משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
ס שאלה
שותף א' חשד את חבירו שהעלים ממנו איזה דבר משותפות ועשה בלא ידיעתו והלה מכחישו ונתעצמו בזה זה אומר שקר הוא ולא קניתי מסחר הלז בשום אופן וחבירו מתאמץ שאמת הדבר והמרו זא"ז בקנס מאה זהו' לצדקה אשר כשיתוודע האמת יתן צד המשקר סך הלז לצדקה והקנו בקאג"ס ונתנו הרשאה מעולה לאיש חשוב אשר מעותם ת"י שיקח המאה זהובים לצדקה על חשבון מי שיתחייב והוציא האיש את המעות על דבר מצוה ואח"כ נתברר שהחשד הוא שקר ונפל מחלוקת בין הלומדים אם בדין הוציא האיש המעות ויש מפקפקין בדבר דאין בנדר זה ממש דהוי נדר טעות שהי' סבור שהאמת אתו ואלו היה יודע שהאמת כדברי שכנגדו לא היה נודר וסמכו בזה על דברי הט"ז בסי' רל"ב שכתב דשנים שהמרו זא"ז כו' הוי נדר טעות והביא ראיה מהנהו תרי תלמידי כו' ונחלקו הרבה והאריכו בטענותיהם:
תשובה הנה לענ"ד אין בדבר זה שום ספק ופקפוק כלל דודאי חייב החושד לקיים נדרו לצדקה ואין בזה כלל משום נדר טעות ולא דמי כלל הך מילתא לדין הט"ז דעד כאן לא כתב הט"ז רק כשכל אחד ברור לפי דעתו שכן הוא כדבריו רק שבאמת טעה או שכח דלבו אנסו כדמייתי ראי' מהנהו תרי תלמידי דאמר ליה רב לבך אנסך ובודאי לא היה התלמיד נשבע אם היה איזה ספק בלבו אם כך אמר רב וח"ו שישבע על דמיון ודעת נוטה לבד א"ו ברור שנשכח ממנו לגמרי ונקבע בדעתו ההיפוך עד שנשבע עליה ולכן מקרי אונס גמור וכן הוא ג"כ כוונת הט"ז וכן תשובת מהרי"ו שזכר רמ"א ז"ל אם היה פלוני אצל דבר זה כו' ג"כ מיירי בכה"ג שנשכח ממנו לגמרי וכעין מתני' ונזכר שאכל ושתה כו' וזה מבואר ג"כ בדברי הש"ך ז"ל במ"ש על דברי רמ"א ז"ל ומבואר עוד יותר בדבריו ז"ל בסי' רל"ט דדוקא כשהיה ברור לו להיפוך הוא דהוי נדרי טעות ושגגות אבל כל שמסתפק בדבר אין זה כלל נדרי שגגות וטעות והוא דבר ברור ובנ"ד איזה בירור היה לו שאמת כדבריו הלא כל השותפין דרכן לחשוד זא"ז בדבר מועט ועפ"י אומדנא ומפי אחרים ומי התיר לו להאמין כ"כ למספרי לה"ר וכ"ש שיקבע בדעתו שהוא אמת וכי נתיר לו לישבע ח"ו על זה על חשד בעלמא מפי אחרים כמו שדימו את זה להנהו תרי תלמידי כו' דהתם היו מותרין לישבע לפי דעתם אבל בנ"ד ודאי ברור ופשוט שאסור מה"ת לישבע ע"ז וחייבין עליו משום שבועת שוא והוא נחשב כס' גמור הגם שנדמה לו כדברים הנכרים אינו רק דלמיחש מיבעי וא"כ מדמחית נפשיה לספיקא גמר ומקני ואין בזה נדר טעות כלל דהא אסיק אדעתיה אולי אין האמת אתו ואפ"ה קא נדר ודמי ממש לכל דיני משחקי בקובי' ושנים שהמרו זא"ז דכל חד סומך קצת על חכמתו ואומנתו ודעתו נוטה שינצח רק שעכ"פ אינו דבר ברור ומחית נפשי' לספיקא גמר ומקני ולא חשבינן ליה קנין בטעות וכ"ש בהקדש וצדקה ומה לי ב' שהמרו זא"ז בדבר העבר או העתיד הלא כל א' גומר בדעתו שכדבריו כן הוא או כן יהי' ואפ"ה גמר ומקני וא"כ פשיטא דחייב הלה להשלים נדרו:
ואם באנו לחוש בדבר מטעם אסמכת' הנה כבר הלכה רווחת בישראל דבצדקה והקדש אסמכתא קני' והסכימו כן כל הפוסקי' ע' בטור יו"ד וב"י שם וכ"פ בש"ע להלכה ודלא כר"א והתוס' הגם שיש מקום עיון לכאורה בב"מ פ' הזהב בסוגי' דש"ח אינו נשבע כו' גבי הקדשות וקרקעות כו' דפריך שם הגמ' מברייתא דהשוכר את הפועל לשמור הפרה לשמור הזרעים לשמור התינוקות כו' מ' דאיכא דין שומרים ופרש"י שם הברייתא לענין הקדשות ע"ש ומשני שם אר"ש בשקנו מידו וכן א' ר"י בשקנו מידו וא"כ לכאורה ק' לדברי הפוסקי' דל"ש אסמכתא בצדקה מה צורך לקנין הא קיי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא מ' לכאורה דעיקר הקנין הוא להוציא מדין אסמכתא דמהני גם בהקדש ולדברי התו' ניחא דהא נמי הוי אסמכת' לפיכך צריך קנין ועיין בש"ך סימן ש"א ס"ד גבי מתנה ש"ח להיות כש"ש כ' בהדי' דאף להרמב"ם דס"ל דמהני בכל דוכתא שיחייב עצמו באתם עדים הכא לא מהני משום אסמכתא ועיין בש"מ בב"מ בסוגי' הנ"ל שכ' שי"מ דלאו לעניין הקדש מתני' ברייתא מטעם א' שכ' שם אמנם הוא נגד פירש"י ז"ל וכן נ' מד' התוס' ע"ש אמנם בבעל המאור פי' ג"כ כמ"ש הש"מ דמקרקע פריך ולא מהקדש ואף אם נאמר כפירש"י הנה אין מזה חשש לנ"ד דכמה פוסקים הסכימו דבמטלטלין ומסרן לידו לא שייך דין אסמכתא וכ"כ הנ"י בב"מ בסוגי' דערבון כנגד כולו קונה כו' ע"ש וכיון דבהקדש וצדקה האמירה דמי למסירה דהדיוט א"צ לשום יפוי כח ועיין בנ"י ובש"ך ח"מ סי' ע"ג ובב"י ביו"ד ודו"ק היטב ועכ"פ בנ"ד שהי' קנין בדבר וגם המעות הי' מושלש תחת יד אחר מתחילה והוי כאתפיס זכותי' בודאי זכה הקדש בהמעות הללו ושפיר הוציאם:
וראי' ברורה יש למ"ש ההפרש בין שכח לברור לו מסוגי' דגיטין פ' השולח גבי נמנעו מלהשביעה דמייתי שם עובדא בא' שהפקיד דינר לאשה כו' ונתנתו בכד של קמח כו' שנענשה הרבה הגם שנעלם ממנה כלל ונשבעה באמת כמו שא' שם מה מי שנשבע באמת כו' והתוס' הק' שם מהנהו תרי תלמידי דרב כו' דמ' דכל ששכח הדבר אין כאן עונש שבועה כלל והוכיח דאפילו איסור שבועה אין בו ומ"ט איענשא ותי' דבפקדון הו"ל למיסק אדעתה ולהזהיר טפי כו' ע"ש והרי הדברים ק"ו אם שכחת האשה היכן נתנה הדינר אשר נעלם ממנה כלל לא מקרי אונס בשבועה או שבועת שגגה ונענשה כ"כ דה"ל לרמויי אנפשה ולמדכר קודם שנשבעה כ"ש בנ"ד שאין כאן שום בירור כלל רק חשד בעלמא פשיטא דזה לא מיקרי שבועת שגגה ולא דמי' כלל לעובדא דתרי תלמידי דה"ל למידק בטרם ידור לצדקה ומדלא חש לדקדק גמר ומקני המעות הללו לצדקה:
ולכאורה יש להקשות מסוגי' דיבמות חמותו ונעשית א"א כו' דמייתי שם בכמה פלוגתי דר' חייא ובר קפרא משמי' דר' קפץ ר' חייא ונשבע העבודה כך שמעתי מרבי שתים קפץ בר קפרא ונשבע העבודה כך שמעתי מרבי אחת ושקיל וטרי טובא ומקשה שם בשלהי סוגיא לר"ח אטו בר קפרא בשיקרא אישתבע ואמאי לא תרצינן כהך עובדי דתלמידי דרב דליביה אנסיה דכסבור היה שכך שמע מרבי ונשבע על כן והיה נראה לומר דבאמת הא מילתא דלא שכיחא כלל לטעות בדבר שמועה מפי רב מההיפוך אל ההיפוך וכל תלמיד חכם צריך לדקדק בשמועתו היטב לבל יטעה ח"ו בהוראה וכל התנאים והאמוראים היו זהירין מאוד בשמועתן כידוע ובזה תלוי כל עיקרי הלכות המקובלות איש מפי איש וח"ו לתלות טעות או שום שכחה בזו להכי לא ניחא לגמ' לתרץ על ר"ח וב"ק שהם היו גדולי הדור שח"ו שכחו משנתן ועובדא דתרי תלמידי באמת חידוש גדול היה וגם אפשר לומר דבעובדא דתרי תלמידי היה הדבר תיכף אחר למודם אצל רב והיו חוזרין על שמועתן וכיון שכל א' סבר בדעתו כך אמר הרב היה מותר לו לשבע על זה שהרי קרוב הדבר מאוד ואין בו שכחה מצויה בזמן קרוב בזה כ"א מצד האונס והמקר' אשר לא שכיח כלל משא"כ בעובדי דר"ח ובר קפר' שהיה זמן רב אחר שימושם לפני רבי כדמשמע בסוף סוגיא דשם בגמרא וברש"י ליכא לתרוצי דב"ק אשתבע מחמ' שכח' דלא היה לו לישבע ע"ז דאולי שכח כאשר הוא באמת וע"כ מדאשתבע ודאי היה ברור לו מאוד שאי אפשר לתלות כלל בשכחה וכה"ג מחלקינן בקדושין בר"פ האיש מקדש גבי ר' אבין לאו דסמכא ואמר כמין ימא לטיגני כו' עיי"ש עכ"פ גם מסוגי' זו דיבמות מבואר דח"ו לישבע ע"פ דמיון ודעת נוטה לבד בלי שיהא ברור הדבר כשמש וגדולה מזאת הנה מתשו' הרא"ש שהביא הב"י בסי' רל"ב מבואר דאף בהך דתרי תלמידי כו' יש עכ"פ עונש שבועה בשגגה ולא התיר שם רק בנידון שאלתו שהאחד הטעה אותו ממש ונשבע עפ"י דבריו ומטעם דהוי כתולה נדרו בדבר ע"ש אבל בהך דתרי תלמידי עכ"פ יש עונש בדבר ולדבריו ז"ל אין צורך לחלק כחילוק התוס' בגיטין רק דעכ"פ יש איסור ועונש בדבר ותמיהני שלא זכרו האחרונים דבריו ז"ל:
ועוד ראיה מד' הרמב"ם בה' נזירות גבי שתים שהיו מהלכין וראו א' בא כנגדן כו' וא' א' זה ראובן והשני א' זה שמעון וא' הא' אם זה שמעון כדבריך אהיה נזיר כו' ונמצא כד' הא' זה שכנגדו נזיר ולא מקרי נדר טעות שהרי הוא היה סבור שהוא ראובן רק כיון שעכ"פ לא הי' ברור שהרי נמצא להיפך והוא התחייב א"ע בנזירות אם ימצא כד' שכנגדו גמר ומחייב נפשו והוא ממש כנ"ד וע"ש במשנה למלך שדחק ליישב דבריו בפי' המשנה שלא יסתור לד' הש"ס עכ"פ דינו ודאי אמת וקיים ואין מקום לחלק כלל בין אומדנות לאומדנו' ואי' שוקל ואי סופר לומר שזה נקרא שיקול הדעת יותר ונתת תורת כאו"א בידו אין זה אלא עקשות:
ומה שהביאו החולקים ראי' מהא דאשתבע ר"נ טבע חסא אע"ג דאשתו אסורה להנשא ומזה הוציאו שמותר לישבע עפ"י דמיון ואף שיתברר אח"כ ההיפך אין כאן אפי' עונש שבועות שגגות והאריכו הרבה בדברים כאלה נפלאתי מאוד מה ראו על ככה ומה מציאה מצאו בזה הלא ידוע שכל הנטבעין רובא דרובא למיתה ויורשיו יורדין לנחלה כמבואר ברמב"ם ז"ל ובש"ע ח"מ והוא מה"ת בחזקת מת דרובא דאורייתא ואפי' לר"מ דחייש למיעוטא כתבו הפוסקים דהוי מיעוט' דמיעוט' רק לכתחלה חששו למיעוט נמלטים ואסרוה לינשא לכתחלה ומה"ת לא יהא נשבע עפ"י רובא דאורייתא אטו נאסר אדם לישבע שזה בנו של פלוני הגם שזה אינו ידוע רק מכח רובא וכדאי' בש"ס ודילמא לאו אביו הוא דדייק מזה דאזלינן בתר רובא ומה חומר יש בדין שבועה יותר מכל איסורין שבתורה דאזלינן בתר רובא וה"נ שבועות ר"נ היתה עפ"י רוב גמור ואשכחן בש"ס בכתובות פרק הכותב שכיב חסא ולא פקיד כו' ג"כ עפ"י הרוב הזה כדפרש"י שם ומה ראיה מזה להתיר לישבע עפ"י אומד הדעת ודמיונות הכוזבות ולומר שאין בזה שום עונש כלל הגם שימצא אח"כ ההיפוך וגם בהך דר"נ אולי אם היה בא חסא לפנינו הי' בזה עונש שבועה בשוגג רק ר"נ לא חש לזה דלא חייש למיעוט וכן הוא האמת לפי דעת הרא"ש ז"ל שכתבתי לעיל ואין מהצורך להאריך בסתירת דברים כאלה אשר אין להם יסוד ושורש כלל מד' רבותינו ז"ל כש"ד בנ"ד כיון דאין זה רק ספק וחשד בעלמא וברור ופשוט דאין לישבע על אומדנות וחשדות אין זה נכנס כלל בכלל נדר טעות ומחית נפשיה לספיקא וחייב לקיים תנאו:
ועוד ראיה לזה מהא דאמרינן גבי מגרש את אשתו משום אילונית או משום שם רע לא יחזיר ואומרים לו הוי יודע כו' דאל"כ הוי מצי לקלקלה ולומר אלו הייתי יודע שאינה אילונית גמורה או ששם רע אינו שם רע לא הייתי מגרשה אבל כשאומרים לו הוי יודע גמר ומגרש הגם שימצא שקר ולא אמרינן דאפ"ה לא גמר ומגרש כיון שעכ"פ הוא סומך בדעתו שבודאי אמת הדבר ומחמת זה הוא מגרשה הוא כמו אנוס בדבר ולבו אנסו ואונס פסול בגיטין וע"כ כיון שמזכירין צד ההיפוך שאפשר הוא ואומרים אליו שיגרש עכ"פ אף אם לא תמצא אילונית והוא לא חשש לדקדק עוד ולהמתין גמר ומגרש בכל אופן אף שרחוק בדעתו וא' בפי' משום ש"ר אני מוציאך כו' א"כ נראה דכ"ש בנ"ד שהוא ענין שהדעת טועה בו וחבירו צווח ששקר הוא והוא נודר אם ימצא כד' חבירו ודאי גמר ונדר ואין בזה חשש נדרי שגגות כלל רק נדר גדול נדר לאלקי ישראל וחייב לקיימו ובמה שהאריך צד הפוטר בעניני אסמכתא אין רצוני להאריך כעת ובארתי לעיל שהלכה פסוקה שאין אסמכתא בצדקה ולאיש משכיל יספיק הקיצור ואמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם: