיקר דלא פליגי כלל הנהו מתניתין והך דמנעל של זרב לא איירי כלל בחיבור ע"י ד"א רק כמש"ל שאין הצמר תפור כלל אי לפירוש הרמב"ם והראב"ד כדאית להו אך לענ"ד נראה יותר כמ"ש והוא פי' ב' של הראב"ד וא"כ לפי פי' זה ראיה מהך ירושלמי להיפוך דר"ז אסר לתפור בפשתן לפי שהצמר שבתוך המנעל לא יוכל לצאת מתוכו בעודו לבוש והוי כעין חיבור אף שעיקר עיכוב הצמר אינו מחוט התפירה לבד רק מפני העור הסובב ומקיף כל הצמר מבחוץ והעור עצמו תפור בחוטי פשתן הוי חיבור הצמר לפשתן ע"י ד"א הוא עור המנעל ואפ"ה אסר ר"ז ואף ר"א דשרי היינו משום שיכול להוציאו שאין תפור בו ואינו חיבור גמור אף ע"י ד"א אבל בחיבור גמור כ"ע מודו דאסור:
עוד כתב שם הראב"ן ז"ל דהך מתני' דלא יקשור כו' מדרבנן כו' ומשום מראית עין ולכן בעורות שאין חוט התפירה ניכר דליכא משום מראית עין אין לאסור אבל ברייתא דספרי דדריש לה מיחדיו מ"מ לא מ' כן ומ' דמדאורייתא הוא והראב"ן לשיטתי' דסבר דאידך מתני' שרי' חיבור ע"י ד"א וכמש"ל:
ועוד כתב שם הראב"ן טעם אחר להתיר העורות משום שחוט התפירה בטל אגב העור וכמאן דליתי' דמי ע"ש וכ"כ הרבה ראשונים די"ל כן ולפי"ז אפשר דאף דחיבור ע"י ד"א שמיה חיבור ה"מ כגון ההיא דלא יקשור סרט כו' דחשיב ולא בטיל אבל חוט התפירה מבטל בטיל ונראה מזה דגם הוא ז"ל תמי' בידיה להתיר חיבור ע"י ד"א כ"א בצירוף טעם ביטול החוט בעור ובמנעל ואולי סבר דזהו טעם ר"א דשרי לתפור המנעל בפשתן רק דלפמ"ש אין זה ראי' כלל דהתם לא נתפר הצמר לעור כלל ועיין בר"ש ז"ל בפירוש המשניות שכתב פי' אחר על משנה דמנעל של זרב וכ"פ בהג"א ביצה פ"ק דאין חוששין שמא נתערב פשתן עם הצמר בתוך המנעל ולא איירי כלל בתפירת המנעל בפשתן ובחיבור ע"י ד"א רק ר"ז הוא דאסר לה וצריך לדחוק לד' המתירין ע"י ד"א דחשש ר"ז שמא יכניס החוט לתוך הצמר ג"כ ולא יזהר בזה לכן אסר לגמרי וזה דוחק גדול:
ועוד יש לעיין מד' הירושלמי לדברי המתירין המכסאות של פשתן שממלאין אותן מבפנים בצמר. ולכאורה לד' ר"ז דאסר במנעל כ"ש בהא ואולי יפרשו ג"כ דאסור במנעל מחשש שמא יכנוס התפירה לצמר גופיה או שהוא עפ"י דר"א דשרי במנעל וסברי דכיון שיכול להוציא ע"י נקב קטן אין זה חיבור גמור ע' תוס' ספ"ק דביצה ובהג"א שם וקיל טפי מדרדסין דעמר על גבי דרדסין דכיתן דמודי ר"א דאסור ודו"ק ויש בזה הרבה דעות בפוסקים:
עכ"פ לד' כולם אין ראיה כלל מזו המשנה להתיר ע"י ד"א ואדרבה לענ"ד משמע טפי לאיסור כמש"ל וגם הרב ר"א ממיץ בס' יראים נדחק מאוד לעשות מחלוקת בזה וכתב דרחב"ג יחידאה וסתמא דמתני' ר' יוסי היא דאיירי לעיל מינה ולא ד"ה היא ובודאי ק' טובא כיון דלא אשכחן מאן דפליג עלייהו וגם ר' יוסי נימוקו עמו והלכה כר"י מחבירו לדעת כמה רבותא וגם רחב"ג כוותיה והל' כרבים וסוף דבריו שם משום ספיקא דרבנן דמדאורייתא שוע טווי ונוז בעינן וס' להקל ומבואר כמה נדחק ורק להקל בס' דרבנן אבל כל שנוגע לס' דאורייתא מזה חלילה להקל אף שיהי' ספק בדבר כ"ש שהדבר ק' מאוד להמציא מחלוקת בזה:
והנה לד' הרמב"ם ז"ל בחדא מינייהו הוי כלאים דאורייתא או שוע כו' וגם לדעת שאר פוסקים יש בגדים שהן שזורין כעין שעושין בשפתי הטליתו' ובגדים וציצית שהן תמיד שזורים ונהגו עתה לחבר לטליתות צמר העטרות שעושין במדינתינו מרוקעי זהב וכסף העשויין בעיר ווינא שהן כולן תוכן פשתן ורק מרוקמין בכסף וזהב ואין גופן ממשי כמו שהיה מקדם רק גופן פשתן כפולים ומכופלין שזורים והמכשלה ת"י רבים מישראל אשר אין יודעין מזה לובשים כלאים גמורין של תורה שהן שזורין וגם הציצית צמר ושפתי הטלית שזורין והן כלאים דאורייתא וע"כ כלאים בציצית דשרי רחמנא בכה"ג הוא דהא סתם בגדים אינן שזורין וליכא כלאים רק שפתא דגלימא כמ"ש הסמ"ג ועברי אדאורייתא ומבטלי מצות ציצית ויוצאין בשבת בטלית שאינה מצויצת אך גם היודעין תופרין אותן בהפסק מפה של משי בחיבור ע"י ד"א וסוברים שזה היתר גמור וכבר נתבאר שזה איסור גמור לד' הרמב"ם וראב"ד וחכמי פרובינצא וחכמי נרבונא והראב"ן הרא"מ שכולם מודים עכ"פ דבשל תורה אסור מס' דאורייתא לחומרא ודחקו כמה דחוקי להקל בס' דרבנן ובצירוף שאר טעמים גבי עורות מה שאין שייך כאן כלל:
ומצאתי בפי' הראב"ד למס' תמיד שכתב בשם ריב"א הלוי שהאריך בתשו' לאסור אותן העורות התפורות תחת בגד צמר והביא ראיה לדבר מהך מתניתין דלא יקשור כו' וכתב שם הראב"ד שיש דוחקין לומר יחידאה היא וכתב ז"ל דלאו מילתא היא וכתב עוד שיש דוחין דאיירי כשאח"כ מחבר הצמר ופשתים בשתי תכיפות וכתב וגם זה דיחוי מעיקרא דא"כ פשיטא כו' והאריך שם בדבר והביא ראיות מהתוספתא ומהירו' שכ' לעיל גבי מנעל של זרב לדברי האוסרין אף שהוא ע"י ד"א וסיים שם ומינה לא תזוז וכתב שם בתחלת דבריו שהוא פשוט לפי הסברא כמו בכלאי בהמה דהוי ע"י ד"א ואף שהקרון מפסיק ביניהם אפ"ה קרינן ביה יחדיו עיי"ש ולא ידעתי בבירור אם הוא אותו ראב"ד המשיג בהשגות על הרמב"ם וה"נ שהוא היה בימי בעלי תוס' הראשונים ומביא דבריו בשם מורו רבינו אפרים וגדולי ראשונים עכ"פ דעתו ודעת ריב"א הלוי היא בפשיטות לאסור ע"י ד"א ואפילו בעורות ולא ס"ל גם טעם ביטול החוט וגם הריטב"א בחידושי ביצה כתב בהדיא בהך מתניתין דפשטה דלא יקשור ע"י חיבור ד"א רק שאע"פכ נראה שם קצת חילוק להתיר העורות וחילק ביניהם שם בחילוק דק עיי"ש עכ"פ הושוו כולם בעיקר הדין לאסור כלאים ע"י ד"א רק קצתם הקילו בחוט התפירה שאין שם הבגד נקרא עליו:
והר"ש ז"ל בפי' המשניות כ' בהך משנה דלא יקשור כו' איירי כשחוגר בה קושר ב' ראשי' ביחד הצמר והפשתים דאל"כ פשיטא דשרי ופוק חזי מאי עמא דבר אותן העורות כו' וכ"כ הרא"ש ז"ל בפי' שם וכן כ' כמה פוסקים שהובאו בב"י ובתה"ד והנה לפי שהוקשה בעיניהם לסתור דבר הנהוג בימיהם ובימי הגדולים הוכרחו לפרש המשנה בגווני אחריני דלא תיקשי על המנהג וכבר כ מה שהקשה הראב"ד ז"ל ע"ז הפירוש וכתב שהוא דיחוי מעיקרא דא"כ פש פשיטא ובאמת ק' מאוד כיון דע"כ איירי לדידהו שחוגר בה אח"כ בקשר גמור שהוא חיבור לענין כלאים וא"כ האי רצועה מאי עבידתא אטו ס"ד דמשום הרצועה שבאמצע המחברתן ג"כ מגרע גרע דא' אע"פ שהרצועה באמצע והא בלא הרצועה ג"כ אסור כדא' גבי חבלים ובלבד שלא יכרוך ויקשור אף דהאי לחודיה קאי קשירה הוי חיבור אף שהן על הבהמות הרבה כ"ש באדם אחד וכ"ש ע"י הרצועה ג"כ ומאי אפי' ואי נימא דאיירי שאינו חוגר בקשר גמור א"כ צריכין אנו לחיבור הרצועה וגם לשון הספרי דדריש יחדיו מ"מ משמע דאתיא לרבוי' שום צד חיבור אף ע"י ד"א וכמש"ל:
ומדברי הטור נראה שהרא"ש ז"ל היה מסופק בדבר שכתב שהביא ג"כ פי' הרמב"ם ולא השיב על דבריו ולכן היה חוכך בדבר להחמיר אף באותן העורות רק לא היה מורה לאחרים כו' נראה להדיא שנראו בעיניו ד' הרמב"ם ולכן החמיר לעצמו אף בעורות ולא סגי ליה גם בטעם הביטול אך לא הורה לאחרים כיון שיש להם על מה שיסמכו ובפרט דסתם בגדים אינן שזורין והוי דרבנן וגם מטעם הביטול אבל לעצמו החמיר בכל זאת וזה מבואר להדיא מלשון הטור דלא מידת חסידים עשה הרא"ש ז"ל רק מדינא שהרי כתב ד' הרמב"ם ולא השיב כו' והיה חוכך כו' וגם התה"ד הביא בשם תשו' מוהר"מ שכתב ד' הר"ש ומסיק עלה דהוא הי' מחמיר בדבר וכן הוגד לו משם הר"ר יחזקי' שהי' מחמיר ומשמע ג"כ דרפי' בידייהו והחמירו אף בעורות וגם המתירים בבירור הר"ש והא"ז כתבו שם שהטעם משום ביטול החוט לגבי העור ולכן התירו ואף דאיתרמי שיתחברו ממש ע"י התפירה הצמר וחוט הפשתן אפ"ה שרי משום ביטול וכ"כ עוד קצת פוסקים ולכן כתב שם התה"ד שכיון שכמה גדולים התירו להדי' ואיסור דרבנן הוא אין להחמיר תמורת המנהג עיי"ש הרי להדיא שלא התיר התה"ד רק בחששא דרבנן בבגדים שאין שזורין וגם זה בצירוף טעם הביטול וכתב שהר"ש הביא ראי' מאסטמא כו' וא"כ לפי זה לד' כולם אין ראיה כלל בבגדים גמורים חיבור ע"י ד"א כ כיון שע"כ אני צריכין בהיתר העורות לטעם הביטול וא"כ מותר אף בחיבור גמור ואזדא כל הראי' מן המנהג וכ"ש בחששא דאורייתא בבגדים שזורים שכ' לעיל אין שום א' מהפוסקים שיתיר להדיא חיבור ע"י ד"א ומהר"מ ומהרי"ח והרא"ש לא סמכו ע"ז אף בדרבנן והמתירים לא התירו רק בעורות ומשום ביטול וכמש"ל בשם הראב"ן ז"ל ג"כ:
ובשלהי כלאים גרסינן השק והקופה מצטרפין לכלאים ופי' הרמב"ם בפי' המשניות השק או הקופה מצטרפין אם צמר בהן בצד א' ופשתים בצד א' השק או הקופה מצרפן וזה מבואר ג"כ דחיבור ע"י ד"א שמיה חיבור אף ע"י שק או קופה דאי שהן סמוכין מה צירוף צריך לזה והרא"ש והרא"ם ז"ל פי' לפי שיטתם שצמר מחובר לשק ופשתים לקופה ותכף ב' תכיפות הצמר והפשתי' אסור וקמ"ל דלא נימא האי לחודיה קאי כיון שהן כלים נפרדים וסופן להפסק וג"ז צ"ע דזה שייך גם בכל שני בגדים נפרדים של צמר ופשתים שודאי סופן להפסק ואפ"ה כיון שחברן ב' תכיפות הוי חיבור ומאי רבותא דשק וקופה ועוד דבירושלמי א' ריב"ל לא שנו אלא שק אבל סל לא אשכח תנא השק והסל והקופה מצטרפין והכי ס"ד דריב"ל דסל אין מצטרף לכלאים אם חברן בב' תכיפות יחד ומה טעם לחלק בינו לשק ופי הסל צריך לתשמיש יותר מכל הכלים וגם למה לא אמר ל"ש אלא שק וקופה כו' ואמר ל"ש אלא שק ולפי' הרמב"ם ניחא טובא דכל חדא באנפי נפשי' מחבר הצמר ופשתים התפורים בו בריחוק מקום וא' ריב"ל שק הוא דמצרף לפי שעכ"פ גם הוא עצמו קצת שם בגד עליו וכן הקופה ראויה לכסות בה קצת בגשמים וחזיא לתשמיש בגד וחשוב לצרף גם כן הכלאים התפורין בו וקרינן ביה ובגד כלאים שעטנז כו' אבל סל לא חזיא כלל לתשמיש בגד ולא קרינן ביה ובגד כלאים שאין זה בגד וברייתא סבירא ליה דגם הסל מצטרף ולהכי מסיים שם בירושלמי אהלים אין בהן משום כלאים פי' דאהלים ודאי לא מקרו בגד ואלו לפירוש הר"ש ז"ל לא שייכא הא להך דשק וקופה כו' ועוד דמשנה שלימה שנינו במסכת שבת מכניס חבלים כו' ובלבד שלא יקשור כו' ואסיקנא לענין כלאים וכן מוקי שם בירושלמי אף שהן בהמות נפרדים ובעלי חיים ודאי סופן להפרד ומנתקי מהדדי ואפילו הכי הוי חיבור לשעתן כ"ש בכלים נפרדים אף בכל מיני כלים ועוד יש לתמוה בהך ירושלמי דשלהי כלאים דבעי אב ובנו מהו שיצטרפו לכלאים הוא לבוש מאנין דעמר וברי' לבוש מאנין דכיתנא ונסיב פסקי דעמר ועגל על תרווייהן כו' ופי' הר"ש והרא"ש ג"כ לפי שיטתם דאיירי שחברן יחד בב' תכיפות הבגדים של צמר ופשתים אפ"ה בעי שיחגור שניהם באזור אחד דאל"כ ודאי שרי כיון דבעלי חיים פרדים זה מזה וק' טובא מהך דלא יקשור גמלים ויכרך כו' דהוי כלאים אף שאין הגמלים קשורים זה בזה דהא תני שם במשנה לא יקשור גמלים זה בזה אבל מכניס חבלים לתוך ידו ובלבד שלא יכרוך כו' הרי להדי' שאין הגמלים קשורים ואפ"ה מבואר בירושלמי ובש"ס דאסור ולמה נצריך באב ובנו דעגל על תרווייהו ויותר עשוין גמלים להפרד מאב ובנו שהן בני דעת וביותר יש להפליא על הטור שכ' שני הדינים סמוכים הך דחבלים סתם לאיסור והך דאב ובנו כ' דוקא שחגר שניהם יחדיו ולא ידעתי טעם לזה וגם ק' דאמאי מבעי ליה בירושלמי על אב ובנו כו' כיון דמסיק בשבת לאיסור גבי חבלים וגם היכי פשיטא ליה להתירא בלא עגל על תרווייהון דלא מבעי' ליה כלל וגם סוף הירושלמי דבעי הוא עצמו מהו שיצרף לכלאים כיצד דרדסין דעמר בחדא ריגלא ודכיתן בחדא ריגלא ופי' ג"כ שחיברן יחד בשתי תכיפות ומבעי' ליה שדרך הילוכן נפרדין וזו תימא גדולה אטו נפרדין יותר משני גמלים דמבעי ליה ועוד דסיפא היה בראשו פצעים יהיב אספלני דכיתן כו' ואספלני דעמר כו' ג"כ היינו צריכין לפרש לפ"ז שחברן בב' תכיפות וא"כ ודאי הוו כלאים גמורים שאינן נפרדין כלל רק מונחין בראשו ואם נפרש זאת האיבעי' האחרונה שלא חברן כלל ומיבעי ליה חיבור גופו אי הוה חיבור וע"כ דמסיק דלא הוי חיבור ומה שאמר אהן נושך כו' בלשון בתמיה אין חיבור אלא נשוך כו' וכמו שהביא הב"י בשם תשו' הרשב"א שפירש הן וא"כ ע"כ גם תחלת הירושלמי פירושו ע"ד זה ובשלא תכפן כלל רק מיבע' ליה אם חיבור ע"י אב ובנו כשחגר אותן הוי חיבור וע"כ כולהו פשיטותא בלשון בתמיה ולא הוי חיבור והדר בעי הוא עצמו מהו שיצטרף דהוי קצת חיבור טפי ואת"ל אב ובנו אין מחברין הוא עצמו מהו כגון בשתי רגליו ולפ"ז י"ל דאיירי ג"כ שעגל על תרווייהון ולא חיברן כלל ופשיט ג"כ דלא והוסיף עוד היו בראשו פצעים כו' וג"כ כנ"ל רק לא תכפן וס"ד דהוי חיבור כיון שהן על אבר א' על ראשו ופשיט בכולהו דלא הוי חיבור שאין כאן נשוך ואין כאן חיבור כלל אף ע"י ד"א ויכול לפשוט וללבוש כ"א לבדו שאין מחוברין וכ"כ הב"י שם בשם רשב"א בתשו' שפירש כן כל הירושלמי הלז:
וא"כ לפ"ז זכינו לדין דחיבור ע"י ד"א הוי חיבור מדלא מיבעי' ליה רק בהנך משום שאין מחוברין כלל הבגדים לגוף האדם אבל כל שהן מחוברין חיבור גמור פשיטא דהוי כלאים וגם מדסדר האיבעי' על משנה דשק וקופה כו' מ' דמפרש לה כפשוטה בחיבור ע"י ד"א ולכן מבעי' ליה באב ובנו ואינך אם ג"כ הוי צירוף וזה נ' ברור ומוכרח בפירש הירושלמי ובעיקר הדין וד' הר"ש והרא"ש צ"ע רב ליישב כל דברי הירושלמי על פי שיטתן:
ובסמ"ג לאוין רפ"ג מייתי ברייתא דספרי דרחב"ג וסתם משנה וכתב דמשמע דהלכה כוותיה אף אם ימצא תנא דפליג והביא דברי ר"א ממיץ שכתב דלאו סתמא הוא רק ד' רבי יוסי ואח"כ הביא ד' ר"ש שפי' דאיירי שחיברן יחד וכ' ולפירוש זה מותר לחבר העורות לרחב"ג וכ"ש לרבנן אם חולקין עליו וכ' ועוד כי רחב"ג לא אמר דבר זה רק בכלאים דאורייתא כמו שמביא מן המקרא אבל בכלאים דרבנן לא עכ"ל מבואר להדי' שדעת עצמו דהך דרחב"ג הלכה היא ושלא כפי' הר"ש רק בחיבור ע"י ד"א רק שאעפ"כ שרי בכלאים דרבנן אבל בכלאים דאורייתא מבואר מד' להחמיר ואף שיהיה מחלוקת בדבר כ"ש שאין כאן מחלוקת כלל וכן מ' להדיא מן התוספתא שהביאו כולם ואפילו עשה בגד שכולו צמר גמלים וארג בו חוט אחד של צמר מצד אחד וחוט א' של פשתים מצד א' אסור כו' והמתירין כ' דלא גרסינן בתוספתא מצד א' כו' רק איירי שסמוכין החוטין זל"ז וכבר הק' הראב"ד בחידושיו לתמיד ע"ז והכריח מרישא דברייתא דעיקר הרבותא שלא יתבטל כל חוט בפ"ע בין הצמר גמלים דקתני ברישא דכשטרפן יחד מתבטלין וקמ"ל דחוטין אין בטלין ומ' דכל חד לחודי' עיי"ש:
ולענ"ד יש לדקדק כן מעיקר כלאים בציצית דשרי רחמנא והא סתם בגדים אינן שזורין ואין זה כלאים מה"ת ואי משום שיפתא דגלימא שדרך לעשותן שזורין אטו מוכרח לעשות שם הציצית במקום הגדיל ואדרבה פליגי רבנן וראב"י בהטיל על הגדיל ראב"י פוסל ופסקינן בגמרא כוותי' ופירש"י והפוסקים שהגדיל החוטין עבים שעושין בשפת הבגד לחוזק שנקרא אורי"ל בלע"ז וכן פירש"י בשילהי עירובין גבי שיפתא דגלימא עייפינהו שהוא הגדיל שקורין אורי"ל כו' הרי להדי' דאסור להטיל ציצית בגדיל ההוא שהוא שזור ובסמ"ג שם כ' שהגדיל הזה שהוא שזור הוא מקום הטלת ציצית עיי"ש וכ"כ ליישב לפי ד' הסוברים חיבור ע"י ד"א ל"ש חיבור ולא ידעתי איך הוא מקום הטלת הציצית ואולי מפני שעכ"פ הכרך של ציצית שם הוא סובב ומקיף גם הגדיל ההוא וזה דחוק מאוד ועוד דאין זה הכרח דיכול לעשות ב' נקבים בכנף למעלה מהגדיל ולהוציא שם כל הציצית כמנהג קצת העושים כן ומבואר בש"ע וא"כ לא יהיה כלאים כלל או שיוציא הציצית לאורך הטלית שאין שם גדיל כלל שאינו רק לרוחב אלא מוכרח מזה כד' הסוברים דחיבור ע"י ד"א הוי חיבור וא"כ אף שעיקר הטלית אין שזור כיון שיש בו חוטין שהן שזורין וגם הציצית שזורין הוו כלאים ע"י ד"א מה"ת ורחמנא שרי' בציצית רק לד' הרמב"ם דס' בחדא סגי או שוע כו' אין זו ראיה וק"ל:
שוב ראיתי שיש מקום לישב ד' הסמ"ג דהנה בהך דהטיל על הגדיל יש ב' פירושים ובפי' א' פירש"י שהוא החוטים שגודלין באורך הבגד שלא יסתר אריגתו ואין זה אותן שקורין אורי"ל וכן הביא הב"י בשם הסמ"ג שהוא שקורין ליישיד"א ויש בינו לבגד חוטין של שתי לבדן בלא ערב וכמ"ש ב"י בא"ח בשם רש"י ורשב"א שלהי ב"ק וס"ל לסמ"ג דבזה הוא דאסור להטיל ציצית שאינו מעיקר הבגד שאינו סמוך לבגד משא"כ אותן שברוחב הבגד שקורין אורי"ל אפשר ס"ל לסמ"ג שזה עיקרו של בגד הוא וסמוך לו ממש ומטילין בו ציצית אם יש בו מלא קשר אגודל או דס"ל דא"צ שיעור קשר גודל לרוחב הבגד וכמ"ש הטור שם לפי פי' ואף שכ' הב"י שם דלפי' הסמ"ג אין הכרח לזה ע"ש י"ל דס"ל כן מסבר' דברוח' הבגד דחוק טובא ואין סופו לסתור ולא בעינן שיעורא רק לאורך שסופו לסתור כידוע וכן נדחוק לפ' גם ד' תוס' רפ"ק דיבמות שכ' גם כן כד' הסמ"ג גבי כלאים בציצית ששפת הבגד הוא מקום הטלת ציצית וכ"ז דוחק שאותו בגד שברוחב אין דרך לעשותו רחב כמלא ק"ג כלל וגם יכול לעשות ציצית למעלה הימנו בכדי ג' אצבעות וכמש"ל והוי אפשר לקיים שניהם בקל וקיי"ל כל שאפשר לקיים שניהם מוטב כו' כמבואר במנחות וכמה דוכתי בש"ס:
ועוד ק' לי לפי' הסמ"ג דקאי על גדיל שבאורך דא"כ נידוק מינה דעליו ממש הוא דאסור להטיל ציצית הא אשלומי משלי' לשיעור קשר גודל דאל"כ לאשמעינן רבותא טפי דצריך להרחיב ממנו כקשר גודל א"ו דמשלים מיהא וא"כ מ"ט קפיד עליה ר' יצחק בריה דרב יהודא וס' שאינו משלים בשלהי ב"ק לד' הב"י בשם הרשב"א והא ברייתא מוכחא דמשלי' מיהא לכ"ע ועכ"פ לפירש שני של רש"י י"ל שגדיל ונק' אותו שברוחב הבגד שגם בו אין להטיל ציצית וכן פ' הטור אין שפת הבגד מקום ציצית כלל לא באורך ולא ברוחב ואותו שברוחב ודאי משלים שזה סמוך לעיקר הבגד ואין סופו לינטל כלל ור"י דקפיד על אותו שבאורך שסופו ליסתר שחוטין של שתי לבד מפסיקין בינו לבין הבגד וא"ש ודו"ק:
ועוד יש לדקדק בענין מעיקר דין כלאים בציצית בסדין של פשתן דשרי' רחמנא ואמאי והא אפשר לקיים שניהם שיעשה הכנף ממין א' לא מצמר ופשתים או מעור למאן דמחייב כנפים של עור והכי קיי"ל ואף למאן דפטר של עור היינו אם כל הכנף של עור אבל אם יקבע במקום נקבי הציצית מעט עור סביב הנקב או מין א' הרי עיקר הכנף קיים ממין הבגד וחייב לכ"ע וגם כלאים אין כאן שהוא ע"י ד"א והרי אין שיעור לדבר לד' המתירים כל שיש דבר מפסיק והנה התוס' הק' דאמאי דחינן כלאים בציצית והא אפשר שלא ילבש טלית של פשתן רק של צמר ותירצו דהא לא הוי אפשר לקיים שניהם ולענ"ד קו' מעיקרא ליתא דהא באמת אי הוי אסרינן כלאים בציצית אטו יאסר ללבוש טלית של פשתן הא ודאי לא דמה בידו לעשות כיון דלא אפשר והתורה לא אסרה ללבוש רק טלית שאפשר לקיים המצוה הוא בקום ועשה אבל אם א"א ודאי מותר ללבוש בלא ציצית וכמו שכן דעת הפוטרין סדין בציצית אי מדאורייתא אי מדרבנן ושרי ללבוש סדין בלא ציצית כידוע מעובדא דרב קטינא ומאנשי ירושלים כל המטיל כו' וכן תלמידי ר"י בר אלעי שהיו מחבין כנפי כסותן ולא היה להן ציצית כלל לד' הגאונים ולד' רש"י תכלת ואפ"ה לובשין אותן וכן לד' רבי דס' תכלת מעכב הלבן אטו נאסור לדבריו ללבוש טלית בת ד' כנפות בלא ציצית. א"ו דשרי כיון שא"א לקיים המצוה וא"כ כשילבוש סדין בלא ציצית הרי עקרינן העשה מפני הלאו והתורה אמרה עשה דוחה ל"ת ואין בידינו לאוסרו מללובשו ודו"ק:
ועור שאף כשלא ילבש אותו הרי עכ"פ נעקרת העשה ואין מתקיימת דציצית חובת טלית הוא ולא מצות הגוף שנאמר לו לבוש טלית של צמר וגם אם ילבש של צמר זו מצוה א' היא וכל טלית מצוה באנפי נפשה היא ודו"ק כי הדברים נכוחים למבין בסברא אמיתית וד' הב"י בקו' זו א"נ לענ"ד וק"ל:
אבל מה שהק' ע"י ד"א לענ"ד צ"ע כיון שאפשר לקיים המצוה מבלי שיעקר הלאו אם לא שנדחוק לומר כיון שהתורה חייבה טלית בת ד' כנפות בציצית אין בידינו לחייבו להוסיף עליו חתיכת עור כמו שאין בידינו לחייבו לקצץ קרן א' ולעשות בת ג' אבל אין זה דומה לזה שזה עקירת העשה היא ולא קיום שתיהן ובפרק ר"א דמילה גבי מילה בצרעת פריך אי דאיכא א' לעבוד א' כדר"ל כו' ומשני דליכא א' אף דעיקר מצות מילה מוטל על האב א' לעבוד א' אם אפשר שלא יעוקר הלאו:
ועוד ק' טובא ברייתא דסדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין כו' והלכה כב"ה ומק' א"כ למה אסרוה בירושלים כו' פי' כיון דהלכה כב"ה דחייבת למה נוהגין איסור בירושלים תכלת בסדין ומשני לפי שאין בקיאין כו' וסוברין שאין ציצית דוחה כלאים ואם נתיר להם יתירו שלא במקום מצוה וכולה סוגי' דמנחות וטעמא דב"ש פירש"י דלא דרשי סמוכין להתיר כלאים בציצית ופוטרין מתכלת והתוס' ס' דפוטרין אף מלבן משום גזירה שמא יעשה תכלת ותכלת גופה מסקינן בגמ' דאסור גזירה משום כסות לילה ודקדקו כן מרב קטינא ועוד שאר ראיות ע"ש ובד' הראשונים שהאריכו מאד במחלוקת הלזו כל הגאונים אשר מעולם יש פוטרין אף מלבן וכ' שעובר על לא תשא ויש פוסקין שחייב בלבן ופוטרין מתכלת:
והרמב"ן במלחמות פרק במה מדליקין כ' דלב"ש ודאי דלא דרשי סמוכין ומה"ת פטירי מתכלת פטרי אף מלבן דכל שאינו ראוי כו' אבל לדידן דאיסור תכלת רק משום גזירה חייב בלבן עכ"פ לד' כולם קשה למה פטרו אף מתכלת אם אינן בקיאין שציצית דוחה כלאים יש להן תקנה ע"י ד"א מפסיק ולעשות כל הציצית מצמר בלי כלאים כלל ויוצאין אף בתכלת ולמה פטרו ב"ש דלא דרשי סמוכין וגם למאן דס' משום גזירה דכסות לילה יש לתקן לעשות ע"י ד"א ואין בו כלאים אף בלילה ולמה פרקו המצוה לגמרי ולכמה פוסקים אף מלבן מהך גזירה כיון דאיכא תקנתא אף לתכלת ולידרשא בפירקא להך תקנתא ולא מיעקרא מצוה דאורייתא אף דקיי"ל יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה היינו אם ההכרח לעקור וגם כל הגאונים אשר מעולם לא נחלקו רק אם מצינן למירמי חוטי דכיתנא בגלימא דכיתנא עיין ברז"ה פ' במה מדליקין והושוו כולם שאין תקנה להטיל בו צמר ותכלת כלל וכולהו דפטרי פטרי לגמרי מציצית כמבואר בגמ' ובכל הפוסקים והמחייבין מחייבין בפשתן ופוטרין מתכלת:
וראיתי להמ"א ז"ל בא"ח שכ' על מ"ש המחבר שאם אין לו טלית של צמר יעשה טלית של פשתן וציצית פשתן כו' וכ' ול"נ דיעשה כנפות של עור וציצית צמר עיי"ש וזהו עפ"י ד' המקילין ע"י ד"א ולא ידעתי מה תיקן בזה דלדעת הגאונים מבואר שפטרו לגמרי סדין מציצית משום גזירה ולא עשו ציצית כלל וס"ל דכ"ש של צמר דאסור ואם חושש לד' בעה"ע שכ' דפשתן לא פטר כלל רק צמר לבן במקום תכלת עיין ב"י שהביא ד' באורך הא הוא ז"ל כ' זאת לטעם למה פטרו הגאונים טלית של פשתן מציצית וכתב שם דצמר לבן לא אפשר משום גזירה ופשתן לא פטר לכן פטירי לגמרי ולא מצא להן תקנה זו ע"י ד"א ואיך חושש הרב מ"א לדעתו וסותר את דינו ומחוורתא שהפוטרין אין בהן מקום חיוב כלל והמחייבין מחייבין בציצית פשתן ממין כנף כתקנת הרא"ש וטור ומחבר ולא לעשות מצמר ע"י ד"א שכבר הארכנו לברר מפי סופרים ומפי ספרים שקרוב הדבר לידי איסור דאורייתא לד' הרבה פוסקים ה"ה הרמב"ם והראב"ד ז"ל בהשגות ובפי' הראב"ד לתמיד והריב"א הלוי והריטב"א בחידושי ביצה סוברי' שהוא ודאי איסור תורה וכן ד' זקני נרבונא ופרובינצא ור"ש בר קלונימס וגם ד' הראב"ן והרא"מ ז"ל נדחקו לעשות הדבר ספק וכ' להקל בשל סופרים אם אינן שזורין מס' דרבנן ומבואר להדי' דכל שיש ס' דאורייתא דעתם להחמיר וכן דעת הסמ"ג ז"ל וגם הרא"ש היה חוכך להחמיר עפ"י דעת הרמב"ם וכן מהר"מ ומהרי"ח ז"ל והחמירו אף בעורות התפורים תחת בגד צמר ולא סמכו גם על טעם הביטול רק הר"ש והא"ז כ' להתיר העורות ובצירוף טעם הביטול וכמ"ש הראב"ן ז"ל ג"כ וגם זה דוקא בכלאים דרבנן שאינם שזורים וכמ"ש ג"כ התה"ד שאין להחמיר בזה תמורת המנהג אבל חלילה להתיר בשל תורה נגד כל הנך רבוותא על סמך ע"י ד"א לחוד ובפרט שבעז"ה הארכנו לברר וללבן כי הדברים נכוחים ומוכרעים בבירור מן המשניות והירושלמי ועוד ראיות שהעיקר כדעת המחמירין ע"י ד"א ושאין כאן מחלוקת כלל אין לזוז מזה ולהקל כלל ובזמנינו רוב בגדים יש בהן חוטין שזורין וגם חוטי התפירה כמה חייטים תופרים דוקא בשזורין וגם חוטי ציצית או מטלניות של רקמי זהב וכסף הכל חוטין שזורין לכן יש לבטל המנהג שמקילים בכל זה וגם אם אינן שזורין הנה לדעת הרמב"ם ז"ל הוי כלאים דאורייתא בחד מינייהו והדבר תלוי בגרסאות הגמ' וכ"פ הגאון ר"א ז"ל והביא ראיה לד' מן הירושלמי וא"כ הוי איסור דאורייתא ועוד כי גם בדרבנן לא סמכו המקילי' רק על טעם הביטול כידוע שהקילו גם אם יכניס לתוך חוט התפר כמבואר בשו"ע וא"כ מניין להקל היכא דלא שייך טעם זה:
ואל יהי טעם זה שכ' הראשונים דחוט התפירה בטל לגבי העור קל בעיניך כי לענ"ד יש לו מקור וידים מוכיחות במשנתינו פרק כ"ח דכלים משנה ו מטלית שלש על שלש שטליי' על הקופה מטמאה א' כו' אף שהיתה המטלית מתחלה טמאה מדרס אב הטומאה כיון שטלה לקופה בטלה מטומאתה אגב הקופה ולא שם בגד עלי' רק שם חדש יקרא לה ע"ש הקופ' הפריש' מן הקופה הקופה טמאה מגע מדרס והמטלית טהורה לגמרי ע"ש בפי' הר"ש והר"מ והרע"ב אבל בטולה על הבגד מטמא' שנים כו' ולא פרחה טומאתה ומחלוקת התנאים שם בטולה על השק על העור ר"מ מטמא בשניהם ר"ש מטהר בשניהם ר"י מטמא בשק ומטהר בעור מטמא בשק מפני שהוא אריג כמוהו וכ"פ הרמב"ם בפרק כ"ג מהלכות כלים הל' ח' כר"י דנמוקו עמו ומכריע הוא הרי להדיא דאף מטלית ג' על ג' מתבטלת אגב עור ובטלה מטומאה דאורייתא וע"כ דבטל מה"ת מתורת בגד וה"נ נראה דלענין כלאים י"ל דבטל אגב עור ולא קרינן ובגד כלאים כיון שהוא טפל לגבי עור וכ"ש התפירה שאינן רק מחבר ואין לו מקום כלל דבטל מיהא ואין חוזר וניער אח"כ בהתחברו אל הצמר להיותו נקר' בגד כלאים ואף דבהא דלא יקשור סרט של צמר כו' איירי על ידי עור ורצועה ולא בטילי וכן השק והקופה מצטרפין כו' והתם קופה מבטל ליה למטלית זו אינה קושיא דעל כרחך לא אמרינן דבטל רק דבר שאינו חשוב ואינו עיקר הדבר בטל לגבי העיקר כגון המטלית שטלאה על הקופה או העור דהקופה והעור הן עיקר הכלי וכן חוט התפירה אין חשיב כלל לגבי העור משא"כ הך דסרט של צמר הן הן עיקר הדבר לחגור בהן מתניו והן כלאים ורצועה לחבר בעלמא היא ובכה"ג איירי הך דשק וקופה כו' שבגד גמור מחובר להן שאין להן ביטול דחשיבי והיינו דדייק בתוספתא ואפילו בגד שכולו צמר גמלים וארג בו חוט א' כו' לא א' רק בגד של צמר גמלים דבכה"ג הוא דלא בטיל לגבי' חוט א' לפי שגם הוא ארוג כמותו הא עור או קופה שיש בו חוט א' של צמר כו' יש לומר דמיבטיל שפיר ושרי כמו לגבי טומאה זהו לענ"ד דבר הגון ומתקבל מאוד ויש עוד דברים ודמיונות בזה ואין רצוני להאריך:
וגם טד' המחבר בש"ע נ' להחמיר בזה שסתם בסי' רצ"ט כד' הרמב"ם גבי בגד של צמר גמלים כו' ובסימן ש' כתב מחלוקת בזה וסיים ולהרמב"ם הוי כל זה כלאים של תורה והש"ך הקשה דבריו אהדדי ולענ"ד נראה כמ"ש דבעיקר הדין דעתו להחמיר כהרמב"ם רק בסימן ש' רצה להורות היתר העורות עיי"ש וכתב המחלוקת זו לפי ששם יש להקל יותר מטעם ביטול גם כן ואין למחות במקילין אבל בלא טעם ביטול סתם בסי' רצ"ט לאיסור ודו"ק*:
(הגה"ה ועיין פרמ"ג באו"ח מ"ש שם על ד' המ"א שכ' לעשות כנף של עור ע"ש שדעתו דוקא של עור דמינכר מילתא אבל שאר מינים אסור עכ"פ משום מראית העין ורצה ליישב בזה גם דעת המחבר ביו"ד וא"כ גם לד' יש להחמיר בענין העטרות:)
אחרי הדברים האלה דקדקתי עוד בתשו' הרשב"א הגדול בסי' ש"ס נשאל מהרב ר' יוסף למה נוהגין היתר בעורות התפורין תחת בגדי צמר כו' כי הרב ר' שלמה בר אברהם נוהג איסור בדבר וכן נראה כו' והשיב אני לא שמעתי מפי הרב החסיד טעם בדבר אלא שיש לדון ולהקל משום דהוי כלאים דרבנן שאינן שזורין כו' ואין חוששין שמא יעבור חוט התפירה כו' וא"ת מ"מ הרי העור מחבר שניהן והוי כעור שיש בראשו א' פשתים ובראשו א' צמר דמשמ' מפשטה של משנתינו שהוא איסור משום כלאים כו' י"ל דההיא בשקושר ב' ראשי' יחד וכן פי' ר"ש והביא שם כל ד' ר"ש על המשנה והתוספתא הרי להדיא דעת השואל לאסור אף בעורות ונראה מדברי הרשב"א שם שהי' רב גדול דקרי ליה הרשב"א רבינו כמה פעמים באותן תשובו' ט"ו שאלות ששאל ממנו וגם דעת הרב ר' שלמה בן אברהם לאסור ובודאי אין כוונתם מחשש שמא יכניס חוט התפירה שזה באמת ס' דרבנן רק מעיקר הדין חיבור ע"י ד"א וגם הרשב"א מודה דפשטא דמתניתין משמע לאסור רק כתב דיש לומר כו' מבואר שדוחק להעמיד המנהג וגם זאת בכלאים דרבנן כמו שהתחיל שם ולא ס"ל טעם הביטול ולכן הזכירוהו ובתשו' זו לא הזכיר רק פי' הר"ש ז"ל אך בחלק ב' סי' רכ"ו שנשאל שם אם מותר ללבוש ב' חלוקים א' של צמר כו' ולחגור עליהן כו' שקצת אסרו מן הירושלמי כו' דבעי הוא עצמו מהו שיצטרף בכלאים כו' והשיב דזה מותר והירושלמי מיירי שתכף ב' תכיפות כו' וכן פי' הר"ש ואח"כ כתב וסבור אני לומר דההיא דאב ובנו אפילו בלא תכיפות היא אלא מפני שהוא חוגרן ביחד והאי דקא מהדר ליה אהן נשיך כו' בתמיה קאמר כלומר אין זו כלאים רק נשיך כו' שהם מחוברין חיבור קיים והכריח כן מסוף ד' הירושלמי שהיה בראשו פצעיות כו' וכמש"ל הובאה בב"י בקיצור הרי בתשו' זו נד ליה מפי' הירושלמי של הר"ש ז"ל וע"כ לפ"ז גם המשנה דשק וקופה כו' בהכי מתפרשא שלא חיברן בב' תכיפות רק חיבר השק או הקופה מדקבע לבעיות עלה דמתני' ודוחק גדול לומר דמתניתין בשחיברן והירושלמי בשלא חיברן דהא חדא לישנא הוא מצטרפין כו' וגם מדשייל אב ובנו כו' מכלל דשאר ד"א הוי חיבור כל שחיבורו קיים:
הכלל העולה מכל דברינו אלה שיש להחמיר הרבה בדבר העטרות הנהוג בזמנינו בחיבור כלאים ע"י ד"א וכן בהטלת ציצית ע"י כנף של עור ושלא להקל כלל בזה בשום אופן כי לד' הרבה מגדולי פוסקי' ראשוני' יש בזה איסור כלאים וגם ביטול מצות ציצית כאשר ביארנו באורך ומהראוי מאוד להחמיר בזה זולת בדבר עורות התפורים כו' אולי יש מקום לסמוך קצת להקל ע"ס טעם שבטל חוט התפירה כמ"ש שיש קצת ראיות לזה ואף גם בזה המחמיר תע"ב כאשר כתב הטור והרא"ש ומהר"ם מרוטנבורג ומהרי"ח ז"ל החמירו ע"ע גם בזאת בפרט באם החוטין שזורין יש בזה חששא דאורייתא ודו"ק בכ"ז היטב: