משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
מד שאלה
איש א' מיושבי הכפרים והוא הבטוח התנהג כמה שנים לקחת מיד השר כל האורענדש מכל הכפרים יחד בקאנטראקט על שמו וקודם גמרו עם השר הי' עושה מעמד עם יתר בני הכפרים שלא יזוז שום א' מהן ממקומו ובת"כ על קיום הענין ושלא ילכו הם אל השר אודות זה וסמכו עליו גם בשלהם זה כמה שנים והן עתה עשה ג"כ האיש הנ"ל מצב עמהם בת"כ והוסיף להתקשר עמה' בכתב בח"י שלא לזוז שום איש ממקומו כשיקח את הקאנטראקט והתחיי' א"ע להשתדל מהשר הנחה על כל הכפרים וכשיהי' איזה הנחה מהשר מחוייב' לחלק ההנחה לפי ערך על כל הכפרים וגם המה התחייבו א"ע בח"י ובקנס מכל העובר מהם שלא ילכו לדבר עם השר מזה כלל והנה האיש הלזה הערים עליהם ומסר מודעה קודם לזה שעושה זאת מחמת אונס שירא שלא ילכו להשר ויקלקלו גם לו ושדעתו לשכור כל הכפרים לעצמו דוקא ולא בשבילם ופירשו בהשטר מודעה זה האונס שעשה כן מיראה זו וכ' ע"ז והכרנו באונסיה כו' ועתה בא לבטל חזקתם ולגרשם ממקומם מחמת זה הדין עם מי ע"כ תורף השאלה:
תשובה נראה לענ"ד ברור דזה המערים צלל במים אדירים ולא העלה בידו כלום וזכה כל אחד בחזקתו באורענדי שלו תחלה נבאר במה הוא עיקר קנינו לכאורה יש לפקפק בעיקר הקנין דהא קיי"ל אין אדם מקנה דשל"בל או שאינו ברשותו והאיך הוא מקנה לחבירו שישכור האורענדי מהשר לשנה הבאה דאכתי איהו גופי' לא קני מהשר והאיך יקנהו לחבירו הא אמרינן אמר שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה תהא קנוי' לך לא קנה וה"נ דכוותי' רק דיש לחלק קצת דהכ' ודאי עבידא דאתא כיון שהאדון רגיל להשכי' תמיד לזה האיש וגם המקח הוא ידוע וא"צ כ"כ פסיקת דמים והוי כדבר שברשותו ועפ"י מ"ש התוס' וברא"ש בשם ר"ת והובא בשו"ע סי' רי"א ס"א בהג"ה דהאומר שדה זו שאירש מאבא מכור לך קנה וכ' הטעם כיון שפירש ובירר מקחו והיא מידי דאתי ממילא דירושה ממילא קאתי לא חשיב כולי האי כד"ש לבל ואף שכ' דדוקא בירושה דממילא אבל האומר שדה זו שאני לוקח כו' לא קנה י"ל דהיינו בדבר שאין ברור כ"כ שיקחנה ודלמא לא מזבני לי' ולא סמכא דעתי' כולי האי אבל דבר שהוא ידוע וברור שבודאי יקנהו י"ל דהוי כירושה דממילא כיון דסמכא דעתי' שהאדון לא ישכירהו לשום אדם זולתו וקצבתו ידוע הוי כברשותו:
וגדולה מזו מצינו בש"ס ב"מ ישראל שא' לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי הבן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום א' מ"ט כיון דשארית ישראל לא יעשו עולה סמכא דעתו דאף אם יתננו ללוי א' אין לו עליו אלא תערומות ולא קניה כלל אפ"ה יש לו לסמוך שלא ישנה בדבורו וא"כ ק' האיך הוא מפריש וקורא שם על דבר שאינו ברשותו הא אין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אע"כ דכיון דסמכא דעתו על דיבורו שלא יעשה עולה הוי כבא ברשותו ויכול להקדישו ולקרות עליו שם תרומה והה"נ דיכול למוכרו דהקדש ומכיר' דין אחד להם לענין זה כידוע וכה"ג נמי א' בגיטין ס"פ כל גט ישראל שא' לבן לוי כור מעשר יש לך בידי הילך דמיו חוששין שמא עשאו הלוי תרומת מעשר על מקום א' עיי"ש דלא מק' רק אטו ברשיעי עסקינן כו' עיי"ש בתוס' וכן בתחלת סוגיא דשם המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני כו' מפרי' עליה' בחזק' שהן קיימין ומק' אע"ג דלא מטי לידיה ומשני א' רב במכירי כהונה כו' ופירש"י כיון שהן יודעין ומכירין ורגיל ליתן להם הוי כמטי לידייהו אף שאין בזה קנין גמור רק שרגיל ליתן להם ומסתמא לא ישנה רגילותו ורש"י ז"ל הוסיף עוד דשאר כהנים אסחו דעתייהו וה"נ שייך כ"ז דהאדון הוא מכירו ורגיל להשכיר לו תמיד וגם כולהו אינשי בדילי מיניה ואין עומדין על המקח הזה מפני איסור השגת גבול ובודאי יגיע לידו והוי כדבר שברשותו לענין זה ויכול למוכרו כמו שיכול להקדישו ולקבוע עליו שם תרומה משים דיבור בעלמא שהבטיחו ליתן לו מעשר משום דשארית ישראל כו' וה"נ חשבינן מוחזק לגבי בכורה גבי זרוע לחיים וקיבה במכירי כהונה אף דלא מטי לידיה דאבוהון מחיים מצוי בידו קרינן ליה וכ' בכל אשר ימצא לו וה"נ קרינן לו מצוי בידו לענין שיכול למוכרו ולענ"ד הדברים הן ק"ו דהא יש דברים שיכול למוכרן ואפ"ה לא חשיבי מצוי לענין בכורה כגון מלוה ואפילו בשטר או משכנתא באתרא דמסלקי דקנין תופס בהן בכתיבה ומסירה או מעמד שלשתן ואפ"ה אין הבכור נוטל בהן פי שנים וכ"ש דמה שחשיב מצוי לענין בכורה חשוב מצוי בידו לענין מכירה וכן מבואר עוד בפ' הזרוע האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ליזכי ליה מתנתא במכירי כהונה ואע"ג דלא אתי לידיה ועבדו בה עובדא אמוראי בתראי והיא הלכה פסוקה בטור יו"ד סימן ס"א ובשו"ע אלמא שיכול ליתנם לאחר והוא זוכה בהן ואע"פ שכ' הרשב"א בגיטין ס"פ כל הגט דלא שרינן בהכי רק במלוה מעות את הכהן כו' אבל אין רשאי לומר הפרש עלי והן שלך במתנה כו' מ' להדיא שם דהיינו לכתחלה וכדמייתי שם מהך עובדא דרבא בפ' הזרוע דדוקא למאן דלא אפשר ודחיקא ליה מלתא אבל מדינא ודאי אין חילוק ויכול ליתנו במתנה:
ועוד יש לדמות דין זה למוכר דבר שכיוצא בו מצוי למכור בשוק ויצא השער שיש הרבה מהפוסקים סוברים שקנה ומחייבים אותו לקנות ולהעמיד המקח וכמ"ש בהך דארעא ודיקלי דאי לית ליה דיקלי זבין ליה תרי דיקלי ופירשב"ם היינו אם רוצה לעמוד בדיבורו ולא שיהיה חייב בדבר דדשלב"ל הוא ויש גרסאות בזה בד' הרי"ף ז"ל הראב"ד בפ' כ"ד מה"ל מכירה כ' בשמו שחייב לקנות לו ב' דקלים וכן הסכים הוא ז"ל וכ"כ עוד כמה פוסקים הובאו בב"י ובד"מ סי' ר"ט והרבה פוסקים חולקים וסוברים כד' רשב"ם דלא קנה וכ' הד"מ בשם תה"ד דהואיל ופלוגתא דרבוותא היא אין מוציאין מיד המוחזק ובפרט לד' הסמ"ע סי' ר"ט ס"ו אליבא דהרמב"ם דבדבר שמצוי לקנות פוסקים עליו ומחוייב להשלים מקחו ואם חוזר מקבל מי שפרע משום דאפילו דבר שברשותו יכול לחזור כל שלא משך ומקבל מי שפרע אבל בדבר שאין מצוי לקנות כו' א"צ לקבל מ"ש משום דלא יצא השער כשער הפסיקה ולדבריו ז"ל מבואר להדיא דביצא השער כשער הפסיקה והוי מצוי בשוק כשער שפסק עמו הוא קונה מה"ת בכסף ולכן מקבל מ"ש כשחוזר ע"פ תקנת חכמים דכסף אין קונה הא בדוכתא דלא קני מה"ת כלל א"צ לקבל מ"ש דהכי מ' בסוגיא דפ' הזהב דמק' מהא דקאי באבל כו' בשלמ' לר"י דא' ד"ת מעות קונות מש"ה קאי באבל כו' ואף דמשני אליבא דר"ל דדברים ומעות קאי באבל היינו דוקא לר"ל אבל לר"י דקיי"ל כוותיה לא צריכינן להכי אלא להכי קאי באבל משום דאיכא קנין דאורייתא והש"ך השיג על הסמ"ע וסובר דלהרמב"ם בכל ענין מקבל מ"ש ומ"ש בסעיף הקודם דלא קנה ויכול לחזור היינו דלא קנה קנין גמור כו' ולדבריו מ' דלהרמב"ם לא תליה קבלת מ"ש כלל בדין אם קנין דאורייתא ודבריו צ"ע דלענין שיכול לחזור אחר קבלת מ"ש פשיטא דלא עדיף מפירות שברשותו כל שלא משך יכול לחזור בו ומקבל מ"ש ואטו דשאינו ברשותו עדיף טפי ופשטות דברי הרמב"ם ודאי משמען כד' הסמ"ע דאין מקבל מ"ש רק במצוי לקנות ויצא השער בזה כ' דחייב להעמיד לו מקחו ואם לאו מקבל מ"ש משום דקנין מעות במטלטלין אין קונה רק למ"ש הא בקנין אחר כגון בחליפין או בקרקע ובשטר מ' דלדעת הרמב"ם קני כל שיצא השער ומצוי לקנות ואף דלגבי דקלים בפ' ך"ד מהל' מכירה כ' הרמב"ם דאין מחוייב לקנות לו דקלים רק אם רצה וכד' רשב"ם י"ל דלא חשוב הא להרמב"ם מצוי לקנות לפי שאין כל הדקלים שוין ואין שומתן ידוע משא"כ פירות שיצא השער בשוק ופוסק עליו כאותו השער וכ"מ מד' הכ"מ פ' ך"ב מהלכות מכירה על ד' הרמב"ם בפוסק שער שבשוק כ' שלמד כן מהתוספתא דהמוכר לחבירו בחזקת שיש לו ואין לו לא כל הימנו וחייב להעמיד לו מקחו וסיים שם בפירוש לחלק בין יצא השער או לא עיי"ש דמבואר כד' הסמ"ע ומדאסמכא אהך תוספתא שממנה הביאו הפוסקים המחייבים ראיה דחייב להעמיד מקחו בידו נ' דגם הרמב"ם בשיטתייהו אזיל ומחייב וכן מצאתי מפורש במרדכי פ' המוכר את הבית שכ' בשם ראבי' דחייב למיזבן ליה אי מזבין ליה מידי דשכיח למזבן והביא ראי' מפ' הריבית האי מאן דיהיב זוזי לחברי' למזבן לי' חמרא ופשע ולא זבין משל' לי' כו' והביא כן בשם ר"נ גאון ואח"כ כ' ומיהו רשב"ם פי' כו' וסיים והמיימון כ' אעפ"י דאין אדם מקנה דש"לבל ה"ל פוסק על שער שבשוק חייב להעמיד לו מקחו ואם חוזר בו מקבל מ"ש מ' להדיא דמפרש ד' הרמב"ם כדעת המחייבי' בדבר שמצוי לקנות והא דקאי במי שפרע משום דלא הוי רק קנין כסף דלא קני במטלטלי' קנין גמור אף שישנן ברשותן והן הן ד' כ"מ והס"מע וכד' המחבר דלא כהש"ך וראי' ברורה לזה דהא הרשב"ם והפוסקים העומדים בשיטתו שכ' שאין חייב לקנות לו דקלים כ' בהדי' דהא דא' זבין לי' תרי דיקלי היינו אם רצה לעמוד בדיבורו שלא יהא מחוס' אמנה ולמה לא כ' שיקבל מ"ש דחמיר טפי דהא בדברי' בעלמ' נמי הוי ממחוסרי אמנה דקיי"ל כר' יוחנן דא' הכי בפ' הזהב והכא ע"כ איירי שעשה איזה קנין מעות או קנין סודר דאל"כ אף הקרקע במה קנה וא"כ למה לא יקבל מ"ש החוזר בו ואע"כ דסבירא ליה להרשב"ם ודעימיה דכל דלא קנה כלל מדאורייתא משום דבר שאינו ברשותו איני בכלל מי שפרע כלל והוי כדברים בעלמא דהוי מחוסר אמנה וכמ"ש מסוגיא דב"מ אליבא דר' יוחנן וע"כ הרמב"ם דס' דקאי במי שפרע היינו משום דקני בקנין גמור מה"ת ומצאתי בס' קצה"ח שעמד וכ' על ד' הש"ך בזה והסכים לד' הסמ"ע והביא ד' הכ"מ האלו ג"כ וכ' כמש"ל דלהרמב"ם לא קאי במ"ש רק היכא דקני מן התורה ומהך דר' יוחנן כו' עיי"ש שהביא בשם הש"מ מחלוקת הפוסקים בזה:
עכ"פ מבואר מכל דברינו אלה שדעת הרבה פוסקים והראב"ד והראבי' ועוד כמה פוסקים דהמוכר לחבירו דבר שיש לו שער ידוע ומצוי למכור בשוק חייב להעמיד לו מקחו ומטו משמיה דהרי"ף לחד גירסא רק דבמטלטלין במעו' לחוד לא קאי רק במ"ש משום דאין מעות קונות במטלטלין רק למ"ש אף שהמטלטלין בעין הא בקנין אחר משמע דקני קנין גמור וה"ה במכירת קרקע אף בקנין כסף לחוד או בשטר לדעת כל אלו הפוסקים קנה כל שמכר לו דבר שמצוי לקנות ויש לו שער ידוע:
ובנ"ד הא איכא כל הני למעליותא הרי הדבר מצוי לקנות שהרי (האורענדיש) עומדות לישכר וגם מקחן ידוע רק שרוצים לבקש הנחה וע"כ מתרצי' לשכור במקח שהיה אשתקד והאדון מחזר עליהם להשכיר להם והמה מוכרחים לשכור אותם ודאי נ' דלדעת כל הנהו פוסקים קנה קנין גמור וחייב להעמיד להם מקחן וכבר כ' בשם תה"ד דאין מוציאין מיד המוחזק בפלוגתא זו ומצורף לזה הלין טעמי דכתיבנא לעיל:
וראיתי בס' שיטה מקובצת לב"מ האריך בדבר והביא תשובת הר"י הלוי שחלק על ר"נ גאון שכ' שמי שמכר סחורה לחבירו שאינו מצויה אצלו אבל נמצאת בשוק שהוא מחוייב לקנות אותה ויכול לכפות אותו לכך ותמה עליו האיך עלה על דעתו דבר זה והוא דשלב"ל ואם דעתו לפי שהוא נמצא בשוק דבר שבא לעולם הוא תיפוק ליה שהרי לא משך השתא מוכר דבר שברשותו אמרת לא קנה עד שימשוך מוכר דבר שאינו ברשותו קנה יציבא בארעא כו' עיי"ש ומ' מדבריו דהר"נ גאון מחייב ליה לגמרי ולא פטר נפשיה במי שפרע אפילו במעות וזה באמת צע"ג ועכ"פ למדנו מדברי כולם שאין הדבר תלוי אם מכר לו בחזקת שיש לו או לא דבכל גווני להר"נ מחוייב להעמיד לו מקחו ולהר"י הלוי א"צ וכן מבואר שם עוד בש"מ לעיל בשם הרשב"א שכתב לדקדק מהא דא' אא"ב כו' יש לדקדק לר"י דלא קאי באבל כו' רק היכא דקנה מה"ת אבל בדוכתא דלא קנה מה"ת לא קאי באבל אליבא דר"י דקיי"ל כוותיה ואח"כ הק' מהך דנדוני' כו' דא' דקאי באבל אף שלא היה ברשותו וכתב ואולי נוכל לומר דנדוני' דבר המצוי לקנות כו' ופוסקים עליו אף על פי שאין לזה כו' והוי כמו שיש לזה כו' וכמו שא' פוסקים על הזבל וסיים שם ואף על גב דאמר מה שתעלה מצודתי מכור לך לא קנה כו' התם אין הדגים מצויים כ"כ ליצוד כמו שהנדוני' מצוי' כו' ומבואר להדיא לדעת זו דאף שידע שאין לו אפ"ה חייב לקנות לו דהא בנדוניא ידע שאין לו דהא קרינן לה תרי תרעי וכפירש"י שלא הי' לו עכשיו וכן מהך דמה שתעלה מצודתי כו' הא ידע שעדיין אינן בידו ואפ"ה הק' ממנה וכ"מ מדברי המרדכי שכ' לעיל שהביא ראיה מהאי דיהיב זוזי למזבן ליה חמרא כו' ודלא כמ"ש הש"ך בשם תשובת הרשד"ם שחילק בדבר דדווקא אם מכר לו בחזקת שיש לו כו' הוא דכתבו הפוסקים דחייב לקנות לו ודברי כל הפוסקים שהבאתי מפורשים להיפוך ולשון התוספתא שא' המוכר לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לא כל הימנו כו' לענ"ד לרבותא נקטי' דאף שמכר לו בחזקת שיש לו ונמצא שהוא מקח טעות שהרי אין לו והרי לא מכר לו מה שיקנה אפ"ה לא כל הימנו פי' לא יוכל לטעון הרי מכרתי לך מה שיש לי והרי אין לי ולא נתחייבתי לקנות לך אפ"ה חייב לקנות ולהעמיד לו וכ"ש אם מכר מתחלה בחזקת שאין לו שמחוייב להעמיד מקחו בידו והוא לענ"ד דיוק נכון וברור בל' התוספתא:
ולענ"ד נראה להביא ראיה ברורה מסוגית הש"ס לשיטת הש"ס דתופס קנין מה"ת בדבר שמצוי לקנות דבסוגיא דההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דא' אם פסק' עמי כשער הגבוה שקול כדהשתא ואי לא שקיל כדמעיקרא ומק' והא מעות לא קנו ומשני לקבולי מי שפרע ומקשה ודילמא מתניתין דמצרכא לפסוק כשער הגבוה ואי לא שקיל כדמעיקר אתיא כר"ש דאמר מוכר הוא דמצי הדר ולא לוקח וקני קנין גמיר וליכא בלוקח מי שפרע דלא מצי הדר ביה כלל ולהכי מצריך לפסוק כשער הגבוה ואי לא"ה לא קני לגמרי הא לרבנן דס' לוקח מצי הדר וליכא רק מי שפרע אימא לך דלא צריך לפסוק כשער הגבוה דבסתמא נמי דעתיה אתרעא זילא הרי מבואר להדיא דלר"ש כה"ג דנדוניא לא מצי הדר ביה כל כמה דלא פסק כשער הגבוה ולא מהני מי שפרע כלל וכשיטתו דלא תקנו מי שפרע רק למוכר אבל לוקח לא מצי הדר כלל וטעמיה מבואר לעיל בסוגיא דר"י דד"ת מעות קונות דאפי' לר"ל מודה דלר"ש מעות קונות והיינו דאיכא בין ר"ש לרבנן דלר"ש לוקח לא מצי הדר כיון דקני ד"ת אבל אי לא הוי קני ד"ת ליכא לאפרושי בין מוכר ללוקח וכמבואר בסוגיא שם להדיא לכ"ע וא"כ הכא בנדוניא או הפוסקי' על שער שבשוק דאמרינן דלר"ש ליכא בלוקח מי שפרע וע"כ היינו דקני ק"ג מה"ת ולהכי מחלק בין מוכר ללוקח והאיך קנה הא שאינו ברשותו הוא ואין קנין תופס בו כלל ותרווייהו מצו הדרי בהו רק דאפ"ה מדרבנן מקבלי מי שפרע ואין חילוק כלל בין ר"ש לרבנן דבכה"ג דאין ברשותו כ"ע מודו דלא קנה וע"כ ל"פ ר"ש ורבנן רק בדבר שברשותו דד"ת מעות קונות ומשיכה תקנה דרבנן היא ר"ש ס' דלא תקנו בלקיחות ורבנן ס' כדרב חסדא דתקנו ג"כ בלקוחות אבל היכא דד"ת לא קני אין לחלק כלל ואפי' לר"ש לא קני ד"ת ומצי הדר ביה רק דנימא דאפ"ה מקבל מ"ש וא"כ מבואר להדיא מהך מתניתין דאף למי שפרע ע"כ מצרכינן לפסוק כשער הגבוה ומאי מק' כלל ואפי' למסקנא דאפי' ר"ש מודה בתרי תרעי דחוזר הלוקח ומקבל מ"ש היינו משום דהוי תרי תרעי ודעתיה דאינש אתרעא זילא אבל בהא מודה מיהת דלר"ש קני מה"ת קנין גמור אף שלא היה ברשותו אע"כ כיון דיצא השער ומצוי לקנות חשוב כדבר שברשותו ושייך ביה קנין מה"ת וזו לענ"ד ראיה ברורה:
גם מגופא דמתניתין דפוסק עמו כשער הגבוה איכא למידק הכי דמבואר להדי' דלהכי מצרכינן לפסו' כשער הגבו' דאי לא בעי לקבולי מי שפרע אי הדר ביה הלוקח וא"כ למאי דמק' הש"ס בפ' הזהב בשלמא לר' יוחנן דא' ד"ת מעות קונות היינו דקאי באבל והוי ס"ל למק' דכל היכא דלא קני מה"ת לא קאי באבל כו' וא"כ תקשה לדידי' היכי הוי מפרש למתניתין דפוסק כשער הגבוה דמשמע להדיא דכל דלא פסק כשער הגבוה בעי לקבולי מי שפרע ואמאי והא לא קני כלל מה"ת ולמה קאי באבל והא ס"ל למק' דהיכא דלא קני ד"ת לא קאי באבל א"ו דס"ל כיון דיצא השער ומצוי לקנות הוי כדבר שברשותו ועיין בד' התוס' ד' ע"ד ע"ב שכ' בהדיא דלר"ש לא מצי הדר ביה כלל אף שיקבל מי שפרע וכתבו דאי הוי מוקמינן מתניתין כרבנן הוי ג' מחלוקת בדבר כו' וכ"כ בשיטה מקובצת שם בשם הראב"ד דלר"ש קני מה"ת ולא מצי הדר כלל וכ"כ בשם הריטב"א ז"ל והוא ברור ומוכרח רק דלמסקנא משום שינוי תרעא ודעתיה אתרעא זילא ומשום תקנה בעלמא וכמו תקנת המוכר עיי"ש בריטב"א ונפלאתי שהפוסקים לא העירו כלום להביא ראיה מסוגיא זו לעיקר דין זה ומשמע לי עוד מסוגיא זו דעיקר היתר הפסיקה על השער שבשוק וליכא משום רבית הוא משום דקנין שייך ביה והיינו דמסיים אע"פ שאין לזה יש לזה וכן מד' הרשב"א שהביא בש"מ בסוגיא דד"ת מעות קונות:
ועוד יש טעם אחר לקיים הקנין לפי דעת הרבה פוסקים הסוברים דשותפים או אומנים המתנים זה עם זה תנאם קיים אפי' בדשלב"ל והוא דעת הראב"ד והובא בטח"מ סי' קע"ו שהשיג על הרמב"ם שכתב שהשותפים או אומנים שהתנו ביניהם שכל שירויחו יהי' לאמצע כתב הרמב"ם שאין זה שותפות כלל שאין אדם מקנה דשלב"ל וכתב הראב"ד ורבותי הורו שיכול אדם להקנות עצמו בקנין כדין עבדים וכמו יקדשו ידי לעושיהם ופי' דבריו שהוא משעבד גופו לזה וחייב אף בדבר שלב"ל וכתב שם הב"י שאף הרמב"ם לא א' רק בסתם שלא פי' שמחייב גופו אבל אם פי' כן מודה הרמב"ם וכתב בשם הרשב"א והר"נ בשנים שאמרו כל מקח שיבא לידינו יהיה לאמצע קנו אף בדשלב"ל דכל א' נעשה כשכיר ופועל לחבירו וכן במקח כל א' זוכה לו ולחבירו רק דלדעתם אם רצו לחזור קודם שבא לעולם חוזרין כמו פועל שחוזר אפי' בחצי היום רק שיברר בעדות שחזר בו קודם דהא פועל אינו נאמן לומר שחזר בו עיי"ש אבל לדעת המרדכי והר"מ והגמ"יי שם ובשם הראב"ן אין יכולין לחזור כלל ואפי' בלא קנין דכל תנאים ששותפים מתנין ביניהם קיים אפי' בלא קנין בההיא הנאה דצייתי וסמכי אהדדי ומפרשי הכי הך דרשאין החמרין להתנות ביניהן כל מי שתאבד לו חמור מעמידין לו חמור כו' דאפי' בדברים בעלמא והביאו ראיות לדבר מפ' בית כור בההיא הנאה דצייתי אהדדי כו' וכתב שלא כד' הרמב"ם שצריך להביא כיס להטיל מעות לשותפות וכתב עוד בשם העיטור שביאר ג' דעות בזה. דעה א' דלא קנה כלל דדשלב"ל הוא ודעה השנית דנעשים שכירי' ופועלים זה לזה ונראה דלפי דעת זו אפשר דמצו הדרי בהו קודם שבא לעולם כדין פועל וכמ"ש הרשב"א והר"נ ובסוף כתב ומסתבר טעמא דרבנא משולם ב"ר קלונימס מלוקא שהשיב על ג' אחין שהתנו ביניהם בקנין על מי שיקבל מתנה מאחותם שיחלקו כולם בשוה והשיב אע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל בההיא הנאה דקא סמכי להדדי גמרו ומקני להדדי כמו דא' באחין שחלקו בההיא הנאה דקא צייתי להדדי כו' ובההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי כו' וט"ס יש שם שכ' ובפסחים וצ"ל ובפסיקתא כו' פירש בשטרי פסיקתא בשלהי כתובות וכן מ"ש שם עוד ובעירובין כו' ט"ס וצ"ל ובערבות כו' פי' דגבי ערב אמרינן דלהכי משתעבד בההיא הנאה דסמיך עליה כו' וכן בפ' הפועלים בההיא הנאה דקא מהימן ליה גבי מתנה ש"ח להיות כשואל כו' ולפי דעת זו נראה ברור דאינו יכול לחזור כלל והסכים לזה בעה"ע ז"ל וכתב שם הב"י בשם מהרי"ק דלדעת הר"מ ור"ת והעיטור א"י לחזור אף להבא ונראה שם שדעת מהרי"ק ז"ל נוטה לזה ורמ"א ז"ל הביא כל אלו הדעות בש"ע ולא הכריע:
והלא הדברים ק"ו אם בשני שותפים דעלמא א' לדעת כל הנך רבוותא בההיא הנאה דסמכי אהדדי בנ"ד שהאמינו ומסר בידו כל חייו ופרנסתו והתקשרו בינם שהמה יסמכו עליו שישתדל לטובתם כל האפשרי להעמידם על מקומם וגם המה התחייבו שלא ללכת כלל להשר ולא לדבר כלל מענינם אין לך סמכי אהדדי גדול מזה ובההיא הנאה גמרי ומקני אהדדי אף בדשלב"ל לד' כל אלו הפוסקים ועוד שגם הרמב"ן והרשב"א וכל הפוסקים הסוברים דיכול לחזור בו מודו היכא שכל בני האומנות שבאותה העיר מתנין כן דתנאן קיים אף בדשלב"ל וכמו שהביא הוא ז"ל עצמו בתשובותיו ההיא תוספת' דרשאין בני העיר לומר כל מקח שיבא לעיר כו' ורשאין הצמרין לומר כו' וכ' שם שגם הרמב"ם מודה בזה וא"כ הכא לגבי דידהו חשיבי ככל בעלי אומנות דהא אין לאחרים עסק באותן האורענדיש רק אלו הארבעה או ה' אנשים המתנין ביניהן וכלום חלקו חכמים בין אם מועטין הם בעלי האומנות או מרובין כל שכולם התנו כן תנאם קיים כמו צמרים ספנים וחמרים דאין שיעור לדבר כמה חמרים יהיו וא"כ בנ"ד לענ"ד פשוט דלכ"ע לא מצו הדרי בהו שהוא דבר נהוג בין סוחרים ובעלי אומנות גם עתה בזמנינו להתנות בדברים כאלה וכמעט כמה מו"מ של הסוחרים כעת עפ"י דרך זה א' מהן נוסע למרחקים וקונה סחורה לרוב וכל השותפין מחלקין ביניהן כפי שהתנו ביניהם ולא א' מהם פוצה פה לומר חוזרני בי אף שיעלה הסחורה הרבה וטעמא כדכתיבנא לעיל:
וגדולה מזו ראיתי בש"מ פ' א"נ בהך סוגיא דהאי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין משלם ליה כדאזיל אפרוותא דזול שפט והק' כל הפוסקים דהא הוי מבטל כיסו של חבירו ותירצו כולם דאיירי שהתנה עמו ובקנין והוא ז"ל כתב בשם הריטב"א שכתב בשם מורו הרא"ה ז"ל דה"ט כיון שהוא סמך עליו והרי היה בידו לקנות בעצמו ועפ"י דיבורו סמך עליו והפסיד דינא הוא דמשלם ליה כל מה שיפסיד ע"י וכדאמרינן גבי פועלים ובעה"ב החוזרים בהם שאם הוא דבר האבד חייבין לשלם וה"נ דכוותיה וכתב הריטב"א שהוא דין גדול ושהוא מסכים לזה וה"ה בנ"ד שסמך עליו ובדיבורו הפסיד כל פרנסתו לא כל הימנו ואף לד' התוס' החולקים ע"ז בנ"ד דכולהו הימנו אהדדי וסמכי אהדדי ודאי גמרו ומקנו כו' וכמש"ל:
ואמנם בנ"ד איכא עוד טעמא אחרינא למעליותא דבר ששוו בו כל הפוסקים שהרי כ' בו בשטר לשון חיוב שהתחייב א"ע להשתדל אצל השר הנחה ואם יהיה איזה הנחה מחוייב לחלק לפי ערך וכ"ש דקאי לשון חייב על עיקר הדבר שנתחייב להעמיד חזקת כל א' בידו כשיקח את כל האורענדש ואף שבתחלה לא כ' רק סתם שנתפשר עמהם שלא יזיז שום אחד מהן ממקומו גם זה הלשון משמעו יותר לשון חיוב שנתחייב שלא להזיזם ולא הוזכר כלל שהוא משכיר לו האורענדע ומשמעו טפי לשון חיוב על נפשו ובפרט שאח"כ כ' בו לשון חיוב לענין הנחה לחלקה ויש בכלל מאתים מנה וגדולה מזו אמרו גבי העברת נחלה דאם כתב לשון מתנה בין באמצע בין בתחלה בין בסוף דבריו קיימים וכ"ש בנ"ד שאין כאן לשונות סותרים כלל וכולהו בלשון חיוב מתפרשין וא"כ הרי דבר ברור ומוסכם מכל הפוסקים דבלשון חיוב אדם מקנה אף דשלב"ל או שאינו ברשותו שהוא מחייב גופו ומשעבד עצמו להביאו לרשותו והוא דין מפורש בש"ע ח"מ סימן ס' דבלשון חיוב אדם מתחייב עצמו אפילו על פירות דקל או כך וכך מדות של פירות שאינן ברשותו אפ"ה הוא מתחייב בהן כמו שאדם יכול להתחייב מנה בשטר אע"פ שאינו חייב דאלימא מילתא דשטרא והאריכו בפוסקים להביא ראיות לדברי הרב בעה"ת בשער ס"ד הביא ראיה ממאי דקיי"ל דאדם יכול לשעבד דאקני אף שאין יכול להקנות דשלב"ל ומבואר מדבריו ז"ל דגם הך דדאקני משתעבד הוא מטעם זה כיון דשעבוד עיקרו חל על הגוף וכמ"ש הפוסקים גבי מכירת שטרות דיש ב' שעבודי' וכיון דחל החיו' על גופו הרי הוא מתחייב להביא כל מה שיקנה בשעבוד החוב והיינו דמפלגינן בין שעבוד לקנין דבקנין אין כאן חיוב הגוף כלל ומזה למדו דה"ה במכירה ומתנה כל שהתחייב בחיוב הגוף להעמיד בידו ה"ה מחוייב בדבר כמו גבי שעבוד וכ"נ מד' כל הפוסקי' דהמתחייב עצמו בדשלב"ל אין יכול לחזור בו תיכף משעה שהתחייב כיון שהחיוב חל על גופו וכן מבואר ממ"ש תוס' ורא"ש ופוסקים ממה שנהגו להתחייב איש לאשתו בכתובה גדולה אף שאין לו עתה נכסים ואין אדם מקנה דשלב"ל ותירצו דיכול לחייב גופו בדבר שאינו חייב אף שאין לו עתה נכסים כלל ע' בריש פרק אע"פ בתוס' ורא"ש והביאו הטור סי' ס' ע' בב"י והביא הב"י בשם הרמ"ה והרמב"ן כי אלו שכותבין לנשיהם כו' צריך שלא יכתבו בלשון מתנה גרידתא אלא בל' חיוב כו' וכ' בשם הרשב"א בתשו' המתחייב לתת מעשר פירות משדה זו בכל שנה כו' והטור כ' וז"ל לא מיבעיא אם כ' לו מודה אני לך שאני חייב לך כך וכך מדות של פירו' שהוא חייב לו שהרי הודה לו בהם פי' דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא אפילו אמר הוו עלי עדים שאני מתחייב עתה לפלוני בכך וכך מדות של פירות שהוא חייב ומדכתב הטור ז"ל לשון הוו עלי עדים כו' מ' דמיירי בלא קנין דבקנין א"צ אתם עדי כידוע וכן ע"כ איירי בלא שטר ג"כ דג"כ א"צ אתם עדי וכדאמר בש"ס פרק הנושא דבשטר לא בעי אתם עדי וע"כ באמירת א"ע לחוד הרי הוא מתחיי' עתה כמו המתחיי' במנה דלד' הרמב"ם הוא מתחייב באמירת אתם עדי לחוד בלא קנין ובלא שטר כמבוא' בסי' מ' ונ' דד' הטו' אלו הם אמורי' לשיט' הרמב"ם דסי' מ' הא לדעת שאר הפוסקים א"י להתחייב כן אלא בקנין או בשטר וע"פ שיטת הפוסקים גבי הך דחייב אני לך מנה בשטר ששאר פוסקים סוברים דדוקא שכ' לו כן בשטר בכתיב' הא בע"פ א"י להתחייב בדבר שאין חייב וד' הטור אלו הם סיוע למ"ש הש"ך שהשיג על המחבר שכ' דוקא בקנין והשיג הוא ז"ל דהבעה"ת כ' כן דאזיל לשיטתיה שחולק על הרמב"ם אבל המחבר שפ' בסי' מ' כהרמב"ם דבהודאה גמורה בא"ע לחוד מתחייב ה"ה הכא לא בעי קנין ודבריו נכונים מאד דד' הטור מבוארים כן שכתב דבא"ע לחוד הוא מתחייב וע"כ היינו לדעת הרמב"ם ז"ל שהביאו בסימן מ' ונראה שכן דעת הרמ"ה:
וראיתי וראיתי להרב בעל קצה"ח בסי' מ' ובסי' ס' שהשיג על הש"ך והאריך בסי' מ' להשיג על כל האחרונים הסוברים שיכול להתחייב להבא לדעת הרמב"ם באמירת א"ע לחוד בלא שטר והוא ז"ל כ' דלא כ' כן הרמב"ם רק באומר סתם הריני חייב לך מנה דמתפרש בלשון הודאה שהוא חייב לו מכבר וכיון שהוא אומרו בלשון הודאה אף ששניהם יודעים שאין חייב לו כלום הרי הוא מתחייב לו עתה בהודאה זו דאודייתא היא חשובה קנין גמור כמו הך אודייתא דאיסור גיורא אבל האומר הריני מתחייב לך עתה גם לדעת הרמב"ם אין מתחייב דברים בעלמא אף באתם עדי רק בקנין או בשטר ובזה יישב סתירת ד' המחבר מקו' הש"ך דבסימן ס' איירי בבא להתחייב עתה דגם הרמב"ם מודה דלא מהני אתם עדי עיי"ש:
ולענ"ד נראה דאישתמיטתי' להרב ד' הטור אלו שבסי' ס' שכ' בהדיא הוו עלי עדים שאני מתחייב עתה בכך וכך מדות של פירות נ' הרי להדיא דאף שא' בהדיא הריני מתחייב כו' מהני א"ע וע"כ מתורתו של הרמב"ם ז"ל למד דבר זה גם ד' הש"ך ז"ל שהניח בצ"ע וכתב שמסתפק קצת אולי יש לחלק בין מתחייב בדבר שאינו ברשותו כו' והלא דעת שפתי הטור ז"ל במקומן ברור מללו שאין חילוק כלל ובכל גווני מתחייב בא"ע ובאמת אין מקום כלל לחילוק זה שהרי כל המתחייב עצמו במנה הוא מתחייב בדבר שלב"ל ואינו ברשותו שהרי הוא מתחייב אף שאין לו עכשיו ומה לי מנה ומה לי פירות או שאר דברים כולן אינן ברשותו ואפ"ה מתחייב בהן לדעת הרמב"ם בא"ע ולשאר הפוסקים בקנין או בשטר כו' גם עיקר ד' הקצה"ח שרצה לפרש ד' הרמב"ם מטעם אודייתא ודוקא בל' הודאה על העבר וזה תימא שהרי הרמב"ם כתב והביאו הטור סי' מ' שאם כתב לו בשטר הריני חייב לך כו' או שא' לו בפני עדי' הריני חייב לך כו ולישנא דהרי ודאי לישנא דלהבא משמע כמו שמבואר בגיטין ר"פ השולח הרי הוא בטל מאי ואמר מ"ש מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר כו' וכתב שם רש"י ז"ל אלמא לישנא דלהבא משמע פי' שיהא הקדש או הפקר ה"נ הריני חייב מכאן ולהבא משמע ופירושו מתחייב ואין במשמעו כלל לשון הודאה שהוא חייב מכבר וזו ראיה ברורה שלא כד' הקצה"ח ועוד דלדבריו ז"ל אליבא דהרמב"ם ע"כ גם סוגיא דש"ס דפ' הנושא פלוגתא דר"י ור"ל בחייב אני לך מנה בשטר בהכי מתוקמא ובל' הודאה וק' טובא דא"כ מ"ט דר"ל דאמר פטור אטו ל"ל הודאת בע"ד כק' עדים דמי ואי משום ששניהם יודעים שאין חייב לו וס' ר"ל אודיתא לאו קנין הוא אם ידוע שאינו כמו שהודה הו"ל לאפלוגי בעיקר דינא בהודאה במה שאינו אי הוי קנין אף באתם עדי ובש"ס א' דבא"ע כ"ע מודו דחייב ועוד דעיקרא דהך מילתא צ"ע דהא מפורש בפ השולח האומר נתתי שדה פלוני לפלוני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר וכן האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין חיישינן שמא זיכה כו' רק באומר כתבתי ונתתי לו והלה אומר לא כתב ונתן לי אמרינן הודא' בע"ד כמאה עדים דמי שהרי צווח לא כתב ונתן לי אבל כשלא אמר שכתב ונתן לו אין הלה יכול להכחישו כלל דשמא זיכה לו ע"י אחר וא"כ באומר דרך הודאה אני חייב לך מנה האיך ידעו שניהם שאין חייב לו ושמא זיכה לו שט"ח ע"י אחר או נתחייב לו בקנין שלא בפניו ואיבעי לן לחיוביה לכ"ע מדין הודאה גמורה בעבר ולא שתהא ההודאה קנין על להבא ומברייתא מפורשת ואיך אפשר כלל שנדע בבירור שאין חייב לו מן העבר כלום. א"ו הדבר ברור דכל ד' הרמב"ם וסוגי' הש"ס לא מיירי כלל בלשון הודאה בעבר רק בבא להתחייב להבא ולא איירי כלל מדין הודאת בע"ד כו' וכמו שביררנו מד' הרמב"ם גופיה והטור בסי' ס' וכן פי' כל הראשונים ד' הרמב"ם והרי"ף וכמו שהזכירם הקצה"ח עצמו ועלו ד' הש"ך כהוגן מאוד ועיקר חידושו של הרב קצה"ח בכמה דוכתי לעשות אודיתא קנין גמור ועלה על דעתו לעשות קנין זה גם במכירת חמץ ובכורה כמו שהאריך בסי' קצ"ה לאו דברי הכל הוא ומחלוקת גדולה היא בין גדולי קמאי ובתראי ויש בזה סוגיות גדולות כהררים והדעת נוטה יותר דלא הוי קנין כלל ואכמ"ל שאין זה צורך לענינינו:
וע"כפ גם הרב בעל קצה"ח לא נחלק רק בהא דאתם עדי באמירה בעלמא וס' דלא מהני אף להרמב"ם אבל הא ודאי גם לדידי ולדע' כל הפוסקי' החולקי' על הרמב"ם וסוברי' שאינו יכול להתחייב כלל בע"פ בא"ע רק בעי קנין או שטר עכ"פ מודו דקנין לאו דוקא דה"ה כשכתב בשטר בנ"י חייב אני לך מנה הרי הוא מתחייב אף שלא מסרו בעדי' עכ"פ שטר הוא לענין בני חרי ואם נתן לו בעדים גבי ממשעבדי הא לענין עיקר החיוב הוא מתחייב בכ"י לבד כמבואר בש"ס לשיטתם בהך דחייב אני לך מנה בשטר וכמבואר כ"ז באורך בש"ע סי' מ' ובפוסקי' דבהא כ"ע מודו וא"כ ה"ה במתחייב בדבר שלב"ל או שאינו ברשותו לכ"ע מתחייב בקנין או בשטר בכ"י וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' הנושא דהואיל וטרח למכתב לישנא דחיובא גמר ומשעבד נפשי' וכן מבואר מתוך ד' הבעה"ת שהביא הב"י הנותן לחבירו מה שקנה ומה שיקנה כו' וכ' הרמב"ן ז"ל המוכר או הנותן מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וקיבל עליו אחריות להעמידה בידו חייב להעמידה בידו ואם לא גובה מדין אחריות כו' שיכול אדם להתחייב באחריות מה שאינו חייב בו ע"ד חייב אני לך מנה בשטר וכ"ש בקנין ודאקני כו' מ"מ יש לדון אם מכרה לאחר שלא יגבה שאין קצובין ומיהו אם קנו מידו לא בעי קצבה כו' וסיים אבל מינה גובה בכל ענין מבואר להדי' דבכתיבה לחוד מתחייב א"ע להעמיד בידו דבר שאינו ברשותו לכשיבא לידו ומדין חייב אני לך מנה בשטר וכן מבואר מתוך דברי הבעה"ת שדקדק דין זה מהא דיכול לשעבד דאקני וכמש"ל ואטו נימא לדידי' דא"י לשעבד דאקני רק בקנין ולא בשטר הא ודאי פשיטא דלא וכל הפוסקים כ' סתם דכל שטר גובה בדאקני והוא פשוט מאד א"צ לראיות וא"כ הבעה"ת שהוציא מזה שיכול להתחייב בדשלב"ל ושאינו ברשותו ומדין זה דחיוב הגוף הוא הדין והוא הטעם כמו שעבוד דאקני לדידי' וכמו חייב אני לך מנה דג"כ דשלב"ל ואינו ברשותו הוא ואפ"ה מתחייב בהן בשטר בעלמא בלא קנין רק בכ"י לחוד וכ"כ הטור בשם הרמב"ן ז"ל המחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה כגון שאמר הריני חייב לפרנסך ה' שנים או אתן לך כך וכך חטים בכל שנה אע"פ שאין לו קצבה שמא יתיקרו חטים ה"ז כשאר חוב לפיכך אם לא קנו מידו ולא חייב עצמו בשטר גובה מבני חורין אבל אם קנו מידו או חייב עצמו בשטר גובה ממשעבדי כו' וע"כ רישא דלא קנו ולא חייב עצמו בשטר פי' שלא נתן לו שטר גמור בעדים רק בכ"י דגובה מב"ח דאלו בלא שטר כלל רק בע"פ הא ס"ל להרמב"ן דאיני יכול להתחייב כל בדבר שאין חייב באמירה בעלמא רק בכ"י ודלא כהרמב"ם ז"ל וכ"ש דמוכח כן מד' הטור עצמו שכ' דאפילו בא"ע יכול להתחייב והיינו להרמב"ם וכמש"ל ומבואר דמשוה אותן לגמרי עם דין חייב אני לך מנה בשטר ולכל חד מהשיטות כדאית להו וכ"ז ברור מבואר ומוכרח בכל ד' הפוסקים וכל מקום שנזכר בפוסקי' לשון קנין בזה היינו או דבעי למיטרף ממשעבדי וכמ"ש הרמב"ם או דאיירי בלא שטר דאין מתחייב באמירה בעלמא רק בקנין אבל בשטר ודאי דמתחייב לכ"ע ואפילו בכ"י וכדין חייב אני לך מנה דגם שם דשלב"ל ואינו ברשותו וכן בד' הרמב"ן גבי כך וכך חטים בכל שנה דדשלב"ל הוא ואינו ברשותו ואפ"ה כ' בהדיא דחייב בלא קנין וגם הקצה"ח מודה בזה ולא נחלק רק באת' עדי לחוד ולדעת הרמב"ם ז"ל:
ולא הוצרכנו להאריך בזה כי דבר ברור הוא לולא שראיתי בס' או"ת שהשיג על הש"ך בזה ודעתו דבכה"ג בעי קנין דוקא והביא ממ"ש הש"ך עצמו בסי' מ' דאפילו לדעת הרמב"ם בהך דמתנה ש"ח להיות כשואל וכן בשומר קרקעות בעינן דוקא קנין לפי שאין מתחייב רק בתנאי אם יהי' כך אם יאבד או יאנס מידו והוי אסמכתא כמו ערב לאחר מתן מעות דבעי דוקא קנין וכ' הוא ז"ל דה"ה המתחייב עצמו בדשלב"ל היינו שאם יבא לעולם הוא מתחייב בכך והוי כתנאי שאין חיובו ברור והוי כערב ושומר ובעי קנין ומ' לדעתו ז"ל דאפילו שטר לא מהני בזה לדעת הסוברים דבערב לאחר מתן מעות לא משתעבד אפילו בשטר רק בקנין ודבריו תמוהים מאד שהרי מד' כל הפוסקים הבעה"ת הרמב"ן והטור מבואר להדי' להיפך וכמו שהארכתי לעיל דלכ"ע משתעבד בשטר בלא קנין ומהך דר"פ הנושא חייב אני לך מנה כו' וכ' בהדיא דאפילו במתחייב פירות דקל או נכסים שיקנה וכן מבואר מראייתם מדאקני וכבר כ' לעיל דאף המתחייב מנה הוא דשלב"ל ואינו ברשותו ומתחייב לכשיעשיר ויהי' בידו לקיים דהא בכל גוני מחייבנן ואפ"ה בשטר לחוד הוא מתחייב בלא קנין ואין זה ענין לאסמכתא כלל דהא למ"ד אדם מקנה דשלב"ל אטו נימא דס"ל אסמכתא קנין או דאיירי דוקא בקנין אלא במעות לחוד או בשטר מתנה קנה ואין בזה משום אסמכתא כלל שלא תלה שום תנאי בחיובו רק כשלא יבא לעולם הרי אין כאן חיוב כלל דלא נתחייב לו שום דבר משא"כ בערב דחיובו על תנאי אם לא יפרע פלוני והוא חילוק ברור למבין והרי מבואר מד' הר"נ שהביא הש"ך בסי' מ' דעכ"פ בהך דשומרין הי' יכול לתרץ שחייב עצמו בשטר למאי דקיי"ל כר' יוחנן כו' ומבואר דס"ל בפשיטות דיכול להתחייב עצמו בשטר אף בשומרין וכ"ש בנידון דידן ואף לד' הש"ך דמ' דמדמי לה לערב ע"כ לא דמי למתחייב בדבר שלב"ל וכמש"ל וכדמוכח בהך דחייב אני לך מנה כו' ודברי כל הפוסקים פה א' דיכול להתחייב בפירות דקל בשטר לחוד בלא קנין וע"כ בהך דמתנה ש"ח לאו מדין אסמכתא נגעו דהא הש"ס מק' שם במאי בדברים ומשני בשקנו מידו הרי דלא הוקשה להם רק האיך מתחייב בדברי' בעלמא וע"ז משני בשקנו מידו להתחייב ולחד שינוי' בההיא הנאה כו' ולא משום אסמכתא כלל וד' הש"ך בסי' מ' גבי שומרין הם נגד ד' הר"נ ז"ל:
ומ"ש עוד האו"ת שכן משמע מד' תוס' והרא"ש בר"פ אעפ"י דלא הוי קנין דברים ודקדק משם דבעי קנין דבריו תמוהים דאטו ס"ל הכותב לאשתו כתובה גדולה וחותם בכ"י לא מהני לענין ב"ח הא הוי ממש דין חייב אני לך מנה בשטר ופשיט דעכ"פ מהני לענין ב"ח ומה שהוזכר בדבריהם קנין אורחא דמילתא הוא שקונין מידו להיות שטר גמור לטרוף ממשעבדי וכל זה הוא דבר ברור ומוסכם מכל הפוסקים שיכול אדם להתחייב בדשלב"ל ושאינו ברשותו אף בשטר בכ"י לחוד לענין ב"ח עכ"פ ולא בעי קנין כלל לעיקר החיוב רק לענין משעבדי:
וא"כ עפ"י כל הדברים האלה זכינו לדין שהקנין שעשה הלה עם שאר אורנדארעס שיקח עבורם ושיעמדו בחזקתם ה"ה קנין גמור ויכול להקנותו אף קודם שיגיע לידו מכל הלין טעמי דכתיבנא ואם באנו לבטל הקנין מפני המודעא שמסר ע"ז הא ודאי מילתא דפשיטא דלא הוי מודעא כלל דאיזה אונס היה לו אם מפני שירא שלא יודע לחבירו שרוצה לירד לחיותו ולקפח פרנסתו הזה נקרא אונס מה שלא יניחו לו להפיק זממו. דעכ"פ לכל הדעות העושה כן רשע מקרי מדין עני המהפך כו' וכ"ש שיש הרבה דעות מהפוסקים דס"ל דנין דין מערופיא בכה"ג ואף להוציא מיד המחזיק והדבר תלי' באשלי רברבי אבל לכתחלה ודאי מחינן בידי' בכל טצדקי דאפשר וא"כ פשיטא דאין מודעתו מודעא דכל מודעא בלא אונס אינה מודעא כלל רק במתנה אבל לא בזבינא והעדי' שכתבו והכרנו באונסו וחתמו ע"ז ראויים לעונש שחתמו על שקר ועם האורנדרעס האמת והצדק:
איברא דעדיין יש לדון קצת בדבר לפי דעת קצת מהפוסקים שכ' דבשעבודא דדאקני אף דקיי"ל דיכול לשעבד עכ"ז יכול לחזור בו קודם שבא לעולם וא"כ לפמש"ל מד' הבעה"ת וכמה פוסקים שדימו דין זה דמתחייב דשלב"ל לדין דאקני והביאו ראיה דיכול להתחי' מהא דיכול לשעבד בדאקני א"כ אף אנו נאמר דכי היכי דבדין דאקני לדעת אלו הפוסקים יכול לחזור בו ה"נ במתחייב בדשלב"ל עכ"פ יכול לחזור בו קודם שבא לעולם:
אבל באמת אחר העיון נ' ברור דז"א דהנה כל הפוסקים שכתבו וסתמו דיכול להתחייב בדשלב"ל לא הזכירו כלל שום חילוק ושיוכל לחזור קודם שב"ל דבאמת כיון דעיקר הטעם הוא משום שגופו מתחייב להעמיד הדבר מאי נ"מ אם עדיין לא בא לעולם כיון שעיקר החיוב הוא על גופו וגופו הרי בא לעולם והרי כבר נתחייב ולכן סתמו הפוסקים כלן שמחוייבי' להעמיד הדבר שנתחייבי' בו ולהעמידו בידו ולפ"ז נ' ברור דה"ה בשעבוד דאקני לד' הבעה"ת דס"ל דטעם שיכול להשתעבד הוא משום שהשעבוד הוא חל על גופו להביאו לידו באמת לפי טעם זה אין יכול לחזור בדאקני כלל ומטעם שעבוד גופי' והרשב"א ז"ל דס"ל דיכול לחזור בדאקני באמת לא ס"ל כלל דטעמא דאקני משום שעבוד גופי' רק שחכמים עשו תקנה שיכול להשתעבד בדאקני אף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל והוי כקנין לר"מ דיכול לחזור בו קודם שב"ל אבל לא מטעם שעבוד הגוף ובלא"ה יש דעות בהא דשעבוד הגוף כמבואר בפלוגתא דטעמא דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול כו' בסי' ס"ו עיי"ש באריכו' ובש"ך דר"ת ז"ל ס"ל דהטעם דיכול למחול הוא משום דשני שעבודים יש כו' ושאר פוסקים לא ס"ל הך טעמא וכ' הטעם משום דמכירת שטרות דרבנן וא"כ גם הרשב"א ז"ל י"ל דלא ס"ל הך טעמא דשני שעבודים אבל לעיקר דין גבי מתחייב בפירוש להעמיד ודאי פשיטא דליכא מ"ד כלל שיוכל לחזור בו קודם שבא לידו ופשיטא דזכה הלה בחזקתו הראשונה ודו"ק היטב כי נכון הוא למאד: