משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
מט שאלה
המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים כגון ארבע אמות קרקע בחצירו ולא סיים באיזה מקום אם יש לו בו קנין מה"ת או לא:
תשובה איתא בגיטין ד' ח' ע"ב בסוגיא דכותב כל נכסיו לעבדו יצא ב"ח שייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח וכ' רש"י והרי"ף ז"ל כיון דשייר סתם ולא סיים איזו קרקע לא קנה שום קרקע דאכל חדא י"ל זו היא ששייר וכ"כ הר"ן ז"ל בשם ר"י הלוי והוציאו מכאן דהמקנה דבר שאינו מסויים לא קנה וכ"כ בשם הרמב"ם יכ' דלהכי א' בגמ' אקני ליה אגב אסיפא דביתא ולפ"ז המקנה לחבירו ד"א קרקע בחצירו לא מהני רק מתקנת הגאונים והקשה הר"ן ע"ז מהך דשור בשורי אני מוכר לך כו' ובית בביתי כו' דמראהו נפול כו' עכ"פ קנה ומהא דההוא דא"ל דקלא לברתי כו' ובכולהו לא סיים הוקל והשור ואפ"ה קנו ולענ"ד נראה דמכולהו לא ק' להרי"ף ז"ל דזה לא מיקרי דבר שאינו מסויים דהא עכ"פ מכר לו שור שלם או שדה א' או בית א' וכן ציוה ליתן לבתו דקל שלם הוי דבר המסוים אף שלא ידענו איזו הקנה ויד בעה"שט על התחתונה הוי דבר המסוים ואפילו בקדושין קיי"ל האומר א' מבנותיך לא' מבניי כו' כולן מקודשות מס' וכאביי דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין והרי לא סיים כלל איזו קידש ואפ"ה מקודשת וכן במשנה שם קדשתי את בתי וא"י כו' לאביי דלא מוקי לה בהוכרו כו' וכן בב"ב גבי ארעא ודיקלי יהיב ליה תרי דקלי כו' אף שיש לו כמה דקלים וכ' כל זה הרי"ף ז"ל ולא נחלק אדם בזה כיון שכל דקל בפ"ע וכל שור ובית בפ"ע הוי דבר מסוים אבל המשייר סתם קרקע כ"ש או דאמר קרקע אין זה דבר ניכר ומסוים בפ"ע רק נכלל בכלל כל השדה וכיון דהשיור אינו מסוים גם הנקנה אין מסויים ושלם ואכל גריווא איכא למימר האי שייר ולהכי לא קנה כלל וקצת ראייה לזה מהך דעירובין גבי שביתתי תחתיו לא אמר כלו' וא' רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל ומפרש שם טעמיה דרב שלא סיים אתרי' ואפילו א' שיקנו ד' מתוך שמונה לא קנה להך לישנא וכן מ' בברייתא דת"כ דרב שם בד"א במקום המסוים כו' משמע דמשום סיום הוא ואפילו לד' הרי"ף ופוסקים שפסקו שם כשמואל דלתחתיו של אילן מצי אזיל ונעשה כו' אפשר דדווקא בתחומין הקילו וכמ"ש תוס' שם ללישנא דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בב"א אינו וכתב דאפילו שמואל הכי ס"ל בתחומין הקילו כן י"ל לענין דבר שאינו מסוים ולקמן בגיטין פ' השולח גבי פרוזבול א' קרקע כל שהוא כו' אם אין לו קרקע מזכה קרקע כל שהוא בתוך שדהו ומפרש כמה כ"ש וא' אפילו קלח של כרוב ולמה לא מפרש כפשוטו שמקנה לו כ"ש בשדהו ומ' לכאורה כד' הרי"ף והגאונים דאין יכולים להקנות דבר שאין מסוים להכי בעינן דבר מסוים כגון קלח של כרוב ובין מקום להעמיד בו תמר כו' שהוא מסויים ולהכי לא אמרו זה אמתניתין דקרקע כ"ש כותבין עליו פרוזבול דבאמת אין שיעור ואפילו כ"ש ממש רק במזכה לו בשדהו צריך מקום מסוים וכן משמע לכאורה שם בהך סוגיא דשטר שיש בו אחריות אין משמט ובפלוגתא דרב ושמואל ור"י ור"ל ומייתי ברייתא דסיים לו שדה בהלואתו אין משמט ולא עוד כו' ומוקי לסיפא כב"ש לרב ושמואל אבל הך דסיים הלכתא הוא דכגבוי דמי וכפ' הרמב"ם ז"ל וכפ' רבינו אליהו ז"ל בפי' לזרעים והביא ראיה מהירושלמי דסיים לו שדה אין משמט אפילו לרב ושמואל דאחריות מפורש לא מהני סיום שדה א' עדיף טפי וע"כ הייני טעמא דבלא סיים אף שכ' לו כל נכסי אחראין אכתי לא קנה כלל רק שעבודו על כולן אבל קנין אין כאן דקיי"ל כרבא דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה אבל בסיים לו שדה א' בהלואתו הרי יש לו בה מעתה קנין גמור ולפחות כמו קנין דמשכון ולא קרינן ביה ולא יגוש:
ולכאורה יש להקשות על דעת הרמב"ם מהך דסיים לו שדה אחת דחשיב ליה כגבוי מהא דמקשה בפסחים לרבא דא' בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ממתני' דקתני ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו עובר עליו בב"י אלמא למפרע הוא גובה ודחיק לשנויי לרבא בשהרהינו אצלו ואי נימא דיש לחלק בין שדה המסוימת לשעבוד כל הנכסים מאי קו' דהא ע"כ רבא דא' מכאן ולהבא הוא גובה לא איירי רק בשעבד כל הנכסים אבל בשד' מסויימת אמרינן דחשיב כגבוי לענין שמיטה ודינו כמשכון וממילא דגם לענין ברשותיה קאי דהא איירי שהלוה לו ביחוד על החמץ והוי כסיים לו שדה ובלא גביה קאי ברשותיה אלא מוכח לכאורה דאין לחלק כלל בזה ואף בסיים אין קונה מכאן ולהבא ומטעמיה דרבא שם דכיון דמצי לסלוקי בזוזי ברשותיה קאי אם לא היכא דא"ל בהדיא מעכשיו אבל בלא סיים היה נראה דדעת אלו הראשונים ז"ל דלא מהני אפילו מעכשיו אם לא שנבא בזה לדין ברירה ונימא דאותה שדה שהוא גובה היא היתה קנויה לו מעיקרא ואנן הא קיי"ל דאין ברירה ועיין בתוס' ערובין נ' ע"ב שהעירו בזה מדין ברירה ע"ש בקו' הר"א ז"ל ועכ"פ מסוגיא דערובין שם לדעת רבה והבריית' דתניא כוותיה מ' להדיא דבדבר שאינו מסויים לא קנה כלל וכדאמרינן שם בהדיא בד"א שסיים ד' אמות שקבע אבל לא סיים ד"א שקבע ד"ה לא יזוז ממקומו ומ' שם בסוגיא לכאורה אמוראי בתראי הכי סברי ועיין ברא"ש ז"ל בערובין שכ' טעם לפסוק כשמואל שם משום דהברייתות פליגי אהדדי וקי"ל כד' המיקל בערובין ולפי דבריו ז"ל היה נראה דלענין דינא אין שום הכרע לפסוק דלא כרב והדבר צ"ע לענ"ד מה שהחליטו גדולי פוסקים האחרונים בפשיטות דלא כרי"ף ורש"י ז"ל ודו"ק: