משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
מח שאלה
ראובן קנה ספינה משמעון והיא עמדה בגמל כשלש' פרסה מהעיר וקודם שקנה שלח איש היודע ומבין בטיב הספינות והגיד לו שהוא שוה הדמים שקצב וסמך עליו וקנאה ונתן דמים רק נשאר בידו סך מסויים עד זמן מיוחד ואח"כ נמצא אונאה במקח יותר משתות רק שנשתהה יותר מכדי שיראה לתגר ערך ג' או ד' שבועות וטוען שלא נודע לו בבירור עד עתה ולזאת רוצה להחזיק במעות שבידו או לבטל המקח והלה טוען כבר שהיה כדי שיראה כו' ומחלת אונאתך מה דינו:
תשובה הנה נראה ברור מכמה טעמים שאין בטענת המאנה ממש והלה יכול להחזיק בהמעות שת"י עבור הנאתו דהנה עיקר דין זה מבואר במשנה ובגמ' דעד כדי שיראה כו' הוא נאמר על חזרת תשלומי אונאה מיד המאנה כשכבר בא גזילו לידו וכמ"ש רש"י ז"ל במשנה עד מתי מותר להחזיר כו' וכ' להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו משמע שכבר בא האונאה לידו והוא תובע להחזיר לו וזה מבואר ג"כ בגמ' שתות קנה ומחזיר אונאה וכן א מי שהוטל עליו ידו על העליונה כו' תן לי מה שאונתני מבואר דאיירי שבא להוציא האונאה מת"י המאנה וע"ז נתנו חכמים שיעור כדי שיראה כו' דאמרינן מדשהה כ"כ ולא תבע מסתמא אחולי אחיל גבי' ומחילה א"צ קנין ואף אם טוען נאנסתי ולא חקרתי ע"ז ובודאי לא מחלתי אין נאמן בטענתו להוציא מידי חבירו ואוקי ממונא בחזקת מריה:
וכן משמע מד' הרא"ש שכ' לוקח דנקיט מקחו בידו כל היכי דאזיל ממטי ליה ואמרי ליה כו' הלכך עליה דידיה רמי להדורי לאלתר לידע אם טעה כו' ואם נתעצל ולא חקר מחל על אונאתו משמע מדבריו דלא ברירא ליה מלתא כ"כ דודאי חקר וידע דא"כ לא היה צריך להאריך לכתוב אם נתעצל תיפוק ליה דחזקה ידע ומחיל א"ו אין זו חזקה כ"כ רק דעכ"פ אין יכול להוציא מיד זה דמסתמא חקר ע"ז והוסיף ז"ל ס' בזה דאף אם נתעצל כו' ג"כ הוכחה דמוחל מדנתעצל לחקור ע"ז ולא שייכי סברות אלו רק כשכבר האונאה ת"י המאנה והוא צריך להוציא גזילו מת"י אבל כשעדיין אונאתו בידו אין ראי' כלל דידע ומחל או מדנתעצל כו' דיכול לומר מאי אצוח הא עדיין מעותי בידי ולא אוציאם מידי עד שאחקור ע"ז ולא מחלתי כלל ואיך יוציא מת"י מספיקא אדרבה חזקת ממון וטענת ברי מסייע ליה:
וכן יראה מבואר מל' הרמב"ם שכתב בר"פ י"ב מהלכות מכירה אסור לקונה או למוכר להונות כו' ואין לוקין כו' שניתן להשבון וא' שהונה במזיד או בשוגג חייב לשלם כו' וכמה תהא האונאה ויהיה חייב להשיב כו' וכתב בהלכה ה' וז"ל ועד מתי יש לו לחזור ולבטל המקח או לתבוע האונאה כו' והוא ג"כ לשון המחבר בש"ע ומבואר בלשונו דכל עיקרי' דהאי דינא אתשלומי אונאה קאי וקאי אדלעיל שכתב חייב להשיב וע"ז סידר כל הדינים הבאים אח"כ אבל כל זמן שעדיין האונאה ת"י אין זה בכלל עשה דהשבת אונא' רק בכלל לאו דאל תונו כו' שהוא כמו לאו דלא תגזול וכמ"ש כל הפוסקים והוא מבואר בר"פ א"נ שהכונה בכולן שלא יקח ממון מחבירו ויגזלנו בין באלמות דהיינו גזל ממש בין דרך מרמה שהוא אונאה וכל שעדיין לא הגיע הממון לידו קאי בלאי דלא תונו רק כשכבר הגיע לידו קאי בעשה דהשבה והלאו כבר עבר ולא מצינו שיעור כדי שיראה על עביר' הלאו רק על קיו' עשה דהשבה אבל לא על עקיר' הלאו והאיך בסבר' בעלמ' דשמא ידע ומחיל נתיר לגזול את חבירו בקום עשה ויעבור בלאו וגם מה מועיל בזה מחילה אם אדם אומר לחבירו אני מוחל לך מה שתגזול ממני המפני זה יהיה מותר לגוזלו ויניח לו לעבור בל"ת ואין מחילה מועיל במה שכבר ביד חבירו ודוקא בחוב אבל מה שעדיין ת"י אין מועיל מחילה כלל כמבואר בכל הפוסקים וכ"ש בזה שאין כאן רק ס' מחילה מדשתק ואיך יוציא מת"י עבור זה וזה נ"ל לענ"ד ברור ומבואר בד' הרמב"ם ז"ל והמחבר ז"ל וכ"כ הש"ך ז"ל ע"ד המחבר שכתב ואם שהה יותר א"י לחזור ולא לתבוע אונאתו וכ' וז"ל מ' שכבר נתן המעות כו' והוא ודאי דיוק אמת ונכון בד' הרמב"ם והמחבר ועפ"י מה שביארתי בטעם נכון בעומק הדין וכתב הש"ך ז"ל שכ"כ בהג"א בשם ר"ב דאם לא נתן המעות נאמן לומר לא נתרציתי במגו כו' ולפמ"ש למעלה א"צ לטעם מגו כלל רק דעיקר הדין כך הוא דכ"ז שאונאתו בידו אין הלה יכול להוציא מידו בס' זו דכדי שיראה מטעם דאין זו ראי' על המחילה או דלא מהני מחילה כלל במה שעדיין ת"י ועדיין בלאו דלא תונו קאי והגם שהש"ך סיים וצ"ע אין זה מוציא מידי ודאי משמעו' הרמב"ם והמחבר וראיו' שכ' וגם ד' ר"ב והג"א בשם מהרי"ח אשר המה מבעלי התוס' הראשונים חלילה לדחות דבריהם בלי ראיות מכריחות ולהתיר להונות לכתחלה ומסתמא גם המה דקדקו כן מלשון הגמרא קנה ומחזיר אונאה וכמש"ל ודברי הקצה"ח בזה מתמיהים מאד ואיך כ' שמסתימת שאר פוסקים לא מ' כן והש"ך כתב שמדברי הרמב"ן ז"ל והמחב' מ' כן ומ"ש עוד דלא מהני מיגו דהוי במקום חזקה דודאי ידע ומחיל כבר כ' לעיל ראיה מדברי הרא"ש דאין בזה חזקה כלל רק ס' בעלמא שלא להוציא מיד המוחזק וכן מצאתי מבואר להדיא בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' י"ט שכ שכתב דמי ששהה כדי שיראה לא מהימן לומר אנוס הייתי עד שיברר אונסו דהבא לבטל המקח עליו הראי' הרי להדיא דלא כתב הטעם שהוא נגד החזקה דודאי ידע ומחיל רק מטעם שעליו הראיה והוא מטעם הממע"ה ומינה דאם עדיין אונאתו בידו על השני להביא ראיה וכ"ש היכא דאיכא מיגו וכסברת הג"א ומבואר מדבריו שלא כד' הקצ"ח וראיה מדבריו לדברינו וכ' שם בהדיא לעיל מינה ומספיקא לא מבטלינן מקחא והיינו ע"כ מפני שהוא מוחזק ומטעם הממע"ה:
ויגעתי ומצאתי הדבר עוד מפורש לאחד מגדולי האחרונים הרב בעל משנה למלך פ' י"ד הלכ' ג' עמ"ש הפוסקים במוכר דבר שיש בו מום והוא דבר שיכול לבחנו ולנסותו לאלתר דאינו חוזר בו דמסתמא ידע ומחיל וכ' ע"ז דנ"ל שאם מכר בהקפה ועדיין מעות ביד הלוקח חוזר לעולם ואין ראיה ממה ששתק דיכול לומר כיון שעדיין מעות המכר בידו מש"ה לא הקפיד לנסותו לאלתר וכ' ז"ל שהוא דבר פשוט מסברא והביא גם ראיה לדבר עיי"ש וסיים ה"נ כיון שעיקר טענתו לא הוי רק משום מחילה איכא למימר דלא מחיל כיון שמעות המקח בידו כו' ומבואר שם דשיעור כדי שיראה ושיעור כדי שיוכל להבחינו שיעורא חדא נינהו עיי"ש ודבריו ז"ל מכוונים ממש לדברינו והוא פשיט בעיניו הרבה ואפילו בלא מיגו כמש"ל וידוע כמה נפיש חיליה דאילנא רברבא הרב הנ"ז ועל דרכיו נגה אור ואין לזוז מדבריו ומבואר מכ"ז שהדין דין אמת וצדק דכיון שהלה מוחזק בסך מסויים מדמי המקח יכיל לעכבם בעד הונאתו ואף לזמן מרובה ואין בזה שיעור כדי שיראה ואין שתיקתו ראיה למחילה כלל והבא לכופו להוציא מידו המעות הוא עובר עדיין בלאו דלא תונו ומחזיק בידי עיברי כו' ועיין מ"ש הראב"ע בפ' לא תונו שכ' לשון רבים דקאי על המסייעים בזה:
ועוד ראיה ברורה לכל הנ"ל מד' רש"י ורמב"ן בפי' התורה והרא"ה בס' החינוך שכולן הסכימו דלאו דלא תונו הוא אזהרה כוללת בין במטלטלין בין בקרקע שבכולן המאנה לדעת עובר בלאו דלא תונו רק בחזרת תשלומין דמי האונאה קבלו חז"ל דוקא במטלטלין וכשיעורין שקבעו חז"ל אבל הלאו שוה בכולן ורש"י ז"ל כ"כ על פסוק לפי רוב השנים כו' שלא יקח ממנו מעות יותר על שיווי חשבון השנים ומבואר מדבריהם דהא דממעטינן קרקע ואונאה היינו על החזרה אבל כל שעדיין לא הגיע לידו בלאו קאי שלא ליקח ממון חבירו דרך אונאה הן קרקע והן מטלטלין ומבואר שם בלשון הרמב"ן שכל הדינים שנאמרו בזה הוא על חזרת הממון מיד המאנה בשכבר בא לידו ולא שיקחנו לידו עתה והמעיין בזה היטב בשכל ישר יראה ראיה ברורה לכל הדברים וראה זה דקדוק מבואר בלשון הגמרא שדרשו לעמיתך אתה מחזיר אונאה כו' הרי להדיא שתפסו ל' חזרת אונאה ולא דרשו לעמיתך אתה מוזהר מלהונות אבל רשאי להונות לגוי דבאמת זה איסור גמור דהא דרשינן וחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו ואסור להטעותו ח"ו רק שאינו בדין חזרת אונאה כיון דמדעתיה יהב ליה ולא הוי כגזילתו דאסור מה"ת ומינה דה"ה לכל המתמעטים בזה הכל קאי על החזרה ויש להאריך הרבה בענין זה ואין הפנאי גורם גם אין מהצורך להאריך כ"כ כי הדברים ברורים וישרים למוצאי דעת: