אור ברסלב

משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין

מ שאלה

לט שאלה

אשר ילדה אשה אחרי מות בעלה אשר לפי דברי השואל המעשה שהיה כך היה שטבלה ביום צום גדליה ואח"ז נעקר ווסתה ובעלה מת ביום י"ג כסליו ובערב ר"ח תמוז נולד להאשה הנ"ל בת והוולד היה נגמר צפרניו ושערו ושאר סימנים של וולד בריא נראה ונמצא בו ולא חי רק מאחר חצות יום עד עת ערב בערך ז' או ח' שעות וגם אמר שנודע ונמצא ברור מכל אנשי הבית אשר בעת הולדה נשמע קולה כמו נער בוכה כדרך שאר וולדות וגם היה יונק מתחילה אצל אשה אחת שאמרה שהניקה כמו הנקה של בנים בריאים וגם אמר שבשעת מות בעלה הוחזקה א"ע בשכינותי' שהיא מעוברת בקלא דלא פסיק ע"פ הדברים האלה האריך מעכ"ת להתיר אשה הנ"ל לשוק בלא חליצה:

ושורש דברי מעכ"ת כיון דקיי"ל במת תוך ל' יום ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת לפי שתאסר על בעלה ולאפוקי איתתא מתותיה בעלה סמכינן אדרבנן דפליגי על רשב"ג וסברי דאף שלא שהה שלשים יום הוי בן קיימא בסתם וולדות כיון דלא אפשר ומדמה מעכ"ת הך דאשה זו שתצטרך להמתין זמן על יבם קטן לשעת הדחק ולאפוקי איתתא מבעלה וסמכינן אדרבנן אף לכתחילה ושרינן לה וע"ז האריך מעכ"ת לבנות בנין ולהביא ראיות דהמתנת אשה חשוב כשעת הדחק ונפלאתי על ככה שעלה ע"ד מעכ"ת לדמות לכתחילה ולדיעבד להתיר לעשות מעשה נגד דברי רשב"ג שאמר כל שלא שהה ספיקא הוי ושמואל דפסק הלכתא כוותיה ומה ראיה ממה דהתירו בגמ' באשת כהן דהוי דיעבד שכבר עשו מעשה כרבנן וא"א לתקן כ"א שתצא מבעלה ועיקר הטעם דאינה חולצת לאו משום שעת הדחק לחוד הוא רק משום שהוא דיעבד שכבר עשו מעשה כרבנן ולא מהדרינן עובדא היכא דלא איפסקא הל' ברורה וכדאיתא בש"ס החילוק בין היכא דאתמר מטין או נראין דהיכא דאתמר הל' אפילו אי עביד כאידך מהדרינן עובדא והיכא דאיתמר מטין אי עביד עובדא כאידך לא מהדרינן עובדא וכמ"ש התוס' בעירובין דף מ"ו ע"ד וכן פי' שם הא דא' רבא בבבל אסור לעשות כדרב"י ואם עשה עשוי קסבר מטין אתמר ופי' דהיינו דאתמר מטין כחבריה ולהכי אי עביד כרבי עשוי אבל אי אתמר הל' אפילו דיעבד מהדרינן והכי אמר בשלהי קדושין גבי כהן לא ישא בת גרים כו' בא לימלך מורין לו וכראב"י ואי נשאו אין מוציאין מידו כר' יוסי והתם פלוגתא בד"א הוא וכן בכל דוכתא דאמר מטין כו' כהך דבבל וכמה דוכתי בדאו' הוא ואפ"ה בדיעבד אנן לא מהדרינן עובדא כיון שיש להם על מי שיסמוכו ולא איקבע הלכתא בהדיא כאידך ומזה מבואר גדול כח הדיעבד במקום שיש בו מחלוקת ולהכי גם כאן במחלוקת סמכינן בדיעבד ולא אפשר לתקנו אדרבנן דאמרי ולד הוא ואף דכאן אמר שמואל הלכה כרשב"ג וכל היכא דאתמר הלכה אפי' אי עביד עובדא מהדרינן י"ל דאנן קיי"ל כרבינא משמיה דרבא דאם אשת כהן היא אינה חולצת ס"ל דלאו הלכה אתמר אלא מטין אתמר כרשב"ג ולכתחילה מורין כרשב"ג ולהכי אמר ליה רב אשי לרב כהנא דיתיב וקא מתאבל עליו ואמר לא ס"ל מר הלכה כרשב"ג אף דרב אשי גופא ס"ל כהך דרבינא משמיה דרבא דאם אשת כהן היא אינה חולצ' ביבמו' ר"פ החולץ והיכי קאמר הכא הל' כרשב"ג ולפי המבואר באורך בדברי מעכ"ת אדרבה עיקר הלכה כרבנן אבל לפמ"ש ניחא דהא דמקלינן בא"כ היינו מטעם דאי עביד עובדא כרבנן לא מהדרינן עובדא אבל לכתחילה מורין כרשב"ג ואפשר דלהכי פליג רב שרביא וא' אחד זו ואחד זו חולצת דס"ל הלכה אתמר ואפי' דיעבד מהדרינן עובדא והקפיד הרבה על המתירין ואמר שריתו יהא רעווא דתשתרי אף תרבא ופרש"י שם שריתו ועבריתו אדר' שמעון בן גמליאל:

ובהכי מתרצא לי תמיהת הרא"ש על הרי"ף שהביא הך פיסקא דשמואל דאמר הלכה כרשב"ג וכ' דכרבנן קיי"ל אפילו לקולא באשת כהן כו' ולפמ"ש א"ש דברי הרי"ף ז"ל דאדרבה כרשב"ג קיי"ל רק אי עביד כרבנן עביד ולא מהדרינן וכמש"ל וראיתי שמעכ"ת עמד על סתימות דברי רב אשי וכתב ראיה מזה למה שכ' התוס' דהא דהלכ' כרשב"ג היינו באשת ישראל דווקא וע"פ דרך מעכ"ת דעיקר הלכה כרבנן ואין זה במשמע לפענ"ד דהא הש"ס בעי את"ל פליגי הל' כמותו או אין הלכ' כמותו ופשיט לתרווייהו מדאמר שמואל הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי וגם הלכה כמותו ואיך נימא דשמואל לכתחילה באשת ישראל ולחומרא בעלמא קאמר ובירושלמי יבמות ס"פ נושאין מייתי ד' רשב"ג וא' תי' א' בשם שמואל הלכה כרשב"ג ומ' שהוא פ' הל' גמור וד' התוס' ז"ל דאנן לא קיי"ל כוותיה דשמואל רק באשת ישראל וכד' הרא"ש ז"ל גם מ"ש מעכ"ת דרב אשי דשבת הוא רב אשי הראשון כו' ז"א דהא רב כהנא רבי' הוא רב כהנא האחרון שהיה בימי ר"פ ור"ה תלמידי דרבא כידוע לבקי מעט בסדר האמוראים וע' בברכות פרק כיצד מברכין ובשבת פרק כל כתבי גבי הא דאמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא ובתר הכי אמר ליה רבינא לרב אשי כו' והוא רב אשי האחרון והוא פשוט וזו היא לענ"ד דעת הרמ"ה ז"ל שפ' דאם כנס היבם אין מוציאין מידו ותמהו עליו ונראה שטעמו דכרשב"ג קיי"ל דכל שלא שהה ספק הוא ומתחילת לידת הולד ספק הוא אם בן קיימא הוא ואין ספק מוציא מידי חזקת אשה זו שעומדת בחזקת היתר ליבם ומספק וולד אתה בא לאוסר' אל תאסרנה מספק ומדאורייתא לא נפקא מחזקתה רק מדרבנן ולאיסורא ליבם ואם כנס אין מוציאין וגם דעת הרמב"ם ז"ל נ' ברור שאינו כמו שעלה ע"ד מעכ"ת דס' דעיקר הלכה כרבנן וכמ"ש הרא"ש ז"ל דלענ"ד ז"א דהא אף לקולא פסק הרמב"ם כרשב"ג בהל' רוצח פ' דבן ח' שחי ל' יום ההורגו נהרג עליו והוא כדעת רשב"ג דלרבנן אין שהיות ל' יום מוציאו מידי נפל כל שלא נולד לט' חדשים וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי דעיקר פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן בתוספתא בוודאי בן ח' אז מהני ל' יום ולת"ק לא מהני וא"כ כיון דפ' הרמב"ם דההורגו נהרג עליו וכרשב"ג לקולא ע"כ מדשמואל נפקא לן דפסק הלכה כרשב"ג וכ"ש דנפסוק כוותיה לחומרא וכן משמע מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מילה פ"א הל' י"ג אם נולד ושערו לקוי ואין ציפורניו שלמים כברייתן ה"ז בן ח' וודאי שלא היה ראוי להוולד אלא בן ס' ויצא קודם שנגמר ולפיכך הוא חשוב כאבן ואסור לטלטלו בשבת ואעפ"כ אם שהה ל' יום הרי הוא וולד של קיימא וה"ה כשאר הנולדים לכל דבר שכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל ע"כ דברים אלו מורים בבירור ששהיית ל' יום מוציאו וודאי מידי נפל אף שנולד לח' ולא גמרו שו"צ הוא בן קיימא גמור לכל דבריו וכרשב"ג לקולא וממילא דה"ה לחומרא דהא בהא תליא וכבר הארכתי בזה בקונטרס מיוחד לבאר בראיה ברורה שכן הוא דהא עיקר דברי רשב"ג לקולא מפיק מקרא זה ופדויו מבן חדש תפדה ובודאי דקרא לא מתפרש בבן ח' וודאי רק בסתם וולדות וס"ל לרשב"ג דטעמא דקפיד קרא אשלשים יום משום דבהכי נפקי סתם וולדות מס' נפלים ומיניה דייק דה"ה וודאי בן ח' כל ששהה ל' יום יצא מידי נפל דהא גם בסתם ס' הוא אם לא שהה וכדדייק מקרא וזה ברור ומתורצים קושית תוס' בכמה דוכתי במה שהקשו מנ"ל דרשב"ג פליג לחומרא ודחקו לתרץ ולפמ"ש ניחא ומוכרח לפ"ז דע"כ רשב"ג ס' דאורייתא משוי ליה ומקרא ולא כדמשמע מד' תוס' ורא"ש בכמה דוכתי דגם לרשב"ג ס' דרבנן דמדאמר אזלינן בתר רובא ורוב וולדות בני קיימא נינהו דא"כ ע"כ קרא דופדויו לאו משום ספק נפל הוא ואסמכתא בעלמא וא"כ מנ"ל לרשב"ג למילף מהכא קולא בוודאי בן ח' להוציאו מידי נפל א"ו כמ"ש דלרשב"ג ספק דאוריית' הוא אף בסתם והיינו טעמא דמקשה הש"ס מימהל היכי מהלינן ליה למאי דלא ידע טעמא דמחתך בבשר כו' ודחינן מצות מילה בזמנה מפני ספק הזה ואלו היה חששא בעלמא דרבנן היכי מקשו בפשיטות לדחות מצות מילה בזמנה מחשש' זו א"ו ס' דרשב"ג בכל גווני ס' דאורייתא משוי לה כל שלא שהה ל' יום באדם ובבהמה ח' ימים והכי מק' בש"ס ר"ה פ"ק גבי בכור בעל מום דמונין לו שנה משעה שנולד ומק' מי קא חזי ומוקי לה בקים ליה שכלו חדשיו משמע דבלא"ה מדאורייתא לא חזי לאכילה דאי דרבנן ומדאוריית' מחזי חזי מאי מקשה מי קא חזי דאטו משום איסורא דרבנן שרינן ליה לשהותו יותר משנתו דהוי איסור דאורייתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי' דאם נודע שכלו חדשיו מונין לו מלידה ואם לא נודע מונין לו מיום שמיני וכבר כתב ראיה זו גם הגאון מוה' אפרים זלמן מבראד בחבורו והאריך בה הרבה ובעזר"ה הארכתי בזה עוד יותר בראיות מוכיחות בקונטרס והנני שולח למעכ"ת העתקה ממנו כ' אותו אשתקד לאחי הרב המופלג המפורסם מוה' יצחק ני' משערשוו וביארתי דהעיקר דספק דאוריית' לרשב"ג וגם מ' מהך סוגיא דר"ה בפשיטות דעיקר הלכתא כרשב"ג ולא כרבנן מדמק' בפשיטות מי קא חזי כו' והיינו ע"פ דעת רשב"ג ואם כדברי מעכ"ת וכפי הנראה לכאורה מד' הרא"ש ז"ל במסכת שבת דעיקר הלכתא כרבנן רק לחומרא בעלמא מחמרינן לכתחילה כרשב"ג היכי מקשה דהא לקולא פסקינן דלא כרשב"ג אלא העיקר הלכה כרבנן וחזי לאלתר ומונין לו משנולד א"ו משמע כמ"ש הרי"ף והרמ"ה והרמב"ם דעיקר הלכה כרשב"ג רק באשת כהן ובדיעבד לא מהדרינן עובדא אי עביד כרבנן וכמש"ל שכן הדין בכל דוכתא דלא איפסק הל' ברורה רק מטין או נראין דאי עביד כאידך לא מהדרינן עובדא ואף באיסורי דאורייתא וזה לענ"ד טעמו של הרמב"ן ז"ל גבי נכרי ועבד הבא על בת ישראל שהוולד ספק פגום ואם נשאת לכהן אין מוציאין מידו והוולדות ספק פגומים והרי הדבר ספק דאורייתא גמור אם היא אסור' לכהן ואיך פסק דאין מוציאין אם כנס הא אפי' אם נשאת תצא כמבואר בש"ס בכמה דוכתי ובכל הפוסקים רק בספק חליצה לכהן שהיא מדרבנן אמרינן בש"ס יבמות דף ך"ד אם קדמו וכנסו אין מוציאין מ"ט חליצה דרבנן ובספק חליצה לא גזרו רבנן כו' ומה שהאריך מעכ"ת לומר שדעת הרמ"ה והרמב"ן כדעת הרמב"ם ז"ל דס' דאורייתא לחומרא והוא מדרבנן וכשיטתו לכל הספקים מדבריהם אם לא היכא דמחייב אשם תלוי ולכן אם נשאת אין מוציאין והאריך הרבה מאד בענין זה והדברים תמוהין הרבה דאף הרמב"ם ז"ל גופיה מודה דכל ספק דאורייתא אף אם נשאת תצא אף דס' לכל הספקים מדבריהם וגדולה מזו פסק אפילו בספק קדושין וא' אומר נתקדשה וא' או' לא נתקדש' והיא אומרת לא נתקדשה דאם נשאת לא תצא הא שותקת תצא כמ"ש בהדיא בספ"ט מהל' אישות אף דוודאי ס' דרבנן הוא לכ"ע דבחזקת פנויה קיימא ואף לפ"ד שאר פוסקי' החולקי' שם וסברי דבעד א' נגד ע"א אף בשותקת ל"ת דמוקמינן אחזק' וכדאי' בש"ס בפ"ב דכתובות לשינויא דריש פ' דמתרץ לברייתא שם תרגמא בע"א כו' והיינו דווקא בע"א אבל בתרי להדי תרי סובר הש"ס שם בפשיטות דאף בספק קדושין תצא דהא מקשה מאי שנא רישא ומ"ש סיפא מ"ש רישא בקידושין דאורייתא לא תצא ומ"ש סיפא בגירושין דאורייתא תצא ולא מחלקינן כלל משום דבס' קדושין אף בתרי להדי תרי מדרבנן הוא ומדאורייתא אוקמוה אחזקה ודעת הרבה פוסקים בתרי ותרי ספק דרבנן הוא וכמסקנא דסוגיא דיבמות דף ל"א ואפ"ה מקשה בפשיטות מ"ש רישא כו' דאפ"ה אם נשאת תצא רק בע"א דלא איתרע חזקת פנוי' כלל אמר לא תצא דאוקי על חזקתה וכ"כ התוס' שם בכתובו' בהדיא דאף למ"ד תרי ותרי ס' דרבנן אפ"ה מקשה שפיר מ"ש רישא כו' דהו"ל מדרבנן תצא וכש"כ שאין לומר בספק גמור שאין חזקה כנגדו כלל דלא תצא מטעם שאיסור הספקים מדרבנן וכ"כ הרמב"ם עוד בהדיא בפ' ט"ו מהל' א"ב הל' י' ג' ממזרים הם ממזר וודאי וממזר ספק וממזר מדברי סופרים ומינה בכלל ממזר ס' הבא על אשה שנתקדשה ספק קידושין או שנתגרשה ספק גירושין כו' הרי להדיא שפסק דבס' קידושין הולד ס' ממזר ובוודאי דתצא וכ"פ עוד בהל' א"ב בכהן שנשא ספק גרושה או ס' אלמנה או ס' זונה וחללה מוציא בגט וכ' עוד שם הל' י"ב היתה מקודשת ס' קדושין ומת ארוסה ה"ז ספק אלמנה וכ' הרב המגיד זה פשוט ודינו להחמיר כמ"ש למעלה והוא מוכרח בד' הרמב"ם שכונתו לפמ"ש לעיל ס' אלמנה דיוציא בגט הרי מפורש דעת הרמב"ם דאף לשיטתו לכל הס' מדבריהם ואף בס' קדושין דאיכא חזקת היתר אם נשאת תצא כיון שעיקר הספק הוא ס' גמור מן התורה ויפה תמה הלח"מ שם על דעת הרמב"ן בהך דנכרי ועבד כו' שפ' שהוא ספק חללה ואם נשאת לכהן אין מוציאין דהא הוי כס' זונה וחללה שפ' הרמב"ם גופיה דיוציא בגט דאיהו גופיה מארי' דדין זה שכל הס' מדבריהם ואיך פי' מעכ"ת דברי הרמב"ן ע"פ שיטת הרמב"ם בדברים שפרושין בדבריו ז"ל להיפך אבל לפמש"ל בספק מחלוקת התנאים ולענין דיעבד יש להקל יותר משא' הספיקות דעיקר ס' הרמב"ן שם משום דלפי שיטתו יש פלוגתא דאמוראים בהדיא אם נכרי ועבד הבא על ב"י הולד כשר לגמרי ואפילו פגום לא הוי או פגום מיהא הוי ומפרש דהנהו דמורי בה להתירא שם היינו להית' גמור ועי' בחידושיו באורך שפי' שם כל הסוגיא ע"פ שיטתו ובמסקנ' איפסק הלכה דכשר ולא ידעינן אי כהנהו דמכשרי לגמרי או כהנהו דס"ל פגום הוי והדב' ס' הוא וכיון דלא איפסק' הל' בהדיא מאן דעביד כמאן דמכשיר לגמרי לא מפקינן מיניה וכמש"ל דאפי' היכא דאתמר נראין כחד מינייהו אי עביד כאידך לא מהדרינן עובדא וכ"ש היכי דלא אתמר הלכה כלל דלא מהדרינן עובדא אבל לגבי וולדות כ' שהם ספק חללים דלדידהו הוי לכתחל' ופסלינן להו מדין כהונ' כמאן דמחמיר דבשל תורה הלך אחר המחמיר ודברי הרמב"ן נכונים והובאו דבריו בחידושי הרשב"א ליבמות ומבואר בדבריהם ז"ל דספיקא הוא אי הלכה כריב"ל או הלכה כרבנן כו' דמורו בה להתירא לגמרי כו':

וגם דבר זה ברור לפענ"ד דבספק פלוגתא דרבוותא לא שייך למימר דהוי דרבנן אף להרמב"ם ז"ל כיון דהוא מחסרון ידיעתינו שאין אנו יכולין להכריע הלכתא כמאן וקמי שמיא גליא כמאן הלכתא וגם הוי ספק שיכול להתברר דהוי דאוריי' לכ"ע והארכתי בזה במקו' אחר וגדולה מזו ראיתי בס' המצות להרמב"ם שפ' דכל איסורי דרבנן התנו עליו כך להקל בס' דבריהם א"כ למה הקילו בס' פלוגתא דלא שייך טעם זה דאטו התנו על ס' ידיעתינו ע"ש שאין לומר כן בספק איסור תורה בפלוגתא דרבוותא דהוי דרבנן אלא ודאי שאין טעם הרמב"ן ז"ל מעין מה שכתבתם מעלכ"ת אלא כמ"ש:

גם דברי הרי"ף ז"ל בפרק החולץ מראין כן בהדיא דאפילו היכא דנשאת לגמרי לא מקילינן באשת כהן רק משום דסמכינן אדרבנן בדיעבד הא לרשב"ג גופיה אף בנשאת ובאשת כהן תצא מדהוצרך ללמוד מכח כ"ש כשנשאת מותבינן לה תותי גברא כו' ולא ס"ל דאף לרש"ב גמליאל בנשאת אין מוציאין באשת כהן ולא מחמרינן רק בנתקדשה לרשב"ג היאך למד בזה מכח כ"ש ודיו לבא מן הדין להיות כנדון דדוקא משום דסמכינן אדרבנן ולא בא להשמיענו רק דלא נימא הואיל ובא עליו באיסור קודם חליצה באשת ישראל נימא דיוציא כדין הבא על יבמה ודאית כו' והרי אח"כ חולץ לה וכרשב"ג דעיקר הלכה כוותי' וא"כ לרשב"ג הרי בא על ספק יבמה לשוק ולזה חולק הרי"ף דהתם וודאי בעי חליצה אבל הכא ספק יבמה היא וכיון דכל עיקר איסור יבמה שנשאת בלא חליצה וחלצה אח"כ הוא מדרבנן משום דמיחלפא באשה שהלך כו' דמדאורייתא שרי ליבם ודלא כרב המנונא דא' יבמה שזינתה אסורה ליבם וממילא דמדאורייתא שרי גם לבועל רק מדרבנן אסורה ובספק יבמה לא מחמרינן לאפוקי איתתא מבעלה מחמת ספק איסור דרבנן כיון דחלצה אח"כ ולכן כ' הרי"ף ז"ל סתם מספיקא לא מפקינן כו' ולא כ' דסמכינן אדרבנן וכמש"ל דעיקר כוונתו באשת ישראל דא' חולצת ופסקינן כרשב"ג ואפ"ה שרינן לה אחר חליצה אף שבא עלי' קודם חליצה באיסור ואין ענין להזכיר ד' רבנן בזה דהא לא סמכינן אדרבנן באשת ישראל ואמרינן חולצת כרשב"ג אבל באשת כהן כיון דשרינן לה בלא חליצה כלל וכרבנן וודאי דלא הוצרך להשמיענו דאפילו בנשאת שרי דפשיטא כיון דשרי לכונסה בלא חליצה כ"ש הכנוסה כבר שלא תצא אבל באשת ישראל רבותא הוא דהו"א כיון דעבדינן כרשב"ג הרי היא עליו בס' איסור יבמה לשוק וקמ"ל הרי"ף דמס' דרבנן לא מפקינן איתתא מבעלה וזה ברור למדקדק בדברי הרי"ף ף ז"ל שכ' והך דשומרת יבם שנשאת בלא חליצה לא שייך בהא מלתא כלל משמע דעיקר רבותא בהך דבעי חליצה אח"כ כסוגיא דשם והיינו באשת ישראל וכמש"ל ומבואר מזה סתירת כל ד' מעכ"ת שדקדק מדלא הזכיר הרי"ף דברי רבנן בהך דנשאת דאפילו לרבי שמעון ב"ג בנשאת ל"ת וע"פ שיטתו בד' הרמב"ם דכל ס' דאורייתא כיון שהוא מדרבנן אם נשאת ל"ת והדבר מבואר שאינו כן ולא זו הדרך בכוונת הרי"ף ז"ל אלא כמ"ש:

ובפרק האשה רבה גבי האשה שהלך בעלה ובנה למדה"י ואמרו לה ו מת בעלך ואח"כ מת בנך ואח"כ אמרו לה חילוף הדברים כו' הביא המשנה כצורתה ולא הביא אוקימתא דגמ' דאוקי לה בעדי הזמה ומאי דמק' רב ששת אי בתרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כו' דמשמע לכאורה כד' הרמ"ה ז"ל שהביאו הפוסקים דבא"כ ל"ת וגם מעכ"ת הביאו וטעמא כ' משום דמספק לא מפקינן וע"פ הכלל דאיסור הספק מדרבנן בנן והרי הרי"ף ז"ל מסכים לזה ונ' פשוט שדעתו בכל ענין תצא אף בלא הזמה והולד ס' ממזר וכ"כ הרמב"ם ז"ל ולא הזכיר הומה כלל ורב ששת אקשי מאי חזית כו' כ"נ שזו הוא ראיית הרמ"ה ז"ל שכ' דכן משמע מגמ' כו' אבל בפשיטות יש לתרץ כל ד' התוס' שם דמק' דעכ"פ בנשאת לא' מעידי' ואומרת ברי לי הו"ל דל"ת ורישא דפירקא שם דאמר רב ששת גבי בא בעלה אם נשאת בב' עדים ל"ת ומוקי לה רב ששת גופי' בנשאת לאחד מעידי' כו' וכדאמר רב עלה דההיא אלא לאו בע"א דומיא דרישא אבל לדינא בלא נשאת לאחד מעידי' וודאי דתצא אף בתרי ותרי ולכן הביא המשנה כפשוטה וזה פי' נכון למאד לענ"ד בהך דרב ששת דמק' מאי חזית כו' ויש מקום אתי לפרש בפשיטות יותר דרב ששת דמק' הכי לשיטתו אזיל בספ"ב דכתובות דאין מכחישין את העדים אלא בפניהם וכל שלא בפניהם אין חוששין להם כלל לאורועי שטרא וה"ה הכא לאפוקי מבעלה דהא הכא בהכחשה שלא בפניהם איירי דקתני א' לה חילוף הדברים ואטו העדים הראשונים גבה קיימי אף לאחר שנשאת ומשמע דלאלתר תצא ומקשה שפיר דבכה"ג הול"ל דלא תצא דמאי חזית כו' ומק' ועוד ממזר ס' ממזר הוא דנדחוק דאיירי בהכחשה בפניהם אכתי ק' ס' ממזר הוא ולמאי דמשני הש"ס בעידי הומה איתרצו תרווייהו אבל באמת לדידן קושיא קמייתא לאו קו' הוא דלא קיי"ל שם בכתובות כרב ששת בהא דאמר אין מכחישין את העדים אלא בפניהם אלא אפילו שלא בפניה' וכרב נחמן דפליג עליה ובכל גווני עכ"פ ספק ממזר הוא ולא הוצרך הרי"ף ז"ל להזכיר תירוץ בעירי הזמה דאין נפקותא לדידן בין ממזר וודאי ובין ממזר ס' וגם אין הכרח לפרש מתניתין בע"א דווקא כדאוקי רב ששת דע"א ביבמה נאמן עי"ש וגם פי' נכון בקו' דרב ששת דאמר מאי חזית כו' משא"כ בסוגיא דר"פ שם דאיירי ג"כ בתרי ותרי ואמר רב ששת גופי' דתצא וכולה סוגיא שם ואפילו נשאת לכהן אחר שמתו שניהם רק הוא ספק זונה לכהן מק' הש"ס בפשיטות דאפילו בתרי ותרי פשיטא דתצא אף דליכא שום חזקת איסור לגבי איסור כהונה כשמתו שניהם ואדרבה בחזקת היתר לכהונה היתה מעולם לכשימות בעלה וס' נפסלה ואפ"ה פשיטא לש"ס דתצא ולא איצטרך לי' קרא להכי כלל כל שלא נשאת לאחד מעידי' ומוקי קרא דוקדשת לנשאת לא' מעידי' בבאו עדים ואח"כ נשאת כו' וע"כ כולה סוגיא שם לרב ששת איירי בהכחשה בפניהם דהוי הכחשה דלא נקוט שם לישנא דאמרו לה כו' כדנקוט הכא ודו"ק:

עכ"פ מבואר מזה מדברי הש"ס דר"פ ומדברי הרי"ף והרמב"ם דבכל ספק איסור תורה אם נשאת תצא ואף לשיטת הרמב"ם שאיסורו מדרבנן וגם הולד ספק ממזר וד' הרמ"ה בזה צריכין נגר ואינם עולין בקנה אחד כלל עם ד' הרמב"ם ז"ל והוא לדעתי פשוט מאד וכן בדין ס' בן ט' לראשון כו' פסק הרמב"ם כסתם משנה דיוציא והוולד ס' ממזר אף דפסק בהלכות שגגות דבעינן חתיכה מב' חתיכות ובכה"ג ליכא אשם תלוי אפ"ה לענין הא דיוציא פסק כסתם משנה והוא ברור ופשוט דהא ראב"י ורבנן איפליגו בגמ' על וולד שני אם הוא ממזר וודאי או ס' וכדפי' בשם פלוגתייהו הא בהא כ"ע מודו דתצא וספק ממזר מיהא הוי אף דמסתמא פ' ראב"י כהלכתא דבעינן חתיכה מב' חתיכות דקיי"ל משנת דראב"י קב ונקי וכדמוקי שם אביי ורבא כל חד מלתי' דראב"י כהלכתא למאי דס"ל כי היכא דלא תקשה הלכתא אהלכתא ואם נצטרך לאוקמי מילתיה כמ"ד דלא בעי ח' מב"ח הרי ע"כ מלתיה דלא כהלכתא א"ו ברור שאין זה ענין כלל לדין אשם תלוי ולכ"ע תצא והוולד ס' ממזר ושלא כד' מעכ"ת שתלאן זה בזה ומ"ש מעכ"ת לומר דס' בן ז' כו' חמור טפי ע"פ ספק כו' ומשום מראי' העין שיאמרו העולם לפי מראית עינם דוודאי בן ט' לראשון הוא כו' ולפ"ד הוא חששא בעלמא מדרבנן הוא וא"כ משמע דאי שריא למיתב תותיה וע"כ שאין הוולד ממזר כלל מה"ת רק כשר והא תנאי משווי ליה ממזר גמור או ס' מדאוריית' ונחלקו אם מותר בממזרת כו' א"ו הא ליתא ותצא מעיקר דינא:

ומ"ש עוד מדברי ר"ח וראב"ן שפסק גבי בעי' דע"א במלחמה דלא איפשטא ונקטינן לחומרא דהוי ספק דאורייתא וכ' המרדכי עוד בשם ראבי' ז"ל דאף נשאת ל"ת מדמדמי לה למשאל"ס כו' וסבר מעכ"ת דגם לראבי' הוי ספק דאורייתא כדברי ר"ח וראב"ן ואפ"ה אם נשאת ל"ת וכ' שהראבי' ג"כ אזיל בשיטת הרמב"ם דאיסור הספק מדבריהם ולכן אם נשאת ל"ת ודברי תימה הן שרצה להרכיב דברי רבותינו הצרפתים עם דעת הרמב"ם בדין הספיקות והדבר ידוע שרוב הגדולים חולקים על הרמב"ם בדין זה וכן דעת הרשב"א ז"ל וכן מבואר מחלוקותן של ר"ת ור"י ז"ל גבי ספק טריפה שנתערבה שכתב בשם הר"י ז"ל דכל שספק הראשון אסור מה"ת אין מצטרף לס"ס הובאו הדברים באורך בד' הפוסקים והאחרונים מבואר מזה דס"ל אסור מה"ת ומעכ"ת המשיך דעת רוב הפוסקים ע"פ דעת הרמב"ם ז"ל בזה ודברי הראבי' אינם ענין כלל לזה דאיהו ז"ל ס"ל דמדמי לה הש"ס למים שאין להם סוף ע"כ דאין בזה רק חששא דרבנן דמדאמר ע"א מהימן ועיקר האבעי' מדרבנן דאל"כ לא הוי פשיטא ליה להש"ס ממשל"ס וזה דלא כסברת ר"ח וראב"ן דמשווי ליה ספק דאוריי' ולדידהו וודאי אפילו אם נשאת תצא והראבי' פליג עלייהו והרבה פוסקים פסקו שם דאיפשיטא בעיין והביא ראיות מהירושלמי דאמר מאן דנשאת נשאת כו' וא' הדה אמרת ע"א נאמן בשעת מלחמה כו' מבואר להדיא דמדאוריי' מאן דנשאת נשאת ול"ת פשיטא להירושלמי דע"א נאמן במלחמה וודאי שאלו היה הדבר ספק אפילו אם נשאת הוי א' תצא והוא דבר ברור ומהתימה שדימה מעכ"ת ס' בעיא דלא איפשיטא להיות איסורי דרבנן לד' הרמב"ם ככל הספיקות והדבר פשוט דאף לדברי הרמב"ם ס' כזה הוא דאורייתא וכמש"ל דהוא ספק ידיעה:

גם מ"ש בדין משאל"ס דהוי מיעוט המצוי וכי סמכינן לה אחזקה הוי פו"פ ואפ"ה אם נשאת ל"ת וגם זה אינו דהפוסקים שכ' הך סברא דמשאל"ס הוי מיעוט המצוי היינו תוס' והרא"ש בפ' החולץ ובכמה דוכתי וכן המרדכי מכללם מדברי ר"י בעל התוס' למדו כן ומשמע דאיהו לא ס"ל כלל הך סברא דסמוך מיעוטא לחזקה להיות פו"פ ור"ת ז"ל הוא שחידש דין זה דסמוך מיעוטא לחזקה לשיטתו דפ' בבכורות דחלב פוטר אף דרוב בהמות אין חולבין אא"כ יולדים מטעם סמוך מיעוטא לחזקה כו' וכמ"ש תוס' בבכורות ובחולין והרא"ש ז"ל בחולין וביבמו' פ' האש' בתרא בשם ר"ת ז"ל שכן משמע עפ"ז הק' הרא"ש ז"ל דא"כ היכי סמכינן במשאל"ס ארוב' וא"נ ל"ת הא אמרי' סמוך כו' ותיר' דהוי מיעוט' דלא שכיח כלל וכ' על הך דרוב מצויין א"ש זה מיעוט' לא שכיח כלל דאפי' ר"מ מודה בכה"ג וכהך דאי' בגיטין סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ומבואר מדבריהם ז"ל שאלו היה מיעוט המצוי אפילו בדיעבד ה"א דתצא משום דסמוך כו' וכ"ז מבואר שלא כד' מעכ"ת אבל הר"י ז"ל לא ס"ל סברת ר"ת ז"ל ופוסק דחלב פוטר ולדידיה לא קיי"ל כהך סברא דסמוך כו' ור"מ הוא דאית ליה הך סברא בשלהי קדושין ולא קיי"ל כוותיה ומתניתין דר"פ האשה בתרא מסקינן שם דאתיא כר"מ כמ"ש הרא"ש והמרדכי ולא כדעת קצת פוסקים הסוברים דלמסקנא דשם דטעמא משום חזקה מתוקמא מתניתין אף כרבנן וכמבואר בד' הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם ע"ש והתוס' והרא"ש לא ס"ל הכי רק ר"ת ז"ל כ' לפי שיטתו דמיעוט משאל"ס הוי מיעוט מצוי כמ"ש תוס' ומרדכי בהחולץ משמו ז"ל ובכמה דוכתי וגם הרא"ש ז"ל בהחולץ לפי שיטתו כ"כ דהוי מיעוט המצוי אבל לפי שיטת ר"ת ז"ל כ' בהאשה בתרא ובפ"ק דחולין וכ"כ המרדכי בפ' האשה בתרא דהוי מיעוט שאינו מצוי ויעיין מר בכל המקומות שהובאו דבריהם יראה שהדברים כנים בעזר"ה ומדברי כולם מבואר דכל שהיה כאן ספק גמור וודאי דאם נשאת ג"כ תצא ולא כמ"ש מעכ"ת להשוות דעת הסוברים דהוי מיעוט המצוי עם, דעת הסוברים דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כו' ומבואר בתוס' בכורות דף ך' ע"ב שהביאו ד' ר"ת באורך ומ"ש דהך דמשאל"ס הוי מיעוט שאינו מצוי ואח"כ כתב דעת ר"י ז"ל שפ' דחלב פוטר וכ' דלפ"ז אין ראיה לר"ת ז"ל למעוט היכא דאיכא חזקה בהדה מהא דפסקינן כרשב"ג כו' ע"ש מבואר היטב כמ"ש ויש להאריך עוד בעזר"ה בענינים אלו אך שאין זה מקומם להאריך כ"כ לענינינו ולא הוצרכנו לזה אלא לפי שראיתי מעכ"ת תקע עצמו הרבה בזה והאריך הרבה בקונטרסו להקל בספק איסור אם נשאת ולפענ"ד פשוט מאוד שז"א והארכתי בזה קצת לברר וללבן מדברי הש"ס והפוסקים דכל שנשאת בספק איסור תצא לכ"ע:

ואף הרמב"ם ז"ל שפתיו ברור מללו שכן ונחזור לענינינו שכבר נתב' שד' הרי'ף ז"ל והרמ"ה והרמב"ם דהלכה כרשב"ג מעיקר הל' ושהוא ס' גמור מה"ת לדעת רשב"ג וכ' ראיות מוכיחות לזה כאן ובקונטרס השני רק הרמב"ם ז"ל חידוש גדול חידש לנו בענין הזה ובדין נחלות שסובר דאף לרשב"ג דמשווי לה ספק נפל אפ"ה לענין יבום ולענין נחלות סובר הרמב"ם הלכה דכל שיצא חי לאויר העולם אף שעה א' ומת תיכף הרי הוא נוחל ומנחיל ופוטר מן היבום מה"ת וכוולד גמור וגדולה מזו מצאתי אפילו בן ח' וודאי חי פוטר מיבום ונוחל כו' אף שהוא כנפל לכל דבר ולהנהו תרי מילי יבום ונחלה וולד הוא והדברים מבוארים בדברי הרמב"ם ז"ל הלכו' יבום שכ' מי שמת והניח אשתו מעוברת אם הפילה אחרי מותו ה"ז תתייבם ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום אבל מד"ס כו' פשט לשונו מורה להדיא דמה"ת פוטר מיבום אפילו בן ח' דלא ממעטינן רק הפילה ולא משום דאזלינן בתר רובא וכרבנן ובפרט שכבר ביארתי מדברי הרמב"ם דעיקר הלכה כרשב"ג אפי' לקולא ובע"כ דס' דאורייתא משווי לה וכמו שהוכחתי בראיות מהש"ס ובקונטרס השני הארכתי בזה עוד יותר בראיות נכונות לזה יעיין מר עליו א"ו כוונת הרמב"ם דלענין יבום ונחלה מה"ת כוולד גמור חשבינן ליה וכבר האריך בזה הרב הגאון מוה' אפרים זלמן מבראד בס' בית אפרים בברור ד' הרמב"ם שכן הוא וכמבואר כן מלשונות הרמב"ם בהלכות יבום ובהלכות נחלות וכ"כ בס' קצות החושן בהלכו' נחלות שכן היא דעת הרמב"ם ובקונטרס השני הארכתי שמה לבאר מוצא דברי הרמב"ם בזה ולתרץ הקושיא שהקשה עליו ס' קצות החושן וישבתי דבריו על נכון מאד אליבא דרשב"ג ע"ש מתחילתו עד סופו כי הדברים נכוחים למבין ע"כ קצרתי כאן בדברי הרמב"ם אלו במוצאן ובמובאן כי איני צריך לכופלן וזהו שכ' הרמב"ם ז"ל שדין חליצה זו אינה אלא מס' דרבנן כיון דס' אפילו וודאי בן ח' שיצא חי א"צ חליצה רק מד"ס א"כ בספק בן ט' או בן ח' לרשב"ג הוי ספק מד"ס ולהכי מקלינן ביה טובא להתיר באשת כהן שלא להוציאה מבעלה מס' מדבריהם כמ"ש הרמב"ם שאין איסרים ע"ז אשתו מס' דבריהם כו' ולשונו מבואר בהדיא שאלו הי' ספק בשל תורה היינו מוציאין אותה ממנו ולכן כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עלי' זיקת יבם כגון יבמה שילדה וולד שלא כלו חדשיו ומת תוך ל' יום כו' דווקא בס' הזה דוודאי אינו רק מדרבנן וכמ"ש מקילינן בס' שלא להוציאה הא בשאר כל הספיקות שביאר בהלכות אלו אף שאם נשאת תצא ודקדוק לשונו שכתב אם הלכה כו' חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה ומלשון תשב עם בעלה משמע דאף בנשואה הדין שוה דל' תשב משמע שהיא כבר יושבת תחתיו ואפ"ה צריכה חליצה ולא חיישינן מטעם דממאסן אגברייהו או ללעז בנים וכ"מ מדכ' גירשה הכהן או מת ה"ז חולצת ואח"כ מותרת לאחרים לכתחילה ולא חיישינן ללעז נישואין הראשונים שאצל הכהן או לבניו דמסתמא קאמר גירשה הכהן כו' אף לאחר כמה ועיקר טעמו של הרמב"ם דלגבי אחרים הוי ליה כלכתחלה ומורין כרשב"ג וצריכה חליצה רק באשת כהן ובדיעבד סמכינן אדרבנן וכיון שנסתלק הדיעבד חזר הדין למקומו כרשב"ג ודמיא להא דפסקינן גבי בת גרים בא לימלך מורין לו כראב"י ואם נשא אין מוציאין מידו כר' יוסי ואטו אם מת אותו הכהן שנשאה נתיר אותה לכהן אחר לכתחילה כיון שכבר נשאת לכהן והתירה כד' ר' יוסי הא וודאי ליתא דאם התירוהו בדיעבד לא נתיר עוד לכתחילה ה"נ כן הוא אף שהתירוה לראשון בלא חליצה בדיעבד כל שמת לא נתיר אותה לאח' נגד רשב"ג דהלכתא כוותיה וזה ברור ונכון בדברי הרמב"ם ושלא כד' מעכ"ת שרצה להעמיד בדברי הרמב"ם בנשאת אף ב"א א"צ חליצה משום דמימאסה כו' וכס' ר"ת ז"ל שהביאו בתשו' הר"י מינץ לגרסתו ביום שלשים כו' וכ"ז ע"פ שיטתו לדעת הרמב"ם ז"ל דעיקר הלכה כרבנן רק חומרא בעלמא מחמרינן כרשב"ג ושלכן קראי ספק דבריהם וכמו שהאריך הרבה בזה ולפענ"ד נ' פשוט שאין זה כוונת הרמב"ם ז"ל כלל רק דפוסק כרשב"ג אף לקולא ומה שקראו ס' דבריהם כבר נתבאר מדברינו היטב לפי שאף הוודאי בן ח' פוטר מן התורה וכן לענין נחלות וגם כוונת הגאון רבי' אלי' מווילנא בהל' שבת כן הוא בביאור ד' הרמב"ם ולא משום דפסק כרבנן והרמב"ם בשיטת הרי"ף רבו אזיל שפ' כרשב"ג ואף בנשאת צריכה חליצה ונראה פשוט לענ"ד שהרמב"ם ז"ל מפרש סוגיא דנדה דתינוק בן יום א' כו' פוטר מן היבום ונוחל ומנחיל כו' וסיפא הרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם ומפרש למאי הלכתא לענין אבילות ודלא כרשב"ג כו' ומשני בקים לן שכלו חדשיו ומשמע פשטיה דגמרא שעיקר הקו' על הך סיפא דה"ה כחתן שלם לענין אבילות אהא מקשה נימא דלא כרשב"ג הא כולה מתניתין דפוטר מן היבום ונוחל כו' ניחא ליה אף לרשב"ג ואף דמשוי ליה ספק אפ"ה מדאורייתא פטורה ולהכי לא נקיט מן החליצה דחליצה בעי לרשב"ג מדרבנן רק מיבום פטורה בוודאי וכשיטת הרמב"ם ז"ל שכ' לעיל שאלו מחמת ספק לא שייך לישנא דפטורה דהא ס' הוא ואי רישא ג"כ איירי בכלו לו חדשיו הול"ל פטורה מן החליצה ומייבום וכדנקיט בכמה דוכתי מדנקט יבום לחוד משמע דחליצה בעי מדרבנן וכרשב"ג דמשווי ליה ס' בן ח' דלרבנן אף מדרבנן פטורה מחליצה דוודאי בן ט' משווי ליה אלא רישא כרשב"ג מתוקמא ואפ"ה פטורה מיבום מה"ת וה"ה דנוחל ומנחיל אף לרשב"ג וכמו שביארנו רק על סיפא לענין אבילות מק' שפיר נימא דלא כרשב"ג כו' דלרשב"ג וודאי פטור מאבילות כמבואר בש"ס דשבת ע"ז משני דסיפא איירי בק"ל כו' הא רישא איירי דפשיטא דאף בלא קי"ל וכרשב"ג זה לענ"ד פשט הסוגיא להרמב"ם ומבואר כן בפירוש המשניות להרמב"ם שכ' בהדיא דרישא דוקא מיבום פיטר כו' וע"כ בלא קי"ל וסיפא דאבילות כו' ובתנאי שהיה להם התאמתות שכלו חדשיו והוא פשוט ונכון ואין מפרש כפרש"י ז"ל שכ' דאכולה מתניתין קאי כו' ואפשר שגם הרמב"ם הוציא כאן דינו מדנטר להקשות מסיפא משמע דרישא ניחא שפיר כרשב"ג דנוחל ומנחיל ופוטר כו' וא"כ פשוט ומבואר לדמות אל הפוסקים דהל' כרבן שמעון בן גמליאל דהוי ס' דאורייתא ודאי מלתא דפשיטא בנידון השאילה ולענין לכתחילה ובמקום עיגון דיבם קטן שאין מורין להקל כלל כלכתחילה מורין הל' כרשב"ג ויש בזה ס דאורייתא לכתחילה לדעת הרי"ף ז"ל והרמ"ה וחליל' להקל בזה משו' עיגון ולא דמי לדיעב' דלא מהדרינן עובדא אי עביד כרבנן ולא דמי להא דאי' גבי ארוס וארוסתו כו' הא נמי כדיעבד דמי לפי שאין לוולד תקנה כלל בעולם שהוא ס' ממזר לר' יהושע והאיש מצווה על פ"ו והתירו לשחרר עבדים בשביל זה משא"כ באשה זו דקיי"ל דאשה שחצי' שפחה וחצי' ב"ח אין כופין רבה לשחררה משום דאינה מצווה כו' רק היכא דאינהנו בה מנהג הפקר משום תקנות הרבים ועוד דיש לה זמן להמתנה ובר מן דין דגבי ארוס כל עיקר הל' כר"ג אפילו ברוב פסולין רק דאמר את לא תעביד עובדא כו' ולהכי שייך למימר הא נמי כדיעבד דמי וסמכינן על עיקר הל' כר"ג משא"כ כאן דעיקר הל' כרשב"ג וכשמואל דפסק דהלכתא כוותיה רק אי עביד כרבנן לא מהדרינן ולא מבעי' להרי"ף והרמ"ה דהוי ס' דאורייתא ממש אלא אפילו לד' הרמב"ם שביארנו לעיל דעיקר איסו' זה דרבנן אף בודאי בן ח' וכ"ש בס' בן ט' אעפ"כ אין מקום כלל להקל לכתחילה כיון דאיפסקא הל' כרשב"ג ואף לקולא וכמש"ל מדבריו וכן מתניתין מיפרשא דבריו ז"ל כרשב"ג דווקא דלהכי נקיט פוטרין מן היבום לחוד מבעי ליה לארויי' כוותיה לכתחילה ובפרט דלדבריו ז"ל כשיגדיל הולד יצטרך לחלוץ ומחזי כחוכא שהתרנו לכתחילה עכשיו ותחלוץ אח"כ ובפרט שאין לדמות כ"ז לדיעבד וכמש"ל:

וראיתי להרב המגיד בענין זה סותרים זא"ז שבהל' יבום נ' מדבריו שמפרש דברי הרמב"ם בהל' יבום ובה' נחלות שכתב אפילו קטן בן יומו פוטר מה"ת ונוחל ומנחיל היינו משום דעיקר הל' כרבנן וכרבי דסגי בגמר סימנין לחוד ולא בעי ל' יום והעמידו גבי ממון על דין תורה כו' ע"ש וזה דלא כמש"ל באורך אבל בהל' נחלות מבואר מדבריו ז"ל בהדיא דסבר דדעת הרמב"ם דאפילו בן ח' גמור שוודאי לא כלו נוחל ומנחיל ומדייק ג"כ ממה שלא הקשה בגמ' רק גבי אבלות משמע ששאר הדינין ניחא אפי' לרשב"ג בין כלו בין לא כלו וזה מבואר כמש"ל ודלא כמו שמפרש בהל' יבום וכבר הקשה כן בספר לחם משנה דברי ה"ה אהדדי והאריך שם בזה אבל בעיקר הדבר דה"ה בהל' נחלות נכונים יותר בביאור דברי הרמב"ם ועפמש"ל יתבארו דבריו על נכון יותר ולשון הרמב"ם שם אפילו קטן בן יומו ולא כלו חדשיו משמע לא כלו לגמרי בידוע וכד' הה"מ ומה שהק' עוד הלח"מ שם דהא גבי חליצה נמי מחלקינן בהכי כו' מתורץ שפיר עם מה שדקדקנו בלשון המשנה שאמרו פוטר מן היבום לחוד דהא לכ"ע פוטר מה"ת וכמו שנתבאר ואדרבה מתוקם שפיר כרשב"ג בלא כלו כו' והול"ל נמי ומן החליצה ומה שהק' עוד הה"מ דהא בה' רוצח פ"ב כתב הרמב"ם דההורג את הקטן נהרג עליו והוא שכלו חדשיו אבל נולד פחות מט' חדשים הרי הוא כנפל עד שישהא ל' יום כו' ומשמע דגם בבי דרישא דמתניתין מתוקמי בקי"ל שכלו חדשיו ולענ"ד היה אפשר לומר דאין כוונת הרמב"ם שם ביודע בבירור שיש לו ט' חדשים שלמים דהא לא ביאר כן בלשונו ז"ל כמו שביאר בהל' יבום וכ' עד שיודע בוודאי שכלו כו' ונולד לט' חדשים גמורים אבל אם לא נודע כו' וכן ביאר גבי אבילות פ"א מהל' אבל ואם נודע בוודאי שנולד לט' חדשים גמורים כו' מתאבלין עליו וכאן בהל' רוצח לא כ' רק והוא שכלו לו חדשיו ולא כ' שנודע בוודאי וגם בסיפא כ' אבל אם נולד לפחות מט' חדשים ולא כ' רבותא יותר אם לא נודע משמע מדבריו דלא ממעט רק הנולד וודאי לח' חדשים אבל בסתמא מחזקינן ליה בכלו חדשיו כסתם וולדות ואפילו לרשב"ג דמקרא מרבינן ליה כי יכה כל נפש אדם ומ"ש והוא שכלו כו' היינו כדרך הנולדים בסתמא מחזקינן דכיון דדרשינן קרא כל נפש אדם דוחק לאוקמי קרא בדידעינן שכלו דהיינו בעל ופירש לפי דעת הפוסקים וע' מ"ש בזה בקונט' השני בדין ידיעה שכלו חדשיו דהא קרא דופדויו כו' ודמילה בסתם וולדות מוקמינן להו בש"ס במס' שבת ומק' מימהל היכי מהלינן כו' וכן נ' לענ"ד בד' הרמב"ם פ"א מהל' טומאות הל' י"ז שכ' אפילו קטן בן יום א' שנישא או נשא או האהיל על המת נטמא והרי הוא טמא מת והוא שנולד לט' חדשים אבל בן ח' הרי הוא כאבן ואינו מקבל טומאה והתם ע"כ בן ח' וודאי הא ספק בן ט' וודאי מקבל טומאה אף לרשב"ג דעכ"פ ספק בן קיימא הוא והוי ספק לטומאה אלא ה"פ והוא שנולד לט' היינו בסתם וולד אבל בן ח' וודאי הזה כאבן כו' ולכן לא כ' שם ג"כ והוא שידוע וודאי כו' כמ"ש בהל' יבום ובהל' אבל א"ו כמ"ש דגם בסתם וולדות מקבל טומאת מת והכי נמי מתפרשא הך לישנא גבי רוצח ודברי הלח"מ בהל' נחלות שנראה מדבריו שמכל הך דהל' טומאות מת ג"כ בידוע שכלו חדשיו והקשה עליו והן הן דברי תימה לענ"ד דהאיך יעלה על הדעת דבספק נפל לרשב"ג לא מקבל טומאה ונעשהו כ לקולא וברור לענ"ד בפי' ד' ז"ל כמ"ש ובפ"ט מהל' נגעים וב זבים כ' הרמב"ם בהדיא תינוק בן יום א' מטמא בנגעים ובזיבה נה כלל שכלו חדשיו משום דס"ל דסתם וולד מטמאין וכמ"ש ומסתמא ה"ה לכל הטומאות וכן בהל' תרומה סתם וכתב דזרע מכהן מאכיל כיר כלל כו' והול"ל עכ"פ לחומרא כרבי שמעון ב"ג והוא שידוע שכלו דעכ"פ באיסור דאורייתא מחמירינן כרשב"ג אבל לפמ"ש לעיל ניחא דגם שם דרשינן מקרא מיליד ביתו הם כו' יאכילו משמע שנולד ואפילו בסתם דקרא לא שייך לפרש בקים לן כו' וכמש"ל הארכתי קצת בביאור ד' הרמב"ם בכל המקומות אף שא"צ כ"כ לענינינו דמלאכת שמים היא:

וגם דעת הראב"ד בהל' אבל דעיקר הל' כרשב"ג שהשיג שם על מ"ש הרמב"ם דבן ח' שחי ל' יום אין מתאבלין עליו וכ' שז"ח דכרשב"ג קיי"ל דשהה כו' הרי להדיא דאפילו לענין אבילות דקיי"ל הל' כד' המיקל דהא לרבנן פטור מאבילות ואין שהיית ל' יום מוציאו מידי נפל אפ"ה כיון דרשב"ג מחייב ואיפסקא הלכתא כוותיה נקטינן כוותיה אף לענין אבילות וס"ל דלא אמרינן הל' כד' המיקל רק היכא דלא אתמר בגמ' הלכה כאידך הרי מבואר דס"ל שהיא הלכה ברורה כרשב"ג והרמב"ם ז"ל דפטר ליה מאבילות כיון דעכ"פ באשת כהן ובדיעבד סמכינן ארבנן משמע דלאו הלכה ברורה היא כ"כ דלהכי אי עבוד לא מהדרינן וכמש"ל גבי מטין ונראין כו' דבהלכה ברורה אפילו דיעבד מהדרינן ולהכי באבילות מקלינן כדברי המיקל וכרבנן ודו"ק:

ועתה אשוב למה שנסתייע מעכ"ת להקל בענין זה מדברי התוספת והרא"ש שכתבו בהדיא דהך דינא אפילו לרשב"ג אינו רק מדרבנן ומדאורייתא אזלינן בתר רוב וולדות שהן בני קיימא והיוצא מתוך זה להקל אף לרשב"ג היכא דנשאת כבר כיון דמדמי לה לדין משאל"ס דאמר א"נ ל"ת רק דדווקא בנשאת אבל נתקדשה וודאי לרשב"ג אסורה רק דאנן סמכינן ארבנן דמקילין אף בנתקדשה והאריך ע"פ הדברים האלה להתיר אף במקום דרק עיגון לכתחילה כיון דמקלינן בנתקדשה דלא הוי דיעבד לפי שיטתו ותמי' לי' דבריו הרבה שרצה להביא ראי' מד' התו' והרא"ש על מה שמפורש בדבריהם להיפך דע"כ לא כ' התוס' ורא"ש מדאורייתא אזלינן בתר רובא כו' רק בנפל מן הגג או אכלו ארי ולפי שיטתם ז"ל שכתבו כהך דאביי בפיהק ומת ל"פ כלל רק בנפל מן הגג כו' וע"ז הק' כיון דליכא ריעותא כלל אמאי לא אזלינן בתר רובא דוודאי רוב וולדות שאין בהם ריעותא בני קיימא הן וע"ז הוצרכו לדחוק דמדרבנן חששו למיעוט המצוי כו' אבל במת מאליו דחזינן ביה ריעותא וודאי פשיטא להו מילתא דליכא רובא כלל דאיתרע ליה רובא דרוב בני קיימא אין מתים תוך ל' יום ולא מבעי' לאביי דאם פיהק ומת ד"ה מת הוא אלא אפילו למאן דפליג וסבר דבהא ג"כ פליגי ורבנן חשבו ליה כוולד גמור אבל לרשב"ג וודאי ספק גמור משווי' ליה משום ריעותא דידיה וזה מבואר להדיא מדברי התוס' בנדה דף מ"ו ע"ב בד"ה דקים לן שכלו כו' שכ' ובנפל מן הגג איירי דאי בפיהק כו' אפילו לרבנן הוי נפל כו' וא"ה א"כ מ"ט דרשב"ג כיון דליכא ריעותא דניזל אחר רוב וולדות כו' הרי להדיא כמ"ש דלא חשבו ליה לרובא רק היכא דליכא ריעותא כלל הא אי הוי פליגי בפיהק ומת לא הוי קשיא להו כלל מ"ט דרשב"ג דטעמא משום ריעותא ולכן הקדימו דבנפל מן הגג כו' וכן משמע מדבריהם בר"פ האשה בתרא שכ' והא דרשב"ג דאמר כל ששהה כו' הא לא שהה ספיקא הוי אפילו נפל מן הגג כו' וקיי"ל התם כוותיה אע"ג דרוב אינם נפלים כו' מבואר להדיא כמ"ש דלא ק' להו רק משום דאיירי בנפל מן הגג דליכא ריעותא וגם לפי תירוצם שם דהחמירו בזה גזירה אטו פיהק שלא יאמרו העולם שפיהק ומת וכן בבהמה אסרו בבריא שמא יבואו להתיר בחולה שהוא קרוב לפיהק מבואר להדיא שדעתם דבפיהק או חולה ס' גמור הוא מדאורייתא לכ"ע וא"כ עכ"פ אף למאן דפליג אליבא דרבנן עכ"פ לרשב"ג מודה דליכא רובא בכה"ג וכן משמע מדבריהם בפ' החולץ דאין קושייתם ותירוצם רק בנפל מן הגג והמעיין יבין:

וכן משמע מדברי הרא"ש בפ' החולץ שכ' שם ורבנן פליגי בנפל מן הגג אבל בפיהק ומת אפילו רבנן מודו דנפל הוא כו' ופסק התם הלכתא כרשב"ג ולא אזלינן בתר רוב וולדות שהן בני קיימא משום דמיעוט נפלים שכיח כו' הרי שהקדים ג"כ דרשב"ג בנפל מן הגג איירי ואהא ק' ליה ניזל בתר רובא אבל בפיהק לא קשיא לי' כלל דוודאי איתרע ליה רובא עכ"פ לרשב"ג וכן משמע בתוס' בכורות דף כ' ע"ב שכ' ומיהו ק' דרשב"ג אמר כל ששהה כו' הא לא שהה ספק הוי ומפרש א"ל כלומר אפילו נפל מן הגג או אכלו ארי אלמא חייש למיעוטא דנפלים כו' הרי להדיא דלא דקדקו דרשב"ג חייש למיעוטא רק בנפל מן הגג כו' ותירוצו ג"כ דמדרבנן חיישינן ואע"פ שנפל מן הגג כו' שמא ישתקע הדבר ויסברו העולם שפיהק ומת וגם בבהמה כ' ועוד משום הוא גופא כשנתיר לאוכלו כשהוא בריא יכול לשוחטו כשהוא חולה וקרוב לפיהק של מיתה דהשת' איכא ריעותא לשונם ז"ל מבואר להדיא דמשום ריעותא שחלה איתרע ליה רובא דבני קיימא אף דקדם ושחטו דאפשר היה חי ל' יום אפ"ה כיון דאיכא ריעותא הוי ס' דאורייתא וכ"ש בחלה ומת דהוי ס' גמור מה"ת:

וכן משמע מד' המרדכי בפ' החולץ שהביא ד' התוס' כלשונם ז"ל וא"כ הרי מבואר להדיא ד' התוס' והרא"ש ומרדכי ברור מללו דבכה"ג בחלה ומת תוך ל' יום הוי ספק גמור מה"ת ולא כ' דהוי רוב בני קיימא רק בליכא ריעותא כלל ואיך יביא מעכ"ת ראיה מדבריהם ז"ל להקל בחלה ומת תוך ל' יום ואף לפי הנראה מסתימת ד' הרי"ף והרמב"ם שכ' בהדיא דאף בחלה ומת פליגי עכ"פ כיון דפסקינן כרשב"ג היכי נימא דגם לרשב"ג רוב בני קיימא ואף דאיכא ריעותא ונדיא ראיה ממ"ש תוס' בנפל מן הגג דליכא ריעותא כלל וכמו שחילקו בהדיא ואדרבה לד' התוס' ורא"ש ומרדכי לכ"ע ספק בן קיימא הוא שפ' כאביי ולדברי הרמב"ם והרי"ף והרמ"ה עכ"פ לרשב"ג ס' גמור הוא וכותי' ק"ל רק בדיעבד סמכינן ארבנן אבל לרשב"ג ס' גמור הוא דאורייתא וא"כ אפס מקום להקל לכתחלה (אף במקום) דכרשב"ג מבעי לן לפסוק לכתחילה רק אי עביד לא מהדרינן וכמו שהארכתי לעיל אבל לד' תוס' ורא"ש ומרדכי אף בדיעבד תצא בכה"ג דס' דאורייתא הוא ועיין עוד בתוס' בכורות דף מ"ט ד"ה כיום שלפניו שכ' להדיא דדווקא בנפל מן הגג הוא דהוי מה"ת בחזקת חי אבל בפיהק דהוי ס' גמור עי"ש אלא דמשמע שם קצת דדווקא לרבנן הכי אבל לא לרשב"ג ובקצת מקומות מדבריהם ל"מ כן ולענ"ד נראה דתליא במה שנסתפקו בכמה דוכתי אי רשב"ג חייש למיעוטא ע' בדבריהם שם דף ך' ע"ב ד"ה חלב פוטר כו' שהאריכו בזה הרבה וע"ש ואין להאריך כאן בזה עכ"פ כל דבריהם מבוארים יחד דליכא רובא רק בנפל מן הגג כו' דליכא ריעותא כלל ולפ"ז וודאי דאף בנשאת תצא ובדברי הגה"ה שסביב המרדכי בסוף כתובות שהביא תשו' שפ' במת תוך ל' יום שנוטלת כתובה ומשום דלענין ממון בכה"ג אזלינן בתר רובא אף דמחמרינן שלא להנשא והביא ראיה מהא דמדמי לה הר"י ז"ל בתוס' להך דמשאל"ס כו' משמע ששקולים הם ממש וכ' עוד דע"כ לר"ת ז"ל שפ' דאמרינן סמוך כו' ס"ל דהך מיעוט נפלים הוי מיעוט שאינו מצוי כלל דאל"כ נימא סמוך מיעוטא כו' ותאסור אפילו באשת כהן ע"כ דאינו מצוי כלל כמיעוט דמים שאל"ס והאריך בזה ומעכ"ת נסתייע בזה מדבריו ז"ל להקל בענין זה לדמותו לחומרא דמשאל"ס וכבר נתבאר מדברינו בהכרח גמור שמדברי התוס' והרא"ש והמרדכי מבואר להדיא בהיפך דבמת מתוך חולי אין ספק כלל לחושבו לרוב והוי ס' גמור מה"ת וגם מ"ש בזה בתשו' זו דהוי חזקה ליבם לא משמע כן בר"פ האשה בתרא גבי יצאה מלאה ס"ל דכל שהיא מעוברת היא יוצאה מחזקה וליכא חזקה לשוק גבי היתה לה חמות כו' וה"ה כאן לענין חזקת יבום כו' גם מעכ"ת עמד בזה והרב ב"י בש"ע כ' הך דינא דתשו' זו שסביב המרדכי ולא קבעו להלכה שתגבה כתובתה במת תוך שלשים יום:

ובטור א"ח סימן תקכ"ז כתב מעשה שמת תינוק תוך שלשים יום וא' הריב"ם כיון שלא נודע בוודאי שכלו חדשיו אין דינו כשאר מת לחלל עליו יו"ט והר' יעקב בן הר"י הלבן אמר כיון דרוב ילדים בני ק ימא נינהו דינו כשאר מת ומשמע ד' הרמב"ם דהוי ספק נפל אף דקיי"ל באשת כהן אינה חולצת וסמכינן ארבנן וא"כ משום כבוד הבריות היה לנו להקל ביו"ט שני כרבנן דולד מעליא הוא והיה נראה שדעת הריב"ם דבמת מחולי אפילו לרבנן ליכא רובא וכשיטת תוס' ורא"ש ומרדכי ביבמות דהוי כפיהק ומת ול"פ רבנן רק בנפל מן הגג כו' ודעת הר"ר יעקב דגם בחלה פליגי ורבנן סברי דבחזקת וולד הוא ופסקינן בהא כרבנן לענין יו"ט שני דהוי דרבנן ודעת הב"י בס' ב"ה שם צ"ע שכ' שנ' עיקר כד' הר"ר יעקב דהא על רוב זה אנו מוהלים בשבת לכל סתם וולדות כו' ומאי ראי' היא זו הא אף לרשב"ג מלין סתם תינוקת משום ממ"נ אם חי הוא שפיר קמהיל כו' ולרשב"ג וודאי לאו מטעם רובא כדאי' בגמרא והרב"י ז"ל לשיטתו אזיל שכ' בסי' של"א שדעת הרי"ף והרא"ש דכל שגמרו שעו"צ אפילו וודאי בן ח' מלין אותו בשבת ולא משום ממ"נ אלא משום דרובן בני קיימא נינהו כל שגמרו ע"ש שהאריך בזה לפ"ד הרי"ף והרא"ש ומזה הוציא דרוב הנולדים בגמרו שעו"צ הם בני קיימא ואפילו ודאי בן חי וכ"ש בסתם וולדות והשיג שם על הר"ן שכ' שנראה מדברי הרי"ף ז"ל דלא מהלינן ספק בשבת רק בקיי"ל שכלו חדשיו מדכ' הברייתא דס' בן ז' כו' כפשוטה וכ' הוא ז"ל דהרי"ף איירי בלא גמרו שו"צ וכסוגיא דפ' הערל:

והנה גם הרשב"א ז"ל במס' שבת ובמס' יבמות ס"פ הערל כ' בהדיא שדעת הרי"ף ז"ל דלא מהלינן ספיקות בשבת רק בקיי"ל שכלו חדשיו וכ"כ בשם הר"ח ז"ל שכ"כ במס' שבת בפירוש וכ"כ הנ"י בשמם וכ' דשנויא דרב אדא דמלין ממ"נ שנוייא הוא אבל כ' שאין כן דעת רוב הגאוני' ומעשים בכל יום כו' וכ' דוודאי קיי"ל כשנוייא דרב אדא דמלין ממ"נ וכ' הרשב"א עוד דאפשר לתרץ הך דס' בן ז' כו' בשלא גמרו כו' דבחזקת נפל הוא משו"ה אין דוחין משום שלא התירו לחתוך בבשר שלא לצורך מצוה מבואר מדבריו דאף לשנוייא דרב אדא דמלין ממ"נ היינו דווקא בגמרו שו"ץ דהכא הוא דסמכינן על הממ"נ אבל בלא גמרו לא וא"כ דינא של הב"י לענין הדין נכון אבל לא מטעמי' רק מטעם ממ"נ אבל לא לסמוך על ד' רבו דסבר דבגמרו לחוד תליא מלתא דרשב"ג פליג עליו וקיי"ל כוותי' וכ"כ הרשב"א ז"ל ביבמות בהדיא דכל שהוא בן ח' אפילו גמרו ואפילו באש"כ ובנשאת תצא דליכא מאן דמחזיק ליה בבן קיימא אלא רבי ולח קיי"ל כוותיה אלא כרבנן וכרשב"ג ע"ש באורך וע"כ הא דמלין אותו בגמרו כו' היינו משום ממ"נ ולא מטעם רובא דלא חשיב ליה רוב כלל ואסרינן אף דיעבד באש"כ ומפרש שם כל הסוגיא דשבת דמק' מימהל היכא מהלינן היינו בתינוקות שגמרו כסתם תינוק ואפ"ה לרשב"ג ס' הוא וזה מבואר שלא כד' הב"י ז"ל דחשיב לי' רוב בני קיימא אם גמרו כו' ומ"ש הב"י ראיה מד' הרא"ש בפ' ר"א דמילה שכ' אחר הברייתא דס' בן ז' כו' וכ"ז איירי שלא גמרו כו' אבל גמרו מולין כו' דפסק הל בפ' הערל כמ"ד אישתהי כו' ושפט מזה בגמר לחוד תליא ולא צריך תו לטעם ממ"נ וק' לדבריו דהא בפ' הערל כ' הרא"ש בהדיא להיפוך דכ' שם הב"ע בשלא גמרו כו' הא גמרו א' אישתהי ויוצא מידי נפל בשלשים יום לרבי כמו לרשב"ג הרי להדיא דמפרש דר' גופי' תרתי בעי גמרו שו"ץ ול' יום וע"כ הא דמלין אותו היינו משום ממ"נ רק דבלא גמרו לא התירו אפי' לחתוך בבשר וכד' הרשב"א ודעת הרא"ש הן ע"פ פי' התוס' שכ' דרבי בעי ג"כ ל' יום עכ"פ מבואר דאף בגמרו בעינן טעם ממ"נ וכ"מ בתוס' שבת ד' קלה בד"ה בן ח' כו' דנראה לר"י דעכשיו מותר לטלטל כל תינוקות שאין אנו בקיאין וכולן כמו כו' ומותר למולו בשבת ממ"נ אפי' אם הוא וודאי בן ח' כו' נ' דמותר למולו ולטלטלו בשבת אם אין ריעותא בשערו כו' דא' האי בר ז' הוא ואישתהו משמע להדיא דעיקר התירא הוא מטעם ממ"נ דוודאי נפל הוא ואסור לטלטלו לזה כ' כיון שאין ריעותא כו' אכתי מידי ס' לא נפקא דאימור בר ז' הוא ואישתהי ושייך בי' ממ"נ לענין מילה אף שהם ז"ל כ' בהדיא בפ' הערל דנר' בעי ג"כ ל' יום ומדבריהם מ' לכאורה דס' בן ז' כו' כיון שלא בעל ופירש אפילו בלא גמרו שו"ץ אכתי ס' הוא ומלין ממ"נ ולא הוצרכו לגמרו שו"ץ רק לוודאי בן ח' דנימא אישתהי אבל בס' בן ז' ספק הוא וא"כ ממילא מלין ממ"נ וזה כד' הטור שכ"כ בהדיא דספק בן ז' אפילו לא גמרו מלין ממ"נ ולא כד' הרא"ש ז"ל שכ' אף בסתם אין מלין כו' ופשטא דסוגיא דשבת הכי משמע לכאורה דהא סיפא דברייתא בן ח' ה"ה כאבן כו' ומוקמינן לה בפ' הערל בלא גמרו שו"ץ וא"כ דוק מינה דווקא בן ח' אבל ס' בן ז' אינו כאבן ומותר לטלטלו אף שלא גמרו וכיון דמותר לטלטלו ה"ה דמותר למולו דס' הוא ושייך בי' ממ"נ ודעת הטור ז"ל ביו"ד שהק' על הרא"ש נכונים לענ"ד דכיון דמתירין לטלטלו מספק למה לא נתיר למולו ממ"נ וד' התוס' הם סיוע לדבריו אבל ד' הרשב"א כו' שפ' לעיל הם כד' הרא"ש דס' בן ז' ולא גמרו אין מלין אותו דבחזקת נפל הוא יותר ולא התירו בו חתוך בשר והמעיין יתבונן היטב על דברינו אלה וקצרתי עכ"פ מדברי כל הפוסקים נלמד שאין מקים להתיר כלל למול ס' בן ז' וכ"ש וודאי בן ח' אף בגמרו שו"ץ רק מטעם ממ"נ וכסוגיא דשבת ולשיטת תוס' והרא"ש בפ' הערל ואף דלר' למ"ד בעי יום וגמרו כו' ואף לד' הרשב"א דסבר דלר' גמרו לחוד בעי לא קיי"ל כוותי' ואף בנשאת תצא וכ"ז מבואר שלא כמ"ש הב"י דרוב הנגמרים הן בני קיימא ולכן מלין אותן אלא כמ"ש דמטעם ממ"נ מלין אותן וא"כ ראיית הב"י בבד"ה ממילה לענין לקוברו ביו"ט שני אינה ראיה כלל:

וכן מצאתי מבואר עוד בד' הרמב"ן בחידושיו ליבמות פ' הערל וז"ל הלכך בן ח' שנגמרו סימניו בתוך ל' יום הוי ס' אפילו לר' נמי לא אשכחן דאמר וולד מעליא הוא כדפרישית אלא ה"ק הא גמרו אמרינן דלמא אישתהי כו' והאריך שם עוד ע"פ שיטתו ע"ש וכ"ש לדעת רש"י ז"ל שכ' בפ' הערל שם דאפי' לר' לא חשיב בן קיימא בנגמרו סימני' אלא כשמלאו לו עשרים שנה וכרבי אבוה דאמר הכי וס' דכר' אמרה למלתיה דבן ח' אין עושין בו מעשה עד כ' שנה אף שגמרו סימניו ע"ש ותוס' ורא"ש מפרשים שם אליבא דרבנן הוא דאמר רבי אבוה עד ך' שנה אבל לר' ולרשב"ג תליא בל' יום עכ"פ לדברי כולם אין נגמרו סימניו מביאו לידי וודאי בן קיימא רק בשהוי ל' יום וד' הרי"ף ז"ל שכ' שם הך מימרא דר"א דסימני בן ח' אין עושין בהם מעשה כלל והק' דבן ח' מי קא תי ומשני הב"ע שלא גמרו כו' הא גמרו אמרי' האי בן ז' הוא ואישתהי וע"כ דלא מפרש כפרש"י ותוס' ורא"ש דא"כ ד' רבי אבוה כרבי לרש"י ז"ל ולא כרשב"ג ולדברי תוס' ורא"ש ג"כ כרבנן ודלא כרשב"ג דלא כהלכתא דקיי"ל כרשב"ג דסגי בל' יום אפילו בוודאי בן ח' וכמ"ש הרמב"ם והפוסקים מבואר הן אמת מד' התוס' פ' הערל משמע דלא קיי"ל כרשב"ג רק בסתם וולדות ולהחמיר אבל להקל לא וכר' אבוה דסבר כרבנן גם דלא כרבה תוספאה דעביד עובדא כר' וכרשב"ג אבל ד' הרי"ף לא מ' כן שכ' בפשיטות דאמרינן אישתהי וכן פי' הרא"ש בהדיא דלא כר' אבוה ע"ש וד' תוס' שם שכ' בהדיא דאפילו בגמרו סימנים אסור לטלטלו וכרבנן סותרים זא"ז למש"ל במס' שבת שפ' דמותר למולו ולטלטלו ותליא אי פסקינן כרבה תוספאה ויש בזה שיטות בתוס' במס' נדה בסוגיא דוולד משתהי אחר חבירו כו' ואין כמ"ל אבל דעת הרי"ף ז"ל וודאי משמען דפי' דא' אישתהי ואפ"ה הביא ד' ר' אבוה ואפשר שהוא מפ' כפי' הראב"ד ור"ח ז"ל שכ' הרשב"א בחידושיו שמפרשים דקאי ר"א לענין סימני נערות מדקאמר שהנולד לשמונה אף שגמרו שו"ץ וחי ל' יום אין סימני גדולתו סימנין עד ך' שנה מפני חלשתו כו' וקלסה הרשב"א שם וכ' דלפ"ז רבי אבוה ג"כ כשיטת רשב"ג קאי דסגי בל' יום לענין ס' נפל אבל לענין סימנים מלתא אחריתא הוא ואפשר היה לומר דלענין מילה מפרש לה דאף שהביא סימני בן קיימא וא' אישתהי לא סמכינן על סימנים לחוד ואין מחללין עליו שבת למולו לפי שעדיין ספק בן קיימא הוא עד ל' יום ודלא כסוגיא דשבת דמלין ממ"נ ולכן השמיט סוגיא דשם כיון דרבי אבוה פליג עלייהו וגם בירושלמי פליגי אמוראי בהך ס' דממ"נ והארכתי בזה קצת בקונטרס השני ודאתן עלה במחלוקת הריב"ם והרבי יעקב בקבורת מת תוך ל' יום ביו"ט שני לפמ"ש מדברינו באורך שאין הכרעת רבו ז"ל מכרעת בביאור בזה לענ"ד הי' נראה להחמיר בדבר וכפי מה שביארנו מר' תוספאה ורא"ש ומרדכי דספק גמור הוא וראיתי שגם הרב מ"א פי' בזה דלא כהרב"י וכ"כ בשם הרש"ל:

וגם דעת רש"י ז"ל נראה שהוא כן דכל שמת מאליו תוך ל' יום הוי ספק נפל לכ"ע וכאביי דאמר פיהק ומת ד"ה מת הוא שפי' בבכורות ד' מ"ט במשנה מת הבן תוך ל' יום אפי' אם נטל יחזיר ופרש"י הטעם משום דנפל הוא הרי להדיא בפשיטות דכל שמת תוך ל' יום נפל הוא ותוס' כ' שם דבחנם פי' כן דאפילו קים לן שכלו חדשיו בבן חודש תלי רחמנא ובוודאי אמת הדבר וכן מצאתי בסוגיא לקמן גבי פודה בנו תוך ל' יום דפליגי אם בנו פדוי אפילו לאחר ל' יום דאיגלאי מלתא דוודאי לאו נפל הוא שהרי נתקיים ל' יום ובוודאי לא נעלם זאת מעיני רש"י ז"ל אבל כוונתו ז"ל פשוט דעיקר טעמא דקרא דתלי רחמנא בבן חודש בכדי להוציא כל היולדות מספק נפל ולכן פטרה כל הוולדות לפדיון עד מלאת להם שלשים יום ואף ביודעים שכלו חדשיהם לא חילק הכתוב והן הן ד' רשב"ג שאמר כל ששהה כו' שנ' ופדויו מבן חודש תפדה הרי מבואר שעיקר הטעם מחשש נפל רק לא חילקה התורה בין ולד לילד וקבעה דין א' לכולם וכן הדבר גבי ח' ימים דבהמה דג"כ לרשב"ג עיקר טעמא דקרא משום ספק נפל כדאיתא שם בברייתא מהאי קרא מיום השמיני והלאה כו' ואפ"ה הדבר פשוט דאפילו בקים לן כו' הוא מחוסר זמן עד ח' ימים כמבואר בש"ס גבי בכור כו' והבאתי לעיל וכ"כ תוס' במנחות ד' ל"ז ע"ב וא"כ גם דברי רש"י ז"ל נכונים דעיקר טעמא דמלתא הוא משום ס' נפל הוא וכן פי' הוא ז"ל שם במנחות בהא דאמר ר"א בכור שנטרף תוך ל' יום אין פודין אותו כו' וכ' ז"ל דהיינו נהרג וכ' דמת מאליו פשיטא דאין פודין רק בנהרג ס"ד שאלו לא נהרג הי' חי ל' יום וולד מעליא הוא קמ"ל דאפ"ה אין פודין ומפקינן לה מאך חלק אבל מופדויו לא הוי ממעטינן לה דה"א דווקא מת מחולי וכ"כ בהדיא פ"ק דב"ק דמת מחולי פשיטא דנפל הוא ולא צריך קרא דאך חלק ועיקר הרבותא דר"א בנהרג והנראה מזה שרש"י ז"ל פ' כאביי דפיהק ומת ד"ה מת הוא אפילו לרבנן ואפי' מת מחולי ולפ"ז רק בנפל מן הגג כו' שבאתה לו מיתה מחמת ד"א ולכן פי' כן בפשיטות בכולהו דוכתי אבל אי הוי ספק דפליגי אמוראי על אביי וסברי דאפי' במת מאיליו פליגי ע"כ כל הני סוגיות לרש"י ז"ל מתפרשין אליבא דרשב"ג וק' דא"כ גם בנהרג ס' רשב"ג דלא יצא מס' נפל ואפשר דהיינו לבתר דדרשינן לה מקרא דאך חלק ס"ל דאף בנהרג הוא ס' נפל ודוחק והמחוור לענ"ד שדעת רש"י ז"ל כאביי כמש"ל והך סוגיא דמת תוך ל' יום ונתקדשה שפרש"י ז"ל במת סתם ואפ"ה מקילינן בדיעבד כרבנן ל"ק לרש"י ז"ל מת ביום ל' כו' עיין תוס' יבמות ד"ה מת תוך ל' יום שכתב כן בשם רש"י ז"ל וכ"כ הרא"ש בשם רש"י ור"ח ז"ל ביבמות ובתוס' בכורות דף מ"ט כ' שברוב ספרים גרסינן ביום ל' וכן גורס ר"י ור"ח כו' וט"ס הוא וצ"ל וכן גורס רש"י ור"ח וכמ"ש ביבמות אבל הר"י ז"ל לא כ"כ רק בתוך ל' א"כ אין דברי רבא שמיקל ביום ל' בנשאת לכהן סותרים לדברי אביי כלל וכמ"ש תוס' בבכורות בשם ה"ג דביום ל' אפילו פיהק כנפל מן הגג כו' וא"כ רש"י ובה"ג ור"ח ור"ת ז"ל בחדא שיטתא קיימי להחמיר במת תוך ל' אפילו בדיעבד ובאשת כהן דנפל חשבינן ליה הואיל ומת מחולי ונמצא למדין שהעיקר בד' רש"י ז"ל כד' הריב"ם שכ' בשמו דמת מחולי דינו כפיהק ומת ולא כמ"ש מעכ"ת בשם הר"י ז"ל שד' רש"י דמת מחולי כנפל מן הגג שהרי בהדיא כ' רש"י ז"ל דמת תוך ל' א"צ קרא ואינו שוה לנהרג וכ"מ מגרסתו ביום ל' וגם דבריו במס' שבת מוכרחים כן שכ' על נפל מן הגג מיתה הבאה לו ממקום אחר ומה שהקשו תוס' בב"ק ובמנחות על פרש"י ז"ל דמפ' נשרף היינו נהרג דא"כ היכא מייתי מינה ראיה במנחות להך דמי שנולד בב' ראשים שחי הוא רק שהוא טריפה ולפענ"ד ליישב לפי הגרסא שלפנינו בגמ' חולין דרבי א' סימן לטריפה ל' יום וס' דטריפה אינה חי' ל' יום וא"כ הנולד בב' ראשין אין לחיות ל' יום כיון שהיא טריפה רק דאפ"ה נפל לא הוי שכלו חדשיו רק שאינו חי משום טריפות והוי כמיתה הבאה מאליה ממקום אחר ומדמינן לה לנהרג לרש"י ז"ל והתם במנחות רבי הוא דאמר לה דפלימו בעי מיניה שם ע"ש ופשיטותו מדמינן ליה נטרף לנהרג אך לפי גרסת התוס' בזבחים דף ס"ח ע"ב ר"מ הוא דס"ל סימן לטריפה ל' יום ובל"ז בסוגיא דמנחות שם מ' להדיא דהך טריפות דנולד בב' ראשים יכול לחיות ל' יום דמקשה שם אהא דתנא ליה ההוא סבא חייב ליתן כ"ד סלעים ומקשה מדתני רמי בר חמא בכור שנטרף כו' ומשני התם בגולגולת תליא רחמנא ופרש"י ז"ל בהדיא דאף שסופו למות אכתי לא מית מבואר להדיא דיכול לחיות ל' יום ולפ"ז משמע לכאורה דהמקשה היה סבור דטריפה דומה לנהרג וכפי' התוס' והתרצן הוא דמשני דוקא נהרג אבל נטרף אף שסופו למות חייב לפדות ולכאורה מסוגיא זו ראיה לפרש"י ז"ל דלפי' התוס' דנטרף היינו טריפה ממש א"כ מאי משני התם בגולגולת תלי רחמנא הא עכ"פ אין טריפות גדולה מזו ומה לי גולגולת אחת שנטרפה ומה לי שתי גולגולת ושתיהן אין מתקיימות אדרבה כ"ש הוא דאפילו גוף שלם שנטרף פטרינן ליה כ"ש גולגולת יתירה וד' התוס' צריכין ביאור ולדעת רש"י ניחא ויש לי בעזר"ה טעם נכון בסוגיא דהמקשן והתרצן אינם מחולקים אי טריפה דומה לנהרג וכן נ' מפשט ד' רש"י ז"ל דזה דוחק וגם אין מכוון בלשון בגולגולת תלי רחמנא הא גם המק' ידע מזה רק דס"ד דטריפ' דומה לנהרג אלא היה נרא' לומר דהמק' הוי ס"ד דהא דמחייב ליתן עשרה שקלים דחשבינן ליה כשני גופים מחולקים ושני בכורים הם ואף שחסר גופו של אחד מהם לא איכפת לן כיון שגולגלתו קיימת אף שגופו חסר ולהכי מק' דהא אפילו בנהרג תוך ל' יום כיון שלא נתקיים בשלימות ל' יום פטור א"כ כ"ש כשיש גולגולת יתירה בלא גוף דלא דיינינן לה כגוף שלם בפ"ע שיהיה דינו כב' בכורות ולזה משני דלאו משום דחשבינן לה כשני בכורות מחייבינן ליה ליתן יו"ד סלעים רק משום דבגולגולת תלי רחמנא ואפי' גוף ובכור אחד רק שיש לו ב' גולגולת חייב ליתן דמי שניהם ולא משים דכל חד חשבינן ליה בכור שלם בפ"ע וזה מכוון מאד בד' התוס' בגולגולת תלי רחמנא פי' ולא גופים מחולקים כלל אלא גוף אחד הוא וחייב ביו"ד סלעים לפי גולגליתיו ואי משום דעכ"פ טריפה הוא דיתר כנטול דמי לא איכפת לן לשיטת רש"י ז"ל דדווקא נהרג וזה לענ"ד פי' מתוק אף שלשון רש"י ז"ל לא מ' כן בפי' הקונטרס אבל לפי' התוס' אין מובן תירוץ הגמרא אם לא שנחלק בין טריפות שנולד חסרון בגוף ובין יתר אף שהוא כנטול וקצת פוסקים כ' לחלק בזה לענין טריפה אינה חי' ודוחק:

וגם דעת הר"ר יונה כבר כ' הר"ן והרשב"א דפסק כאביי דפיהק ומת ואפילו חלה ומת ד"ה מת הוא והא דרבא דאם א"כ היא אינה חולצת בנהרג איירי ולכאורה רבו הפוסקים המחמירים בחלה ומת התוס' ורא"ש והמרדכי והר"ר יונה ובה"ג וכן הוא דעת ר"ת ור"ח ורש"י ז"ל רק הרי"ף והרמב"ם סתמו ולא חילקו כלל שדחו לדאביי מהך דרבא דאמר דאם אש"כ היא אינה חולצת וכמ"ש הרמב"ן במלחמות בפ' ר"א דמילה:

ומצאתי בתשו' מהרי"ט רבו סי' י"ח שהאריך קצת בענין זה והביא ד' הרמ"ה ז"ל שפסק דאף בנתיבמה לא תצא ותמהו עליו רבים כמש"ל ופי' דבריו דאיירי בפיהק ומת או חלה וכד' הפוסקים כאביי דאמר מת הוא וסברתו שהוא קרוב להיות נפל לכן אם נתיבמה ל"ת וע"ש דקלסה ליישב ד' רמ"ה שלא יהיו סותרים דבר המוסכם בכל הפוסקים דכל הספיקות אם נשאת תצא וכ' שם שזה דבר שא"א כלל וכתב ראיות ושמחתי שכיוונתי לדעתו ז"ל בעיקר דבריו בדין הספק גם בשיטת הרי"ף ובפי' דבריו שלא הזכיר ד' רשב"ג בסוף דבריו רק כתב דמספיק' לא מפקינן כו' נראה כמ"ש דקאי אאשת ישראל ואחר החליצה דלא איצטרך לרשב"ג בהא רק מ"ש שם גם בדעת הרי"ף דהוי מ מיעוט המצוי ומדרבנן לא מ' כן בדברי הרי"ף ז"ל בשבת שכ' בהדיא דהוי ספיקא דאוריית' ואפ"ה א"ש הא דא"כ אינה חולצת דבדיעבד לא מהדרינן עובדא וכמו שהארכתי לעיל ועכ"פ כ' שם בפירוש דלא דמי הך מלתא להא דאמרינן בגיטין ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטה לידה כו' דשם חומרא בעלמא הוא והכא פסק הלכתא כרשב"ג ומבואר שם שלא כד' מעכ"ת שעשאן כולן בני חד ביקתא ובחד' מחתא מחתינהו הך דנ"ד והך דהל' כרשב"ג בכתובו' והך דכדי שתשוח ותטלנו בגיטין ושקל הקלות כחמורות כאשר נתבאר ואולם גם לדברי הרא"ש ז"ל במס' שבת שכ' בפיהק ומת כמשמעו שלא נולד לו חולי אחר רק פיהק ומת מתוך הפיהוק פתאום אבל נולד לו חולי דינו כנפל מן הגג והך דרבא בחלה ומת שחליו גרם לו הרי מבואר עכ"פ דכל שלא ראו בו שום חולי המתחדש אשתא וכדומה רח"ל רק התחיל לפהק ומת מתוך זה היינו פיהק ומת ואפילו חי' קודם כמה ימים וכן מצאתי מבואר מד' הרז"ה שכתב דפיהק ומת תוך ל' יום אפי' א"כ חולצת כו' והך דרבא בחלה ומת ומבואר דכל תוך ל' יום פיהוקו עושה ס' נפל ולאו דווקא משנולד דאל"כ לא הוצרך לפרש הך דרבא בחלה כו' רק שראינו בו חיות גמור קודם שמת וזה פשוט מאד וכן מצאתי מבואר מד' הרמב"ם שם דלשיט' זו כל שמת מתיך הפיהוק אף לאחר כמה ימים הוא ספק נפל וא"כ בנ"ד הנשאל לפנינו שחי אחר לידתו ח' שעות ומת הרי וודאי לא ראו בו שום חולי מתחדש אחר שנולד רק שמת פתאום והוא פיהק ומת כמ"ש הרמב"ן ז"ל שכן דרך הנולדי' שלא בזמנן והפסק חיותו גרמה לי וזה ברור דהוי ס' דאורייתא לשיטת הרז"ה ז"ל ואפילו בא"כ אם נשאת תצא ואף שאומרים הנשים שינק היטיב וגם צעק מה יועיל אף שחי כמה ימים בבריאות כל שמת פתאום מחמת פיהוק הוא סימן נפל כל שלא נראה בו חולי גמור ובפרט שאין אלו סימנים כלל על הבריאו' דגם הנפלים גמורי' יונקים וצועקים דהא חיי' עד כ"ט יום:

ומה שהאריך מעכ"ת לחדש פי' חדש בסוגיא דפיהק ומת והרבה בקושיו' ודקדוקי' על פירושים הראשונים שונים ז"ל ויצא לדין בדבר החדש דאביי מיירי שלא נראה בו חזקת חיים כלל אף שעה אחת רק ת כף משנולד לא ראוהו אם חי אם מת או נפל מן הגג או אכלו ארי וכגון שילדתו אמו בשדה או על ראש הגג ובצאתו מרחם קלטו ארי וחידש מתוך זה דאף שלא ראוהו חי כלל אפ"ה תולין שיצא חי לאויר העולם ואח"כ מת בנפילה מן הגג כו' דרוב וולדות נולדים חיים והאריך בזה מאד במליצות ואריכות לשון ומאד נפלאתי על הדבר ולא די שדבריו סותרים דברי כל הראשונים מפרשי הש"ס מימות חכמי הגמרא הנה כל הפוסקים הסוברים דאפי' חלה ומת דינו כפיהק ומת ולכן הוצרכו לדחות ד' אביי מדרבא דאם אש"כ אינה חולצת והם הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן במלחמות שכ"כ בשם ר"ח ז"ל הרי להדיא דכל שמת אפי' ביום ל מתוך פיהוק או חולי היינו פיהק ומת דאביי אמר מת הוא ובוודאי ראו בו חיות כ"ט יום שלמים וכן לפי ה"ג שפסק כאביי דפיהק ומת תוך ל' יום חולצת אפילו באש"כ וכן דעת תוס' ורא"ש ומרדכי והר"י ועוד פוסקים והוצרכו להעמיד דרבא בנהרג כגון שנפל מן הגג דבחלה ומת היינו פיהק ומת וכן לפרש"י שביארתי לעיל דעתו שמת תוך ל' יום הוי נפל ומהך דאביי וגרס בדרבא ביום ל' הרי עכ"פ דעת כולם שוה דהך דאביי כשראו בו חיות כמה ימים עד כ"ט יום ואח"כ מת מחולי או על ידי הפיהוק כפי דעת הרז"ה שביארתי לעיל דאביי מיירי תוך ל' ואין גם אחד מהראשונים או מהאחרונים שיעלה על דעתו לפרש כד' מעכ"ת דאיירי שלא ראו בו חיות כלל וע"כ שלא נתקיי' אף שעה אחת בחיו' וזה מן התימה מאד:

וגם סותר לסוגיית הגמ' דאביי הא אדרשב"ג דאמר כל ששהה ל' יום באד' אינו נפל הא לא שהה הוי ספק ומשמע להדיא שלא שהה ל' יום אלא פחות מכאן ועכ"פ ראוהו שהוא בחיים ואהא דפליגי רבנן ואמרו אע"ג שלא שהה וולד מעליא הוא עכ"פ שראו בו חיות רק שלא שהה ל' יום ומה ענין מחלוקת זו לוולד שלא ראו בו חיות כלל אפילו רגע אחד והוא כנפל טמון דנימא בהא נמי פליגי רבנן ורשב"ג ולא עוד אלא דנימא דבהא דווקא פליגי כלישנא קמא דאביי דאמר בנפל מן הגג פליגי משמע דהך דרשב"ג מתפרשא הכא שלא ראו בו חיות כלל והא מפורש ההיפך דרשב"ג אומר כל ששהה ל' יום כו' הא לא שהה ספק הוי אבל נולד חי וכולה בריית' דתוספת' דשבת רישא דמילתא דרשב"ג בהכי מיירי בהדיא שנולד חי ואח"כ חי כמה ימים דבבן ח' וודאי אין חיותו כלום והרי הוא כאבן ועלה מייתי ד' רשב"ג דכל ששהה כו' ואיך הכניס אביי הך דנולד ולא ראו בו חיות כלל בתוך ד' רשב"ג זה דבר שא"א לשמוע כלל ואף דברי רש"י ז"ל שכתב משנולד ראו בו חיות מעט מפורשין להיפך דעכ"פ ראוהו בחיים רק שמת אח"כ מתוך פיהק או אף מחולי איגלאי מלתא לחיותו מעט והפסק חיותו גרמה לו אח"כ שלא נתחדש בו שום ענין שנתל' בו מיתתו ואף חוליו אח"כ מחמ' זה הוא וכדברי הרמב"ן ז"ל שהרי אינו אוכל ושותה שנתל' אולי היזיק לו איזה ענין מבחוץ רק ריעות' דגופי' הוא זהו כוונ' רש"י ז"ל למדקדק היטב וכבר הארכתי בראיות ברורו' מדברי רש"י ז"ל לכמה דוכתי וגם ממקומו הוא מוכרע א"צ לכפול דבר פשוט מאד:

וגם דינו שהוציא מזה דאף תיכף בצאתו מרחם קלטו ארי ולא הוחזק בחיים כלל לרבנן הוי וולד בן קיימא דרוב וולדות נולדים חיים אין נראה לפענ"ד כלל ואדרבה גדולה מזאת נ"ל דאפילו ידוע שכלו חדשיו כל שאין ידוע בבירור שחי שעה אחת משיצא אין לו חזקת חיים כלל והוא ספק שמא נולד מת וכדאיתא בסוגיא דערכין דעובר במעי אמו לא הוו לי' חזקת חיותא כלל ולא דמי להא דא' בפ' הפרה דרוב בהמות וולד מעליא ילדן ואף שרואין אותו מת אמרינן מחמת נגיחה הפילה וחשבינן לי' רובא שאני התם לענין דמי וולדות דרחמנא אחשבינהו ממונא ולא חיישינן לנפלים או שמא סופן שתפיל אין להם אלא מקומן ושעתו כמו ששוה עכשיו בשעת הריון וכ' בדמי וולדות האשה כאשר ישית עליו בעל האשה וא"כ אי הוי ידעינן שמחמת נגיחה הפילה אין חוששין לנפל כלל אף שלא ראוה חי כלל רק השתא מספקינן אי מחמת נגיחה הפילה או לא ולהכי חשבינן לי' רובא דרוב אין מפילין מעצמן אבל אין זה ענין לוולד הנולד ולא ראו בו חיות כלל שנאמר דוודאי ילדתו חי ובערכין ספ"ק גבי יושבת על המשבר כו' מייתי הא מתינוק בן יומו נוחל ומנחיל ודווקא בן יום א' הא עובר לא דאיהו מייתי ברישא ומקשה והא ההוא עובדא דפירכס אחר אמו תלתא פירכוסא ומשני כזנב הלטאה שמפרכסת והא הא דאמר איהו מיית ברישא לאו וודאי הוא אלא ספק דאפשר ג"כ איהו מיית בריש' דהא בתר הכי מייתי דשמואל האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין וקורעין כריסה בשבת ואפי' דרך רה"ר דהוי ס' פיקוח נפש ודוחה שבת הרי דעכ"פ ס' חי הוא דלהכי מקשה עלה מאי קמ"ל תנינא כו' ואלו לא הוי שכיח כלל שיחי' אחר אמו טובא איצטרך לאשמעינן דאפילו כה"ג מחללין ועוד הא גופא ק' מ"ט מחללין כיון דמלתא דלא שכיחא וזה י"ל דהטעם משים דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב עכ"פ מאי מק' תנינא אלא וודאי הדבר מצוי ואפשר וא"כ הוי כמו נפל הבית עליו ועל אמו כו' ואין ידוע איזה מת ראשון דפליגי ביה תנאי במס' ב"ב בפ' מי שמת הדין עם מי והיכי אמר בפשיטות דעובר אין נוחל ומנחיל משום טעם דאין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב א"ו נ' משים דעובר כיון שלא הוחזק בחיים כלל אנו דנין אותו כמת יותר מעיקרו ואין חזקתו כלום לגבי חזקת חיותא דאמי' דאית לה חזקת חיים ואיהו לית ליה הך חזקה ול"ד לנפל הבית עליו ועל אמו דהתם תרוויהו ה"ל חזקת חיים אבל עיקר הקושיא יש לתרץ בע"א דבאמת אפשר שיחי' הוולד ולא ימות כלל וכהך דשמואל דמביאין סכין וקורעין כו' דרך ר"ה אבל הא דעובר לא דע"כ מיירי שגם הוולד מת ולא נולד בחיים דאם נולד אח"כ בחיים הרי הוא בוודאי נוחל ומנחיל ולא מטעם עובר שהרי נולד אח"כ ובן יום א' וודאי נוחל כו' ואף שנולד אחר מיתת אביו ולא פליגי אמוראי רק בבכור שנולד אחר מיתת אביו אם ניטל פי שנים משום דכתיב יכיר וה"ה הנולד אחר מיתת אמו ולא ממעטינן עיבר רק אותו שלא נולד בחיות כלל רק דמספקא לן שמא חי במעי אמו רגע אחת לזה אמרינן דאיהו מיית ברישא כיון שרואין שעכ"פ שלטה בו מיתת אמו מסתמא הוא מת תחילה שחיותו מועט אבל הא וודאי אפשר שלא תשליט בו כלל מיתת אמו ויתקיים ויחי' אחר אמו והכי משמע ממאי דהוצרך לשנוייא שם בההוא דפירכס כו' כזנב הלטאה כו' ולא משני בפשיטות דהא יש מתקיימים כההיא דשמואל והכי אתרמי האי דפירכס כו' א"ו כיון דלא פירכס רק תלתא פרכוסא ומת מחמת אמו ע"כ דיינינן כמת מקודם אמו וכזנב הלטאה משא"כ הך דשמואל דאפשר שלא שלטה בו כלל אך דא"כ קשה מאי מק' שם לעיל אהך דשמואל דאמר ביצאת ליהרג מכין אות' כנגד הריון שלה שימות הולד תחילה מהא דאמר איהו מיית ברישא ומחלק בין מתה לנהרגה ולא משני בפשיטות דחיישינן שמא יחיה הרבה אלא מ' לכאורה דעכ"פ מת גם הוולד והך דשמואל מביאין סכין דרך ר"ה ביושבת על המשבר קאמר שם ואפשר כיון דעקר גופא אחרינא הוא אפשר שיחי' ואתי שפיר כל הסוגיא שם ומסתימ' דברי רש"י ז"ל שם שכ' זמנין דמתרמי כו' קצת לא משמע כן:

ומה שדקדק מעכ"ת למאי נקט הגמר' דווקא נ"מ לפוטרו מן היבום ולא נקיט הני אחרינ' השנויי' במשנ' דפ' יוצא דופן והאריך בזה ע"פ שיטתו יותר לסייע מדקדוק זה ד' הרמב"ם דסבר דדווקא סיפא דמשנה דנדה דהרי הוא כחתן שלם לענין אבלות הוא דמוקמינן כרשב"ג ובכלו חדשיו הא כולהו בבי דמתניתין לא איצטריך לאוקמה בכלו כו' אפי' לרשב"ג וכמו שביארתי מד' הרמב"ם ז"ל בפ' המשניות שכ"כ בהדיא וגם מדבריו בחיבורו בכל המקומות וגם הך דחליצה מדרבנן הוא לשיטתו ולחומרא ולהכי נקיט הך נ"מ דלכולהו שנוייא לא נ"מ כלל דהא אף לרשב"ג בבן קיימא מחזקינן להו לכולהו וכ"ש לרבנן והא דלא נקיט לאבלות משום דבהא ג"כ לא נ"מ מדאביי דאמר לכ"ע הוא גם פיהק דהא בל"ז קיי"ל כדברי המיקל באבל ואפי' נפל מן הגג כו' פטור מאבילות ומאי נ"מ אי מודו רבנן בפיהק ומת משא"כ הך דיבום נ"מ טובא באשת כהן ובדיעבד דבנפל מן הגג סמכינן אדרבנן דמכשרי ולא תצא אבל בפיהק ומת דמודו רבנן אפילו בא"כ תצא וכמ"ש הפוסקי' לדעת זו ובאמת בגמ' עיקרא דמלת' דנ"מ לפוטרו מן היבום ללישנא קמא דאביי אתמר דאמר דפליגי בפיהק ומת ובנפל מן הגג כ"ע סברי חי הוא וא"כ בל"ז כולה מתניתין דיוצא דופן דמיירי כשהוא חי עדיין לבד בבא דיבום דמיירי במת ובהא פליגי רשב"ג ורבנן והא דאמר נ"מ לפוטרו מן יבום עיקרו לאפוקי דגבי בהמה לא נ"מ מפלוגתייהו מידי כיון שאין מחלוקת רק במת מאליו א"כ לענין אכילה בוולד בהמה לא נ"מ דממ"נ אסור באכילה כיון שלא נשחט ומת מאליו דבנשחט לכ"ע שרי ולהכי אמר הך נ"מ בלישנא קמא לחוד ודברי התוס' בפ' האשה בתרא ובבכורות שכ' דחלה עד שקרוב לפיהוק ושחטו אח"כ היינו ג"כ פיהק ומת אף שקדם ושחטו לפ"ז צ"ע דהא נ"מ גם ללישנא קמא בפלוגתייהו גם לענין אכיל' וכגון שחלה ופיהק וקדם ושחטו ולדעת מעכ"ת הא עכ"פ בלישנא קמא דפליגי בפיהק א"כ ע"כ משנולד ראו בו קצת חיות רק ע"י פיהוק משנולד מת וא"כ אותו נ"מ גם לכל השנויים במשנה כגון זבה ונדה וטומאת מת וצרעת דלרשב"ג חיותו חיות גמורה עד שמת ואפילו שפיהק ומטמא בכולן קודם שמת ולרשב"ג ס' הוא ולא תירץ מעכ"ת כלום ואגב רהיטא כ' מעכ"ת הך נ"מ בלישנא בתרא בנפל מן הגג ועפ"ז כ' כל דבריו בזה אבל לפמ"ש א"ש הכל:

ומה שפלפל מעכ"ת בדברי הא"ז ותשובת ר"ת ז"ל המבואר בתשו' מהר"י מינץ לענין אשת ישראל שנשאת אם חולצת משום דמימאסה אגברה או משום לעז בנים עם היות שאינו נוגע כ"כ לנ"ד האריך בו מעכ"ת לעשות סניף להרא"ש שכ' הקילו חכמים הרבה בענינים אלו בכל עניני שעת הדחק ע"כ אמרתי לכתוב מה שקשה לי בדברי מעכ"ת בזה וגם בדברי הא"ז שכ' בפשיטות בשם ר"ת בנשאת ויש לה בנים דומה לאשת כהן והנה המעיין בתשו' ר"ת ז"ל שם יראה שאין הדברים מבוארים כלל בתשו' ר"ת ואין כוונתו כלל מטעם זה דהא תחילת השאלה שנשאל ר"ת ז"ל היתה במת הוולד תוך ל' יום ונשאת ויש לה בנים אם יש לסמוך על דברי בה"ג ז"ל דסב' יבמה וודאית ונשאת לשוק ויש לה בנים ל"ת מבעלה אלא חולצת ותשב תחתיו משום לעז בנים כאשר הובאו דבריו הנ"ל ברי"ף ורא"ש וכל הפוסקים ודחו דבריה' והשיב ר"ת ז"ל ג"כ שאין לסמוך ע"ז שהרי חלקו בגמ' בין יש לה בנים כו' וכמו שהקשה הרי"ף ז"ל וא"כ תצא אף לאחר חליצה דספק יבמה לשוק חמיר לי' כוודאי יבמה לשוק לענין שתאסר עליו אחר החליצה אבל לא אם צריכה חליצה דדברי בה"ג אמורים בזה כידוע ואח"כ כ' עוד וא"ת ל"ת מההוא דהחולץ מת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה אם א"כ היא אינה חולצת אלמ' לא מפקינן לה והאי דחלצה בא"י להעמידה תחתיו ולא לאפוקה ופירושו נראה ברור דכוונתו דה"נ הי' לנו לומר בנשאת דתחלוץ ותשאר תחתיו ואף שחולצת והוי ס' חליצה וס' יבמה היינו לחומרא ולהעמידה תחתיו חולצת אבל אם באנו להוציאה אחר החליצ' ולומר שהיא ס' יבמה הא לענין זה הוי' ממש כאש"כ דסמכינן ארבנן ואמרינן וולד מעליא הוא כדי שלא להוציאה מבעלה ה"נ אמרינן כן דוולד מעלי' הוא ולא היתה יבמה כלל ולא נבעלה באיסור והי' לנו לומר שתחלוץ ולא תצא ומזה דקדק ואמר ל"ת ולא כ' וא"נ לא תחלוץ כדאמר באשת כהן אינה חולצת וע"ז הוסיף לבאר ובספק אמרינן אין חולצין הנשואות משום דרכי' דרכי נועם התם כשכנסום בהיתר אבל הכא הרי כנסה בחשש ותתגנה ביאור דבריו שהקשה לו על מ"ש וא"נ ל"ת פי' שתחלוץ ול"ת דהא אמרינן בספ"ק אין חולצין נשואות כו' והיאך א"כ יתכן שתחלוץ ותשב תחתיו בשנשאת ודווקא בנתקדשה שייך לומר חולצת שעדיין אינה נשואה ולא מימאסה ע"ז תירץ דז"א דדווק' התם שכנסה בהית' גמור דמיירי שם בנשים שנשאו לשוק כד' ב"ה ע"ש בספ"ק אבל הכא הרי כנסה בחשש ותתגנה פי' והדרא קו' לדוכתא דתחלוץ ותשב תחתיו ול"ת דלענין להוציאה מבעלה סמכינן ארבנן כמו בא"כ והרי לא הזכיר ר"ת כלל כנסה באיסור רק כנסה בחשש כו' ואין כוונתו כלל לחלק בין מזיד לשוגג כלל ולמימר דבשוגג לא תחלוץ משום דמימאסה כו' וכמו שעלה על דעת מעכ"ת לפרש בל' ר"ת ז"ל אלא אדרבא פשט דבריו מורין להיפך וגם בלשון השאלה אין מבואר שנשאת במזיד ואין כוונתו כלל ע"ז אלא דעכ"פ בחשש כנסה ול"ד להאי דנשים הנשואות ע"פ דברי ב"ה שעשו ברשות ב"ד ועיקר קושיית ר"ת בזה דנימא עכ"פ ל"ת אל החליצה ולסמוך ארבנן לענין דלא לאפוקה דדמי ממש לא"כ וע"ז סיים ומהכא ליכא למשמע דלא תצא דגרסא דשמעתא לאו הכי איתא כו' וגרס דדווקא ביום ל' כו' זהו לענ"ד ברור בפי' דעתם ז"ל על אופניהם ודקדוק לשונו ז"ל וא"כ אין רמז כלל בדבריו ז"ל להקל בלא חליצה מטעם מימאסה אגברה או לדמות זה לא"כ דהוי אפוקה ממש אלא דבריו מכוונין כפשוטן דמיירי שלא להוציאה מבעלה אל החליצה ולפי שיטתו ז"ל דמחמיר בספק יבמה לשוק וזהו שדקדק שם בלשונו גבי א"כ אלמא לא מפקינן לה כו' וכל מה שהאריך מעכ"ת בענינים אלו לעשות סמוכין מזה לעניני שעת הדחק אין להם שורש כלל וגם דברי הא"ז צ"ע שכ' שדעת ר"ת ז"ל במת תוך ל' יום ולגרסת רש"י ז"ל ויש לה בנים לא תחלוץ מ' דמפרש דברי ר"ת דמקשה מהך דהחולץ היינו דנדמה לעז בנים לדיעבד באש"כ וכבר בארנו בעזר"ה שאין לזה רמז כלל בדברי ר"ת וכבר כתבתי לעי' שאין להקל בזה משום לעז בנים ולא איירי ר"ת ז"ל כלל לענין שלא תחלוץ מחשש רק איירי הכל לענין שלא תצא אחר החליצה כדין יבמה לשוק ואולם הא"ז גופיה נסתפק בדבר לעיקר דינא ומספקא ליה עיין שם שסיים כך ולא היקל בדבר אפילו יש לה בנים משום לעז ולא משום מימאסי אגברה ולא כמו שכתב מעכ"ת להקל בפשיטות אפילו אין לה בנים בנשאת דלא כמאן גם מהר"י מינץ שם לא כ' לסמוך על הא"ז רק ביש לה בנים אבל באמת גם ביש לה בנים אין מקום להקל כיון שגם הא"ז גופיה נסתפק בדבר ומדברי ר"ת כמ"ש בביאורו מפורשין להיפוך דאפילו יש לה בנים צריכה חליצה עכ"פ ונשא ונתן אם תצא אחר החליצה משום ספק יבמה לשוק גם דברי הרא"ש בתשו' הרא"ש שהביאו הפוסקי' בדין אם שנים אומרים מת הוולד אחר ל' יום וב' אומרים תוך ל' יום כו' וצידד כמה צדדים להתיר בנשאת כבר וכ' עוד שאם תחלוץ תוציא לעז על בניה כי ר"י פוסק וולד יבמה לשוק ממזר מדרבנן הוי לא כתב זאת רק לסניף להתיר ביש ב' אומרים לאחר ל' מת וכ' דהוי תרי ותרי כו' הא אילו היה ברור הדבר שמת תוך ל' הה פשוט הדבר מאוד שחולצת אפילו יש לה בנים ואין חוששין ללעז בחליצה ונפלאתי על שמעכ"ת הביא ראיה מד' הרא"ש אלו להקל ביש לה בנים משום לעז והרי מבואר מדברי הרא"ש להיפך כמ"ש שלא היקל רק בהכחשת עדים אי מת תוך ל' ובצירוף כמה טעמים וכן משמע ד' הרי"ף ורמב"ם שהצריכו חליצה אחר שמת הכהן ומשמע אף שהיה לה בנים ממנו:

תוכן העניינים

משכנות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה