משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
מה שאלה
אשה נשאת לבעל ובעת נשואי' הכניסה לו בית של אמה בסך נדוני' ולה בת והתחייב הבעל להשיאה כדרך בנות ישראל וילדה עם הבעל עוד ב' בנות ואחר כמה שנים נפטר והלך לעולמו ונתפשרה האלמנה אז ע"פ ב"ד עם יורשי הבעל עבור כתובתה שהיה לה על ת"ק זהו' וגם התחייבות המנוח על בתה שהיה מבעלה הראשון וגם עבור מזונות הבנות שעם המנוח הנ"ל והחליטו לה היורשים הבית הנ"ל לחלוטין ובתנאי שהיא התחייבה בקגא"ס להחזיק הבנות הקטנות לזונן ולפרנסן עד שיגיעו לפרקן וגם להשיאן בנדוניא וכל צרכיהן כפי שתתן לבתה שמבעלה הראשון עפ"י הרשימה שיש ע"ז ושאם לא תקיים כו' אין לה זכות בבית הנ"ל רק לבנות הנ"ל וב"כ כו' כמבואר בכתב פשר ע"פ בד"צ ועתה מתה אחת מהבנות קודם הגיעה לפרק נישואין ותובעין היורשים את האלמנה לבטל קנין שלה אם מצד שיורשין את אחותם והם במקומה או מצד שהאלמנה לא קיימה התנאי שהרי כ' שאם לא תקיים ככל הנ"ל אין לה זכות והרי לא קיימה והאלמנה אומרת שהיא התחייבה לתת נדוני' לבתה כשיצטרכו לכך ולא ליורשים וגם קיימה התנאי מה שיש עלי' לקיים הדין עם מי:
תשובה נ' ברור שהדין עם האלמנה ואין ממש בכל טענות היורשין הטענה הא' שבאין מכח ירושה ודאי לאו כלום היא דודאי האלמנה לא נתחייבה רק כשתגיע לפרקה ותצטרך לנדוניא כמבואר הלשון בכתב פשר וגם בעת נישואיהן התחייבה א"ע האלמנה כו' ואף אם הבת חי' אין בידה להוציא מן אמה כ"א בעת נשואי' ואין צריכה לתת לה מיד וה"ז דין מבואר בש"ע ח"מ סי' רנ"ג סעי' י"ו באומר תנו מאתים זוז לפלונית בנדונייתה אין לתת עד שתנשא ואם מתה אין צריכין לתת ליורשים ודוקא באומר לנדוני' פ' המחבר שם כהרשב"א וריטב"א שצריכין לתת לה מיד ואם מתה זכו בהן יורשים וכמבואר הטעם בב"י שם בשם רשב"א וריטב"א דאמרינן מה שאמר לנדוני' אינו רק כמראה מקום ואם רוצה לשנות לדבר אחר הרשות בידה דלא קיי"ל כר"מ דכל המעביר ע"ד בע"הב נק' גזלן כו' עיי"ש ואף בזה יש חולקין שם וסוברין דאזלינן בתר אומדנא שלא נתן לה רק עד שתנשא בו וצריכה להנשא בו ואם מתה קודם אין יורשי' יורשין אותה וחוזר לנותנין ואף שכבר נתנו בידה כמבואר כ"ז בד"מ שם בח"מ סי' רנ"ג וברמ"א שם ופ' כן לדינא וגדולה מזו כ' בד"מ באה"ע סי' נ"ג דיש לומר אף הרשב"א שכ' דנותנין לה מיד אפ"ה אם מתה לא זכו יורשי' מטעם אומדנא עיי"ש אמנם זה צע"ג דהא בהדי' כ' הרשב"א שם בתשו' הובאה בב"י ח"מ סי' רנ"ג דאם הוציאה לדברים אחרים אין בכך כלום דמראה מקום כו' הרי להדי' דלית ליה אומדנא כלל בזה כיון שיכולה בעצמה לשנותם ולמה לא ירשו יורשין כמ"ש ריטב"א שם להדיא וזה צע"ג:
עכ"פ דעת כולן שוה דכל שאין צריכה לתת עד נישואי' אין יורשי' יורשין כלל כשלא הגיעה לזמן נישואין וכ"ש בנ"ד שמבואר בכתב פשר וגם בעת נישואיהן כו' מבואר שאין חל חיוב האלמנה רק בעת הנישואין ואין בזה צד ירושה וכאן עדיף טפי שהן בנותי' ואיכא אומדנא ברורה שלא נתחייבה רק שתהנה בתה ואף אם היא נישאת לבעל אי הבעל יורש נדונייתה רק חוזר לנותנין לכמה פוסקים ולא ליורשים אחרים ומשום אומדנא דר' נתן בכתובו' עיין בא"ע כ"ש כשלא הגיעה לנשואין כלל הלכך מצד חיוב האלמנה אין להיורשים שום זכות ירושה בזה ואין להתעקש בזה מצד אומדן דעת יורשין שהחליטו לה הבית לומר שלא החליטו לה רק ע"ד שתנשא אחותם ועפ"י ד' הרמ"א ז"ל שכל שנותן לנישואין ומתה המעות חוזרין שלא נתן רק ע"ד להשיאה ה"נ טוענים שהבית היה שוה אז יותר מכדי חובותן ולא ויתרו רק ע"ד שתשיא הבנות זה אינו מכמה טעמים אף אם יהי' האמת כדבריהם חדא דעיקר דין האומדנא הוא חידוש גדול ונחלקו בו התנאים והאמוראים וגם לא כל האומדנות שוות דהא בהך דר"ש בן מנסי' דמי שהלך בנו למדה"י ושמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו דא' מתנתו בטלה דמשם שורש דין האומדנא וכמה תנאים בדבר דוקא כתב כל נכסיו כו' אבל שייר מקצת אין מתנתם בטלה אף שעדיין אומדן דעתי' הוא שאלו ידע שבנו קיים לא כתב כל נכסיו לאחר ולהיות בי' עבורי אחסנתא אפ"ה מתנתו קיימת כיון שאין האומדנא ברורה כ"כ וגם יש אומרים דהיינו דוקא בש"מ אבל בבריא אף שכ' כל נכסיו מתנתו מתנה ולא אזלינן בתר אומדנא כמבואר בחו"מ סי' רמ"ו עיי"ש והכל משום דבעינן אומדנא ברורה מאד לבטל המתנה וזה דבר ידוע ומוסכם בכל הפוסקים שאין לנו לחדש אומדנות מדעתנו מטעם זה ואין לנו רק מה שמבואר במרדכי ברמ"א סי' רנ"ו שנתנו מתחלה רק ע"ד להשיאה והוציאו זה מדאמרינן שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה כיון שתחילת הנתינה היתה לצורך נישואין וגלוי הדבר שאלו ידעו בשעת נתינה שתמות האשה לא נתנו לה כלל וזו וודאי אומדנא ברורה אבל בנ"ד אף אם יהיה כדבריהם שהי' הבית שווה יותר מכל חובותי' אז אין כאן אומדנא לומר שאלו ידעו שתמות אחת מהבנות לא החליטו לה דאעפ"כ ניחא להו לסלק מעליהן טיפול וגידול הבנות מזונות ומלבושים ובפרט דקיי"ל הבת אצל האם ולא אצל האחים והיו צריכין לשלם להאלמנה שכר מזונות וכסות כראוי להם ובפרט כי אחר סילוק להאלמנה חובותי' וודאי אף לפי דבריהם ששווה יותר הי' להמותר דין נכסים מועטים שלא הי' בהם כדי שיזונו שתיהן עד שיבגרו ומן הדין הי' שייך הכל להבנות וצריך למסור הכל ולתת ביד נאמן כמבואר באה"ע כ"ז וא"כ טבא עבדית להו האלמנה ומספיקא גמרי למקני ואין כאן אומדנא כלל לפי האמת ועוד דע"כ לא אמרינן אומדנא רק בגווני דכ' הרמ"א ז"ל והמרדכי שנתנו לאשה לצורך נישואין כו' וכל שאין כאן נישואין המתנה שנתנו לאותה האשה בטלה מתחלתה שהרי אותן המעות עצמן נתנו לנשואין דווקא אבל בנ"ד הרי הבית נחלט להאלמנה ולא להבנות לנשואיהן רק היא התחייבה עצמה להשיאן אין לנו לדון בזה דין אומדנא רק צריכין לדון מדין קיום התנאי אבל הבית הא קנוי להאלמנה מקודם רק היא צריכה לקיים חיובה ומדין תנאי וכל שהיא פטורה מצד חיובא ומדין התנאי אין בזה דין אומדנא כלל ובכולהו אומדני דבש"ס כגון בנדוניית חתנים ובת"כ לראב"ע הכל הוא באותו דבר עצמו הנדוני' לא כ' רק שתהנה בתו וכן התוספות לא כ' רק ע"ז לכונסה וכל שלא בא לכלל זה אין כאן מתנה כלל אבל כאן מוחלט הבית לה מעכשיו והיא צריכה להשיא הבנות בזמנן ולא מגוף הבית שהרי אחריות הבית עליו וא"כ אין קנין הבית שייך להבנות כלל רק תנאה איבעי לה לקיומא לחוד וזו ס' ברורה מאד:
וראיה לזה מתשו' הרא"ש שהביא הטור חו"מ סי' רפ"ג והובא גם בשו"ע אשה שנשבית ואמה קבצה מעות לצורך פדיונה ואח"כ נטמעה הבת בין העכומ"ז והולידה זרים כו' וכ' השואל דעתו שם שינתנו המעות ליורשין שהשבוי' זכתה לפדיונה וכשמתה היא ובני' ינתן ליורשים עיי"ש והשיבו הרא"ש ז"ל דודאי אדעתא דהכי לא התנדבו ולא זכתה בהן השבוי' כלל ולא בני' אחרים כו' עיי"ש הרי להדיא דוקא כיון שמתחלה לא זכתה כלל אבל אם היה לה זכי' בהמעות מתחלה אף שהוא אומדן דעת שהוא ע"ד שתפדה בהן לא היה חוזר להנותנין רק צריכין לטעם שאין כאן זכי' כלל רק בעת הפדיון משא"כ הכא היא זוכה מעכשיו ותנאה בעי' לקיומו ואם באנו לדין בתנאים דין אומדנא למה לנו לכל דיני תנאי כדין תנאי ב"ג ובני ראובן וכל דומיהם הא יש כאן אומדנא שע"ד כן מוכר ונותן אף שלא כפל תנאי ושאר דינים א"ו אין בתנאי דין אומדנא ואומדנא הוא בעיקר המעשה כמש"ל:
ועוד יש לחלק בעיקר דין האומדנא בזה בין מתנה למכר דהכא הוי מכירה בעד חובתי' ואף שהיא שוה יותר אין אונאה לקרקעות עכ"פ עד פלגא ובב"ק אמרינן עד פלגא אורחי' למיזל כו' גבי מאכילין מעשר עני עד מחצה הרי שדרך למכור קרקעות בחצי דמיהן ודעת כמה פוסקים דאף שוה אלף בזוז אין כאן אונאה ואין אומרין בזה אומדנא אלו ידע ששוה כ"כ לא היה מוכר בדמים מועטים ואף מקח טעות אין להן א"ו אין בשיווי מכירת קרקע דין אומדנא וה"נ אפשר שאף ששוה יותר היו מחליטין לה הבית אף שיעלה על הדעת שתמות אחת מהבנות דאין דמים ידועים לקרקע וזה חילוק נכון מאד אלא שאין צורך לכך כמו שביארנו לעיל מכמה טעמים נכונים:
ובטור אה"ע סי' נ"ג גבי פוסק מעות לחתנו ומת חתנו שיכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן כו' כ' הטור בשם רב האי גאון דוקא אם פוסק לחתנו אבל פוסק לבתו בעת הקידושין אין יכול לומר דוקא עם חתן זה אני רוצה ליתן ולא לאחיו דמ"מ לבתו פסק והרי בתו קיימת כו' עיי"ש ואין אומרין אומדנא שלא פסק לה כ"א שתנשא לזה החתן שהי' בעת הפסיקה אף שיש קפידא בזה דהא בפוסק לחתנו קפדינן בזה מ"מ כיון שלבתו פסק והיא קיימת ואין האומדנא מצדה רק מצד החתן אין יכול לבטל הפסיקה ה"נ בנ"ד חילוק מבואר בין דין המרדכי ורמ"א בנודר ליתומה להשיאה ומתה אין נותנין ליורשין דלה פסק ע"מ להשיאה והרי מתה ודומה לפוסק לחתנו ומת חתנו משא"כ נ"ד הקנו הבית להאלמנה והרי היא קיימת רק ע"ד שתהנה אחותם ומתה דומה לפוסק לבתו ומת החתן שאין אומרין אומדנא כד' רב האי גאון והכא עדיף טובא שהקנו לה מעכשיו אף שלא הגיע זמן הנישואין וכן בנדוניית חתנים שפ' ר"ת ז"ל דאף לאחר נישואין כ"ז שלא יצא מת"י האב ומתה בתו פטור האב משום אומדנא שלא פסק רק שתהנה בתו והק' האחרונים למה בפוסק מזונות לבת אשתו ומתה אשתו חייב לזונה ולא אמרינן שלא פסק רק כ"ז שאשתו קיימת ותהא בת אשתו ותירצו דמ"מ כיון שלבתה פסק והיא קיימת אין אומרין אומדנא בזה רק היכא שעיקר מקבל המתנה מת כמו בנדוני' שעיקר הפסיקה בשביל בתו ואינה עיין בט"ז סי' פ' גבי פוסק מזונות לבתו ולחתנו שכ' להדי' ס' זו ובהג"ה הרב ח"צ שם וכ"כ בהדי' בב"ש באה"ע סי' נ"ג ושורש לזה ג"כ ד' רב האי ז"ל הכלל שאין אומרין אומדנא רק במקבל המתנה עצמו שמת:
וראיה נכונה לזה מן הש"ס ביצה בההיא דא' הבו ליה ד' מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתי כו' דאמרינן ד' מאה זוזי שקיל וברתיה אי בעי נסיב כו' והוא דין פסוק בש"ע והטעם כיון שלא התנה דוקא אם ישא בתו קנה המעות מדין מתנת ש"מ וקשה דעכ"פ נימא אומדנא דדעתא שלא כיון ליתן רק באם יתרצה לישא בתו כיון שגילה דעתו כן בשעת צוואה וכדי שתהנה בתו מהם א"ו כיון שלא נתן לו כ"א בתורת מתנה והוי ככתובים ומסורים אין מבטלין מתנה בשביל האומדנא שסבו' שישא בתו ה"נ החליטו לה במכירה ע"מ שתקיים התנאים וכל שפטורה מצד חיובה מתנאים אין אומדין אלו ידעי שתפטר מזה לא היו מחליטין לה והלכות אומדנא עקורות הן ואין למדין זו מזו שהרי אף לר"ת ז"ל בנדוניית חתנים שסובר שאף בנשואין יש אומדנא היינו דוקא אם לא גבו עדיין אבל כל שגבו אף שמתה בתו תיכף בטל דין האומדנא אף דודאי אכתי אומדן דעתא אלו ידע דתיכף תמות לא פסק לה שיהא תם לריק כחו רק ר"ת מפני תיקון העולם התקין בזה שתחזור ואסמכי' אקרא דקרי לי' פורענות אבל לא מדינא וכ"ש הכא שיצא הבית כבר מת"י היורשים עפ"י ב"ד וגדלה הבנות כפי חיובן ואח"כ מתה אחת ומשמיא ארוחו להאלמנה אין לומר אומדנא כלל לבטל קנינה כל שתפטר מצד חיובה ותנאי וכ"ש לדעת רש"י ורי"ף וכל הראשונים דפליגו על ר"ת ז"ל וסברי דכל שנשאת אף שעדיין לא יצא מת"י האב ומתה יורשה הבעל דכיון שכנסה והגיע זמן חיוב האב הרי מיד הן ברשות הבעל וזכה בהן ואין אומרין אומדנא לבטל זכיות הבעל מעיקרא אף דודאי אומדן דעת הוא שלא כיון ע"ד שתמות בתו ויוציא מעותי' לאחרים אין הולכין אחר אומדנא רק באירוסין משום שלא כ' לבתו רק עד שתכנס לחופה שכך הוא כותב לה שיכנסו עמה מבית אביה לבית בעלה וכל שלא הגיע לזה לא זכתה היא בעצמה ג"כ ה"נ בנ"ד כיון שנגמר קנין האלמנה אין אומרין אומדנא אח"כ לבטל קנינה מעיקרא ועיי' עוד ביו"ד סי' רנ"ו בדין אם גבו לפדיון שבוים ומת השבוי או נטמע שנחלק הרשב"א ז"ל שם על הרא"ש ז"ל וסובר שזכו יורשי השבוי דתיכף כשגבו זכה בהן ואין הולכין בזה אחר אומדנא רק המחבר כ' שהדעת נוטה לד' הרא"ש בזמן הזה דאמדינן דעתייהו כו' וכ"כ המחבר בח"מ סי' רפ"ג כד' הרא"ש ומ' שלא מעיקר דין הגמ' הוא דמדינא הוי כמותר שבוי כו' רק בזמ"הז היא אומדנא ברורה (ועיין בהגהות רמ"א ז"ל שם) ולדעת רשב"א ז"ל שם כ"ש בנ"ד כיון שתיכף זכתה האלמנה בהבית אין אומרין אומדנא אח"כ לבטל הקנין מעיקרא כל שפטורה מצד חיובא ומצד התנאי אבל גם לד' הרא"ש מבואר דהיינו דוקא שם שלא זכו בהן כלל כ"א כשיגיעו לפדיון כמבואר בלשון תשובת הרא"ש ועיין בב"י יו"ד שם לשון הרא"ש ז"ל באורך:
ובר מן כל דין הרי הק' תוספת בכתובות פ' נערה כו' על הך דא' שלא כתב אלא ע"מ לכונסה וא"ת א"כ כל לוקח פרה ונטרפה או מתה נימא ע"מ כן לא קנה ותירץ דאנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה לכנס מתחל' ואם היו אומרים לו אם תטרף תפסיד היה מקבל אבל הכא לא כתב כ"א לכנסה ואין דעתו להכניס א"ע בספק כלל עכ"ד פי' שאלו היו אומרים לו אפשר תמות בתו היה אומר בפי' שרצונו שתחזור לו ולא היה נכנס בספק וא"כ בנ"ד אלו היו אומרים ליורשים אפשר תמות א' מהן אעפ"כ כיון שעתה יש להם ריוח בדבר שתחזיקם ותשיאן כראוי היו מכניסין עצמן בספק הזה שאם היו מקפידין בדבר גם היא לא היתה מקבלת עליה להשיאן אם יחיו כ"א כשהן יכנסו ג"כ בספק מיתה ודומה ממש לקונה פרה שכיון שאם תכשר יש לו ריוח מכניס א"ע לס' הפסד כשתטריף ג"כ וככל המסחרים וזו עיקר כוונת תוס' שם והק' שם עוד דא"כ מאי מק' בב"ק יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה והא מסתמא היתה נכנסת באותו ספק מתחלה ותירץ הר"י דהתם הוי דומיא דנותן הכסף לאנשי משמ' וכו' דהואיל ואינו תלוי רק בדעת נותן יש לנו ללכת אחר דעתו וכיון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנס לספק ולא דמי לקונה חפץ כו' דשם איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש ולהכי פריך מן יבמה שנפלה כו' משום דבדידה תלוין הקדושין שברור לנו שהוא לא היה מעכב בשביל שום דבר שאירע אחר מותו כי אינו חושש כו' ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה מוכה שחין תיפוק בלא גט כו' כיון דתלוי נמי בדעת הבעל כו' עיי"ש פי' שאלו אמרו לבעל ואם ח"ו תהיה מוכה שחין תצא אשתך בלא גט היה מקפיד ולא יסכים ע"ז וא"כ אף היא מכנסת עצמה לספק זה כיון שרוצה להנשא לו והוא ממש נ"ד כיון שרוצין להרויח שתקבל עליו לטפל ולהספיק ולהשיאן אשר הוא בודאי יותר מן המותר לפי טענתם ואלו היו אומרין לה שאם תמות אחת תחזיר ליורשין אף היא לא היתה מתרצה בדבר לפזר עליהן ולטפל א"ע בהן בחיותן כ"א כשנכנסו ג"כ בס' מיתה ולא בדעתם תלוי הדבר אף הן נכנסין בס' הפסד ג"כ לפי טענתן מפני ס' הריוח כמו קונה חפץ אבל נידון הרמ"א ז"ל בסי' רנ"ג הוא מתנה גמורה ותלוי רק בדעת הנותן ואדעתא דהכי לא נדר וזה ג"כ חילוק ברור ונכון וד' תוס' אלו המה יתד גדול לסמוך בו בדיני האומדנא וכמו שהובאו ג"כ בכמה פוסקים ראשונים ואחרונים ואין כאן דין אומדנא כלל מכל הלין טעמי ובפרט שכפי הנראה אף לפי טענתן בשיווי הבית אז היה היתרון דבר קטן שלא יספיק אף למזונותיהן ולנישואי א' מהן אחר פרעון חובותיו והאלמנה משלה וויתרה על בנותיה בכדי לסלק דברי ריבות מעליה ופטור שבועה אף שלפי הנראה לא היה להם להשביעה כי הבית יש לו דין נצ"ב והוא מנדונייתה וגובה בלי שבועה וגם אלו רצה היורש לסלקה בדמים אין בידו משום שבח בית אביה כידוע כ"ז באה"ע עכ"ז וויתרה לצורך בנותיו ולא ליורשיו כמבואר לעיל ואין כאן אומדנא כלל ועיין במרדכי פ' אע"פ בכתובות גבי שלא כ' לה אלא על מנת כו' שכ' שם ככל דברי התוס' שכ' לעיל וכ' בפירוש שבמוכר חפץ מאי חזית דאזלינן בתר דעת לוקח נלך אחר דעת מוכר משא"כ הנך כו' עיי"ש ואח"כ מיד הביא מחלוקת הראב"י ור' חיים בנודר להשיא יתומה כו' שפטרו ר' חיים משום אומדנא כו' והיינו לפי שתלוי בדעת נודר לבד כמש"ל ואעפ"כ חולק הראבי' שם וכ' שלא כל האומדנות שוות עיי"ש וכן דעת הרשב"א גבי שבוי שמת עכ"פ גם דעת המרדכי שכל שיש עוד דעת אחרת אין הולכין אחר אומדן דעת א' מהן וכאן גלוי ומבוא' שעיקר דעת האלמנה שיהיה הבית שלה גם אם תמות א' שלכן הכניסה עצמה בחיובן יותר מדאי ולא בדעת היורשין לבד תליא מילתא וגמרו ומקנו על כל הספיקות מדלא אתנו בהדיא ועיין בח"מ סי' קפ"ג בהגהת רמ"א בא' שנתן נ' זהובים לשליח לפשר עם בעלי חובות שלו ונתפשר בכ"ה המותר לשליח וע"כ הטעם דגמר למקני מספק ואולי יצטרך לכולם ואותו הפשרן אין מתרצה כ"א בזה ומשמיא ארווחו ליה כ"ש שאף עתה שמתה לא יספיק היתרון למזונות שהוציאה עליהן ונישואי השניה אחר ניכוי הכתובה וחוב בת הראשונה:
עתה נשוב לעיקר מה שיש לחקור בזה מפני המבואר בכתב מעשה ב"ד הנ"ל שהוחלט לה הבית על תנאי שאם תקיים כל פרטי התחייבות על בנותי' אז הבית שייך לה מעכשיו ושאם לא תקיים פרטי התחייבות לשתי בנותי' אין לה שום זכות בבית כ"א להבנות ובאי כחן ועכשיו יש לעיין בזה אם היא קיימה התנאי שלה כיון שעכ"פ לא השיאה הבת השניה אף שפטורה מיורשיה מצד חיובה כמו שביארנו לעיל מדין נדוניא שאין נותנין עד שתצטרך ואם מתה אין ליורשין כלום ובפרט שמבואר בכתב ובעת נישואיהן התחייבה כו' וגם מצד התנאי אף שתרצה לקיים עתה ליורשים אין זה קיום תנאי כלל דהא קיי"ל כרבנן דרשב"ג בע"מ שתתן לי מאתים זוז דלי ולא ליורשי משמע בגיטין פ' מי שאחזו וכן פסקו שם כל הפוסקים ואף מאן דס"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא כמבואר בכל הראשונים אין כאן מקומו לבאר ולכן הסכימו כולם לפסק דלי ולא ליורשי משמע וא"כ אין בידה לקיים התנאי עוד בנתנה ליורשים ובנ"ד כ"ע מודי דלי ולא ליורשי משמע ודווקא ע"מ שתתן לי מאתים זוז החיוב חל עתה כשהוא בחיים ולכן אף שמת אח"כ סובר כרשב"ג ינתן ליורשי' דכיון שהוא רוצה להתגרש ומחוייבת להשלים התנאי והחיוב חל בעודו חי ויורשיו יורשים זכותו להוציא מידה לכן הן עומדין במקומו להתקיים התנאי בכך אבל בנ"ד כיון שעדיין לא התחיל כלל חיוב נשואי הבת בעודה בחיים רק בהגיעה לפרק נשואין ומתה קודם הזמן ואין כאן זכות הבת כלל בהחיוב איך יירשו יורשיה למה שלא הגיע לה עדיין שום חיוב כלל בכדי שיעמדו במקומה ולהשלים התנאי במה שינתן להם וכיון שאין בזה דין ירושה גם אין בזה קיום התנאי ואם ינתן להם לא ירושה הוא להם כיון שגם המוריש לא זכה כלל רק מתנה היא זו ורשב"ג הא א' תתן ליורשים מדין ירושה ומשום שכבר יש לו זכות בחוב מעת נתינת הגט ומוריש לבניו אבל בנ"ד היורשין ואחרים שוין הן לגמרי לענין קיום התנאי וזה חילוק נכון וברור לד' רשב"ג עם שאין צורך לכך דהלכה כרבנן ועיין בח"מ סי' ר"ט בטור וביו"ד גבי מוכר שדה לחבירו ע"מ שמעשר ראשון שלו כו' דאמרינן שיורי שיור מקום מעשר ואפ"ה אם מת לא יתן לבניו וכ' הב"י בשם הרמב"ן ור"ן הטעם דלו ולא ליורשי משמע וכן כ' בש"ע שם ואף דשייר מקום מעשר ושיור יכול להוריש לבניו כ' שם הרמב"ן שאינו שיור גמור כ"כ בגוף קרקע רק מדין תנאי וגבי תנאי ולא ליורשי משמע וכרבנן דרשב"ג עיי"ש וכ' עוד הב"י בשם הר"ן שיש מפרשים דאף רשב"ג מודה בכה"ג שהוא מתחדש שנה בשנה דלי ולא ליורשי משמע וכן בע"מ שתתן לי מאה זוז בכל שנה מודה רשב"ג דלי ולא ליורשי משמע כיון שלא קצב הכל בפעם אחד רק אם קצב שתתן לי ס' מנה מאה זוז בכל שנה ס' רשב"ג לי וליורשי משמע כיון שהוא קצוב כו' עיי"ש וקרובים דבריו מאוד לדברינו אלה והטעם בדב' שמתחדש שנה בשנ' עדיין לא זכה בחיובן כלל אם מת קודם השנה ואין יכולת להורישו לבנים מדין ירושה להיותן עומדין במקומו לקיי' התנאי בהם כ"א מצד מתנה ולא מיקרי לי ולא ליורשי שאין זו ירושה אבל אם קצב סך רב בפעם א' אף שהרויח הזמן לשנים עכ"פ התחיל חיוב כל הסך ומוריש לבנים לגבותן בזמנן ולכן אף הן עומדין במקומו להתקיים התנאי בנתינה להם והוא כמו מלוה לזמן שאדם מורישו לבניו וגם לעיקר הדין המה מסכימים שהלכה כרבנן בכל גווני דלי ולא ליורשי משמע גם לפטור המתחייב מליתן לבנים והוא ברייתא מפורשת בב"ב פ' המוכר בית מת לא יתן לבניו ולכאורה מ' סתמא דברייתא דאפי' מת תיכף אחר המכירה ולא נתן לו אף פעם א' פטור ליתן לבנו ואפ"ה המכירה קיימת דסתמא קתני ונבאר זה אי"ה לקמן באורך:
ובהיות כן שאין בידה עוד לקיים התנאי נבוא לבאר אם המכירה והחלטת הבית בטלה משום כך ודין זה מתבאר מתוך סוגיא מסכת גיטין פרק מי שאחזו דאיפליגו רבנן ורשב"ג גבי הרי זה גיטך ע"מ שתניקי את בני או שתשמשי את אבא כמה היא מניקתו שני שנים רי"א י"ח חודש מת הבן או האב ה"ז גט וסיפא קתני הרי זה גיטך ע"מ שתניקי בני שני שנים שתשמשי את אבא שתי שנים מת האב או הבן או שאמר האב א"א שתשמשני שלא בהקפדה אינו גט רשב"ג אמר כזה גט כלל אמר רשב"ג כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט עכ"ל המשנה ומק' גמ' ארישא דקתני בסתם צריכה להניק ב' שנים מברייתא דא' כמה כו' יום א' ופריק רבא מתניתין בסתם וברייתא במפרש יום א' ורב אשי משני כל סתם כמפרש יום א' ומתני' דכמה כו' שתי שנים ה"פ יום א' מש תי שנים לאפוקי לאחר ב' שנים דלא כו' ומק' שם מסיפא דע"מ שתניקי ב' שנים אינו גט כו' בשלמא לרבא רישא דלא פריש סיפא דפריש כו' ופירש"י דרישא בסתם כשהוא חי צריך שתי שנים די צרכו אבל אם מת כיון שהניקתו יום אחד די שהרי נתקיים התנאי די צרכו אבל סיפא שפירש בהדיא ב' שנים שלא היה צריך לכך דוקא קאמר ולכן אינו גט אבל לרב אשי מ"ש רישא ומ"ש סיפא ופירש"י דע"כ רישא איירי שלא הניקתו כלל דאי הניקתו שעה אחת הרי נתקיים התנאי אף בלא מת ופשיטא דה"ז גט וע"כ בשלא הניקתו כלל ולמה הוי גט ברישא ובסיפא לא ע"כ שיטת רש"י ז"ל אבל התוס' והר"ן והרשב"א הק' על פירושו בדברי רבא כמה קושיות ופי' שאף לדעת רבא ברישא הוי גט אף שלא הניקה כלל ולא נתקיים התנאי כלל הוי גט אף לת"ק דרשב"ג דכיון שלא פירש זמן קצוב בהדיא אף דאנן אמרינן ב' שנים אומדין כוונתו רק להרווחה וכ"ז שיצטרך אבל כשלא יצטרך אף שלא תתחיל להניק הוי גט כיון דלא איצטריך רק סיפא כיון שפירש זמן קצוב הרי הטיל קפידא בדבר ואמרינן נן לצעורה קא מכוין ודוקא קאמר ולא הוי גט אבל לרב אשי כיין דרישא סתם כמפרש יום א' א"כ הרי פירש זמן קצוב שהוא יום א' ואם לא הניקה כלל אמאי הוי גט ומ"ש רישא ומ"ש סיפא עכ"ד תוס' ורשב"א והר"ן והרא"ש הסכים לפירש"י ז"ל וכ' שכן הוא בירושלמי והרשב"א הביא הירושלמי הזה ויש בו מחלוקת מפורשת בזה ר' חייא בר אבא ס' כפירש"י אליבא דרבא בחייו בעי ב' שנים ובמותו בעי שעה א' עכ"פ ורשב"ג פליג ואמר בחייו די שעה א' במותו אפי' לא הניקה כלל וכן משמע שם דעת ר' אבין שתי' המשנה דכמה היא מניקתו לדברי רשב"ג עיי"ש ולכאורה נראה שגם הרא"ש ז"ל לא כ' כפירש"י דבעי התחלה רק לדעת רבא דבעי שתי שנים וכמו שכן דעתו לקמן לפסוק הלכה כרבא משו' דרב אשי אסיק בקשיא אבל ודאי מודה שלדעת רב אשי הוי גט ברישא אף שלא הניקה כלל דמתניתין לא מתפרשא בענין אחר וכמו שפירש"י ז"ל לד' רב אשי וזו היא דעת רשב"ל בירושלמי ולהכי לא קשיא ליה להרא"ש ז"ל מדברי רשב"ל דירושלמי דסובר דבמת לא בעי התחלה משום דסובר דזהו רק לפי דעת רב אשי בהכרח צריך לפרש דבמת לא בעי אף שעה א' דבהניקה שעה אחת אף בחייו סגי אבל ר' חייא בר אבא דסבר כרבא אין הכרח לומר דלא בעי הנקה כלל ואיירי שהניקה שעה אחת לכן אליבא דרבא הביא ראיה מרחב"א ומסיק שם להחמיר כרבא אבל הרי"ף ז"ל פסק כרב אשי ונ' לפי דעתו דבמת אף שלא הניקה כלל הוי גט ברישא וכמבואר בירושלמי לרשב"ל דס' כרב אשי וקצת סיוע לפסק רי"ף ז"ל מן הירושלמי דרשב"ל ור' אבין רבים הוי לגבי רחב"א ועוד דרחב"א הוה תלמיד ר' יוחנן והוי כתלמי' לגבי רשב"ל ג"כ דרשב"ל חבירו של ר' יוחנן היה ואמר עליו כמה פעמי שכנגדי חלוק עלי ופירש"י ראוי לחלו' וכב' תמה הר"ן ז"ל על רמב"ם ז"ל שפסק כרב אשי ואפ"ה כ' דבמת ולא הניקה כלל אינו גט וסותר זא"ז ודחק לפרש הש"ס והמשנה אליביה אמנם בירושלמי מבואר בפירוש להיפוך לרב אשי ונ' שכן דעת הרי"ף ז"ל שכ' סתם מת הרי זה גט ומשמע אף שלא הניקה כלל וכד' הירושלמי ואולם בדעת רשב"ג דפליג בסיפא ואף שפי' ב' שנים א' כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט נ' ברור דלד"ה אף שלא הניקה כלל הוי גט ל"מ לדעת תוס' ורשב"א ור"ן ז"ל שאף לרבא לת"ק הוי גט בשלא פירש אף שלא הניקה כלל א"כ ודאי ה"ה לרשב"ג אף בפירש שתי שנים דמדרבנן בלא פירש נשמע לרשב"ג בפירש ולכן הק' התוס' בשם ר' אלחנן בהא דנתינה בע"כ לא הוי נתינה הא היי עכבה שאינה הימנה וקי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו עיי"ש אף דשם לא התחילה לקיים התנאי כלל א"ו דגם לרשב"ג אין חילוק בזה כמו לת"ק וכן לדעת רשב"ג בירושלמי ורב אשי בגמ' וכפשטות דברי רש"י והרי"ף ז"ל אליבי' דג"כ לת"ק בלא פירש הוי גט אף שלא הניקה כלל ה"ה וכ"ש לרשב"ג אף בפירש שתי שנים ועיקר טעמא דרשב"ג משום שהעכבה אינה הימנה מאי הל"ל למעבד וכיון שהיא לא עכבה והא לא איצטריך הוי גיטא אלא שנ"ל ברור שאף בדעת רש"י והרא"ש בד' רבא דסברי לת"ק בלא פירש בעי עכ"פ התחלה לקיים היינו דוקא לרבנן דסברו תנאי בגיטין הוי הקפדה ולצעורה קא מכוין שלכן בפירש שתי שנים אין מועיל התחלה ג"כ לכן גם בלא פי' בעי עכ"פ יום א' לקיום התנאי בכדי צרכו הניקתו כיון שמת אבל לרשב"ג כיון דאף בפי' שתי שנים אם מת בתוך הזמן הוי גט דלהרווחה קא מיכוין אם יצטרך א"כ מה לי יום א' או לא הניקה כלל הרי עכ"פ לא יצאה ידי תנאה שפי' שתי שנים וע"כ כיון דלא צריך אין קפידא ה"ה בלא הניקה כלל וכן מבואר בירושלמי פרק מי שאחזו בהדיא טעמא דרשב"ג משו' דכל שנתבטל התנאי מאונס המעשה קיים לרשב"ג ולמד ממנו למקדש ע"ת אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש כו' ונאנס ולא בא דלרשב"ג הקידושין קיימין אף שלא התחיל התנאי להתקיים כלל ולמד ממנו גם לענין שוכר ספינה ויבש הנהר שאין צריך להחזיר המעות לרשב"ג ומביא מחלוקת אמוראים שם לפסק הלכה כד' מי והביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו פ' מי שאחזו ומחמתו נטה דעת הרשב"א ז"ל שם לפסוק הלכה כרשב"ג מעובדא דירושלמי עיי"ש וכ"כ בתשובה נביא אי"ה לקמן:
ואף שלכאורה משמעות ש"ס דילן דעיקר מחלקותן של רשב"ג ורבנן בגיטין הוא אי אמרינן לצעורה קא מיכוין או להרווחה קא מיכוין ולפ"ז לענין ממון אף רבנן מודו דלהרווחה קא מיכוין כמו שנבאר אי"ה לקמן מדברי כל הפוסקים אבל דוקא היכא דאיכ' הרווחה ממילא או דלא איצטריך כמו במת כו' דהוי הרווחה אבל כגון עובדא דירושלמי דספינה שייבש הנהר ששכרו להרווחה דידיה וליכא הרווחה ואדרבא פסידא איכא שמפסיד מעותיו חנם ואף רשב"ג מודה שלא נתקיים התנאי ומה לו לאונסו של זה לפי הנ' מסוגיא דילן והפוסקים אבל לדעת הירושלמי הטעם משום אונס לבד וכן משמע לכאורה לשון הברייתא שיכולה לומר הנו לי בני ואניקנו כו' משמע דמטעם אונס אתי עלה ונדבר בזה אי"ה לקמן ועכ"פ נמצינו למדין מד' הירושלמי שחולק רשב"ג אף שלא הניקה כלל ולא אשכחן מחלוקת בהא בש"ס דילן ואף לטעמא דהרווחה אין טעם לחלק בין התחילה או לא ועיין בב"ש אה"ע סי' קמ"ג שלא כ"כ לדעת רש"י והרא"ש ז"ל לדעת רשב"ג וכתב דבעי התחלה אף לרשב"ג ואין נראה לענ"ד כמש"ל ומ"ש שכן מדוייק בטור ראיתי ואין בו די ביאור והכרח לזה ולפנינו אי"ה נביא עוד ראיות ברורות לזה לרשב"ג ובפרט כיון שלדברי הפוסקים כרב אשי גם לפירוש רש"י ורא"ש אין חילוק בין התחילה או לא מניין לנו לעשות מחלוקת בדעת רשב"ג בין רבא לרב אשי ולא הוכרע הדבר בפוסקים אם הלכה כרבא או כרב אשי עיין ברא"ש ורשב"א ור"נ שהחמירו בגיטין מספק לפסוק כרבא עיי"ש א"כ גם לד' הב"ש בדעת הרא"ש ז"ל ספיקא הוי לדינא אי בעינן התחלה לרשב"ג ותליא בפלוגתא דרבא ורב אשי אבל לענ"ד אין שים מחלוקת בזה בין רבא לרב אשי דרבא לא פליג רק אליבא דת"ק דבעינן עכ"פ לצעורי רק כיון שלא פי' סגי ביום א' אם מת שהרי הניקתו כל צרכו ולהכי לא תני ברישא או שא' האב א"א שתשמשני כו' כמו דקתני בסיפא לרשב"ג דהוי גט ולפמ"ש ניחא דלת"ק לא שרי אף שלא פי' רק בנתקיים התנאי כל צרכו דסתם כל צרכו משמע ולכן מת האב או הבן והניקה יום א' הרי כל צרכו אבל כשהוא חי ואומר אי אפשי הרי לא נתקיים התנאי כל צרכו ות"ק ל"ל הא דכל שאין עכבה הימנה ה"ז גט עיי"ש בחידושי הרשב"א ז"ל שעמד בזה אמאי לא תני במשנה ברישא או שא' א"א כו' ונסתפק בזה לדינא לדעתו ז"ל שסובר דמת הבן כו' אף שלא הניקה כלל הוי גט עיי"ש שהביא תוספתא ע"ז אבל לדעת הרא"ש ז"ל נ"ל דטפי מסתבר שלא יהא גט כיון שלא קיימה תנאה ובגיטין לצעורה קא מכוין לת"ק רק במת כו' הרי קיימה תנאה בכדי צרכו וזה ברור לענ"ד ועיין ברש"י שם בהא דא' לרבא רישא דלא פריש כו' ופירש"י והרי הניקתו כל צרכו כו' וכ"כ הרשב"א ז"ל שם לפי דעת זו של רחב"א דירושלמי ופירש"י ז"ל הטעם דברישא הוי גט שהרי נתקיים התנאי בכדי צרכו וא"כ אין זה ענין לשאמר האב א"א כו' שלא נתקיים התנאי ות"ק לא ס"ל להקל כלל בתנאי גיטין משום דלא איצטריך ואין העכבה ממנה כל שלא נתקיים התנאי שלצעורי קא מכוין וא"כ לרשב"ג דס"ל להקל אף בגיטין וכשלא נתקיים התנאי משום דס"ל להרווחא קא מכוין ולא אצטריך מנין לנו לחלק אליביה בין נתקיים מקצת התנאי ללא התחילה לקיים כיון דלא איצטריך והרי לא מצינו כלל חילוק זה לת"ק ומה שלת"ק הוי גט ברישא אינו משום קיום קצת התנאי רק משום כולו שהניקה כל צרכו כד' רש"י ורשב"א ז"ל ולהכי לא קתני או שאמר א"א כו' שלא נתקיים כל התנאי אף שנתקיים קצתו אין זה מועיל לת"ק בגיטין וא"כ גם לרשב"ג אין מקים לחלק בזה ובכל גווני הוי גט ולא בעי אף התחלה אף לד' רש"י והרא"ש אליבא דרבא והב"ש ז"ל בסי' קמ"ג לפי שיטתו שדקדק מן הטור דלרבנן הטעם דהוי גט ברישא משום שנתקיים קצת התנאי וכיון שלא פירש זמן אמרינן שכיון להרוחה ואפ"ה בעי קיום מקצת ולכן כתב דלהרא"ש ה"ה אם אמר אי אפשי שתשמשני ושמשה יום א' הוי גט ברישא לרבנן שהרי קיימה מקצת וגם הוליד מזה דה"ה לרשב"ג אף דס"ל להרווחה מיכווין בעי קיום מקצת כמו סתם לת"ק אליבא דרבא דג"כ להרווחה ואפ"ה בעי קיום מקצת ונראה שנעלמו ממנו ד' רש"י ורשב"א ז"ל שכתבו ברישא נתקיים כל התנאי בכדי צורכו ולפ"ז נסתרו כל דברי הב"ש שם וכמש"ל אבל לרב אשי אכתי צ"ע דלא נקט ברישא לרבנן או שאמר א"א כו' כיון דלרב אשי איירי שלא נתקיים התנאי כלל שפירש"י ז"ל דלהכי פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' וכיון דאף שלא נתקיים כלל הוי גט למה לא נקט או שא' א"א כו' שג"כ לא נתקיים התנאי ואפ"ה כיון דלהרוחא מיכוין להוי גט וזהו ספיקו של הרשב"א ז"ל לשיטתו אף אליבא דרבא עיי"ש ונבאר אי"ה עוד לקמן אליבא דהרמב"ם והרי"ף ז"ל:
שוב התבוננתי היטב בדברי הטור ז"ל וראיתי כי היטב הב"ש שאר דיבר לפי דעת הטור ז"ל אם שדעת רש"י ורשב"א ז"ל סותרין לדבריו אבל מן הטור מוכח כדבריו שהרי כתב הטור ז"ל בסי' הנ"ל שנ"ל שאם התנה ע"מ שתניקי כו' ששה חדשים רואין אם אין עד תשלום זמן הנקת התינוק ששה חדשים ודאי לצעורה איכוין ואם מת בתוך הזמן אינו גט אבל אם יש יותר מששה חרשים עד תשלום הנקת הולד א"כ הרי היקל עלי' ולא כיון לצערה ואם הניקה מקצת ומת תוך ו' חדשים הוי גט הרי להדיא שסובר דאף היכא דאמרי' להרוחה קא מיכווין בעינן התחלת התנאי אליבא דרבנן וע"כ טעמו שמפרש ברישא דהוי גט לרבא היינו משום שנתקיים מקצת התנאי שהרי לרבא סתם הוי ב' שנים בחייו והוי גט משום דלהרוחה כו' בסתם ואפ"ה בעי קיום מקצת ומזה הוציא אף במפרש ו' חדשים כיון שניכר מתוך תנאי שכיון להקל עליה שלא הטריחה יותר הוי גט בקיום מקצת התנאי ומשום דלהרוחא מיכווין ולפ"ז יש מקום לדברי הב"ש גם לדעת רשב"ג לומר כן דאף שסובר גם במפרש ב' שנים להרווחא מיכווין לא עדיף מסתם לת"ק ובעי התחלה וזוהי כוונת הב"ש ז"ל:
ואולם גם דברי הטור ז"ל צע"ג בזה שהם נגד דברי רש"י ורשב"א ז"ל גם לפירושם בד' רבא דבעי עכ"פ יום א' וכמש"ל באורך והרב"י ז"ל כתב על ד' הטור בדין זה דאם התנה ע"מ שתניקי ו' חדשים כו' שאין דבריו מוכרחים ולא פי' טעמו וכוונתו ונ' שעיקר כוונתו על מ"ש שאם יש יותר משש' חדשי' עד כלות הנקתו הרי בא להקל עליה ואם מת תוך הזמן הוי גט ע"ז כתב שאין מוכרח דבאמת ק' מנין לחלק בין מפרש ששה חדשים למפרש ב' שנים ואדרבה לכאורה דבריו סותרי' למ"ש הוא ז"ל עצמו לעי' בשם הרמ"ה ז"ל שאם פי' ע"מ שתניקי יום א' בעינן כלילי שבת ויומו ואם מת תוך כך אף שהניקה מעל"ע אינו גט הרי להדי' שאף שהקל עליה בהנקה יום א' וזמן הנקה נמשך יותר לא אמרינן להרוחה כו' ואינו גט אף בהתחלה וכ"ש בתנאי ששה חדשים שיש לומר שכיון לצערה ו' חדשים וזה מן התימה שיכתוב הטור סתירה לדברי הרמ"ה בלי רמז מחלוקת כלל:
ודקדקתי להבין טעם מחלוקת זו וראיתי שתלוי בפי' הסוגיא לרב אשי ובקושי' דאסיק עליה דהנה הטור ז"ל נ' שמפרש לרב אשי דסתם כמפרש יום א' היינו שדי אף בשעה א' וכמו שפירשו רש"י ותוס' ורשב"א ז"ל לרב אשי דהא דאמ' מת הבן כו' היינו שלא הניקתו כלל דאל"כ אף בחייו די בכך עיין דבריהם ז"ל ובר"נ ז"ל ומפרשים ז"ל קו' גמ' לרב אשי מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהיינו כיון דרישא מיירי שלא נתקיים התנאי כלל למה הוי גט ואף שהוא הקל עליה ביום א' אין זה מועיל רק לפחות מן הזמן אם היה מתנה ל"ו חדשים וכדומה ומת בתוך הזמן אבל אם מת קודם התחלה בזה לא היקל עליה והוי כמפרש שתי שנים לענין זה ואסיק בקושי' ודעת רב אשי דאפ"ה כיון דחזינן לדעתי' שלא רצה לצערה ברבוי זמן אף אנו אומרין שלא כיון לצערה כלל רק אם יצטרך והוי גט ולכן אף דאנן פסקינן כרבא לחומרא כד' הרא"ש ז"ל משום דגמ' מסיק בקושי' היינו דוקא שלא קיימה כלל שע"ז לא מצינו קולא בדבריו ולא פסיקא ליה לש"ס ואסיק בקושיא אבל אם התחילה להניק ולא נגמר הזמן בזה אנו רואין שהקל עליה בהזמן מכדי הצורך וכיון להרווחא בקביעת זמן וא"כ אם מת תוך הזמן הא לא איצטריך ודי בהתחלה אף לדברי רבא כמו רישא בסתם לרבא דבעי ב' שנים ואם מת סגי ביום א' לקיום מקצת ומה שפי' כאן ו' חדשים לא להחמיר עליה רק להקל עליה*
(הגה"ה *ועיין רש"י ז"ל גבי סיפא במפרש שכתב כיון דלא איצטריך לפרושי כו' כו' ודו"ק:) וקצ' קשה לזה ממת האב דסיפא דלא הוי גט אף דהזמן להקל עלי' בא לרב' סתם בעי כל ימי חייו ויש לי ישב ולחלק ודו"ק אבל הרמ"ה ז"ל נרא' שמפר' הסוגי' לרב אשי דסתם כמפרש יום א' היינו כלילי שבת ויומו דבאמת הכי ס"ל להרמ"ה ז"ל במפרש יום א' וכיון דרב אשי א' סתם נמי כמפרש יום א' דמי משמע ליה דגם סתם לרב אשי בעי כלילי שבת ויומו ולפ"ז אפשר לפרש לרב אשי מת הבן כו' היינו שהתחילה להניקו רק לא כל היום הלזה וס"ל לרב אשי דהוי גט כיון דחזינן שדעתו להקל עליה בהזמן ולא להחמיר וכד' הטור וזו דעת רב אשי ואפ"ה פריך עליה סתמא דגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואסיק בקושי' וש"מ דלא ס"ל להש"ס הך סברא דכיון שהזמן בא להקל נימא שכיון להרוחא אלא כיון שעכ"פ קצב זמן דוקא קאמר ולצעורה ורישא דהוי גט לרבא א"צ לטעם שנתקיים מקצת רק שנתקיים כולו וכמש"ל מד' רש"י ורשב"א ז"ל אבל קיום מקצת לא מהני בגיטין ואף שהזמן מועיל להקל עליה בעי קיים כולו וכיון דגמ' אסיק בקושי' פסק הרמ"ה ז"ל הכין להלכה כיון שזה עיקר הכרח הפוסקים כרבא משים דאסיק הקושי' לרב אשי ודוק היטב כי זה נ"ל ברור בדעת הטור והרמ"ה ז"ל למחלקותם:
וממוצא דבר אתה למד דגם סתם לרב אשי בעי כלילי שבת ויומו כמו מפרש יום א' להרמ"ה ז"ל דהגמ' מדמי להו אהדדי ואף דאנן פסקינן כרבא היינו במה שמחמיר רבא להצריך ב' שנים בסתם ולחומרא כמ"ש כל הפוסקים אבל במה שמחמיר רב אשי להצריך יום א' שלם כלילי שבת ויומו ג"כ נקטינן לחומרא כוותיה דספיקא הוי ובש"ע סי' קמ"ג כתב המחבר י"א דכי אמרינן הניקה יום א' כו' ל"ד דאפי' שעה א' וי"א דבעי כלילי שבת ויומו וכתב הב"ש דמשמעו' הי"א חולק על מ"ש לעיל דסגי בשעה והשיג ע"ז שהרמ"ה לא פליג רק במפרש יום א' אבל בסתם לכ"ע סגי בשעה א' עיי"ש והנה השגתו נכונה על הב"י דמשמע מדבריו שחוזר על מה שכתב לעיל במת הבן כו' סגי בשימוש יום א' וע"ז כתב מחלוקת זו אי בעי כלילי שבת ויומו או די שעה א' ובאמת בזה ממ"נ די בשעה א' דאם הל' כדברי רבא דסתם בעי ב' שנים בחייו ואפ"ה במותו די יום א' וע"כ משום שנתקיים התנאי בכדי צורכו או שנתקיים קצתו וא"כ מה טעם להצריך יום א' שלם כלילי כו' ואי הלכה כרב אשי דסתם כמפרש יום א' דמי וכד' הרמ"ה ז"ל דהיינו יום שלם א"כ ע"כ לרב אשי דוקא בחייו בעי יום שלם אבל מת הבן הא קתני במשנה דהוי גט וע"כ לרב אשי הטעם משום שבא להקל עלי' לא נתכוין לצערה וסגי במקצת תנאי וא"כ אם נחמיר במת הבן להצריך הנקה יום שלם הוי דלא כמאן וסותר למשנה דקתני ברישא דהוי גט ודו"ק היטב וא"כ ודאי דברי המחבר צ"ע בזה לענין מת הבן כו' שנ' מדבריו דבעי יום שלם להרמ"ה ז"ל וז"א ממ"נ אם באנו לחוש לדעת הרמב"ם ז"ל כפי שפי' דבריו הר"נ ז"ל שפוסק כרב אשי דסתם כמפרש יום א' ואם מת קודם אינו גט וע"כ רישא דקתני מת כו' ה"ז גט איירי שמת אחר היום הזה ובאמת רישא משנה שאינה צריכה ועיין בר"נ שדחק לפרש קו' הש"ס לפירושו ולדעתו ז"ל לרב אשי בעי קיום כל התנאי בין ברישא בין בסיפא אף במת כו' ולפ"ז ודאי לדעת הרמ"ה ז"ל אף בסתם כיון דכמפרש יום א' הוא בעי יום שלם אף בסתם אף שמת כו' דהא בעי קיום כל התנאי להרמב"ם ז"ל לפי' הר"ן עכ"פ לדעת הרמב"ם ז"ל עלו דברי המחבר לנכון מהשגת הב"ש עליהם אבל לדעת כל הפוסקי' דברישא הוי גט אף שלא נתקיים כל התנאי בין לרבא בין לרב אשי א"כ במת כו' ממ"נ סגי בשעה א' וכמש"ל ודו"ק ובלא מת בל"ז אין נפקותא דאנן קיי"ל כרבא לחומר' שצריכה להניקו ב' שנים ודלא כרב אשי:
ואכתי איכא נפקותא בזה אם הוא אחר שעברו ב' שנים להתינוק שבזה כתב הטור בשם הרא"ש ז"ל שדי בשעה א' ומשמע דאף לרבא דס' סתם ב' שנים משמע היינו אם התינוק צריך לינק אבל אם אין צריך די בשעה א' נראה לכאורה שתליא בהך פלוגתא שלדעת הרמ"ה ז"ל שסובר במפרש יום א' בעי יום תמים וא"כ ה"ה בסתם לרב אשי דכמפרש יום א' דמי בעי יום שלם וכמ"של דשוין הן לרב אשי והרי לרב אשי אף תוך ב' שנים מקילין עליה בסתם ואפ"ה בעי יום שלם וע"כ שא"א לפחות מזה אם הוא חי א"כ ה"ה לרבא אחר ב' שנים דג"כ מקילין עליה ביום א' מסתברא דבעי יום תמים לדעת הרמ"ה ז"ל ואין ד' הב"ש ז"ל מכוונים בזה שנראה מדבריו דאף לרב אשי בסתם סגי בשעה א' להרמ"ה ז"ל ואין זה נ"ל כמ"ש וכן מ' לשון הגמ' סתם כמפרש יום א' דמי ועיין בתוס' שם בקו' הגמרא:
ולפי דברינו אלה נוכל למצוא טעם הגון לפסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל כרב אשי שגם הם אפשר מפרשים דלרב אשי בעי יום תמים במפרש יום א' וה"ה סתם לרב אשי ומתניתין דקתני מת הבן היינו שהניקה קצת היום רק כיון שמת סגי בהכי שהרי בהנקת יום א' אין ביכולתו לעשות תנאי כמה תניקהו ותלוי בחפץ התינוק והכל לפי מה שהוא יש תינוק שצריך להניקו הרבה פעמים ויש די לו ב' או ג' פעמים ביום ואין תנאו רק שתניקהו בכל יום כדי צורך אותו יום וא"כ אם התחילה להניקו פעם א' ומת הרי קיימה כל תנאה שאינו צריך עוד להנקה באותו יום וכששלם היום הרי נגמר אותו יום בקיום תנאי וגם אם היה חי אולי לא היה צריך יותר ואין קצב' לדבר אבל בתנאי ב' שנים הרי נתן קצבה לדבר כדי לצערה ולא הוי גט וזה טעם ברור ונכון לדעת רב אשי בחילוק שבין רישא לסיפא ולהכי לא א' גמ' תיובתא דרב אשי רק קשיא ויש לה תירוץ כנ"ל ואין כאן קו' כ"כ רק לדעת הסוברים דלרב אשי לא בעי קיום תנאי כלל ואף לא שעה א' ודאי קושי' גדולה מ"ש רישא כו' אבל לדברינו אלה אין בזה קושיא גדולה ולכן פסקו הרי"ף והרמב"ם כרב אשי ולפ"ז דוק' מת כו' קודם מעל"ע אבל אמ' א"א קוד' יום שלם לרב אשי אינו גט שהרי צרי' יות' באותו יום ואינו רוצה ולא נתקיי' התנאי וא"ש דלא תני ברישא או שא' א"א גם לרב אשי ודו"ק היטיב בכל זה כי קצרתי לפי שאינו צריך כ"כ לענינינו רק באתי להעי' אוזן להבין דברי קדמונינו ז"ל וספיקם ולענין הלכה במחלוקת רשב"ג ורבנן בעכבה שאינה הימנה תליא באשלי רברבי הרי"ף והרמב"ם ועוד פוסקים פסקו כרבנן דבסיפא לא הוי גט והר"ת והר"י ז"ל ובעלי התוס' ז"ל פסקו כרשב"ג דס"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו בכל דוכתא הביא דבריהם גם הרא"ש והטור ז"ל והרשב"א והרי"ף ז"ל לשיטתו שסובר דלית הילכתא כהך כללא דהלכה כרשב"ג במשנתינו אם לא היכי דמסתבר טעמיה ובגמרא א' אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן בהך כללא אבל רבותינו הצרפתים פסקו כהך כללא ויש להביא ראיות גם מד' הרא"ש ז"ל בכמה דוכתי וכמה פוסקים צרפתים ולכאורה מסוגי' דגמ' בגיטין גבי איצטלית בפלוגתא דרבה ורב יוסף גבי ההוא אריסא כו' דמקשה לימא רבה דאמר כרבי שמעון בן גמליאל דתתן לו דמי' כו' ומקשה ותסברא הא קיימא לן הלכה כרבה ובהא אין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל כו' ומהיכא פשיטא ליה לגמרא דלית הלכה כרשב"ג אם לא מהך דר"י דכל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל במשנתינו כו' חוץ מערב וצידון כו' דהיינו עובדא דאיצטלית וא"כ מוכח דהגמ' ס"ל דאמר רבי יוחנן להך מילתא דלאינך אמוראי דלא אמר הך כללא דהלכה כרשב"ג ע"כ דלא א' נמי חוץ מערב כו' ודוק אלא שאין להכריע בין אבות העולם והוי ספיקא דדינא וכ"פ הרמ"א ז"ל באה"ע סי' קמ"ג דהוי ספק ואזלינן לחומרא בגיטין גם הרשב"א ז"ל בחי' נטה להפוסקים כרשב"ג ונסתפק*:
הגה"ה *והואיל ואנו עסוקין בהך פלוגתא דרשב"ג ורבנן בהך דכל עכבה שאינה הימנה ובד' הירושלמי בזה ראיתי להזכיר מה דק' לי טובא בד' השו"ע חו"מ סי' רמ"א ס"ח הנותן שור לחבירו ע"מ להחזירו ומת כו' פטור מלשלם והוא מד' הרשב"ם ז"ל במס' ב"ב פ' ו"נ וצע"ג דזו הוא באמת דעת הרשב"ם וכן ד' הר"ר ישעי' הובא ברא"ש מסכ' סוכה גבי אתרוג הניתן ע"מ להחזיר ונאבד שכ' ז"ל דיוצא בו אף שלא קיים תנאו אבל הרא"ש ז"ל הוא חולק שם ע"ז וכ' שם בהדי' דהוי גזלן למפרע כיון שלא קיים תנאו וממילא דלא יצא וכן סתם בשו"ע או"ח בהל' לולב והרי שני הפסקים הללו סותרים זא"ז ולכאורה היה נ' דתלי' בהך פלוגתא דרשב"ג ורבנן בכל עכבה שאינה הימנה ועפ"י שיטת הירושלמי דעיקר הטעם הוא משום דאונס בתנאי אין מבטל המעשה והיא פלוגתא דר"י ור"ל גבי תנאי קידושין שנתבטל מאונס אי אמרינן אונסא כמאן דעבד ור"י ס"ל שם אונסא כמאן דלא עבד הובא בר"ן בקידושין ובגיטין וברשב"א ובשו"ע א"ע פ' הב"י כר"י דס"ל דכמאן דלא עבד והקידושין בטלין וסותר ג"כ להך דינא דסי' רמ"א דסתם כד' הרשב"א והדבר תמוה מאד וצע"ג:
אך אחר העיון מצאתי תי' נכון לסתירת דברי המחבר האלו דהנה עיקר סברת הרא"ש ז"ל בהשגתו על הר"ר ישעי' ז"ל הוא משום דכיון שלא נתקיים התנאי ממילא בטלה המתנה למפרע וא"כ הוי גזלן למפרע וחייב אף במתה מחמת מלאכה וסברא זו אף דפשיטא לי' להרא"ש ז"ל איכא לספוקי בה טובא דנהי דבטלה מתנתו למפרע האיך נעש' גזלן למפרע והא אילו ידע שתאנס ולא יוכל להחזירה לא הי' משתמש בה וגם לא היה מקבל עליו אף להיות שואל וכ"ש גזלן וכשנשתמש בחזקת שהוא שלו נשתמש לזמן המתנה וכסבור שיקיים תנאי שבידו ואונסא לא אסיק אדעתי' ודמי' ממש להא דא' בר"פ הגוזל ומאכיל ובפ' אלו נערות גבי יתומים שהניח להן אביהן פרה שאולה כסבורי' של אביהם טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול מהאי טעמא אלו ידעי דלאו דידהו לא הוו שחטי לה כמ"ש רש"י ז"ל שם ואמאי הא משעתא דשחטוה שלחו בה יד והוו גזלנין ומזיקין ודמי מעלי' בעו לשלומי וגם מאי אריא אכלוה אפילו הרגוה ליחייבו דמי כולה כדין מזיק וגזלן א"ו דלא מקרי מזיק וגזלן באונס גדול כזה דכסבורים שלהם היא ואין נק' מזיק וגזלן רק ביודע שהיא של חבירו ובהך דאדם מועד לעולם מחלקינן ג"כ בין באו שניהם לישן כאחד בין ישן א' ובא השני לישן אח"כ דפטור הראשון או גבי נתקל כשלא היה לו לעמוד ולהזהיר וכמה אונסין גמורי' שכ' הפוסקים דבאונס גמור לא מחייב אדם המזיק וה"ה דלא מיקרי גזלן באונס כזה דלא הו"ל למידע ולהכי לא הוו גזלנים תיכף בשחיטת הבהמה כדין שולח יד ואין משלמין רק מה שנהנו וא"כ הכא במתנה ע"מ להחזיר דכל זמן המתנה היא שלו וכסבור בשלו משתמש ולא אסיק אדעתי' שתאנס מידו ולא יקיים תנאו ותיבטל מתנתו למפרע ואילו ידע לא היה משתמש בה כלל ולא היה שואל ולא גזלן וא"כ לכאורה הדין עם הרשב"ם והר"ר ישעי' ז"ל לענין חיוב ממון שפטורין עכ"פ מאונסין:
ועפי"ז יכונו יחד כל פסקי המחבר דבחו"מ איירי לענין חיוב ממון בזה מסכי' עם סברת הרשב"ם והר"ר ישעי' ז"ל לפוטרו מטעמא דכתיבנא דבאונס לא מיקרי שואל ולא גזלן אבל באו"ח גבי לולב לענין לצאת בו ידי מצות לולב פ' כסברת הרא"ש ז"ל דכיון שלא נתקיים התנאי אף שהוא מחמת אונס עכ"פ נתבטלה המתנה וכדעת ר' יוחנן דירושלמי דאונסא כמאן דלא עבד ופלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי גיטין דכל עכבה כו' איירי עכ"פ בקיים מקצת התנאי ולא משום אונס לחוד וכדפרישנא לעיל באורך כל שיטת המפרשים וסוגית הש"ס שלנו ולכן פ' דלא יצא ידי חובת לולב וכן סתם ז"ל בהל' קידושין ג"כ דכל שנתבטל התנאי אף מאונס נתבטלו הקידושין ודוק היטב כי הדברי' ברורים ונכונים למאד:
נחזור לענינינו והנה עתה נתברר לפנינו הדין שאנו עסוקין בו אשר הדין עם האלמנה לדעת כל הפוסקים דהנה לא מבעי' לשיטת רבותינו בעלי התוס' ז"ל שפסקו אף בגיטין כרשב"ג דמת הבן או האב הוי גט משום דעכבה אינה הימנה ואמרינן להרוחה קא מיכוין והא לא איצטריך ואם בגיטין כן כ"ש בממון דודאי רק להרווחה קא מיכווין דלצעורה כו' לא שייך רק בגיטין וכמו שפירש"י ז"ל גבי איצטלית דדוקא איצטלית קאמר לת"ק ולצעורה כו' ופירש"י שהמגרש מתוך קטטה מגרש ומכוין לצערה ובפרט לפי שיטת תוס' ורשב"א ור"ן ז"ל דס"ל דאף לרבא בגיטין כל היכא דמכוין להרווחה כגון בסתם הוי גט אף שלא התחיל התנאי להתקיים אפילו שעה א' וכד' רשב"ל דירושלמי שכ' לעיל א"כ כ"ש לרשב"ג דסובר אף במפרש להרווחה מכווין והוי גט אף שלא הניקה כלל דהא רשב"ג מיקל אף באיצטלית ליתן דמים ונהי דאנן לא פסקינן שם כוותי' בהא הל' כמותו לד' פוסקים אלו ואף שלא התחילה לקיים כיון דלא צריך ולהרווחה מיכוין וכ"ש בתנאי ממון שודאי להרוחה מיכוין דאף בדין דמים תחת איצטלית פסקו הפוסקים דבממון פסקינן נתינת דמים הוי נתינה כמבואר ברא"ש ז"ל בסוכה בשם בעה"ע והסכים לדבריו וכ' דאף רבנן דפליגי על רשב"ג לא פליגי רק בגיטין דלצעורה קא מיכוין אבל לא בשאר תנאים עיי"ש וכן מבואר בש"ע ח"מ להלכה וכ"ש לנ"ד היכא דלא איצטריך אלא שנ' ברור שאף לד' הפוסקים גבי גיטין כרבנן דלא הוי גט היינו דוקא גבי גיטין ומשום דלצעורה קא מכווין וכשיטתייהו דרבנן גבי איצטלית דאמרינן דוקא איצטלית וקיי"ל שם כוותייהו אבל בממון מודו רבנן דכל היכא דלא איצטריך א"צ קיום התנאי בפועל וראי' ברורה מרישא דמתניתין לדעת תוס' ורשב"א ור"נ ולד' רשב"ל דירושלמי דאף שלא הניקה כלל כיון שלא הקפיד לפרש זמן ידוע אמרינן להרווחה קא מיכווין והוי גט אי לא איצטריך רק במפרש ס"ל לרבנן דהוי קפידא ולצעורה וש"מ היכא דלהרוחה מיכווין א"צ קיום התנאי וממילא גבי ממון דודאי להרווחה מיכווין אף במפרש לא בעי קיום כלל היכא דלא איצטריך אלא שאף לדעת רש"י והרא"ש ז"ל ודעת רחב"א דירושלמי שסוברים דלרבא בעי ברישא התחלה להניק אף דבסתם להרווחה מיכווין בעי התחלה היינו דוקא לת"ק ולא משום קיום מקצת תנאי רק משום דהוי קיום כל התנאי שהרי הניקה כל צרכו והרי לא פירש זמן ודי בכדי צורכו וכמש"ל מד' רש"י והרשב"א והר"נ לשיטה זו דהוי קיום כולו ולפ"ז לא אשכחן לת"ק דליהני קיום מקצת תנאי רק קיום כולו ודוקא מת כו' אבל באומר א"א כו' לא מהני לת"ק ומשום דלצעורה בעי לת"ק אף בסתם בגיטין אבל לרשב"ג בסיפא דהוי גט אף במפרש אין חילוק בין קיים מקצת ללא נתקיים כלל וכללא א' כל שאי העכבה ממנה הוי גט וכיון שלא מצינו חילוק דקיום מקצת לת"ק מניין לנו לחלק בזה לרשב"ג וכן לדעת הרמ"ה ז"ל שכ' לעיל לפי מה שפירשנו דבריו ז"ל ולפי פירושינו בדעת רי"ף ורמב"ם ז"ל שפסקו כרב אשי ובחיים בעי מעל"ע ואם מת סגי בשעה א' והוי קיום כולו שאין קצבה להנקת יום א' וכמש"ל באורך דלפ"ז ג"כ לא מצינו בדברי ת"ק חילוק בין קיום מקצת ללא נתקיים כלל ורישא דהוי גט לת"ק הוי קיום כולו אף לרב אשי וא"כ ע"כ לרשב"ג אין לנו לבדות מלבנו חילוק ולומר שדוקא בקיום מקצת ס' רשב"ג דמהני מה שלא מצינו חילוק זה בדברי ת"ק וכיון דסבר רשב"ג להרווחה מיכווין אף במפרש זמן ע"כ דהוי גט אף שלא נתקיים כלל וכ"ש בתנאי ממון דאף רבנן מודו דלהרוחה מיכווין כמש"ל ודאי אף שלא נתקיים כלל ולא איצטריך הרי נתקיים התנאי וכ"ש אם נפרש ד' הרי"ף כפי' הר"נ שפוסק כרב אשי דברישא הוי גט אף שלא נתקיים כלל אפי' שעה א' וכפירש"י ז"ל בדברי רב אשי וכדעת רשב"ל דירושלמי וע"כ טעמא משום דלהרווחה מיכווין בסתם כמו מפרש לרשב"ג וס"ל דלא בעי התחלה כלל ומינה דה"ה בממון לכ"ע אף במפרש אלא שאף לפי הנראה מד' הטור ז"ל והב"ש ז"ל דבסתם לת"ק דהוי גט לדעת הרא"ש ורש"י אליבא דרבא היינו משום דהוי קיום מקצת תנאי ולא קיום כולו ומשום דלהרווחה מיכוין סגי בקיום קצתו וסובר הב"ש מינה דה"ה לרשב"ג במפרש דהוי ג"כ להרוחה בעי עכ"פ קיום מקצת כמו סתם לת"ק עם שעדיין אין מוכרח לת"ק לרשב"ג ולפ"ז יש מקום לומר דה"ה בממון לכ"ע דהוי להרוחה בעי עכ"פ קיום מקצת אפ"ה גם הטור לא כ' כן רק מספק הלכה אי כרבא אי כרב אשי דהא לרב אשי לפי דברי הטור דסבר במפרש יום א' או ששה חדשים ומת תוך הזמן הוי גט משום הרוחה וכמש"ל וע"כ סבר דהא דמסיק גמ' בקושי' לרב אשי מ"ש רישא כו' היינו משום דלרב אשי במת לא בעי הנקה כלל דאי הניקה שעה א' אף בחייו סגי דלא ס"ל כדעת הרמ"ה ז"ל להצריך בסתם לרב אשי יום תמים וסגי בשעה א' וע"כ במת סגי בלא הניקה כלל ולכן אסיק בקושי' וא"כ הרי גם לדעת הטור לרב אשי לא בעי קיום מקצת היכא דמכוין להרוחה וה"ה בממון לכ"ע והוי ספק אי הלכה כרבא או כרב אשי כמש"ל שהוא ספק לכל הפוסקים הנ"ל וראיה ברורה לדבריהם הא דלא א' ברישא לת"ק או שאמר א"א כו' ודוק כי קצרתי וסמכתי על המבין ועוד דאף להטור ז"ל דבעי התחלה היינו דווקא בגיטין דעכ"פ אף לרשב"ג דסובר להרוחה קא מיכוין אפ"ה סובר ג"כ דלצעורה קא מיכוין שהרי בבעי' דבעי הגמ' בע"מ שתתני לי ר' זוז ואמר מחולין ליך מהו תבעי לרבנן תבעי לרשב"ג כו' ופשיט ר' יוחנן דלא הוי גט משום דלצעורה מיכוין ולא ציערה ומשמע להדי' דאף לרשב"ג פשיט דלא מהני מחילה דהא אליבי' ג"כ איבעי' ליה ופשיט ליה סתמא דלא הוי גט ועיין חי' רשב"א שכ"כ דאף לרשב"ג פשיט ליה דאינו גט וע"כ דאף לרשב"ג בגיטין מכוין לצערה קצת ולהכי בעי קיום מקצת לצערה לדעת הטור ז"ל אליבא דרבא אבל בממון אין כאן כוונה רק להרוחה כל היכא דלא איצטריך גם הטור מודה דלא בעי מקצת דהא גם מחולין ליך מהני בממון דהא הגמ' מק' לר' יוחנן דפשיט דאינו גט מ"ש מהא דתנן קונם כו' יכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם כו' הריני כאלו התקבלתי ומשני התם להרוחה כו' הכא לצעורה כו' הרי להדיא דבכל דוכתי מהני מחילה כאלו נתקיים התנאי דהא קונם כו' באם כו' הוי נדר על תנאי גמור למאן דלא בעי כפילא ויכול לומר הריני כו' והיינו משום דלהרוחה גרידא איכוין משא"כ בגיטין דאף לרשב"ג מיכוין לצערה קצת וא"כ גם לדעת הטור אין מקום להצריך קיום מקצת בממון בשגם דבנ"ד איכא קיום מקצת שתנאי א' הוא שתחזיק היתומים עד בא פרקן ושתשיאן כראוי להם והתחילה לזונן ולהספיקן כמה שנים הרי התחילה לקיים התנאי ולא הוצרכנו לכך רק שאם לחשך אדם לומר שתנאי הנשואין הוא תנאי בפ"ע ולא שייך בתנאי המזונות והרי לא התחילה לקיימו אשר באמת למבין אין מקום לאלו הדברים ועכ"ז אני דן לברר וללבן את הדברים שאף אם לא התחילה כלל הדין דין אמת שאין בזה עיכוב כלל לכ"ע כל שאין העכבה הימנה דלהרוחה מיכוין ולא איצטריך כמש"ל:
וראיה ברורה לדברינו אלה מצאתי במרדכי גיטין פ' מי שאחזו בסוגי' דאריסא דא"ל בעה"ב כ"ע שקלי כו' את דלי ארבע כו' וא' רבה הא לא איצטריך כו' הביא ז"ל תשובת מהר"ם על א' שנתן כל נכסיו לבנו ע"מ שיתן לארבע בנותיו כך וכך מעות ואם יפחתו כו' יתנו מן הקרקעות ונפטרה א' מהבנות בחיי אביהם וכ' נ"ל דאפ"ה המתנה מתנה אם יתנו לג' הבנות חלקם ופטורין מחלק המתה אף מיורשיו כדתנן כו' לי ולא ליורשי והלכה כת"ק ולא כרשב"ג דדוקא במשנתינו כו' ולא בברייתא ואע"פ שהם פטורי' מחלק המתה אין המתנה בטילה כיון דמן הדין אין לבנות כו' ולקיומי תנאי' וכיון דמתה יתנו לאחרות ומחלקה פטורין ודמי' לההוא אריסא כו' לסוף אתי מיטרא רבה א' הא לא איצטריך וקיי"ל כרבה כו' דלהרויח לא מיכוין ולא איצטריך ולא דמי להא דא' גבי פועלים פסידא דפועלים כו' דהתם לא עבדי פועלים מידי ולא נכנסו לה אבל הכא הא יהבי לשאר בנות חלקם והוא ממש נידון שלפנינו ואף שכ' שם עוד טעם דאבא לגבי ברא גמר ומקני כו' לרווחא דמילתא כ"כ שם כדמוכח שם לקמן שהק' מהא דא' הולך מנה לפלוני ומצאו שמת שחוזר למשלח ותי' דשם מתחלה נתנה המתנה לפלוני והרי מת קודם שתבא לידו והדרא למרה אבל כאן נתן מתחלה לבנו רק התנה שיתן לבנות כו' ולהם קאמר ולא ליורשיהן כו' ומשמע להדיא דגם בההיא דהולך מנה לפלוני כו' אלו נתן לו מתחלה ע"מ שהוא יתן לפלוני ומת אותו פלוני לא הדרא למרא רק לשליח שנותן לו ורק משום שנתן מתחלה לפלוני והביא שם עוד ראיות והן הן דברינו ג"כ מ"ש לעיל גם בדין האומדנא וגם בהא דלא איצטריך ומהך דאריסא כו' אליבא דרבה ראי' ברורה לזה דשם ג"כ תנאי גמור היה שלא יטול האריס כ"א כשידלה ארבע כו' דאל"כ לא הוי פליג רב יוסף ועיקר טעם רבה משום להרווחה כו' ולא איצטריך וגם מצד אומדנא הא ודאי באריסא אומדנא דמוכח טובא שלא הקנה לו שליש השדה רק אם יטרח יותר ואפ"ה אמרינן שזוכה בשדה ומה דלא איצטריך מזלו גרם כ"ש וכ"ש בנ"ד שיש לה מעכשיו קנין גמור בבית כאדם העושה בשלו רק לשאם תקיים התנאי ומעכשיו כמבואר בכתב פשר ואף אם לא היה מפורש בשטר מעכשיו כל קנין מעכשיו הוא וגם מעשיה מוכיחין שירדה לתוך הבית מוציאה דיורין ומביאה דיורין וכל ענינים כאדם העושה בשלו וכל כה"ג לא בעינן מעכשיו כמבואר בירושלמי הביאו הרא"ש בגיטין דא' שם דבתנאי ע"מ בעי כפילה ושאר דיני תנאי משא"כ בתנאי דאם כו' וטעמו משום כיון שאין מקנה לו רק בל' אם כו' אינו כמעכשיו ואין הקנין רק לכשיקיים ולכן אין צריך חיזוקי התנאים ומק' והא תנאי ב"ג וב"ר תנאי אם הוא פי' ואפ"ה היה שם כפילא ושאר דיני תנאי דילפינן משם ומשני שאני התם שהארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם כו' פי' כיון שירדו לתוכה כמו שלהם ודאי ע"כ הוי כתנאי ע"מ וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו וזה ברור בפי' הירושלמי ונמצינו למדין ראי' ברורה שא"צ בפי' מעכשיו היכא שיורד לתוכה עתה ה"ה בנ"ד כמש"ל וכ"ש שכתוב בו מעכשיו והוא רק תנאי גמור כמבואר בכתב פשר שהותנה כתנאי כו' והא לא איצטריך וגדולה מזו הא רב יהודא בגמ' לא ס"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו וע"כ מתניתין דע"מ שתניקי כו' לכי ינקא הוא דהוי גט ולא מעכשיו ואפ"ה אם מת הוי גט היכא דמכוין להרוחה משום דלא איצטריך כמש"ל באורך כ"ש במעכשיו ועיין ברי"ף ז"ל שכ' עיקר החילוק בין אריס לפועל משום דאריס יש לו חלק בגוף הקרקע וכיון דקביל עלי' כו' זכה בגוף כו' וה"נ כיון שקיבלה עלי' זכתה ואף שאם לא קיימה התנאי בחיים לא היה לה זכי' כלל הא גם האריס אלו לא קיים תנאי ולא אתי מיטרא ודאי דלית ליה זכי' כלל רק על תנאי ואפ"ה אי לא איצטריך זכייתו קיימת משום הרוחה כ"ש בנ"ד שהרי זכיית האריס אינה זכי' גמורה רק לפירות דהא היכא שמחולק האריס עם הבעה"ב קיי"ל קרקע בחזקת בעה"ב עומדת כידוע אפ"ה לגבי הא מיהא זכיי' היא משא"כ פועל שכר טרחו עומד ונוטל ולפום צערא אגרא ואף לענין פסידא ודאי הבית בחזקתה עומד שאם ח"ו נפסד היא מחוייבת להשלים תנאה וקניינה לבנות כמ"ש הרי"ף באריס והובאה תשובה זו בד"מ סי' רמ"ז ובהגהת רמ"א סי' הנ"ל ס"ג בקוצר וכן מבואר עוד להדיא בתשו' הרשב"א הובאה בב"י סי' של"ה על א' ששכרוהו לשרת את א' בכל הדרך ומת השוכר בחצי הדרך ופסק שצריך לשלם לו כל שכרו והביא ראיה מהך דע"מ שתניקי את בני דסבר רשב"ג דהוי גט אם מת דעכבה שאינה הימנה והלכה כרשב"ג במשנתינו והביא עוד מהירושלמי דעבדו עובדא כוותי' דרשב"ג וכ' עוד דאף רבנן לא פליגי רק בגיטין משום לצעורה כו' אבל בממון להרוחה מיכוין ולא איצטריך והוא הדבר שדברנו למעלה לפ"ד כל הפוסקים ולפי סוגי' גמ' דילן דעיקר פלוגתא דרשב"ג ורבנן בגיטין והובאו דבריו בקיצור בסמ"ע ובש"ך ובאר הגולה בלי חולק ובאמת עיקר דינו נ' שיש מחלוקת בדבר שלכאורה יש לדמותו לפועל דא' פסידא דפועל דהו"ל לאתנויי ותלי' באשלי רברבי שיש מן הראשונים סוברים דכל פועל שאינו שכיר יום רק קבלן ונאנס בתוך המלאכה נותנין לו שכרו משלם ורק מי שהוא שכיר יום שנוטל לפי טרחו עיין בב"י סי' של"ד שהביא דעת הסוברים כן וכן ד' הראב"ד ועיין ד"מ שם הביא בשם תשו' הרשב"א שכ' בשם הראב"ד אם שכר בית לשנה ומת בתוך הזמן צריך לשלם כל שכרו ומהר"מ פליג שם ע"ז כל זמן שלא נתן לו שכרו מקודם וציין שם הד"מ לתשו' זו של הרשב"א בסי' של"ה נ' שסובר דתליא במחלוקת זו וגם מ"ש הרשב"א שם ראיה מספינה סתם ויין זה דא' אם לא נתן אמאי לא יתן ופירש"י והראשונים כל שכרו וכ"ש כשספינה קיימת כו' ג"כ במחלוקת שנויה שהרי הרא"ש ז"ל בפ' האומנין וגם התוס' שם הביאו מחלוקת דדוקא שכר חצי הדרך צריך ליתן וגם לדעת הסוברי' דשכר כל הדרך כבר כתבו הראשונים דהיינו משום דאפסדיה לספינה דידיה אבל אם הספינה קיימת לא. עיין בהגה"א שם ובד"מ הביא כן בשם המרדכי בשם תשו' מהר"מ גבי שוכר בית כו' לחלק כן ושלא כדעת רשב"א ועיין בש"ע סי' שי"ג ובאחרונים שהביאו דברים אלו:
אמנם זה הכל בשאלת הרשב"א ז"ל בשכירות פועל ומשום דין הפועלים נגעו בה דהו"ל לאתוייה לפום גמ' דידן אבל מ"ש בעיקר מחלוקת רשב"ג ורבנן בגיטין משום לצעורה כו' משא"כ בממון אין בזה חילוק כלל וגם מהר"מ ז"ל סובר כן כמו שהבאתי לעיל מתשובת מהר"מ ז"ל על ענין זה שזה דין האריס ולא הפועל והוא דין משנתינו ע"מ שתניקי כו' דכ"ע מודו דבממון אם מת נתקיים התנאי ודו"ק כי זה ברור ומפורש וע"פ עדים יקום דבר אמת ואין מן הצורך להאריך יותר:
רק ראיתי להעי' קצת לפי שיטת הירושלמי דסבר עיק' טעם רשב"ג משום אונס ולא משום הרווחה רק טעמו שכל מחמת אונס אין זה ביטול התנאי ולכן מדמה זה לתנאי קידושין למקדש ע"ת אם לא באתי כו' ועכבו אונס שדעת ר"י דלא הוו קידושין ורשב"ל ס' הוו קידושין וכרשב"ג דכל עכבה שאינה הימנה כו' ור' יוחנן כת"ק ורב נחמן עבד עובדא כרשב"ג במי ששכר ספינה והקדים מעות ויבש הנהר ופטר מלהחזיר המעות וא' אייתי נהרא כו' ועיין בחידושי רשב"א גיטין הביאו והגיה אותו קצת מן הטעות שבו ואף דבהך עובדי ליכא הרווחה ממילא רק האונס פוטרו דאונסא כמאן דעבד כו' רק הרשב"א מייתי עוד ר' בא הוי מצלי דייגב נהרא בגין דיהיב פריטי כו' ופירוש הרשב"א כשהקדים המעות ורצה לחזור בו היה מתפלל שייבש הנהר ולא יוכל לילך בספינה ויצטרך להחזיר לו המעות וסובר כת"ק שאין אונס פוטרו לפי גרסתו ולשון בגין דיהיב כו' ק' לפ"ז דכ"ש אם לא נתן הפרוטות היה לו להתפלל שייבש הנהר שאם לא ייבש אין ביכולתו לחזור אף שלא נתן מעות דגם דברים אין רוח חכמים נוחה מהחוזר לכ"ע וכ"ש למ"ד יש בהן משום חסרון אמנה וחלילה לר' אבא מזה וגרסא שלפנינו נכונה אבא הוי מצלי בגין דנסיב פריטי ופירושו להיפך אם היה משכיר ספינה וקבל פרוטות היה מתפלל שייבש הנהר וגם לא יצטרך להחזיר הפרוטות כיון שאירע אונס וא"כ ס' ג"כ כרשב"ג דאונס פוטר בתנאי וגם ר' יוחנן צוה לבנותיו שיעשו כר"ל לחומרא עיי"ש וגם מאן דא' הלכה כרשב"ג במשנתינו חוץ כו' גם בהא הלכה כרשב"ג וצ"ל אמוראי כו' כמ"ש בגמ' דילן ולפ"ז לכאורה מוכרע יותר לפסוק הלכה כר"ל וכרשב"ג כיון דגם לר"י אמוראי נינהו וכבר כתבתי דאפשר זהו טעם הרשב"ם שכ' בפ' יש נוחלין בנותן שור ע"מ שיחזירו ומת השור קודם חזרה פטור מאונסין והרא"ש בסוכה בשם הר' ישעיה מטראני כתב דפטור אף מגניבה ושאין המתנה בטילה למפרע והרא"ש השיג שם וכתב דהמתנה בטילה למפרע ולמ"ש דברי הרשב"ם והרר"י מתורצין דכל שמחמת אונס לא נתקיים התנאי אין המתנה מתבטלת וכרשב"ג ור"ל וגם גניבה קרוי אונס לענין זה ודוק והארכתי עוד שם בישוב דעת הרשב"ם באופן אחר ובישוב סתירת ד' המחבר והר"ן ס"פ כל הגט נסתפק לענין קידושין אם מאונס לא נתקיים בשם העיטור רק בקדושין בפ' האומר לא כ' כן ואני ראיתי בס' העיטור להדיא דבכל תנאי מהני אונס חוץ מגיטין וקדושין וע"כ דמספקא ליה לענין קידושין אי דמי לגיטין משום צנועות כו' אי לא ודוק ונעלמו דבריו אלו מן הש"ך ז"ל בסי' כ"א עיין היטב:
ואולם משמע מדברי הירושלמי שאף רב נחמן שא' אייתי נהרא הא אילפא לא אמר כן רק לפטור המשכיר מלהחזיר הפרוטות שקבל אבל לא לחייב השוכר לשלם שכר כל הדרך אף שלא יעשה מלאכתו משום אונס הנהר דאל"כ ל"ל להזכיר כלל הא דאקדים פריטי כו' כיון שאף מה שלא נתן יתן וכ"ש לפי גרסתינו בהך דאבא הוי מצלי כו' בגין דנסיב פריטי כו' משמע דוקא אם לקח פריטי ונאנס לא יחזיר אבל אם לא לקח אף לרשב"ג אינו נוטל ונ"ל שהטעם לזה שכשהקדים שכרו הוי כאלו נתן לו המעות מעכשיו ע"מ שיקיים תנאו עם הספינה ואם אח"כ נאנס אמרינן אונסא כמאן דעבד והמעשה קיים כדעת רשב"ג שאין אונס נחשב ביטול התנאי אבל אם לא הקדים לו שכר הרי לא נעשה שוב מעשה על תנאי והוא בא להוציא מיד השוכר והוא אומר לא נתחייבתי לך רק אם תעשה כן וכן ואין כאן שום מעשה שיתקיים בהעדר התנאי ואין זה ענין כאן למחלוקת דרשב"ג ורבנן ואמוראי דירושלמי רק בדבר הנעשה עתה ועל תנאי כך וכך בזה סובר רשב"ג שכל תנאי אין מבטל רק אם העכבה הימנה אבל לא מאונס ואולי גם זה מהלכות תנאי הוא אבל לא בענין אחר:
ולפ"ז מצאנו ידים מוכיחות לדברי הר"מ ז"ל שהביא הרא"ש והמרדכי פ' האומנין שחולק בין פועל שנאנס ולא גמר אמרינן דאין נותן לו כל שכרו רק לפי מה שעשה וגבי עבד עברי אמרינן חלה שלש כו' אין צריך להשלים ותי' הר"מ דהתם שאני שהקדים לו כל שכרו כו' ע"ש והרא"ש חילק בענין אחר והש"ך סי' של"ג הביא דברי מהר"מ אלו בשם בעל החלום והשיג הש"ך ע"ז וכתב דברי חלומות לא מעלין כו' והאריך בזה ותמהתי ע"ז שמיעט כבודו של מאור ישראל ולפי המבואר בירושלמי הלז יפה כיון מהר"ם ז"ל שכיון שהקדים שכרו הוי כנותן לו ע"מ שיעשה מלאכה ונאנס שאין צריך להחזיר משא"כ בלא הקדים וזה לדעת הפוסקים בירושלמי כרשב"ג אף היכא דליכא הרוחה ממילא אבל היכא דאיכא הרוחה כו' כ"ע מודו וכמו שהארכנו לעיל מד' כל הפוסקים ומד' תשובת מהר"מ והרשב"א ז"ל ולא הוצרכנו לכך רק לעורר המעיין בשיטה עמוקה זו אשר תילי תלין הלכות בדיני תנאי תלויין בה ועיין עוד בש"ך סימן של"ד בדין שוכר בית לזמן מ"ש בזה:
אחר כותבי זאת מצאתי ראיתי בתשו' הרא"ש ז"ל כלל מ"ה סי' כ"ד נשאל על עבד ששחררו רבו בתנאי שישמשנו ששה שנים בכל אשר יצטרך ולא יברח בלתי רשותו כו' ושאם לא יקיים כו' שחרורו בטל כו' ומת המשחרר בתוך הזמן כו' עיי"ש באורך לשון השאלה והשיב שם הרא"ש בכמה אנפי להחזיק השחרור חדא שכ' בלתי רשותו כו' ומשמעות דבריו כל זמן שיש לו רשות דהיינו בחייו אבל במותו אין לו רשות ולא התנה ע"ז וכתב שם כל שיש ספק בביטול התנאי אין מבטלין המעשה עד שידוע בודאי שנתבטל התנאי דדין תנאי חידוש הוא עיי"ש ואח"כ כתב עוד מעיקר הדין כיון שמת בטל תנאו מהך מתניתין דע"מ שתניקי כו' ב' שנים ואמר רשב"ג כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט והלכה כרשב"ג במשנתינו וכ' עוד שגם הרי"ף סובר הלכה כרשב"ג ומ"ש שם ולית הלכתא כרשב"ג היינו לרב חסדא דאייתי סתם משנה דלא כרשב"ג בסוגיא שם אבל לרבא ורב אשי שם לא הוי סתם משנה דלא כוותיה והלכה כמותו והביא ראיה ממה שפסק הרי"ף כר"י בהך דחוץ מצידן וכו' ש"מ דא' ר' יוחנן הך מלתא וכל דבריו ז"ל שם המה אור לנתיבתי בנידן דידן שדעתו ז"ל לפסוק לגמרי כרשב"ג אף בגיטין כדעת כל רבינו הצרפתים ז"ל וגם סברתו ז"ל שכתב שכיון שכ' בלתי רשותו הכוונה מחיים ולא לאחר מיתה שאין לו רשות ע"ז לא התנה כלל ונ"ד עדיף טפי שכתב בפירוש וגם בעת נישואיהן התחייבה א"ע כו' עיקר חיובה בעת שיגיעו לנשואין וע"ז נעשה התנאי שתקיים התחייבותיה ע"כ ג"כ הכוונה שתקיים כפי חיוב שהתחייבה בעת נישואין וע"ז התנו עמה אבל אם תמות אין שום תנאי וזה עדיף טפי מנידון תשובת הראש דהתם יכול לפרש שכל שלא יתן לו רשו' בפי' קרוי שלא ברשותו ואפ"ה דייק הרא"ש ז"ל בלישנ' יתירא לאורעי כח תנאי עיי"ש אבל בנ"ד הלשון מבואר בלי דיוק כלל שלא נתחייבה רק בנשואין וע"ז נמשך התנאי ומשמע שם מתשובת הרא"ש דאף לרבנן דרשב"ג דינא הכי שהמעשה קיים ואח"כ הוסיף לבאר שהלכה כרשב"ג אף בגיטין ואין מקים לפקפק כלל בזה למי שיש לו לב מבין ומודה על האמת לאמיתו:
רק מה שכתב שם הרא"ש שגם הרי"ף ז"ל דעתו שהלכה כרשב"ג הנה הרשב"א והר"נ והטור ז"ל וגם הרא"ש עצמו בפסקיו כ' בשמו שפוסק כרבנן בגיטין עכ"פ ובאמת צ"ע דבהדיא כ' הרי"ף בפ' גט פשוט דלא אמרי' הך כללא דכל מקום כו' רק היכא דאיכא טעמ' דמסתבר הביאו גם הרא"ש ז"ל שם ואיך כ' כאן בתשובה שדעתו כרשב"ג לרבא ורב אשי וצ"ע:
אבל הא ודאי נראה שגם לדעת הרי"ף לא פסיקא מילתא לפסוק בכל מקום כרבנן נגד רשב"ג כדין יחיד נגד רבים דא"כ היכי כ' אם לא היכא דמסתבר טעמיה וכי אית לן לאכרועי מסברא דנפשין במחלוקת יחיד נגד רבים אחר סתימת הש"ס ח"ו לומר כן אלא ודאי דווקא בהך מחלוקת דרשב"ג ורבנן כ"כ ומשום הך כללא דהלכה כרשב"ג במשנתינו רק דלא ס"ל לרי"ף ז"ל למיסמך על הך כללא לחוד כ"א היכי שיש טעמ' דמסתב' והטעם נ"ל משום דאיכא אמוראי דלית להו הך כללא דר' יוחנן עיין ב"מ פ' המפקיד גבי המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין כו' עיי"ש לכן היכא דמסתבר טעמיה סמכינן גם על הך כללא ואולי גם לאינך אמוראי ס"ל דא' ר"י הך כללא והראיה דהא קיי"ל כהך דחוץ מערב כו' וכמש"ל רק אפשר ס"ל דלא הלכה אתמר רק מטין או נראין איתמר לכן היכא דמסתבר טעמיה אורוי מורינן לכתחלה ודוק ועיין בפ' י"נ בסוגי' דהל' כר' מחבירו כו':
עכ"פ נ' ברור שדעת רי"ף ז"ל דמחלוקת רשב"ג ורבנן אינה כשאר מחלוקת דיחיד ורבים וסמכינן עליה היכא דאיכא טעמא ולכן מידי ספק לא נפיק גם לדעת רי"ף הך פלוגתא אף בגיטין אבל הרא"ש ז"ל מפשיט פשיטא ליה ה"ל כרשב"ג שהרי שחרור עבד איסור תורה הוא להתירו בבת חורין והתירו הרא"ש ז"ל שם כ"ש שיש לסמוך ע"ז בממון הקל ועיין בירושלמי ס"פ ג"פ תמן אמרינן הל' כרשב"ג בכ"מ חוץ מערב כו' אמרינן ובלבד במשנה וא' שם בשם רב מה טעם אמרו הל' כרשב"ג שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו עיי"ש הרי דעת כל חכמי בבל היא לפסוק כרשב"ג במשנתינו וגם רב ס' הכי וזו ראיה ברורה לפסק רבותינו הצרפתים נוחי נפש שפוסקים בכ"מ כרשב"ג דאנן בתר בני בבל גררינן בכל מקום כידוע ועיין עוד בירושלמי נדרים גבי קונם שאתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבני כו' שיכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם כו' דאיכא מאן דמוקי לה כרשב"ג דגיטין דכל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט עיי"ש ולדידיה ודאי הלכה כרשב"ג דסתם משנה דנדרים כוותיה רק ר"מ פליג שם דפליג גם בגיטין בברייתא ור' יוחנן דחי שם עיי"ש והבן ור' יוחנן דירושלמי לשיטתו דפוסק בירושלמי דגיטין כרבנן הבאתיו לעיל אבל לגמ' דידן בגיטין משנה דשם ככ"ע אתיה כמבואר בגמ' דילן דהתם משום הרוחה כו' הכא לצעורה כו' כמש"ל:
ועוד מצאתי מבואר בתשובת הרשב"א הובאה בב"י ר"ס ר"ז שכתב דאף למ"ד נתינה בע"כ לא הוי נתינה היינו דוקא בע"מ שתתן לי אבל אם אמר ע"מ שתתן לפלוני ודאי הוי נתינה אף בע"כ ומה טעם לחלק בזה אם לא ע"פי מה שהק' תוס' והרשב"א בגיטין פ' מי שאחזו דאמאי אמרינן נתינה בע"כ לא הוי נתינה הא הוי עכבה שאינה הימנה וא' רשב"ג דהוי גט ותרצו דשאני הכא שהתנה ע"מ שתתן לי ודעתו היה לקבלם ואח"כ כשאינו חפץ לא נתקיים התנאי משא"כ כשהתנה להרוחת אחרים עיי"ש ומבואר שמחלקים בין תולה התנאי בעצמו דאמרינן דוקא התנה שהיה דעתו לקבל ולא נתקיים התנאי אבל תולה תנאו בדעת אחרי' אין תנאי רק לשאם יצטרך אותו אחר וירצה בדבר שהרי גם מתחלה לא ידע אם יתרצה לקבל ולכן ס"ל לרשב"ג כל שהעכבה אינה הימנה הוי גט ועתה מבואר דעת הרשב"א בתשובה הנ"ל שחילק בין ע"מ שתתן לי או שתתן לפלוני והוא ע"פ ד' רשב"ג שאין העכבה הימנה כו' וע"כ צ"ל שדעתו ז"ל דרבנן לא פליגי עליה דרשב"ג רק בגיטין ולא בתנאי ממון וכמש"ל מתשובה ז"ל ולכן פסק בפשיטות כן ובגיטין ספוקי מספקא ליה לרשב"א ז"ל הלכה כדברי מי כמבואר בחידושיו והבאתי דבריו לעיל אבל בממון פשיטא ליה דכל שאין העכבה הימנה התנאי בטל והמעשה קיים וכמש"ל באורך והדין דין אמת ואין לפקפק בזה כלל כי הדברים ברורים בעזה"י: