משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
לט שאלה
אשה נשאת לקטן ונתגדל עמה עד שהיה בן י"ג שנה ומחצה ואח"כ הלך לעולמו ושביק חיים לכל חי ונפטר בלא זרע קיימא והניח אח קטן והאשה אומרת שלא נבעלה כלל דנימא שנתקדשה אליו בזה אחר גדלותו האם יש למצוא היתר לאשה הלזו להתירה לשוק בלא חליצה מטעם ספק ספיקא ספק שלא הביא סימנים כלל אף בהגיע לי"ג שנה עד יום מותו ואת"ל הביא סימנין שמא לא נבעלה אליו אחר הגיעו לגדלות כדבריה ותנן במתניתין דקטן שנשא לאשה ומת פטורה מחליצה ומיבום כמבואר בש"ע אם לא נבעלה בגדלות וזה החלי בעזרת השי"ת:
תשובה תחלה נאמר בנידון הספק הראשון אם הביא סימנין כי הוא באמת ראשון דלא מצינן לשוויה ספיקא אם בעל רק אחר הגדלות דקודם הגדלות אין נ"מ כלל כידוע וא"כ ספק הגדלות הוא קודם ודומה ממש לספק נכנסים לא נכנס כמבואר בש"ך יו"ד סי' ק"י והוא פשוט מאוד אמרינן בגמרא נדה דף מו אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שניתי' א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנין ע"כ ופריך מינה למאי דאמר רבא קטנה כל י"ב שנה ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת ומשני מעיקרא ה"מ בסתמא אבל בדקו ולא אשכחו לא ומק' א"ה תמאן ומשני חוששין שמא נשרו ושקיל וטרי ומסקינן כי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה ע"כ סוגית הגמ' וכן פסקו כל הפוסקים ובטוש"ע דלחליצה בעי בדיקה ולמיאון אינה ממאנת ואי בדקו ולא אשכחו אם בעל אינה ממאנת דחוששין שמא נשרו ואם לא בעל דהוי דרבנן ממאנת אי לא אשכחו:
והנה צריכין אנחנו לחקור בטעם הדבר מאיזה טעם אמרינן דצריכה בדיקה לחליצה מאחר דקרינן לה חזקה והא קיי"ל דאזלינן בתר חזקה בכל דוכתא אף לקולא והנה הגם דאין חזקה זו ככל חזקות שבש"ס דאינהו הויין חזקות דמעיקרא ואוקמינן אחזקה קמייתא והך חזקה דהכא ע"כ פירושא שאנו מחזיקין אותה עתה שהביאה סימנים דלא שייך הכא חזקה דמעיקרא א"ו הך חזקה הוא מכח רובא דרוב מביאין סימנים בהגיען לפרקן ומחמת זה אנו אומרים חזקה הביאה סימנים ומצינו בגמ' דאף הא דילפינן ממכה אביו ואמו דאזלינן בתר רובא בחולין ג"כ מיקרי חזקה דבנזיר דף מ"ט ע"א אמרינן דאי כתב רחמנא אביו הו"א היינו טעמא דלא מטמא לי' דחזקה בעלמא הוא אבל אמו כו' ע"כ הרי חזינן דמיקריא חזקה ולכן כ' הרמב"ם ז"ל ג"כ בפ"א מהל' א"ב דין כ' בדין מי שהוחזק בשאר בשר דנין ע"פ זו כו' והביא ראיה ממכה אביו שיומת ומהיכן יודעין שהוא אביו אלא בחזקה כו' עכ"ל בקיצור ודינו מבואר בש"ס ובש"ע אה"ע סי' י"ט ע"ש במפרשיו וראייתו מפורשת בירושלמי דקדושין ולפמ"ש מפורש בש"ס כן וטעמא דמלתא דכל מלתא שאנו מחזיקין בו מכח רובא שייך למקרייא חזקה והוא ברור אמנם גם לפ"ז טעמא בעי מ"ט לא אזלינן אף לקולא בתר חזקה זו ככל חזקות דאתיין מכח רובא דאזלינן בתרייהו אף לקולא ודאי דהא אזלינן בכל דוכתא בתר רובא וכיון דע"כ חזקה זו באה מכח רוב מ"ט לא ניזל בתרה אף להקל הן אמת דמצינן למימר דמדאורייתא לא חזקה הוא כלל אלא ספיקא הוי רק חכמים עשאוהו חזקה לחומרא כי היכא דלא תמאן בלא בדיקה אף בלא בעל דאי לאו הך חזקה הוי יכולה למאוני דהוי סד"ר ולקולא כי היכא דמקלינן השתא אי בדקו ולא אשכחו ומצינו כה"ג בש"ס חזקה דלא מהני רק בדרבנן ולא בדאורייתא בעירובין גבי חזקה שליח עושה שליחותו דפסק נן הלכתא לדינא דלא מהני רק בדרבנן וגם שם יש לפרש לכאורה כן דמדאורייתא לא מקרי אכתי רובא או חזקה רק בדרבנן עשאוהו חזקה אף להקל בדרבנן:
עוד יש לפרש בדרך אחר דבאמת הך רובא היא רוב גמור מדאורייתא רק משום דקיי"ל כל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא כדקיי"ל בשו"ע יו"ד גבי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן והוא מהרי"ף והרא"ש ורמב"ם ורוב פוסקים דהיכא דאפשר בבדיקה לא סמכינן ארובא אף דשם וודאי הוי רוב גמור דהא סמכינן עליה בדליתא קמן כמבואר בכל הנ"ל וכן קיי"ל בבדיקת הריאה דלכתחילה צריך לבדוק הריאה ואם נאבדה סמכינן ארובא דרוב בהמות כשרות הן וכן יש לכאורה לפרש ג"כ כאן דמדאורייתא הוי רוב גמור רק דצריכה בדיקה לחליצה כיון דאפשר לברורי ע"י בדיקה ולפ"ז היה יוצא דין חדש דאם חלצה וליתא קמן למיבדקה צרתה מותרת כי היכא דאמרי' גבי רוב מצויין א"ש מומחין הן וגבי בדיקת הריאה:
עוד יש לפרש דרך שלישי דמצינו למימר אף להרז"ה ז"ל דס"ל בחולין דסמכינן ארובא דרוב מצויין א"ש מ"ה אף בדאפשר לברורי די"ל אשה זו בחזקת איסור לשוק עומדת ומספק אתה בא להתירה אל תתירנה מספק אף דאיכא רובא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וכן סוברים כמה פוסקים כהך דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ה"ה הרא"ש ז"ל בחולין בסוגיא דמנ"ל דאזלינן בתר רובא כ"כ בהדיא בדין דחלב אי פוטר אי לאו וכתב דהא דסמכינן ארוב מצויין א"ש מומחין הן היינו משום דמיעוטו אינו מצוי כלל ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סמכינן עליה ומדמה לה למים שאל"ס והאריך בזה ג"כ ביבמות ר"פ האשה בתרא ע"ש וכן סובר הרז"ה ז"ל גופיה בקדושין דסבלונות דא סמוך מיעוטא לחזקה ולכאור' משמע שם מדבריו דהוי ס' דאורייתא ולדבריו צריכין אנחנו לפרש רוב מצויין א"ש מ"ה כהרא"ש ז"ל דמיעוטו אין מצוי רק דהרא"ש סובר אפ"ה צריך בדיקה מחמת החזקה אף דלא בדקינן שאר טריפות חוץ מריאה משום שאין מצויין כ"כ כאן דאיכא חזקה בדקינן ולהרז"ה א"צ לבדוק וכ"כ התוס' בכמה דוכתי הך סברא וא"כ לכאורה ה"נ י"ל כן דמשו"ה צריכה בדיקה לחליצה משום חזקה ולפ"ז וודאי אף אי ליתא קמן לא סמכינן ארובא דהא הרא"ש ז"ל הוכרח לומר דסמכינן ארוב מצויין א"ש מ"ה משום דלא שכיח כלל והתם לכתחילה באמת צריכין בדיקה רק בדיעבד סמכינן עליה ואי לאו דמיעוטו אין מצוי לא הוי סמכינן עליה וכן הוצרך לומר כן גבי משאל"ס דג"כ דווקא דיעבד שרינן אם נשאת לא תצא:
ועתה נחזי אנן בעזר הש"י איזה דרך ישכון אור וישרה שנבור לנו בראיות מדברי הש"ס והפוסקים ונתחיל בדרך הראשון היינו דמדאורייתא לא הוי רובא כלל רק חכמים עשאוהו כרוב להחמיר אף בדרבנן אי לא בעל להצריך בדיקה הנה לכאורה יש להביא ראיה לסברא זו מסוגיא דר"פ בא סימן דאמר שם בא העליון עד שלא בא התחתון אע"פ שא"א ר"מ אומר לא חולצת ולא מתייבמת וחכמים אומרים או חולצת או מתייבמת מפני שאמרו כו' ופריך הגמ' וליתני בא העליון כו' ר"מ כו' וחכ"א כו' או מתייבמת ואנא ידענא משום דלא אפשר הוא ומשני אי לא תנא אע"פ שא"א הו"א רוב נשים כו' ומיעוט עליון ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא ורבנן לטעמייהו כו' והנ"מ בסתמא אבל בדקו ולא אשכחו אימר מודו ליה רבנן לר"מ דעליון קדים קמ"ל שא"א ומיתר נתר והנה אי נימא דהוי חזקה גמורה היכי שייך למימר ר"מ חייש למיעוטא דהא למיעוטא דמיעוטא לא חייש כדאמרינן בעבודת כוכבים גבי גבינות בית אונייקי דאי לאו דרוב עגלים של איתה העיר נשחטין לעבודת כוכבים הוי שרי לה ר"מ משום דאיכא רוב עגלים שאינן נשחטים ואיכא נמי שאר בהמות שאין נשחטין והו"ל עגלים הנשחטין מיעוטא דמיעוטא ולהכי הוצרך הגמרא שם דרובן נשחטין ע"ש וכן מצינו בכמה דוכתי אף היכא דאיכא חזקה בהדי רובא להקל מיקל ר"מ בפ' האשה בתרא ע"ש במסקנא דסוגיא ולכאורה כ"ש היכא דאיכא תרי רובא דלא הוי חייש ר"מ למיעוטא אע"כ דלא הוי רובא כלל מדאורייתא ואין לדחות דהו"א דמיירי באין ידוע אם הגיעה לשנים דליכא חזקה כלל ז"א חדא דהא קתני רישא בא תחתון כו' אי חולצת כו' ובוודאי מיירי שידוע שהגיעה לשנים דאי אין ידוע ודאי לא סמכינן אסימנין דאימר שומא נינהו כמבואר בפוסקים ובאה"ע סי' קנ"ה סעי' י"ד הגהת רמ"א וע"ש בב"ש אע"כ בידוע וא"כ סיפא נמי וודאי בהכי מיירי וכן משמע יותר מדהקשו התוס' שם דא"כ למה הוזכר סי' העליון כיון דלא סמכינן עליה ואם נימא דמיירי אם אין שנותיה ידועין וודאי לק"מ דנ"מ מסימן העליון אם הגיעה לשנים דאי לאו סימן העליון לא סמכינן אחד רובא דחזקה הביאה סימנין והשתא דאיכא תרי רובא לא חיישינן למיעוט' דמיעוטא לר"מ א"ו אף תוס' מפרשים הש"ס בשנותיה ידועים וא"כ ק' כו' ואם נימא דלא הוי רובא כלל א"ש הכל גם אין לתרץ עוד דאיירי שבדקו בכניסת י"ג שנה ולא נמצאו סימנין דאיתרע חזקה דא"כ פשיט' דלא קשיא כלל קו' תוס' דנ"מ לרובא דאינשי שלא נבדקו בכניסת גדלותם וכיון שרואים סימן העליון מחזקינן שהביא אף התחתון מכח תרי רובא א"ו דלא מפלגינן כלל ולכאורה זו ראיה נכונה לסברא זו:
עוד יש להביא ראיה לדעת זו מברייתא דכל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים וכן היה ר"א מוסר לאמו ור"י מוסר כו' ר"י אומר לפני הפרק ואחר הפרק נשים בודקות אותן כו' וכולה סוגיא דר"פ בא סימן וכתב הרמב"ם ז"ל שכל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים כשרות כו' והוציא זאת ממה שהיה ר"א מוסר לאמו כו' משמע דווקא נשים כשרות ונאמנות כאמו של ר"א כו' ולא סתם נשים וע"כ הטעם שצריך עדות גמורה לדבר ולא מהני עדות אשה סתם רק אשה דקים לה בגווה דלא משקרא דסמכינן עלה לפי שאין דרך שיבדקוה אנשים בסי' התחתון דכ' דרכי' דרכי נועם והוא איסור דאורייתא אף כי להסתכל במקום התורף ואמרינן למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ כו' וע"כ דמהימני נשים כשרות אף דלא מהימני בשאר עדות. וסמכינן עלייהו באיסורין דאורייתא וא"כ משמע להדיא דחזקה זו אינה חזקה גמורה מה"ת דאל"כ אלא נימא דהבדיקה הוא רק כדי לברר כיון דאיכא לברורי וכמו שנכתוב לקמן בשם קצת פוסקים הו"ל להימני לכולהו נשי דהא בחזקת גדולה קיימא מדאורייתא רק דלא סמכינן אחזקה היכא דאיכא לברורי וא"כ גלויי מלתא בעלמא ומהימני נשי כמו דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה כיון דרוב נשים בתולות נשאות מהימנינן ליה לקטן שמעיד בקטנותו מה שראה א"ו משמע דבדיקה בעי מדין גמור ועוד משמע דלא סמכינן אנשים אלא בבדיק' נשים אבל בבדיקת אנשים לא מצינו שום קולא בש"ס ומ' לענ"ד דבעינן ב' עדים על בדיקתן וכדין דבר שבערוה וכ"מ מד' הרמב"ם שכ' כשבודקין את הבת בודקין ע"פ נשים כשרות כו' ואפילו אשה אחת כו' וסתם ולא פירש בדיקת הבן היאך ואם נאמן בה עד אחד א"ו מ' דלא מהימן ובעי עדות גמורה והנה הרי"ף ז"ל ביבמות פ' ב"ש פ' שגם ת"ק ור"א ור"י לא מקילו לסמוך אנשים רק לאחר הפרק ומשום חזקה דרבא דמסייע להו וכמדת ר' יהודא ודקדקו מזה דכולהו ס"ל חזקה דרבא ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל כמש"ל דס"ל דלת"ק בל"ז מהימני נשים רק דבעינן כשרות וכנשי הצדיקים הללו אבל גם לדעת הרי"ף ז"ל יש להוכיח כן כיון דס"ל דכולהו תנאי ס"ל דסמכי' אנשים לאחר הפרק הוא ומשום חזקה דרבא ואפ"ה מהדרי בתר נשים כשרות ונאמנות ש"מ דהבדיקה היא צריכה מה"ת והרמב"ן ז"ל בחידושיו לנדה פי' טעמא דת"ק ור"א ור"י משום מלתא דעבידא לגלויא כו' וגלוי מלתא בעלמא כמו באשתמודענא דאחוה דמיתנא כו' דאסקינן אפילו קרוב ואשה וכד' הרי"ף ז"ל כיון דלאו אמלתא דאיסורא מסהדי כו' ולדבריו צ"ע ל"ל לאהדורי אנשים כשרות ועוד בהך דאשתמודענא גופא פלוגתא דאמוראי שם בפרק החולץ אי בעינן עדים אי לא רק דאי פסקו הלכתא כמ"ד אפילו אשה כו' ואיך נפרש דעת כולהו משום האי טעמא ותהוי תיובתא דאידך מ"ד דבעי עדים וטעמו של הרמב"ם ז"ל מורווח לענ"ד וכמש"ל ועוד מ' כן בכתובות גבי עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו כו' א' גבי קטנים מלוה גופיה מידק דייק ומחתים דאמרינן אין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול ואי חזקה דרבא חזקה גמורה לכל מילי ואין הבדיקה צורך בכ"מ רק כדי לברר ואפילו ע"י איש או אשה אחת די א"כ אטו המלוה דייק יותר מבי דינא ודלמא סמך אחזקה דרבא לחוד או עכ"פ בבדיקת ע"א דאם בא לב"ד לשאול מורין לו כך וא"כ כיון שהעדים עצמן אומרים שיודעין בעצמן שקטנים היו מהימני נגד חזקה דרבא דהא בפסולי עדים הוו אמרינן טעמא דלא מהימני משום דמשווי נפשייהו רשיעי ולא משום דהוא וודאי מלתא דלא שכיחא ונגד חזקת הכשרות ואפ"ה הוו מהימני אי לאו דאין אדם משים עצמו רשע וגם מטעמא דמלוה דייק ומיחתם כשרים וא"כ הכא בקטנים משום חזקת מלוה ליכא דשמא סמך על החזקה ובדיקת ע"א ואפ"ה בעדים עצמן נאמנים שאומרים שיודעים בעצמם שקטנים היו א"ו משמע לכאורה דלא סמכינן כלל בבדיקת הנשים על חזקה דרבא רק צריך בדיקה גמורה בב' עדים וא"כ גם המלוה מסתמא בדק שפיר ע"י ב' עדים דחזקה אין עדים חותמין אא"כ נעשה בגדול:
ובפרק מרובה דרשינן דבר ולא חצי דבר למעוטי א' אומר א' בגבה וא' אומר א' בכרסה ומק' האי חצי דבר וחצי עדות הוא. ומסיק אלא שנים אומרים א' בגבה ושנים אומרים א' בכרסה דהוי חצי דבר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' עדות ומ' להדיא דבעינן ב' עדים על סימני גדלות וכן מבואר ברמב"ם פ"ד מהל' עדות וסיים שאם א' אומר שנים בגבה ושנים אומרים שנים בכרסה מצטרפין וכ' הכ"מ דהיינו דווקא דיני ממונות דבנפשות אין מצטרפין דהוי עדות מיוחדת והוא סוגיא מפורשת במסכת סנהדרין הביא הלח"מ וכן מבואר בירושלמי בכמה דוכתי הרי להדיא דבדיקת סימנים צריך ב' עדים אף לממון והרגשתי בלשון הרמב"ם ששינה לשון הגמ' שא' א' בגבה כו' משמע דעל בדיקת אשה נאמרו הדברים והוא ז"ל פי' הדברים בסימני איש שכ' בצד ימין של זה כו' או צד שמאלו וכל דבריו ז"ל שם בלשון זכר ואולי טעמו ז"ל משום דקיי"ל כל הנבדקין נבדקות ע"פ נשים וסמכינן בסימני נשים אבדיקת נשים נאמנות ואפילו תוך הזמן ובלא חזקה דרבא ולא שייך בזה ע"פ שנים עדים יקום דבר לכן שינה הענין לשון זכר וכמש"ל דבדיקת איש צריך ב' עדים אף לאיסור ולממון וגמרא דב"ק וסוגיא דסנהדרין דא' שבבן ושבבת כו' היינו לדעת ר"י ור"ש דלא מהימני לנשים בספיקות רק לאחר הפרק לר' יהודה משום חזקה דרבא וסוגיא דשם אפשר דאתיא כר"ש דל"ל חזקה דרבא או דאיירי תוך הפרק וכמ"ד כלאחה"פ אבל ד' הרמב"ם ששינה הדבר לבדיקת איש משמע דלא משכחת לה בנשים משום דלא בעי ב' עדים כת"ק ור"א ור"י כמש"ל רק באיש ס"ל דבעי ב' עדים וע"כ לאחר הזמן דקיי"ל תוך הפרק כלפני הפרק וע"כ דס"ל דלא מהני חזקה דרבא בבדיקת אנשים:
וגם דברי הרי"ף ז"ל בפרק ב"ש מטין כן דהך חזקה אינה חזקה גמורה ולא קרינן לה חזקה רק לענין שלא תועיל בדיקה שאף אם לא נמצא חיישינן שמא נשרו היכא דבעל אחר י"ג שנה דהוי ס' דאו' ומחזקינן לה בחזקת ספק הביא סימנים ופי' כן מימרא דרבא א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנין פי' א"צ בדיקה לפי שלא תועיל דאף שלא נמצא הוא בחזקת שהביאה מספק שמא נשרו אבל בלא בעל לא א' כלל דלא בדקינן לה ומוקמינן לה בחזקת הביאה אלא בדקינן לה וכדאמר שמואל בודקין למיאונין כו' דאיירי בלא בעל כו' וס"ל דהבאה לאחר זמן י"ב למאן מצרכינן לבודקה ואם לא מצא יכולה למאן אבל קודם בדיקה וודאי אין יכולה למאן אף בנשואין דרבנן דלהכי א' שמואל בודקין למיאונין אבל מימרא דרבא דא"צ בדיקה חזקה הביאה סימנים היינו בבעל ואשמעינן דאין הבדיקה מועלת והיא בחזקת הביאה מס' נשירה ולהכי א"צ בדיקה זהו העולה בבירור מד' הרי"ף ז"ל פ' ב"ש וכשיטתו ז"ל וכ' וז"ל דלא אמר רבא חזקה הביאה סימנין אלא באיסורי דאורייתא דעבדינן לחומרא ולא בדקינן דחיישינן שמא נשרו כו' הרי דל' חזקה נאמר לו על מה דמספקינן בנשירה אף דלא אשכחו וא"כ ספק הוא וכ"כ הנ"י בהדיא פ' ב"ש דהיכא דלא בעל לא א' רבא חזקה כו' שלא תמאן עד שתבדוק וימצאו סימנים לשונו משמע לכאורה דקודם בדיקה ממאנת רק שיש לבדוק כיון שאפשר לברר:
ולכאורה יש לדקדק ממאי דמהימנינן לנשי' לר"י בלאחר הפרק משום דחזקה דרבא מסייע להו אף דלא מהימני תוה"פ דליכא חזקה דרבא וס"ל לר"י דאף ספיקות אין משיאין ע"פ נשים רק לאחר הפרק משום חזקה זו ולדעת הרי"ף ז"ל גם ת"ק ור"א ור"י לא איירי רק לאחה"פ ומשום חזקה כמ"ש ז"ל באורך בפ' ב"ש וא"כ לכאורה משמע דבדיקה זו אינה מה"ת מספק דא"כ נשי לא מהימני דהא לא ס"ל להרי"ף ז"ל טעם הרמב"ן ז"ל דגלוי מלתא בעלמא הוא כו' דא"כ לא מוכת דת"ק ורבי אליעזר ור"י ס' חזקה דרבא דדלמא משום הך טעמא דגלוי מלתא בלחוד מהימני אף בלא חזקה דרבא ואפילו תוך הפרק וכמו באשתמודעינהו כו' אלא ודאי דסבירא ליה לרי"ף ז"ל שאין זה דומה לזו ואין זה נקרא גלוי מלתא ויש סברות לחלק ביניהם ועיין במרדכי יבמות שהאריך בענינים אלו בסברות ולא פירש להו רק חזקה דרבא לחוד וסמכינן אבדיקת נשים ומשמע לכאורה דבדיקה זו אינה רק מדרבנן משום דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה אך ראיתי במרדכי שם הביא מחלוקת הגדולים הראשונים אי סמכינן אבדיקת נשים קרובים כיון דמהימני נשים וכתב בשם ר"ת ז"ל דאפילו קרובות נאמנות ואף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה ומדמות לה לגט שנאמנות להביא גטה שהכתב מוכיח וה"נ מוכיח דהוי מלתא דעבידא לגלויא כו' והרבה גדולים חלקו עליו בדבר וכ' דאין קרובות נאמנות ע"ש מ' להדיא מדברי כולם שהבדיקה חובה הוא מה"ת רק דר"ת ז"ל ס"ל כיון דהוי מלתא דעבידא לאגלויא אף הקרובות לא משקרו והחולקים ס"ל דלא מהני הך ס' לגבי קרובות אבל אי נימא דבדיקה זו רק מדרבנן ומדאורייתא סמכינן ארובא דמביאין סימנין א"כ פשיטא דהו"ל להימני גם לקרובות בדרבנן במכ"ש דגט אשה דבעי קיום הגט ככל השטרות מדרבנן וסמכינן אדיבורא דידהו דא' בפ"נ כו' לפי שהס' מסייעתן דמדאורייתא עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד והימנוהו רבנן בדרבנן וה"נ בבדיקת סימנין דרבנן מהימני ג"כ וכדאי' בריש פסחים הימנוהו רבנן בדרבנן א"ו מ' לכאורה דבדיקה דאוריי' היא וכ"מ עוד שם שהביא בשם ראבי' דדווקא במסל"ת מהימני נשים וכ' שאין נראה אלא אף במתכווין הימנוהו רבנן משום טעמא דעבידא לגלויא ואפילו בדאורייתא ומסל"ת אין נאמן רק בדרבנן או בעדות אשה כו' ומשמע שם להדיא דבדיקה דאורייתא היא שכתב בהדיא שם והכא דאורייתא היא וכ' שם עוד די"א בדיקת סימן העליון הוא ע"פ אנשים ולא ע"פ נשים כיון שאין גנאי בדבר ואפשר באנשים ויש חולקים שם ובגמ' משמע כס' הראשונה דא' רבי לאבדן פוק בדקה ליבמה שבאה לחלוץ ומ' לכאורה דהיינו בדדין והיינו דבסי' תחתון א"א לבדוק באיש וחלילה ועכ"פ למה הטריח רבי לאבדן בכך שהיה אדם גדול ואמורא דרבי ולא ציוה לשאול פי נשים א"ו ס"ל בסימן עליון צריך בדיקת אנשים ואף שהגיעה לכלל שנותי' ולא סמכינן אחזקה רק בסי' תחתון כיון שא"א מצטרפין בדיקות נשים בהדי חזקות וסמכינן עלייהו וכ' שם עוד המרדכי בשם ר"ת ז"ל בדיקת איש הוא ג"כ ע"פ אנשים קרובים כו' וזה שלא כמש"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דבדיקת הבן צריכה עדות גמורה רק באשה משום דרכי נועם סמכינן על נשים וא"כ באיש אין להקל כלל וכ"כ הנ"י בהדיא בטעם דת"ק ור"א ור"י דסמכינן אנשים משום דרכי נועם כו' והוא כמש"ל בדברי הרמב"ם ז"ל ושמחתי שכוונתי לדבריו ז"ל אבל ר"ת ז"ל לטעמיה דעיקר הטעם משום דעבידא לאגלוייא וחזקה דרבא ואפילו בקרובים רק באיש בעי אנשים ובאשה נשים שדרכן בכך עכ"פ מבואר מכ"ז דבדיקה דאורייתא היא וסמכינן אנשים בצירוף חזקה דרבא המסייעתן וטעם דעבידא לאגלוייא וגם סמכו לזה הך דאישתמודעינהו כו' דאפילו קרוב לאשה כו' ואף החולקים שם במרדכי על ר"ת ז"ל שכתב לסמוך על חזקת השכנים בעדות השנים וכ' דלא דמי להך דאשתמודעינהו דאחוה דמיתנא כו' דהתם איירי שהיה מוחזק באחיו רק שלא ידעו בבירור וקרינן לה גלוי מלתא כו' משא"כ בנער המוחזק בחזקת קטנות כו' א"כ לאחר הפ' דאיכא חזקה דרבא והוי כהוחזק בגדול ודמיא ממש להך דאשתמודעינהו דהא גם שם וודאי שאין לסמוך כלל על החזקה שהוא בחזקת אחיו לבד משום קלא בעלמא ואף מה"ת דהא איכא מ"ד דצריך עדים א"ו מה"ת צריך בירור רק דסמכינן אקרוב ואשה בצירוף החזקה מטעם גלוי מלתא כו' וא"כ גם בדעת הרי"ף ז"ל י"ל כן אף דעיקר טעם כולהו תנאי לדידי' ז"ל משום חזקה דרבא לאו משום דמדאורייתא בחזקת גדולה היא בוודאי רק שהחזקה מסייע לבדיקת הנשים המעידים הדבר כמו שהוא מוחזק שייך שפיר למקרי גלוי מלתא בעלמא ואף להרי"ף ז"ל ב' הטעמים צריכין זל"ז דלפני הפרק לר"י דליכא חזקה דרבא בעינן עדות גמורה ולא מקרי גלוי מלתא כו' דסתמא לא הביאה עדיין וכמ"ש רש"י שם בסוגיא וע' בה"ה שפי' דברי הרי"ף ז"ל מטעם גלוי מלתא וכדברי הרמב"ן ז"ל ולכאורה דבריו תמוהין דהא בהדיא פליגי דלהרמב"ן אפילו תוך הפרק נשים בודקות לת"ק ולהרי"ף ז"ל דווקא אחה"פ אבל בטעם הדבר י"ל שדבריו נכונים דגם להרי"ף ז"ל הטעם משום גלוי מלתא ובצירוף החזקה ולכאורה היה נ' לומר דהך דכל הנבדקים נבדקים ע"פ נשים היינו שהאנשים בודקין אותן ע"י נשים ואנשים עע"ג ומזהירין ומלמדין אותן איך לבדוק ויראים לשקר וכן משמע לענ"ד לישנא דע"פ נשים וכן לשון מוסר לאשתו ולאמו כו' פי' שמוסר להן ועומד עליהן דומיא דאמרינן בחש"ו אין מוסרין להן חולין כו' פי' בעע"ג ולכן א' רבי לאבדן פוק בדקה פי' שיבדוק ע"י נשים רק יעמוד עליהן ולא סמך על שאלת נשים לבד ואיירי בסימן תחתון וגם לפי' ראבי' דבדיקה דאורייתא היא ולא סמכינן על אמירת נשים לחוד רק באנשים עע"ג ומטעם הרמב"ם והנ"י ז"ל דכ' דרכי' דרכי נועם וכמו דא' בשבויות גיורות ת"ח משמרין לה מבחוץ אף דבעי מדאוריי' שלשה די בעמידה מבחוץ או מטעם גלוי מלתא וכד' המרדכי בשם הפוס' וראיתי בהג"א פ"ק דחולין בשם ר"א ממי"ץ שכ' דהא דלא מהימן ע"א היכא דאיתחזק איסורא היינו בסתם אבל באדם נאמן וידוע מהימן והביא ראיה מהא דרבי ישמעאל מוסר לאמו כו' וכ' דר"י לא פליג רק בסתם נשים אבל דומי' דאמו של ר"י לא מדבריו ז"ל משמע להדיא דר"א ור"י לא ס"ל כלל לסמוך על נשים דעלמא רק דומיא דאמותיהן ואף דאיכא חזקה דרבא דמסתמא ס"ל חזקה דרבא דלשון וכן היה ר"א ור"י מוסר כו' משמע תמיד היו עושין כן ולא היו סומכין על נשים אחרות ואפי' לאחר הפרק דרובא נשי הבאות להבדק אחה"פ הן דקודם הפרק לא שכיח לכ"ע אף למ"ד תה"פ כלאחה"פ היינו אם בדקו ומצאו אבל א"צ לבדוק לכתחילה לכ"ע דלא שכיח כלל וכמ"ש המפרשים ז"ל ועוד דמסתמא תוך הפרק לפני הפרק דהלכתא הכי א"ו דלא ס"ל לסמוך על סתם נשים אף לאחה"פ רק בנשים נאמנות וכ"פ הרמב"ם ז"ל ומשמע דגם ת"ק הכי ס"ל מדאמר וכן היה ר"י מוסר לאמו כו' משמע דדומיא דת"ק הוא וא"כ לד' הר"א ממי"ץ ז"ל ראוי לפסוק כת"ק ור"א ור"י דבעינן נשים נאמנות ודלא כר"י והוא כפסק הרמב"ם ז"ל וע"כ דבדיקה דאורייתא היא דהא הרא"מ ז"ל הוציא מזה דאף באיסור דאו' ואתחזק איסורא דומיא דשחיטה מהימן אדם כשר ונאמן עוד יש להביא ראיה ממשנה דפ' אלמנה לכ"ג העובר והיבם והאירוסין כו' ספק הביאו ב' שערות ס' לא הביאו כו' והיכי משכחת לה ספק לא הביא ליבדקי' השתא ואם ימצאו לו ב' שערות יחזיקו למפרע שהביא מי"ג שנים וכמ"ש הרא"ש בתשובה ואי בדליתא קמן למיבדקיה ניסמוך אחזקה דרבא אי נימא דחזקה גמורה היא מה"ת ואין לומר דאיירי שנבדק ולא נמצא והספק הוא שמא נשרו דתינח למ"ד חיישינן שמא נשרו אבל למ"ד לא חיישינן מאי איכא למימר אלא ע"כ מתניתין כפשטא שהוא בן י"ג וספק אם הביא סימנים ואף שנמצאו לו אח"כ לא מחזקינן למפרע או בדליתא קמן ומוכרח דהוי ס' גמור מה"ת וכן מבואר ברמב"ם בהל' תרומות:
וכן מבואר לענ"ד מדברי הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' גירושין שכ' עד מתי הבת ממאנת כ"ז שהיא קטנה עד שתהא נערה או עד שיודע שהיא איילונית בד"א כשלא בעלה אחר שנעשית בת י"ב ויום אחד אבל אם נבעלה כו' ה"ז אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה הביאה סימנין הרי שנבדקה ולא נמצאו לה סימנין הואיל ונבעלה אחר שהגיעה לזמן הראוי לסימנין ה"ז חוששין שמא הביאה ונשרו והוא ספק דבריו ז"ל מבוארים להדיא דכ"ז שלא נבעל' היא ממאנת אפילו אחר י"ב שנה וכשבאה למאן בודקין אותה למיאונין אם אולי ימצאו סימנים אינה ממאנת ולכן א' עד שתהא נערה פי' שתביא סימנים ולא תלה הדבר בזמן נערות רק שיוודע שהיא נערה או עד שיוודע שהיא איילונית ופי' אם לא נמצא סימנין אין חוששין שמא איילונית היא אף שיש לה סימני איילונית אינן ראיה עד שתהא בת ך' שנה ולא כ' חזקה דרבא רק לענין אם בעל אחר י"ב שנה שאין בודקין למאון שהיא בחזקת שהביאה ואף אם נבדקה ולא מצאו חוששין כו' והן הן ד' הרי"ף ז"ל וע' בה"ה ז"ל שפי' דבריו ז"ל באורך כן וכשיטת הרי"ף דבמיאון דרבנן לא אמרינן חזקה אלא בודקין אותה ומבואר עוד יותר מדבריו ז"ל הל' ו' קטנה שלא מיאנה והגדילה ואע"פ שלא בעלה משנעשית בת י"ב שנה ויום א' ה"ז אינה ממאנת שהרי הגדילה פירושו שידוע שהגדילה בהבאת סימנים וסיים שצריכה גט מד"ס שהרי לא בעלה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחוש שמא הביאה סימנין אז ותהוי ס' מקודשת ולא נבעלה א' שהגדילה כדי שתהיה א"א גמורה ונמצאת שא"צ גט רק מנשואי קטנות כו' מבואר להדיא דאיירי שעתה הגדילה ומצאו לה סימנים רק שלא נבעלה מי"ב שנים ואילך ופי' דבריו ז"ל שאלו נבעלה אחר י"ב שנה היינו חוששין שמא הביאה סימנים אז והיתה ס' מקודשת אבל לא וודאי דשמא לא הביאה סימנים אז אף שעתה נמצאו סימנין לא מחזקינן למפרע משעת י"ב שנה ואילך רק דלמא השתא הוא דאתו הרי להדיא אף דאיכא חזקה דרבא וחזקה דבתר השתא מספקינן למפרע והוי ס' קדושין וגרע טפי מהא דפסקינן כרב בבוגרת דהרי היא בוגרת לפנינו ומבואר להדיא דספק גמור הוא וסיים עוד שלא בא עליה אחר שהגדילה כו' פי' אחר שנודע בוודאי שהביאה סימנים שאז היא א"א גמורה עכ"פ ד' הרמב"ם ברור מללו דחזקה דרבא אינה מכרעת כלל מה"ת רק לעשות ס' גדולה וקידושי ס' ונקראת חזקה לפי שאנו מחזיקין אותה כן אף שבדקו ולא נמצא ולהחמיר ודקדק הרמב"ם ז"ל לכתוב שחזקתה הביאה סימנים ולא כ' חזקה כל' הגמ' וכוונתו שאנו מחזיקין אותה בכך אף שאינה חזקה גמורה:
וכן מבואר לענ"ד להדיא מד' הריטב"א בשלהי קדושין סוגיא דקדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת. ומק' אי בתוך ו' חדשים מ"ט דרב ואי אחר ו' מ"ט דשמואל ומוקי לה ביומא דמשלם שית וכ' הריטב"א ז"ל דהא דלא מוקי לה בדלא ידעינן אימת אייתי סימנין כדי דנדע אימתי כלו ו' חדשים ואם הוא תוך ו' חדשים וכ' דמשמע בהא לכ"ע חוששין לקידושי שניהם ולא מחזקינן למפרע שהביאה סימנים תיכף בי"ב שנה ויום אחד ומלו להו י"ח לבוגרת אלא אמרינן ספק הוא לחוש לקדושי שניהם הרי להדיא דס"ל דלא אמרינן חזקה דרבא מה"ת לומר דוודאי הביאה בזמנה ואף דמשכחינן השתא ואיכא עוד חזקה דבתר השתא בהדה אפ"ה ס' הוא וגרע מבוגרת ביום משלם שית לרב דאזלינן בתר השתא ואח"כ כתב עוד דאפשר דבכה"ג נמי פליגי וחדא מינייהו נקט עכ"פ גם לפ"ז דווקא משום חזקה דבתר השתא ולרב כמו בוגרת ביום משלם שית אבל לא משום חזקה דרבא כלל ומבואר מד' רמב"ם וריטב"א אלו דמה שהחליטו התוס' ז"ל בב"ב והרא"ש ז"ל בתשו' דמי שנבדק אחר י"ג שנה ונמצאו לו סימנים מחזקינן למפרע מי"ג שנה אף לשמואל דלא אזיל בתר השתא מודה בהא משום דאיכא נמי חזקה דרבא נבאר אי"ה דבריהם לקמן ודעת רמב"ם ז"ל מבואר שאינו כן כמש"ל באורך וגם הריטב"א ז"ל לא נסתפק רק אליבא דרב דאזיל בתר השתא בבוגרות אבל לשמואל וודאי ספיקא הוי וגם לרב נראה שדעתו נוטה יותר דחוששין לקידושי שניהם אבל זה לא עלתה ע"ד כלל לומר דגם לשמואל מחזקינן למפרע משום חזקה דרבא:
וכן משמע מדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות סוגי' דד' אחים שנשאו ד' אחיות והוחלפו כו' דמוקי לה בגמ' בשופע' כו' מתוך י"ג כו' ופרש"י דבהבאתן ב' שערות כולהו בהדי הדדי קאתו והק' הרמב"ן ז"ל היאך אפשר שיביאו כולן שערות כא' כו' וכ' הרשב"א ז"ל לתרץ ד' רש"י ז"ל אליבא דרב דאזיל בתר השתא וא' מדהשתא בוגרת כו' ה"נ אמרינן בסימני נערות אם בדקום ומצאו לכולן מחזיקין לכולם למפרע עד י"ג שנה ובשעה אחד ע"ש מ' להדיא דלשמואל לא משכחת לה ולא מחזקינן כלל למפרע אף בהדי חזקה דרבא דאל"כ גם לשמואל מתורץ שפיר דחזקה דרבא איתא ג"כ מעת י"ג שנה ואילך דהא בכל גווני נשים בודקות לאחר הפרק אף תיכף אחר י"ג שנה וכן אין יכולה למאן תיכף וחיישינן שמא נשרו משום חזקה ולא מפלגינן כלל וא"כ בהדי' חזקה דרבא מחזקינן למפרע אף לשמואל עד שעה אחרונה למפרע א"ו ס"ל לרשב"א ז"ל דלא סמכינן כלל על חזקה דרבא בדאוריית' רק לרב משום חזקה דהשתא כמו בבוגרות במשלם שית:
ונמצינו למדין שדעת רשב"ם ורשב"א וריטב"א וכן מטין ד' הרי"ף ז"ל דחזקה דרבא לאו חזקה גמורה היא מה"ת והוי כספיקא בעלמא ובדיקתה מה"ת וכן מד' המרדכי בשם כמה גדולים ובפרט מד' עצמו ז"ל שכ' דאורייתא הוא ע"ש:
ודקדקתי עוד בד' הרשב"א ז"ל ביבמות וראיתי שכ' דאיכא לאוקמי שבדקו כולם ביום כלות י"ג שנה ויום א' ומצאו להם סימנין דמחזקינן מדהשתא גדולות מצפרא נמי כו' והביא ראיה ממאי דאוקימנא לדרב ביומא דמשלם שית וא' מדהשתא בוגרות מצפרא נמי בוגרות כו' מ' מדבריו ז"ל דדווקא בכה"ג שבדקו באותו יום כלות י"ג שנה ויום אחד והחזקה אינה רק מערב עד בוקר למפרע באותו היום ודומיא דהא דרב בבוגרות אבל אם לא בדקום עד כמה ימים ומצאו להם סימנין לא מחזקינן להו למפרע אפילו לרב לומר שהביאום ביום י"ג שנה ויום א' בבוקר דאין מחזקינן כ"כ רק ביום שמצאו להם הסימנין אמרינן כיון שעתידה היתה להביא באותו יום מחזקינן לה מצפרא אבל לא אחר כמה ימים מדאיצטריך ליה להאריך כ"כ ולפרש דאיירי שבדקום בכלות י"ג ויום א' ולא מוקי שבדקו כולם אחר זמן ומצאו לכולן סימנים א"ו ס"ל דאין מחזיקינן בזה למפרע וזה עולה כדעת הרמב"ם והריטב"א ז"ל וכן יראה לכאורה דעת רמב"ן ז"ל שהק' על פרש"י ז"ל דאיך אפשר שיביאו כולן כא' סימנין ואי ס"ל ז"ל דחזקה דרבא חזקה גמורה הוא ובפרט בצירוף חזקה דהשתא א"כ מאי ק' ליה ז"ל הא ע"כ מיירי שבדקו כולם ומצאו לכולם סימנים וא"כ כל חדא מוחזקת למפרע עד שעה אחרונה שאפשר למשוך חזקתה דהיינו בוקרו של י"ג שנה ויום א' דאיכא חזקה דרבא וגם חזקה דהשתא ולמה נספק שמא אחת הקדימה ואחת איחרה כיון שיש כאן חזקה ברורה לכולן כבר ביארנו בעזר הש"י שאין חילוק בקטנה שהגיעה לכלל שנותי' בין יום ראשון לאחר כמה ימים לענין בדיקת נשים וחשש נשירה דתמיד שייך חזקה דרבא וקיי"ל סוקלין על החזקות א"ו ס"ל לרמב"ן ז"ל שאין זו חזקה ברורה להחזיק למפרע כולן בחזקת גדלות אלא מספקינן להו:
והב"י ז"ל בס"ס מ"ג הביא תשוב' הרא"ש ז"ל בכלל ל"ג על קטן שנבדק אחר י"ג שנה ומצאו סימנין וכ' דמחזקי' למפרע מי"ג שנה ואילך ע"ש נבאר אי"ה דבריו ז"ל לקמן וכ בשם מורו הר"י בי רב שהרשב"א והר"י דוראן חולקים ע"ז וכתב שצריך להביא ראי' שששה חדשים קודם הי' לה ב"ש כו' והר"י דוראן הוא הרשב"ץ כידוע ונ' שהיא התשו' שכ' הב"י ר"ס ל"ז בשם הרשב"ץ מי שקדש בתו ומיחתה צריך להביא עדות שיש לה י"ב שנה וששה חדשים וגם עדות נשים שששה חדשים קודם ראו לה ב' שערות ומ"ש שם יותר משני חדשי' קודם נראה שהוא ט"ס ומה טעם להצריך ב' חדשי' ממ"נ אי מחזקינן למפרע די כשנמצא עתה סימני נערות ומה שעור הוא ב' חדשים והן הן ד' הרשבץ שכ' הר"י בי רב ששה חדשים ועוד שכ' ובלא"ה חוששין לקידושי שניהם ואע"ג דהשתא חזינן לה בוגרת אמרינן דהשתא הוא דבגרה כדאי' בפ' עשרה יוחסין ואנה מצא הדבר בפ' הנ"ל ואדרבה שם קיי"ל כרב דמחזקינן למפרע א"ו כוונתו על קושיית הרשב"א ז"ל מדלא מוקי פלוגתייהו בדלא ידעינן אימת אייתי ב"ש כו' משמע דבכה"ג אף לרב ספק הוא וחוששין לקדושי שניהם וזה ברור ומוכרח והאחרונים ז"ל העתיקו הגמרא כאשר הוא בב"י ולא הרגישו שיש ט"ס בזה וכבר עמדו ע"ז גדולי דורנו בתשובתם:
וגם דעת הרא"ש ז"ל נראה דס"ל דחזקה דרבא לאו חזקה גמורה היא מדאורייתא דבפ' האומר בקדושין בברייתא דבני זה בן י"ג שנה כו' נאמן לנדרי' ולערכין כו' הק' דכיון שהביא ב"ש למה לא נאמין לאביו שהגיע לכלל שנים דא"כ כל הבאין לחלוץ כו' וכ' לחלק דאם יש להן ריבוי שערו' סומכין על האב במנין שנים וכ' עוד וי"ל שמעיד עתה על מעשה שעשה כבר זמן רב שהי' אז בן י"ג שנה וגם הביא ב"ש דנאמן לנדרים כו' אבל לא לעונשין וכ' דהא דלא נקיט בני זה גדול כו' כיון דמיירי שמעיד על השנים וסימנים וכ' דאגב אורחי' קמ"ל דבעינן י"ג שנה לבן ולבת י"ב שנה וכד' רבי דס"ל הכי בנדה מבואר להדיא דס"ל דתרתי בעינן שנים וסימנים וכל שמעיד האב על שנים לחוד אנו חוששין שמא לא הביא סימנין אז ונדרו ספק נדר אף שיש לו עתה סימנין אין מחזיקין למפרע בהיותו בן י"ג שנה וצריך שיעיד האב על שנים וסימנים ואז נדרו נדר בוודאי והתוס' ז"ל בסוגי' זו דקידושין פ' האומר כ' ג"כ בשם ר"י ז"ל כדברי הרא"ש ז"ל רק שהם ז"ל כתבו שהאב מעיד שבשעת עת מעשה הי' לו שנים או סימנים וחדא מינייהו נקט לכאורה מ' מדבריהם דדי בעדות א' או שיעיד על השנים ואז אמרינן דמסתמא הביא סימני' כיון שהגיע לכלל שנים שכן דעתן ז"ל בתי' שני דסימני' לחוד ג"כ מהני וזו היא באמת דעת ר"י ז"ל בתוס' דב"ב בהך דבודקין לקידושין כו' דמחזקינן למפרע אם נמצאו סימני' אח"כ ואזלינן בתר השתא ואפי' לשמואל דלא אזיל בתר חזקה דהשתא גבי בוגרת מודה הכא דאיכא ג"כ חזקה דרב' בהדה ולכן פי' גם כאן דכל שמעיד האב שהי בשעת מעשה י"ג שנה די בכך ומחזקינן שהביא ב"ש וסימנין ג"כ אבל ד' הרא"ש ז"ל אינן כן אלא דתרתי בעינן להעיד שיתקיימו נדריו בוודאי רק דא"כ ד' הרא"ש ז"ל סותרים לדבריו בתשו' כלל ל"ג הובאה בח"מ סי' ל"ה ובב"י באה"ע סי' מ"ג שכ' דכל שנבדק אח"כ ומצאו סימנין מחזקינן למפרע מי"ג שנה וכ' ראי' מהך עובדא דבני ברק בבבל בקטן שמכר בנכסי אביו ומת וערערו בני משפחה לומר קטן הי' ובקשו לבודקו אחר המכירה וא"ל ר"ע א"א רשאין לנוולו ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה ומשמע דמחיים מהני בדיקה אף לאחר המכירה דמחזקינן למפרע והביא עוד כל ד' הר"י בעל התוס' בהך דא' בודקין לקדושין שכ' שאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ואח"כ נמצאו סימנין אין חוששין לקידושי שני ואפי' לשמואל דלא אזיל בתר השתא בבוגרת מודה הכא משום כיון שהגיע לכלל שנים כו' וסיים שם דכ"ש למאי דקיי"ל כרב דאזיל גם בבוגר' בתר השתא ומשמע קצת דרפיא בידי' הך דכ' הר"י ז"ל דאף שמואל מודה בהא אבל לרב פשיטא ני' דמחזקי' למפרע והוא לכאורה שלא כדבריו ז"ל בקידושין שכ' לעיל דתרתי בעי עדות שנים וסימנים ואפשר לומר דבקדושין בעי לפרושי אף לשמואל דלא אזיל בתר השתא דברייתא הוא ואתיא ככ"ע ולא פשיטא לי' ד' הר"י ז"ל שכ' דאף שמואל מודה בהא וכמש"ל דאף בתשו' לא ברירא לי' כולי האי רק לדינ' דקיי"ל כרב:
ויש עוד מקום לומר דבחיבורו ז"ל לא ס"ל כלל הך דינא דמחזקינן למפרע וכמו שנבאר אי"ה לקמן מדבריו ז"ל בפירושו לנזיר דלא ס"ל הך מלתא ולא ידעינן הי מינייהו בתרייתא ועכ"פ גם לדבריו ז"ל בתשו' אין לדקדק מדבריו ז"ל דחזקה דרבא לבדה היא חזקה מדאורייתא כ"א בהצטרף אלי' חזקה דבתר השתא אבל אי ס"ל דחזקה מעליא היא לבדה והבדיקה הוא רק לברר היכא דאיכא לברורי פשיט' דכיון דלא אפשר סמכי' אחזקה א"ו עיקר טעמו משים חזקה דבתר השתא וצריך לזה גם חזק' דרבא:
והרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב מהך דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת כו' פי' שמת מיד דאל"כ מאי ראיה אם יבדקו לקוחות וימצאו סימנין דלמא השתא הוא דאייתי וכ' דהיינו דאמרינן קטן הי' בשעת מיתה כוונתו ז"ל דאם הי' זמן רב בין המכירה לשעת מיתה מה צורך היה להם לומר קטן היה בשעת מיתה אף אם הי' גדול בשעת מיתה כיון שהיה קטן בשעת מכירה אין מכירתו כלום א"ו שהיה הכל בזמן אחד מבואר מדבריו ז"ל דלא ס"ל להחזיק למפרע שהביא סימנין בשעת מכירה שלא כד' הרא"ש בתשו' והב"י ז"ל בסי' מ"ג ציין על ד' הרמב"ן אלו בהביא ד' הר"י בי רב ז"ל והן עולין בסגנון אחד עם מה שדקדקתי מד' הרמב"ן ז"ל בחידושיו ליבמות:
והנה לפמ"ש הרמב"ם בהל' מכירה הביאו הטוש"ע דקטן שמכר בנכסי אביו והגדיל ואחר כך שתק ולא מיחה שוב א"י לבטל מכירתו דידע ונתפייס וקיים מכירתו לפ"ז ניחא טובא מה שא' קטן היה בשעת מיתה שאלו הי' גדול בשעת מיתה הרי קיים מכירתו ולא מיחה שוב א"י לבטל מכירתו לכן הוצרכו לטעם שהי' קטן מתחילה ועד סוף רק שהשיב להם א"א רשאים כו' ועיקר הטעם למסקנא משום חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול כמסקנת הש"ס וכ"כ הרמב"ם והטור ז"ל ומסתמא הי' גדול בעת המכירה ואולי מכאן הוציא הרמב"ם ז"ל דינו מדטענו הכי והמפרשים לא מצאו סמך ברור לדעת הרמב"ם ז"ל ולפמ"ש ניחא והרמב"ם ז"ל לשיטתו שכ' לעיל שסובר דלא מחזקינן למפרע ומוכח דינו כנ"ל עכ"פ בין לד' הרמב"ם ובין לד' הרמב"ן נסתר ראיית הרא"ש ז"ל מזה וצ"ע לענ"ד שהטור ז"ל לא הזכיר שהרא"ש ז"ל והרמב"ן ז"ל חולקים על דינו של הרמב"ם בהך דקטן שמכר והגדיל ושתק מכירתו קיימת והרי הרמב"ן והרא"ש ז"ל חולקים בדבר:
עתה נבא בעזר הש"י לביאור ד' התוס' בענין זה הנה מדבריהם ז"ל במס' נדה ד' מ"ה ע"ב גבי מופלא סמוך לאיש בד"ה אילימא נדרים כ' בהדיא דמסתמא יביא ב"ש בזמנו כדא' רבא חזקה הביאה סימנין ומשמע מדבריה' דנדרו נדר וודאי והקדשו קרב ע"ג המזבח ומטעם חזקה הוא דס"ל ז"ל שאם לא יביא ב"ש בזמנו לא הוי למפרע מופלא סמוך לאיש בשנת י"ג וכ"כ עוד בהדיא בדף מ"ו ע"ב בהא דהקדיש ואכלו אחרים ר"י ור"ל אמרו לוקין והק' דהא התראת ספק הוא דשמא לא יביא ב"ש בזמנו ונמצא שאינו סמוך לאיש ותרצו דאזלינן בתר רוב שמביאין שערות בי"ג שנה ומדלקו עלה מדאורייתא ולא חשבינן לי' ס' ש"מ חזקה גמורה הוא ולפי דבריהם ז"ל צ"ל דגם ר' יוסי דא' בקטן שתרם משהגיע לעונת נדרי' תרומתו תרומה ס' ג"כ חזקה דרבא מדאורייתא מדלא חייש בתרומתו דלמא לא הוי סמוך לאיש ובפרט למאי דא' שם לר"י תרומה בזמה"ז דאורייתא להך מ"ד ע"ש בסוגיא ועוד דאיכא גם חזקת טבל ויש לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא ואפ"ה לא חייש ר' יוסי וכן בכולהו תנאי דסברי סמוך לאיש דאורייתא ומביא קרבן על נזירותו ונאכל ולא מוקמינן קרבן בחזק' חולין וא"כ סייעתא מכולהו תנאי לדרבא דאמר חזקה הביאה סימנין וסוגיית הגמר' לא משמ' כן דמ' דחידוש גדול חידש רבא בהא דחזקה הביא ושקיל וטרי בה טובא וגם מסיק בפרק בא סימן דר"ש לית לי' הך חזקה ואטו פליג ג"כ על דין מופלא הסמוך לאיש שאין נדרו והקדישו וודאי רק ספק ועוד דאין זו סבר' שיקריבו קרבנו ואח"כ כשלא יביא סימנין יתברר שהקריבו חולין ע"ג המזבח נוח טפי להמתין עד שיתברר הדבר כשיגדיל וכמו דמהדרינן לבדוק לחליצה ולא סמכינן אחזקה ועוד ק' דהא ביבמו' ד' ס"ד ע"ב א' דר' יוסי חייש למעוט' וכ' שם תוס' דלדידי' אין קטנה מתייבמת שמא תמצא איילנות ע"ש וא"כ ה"נ ניחוש למיעוטא שאין מביאין סימני' בי"ג שנה ולא הוי סמוך לאיש והיכי אר"י תרומתו תרומה וכ"ש דאיכא חזקת טבל אשר מכל זה היה נ' עיקר דהך מלתא דמופלא סמוך לאיש לא תלי' כלל אם יביאו סימנין בזמן רק כיון שהוא שנה לפני זמן הראוי להביא סימנין גזה"כ שנדרו נדר מיקרי סמוך לאיש פי' זמן הראוי לקרות איש כשיביא סימנין ואף שלא יביא סימנין אח"כ לא איכפת לן לענין דין המופלא ולפ"ז לק"מ מדר' יוסי וכל קושיות התוס' לא קשיא כלל וליכא ראיה כלל דחזקה דרבא חזקה מעליא מן התורה:
וכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' נדרים שכ' דאחר י"ג לזכר וי"ב לנקיבה אף שא"י להפליא ולא הביא ב"ש נדרו נדר מה"ת וזו היא עונת נדרים בכל מקום א"כ ודאי דגם בשנת י"ב דנדריהם נבדקין אם יודעות להפליא נדריהם קיימין אף שלא הביאו ב"ש אח"כ מיקרו איש לענין נדרים כד' הרמב"ם והוי סמוך לאיש והוא ז"ל מפרש מתניתין דאחר הזמן אע"פ שאמרו אין אנו יודעים כו' בשלא הביאו ב"ש דכשהביאו פשיטא דגדול הוא לכל דבר וכן ברייתא דמייתי בגמ' מריבויא דאיש לרבות בן י"ג שנה כו' ג"כ כשלא הביא ב"ש וכבר הק' עליו מסוגיא דשם דאמר בהדיא אי בשלא הביא קטן הוא אלא לאו בשהביא כו' אמתניתין ועל הברייתא ג"כ ולא תירץ כלום ולענ"ד נ' לתרץ בפשיטות דכולהו סוגיא דהתם בעי לאקשויי על הך מ"ד דס"ל תוך הזמן כלאחר הזמן אם הביא ב"ש הוא גדול ול"ק עלה מתניתין ובריית' דמפלגא בין י"ג שנה לקודם ואי בשלא הביא קטן הוא א"ו בשהביא ודווקא אחר הזמן כו' וא"כ כי בעינן לאוקמי בשלא הביא היינו ליישב לדעת מ"ד תוך הזמן כלאחר הזמן ולדידי' ניחא דע"כ ליכא לפרושי כיון שהגיע לזמן י"ג שראוי לגדלות אף שלא הביא ב"ש נדרו נדר דהא אף קודם י"ג שנה ראוי הוא לגדלות רק שאין הדבר מצוי כ"כ אבל ראוי מה"ת הוא לכך וא"כ מ"ט לרבות בן י"ג הואיל וראוי הוא הא גם קודם י"ג ראוי הוא אע"כ לדידי' מתוקמא בשהביא וא"כ מוכח דתוך הזמן כלפני הזמן ודו"ק היטב כי סברא נכונה היא מאד אבל לדידן דקיי"ל תה"פ כלפה"פ ודאי דאיכא לאוקמי בשלא הביא ומטעם הואיל וראיי' לכך ולהביא סימנין מה שלא הי' ראוי קודם מקרי איש לענין נדרים וכפשטא דמשנה וברייתא דבשהביא לא איצטריך לאשמעינן ינן דגדול הוא לכל מילי וכמו דרבינן בשנת י"ג אם יודע להפלות אף דשמא לא יביא אח"כ וכבר כ' דהרמב"ם לא ס"ל הך חזקה לוודאות וע"כ דבזמן לחוד תליא מלתא לנדרים ולהקדשות ולפ"ז מתפרשא ברייתא דקדושין בני זה בן י"ג שנה כו' נאמן לנדרים לערכין כו' כפשוטו שאין מעיד רק על השנים וא"צ סימנים כלל לענין נדרים והקדשות כלל ולק"מ מ"ש תוס' למה לא נקט בסימנים ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד בדברי הרמב"ם ז"ל וא"כ אין ראי' מכל סוגיא דמופלא כו' לענין חזק' דרבא:
וכתב בהגמ"יי פ' הנ"ל שם בהל' גדולות פי' כן הך דעונת נדרים היינו שנת י"ג ולא הביא ב"ש דנדרן נדר אף שא"י להפלות ולענ"ד ראי נכונה לזה מהא דאמרינן ביבמות א' ר' אמי. מדבריו של ברבי נלמד קטנה חולצת בפעוטות רבא א' משתגיע לעונת נדרים וכתבו תוס' דלר' יוסי הוא דאמ' משתגיע לעונ"ד דרבא גופי' הא מסיק עד שתביא ב"ש ע"ש וא"כ לדברי המפרשים דע"נ הוא דנדרי' נבדקות אטו היו צריכין לבדוק היבמה דאתיא לקמי' דר' אם יודעת להפלות ואם נימ' דלחליצה לא בעינן יודעת להפלות א"כ מה שיעור הוא זה ומאי תלינן לה בנדרים הא מקלינן בה טפי מנדרים ש"מ דלא בעינן דעת כלל דנדרים והא ר' לא ציוה לבדוק היבמה כלל ואמר לאבדן קום אדוכתך א"ו כד' הרמב"ם ז"ל והרי הי' בשנת י"ב ויום א' שהרי רצו לבודקה אם הביאה ב"ש דקודם הזמן שומא נינהו לרבי במס' נדה וכמש"א ריב"י איש כ' בפרשה כו' שוב א"צ כלום שהרי הגיעה לעונת נדרי' שהוא בת י"ב ויום א' לד' הרמב"ם והוציא רבא זאת מדברי ר' יוסי דגבי תרומות דא' משהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה ולשון הרמב"ם ז"ל וזהו עונת נדרים כו' כוונתו על תרומה שפ' בהלכות תרומות דהל' כר' יוסי ע"ש ובדברי הג"מיי אלו שכ' שדעת ה"ג כהרמב"ם דזהו עונת נדרים כל שהוא י"ב שנה ויום א' אף שלא הביאה ב"ש נדריה קיימין אף שא"י להפלות אנהרינהו לעיינין בסוגיית הגמ' דגיטין פ' האומר דא' רבא ג' מדות בקטן כו' הגיע לעונת נדרים נדריו קיימין וכנגדו בקטנה חולצת ורש"י ז"ל פי' על שנת י"ב ובקטנה חולצת אם הביאה סימנין והק' תוס' הא קיי"ל תוה"פ כלאה"פ וכן הק' כל המפרשים ור"ת ז"ל פי' דהיינו כמדת ר' יוסי דא' אשה בין גדולה בין קטנה ואנן באמת לא קיי"ל הכי ורבא לאשלומי ג' מדות נקט מלתי' אליבא דר' יוסי וגם זה צ"ע גדול דמשמע דרבא הלכתא פסיקתא נקיט ויותר קשה שהרי"ף ז"ל וכל הגאונים כתבו להך דרבא בחיבוריה' ולא כ' דלית הלכתא הכי וכבר הק' כן הרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיהם והרמב"ן ז"ל נדחק ליישב דבקטן הוי עונ"ד בן י"ב שנה וכנגדו בקטנה הוי זמן גדלות בי"ב שנה כשהביאה סימנים וכ' ז"ל עצמו שאין מ' כן דלישנא חד הוא עם סוגיית הגמ' דיבמות דא' שם רבא לר' יוסי משתגיע לעונ"ד ועדיין קטנה היא וע' במלחמות והדברים מוכרעים להגאונים ז"ל והרי"ף בשיטת הרמב"ם ז"ל וה"ג קיימי דעונת נדרים היינו לאחר י"ג שנה ויום א' דנדריו קיימין אף שאין יודע להפלות וא"צ בדיקה לנדרים אף שלא הביא ב"ש וכדברי הרמב"ם ז"ל דחשיב בר דעת לנדרים ולהקדשות ולתרומות וה"ה לחליצה לר' יוסי דלא בעי איש רק בר דעת בעי דבעי' כוונה ועתה הסוגיא פשוטה הגיע לעונ"ד היינו י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין אף שלא הביא סימנין וכנגדה בקטנה חולצת לר"י אף בלא הביאה סימנין ולדידן דווקא בהביא ב"ש וקמ"ל במדה זו אפילו לדידן דדווקא בזמן הזה מהני הבאת סימנים הא קודם הזמן לא מהני סימנים דשומא נינהו דהכי פ' רבא בנדה תוה"פ כלה"פ וטובא קמ"ל במדה זו ועוד דמהא דנדרים מוכחינן לה בנדה דתוך הפ' כלאה"פ מדאיצטרך לרבויא איש לרבנן בן י"ג שנה כו' ואימת אי דלא אייתי כו' וע"ש בסוגיא דנדה ועכ"פ מהא דא' בי"ג שנה הוי עונ"ד מוכח דלפני הזמן הזה לא הוי זמן להבאת סימני' וכמו שהארכתי לעיל בעזהש"י ולכן כ' הרי"ף והגאוני' ז"ל בחבוריה' להא דכנגדו בקטנה חולצת וכוונתם כשהביאה ב"ש ומצאתי הדבר ברשב"א ז"ל בחידושיו שהביא לשון הלכות גדולות הגיע לעונ"ד דהיינו בן י"ג שנה ויום אחד כו' נדריו קיימין וכנגדו בקטנה חולצת וסיים ולענין חליצה לא חלצה עד דאייתי ב"ש כו' לשון זה מבואר להדיא דלנדרים לא בעינן כלל ב"ש ובכל גווני נדריו קיימין רק דלחליצה קיי"ל דבעינן ב"ש והן ד' הג"מיי בשמו ז"ל ומד' הרשב"א ז"ל נ' שמפרש ד' ה"ג ז"ל דלנדרים בעינן ג"כ ב"ש שהוא גדול לכל מילי ודחק עצמו לפרש ע"פ ד' הגאונים וגם דחק בלשון ג' מדות בקטן דהא גדול הוא והדבר מבואר בלשון ה"ג ז"ל דלחליצה בעינן ב"ש שהוא גדול ולא לנדרים וכפירוש הג"מיי ז"ל והנראה שלא עמד הרשב"א ז"ל דקדוק שיטת הרמב"ם ז"ל כשכתב זאת:
ויש לעיין בזה עוד במשנ' דתרומות קטן שלא הביא ב"ש תרומתו תרומה דברי ר' יהודא ר' יוסי אומר אם משהגיע לעונ"ד תרומתו תרומה אם עד שלא הגיע לעונ"ד אין תרומתו תרומה ולכאורה לד' ר' יהודא אף שלא הגיע לעונ"ד תרומתו תרומה ולד' המפרשים עונ"ד היינו שנת י"ג עצמה שנדריו נבדקין א"כ אף קודם הזמן או שא"י לשם מי נודרין תרומתו תרומה ואין שיעור לקטן שכל קטן הוי תרומתו תרומה דאיזה שיעור ניתן לדבר וע"כ פליג על סתם משנה דלעיל ה' לא יתרומו חש"ו כו' ולא מ' כן אלא מ' דמלתא באפי נפשה היא ועוד דאי בכל קטן מכשיר ל"ל למימר קטן שלא הביא ב"ש הא כל קטן אינו מביא ואדרבה אף כשמביא שומא נינהו לשון שלא הביא משמע דמחוסר הבאה ואם הביא סימן הוא ואם יפרש ד' ר' יהודא בשנת י"ג שנה דאיהו סבר בפ' בא סימן תה"פ כלאה"פ וראוי להביא ומכשיר ליה ר' יהודה אף כשלא הביא א"כ היינו ר' יוסי דאמר הגיע לענ"ד דהיינו שנת י"ג לפרש"י ותוס' ומפרשים דזו היא עונ"ד ודוחק לומר דיודע להפלות איכא בינייהו דא"כ הול"ל הכי אם יודע כו' דהא הזמן אחד הוא גם לר' יהודה ולד' הרמב"ם ניחא דר' יהודא מכשיר בשנת י"ג כיון שראוי להביא ב"ש דאיהו ס"ל תה"פ כלאחר הפ' ור"י פליג עליו וא' אם משהגיע לעונ"ד כו' שהוא י"ג שנה ויום א' אף שלא הביא ב"ש תרומתו תרומה בסתם אבל קודם לכן לא ור' יוסי ס"ל תה"פ כלפני הפרק למאי דקיי"ל הכי ומסתמ' גם ר' יוסי הכי ס"ל זו עונ"ד בי"ג שנה ויום א' אף שלא הביאו ב"ש וכמש"ל לדעת הרמב"ם ז"ל משא"כ לר' יהודא דסבר תוה"פ כלאחר הפ' לא משכחת עונ"ד שיהיה קיימים בלי בדיקה רק בהבאת ב"ש אבל כל שלא הביא ב"ש צריך בדיקה כדאיתא בגמ' אי דלא אייתי קטן הוא וכמש"ל באורך להך מ"ד ואין חילוק בין שנת י"ג לאחר י"ג כל שלא הביא ומכשיר ליה ר' יהודא משעה שראוי להביא סימנין ולפ"ז נ' דלד' ר' יוסי לא מכשרינן רק בי"ג שנה ויום א' אבל בשנת י"ג אף שיודע להפלות ונדריו קיימין לענין תרומה לא מהני עדיין וזה מדוקדק בלשון הרמב"ם ז"ל בכל דוכתי ובהל' תרומות שכ' קטן שהגיע לעונ"ד אף שלא הביא ב"ש כו' מ' שאינו מחוסר רק הבאת ב"ש והגיע לכלל שנים דאל"כ עדיפא הו"ל לאשמעינן אף שלא הגיע לשנים הוי תרומתו תרומה ואף דבנדה דמייתי הך דר' יוסי מ' לכאורה דמוקי לה במופלא סמוך לאיש דמקשה מינה למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן אין זה הכרח די"ל חדא באידך תליא אי הך דרשא דכי יפליא לרבות מופלא סמוך לאיש היא דאו' גם הא דדרשינן מאיש לרבות בן י"ג שנה שלא הביא ב"ש ג"כ דאו' ואי מופלא כו' לאו דאוריית' וקראי אסמכתא בעלמא גם לרבוי דאיש לבן י"ג שנה כו' אסמכתא:
שוב ראיתי בר"ש ז"ל בפי' המשניות הביא ירושלמי דאמר על משנה קמייתא דתרומות מאן תנא דקטן דלא כר' יהודא כו' ומייתי מברייתא דתוספתא וכ' הר"ש ז"ל דהא דלא מייתי ממתניתין דקטן שלא הביא ב"ש ר"י אומר תרומתו תרומה דאיכא לפרושי במופלא סמוך לאיש והיינו כר' יוסי כו' וזו כשיטת רבותינו הצרפתים ז"ל וע"ש שהכריח הגי' ר"י אומר תרומתו תרומה ולא כגירסא שבגמ' נדה ואין להאריך כ"כ יותר שלא לענינינו דעכ"פ נתבאר בעזר"ה שאין ראיה מכל סוגיות אלו דחזקה דרבא חזקה דאורייתא הוא:
אך דלדעת מ"ד תה"פ כלאחר הפ' לכאורה הדרן כל ראיות התוספות לדוכתייהו דכבר כ' דלדידיה א"א לפרש דתליא בהגעת הסימנין כדמוכח מהסוגיא דא' קטן הוא וה"ה לענין מופלא סמוך לאיש לא שייך לקרותו סמוך לאיש משום שהוא סמוך לזמן הראוי להקרות איש דא"כ גם קודם הזמן הזה היה ראוי לכך דתה"פ כלא"הפ ואין חילוק כלל בין תה"פ ובין לאחר הפרק אם לא שנאמר דחזקה גמורה שיבא אחר הפרק ע"פ הרוב ולהכי קרינן לשנת י"ג סמוך לאיש משא"כ קודם שנת י"ג דמסתמא לא יביא אבל אי חזקה דרבא לא הוי חזקה מה"ת רק ספיקא א"כ גם קודם י"ג שנה היכא קרינן ליה סמוך לאיש אלא מ' לכאורה להך מ"ד ע"כ חזקה גמורה היא וכד' התוס' ובאמת תוס' הק' כן לר"י ור"ל דא' לוקין כו' ור"י הא ס"ל בהדיא תוה"פ כלאחר הפ' ואפשר גם ר"ל הכי ס"ל ובירושלמי דקדושין גבי קידושי ייעוד אמר בהדיא דרשב"ל ס' כרבי דבן ט' שהביא סימנין ועודן בו סימן הן למפרע:
ולפ"ז גם ר' יהודא דא' תה"פ כלא"הפ צ"ל דס"ל חזקה דרבא מעלייתא היא מדאו' או ס"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא ואפשר דלהכי ס"ל דנשים בודקות אותן סתם ולא בעי נשים כשרות ונאמנות כדבעי ת"ק ור"א ור"י לד' הרמב"ם ורא"מ דאינהו לא סמכו כ"כ על החזקה דרבא אף לאחר הפרק רק ר' יהודא הוא דסמיך עלה וקיי"ל כת"ק ור"א ור"י כמ"ש הרמב"ם ז"ל דבעינן נשים כשרות וכן לפי' הרמב"ן ז"ל דת"ק משום גלוי מלתא לחוד הוא דמהימן לנשים ולהכי לא מפליג בין קו"הפ לאח"הפ ומייתי ראיה מר"א ור"י שמסרו לנשים אף דאינהו אח"הפ באו שהוא רגיל דת"הפ או קודם אין חובה לבדוק וכמ"ש הפוסקים ולא שייך ע"ז לשון היה מוסר כו' דמשמע מעשה הרגיל תדיר וכמש"ל בזה אלא דס"ל לת"ק שאין לסמוך כ"כ על חזקה לחוד רק מטעם גלוי מלתא ואין חילוק כלל רק ר"י ס"ל הכי כשיטתו דתו"הפ כלאחר הפרק:
ובזה יש ליישב מה שלכאורה סותרים דברי הרמב"ן ורשב"א ז"ל אהדדי דכבר הוכחתי מדבריה' ז"ל ביבמות ומד' רמב"ן ז"ל בב"ב בעובדא דבני ברק דחזקה דרבא לא הוי חזקה ברורה מה"ת ואלו בפ"ק דחולין בעינן בדיקת סכין אחר שחיטה ובדיקת השוחט אם יודע ה"ש כתב הרמב"ן ז"ל במלחמות והרשב"א ז"ל בחידושיו שאין סומכין על החזקה במקום שאפשר לברר וכתב ראיה לזה מדאי' בפ' בא סימן כי אמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה ומשמע להדיא מדבריהם ז"ל דטעם בדיקה לחליצה ג"כ משום דאיכא לברורי ואין סומכין בזה על הרוב וכמש"ל בדרך ב' בפי' הסוגי' ולפ"ז וודאי חזקה גמורה היא מה"ת וכ"ש כשנמצא סימנין שיש להחזיק למפרע משעת הגעה לשנים וכבר כ' שהרמב"ן ורשב"א ז"ל לא ס"ל הכי ע"ל באורך ולפמ"ש ניחא דבפ' בא סימן לר' יהודא הוא דנקיט לה דמהימן לנשי דווקא מטעם זה וגם ס"ל תה"פ כלאחר הפרק וס"ל חזקה מעלייתא היא ומוכח שפיר הך דינא דכל דאפשר לברורי לא סמכינן אחזקה וכד' הרמב"ן ז"ל משא"כ לדידן לפי פי' הרמב"ן ז"ל כת"ק דנאמנות הנשים ומשום גלוי מלתא ולא משום חזקה וגם פסקינן תה"פ כלפני הפ' אין ראיה כלל לאלומי חזקה דרבא כ"כ מדאורייתא ולכן כ' הרשב"א והרמב"ן ז"ל דאין מחזיקין למפרע שהביא סימנין ורק לדעת רשב"א ז"ל אליבא דרב דאזיל בתר השתא דבוגרת גם כאן אזלינן בתר השתא ובהכי א"ש נמי מה שהביא הרמב"ן ז"ל והרשב"א מפ' בא סימן כו' ולא הביאו מפ' יוצא דופן שהוא קודם וגם בדוכתא ולפמ"ש א"ש ודוק:
וע"פ הדברים האלה מצינו ידים מוכיחות לסברת ר"ח ז"ל שהביא הרי"ף ז"ל שכ' דלית הלכתא כחזקה דרבא מדר"ש דל"ל חזקה דרבא וקיי"ל כר"ש בהא דתה"פ כלפ"הפ וגם בהא דחזקה דרבא והשיג הרי"ף ז"ל דלא הא בהא תליא וכ' ראיה דרבא גופיה פ' דתה"פ כלפ"הפ וס"ל חזקה דרבא וע"פ דברינו מיושבים דברי ר"ח ז"ל דלמ"ד תה"פ כלאחר הפרק מוכרח דחזקה דרבא גמור' היא כמש"ל מהך דמופלא כו' ולמ"ד תוה"פ כלאחה"פ אין ראי' כלל ולכן כ' דר"י לשיטתו רק דעכ"פ הך דינא דנשים בודקו' מוכרח הוא ממ"נ מד' ת"ק ור"א ור"י אי נימא טעמם ג"כ משום חזקה דרבא כדעת הרי"ף ז"ל א"כ מסתמא אינהו ס"ל תה"פ כלפ"הפ דהכי קיי"ל ואפ"ה מקילי בבדיקת נשים מטעם חזקה ואי טעמייהו משום גלוי מלתא כו' כד' הרמב"ן ז"ל ולא משום חזקה ג"כ יש לפסוק כוותיהו כמ"ש הרמב"ן דקיי"ל כת"ק כו' דמעשה רב וא"כ לדינא וודאי פסק הרי"ף ז"ל דנשים בודקות לאחר הפרק ונכון וברור הוא אך דגם לדעת הר"ח ז"ל וסברתו יש לה יתד במקום נאמן:
ובבבא בתרא פ' מי שמת בעובדא דבני ברק בא' שמכר בנכסי אביו ומת וערערו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתה ושאלו את ר"ע מהו לבודקו ואמר א"א רשאים לנוולו ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה וכ' שם תוס' דלמ"ד נכסי בחזקת יורשין קיימי ולקוחות בעו אייתויי ראיה א' להם סימנים עשויין כו' פי' שאפי' ימצאו סימנין אינן סימן דשמא מחיים לא היו גומות ועכשיו נעשו גומות והק' דלמה לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו הא אמר רבא חזקה הביא סימנין ותירצו כיון שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו ולא הביא יש לספק שמא לא הביא עדיין מקושייתם ז"ל נ' לכאורה דחזקה דרבא חזקה מעלייתא דאו' היא מדהקשו דנסמוך עלה לומר שהיה גדול ולקיים נכסים ביד לקוחות אך אין זה ראיה כלל דקושייתם למ"ד לקוחות בעו ראיה ואמר להם שאף אם ימצאו אין ראיה דאולי נשתנו לאחר מיתה וקודם לא היו גומות וע"ז הק' שפיר כיון דאיכא ג"כ חזקה וגם מצאו סימנין וגומות למה ניחוש שנשתנו הו"ל למיזל בתר השתא שנמצאו גומות וגם חזקה דרבא המסייע לזה ועוד דאיכא ג"כ חזקה דאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול דגם ר' יוחנן שם שהק' זאת ס"ל הך חזקה ועדיפא ליה שם כחזקה דבתר השתא דהא מק' שם לר"ל דאזיל בתר השתא כר' נתן מהא דמצרכינן לקוחות לאתויי ראיה והק' תוס' ע"כ לא ס"ל ר"נ רק משום חזקה דבתר השתא ותירצו דהך חזקה דאין העדים כו' מהני לר' יוחנן כמו חזקה דבתר השתא וע"ש היטב וא"כ וודאי יפה הקשה כיון דאיכא חזקה דרבא ג"כ וגם חזקה דאין העדים כו' וגם נמצא עכשיו גומות נחזיק שהיה כן בחייו ג"כ ותירוצם נ' ברור כיון שהיה זמן רב שלא הביא ב"ש כו' פי' שהרי המוכר הלז היה בן י"ח שנה או בן ך' שנה שהרי מכר בנכסי אביו וכדאית' שם בסוגיא דף קנ"ה ע"א וא"כ עברו עליו ה' שנים משהגיע לכלל שנים ואם איתא שהביא בזמן היה כבר מקיף זקן התחתון והיו סימניו נכרות וידועות ולא היו מסתפקין בו כלל וע"כ שבאמת נשתהה זמן רב מלהביא סימנין והיו מסתפקין אם הביא בעת מכירתו קודם שמת או לא שאם היו מסתפקין אולי הקיף זקן התחתון כדרך העולם לא היה ר"ע משיבן סימנין עשויין כו' משום גומות דהא קיי"ל ברבוי שערות וארוכות לא חיישינן לגומות כלל ולא בדקינן בתרייהו דלא שכיח כלל שומא או כה"ג לא היו מסתפקין רק בסימני נערות ומקרוב וכיון ששהה זמן רב שלא הביא סימנין משהגיע לכלל שנותיו איתרע ליה חזקתו וחיישינן שמא קטן הוא עדיין ודו"ק היטב כי זה נ"ל ברור בפי' תירוצם זה אך מדברי הרא"ש בתשובה שהבאתי לעיל שכתב ראיה מכאן דמחזקינן למפרע ומדברי תוס' בנדה פ' בא סימן שכתב ראיה מכאן דכי משכחינן לאחר הזמן לא חיישינן דלמא תוך הזמן היו ושומא נינהו וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחידושיו לנדה ומוכח מד' כולם דלא ס"ל הך ס' דאיתרע חזקה דרבא בהכי ושיהיה וודאי להם שלא הביא בזמנו דאל"כ לא היו מביאים ראיותיהם מזה ודו"ק:
וגם מדברי התוס' דף קנ"ו בהא דבודקין לקידושין שכתב כדעת הרא"ש בתשובה דאם מצאו סימנין מחזקינן למפרע אף לשמואל משום חזקה דרבא ואין מזה ראיה רק מצירוף חזקה דבתר השתא ג"כ ואף בזה כבר נתבאר שהרמב"ם והרמב"ן והריטב"א והרשב"א והרשב"ץ חולקים בדבר רק הרשב"א ז"ל אליבא דרב מ' דס"ל הכי ואפשר לתרוצי לדרש"י ז"ל אתי רק ד' תוס' ז"ל בנדה שכ' לעיל משמע לכאורה דחזקה גמורה הוא ואין זה הכרע נגד דעת כל הפוסקים הנ"ל וגם ד' הרא"ש ז"ל נלוה עמהם בעיקר דין חזקה אי לאו משום בתר השתא וגם המרדכי שכתב' לעיל בשם כמה גדולים דבדיקה דאורייתא הוא וע' בד' רשב"ם ז"ל ובלשונו בסוגיא דבודקין לקדושין ג"כ לכאורה הכין:
ומצאתי בד' רש"י ז"ל בפי' למס' אבות במשנה בן שלש עשרה למצות כו' ז"ל דמשהגיע לי"ג שנה מסתמא מחזקינן ליה לגדול כדין רוב תנוקות רק אי בדקו ולא אשכחו קטן הוא עד עשרים ויביא סימני סריס כו' דבריו ז"ל משמע לכאורה דרוב תינוקות מביאין בזמנן וכודאי הם לענין חיוב מצות בתר רובא וכיוצא בזה כמדומה שראיתי בשאלתות דרב אחאי שכתב לענין חשש נשירה דרוב מביאין בזמנן ומיעוט אין מביאין וגם יש ממיעוט שנושרין ולהכי הוי ס' וחיישינן שמא נשרו גם מזה הל' משמע לכאורה דחזקה גמורה הוא ועדיין אין זה הכרע ברור שכוונתם על רוב גמור מה"ת שיש רוב שאינו נקרא רוב גמור מה"ת ע' תוס' כתובות בסוגיא דפ"פ ושלהי קידושין סוגי' דרוב תינוקת כו' ובנדה דף י"ח סוגיא בג' מקומו' הלכו אחר הרוב כו' ואיך שיהיה כוונתם ז"ל הנה דעת רוב הפוסקים שאין זו חזקה ברורה מה"ת וכבר כתב' בתחילת דברינו אלה ראיות לזה:
עוד יש לנו לעמוד על סוגיא אחת בנזיר דף כ"ט מעשה באחד שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר"ג והיה ר"ג בודקו אם הביא ב"ש ריב"י א' לידע אם הגיע לעונת נדרים א' לו ר' אל תצטער לבודקני אם קטן אני אהי' בשביל אבא ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי כו' וכ' התוס' בשם ר"ת ז"ל שהביאו באותו יום שהדירו למר כדאית ליה כו' ולר' היה א' י"ג שנה וכ"כ בשיטה מקובצת לנזיר בשם פי' הרא"ש ז"ל ולכאורה מ' כוונתם ז"ל דאם לא הביאו באותו יום אף שימצא אח"כ אין ראיה שהיה קודם בעת שהדירו אבל אין נראה לפרש כן דהא כתבו התוס' לקמן דאם הביא ב"ש באמצע נזירות אביו סותרות וכך כתב בשם תוספתא וכן כתב בש"מ בשם הרא"ש ז"ל אלא נראה שכ"כ משום דמשמע שנמצא בשלשים יום או לנזירות אביו או לנזירותו ומשמע שכלו שתיהן ביום אחד ולכן הוכרחו לפרש שביום שהדירו הביאו לפני רבן גמליאל לכל חד כדאית ליה ובאמת בשיטה מקובצת בשם הר"ר עזריאל ז"ל כתב לפרש שהביאו באמצע נזירות אביו ואמר שביום נזירותו מתחילה נתחכם לומר אם קטן אני כו' אם גדול אני כו' כדי שלא יצטרך לבודקו כו' עיין שם גם לדבריו ז"ל היה יוצא באותן שלשים יום רק שדחק לפרש שאמר כן קודם שהובא לפני ר"ג בתחילת נזירות אביו ולדברי התוס' והרא"ש א"צ לזה שבאותו יום הביאו ולבסוף מקשה הגמרא לר' דאמר אם הביא ב"ש כו' הניחא אם אייתי ברישא קאי בנזירות דידיה ואי בסוף קאי בנזירות דאבוה ואי אייתי במיצעי מאי כו' ופי' התוס' דקשה ליה האיך יוצא בל' יום שמא יביא ב"ש באמצע ונתבטל נזירות אביו והיאך יביא קרבנותיו אחר ל' יום משמע לכאורה דס"ל דאף שנמצא סימנין אחר ל' יום חיישינן שמא הביאן באמצע ולא מחזקינן להו למפרע מי"ג שנה ונמצא שנזירות שלו הוא מתחילה אלא חוששין לקרבנותיו שלא להקריבן והק' עוד אמאי לא מק' אמתניתין דעד מתי מדיר כו' עד שיביא ב"ש אי אייתי במיצעי מאי ותירצו בתי' שני די"ל דוודאי בדקינן במלאת ימי נזרו ואי מספקינן אי אייתי סימנין במיצעי לא יקריבו ומ' לכאורה דאף שלא בדקו בתחלה ובדקו אח"כ ונמצא סימנין חוששין שמא הביאן באמצע:
וכן יש לדקדק מד' רש"י ז"ל בלשון שני שפי' הקושיא שמא הביא ב"ש אחר שהדירו אביו קודם שבא לפני ר"ג כו' מבואר להדיא דאף שנמצא לו עתה חיישינן שמא לא היה בשעה שהדירו אביו. וכן הביא הש"מ עוד שם בשם הרר"ע ז"ל שפי' קו' ואי אייתי במיצעי כו' פי' מאי מועיל הבדיקה הא איכא למיחש דלמא אייתי במצעי ונתבטל נזירות אביו וצריך נזירות א' לעצמו כו' ומ' דס"ל דאף שיבדוק וימצאו ב"ש אין מחזיקין שהביאן בשעת שהדירו אביו דאל"כ וודאי תועיל הבדיקה שאם ימצאו סימנין וודאי למפרע הי' בו ונזירות בשביל עצמו קיימת אלא לכאורה מדברי כולם משמע דאין מחזיקין בזה למפרע וכ"ש דלא סמכינן על חזקה דרבא לחוד ובדברי התוס' יש ליישב קצת דנ' דרוב דבריהם הם ע"פ פי' ר"ח ז"ל כמ"ש בדבריהם ז"ל ואיהו ז"ל לשיטתו דלא ס"ל כלל חזקה דרבא כמ"ש הרי"ף ז"ל בשמו בפ' ב"ש והתוס' בנדה בשמו ז"ל וא"כ אין ראיה מדבריו ז"ל בזה כי כל הפוסקים חולקים עליו אך מדברי תוס' נראה שגם ר"ת ז"ל מפרש כן וממסקנת הגמ' דאמר לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דילי' ודאבוה כו' וצריך להזיר ששים יום משום הך חששא דאייתי דמיצעי אין להביא ראיה כ"כ דס"ל כדי להפטר מבדיקה דלכתחילה הצריכו כן שאם רוצה ליפטר מבדיקה זו אין לו תקנה עד שיזיר ששים יום דיוצא ממ"נ וקרבנו נאכל הא אם אין רוצה להזיר ס' יום ע"כ צריך להבדק בכל יום מתחילה ועד סוף שלשים שמא יביא באמצע אבל כל שיצא הדבר בלי בדיקה ולסוף שלשים נמצא לו סימנין י"ל שקרבנו נאכל מחמת נזירות עצמו דמחזקינן שהביאן מעיקרא אך דלישנא דליכא תקנתא מ' לכאורה דאין שום תקנה כלל בשלשים יום רק בששים יום אף בנבדק לבסוף ונמצא:
הכלל העולה מכל דברינו אלה שעכ"פ דעת רוב הפוסקים דחזקה דרבא לא הוי חזקה ברורה מה"ת רק צריך בדיקה מה"ת ולא סמכינן על החזקה אף בדליכא לברורי והוא דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א ורשב"ץ והמרדכי בשם הגדולים וגם דעת עצמו וכן מ' דעת הרא"ש ז"ל בתשובה ובמס' קדושין וכן מטין ד' הרי"ף דחזקה לא אתאמרה כלל רק לענין חשש נשירה ואפי' במיאון קיי"ל לא אמרינן חזקה שלא תמאן רק בודקין אותה אם לא שנבעלה דחיישינן לנשירה ולכן אין בודקין כלל וכ' ראיות לזה מסוגית הש"ס ובד' התוס' ז"ל אין הכרע ברור ויש פנים בדבריהם לכאן ולכאן ממ"ש בנדה וממ"ש בב"ב וכמש"ל ע"כ נראה דדעת זו היא העיקר:
ודאתאן עלה לענין ספק ספיקא וודאי לדעת זו שהיא נראה עיקרית דאין זו חזקה ברורה מדאורייתא וודאי דיש לצרף אותה לס"ס שמא לא הביא סימנין כיון דליכא חזקה ברורה דאורייתא ודמי' ממש לרוב רצין שכ' התוס' בכתובות דהוי רובא דרבנן ולהכי מצטרף לס"ס ס' באונס כו' והוא דעת המחמירין בס"ס ואף אם באנו לחוש למה שנ' מדברי תוס' בנדה ומדברי רש"י ז"ל במס' אבות דהוי רובא דאורייתא המביאין סימנין הנה כבר הארכנו בעזרה"ש בקונטרס הס"ס לברר שהעיקר כד' הסוברים בכל גווני מצטרף לס"ס אף שספק אחד נגד רוב גמור מה"ת אפ"ה מצטרף בהדי ס' א' השקול לשווי' ס"ס ושהוא דעת רוב הפוסקים וראיות מוכיחות וזה שלא כד' התוס' ז"ל א"כ בוודאי יש לסמוך ע"ז בס' הביאה סימנין אם באנו לחוש דלמא הוא חזקה גמורה מה"ת וזה נלענ"ד ברור ונכון בעזרה"ש:
ועתה נבא בעזרה"ש לספק השני דאף כשת"ל שהביאה ב"ש שמא לא בעל בגדלותו וקדושין שבקטנותו אין כלום ואף שבעל יש לנו לברר בעזרה"ש אם הוי קדושין וודאין הנה גבי קדושין של קטנה גרסינן ביבמות פ' ב"ש קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב א' א"צ גט ושמואל אמר צריכה גט משני ומסיק שם בגמ' דרב דווקא בשבעל אחר שהגדילה ומשום דאין אדם עושה בב"ז ובעל לשם קדושין ועבוד צריכותא בין הא דקטנה ובין הך דקידשה ע"ת וכנסה סתם דאפליגו בה ג"כ רב ושמואל כה"ג וס"ל לרב דהיינו טעמי' דר"ג דאמר במשנה גבי קטנה תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשתו דהיינו שיבעול בגדלותה וקסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה כו' ודלא כרב ששת דפליג עלי' שם וגם מפרש הכי ברייתא דהמקדש את הקטנה קדושי' תלוין דהיינו עד שיבעול ורב ששת מפרש דכי גדלי גדלו קידושין בהדה ע"ש ופסקו הרי"ף ז"ל והגאונים כולם כרב דהלכה כוותי' באיסורי רק הרי"ף ז"ל וקצת גאונים כ' דלא איפשט' הא מלתא אי דווקא כשבעל או אפי' כשלא בעל ומשום דגדלי בהדה וכ' דהוי ס' קדושין ועיקר ספיקא משום לישנא דקדושי' תלויין מ' לכאורה שהקדושין הראשונים הם נגמרים בגדלותה ע' ברז"ה ז"ל וברא"ש ז"ל שהשיגו על הרי"ף בזה ופסקו בפשיטות דדווקא בבעל והנה ממימרא דרב מבואר להדיא דהך דאין אדם עושה בעב"ז הוא סברא וודאית להיות וודאי קדושין דהא לא מצריך לה גט משני כלל והכי מוכח ממתניתין דר"ג א' תמתין עד שתגדיל ומוקמינן כשבעל כו' מ' דבעילה הגדלות משווין לה וודאי א"א ויוצאת אחותה משום אחות אשה בלא חליצה והכי מוכח גם מברייתא דלעיל גבי ומודים חכמים במקדש הקטנה וגירשה והחזירה ומת שאסורה ליבם שגירושי' גמורין ואין קדושי' גמורים בד"א כו' אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת חולצת או מתייבמת כו' הרי להדיא דכל שגדלה אצלו ובעל היא מקודשת ושריא ליבם ואי הוי אמרינן כסברי' דרב ששת דגדלי קדושין בהדה מדאורייתא יש לומר דהיינו בקדושי קטנה דשייך למימר הכי אבל היכי דלא שייכא הך סברא כגון בקטן שקידש והגדיל משום הך ס' דאין עושה בבע"ז לא משוינן כל וודאי קדושין דמד' ר"ג וברייתא דלעיל לא מוכח הך ס' דטעמייהו משום דגדלי בהדה ועיקר החילוק בין קטן לקטנה כבר כ' הראשונים ז"ל משום דיש בקטנה קדושין דרבנן ומשעבדא ליה ולהכי תפסי הנך קדושין בגדלותה ועיין בנ"י משא"כ בקטן שאין לו קדושין אף מדרבנן וקצת צ"ע בזה דאכתי מעות הלוואה בידה ואינן מתנה אף למ"ד בעלמא במקדש אחותו מעות מתנה דגמר ונתן לשם מתנה לא שייך זה בקטן דאינו בר מחילה גם לא שייך אדם יודע כו' דקטן הוא וכסבור שקנינו קנין ומשנה שלימה שנינו בקטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות משהגדיל אינן כלום שלשם קדושין הראשונים שלח ואטו נוקמי דווקא שקידש במעות וכמ"ד המקדש במלוה אינה מקודשת ותפשוט לה מהכא ועוד דוחק הוא לענ"ד דמשום דתקינו רבנן קדושין לקטנה יועילו לתפוס קדושין באש' כשתגדיל ודוק אלא היה נ' לכאורה לחלק בפשיטות דגבי קטן איש כ' בפרשה כי יקח איש כו' וגזה"כ שאין קדושי קטן כלום אף אם ת"ל דזכות הוא לו ואף ע"י אביו דשייך לומר ס' דניחא ליה במאי דעבד אבוה כדא' גבי גר קטן דאף אם נימא אין מטבילין אותו ע"ד ב"ד אפ"ה ע"י אביו מטבילין משום דניחא ליה כו' אפ"ה בקדושין משנה שלימה היא במס' כתובות קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה פי' משהגדיל ומוקי לה בירושלמי שבעל משתגדיל מבואר להדיא דקדושי אביו בקטנותו אינן כלום והטעם הוא כנ"ל דכתיב איש בהדיא משא"כ בקטנה דלא כ' בהדיא ואף דכתיב כי יקח איש אשה ע"כ לאו דוקא דמצינו קטנה מתקדשת ע"י אבי' דכתיב את בתי נתתי לאיש כו' ומה שאין קדושין בקטנה היינו משום שאין דעת להקנות עצמה וככל מעשה קטן לענין מקח וממכר וא"כ כל שהגדילה ולא מיחתה נגמרו קדושי' מדעתה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל גבי מכירת קטן והגדיל שמעשיו קיימים הבאתיו לעיל משא"כ בקטן אין מעשהו כלום וצריך עתה קדושין חדשים מדעתו ולא שיגלה דעתו שחפץ בקדושין ראשונים וגזה"כ הוא דכתיב איש בהדיא וזוהי לענ"ד סברת רב ששת דס' הכי בקטנה ולא בקטן ומפרש הכי ברייתא דקדושין תלוין ומדלא נקט ג"כ קטן שקידש קדושיו תלוין משמע להדיא דווקא קטנה עכ"פ לסברא זו אין ראיה לקטן שיהיה קדושיו וודאין אף שבעל דטעמא דקטנה משום דגדלי בהדה רק לרב דאמר טעם ר"ג דווקא בבעל וכן לד' הפוסקים שהשיגו על הרי"ף ז"ל וכ' בפשיטות דקטנה שהגדילה ולא נבעלה אין בה חשש קידושין דאו' רק בבעל משום ס' דא"א ע"ב ב"ז מוכרח להדיא דמשום הך ס' וודאי משווינן לה וא"כ לכאורה ה"ה לקטן שקידש והגדיל ובעל דבהך ס' אין לחלק בין קטן לקטנה ואדרבה בקטן אין בו אפילו קידושין דרבנן והוי בבע"ז טפי מקטנה ובקידושין מייתי ברייתא במקדש בפחות משו"פ כו' וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות משהגדיל כו' ואם בעלו קנו רש"א אם בעלו לא קנו ומוקמינן פלוגתייהו בכתובות פ' המדיר בהך אי אדם יודע שאין קידושי קטן כלום וגמר ובעל לשם קדושין והלכה כת"ק דאם בעלו קנו וכ' כל הפוסקים דהוי קדושי וודאי כמו קטנה שהגדילה לרב דקיי"ל כוותי' ואדרבה כ' תוס' בפ' המדיר דיש סברא לומר דבקטן אמרינן טפי אדם יודע כו' שאין לו קדושין אפילו מדרבנן והוי ביאת זנות טפי מקטנה שיש לה קידושין מדרבנן ע"ש וכיון דבקטנה הוי וודאי קידושין ה"ה בקטן וכ"כ בשיטה מקובצת לכתובות שכ"כ בשם כל הגדולים בחידושיהם דבקטן הוי קדושי וודאי כמו בקטנה לרב דא"צ גט משני רק במקדש בפחות משו"פ ובעל כ' קצת מהראשונים דהוי ס' קדושין כמו המקדש במלוה ועל תנאי מדכיילינהו בחד בבא בכתובות פ' המדיר במימרא דאמוראי ולכאורה לפ"ז ק"ק דהא בברייתא דקידושין וכולן שבעלו קנו כו' אפחות משו"פ וקטן קאי ומשמע דחד דינא אית להו וכיון דפחות משו"פ ס' הוא יש לומר דה"ה לקטן אבל ממימרא דרב ע"כ מוכח דחלוקין הם דבקטן הוי וודאי כמו בקטנה וכן מוכח מדר"ג אי טעמי' משום דבעל:
וראיתי בירושלמי קדושין דמייתי ברייתא וכולן שבעלו קנו ר"ש אומר לא קנו ומפרש מה אם בעלו קנו א ר' יוחנן קנו לחומרין משמע להדיא דלא הוי רק ס' קדושין וקאי אכולהו דהא א' וכולן כו' ומפרש ר"י דקנו לחומרא וכן בהא דר"ג דקטנה תמתין עד שתגדיל כו' א' בירושלמי כיני מתניתין והקטנה תמתין עד שתגדיל ותגיע לפרק ותנשא א' ר"א לית כאן ותנשא אלא תתארס אר"ג זו ד' ר"ג המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה משמע להדיא דס"ל להירושלמי דלא סגי במה שהיבמה מתגדלת בביתו ונבעלת לו עד שיעשה בה מעשה קידושין וא"כ לא מוכח מדר"ג מידי דהתם בעילה משגדלה הוי קידושין וודאי וגם לפי הש"ס דילן דסגי בבעילה אין ראיה לפי ד' התוס' שכ' בדף י"ח ע"א בהא דתמתין עד שתגדיל כו' בשם ריב"ן שהקטנה אסורה להבעל בקטנותה עד שתגדיל אף דס"ל לר"ג אין זיקה אפ"ה מכוער הדבר א"כ כשבועל בגדלותה וודאי הוא מכווין לקדשה בביאה זו דהא יודע שאסרו לו לבעול בקידושין הראשונים שאין בהם ממש ומכווין עתה לקנותה קנין גמור וגם ע"כ מייחד עדים בביאה זו כיון שלא היה דר עמה עד עתה כדרך איש ואשתו ע"כ מתייחד בפני עדים דלא להוי מקדש בלא עדים דלא שייך כאן אנן סהדי א"כ אין מזה ראיה כלל לקדושי וודאי וכן נ' דס"ל להירושלמי דאסורה עליו עד שתגדיל ויקדשנה ולכן א' שתתארס ומשמע לכאורה דס"ל שאסור לבעול בתחילה משתגדיל רק לקדשה בכסף מחדש דאל"כ למה לא אמר ותנשא והיינו שתבעל ובהא פליגי אגמרא דילן דס"ל בעילה מקדשה ושרי לבעול בגדלות לשם קדושין עכ"פ מדברי הירושלמי מ' דספיקא הוי לדעת רבי יוחנן הך ס' דאין אדם עושה בב"ז וכן מהירושלמי דכתובות גבי קטן שהשיאו אביו דמוקי רבי חנינא שבעל משהגדיל אין הכרח שיהיו קדושי וודאי דעיקר ד' ר"ח שם לענין כתובה דא' כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה ומק' שם וקטן מגרש ופי' וכי צריך הוא לגרש והלא אין קידושיו כלום וא' ר"ח והוא שבא עלי' משהגדיל פי' דאז צריך לגרש עכ"פ מס' וגם חייב בכתובה שע"מ כן בעל שתהא כתובתה קיימת אבל אין זו ראיה שתהא קידושין וודאין וע' בירושלמי קדושין פ"ק מוקי ברייתא דא' קטן בן ט' עושה אלמנה וגרושה וחלוצה לרבי יוחנן דא' מייעד לבנו קטן ושלא לדעת איירי ברייתא בקידושי ייעוד דמשכחת שיעשה אלמנה וגרושה כו' אבל לרשב"ל דאין ייעוד אלא בגדול ומדעת דווקא מקשה היכא משכחת לה קדושין לקטן שיעשה אלמנה וגרושה ובעי לאוקמה כריב"י דבן ט' שהביא ב"ש סימן הוא כו' ומסקנא שם דאיירי שבעל משהגדיל ונתן גט או מת וחלצו אחין כו' וה"ה אפילו פחות מבן ט' דביאה דגדלות הוא העושה אלמנות וגירושין ע"ש באורך והוא ביבמות ג"כ מבואר משם להדיא דקידושי קטן אפילו ע"י אביו אין כלום רק בקדושי ייעוד לרבי יוחנן דס"ל מייעדה לבנו קטן מדלא משכחת כלל קדושין לקטן ואנן קיי"ל בגמ' דילן אפילו בייעוד כרשב"ל דאין ייעוד אלא בגדול ומדעת וגם משם אין הכרח שהביאה דגדלות עושה אלמנות וגירושין וודאין דדילמא ס' קדושין הם ואפ"ה צריכה גט וחליצה וכד' ר' יוחנן דא' מקודשת לחומר' וראיה לזה דהא בפ"ק דיבמות בירושלמי פליגי אמוראי אליבא דר"ח אי הלכה כרבי יהודא דממאנת משהביאה ב"ש אפילו נבעלה אח"כ ואיכא אמוראי דאמרי משמי' דר"ח אפי' נבעלה. והכי ס"ל לר' זעירא שם וא' שם דרבי יוחנן א' לציפוראי אתון א' בשם ר"ח הלכה כרבי יהודא ולית הוא כן מאי כדין חברייא א' מודה רבי יהודא שאם נבעלה כו' א"י למאן ומוקי לה שם בפלוגתא דר"ש ורבנן גבי מקדש בפחות מש"פ דר"ש סבר כל הבועל ע"ד קדושין הראשוני' בועל ורבי יוחנן כת"ק דאם בעלו קנו ולחומרא והיא פלוגתא מפורשת בגמ' דילן בנדה פ' בא סימן ר' יצחק ותלמידי רבי חנינא עבוד עובדא כרבי יהודא ואפילו בנבעלה וא' רבי יוחנן לרבי יהודא נשיאה ושדור ואפקוה ומ' דאינהו משמי' דר' חנינא מורו בה להתירא ור' יוחנן דס"ל דמודה ר' יהודא בנבעלה ולכאורה ק' להנהו דא' משמי' דר"ח אפילו בנבעלה והא ר"ח גופי' א' והוא שבא עלי' משהגדיל דמ' דביאה דגדלות עושה נשואין ואולי יש לפרש דאיירי שפירש בהדיא שבועל לשם קידושין או דמוקי למתניתין כמ"ד וכולן שבעלו קנו אף דלא ס"ל כן להלכ' ולפ"ז כ"ש דלא מוכח כלל מהירושלמי הלז דהוי קדושי וודאי דר"ח ע"כ לא ס"ל כן לכמה אמוראי וכן מעובדא דחברי' דרב כהנא סבור למיעבד עובדא כר"י אפי' בנבעלה וא' לב"ע לא כך היה מעשה בבתו של ר"י שבאתה למאן ובנה על כתפה כו' ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב"ש ופרוש ולא עביד עובדא מ' לכאורה דמחומרא הוא דלא עביד עובדא ולא משום וודאי רק שלא רצו לעשות מעשה וגם רב כהנא הוכיח להם ממה שנמנו וגמרו ואין משם ראיה רק לקידושין דרבנן ואפילו לא בעל וכר' מאיר אבל לא מוכח מזה דבבעל הוי קדושין דאורייתא וודאי רק רב למאי דאמרינן דדווקא בבעל ס"ל א"צ גט משני ע"כ ס"ל הך ס' לקידושי וודאי דס"ל א"צ גט משני וכן ס"ל לת"ק דברייתא דגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגידלה אצלו כו' מותרת ליבם ע"כ דוודאי קידושין הם ור"א פליג עלי' ואמר דצרתה חולצת ולא מתייבמת ולפי שהביא רש"י ז"ל בכתובות פ' המדיר בסוגיא דקדשה ע"ת ס"ל לר"א כל הבועל ע"ד קדושין הראשונים ורש"י ז"ל לא ס"ל כן ובש"מ כ' בשם הרשב"א ז"ל כפי' רבותיו של רש"י ז"ל ובפ' האשה רבה ד' צ' בסוגיא מאימת יורש אדם את אשתו קטנה פליגי ב"ש וב"ה ור"א א' משתגדיל ותבעל ואח"כ א' ויורשה ומטמא לה ואוכלת בגינו תרומה ומפרש שם בסוגיא דיורשה משום דהפקר ב"ד הפקר ומטמא לה דהוה כמת מצוה ואוכלת תרומה דרבנן הא דאורייתא לא משום דשיעורי דב"ש וב"ה המה רק נשואי דקטנות דרבנן ולכאורה משמע דר"א דאמר משתגדיל ותבעל היינו משום דס' אין מעשה קטנה כלום ואינה כאשתו לכל דבר רק בעילה דגדלות משווי לה א"א ואפ"ה מ' לכאורה דגם לדידיה אינה אוכלת רק בתרומה דרבנן דהא אכולהו קאי הך ואוכלת כו' ומ' דכולהו שיעורי דרבנן מפרשי ועוד דאי לר"א קדושי וודאי היא מאי רבותי' דא' יורשה משתגדל והבעל פשיטא דיורשה דהיא אשתי גמורה מה"ת ואי משום דסד"א בביאה א' היא רק כארוסה שאינה יורשה וכמו שהק' תוס' שם דלענ"ד נ' פשוט דביאה שהיא ברשות הבעל משוי אירוסין ונשואין כא' כיון שהיא ברשות הבעל לנשואין וכמ"ש תוס' בתירוצם הא' והוא ברור לענ"ד ועוד דאחר הביאה כששהתה בביתו זמן מועט הוי כחופה אחר הקדושין דתחילת יחוד הוא חופה ואין שיעור לדבר אלא נ' לכאורה דר"א ס"ל דאף שבעל משגדלה אינן קדושין וודאי' רק ס' קידושין ואפ"ה יורשה מטעם הפקר וכן כולהו ובתרומה דרבנן מצאנו שורש לד' ר' יוחנן שאמר מקודשת לחומרא: