משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
סב שאלה
מי שבירך ברכת אהבה רבה אם צריך לברך אח"כ כשלומד:
תשובה הנה בדין זה ע' בתוס' ורא"ש ופוסקי' שהביאו הירושלמי שאמר על מילתי' דשמואל דאמר שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר וקצת פוסקי' כתבו דלא קיי"ל כהירושלמי ודעת רוב הפוסקי' כהירושלמי אך נחלקו בפירושו אם כוונתו שאין פוט' רק מה שלמד תיכף אבל אם למד והפסיק ואח"כ חוזר ללמוד חוזר ומברך ולפי' זה ה"ה בבה"ת ממש אם הפסיק וחזר ללמוד צרי' לברך כיון דס"ל דהפסק דבאמצע לימו' מצריך לברך מה לי הנפט באהב' רבה ולמד אח"כ תיכף והפסיק מה לי המברך בה"ת ולמד והפסיק ויש עוד לפרש הירושלמי דס"ל באמצע עסק אין ההפסק מצריך ברכה רק אשמעינן דצריך ללמוד מעט אחר ק"ש כדי שתהא נראית הברכה לשם לימוד כמו לשם ק"ש. ושוב אין חשש בהפסק ולפי"ז לא שייך לומר הכי רק באהבה רבה דס"ד שיפטר בק"ש קמ"ל דלא אבל בה"ת כשלא למד מיד מעט פשיטא דהפסק בין ברכה לתחילת העסק ודאי מפסיק ולא איצטריך לאשמעינן רק באהבה רבה דלא סמכינן אק"ש לחוד ושני הפי' אלו הן מבוארין בדברי הרא"ש ז"ל ודעתו מכרעת כדברי הפי' השני שכתבתי והן הן דברי הטור ז"ל וכן דברי הרמ"א ז"ל שכתב שהמדקדק בדברי הרא"ש ז"ל יראה כן ולא כפי' הב"י ז"ל ועי' בביאורי הגר"א ז"ל שכתב ג"כ פי' זה בדברי הרא"ש ז"ל והאריך בביאור פרטי דבריו ע"כ קצרתי וב"ה המלמד בינה שקיימתי הפי' הלז מדעתאי טרם נדפסו חיבוריו המאירי' והנה לפי פי' הרא"ש ז"ל שכת' תחיל' דהיינו דס"ל דאין הפסק שבאמצע עסק מפסיק כלל נראה לכאורה דאפי' במי שדרכו להפסיק הרבה מלימודו ועושה מלאכתו קבע א"צ לברך רק סיים שאפילו את"ל שאין חילוק בין הנפטר באהבה רבה כו' ופי' דהירושלמי אשמעינן שההפסק שבאמצע עסק מצריך ברכה וה"ה בנפטר באהבה רבה דלענין זה אין חילוק (ע' בביאורי הגר"א ז"ל) אפ"ה כתב במי שדרכו לעסוק תמיד כו' ותמיד דעתו על לימודו כו' אין זה הפסק משמע דלפי' הראשון אין הפסק מצריך ברכה כלל וכן משמע דעת חכמי הצרפתים שכ' התוס' שתקנו לומר הפסוקי' כו' ומשמע שפוטרים בזה מה שלומדי' אחר זמן הרבה וכעין מה ששאלו להר"י ז"ל והר"י ז"ל הוסיף דלא בעינן כלל שילמוד על אתר בנפטר בבה"ת ואפי' לא למד כלל ולא כדעת הרא"ש ז"ל לכל הפירושים עכ"פ כשלומד קצת אף שיש בין הברכה ללימוד כמה שעות ס"ל לכל בעלי התוס' והפוסקי' שכתבו דבריהם דשוב אין חשש בהפסק בעסקיו אפי' כמה רק הרא"ש ז"ל בפי' השני החמיר בדבר וכן ג"כ בתשובתו החמיר בזה וכן הטור פסק כמותו דדוקא במי שעושה תורתו קבע ותדיר דעתו על לימודו אין הפסק מצריכו לברך ומשמע דמי שלומד באקראי כשחוזר ללמוד צריך לברך וכ"כ בתשו' כלל ד' סי' ב' דדוקא מי שתורתו אומנתו ואין מבטל אלא כשצריך לפרנסתו ומיד חוזר ללימודו ואין מתעסק בדברי' בטלין א"צ לברך ואם לאו צריך לברך בכל פעם דהוי היסח הדעת עיי"ש והוא כד' פי' הב' שזכר הרא"ש וכתבנוהו למעלה ולכאורה הפי' הזה הוא מוכרע יותר בירושלמי דלדברי הפי' הא' דאשמעינן דאין הברכ' נראית לשם בה"ת כ"א כשלומד מיד מעט צ"ע דהא עיקר ברכת אהבה רבה נקראת בירושלמי בה"ת דאמר שם גבי א"ל הממונה ברכו ברכה א' אמר שמואל ברכת התורה כו' והיינו אהבה רבה וקורא' סתם בה"ת כי מתחלתה נתקנה לשם ברכת התורה וא"כ מהיכי תיתי שלא תהא נראית לבה"ת כמו לק"ש הא עיקרא בה"ת היא אבל לפי' הב' א"ש כפשוטו שאין פוטר רק מה ששנה על אתר דהפסק מצריך ברכה אחרת ובאמת לולא דברי הפוסקי' ז"ל שרצו להשוות דברי ר' בא בירושלמי למילתי' דשמואל דאמר אחר שקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה הייתי אומר דמילתי' דשמואל אתי' כפשוטה דלאחר ק"ש א"צ לברך כלל אפי' אחר כמה שעות וכמשמעות לשון שכבר כו' ור' בא פליג אדשמואל וסבר דאין פוטר רק מה ששנה על אתר דבסוכה איפליגו אמוראי אם מברך על הסוכה בכל יום או רק ביום א' ומוקי לה בפלוגתא א דר' ורבנן גבי תפילין אם מברך עליהן כל שעה שמניחן כדעת רבי ורבנן סברי אין מברך רק בבוקר פ"א ופוטר כל היום ושמואל סבר שם כרבנן ומסקנא דסוגי' שם הלכה כר' בתפילין וכן בסוכה והכי קיי"ל בש"ע וא"כ שמואל דסבר דאין מברך על תפילין רק פ"א בבוקר אע"ג שחולצן כמה פעמים בינתים וכן בסוכה א"כ ודאי הנפטר באהבה רבה אין הפסק מועיל לו להצריכו ברכה שנית דאיהו סבר כרבנן דאין הפסק פוסל כלל בשום ברכת מצוה וא"ש דברי שמואל כפשטי' אבל ר' בא בירושלמי סבר כדעת רבי דמברך על תפילין כל פעם שמניחן כמבואר בירושלמי פ' מי שמתו אית תנא תני מברך פעם א' ואית תנא תני מברך ב' פעמים מאן דאמר ב"פ ניחא מאן דאמר פ"א הא אכל ואין עלוי ומשני באוכל בהן אכילת עראי עכ"ל וכצ"ל וה"פ דלעיל אמר שאין לאכול בתפילין אכילת קבע וזה שאמר דלמ"ד ב"פ ניחא שבשעת סעודה חולצן ואח"כ מניחן ומברך שנית ומ"ד פ"א מקשה האיך אכל ועודן עליו ומשני שאוכל בהן אכילת עראי דשרי כדאמר שם מבואר להדיא דס"ל כל שחולצן מברך שנית ולא מוקי כלל הנהו ברייתות בפלוגתא דר' ורבנן כדא בש"ס דילן ומשמע דס"ל דאין כאן מחלוקת כלל ולהכי אמר ר' בא ג"כ והוא ששונה על אתר ופי' כפשוטו דהפסק מצריך ברכה אחרת ולכאורה קשה דרב יהודא משמיה דשמואל אמר משקרא ק"ש א"צ לברך וכן בסוכה אמר רב יהודא אמר שמואל סוכה יום א' לברכה ומוקמינן לה כרבנן ואלו ר"י גופי' כר' ס"ל במנחות בהא דר"י רמי תכלתא כו' ומברך כל צפרא להתעט' בציצית ומוקמינן לה שם כר' ומשום דר"י אינש צנוע הוי ולא שדי לגלימא כולה יומא כו' וא"כ ע"כ פליג אדשמואל רבי' וצ"ל דהנהו מימרי משמיה דשמואל אמרינהו ולי' לא ס"ל ודוחק גדול דר"י גופי' ס"ל לחלק בין ברכת ציצית ותפילין לסוכה וב"הת דהא הש"ס מדמי להו אהדדי ומסיק ואנן נמי כר' עבדינן ומברכינן כל ז' כו' והנה מדברי הרמב"ם ז"ל נראה לכאורה כדעת התוס' שאחר שקרא ק"ש א"צ לברך כלל אף בהפסק גדול שמתחלה לא תקנו הברכות האלו רק במשכי' ללמוד קודם ק"ש שכ"כ בפ"ז מה' תפלה הל' י' המשכי' לקרוא בתורה קודם שיקרא ק"ש כו' נוטל ידיו תחלה ומברך שלש ברכות ואח"כ קורא ובהל' י"א כתב בכל יום חייב אדם לברך ג' ברכות אלו ואח"כ קורא מעט מד"ת הרי שלא הזכיר חיוב ברכות אלו רק בבוקר ובין ברכות השחר ולא הזכיר כלל דין אם קרא ק"ש תיכף או לאח"ז אם צריך לברך ומ"ש דגבי ציצית ותפילין כתב בהדי' שכ"ז שמניחן או שלובשן אפי' כמה פעמים ביום צריך לברך וכאן לא כתב כלום. אלא נראה ברור דתחלתן לא נתקנו רק במשכים ללמוד קודם ק"ש ולא אח"כ כלל דכולהו בתר ק"ש גריר שבזה מקיים מצות והגית כו' בשעת הדחק ומצות שינון כדאיתא בירושלמי עד ק"ש של ערבית וס"ל שאין הפסק מועיל לענין זה כלל דכך תיקנו חכמים וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל שסתם ולא הזכיר הירושלמי כלל והיינו דלא משכחינן בתלמוד לאמוראי דמברכי בה"ת באמצע היום לבתר סעודה או כי נפקי מב"הכ דאשכחינן בעובדא דרבא בסוכה דמברך על התפילין כי נפיק מב"הכ ולא אמר דמברך בה"ת וכן מצינו ברב"בח אמר משום ר"י כי הוי אזלינן בתרי' דר"י כי הוי עייל לב"הכ כו' ונפיק ומשי ידי' ומנח תפילין ומברך פי' ברכת תפילין כעובדא דרבא והדר אמר לן כו' בשלהי פ"ק דב"ק ולא אמר שבירך על התורה ג"כ ורב"בח א' כ"י ודאי דסבר כר' בתפילין ובסוכה כדאמר בהדי' במס' סוכה רב"בח גופיה משמיה דר"י והב"י ז"ל כתב בשם קצת פוסקים שברכו אחר צאתם מב"הכ ולענ"ד לא משמע הכי וכן משמע דעת ר"ת ז"ל דאף הפסק גדול אין מצריך ברכה וכן גבי סוכה אפי' הסיח דעתו עד סעודה שני' וכמו שהביא הרא"ש ז"ל רק שנר' שאין דעת הרא"ש ז"ל מסכי' לזה ובפרט לפמ"ש בתשו' בהדיא רק ר"ת ז"ל הוסיף דאף שינת קבע דלילה לא הוי הפסקה עד בוקר שני וע"ז כתב תוס' דלא נהירא וטעמא נראה דאדרבה סברא לומר דב"הת פוטרת עד השכמת יום שני דאז תחלת עבודת דיממא היא וטעונה ברכה אחרת וכמו מסעודה לסעודה ביום א' גבי סוכה אבל הישן ביום אף שינת קבע יש מקום לומר לדברי אלו הפוסקים שא"צ לברך והן הן דברי האגור ז"ל שכ' שאביו הנהיג שלא לברך ביום אפילו אחר שינת קבע כיון שיש מחלוקת בדבר והב"י השיג עליו שלא מצינו מחלוקת כלל דבין להרא"ש בין לר"ש בין להר"מ ז"ל שינה הוי הפסק כו' עיי"ש. ולענ"ד בעלי התוס' ז"ל חלוקי' שלא השיגו על ר"ת ז"ל רק בשינת לילה וכמש"ל וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל שפוטרת כל היום אפילו הסיח דעתו ובפרט שנוהגין כדעת ר"ת ז"ל בסוכה אפי' הפסיק ויצא לעסקיו פטור עד סעודה שני' ובאמת נראה מדברי הרא"ש ז"ל בברכות ובסוכה שאינו מסכי' כ"כ לדעת ר"ת ז"ל גם בסוכה שהביא תחלה דעת ר"ת ז"ל ואח"כ הביא דעת הגאונים ז"ל לברך על הסוכה כל פעם שיכנס בה ועיין בד' הרר"י ז"ל שהביא דעת ר"י בעל תוס' ז"ל שכ' בהדי' דאפילו הפסק גדול וכמו שלומד באקראי א"צ לברך ונראה שגם הוא ז"ל מסכי' לזה וכ"כ המרדכי בשם הר"מ ז"ל דאפילו בלילה כשעומד ממטתו לא היה מברך וסובר כדעת ר"ת שפוטר עד בוקר שני וצע"ג לענ"ד שדבריו סותרים למ"ש הגה"מיי בשמו ז"ל שאפילו ביום אח' שינת קבע היה מבר' והמרדכי כתב שאפי' בלילה לא היה מברך כללו ש"ד נראה שהיא מחלוקת גדולה בין הראשונים אם צריך לברך אפילו בהפסק והיסח הדעת גדול לפי דעת התוס' ור"ת ור"י ז"ל והרר"י וכ"נ מדברי הרמב"ם א"צ לברך כל היום רק שלמד קצת ולדעת הרא"ש בתשובה וכן מטין דברי הגמ' והטור ועוד פוסקים הפסק גמור מצריך ברכה וכ"ד הירושלמי וה"ה לשינת קבע ור"ת ור"מ ז"ל ס"ל עוד דאפילו שינת לילה לא הוי הפסק ואין כן דעת שאר הפוסקים. וכן הביא הפר"ח בשם הזו"הק ולפ"ז נראה דמ"ש המ"א ז"ל דמי שאין דעתו לחזור ללמודו תיכף אזי כשחוזר צריך לברך לאו ד"ה הוא ותלי' בפלוגתא שכ' המחבר אח"כ אם שינת קבע ביום הוי הפסק וכיון שכ' המחבר שנהגו שלא לברך כ"ש בלא שינה רק שיצא לעסקיו וכ"ז מבואר מדברי הפוסקים ודברי המ"א צ"ע ודו"ק:
סג שאלה פרשת התמיד ושאר פסוקים שבתפלה אם רשאי לאומרן ע"פ:
תשובה הנה הפוסקים ז"ל כתבו כמה טעמים בזה על מה שנהגו לאומרן ע"פ דלא שייך בזה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ קצת מהפוסקים כ' דכל שרגיל ושגור בפי הכל לא שייך משום דברים שבכתב כו' וראייתם מדשרינן בתפילין ובמזוזות לכתוב שלא מן הכתב משום דמגרם גריסין. וקצת כתבו דכל דבר שבחובה מותר לאומרן ע"פ ומצינו שמצוה לעסוק בקרבנות והן דברי הר"ר יונה ז"ל והרא"ש ז"ל כתב דלא שייך איסור זה כ"א בקורא להוציא רבים י"ח וכ"כ התוס' בתמורה וכבר כתב רבינו אליהו ז"ל שהעיקר כמ"ש הרא"ש ז"ל והיא גמ' מפורשת במס' תענית אמר ר"י וכי האיך יחיד יכול לקרות בע"פ בציבור אלא במנחה נכנסין וקורין ע"פ כקורין את שמע מבואר להדי' דדוקא יחיד להוציא ציבורא. אבל כל א' בפ"ע מותר ולהכי נקט שם כקורא שמע. והיינו דמשם ראיה דביחיד בפ"ע מותר דכתיב ושננתם כו' ובלכתך כו' ובשכבך כו'. ואטו איירי שס"ת בידו אע"כ דמה"ת מותר ביחיד ולפ"ז א"צ לכל הטעמים שכתבו הפוסקים משום מגרס גריסין או שנתקנו לחובה אך ראיתי שכתב בהפר"ח דאם שגור בפי כל אף להוציא רבים י"ח מותר והוא נגד דעת הרא"ש ז"ל ומנהג אשכנז שכתב שנוהגין כשמגיע ש"ץ לפסוקים שבתפלה כגון מי כמכה כו' ה' ימלוך לעולם כו' שהוא שותק והקהל אומרים . בפ"ע מבואר להדיא דס"ל דאף דגריסי כל להוציא רבים אסור וא"כ מנ"ל להפר"ח להכריע נגד דעת הרא"ש בפרט שתירוצו עיקר וא"כ אין הכרח לכל הסברות ומ"ש ראי' מהא דסומא פורס ע"ש ומתפלל לא ידעתי ראי' זו דהפורס ע"ש הוא מוציא הרבים י"ח הברכה לחוד אבל ק"ש קורא כל א' וכן קדושה שביוצר כולן אומרים הקדושה וכן קדושה שבתפלה הכל עונין אותה ואין ש"ץ מוציאן ואין כאן ראי' כלל איברא דאכתי קשה לי הא מצינו בש"ס דבהלל היה הש"ץ מוציא הרבים והן עונין ראשי פרקים לבד ומוכחינן משם דשומע כעונה כדאמרינן בגמ' דסוכה וכן אמר במשנה מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו כו' ואטו איירי כולהו שקורא מתוך הספר דהא לדעת הרא"ש ז"ל אסור לקרות בע"פ להוציא הרבים. וגם ביד נו תפוס מנהג הזה אף שכולם בקיאים בהודו כו' שעונים הודו אחר הש"ץ שאומר יאמר נא ויאמרו נא כו' והעם עונים הודו ויוצאים ביאמר נא ע"י הש"ץ כידוע ונשאר מנהג זה ממנהגא דהלילא כדאמר בגמ' ובימי חכמי הגמ' עדיין לא התירו לכתוב ברכות וסידורי' כדאמר כותבי ברכות כשורפי תורה עי' פ' כל כתבי וגם לדעת המתירין בששגור בפי הכל קשה דהא הלל אינו שגור בפי הכל ובימי הש"ס לא היו רובם בקיאים לקרות בעצמם וגם עתה רוב ב"א אין שגור בפיהם ע"פ ולתי' הרר"י ז"ל ניחא דכיון שהלל זה הוא חובה מותר לאומרו ע"פ ובזה ניחא נמי הא דאשכחן שכתב הגאונים ז"ל והרבה פוסקים דמי שעומד באמצע תפילה ושומע קדושה ישתוק ויכוין לצאת דשומע כעונה והאיך יוציאנו כיון דשומע ואינו עונה והוא קורא ע"פ ולדברי הרר"י ניחא ולדברי הרא"ש ז"ל יש לתרץ שהקורא אסור לקרות ע"פ כדי להוציא רבים אבל אם רבים אומרים כא"וא וא' שומע ומכוין לצאת יוצא בזה אבל בהלל א"א לתרץ כן דהכל יוצאין בש"ץ. ואולי נדחוק דהלל מתחלתו תקנוהו הנביאים לאומרו על כל כו' כשנגאלים ממנה דרך שירה בע"פ ואף להוציא רבים ועוד קשה לי טובא דהא ברכות של ר"ה ויו"הכ שרובן פסוקי תורה ונביאים והש"ץ מוציא רבים י"ח כדאיתא בר"ה בפלוגתא דר"ג וחכמי' דר"ג סבר דאף לכתחלה ש"ץ מוציאן ואפילו בקיאין והאיך קורא פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות בע"פ להוציאן וכב' כתבו שבימיהם לא היו עדיין כתובין ברכות ולא פסוקים דלא ניתנו ליכתוב וגם אין שגורים בפי רוב ב"א ואפילו מיעוט אין קורין כולן ע"פ כ"א הש"ץ המסדר תפלתו וכן פסוקי המוספין. ולתי' הרר"י ז"ל ניחא כ"ז. והנה מצאתי ברש"י ז"ל גיטין פ' הנזקין בהא דאמרו דברים שבכת' א"א רשאי לאומרן ע"פ כו' פירש"י ז"ל אי אתה רשאי למוסרן לישרא' ע"פ כו' מבואר בדבריו ז"ל דאין אזהרה זו רק למרע"ה שלא למסור לישראל שום פ' שבתורה ע"פ רק בכתב וכתיב לעיל כתב לך את הדברים האלה כו' ומשמע דאינה מצוה לדורות ובקריאה לחוד אין עתה שום איסור לקרות ע"פ רק עיקר האיסור שלא למסור לישראל ע"פ רק בכתב ודברים שבע"פ לא ניתנו ליכתוב רק בע"פ ולדבריו ז"ל אפשר שזהו הטעם שהכה"ג כשקורא ביוה"כ ובעשור שבחומש הפקודים ע"פי אומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתיב כאן שידעו שהן דברים שבכתב ושוב אין איסור כ"כ כשקורא ע"פ והא ת"ק ס"ל במס' תענית דבמנחה יחיד קורא בציבור ע"פ וע"כ דס"ל שאין בזה איסור מדאוריית' משום דברים שבכתב רק ר"י ס"ל דאפ"ה אין דרך שיקרא יחיד בציבור בע"פ ומשמע דמדרבנן הוא ולהכי שרי בכ"הג ועיין ברש"י ז"ל שם בסוגיא בפלוגתא דאמוראי אי תורה חתומה ניתנה או מגילה מגילה ניתנה בד"ה א"נ לכדר' לוי כו' מבואר מדבריו ז"ל דכל פרשה שנמסרה לישראל הוצרכה ליכתב תיכף ולהמסר בכתב וע' בתוס' שם ולפי דבריו ז"ל יש למצוא תי' נכון לכל הקושיות מהלל ופסוקי המלכיות כו' וקדושה כו' די"ל דאפי' ר"י במס' תענית לא אסר יחיד לקרות בתורה בציבור בע"פ רק דרך קריאה אבל לא פסוקי חובה שבתפלה והלל וגם זה רק מדרבנן ות"ק שרי אחר כותבי זאת מצאתי בתוס' ישנים ביומא פ' בא לו שהקשה ג"כ מהלל וברכות של ר"ה שמוציא הרבים ותירצו דכל שהוא סדרו של יום לתפלה או לשירות ותשבחות אין בו איסור וכתבו ראיה מירושלמי שאמר בהדי' כן על הא דכה"ג קורא ובעשור כו' ע"פ מפני שהוא סדרו של יום ועיי"ש ובדברי רש"י ז"ל דגיטין שהבאתי לעיל אילי אפשר להעמיס דבריו ז"ל ע"פי ד' הרא"ש ז"ל ותוס' דהיינו לקרות ברבים ולהוציא ואולי זהו כוונתו באמרו ז"ל א"א כו' למוסרן לישראל ע"פ. אבל דוחק בעיני לפרש כן דבריו ז"ל ודוק: