משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
לח שאלה
על אודות ג"פ הניתן בק"ק פינסק אשר אחר הנתינה עמד הבעל וערער כמה ערעורים ובעדים כפי מה שמבואר תוכן הערעורים מתוך התשובה הזאת אשר הי' רצוא ושוב ממני אל הרב הגאון הגדול המפורסם המנוח מוה' אפרים זלמן מרגליות זללה"ה מבראד:
תשובה וזה אשר כתבתי לו ראשונה ראיתי לכתוב את אשר עלה בדעתי שיש לפקפק בענין הלז אחת לאחת לבאר הדבר וללון בעומקה של הלכה זו:
הא' מה שטוען המערער שהיה אונס ע"פ הקאמפראמוס אשר מבואר בו שאם לא יביאנו אביו לגרש יתן קנס סך המבואר שם הנה כבר מבואר הדבר בשו"ע שהביא הרמ"א ז"ל דעת הרשב"א בתשו' שכתב דבכה"ג הוי גט מעושה והביא ג"כ דעת הרשב"ץ שכ' להקל וכ' הרמ"א זל דלכתחילה יש להחמיר ובדיעבד יש להקל ואפילו אם גירש מתוך שבועה שעשה מעצמו כו' הואיל ומתחיל' לא אנסוהו ע"כ ומבואר מדבריו ז"ל דעכ"פ היינו דווקא כשמתחילה קבל עליו הקנס מדעת עצמו ורצונו אז אמרינן ברצונו היה מתחילה לגרש ועומד בדעתו כבתחילה אבל כל שבתחילת שומת הקנס עליו הי' ג"כ ע"ד אחרי' ובלתי רצונו וודאי קרוב הדב' דלכ"ע חיישינן לי' לגט מעושה דהא אונס ממון חשיב אונס לדעת כל הפוס' ז"ל:
ואמנם המעיין בב"י יראה שהביא דעת הרשב"א שכ' דהוי גט מעושה תיכף אחר תשו' הרב מיימון שכ' שם להקל באחד שקנס א"ע בקנס אם לא יגרש וכ' שם דמות' לגרש ולא חשבינן לי' לגט מעושה ולא כ' כלל שהרשב"א שהביא אח"כ הוא חילק בדבר מבואר מדבריו שכוונתו אשר אין כאן מחלוקת כלל דהר"ר מיימון איירי כשלא נתחרט כלל ולא גילה בדעתו שעשה זה מחמת יראת הקנס דאז ממילא אמרינן כיון שמתחילה קבל עליו הקנס מדעת עצמו ורצונו הרי עומד בדעתו מתחילתו ועד סופו ולא תלינן כלל באונס משא"כ בתשו' הרשב"א ז"ל מבואר שם להדיא אשר מתחילה נכנסו פשרנים ביניהם וניאותו לגרש בקנס ואח"כ נתחרט והיה מבקש צדדים להשמט ואח"כ גירש מיראת הקנס וע"ז כ' הרשב"א ז"ל כיון שאנו רואין שלא הי' חפץ בדבר רק מצד יראת הקנס גירש הוי גט מעושה ופסול וע"כ לא שם הרב"י ז"ל שום מחלוקת ביניהם כלל וחילוק זה הוא מבואר ג"כ בס' מכתב מאלי' בדיני הביטול סי' ך' וכ"כ בכוונת הב"י וז"ל ע"ד תשו' הרשב"א ז"ל דשאני התם שנתחרט בדבר וכל רואיו יכירו שהוא מגרש בלתי רצונו ולא קאמר הר"ר מיימון דלא הוי גט מעושה מחמת הקנס אלא בכעין נידון שלנו שלא היתה חרטה בינתיים ודקדק כן מלשונו ז"ל שכ' אבל בנידון זה שהוא מחייב עצמו אין זה כפי' דכל זמן שהוא מגרש ברצונו מגרש כו' וסיים כי היכא דהיה מרוצה בתחלה כן הוא מרוצה לבסוף:
וכן הביא עוד שם ראי' מתשו' הריטב"א שהביא הב"י סי' קנ"ד באם נשבעו לגרש וגירש קודם שהתירו לו ואח"כ הי' מערער לפוסלו מפני זה והשיב זה אינו טענה כו' אבל שבועה זו הוא הביאה עליו שהיה מרצון עצמו וכו' לפי שגמר לגרש עכ"פ ואם נתחרט אח"כ הי' לבקש צד להיות נקי או לגלות דעתו ולמסור מודעא כו' ומביא עוד דדווקא גבי שבוע' לפי דאפשר לו להיות נקי ע"י פתח חרטה אבל מתחייב עצמו בקנס וודאי דחוששין לחרטה וסיים שם ומ"מ נראין הדברים שאם נתחרט אחר הערבון ולא יכול להנצל וגירש מחמתו דהוי אונם וכמ"ש הרשב"א ז"ל ואין חולק בדבר זולת הרב מהרי"ק ז"ל והאריך שם עוד:
וכן מבואר עוד במהרח"ש בדיני מודעא ואונס אחר שהאריך בתשו' הרשב"א והר"ר מיימון והריטב"א בנידון זה וז"ל ולענין דינא מי שנטבע או נדר לחייב עצמו בקנס לגרש ואחר כך מגרש בסתם ולא גילה דעתו שנתחרט לכתחילה צריך להתיר לו כו' ובדיעבד כשר כו' אמנם אם נתחרט בפנינו ולא גירש אלא מחמת הנדר או השבועה או הקנס ראוי לחוש לדעת הרשב"א ז"ל דהוי גט מעושה ופסול וכ' שם ג"כ בפירוש שאין מחלוקת כלל בין הרשב"א ובין הר"ר מיימון וכדברי הב"י והרב בעל מכתב מאלי':
ובאמת נפלא מאד לומר שהרשב"ץ והר"ר מיימון שהוא השואל בתשו' הרשב"ץ כאשר מבואר בתשו' הרשב"ץ היו חולקים על הרשב"א ז"ל ולא יביאו דבריו הלא ידוע כמה גדול כחו של הרשב"א וכל תשו' הרשב"ץ וריב"ש שהיו בדור א' מלאים מדברי הרשב"א ז"ל ואינם זזים מדבריו ז"ל ומחבבים אותו עד לאחת ואיך יכתוב רשב"ץ דברים סותרים לדברי הרשב"א ז"ל ולא יזכירם כלל אבל ניכרים הדברים שחין כאן מחלוקת כלל והעיקר תלוי באם שאנחנו יודעים ומכירים שאין מגר אלא מצד הקנס ומגלה דעתו בכך הוי גט מעושה ולא התירו הרשב"ץ והר"ר מיימון רק בנידון דידהו שקבל מתחל' הקנס מצד עצמו ורצונו הפשוט ולא זז מדעתו מתחילה ועד סוף דאז אין לתלות שעשה זה מחמת אונס ובזה יחדיו יכונו דעת כל הפוסקים ז"ל:
ועיין עוד בתשו' הריטב"א שהביא הב"י בסי' קס"ה ובד' הב"י עוד בח"מ סי' ר"ה בב"ה שם שהביא תשו' הריטב"א גם לענין מתנה אחר שבועה ע"ש אבל גם לדעת הרמ"א ז"ל ששם מחלוקת בין שני הדעות מבואר עכ"פ דהיינו דוקא שקיבל הקנס עליו מדעת עצמו ורצונו מבלי ששמו אחרים עליו הקנס ואף בזה אינו מבואר מד' שיתיר ג"כ כשיתחרט אח"כ אבל כל שמתחילתו לא ברצונו הי' אדרבה משמע מכולם דאונס קנס חשיב אונס:
ועוד דהנה עיקר סברת המקילין במי שקיבל עליו קנס מעצמו או נשבע או נדר לגרש וגירש אח"כ מחמת זה וכ' דאין לחוש בזה בדיעבד משום גט מעושה עיקר טעמייהו משום דהוי אונסא דנפשי' והוא מעצמו קיבל עליו האונס ואונסא דנפשי' לא הוי אונס וכמ"ש הרשב"ץ בת בתשובה הובא קצת בב"י ג"כ וסמכו על מה דאמרינן בגמ' ודילמא שאני אונסא דנפשי' מאונסא דאחרינא בב"ב ד' מ"ז ע"ב בסוגי' דתלוהו וזבין זביני זבינא ואמנם רבים מגדולי הראשונים חולקים בדבר וסוברים דבמתנ' גם אונסא דנפשי' הוי אונס אפי' בלא מסירת מודעא המתנה בטלה כעובדא דההוא דבעי לקידושי איתתא ואמרה לא בעינא עד דכתבית לי כל נכסיך כו' דמסקינן בגמרא דמתנה בטלה משום דמוכחא מילתא דמחמת אונס הוא דכתב לה:
והגם שהרבה גדולים סוברים דדוקא התם משום דמתנה קמייתא הוי מודעא לה הוא דמבטלי' לבתרייתא הא לא"ה לא מבטלינן לה משום אונסא לחודא והוא דעת הרמב"ם ג"כ הרי הר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה כתב בהדיא דלמסקנא שם לא בעינן מודעא כלל רק משום אונסא לחודא אז בטלה לה המתנה בתרייתא וכ' בהדיא דאע"ג דהוי אונסא דנפשי' משום תאוותי' ואי בעי הוי מצי כייף ליה ליצרי' אפ"ה הוי אונסא לבטל המתנה:
והביא דבריו באורך בש"מ לב"ב והביא שם בשם ר"י הלוי רבו של הרמב"ם ז"ל שהביא ב' הפירושים ולא הכריע ביניהם והניח בצ"ע ונ' שם ג"כ שהר"ן הסכים לפירוש הר"ח ז"ל דמשום אונסא לחודא בטלה המתנה ולא משום מודעא קמייתא וכ"כ בנ"י במס' ב"ב בפ' חזקת הבתים וא"כ לד' כולם ז"ל אונסא דנפשי' לגבי מתנה אונס הוי ואפילו מצי לסלוקי לאונסי' במיכף ליצרי' וכה"ג וא"כ ממילא דה"ה בגט דהא מתנה וגט שוין לכל דבר כמבואר בכל הראשונים וא"כ מי יקיל בדבר נגד הר"ח ז"ל והר"י הלוי שנסתפקו בזה והר"ן והנ"י שהסכימו לד' הר"ח ז"ל ולדבריהם בגיטין וודאי יש לחוש אפי' באונסא דנפשי' כל שיודעין שעושה מפני האונס ואפי' הביא הוא עצמו האונס עליו ובשל תורה ובפרט באיסור ערוה יש להחמיר כדבריהם:
וראיתי בביאורי הגאון ר' אלי' מווילנא שציין על הך דינא דגירש מפני השבועה כו' להך סוגיא דשאני אונסא דנפשי' כו' מבואר מדבריו דלדעת המפרשים דבמתנה אין חילוק בין אונסא דנפשי' לאונסא דאחרינא ובטלה המתנה כל היכא דמוכחא מלתא דמחמת אונס כתב לה ואפילו בלא שום מודעא וממילא דה"ה בגט יש להחמיר בזה וכמו שכתבנו וכדאי הם הגדולים האלו לחוש לדבריהם. עכ"פ לכתחילה היכא דאפשר לתקוני ומכ"ש בנידון דידן שאין כאן אפילו תחילתו ברצון ואשר אומרים לו קודם כתיבת הגט שיסורו מעליו כל המכריחים קשה הדבר מאד לסמוך ע"ז כל זמן שלא עשו מעשה בפועל לבטל ההכרח ועדיין חושש הוא פן יחזרו לאונסי כבתחילה כאשר מבואר כ"ז באריכות בתשו' מהרי"ק ז"ל הובא בב"י דלא סגי לידע משנסתלק האונס רק כשידענו שתשש כחו של המאנס ואין בידו לאונסו כלל ואכתי לא סמכא דעתי' אולי לא יתרצו השני בוררים לבטל הקאמפראמוס ואולי לא יעלה בידם אחר אשר נכתב בערכאותיהם ואולי ימחו בידם מצד השני כמובן כלל זה ביארו לנו דבעינן שלא יהא שום כח ביד האנס לאנסו והאריך עוד בזה בספר מכתב מאלי' סי' כ"א והביא ד' הבעה"ע והרמ"א והריטב"א דלא סגי עד שיסתלק האונס לגמרי ועיין עוד בתשו' רמ"א סי' נ"ה נ"ו נ"ז בענין זה דגט מעושה ע"ש וצירף לזה שם גם מה שניתן במהירות לסמוך לחשיכה:
ואשר עלה על דעת המקילין מחמת שהקנס נישום על אבי המגרש ואונס אב לגבי בן לא מקרי כפי' וע"פ דברי הרשב"ץ בתשו' הובא בב"י הא מחלוקת בצידו בב"י שם ולא הסכים לדעת הרשב"ץ בזה:
וראיתי בתשו' הרשב"ץ הגיה עליו בנו הרשב"ש חולק בדבר וסובר דאונס אב לגבי בן חשיב אונס וכבר הביאו תשו' הר"ר בצלאל אשכנזי דכל כה"ג חשיב אונס ובס' המכתב ג"כ האריך בדבר וכ' שהוא רוב דברי הפוסקים ובפרט בנ"ד שהקנס שעל אביו יסוב אח"כ להבן שיפחות לו מממונו ושארי דברים ואין מהצורך להאריך ולפרש למבין והוא אונס הבן ממש על כן לענ"ד יש לפקפק בדבר:
ועיין עוד בתשו' הרשב"א המיוחסת להרמב"ן סי' רע"ג מבואר להדיא דאונס קרובים חשיב כאונס דידי' ואולי אל זה כיון הרשב"ש בן הרשב"ץ ז"ל:
שוב מצאתי ראיתי בתשו' הר"ר בצלאל אשכנזי אשר העמיק הרחיב הרבה בדיני אונס בגיטין והוא מסכים הולך על כל מ"ש לעיל והביא תשובת הרשב"א באריכות בנידון מי שגירש מחמת קנס ופסק כוותי' דהוי גט מעושה ובסוף תשו' הביא עתשו' הריטב"א על ראובן שנשבע לגרש כו' ויתבעו ממנו מאתים זוז אם לא יגרש ורצה האדון לתפסו וקרוביו מיראתם מן הנזק הפצירו בו וגירש מפני זה והשיב בוודאי אונס הוא ופסול בגט כו' ואע"ג דהטיל ח' שלא להוציא לעז כו' ר"ל שקר אבל לומר האמת בגט טוב הדבר כדי שלא יאכילו איסור לישראל עכ"ל מבוארים דבריו כד' הרשב"א ז"ל דאע"ג שקיבל מדעת עצמו השבועה והקנס כל שרואים שנתחרט וניכרים הדברים שמחמת הקנס גירש הוי גט מעושה וכ"ש כשלא ראינו שום רצון מתחילה ועד סוף ומבואר עוד שם מדברי הראשונים דלעולם חיישינן להאונס עד שידענו שנסתלק האונס לגמרי ואין כח לאנסו כלל וכ' עוד דל"ש באונסא דידי' או דאבוה או דאחוה או דברי' בכולהו הוי אונס ושלא כדברי הרשב"ץ שחולק בזה כו' וכ"ש אם גיסו עלי' דידי' הדר אם לא גירש דהיינו כאלו הוא נתן החפצים והוא מבואר כמ"ש למעלה דכל כה"ג הוי אונסא דידי' ממש וכ' עוד שם בתוך התשובה ואפילו אם המאיים או המגיס ציית לדינא ואפילו בד' המאיים ואפילו אם חוזרים ואומרים לו תגרש מדעת עצמך ואמר הן מדעת עצמו אני מגרש ומצוה לכתוב ולחתום והוא מתשו' הרשב"א שהביא שם:
וכן מצאתי עוד בהגהת מרדכי פ"ו דגיטין מעשה באחד שקיבל עליו בגזרת ח' ונידוי ב"ד להזקיק בנו לגרש כו' וכ' ונראה שיכול להתיר עצמו וציווי ב"ד אינו כלום שהמצוה לגרש כאלו טועה בדבר משנה ואף לבעל אינן יכולין לכוף כ"ש לאחרים ואף אם נשבע שבועה דאורייתא יכול להתיר ג"כ ואם נתן גט בכפי' הוי גט מעושה שלא כדין עכ"ל וע"כ פירושו שאם נתן גט בכפי' זו דהשבועה והחרם ואין כוונתו שהאב כופה לבנו בהכאות דהא מילתא דפשיטא היא אלא דאף גזירת האב על בנו מחמת הח' והנידוי שעליו ומזקיקין בנו לשמוע בקולו ולגרש הוי כפי' אפי' לגבי בן ושלא כדברי הרשב"ץ שכ' דאב לגבי בן לא חשיב כפ':
ובינותי בספרים ומצאתי דאתי לידי השו' הרשב"ש וראיתי בו תשו' ארוכה בסי' של"ט מענין זה שהפחידו איש א' להפסידו ממון אם לא יגרש בנו ואמרו לו התרצה שנפסיד ממון רב עבורך אם לא תגרש אותה ורצה אביו להכותו ונכנסו פשרנים בניהם והפצירו בבן לגרש גם נתנו לו כל אשר לה אפילו מנעל שברגלה וכל מה שהכניסה לי בנדוניא ובגדי' וגירש ונשאת לאחר ואח"כ לעזה המדינה לומר שהוא גט מעושה והאריך בזה הרבה בכל צדדי פרטי האונס ומסקנתו שם דוודאי הוי אונס גמור אף שלא הי' האונס רק על האב והביא שם ג"כ תשו' הרשב"א והוסיף הוא דל"ש אב ובן ול"ש בן ואחות וכל הקרובים במשמע ע"ש וסיים עוד דכ"ש כשהבן סמוך ע"ש אביו דהוי אונסא דידי' ממש וצירף לזה עוד מה שהאב רוצה להכותו אם לא יגרש ואפילו באונס לבד כל שבידו ומד' תשו' זו ראיה ברורה לכמש"ל בפרט זה והן נגד דברי הרשב"ץ וכפי שהגיה הוא עצמו בתשובת הרשב"ץ:
והנה בנ"ד כולהו טעמי איתנהו בי' יראת הקנס מהאב וגם לפי טענת המערער שהכהו אביו מכה רבה עד שהלך לגרש וגם עד א' העיד שאמת הדבר שהכהו הרבה וא"כ וודאי אין ספק בדבר דהוי אונס גמור והגם דעדות עד א' אינה ברורה כ"כ עכ"פ יש לחוש בזה ולברר הדבר וגם ביטל לפני עד א' הרבה דעות בדבר וגם היא דבר שיוכל להתברר יותר אם יחקרו ע"ז:
ב הב' מה שהעיד הרב ר' אייזיק ספרא מפינסק וחד דעימי' בב"ד ששאלוהו למה הוא נכנס ויוצא והשיב להם מה בכך ואמרו לו שאפשר להיות מזה איזה ביטול וע"ז השיב להם בזה"ל (וזחם איז חו איך בין ויבם)) ויש בו משמעות לשון ביטול הגם שאמרו אח"כ כששאלו הרב למה היא מבטל והשיב איני מבטל כו' ופירש דבריו שכוונתו דרך שאלה מה יהיה הדין אם הוא מבטל:
מלבד שהוא פי' רחוק מאד בכוונת הלשון דאטו לא ידע שהמבטל הגט הוא בטל דהא כמה שבועות קודם הי' מחזיר אחר עידי מודעא כאשר העיד איש א' שביקש מאתו זאת שיהיה לעד בב"ד ואף גם לפ"ז הפי' משמע עכ"פ שהוציא מפיו לשון ביטול רק ששואל מה דינו המפני זה לא יקרא ביטול ואטו כ"ע דינא גמירי וכמה טרחו ויגעו הרשב"ץ בא' שהוציא מפיו אני נותן גט זה בכח ותיכף פירשו למוטב שכוונתו מאחר שאינה רוצה היא אותו גם הוא אינו רוצה ודקדקו הרבה בדבר מאחר שהוא פי' נכון אם נאמן לפרש דבריו והביאו מהא דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כו' והובא בב"י ובתשו' הרשב"ץ האריך יותר בזה והרגישו שיש לחלק בין איסור נדרים לא לאיסור א"א דשאני התם בנדרים דבידו לשאול על נדרו לכך נאמן ג"כ לפרש דבריו משום מיגו משא"כ בא"א ותירצו שם דגם בנ"ד הרי בידו לבטל הביטול לפי שהוא סובר כדעת הפוסקים דגט שנתבטל חוזר ומגרש בו וסיים שם עוד דמה שפירש דבריו בעצמו עולה ג"כ לבטל כל הביטולים שדיבר מקודם וע"פ שיטתו דחוזר ומגרש בו הא לא"ה גם בעיניו קשה הדבר לסמוך על דבריו לפרש דבריו הראשונים אלא מטעם מיגו ושאין לדמות איסור א"א לנדרים:
ועפ"ז הולכים ד' הרא"ש בתשובותיו בענין זה ג"כ דיכול לפרש דבריו ומטעמים הנ"ל ועוד כמה סניפים ועיקר הדבר שלא יהי' הענין אחר כתיבת הגט וחתימתו וסמכו הרבה ע"ד הסוברים דחוזר ומגרש בו כמש"ל וא"כ אנן הא קיי"ל כדעת הפוסקים הראשונים ובש"ע וא"כ אין כאן מיגו כלל ואזדא טעמייהו דהרשב"ץ והריב"ש ז"ל וכ"ש בנ"ד שכפי הנראה היה זה באמצע הכתיבה דכ"ע מודו בהא דכל שנתבטל אין לו תקנה כלל וא"כ מה"ת להאמין לו לפרש דבריו הא זה נגד ד' הרשב"ץ והריב"ש שלא הקילו בדבר רק מטעם מיגו ואף גם זאת אחר הרבה סניפים שהיה עוד בנידון זה שלא הוזכר כלל לשון ביטול משא"כ בנ"ד שהזכיר בהדיא לשון ביטול וגם הפירוש שלו ק' מאוד ואין בו די סיפוק להכשיר בבירור הגם שיהיה האמת כן וכל שכן שנסמוך על דבריו בזה באיסור א"א דאורייתא.
שוב מצאתי במשנה למלך פ"ו מהל' גירושין שעמד על דברי ריב"ש בזה שכתב דנאמן לפרש דבריו ולדמות לנדרים וכו' וז"ל ואני מהסס בדבר אם אמרו בד' שהוא איסור דגופי' יאמרו בגט שהוא איסור דאחרים ואם נתבטל הגט שוב אין לו תקנה לדעת רבינו וצ"ע עכ"ל כוונתו מבואר דלדעת הרמב"ם שפסק דאינו חוזר ומגרש בו אין להאמינו ולסמוך על דבריו מאחר שאין לו תקנה והוא הדבר אשר דברנו אבל על הריב"ש אין קושייתו כ"כ דהריב"ש והרשב"ץ אזלי לשיטת הסוברים דחוזר ומגרש בו ומהני ביטול דבריו הראשונים:
אבל באמת עיקר דברי הרשב"ץ והריב"ש נפלאים בעיני מאד היאך עלתה על דעתם ללמוד זה מנדרים הא בנדרים סמכינן על פירושו אפילו בדברים שפירושן רחוק מאד כגון נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ודכוותי' הרבה דברים שפי' רחוק מאוד ואינן עולין על הדעת כמ"ש אפ"ה סמכינן עליו כמבואר במס' נדרים ובכל הפוסקים משום דהוא איסורא דאיהו שווי' אנפשי' וסמכינן אפירושי' וכפי הנראה הוא מקולי נדרים דהא בלא"ה איכא פלוגתא דתנאי אי ספק נדרים להקל או להחמיר ופליגי בקרא דכי יפליא דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה ולענ"ד נראה דהא דפירושן להקל ג"כ מהך קרא נפיק דכי יפליא משמע דהכתוב תלאו בהפלאתו ובפירושו להכי סמכינן עליו הגם שפירש דבריו בדרך רחוק מאוד משא"כ בשאר איסורין דהא בכל האיסורין נתחבטו הפוסקים אם נאמן אדם היכא דאתחזק איסורא ובנדרים וודאי דנאמן בכל גוונא דהא רובא עדיף מחזקה אפ"ה נאמן לפרש אף נגד הרוב ובענין שאינו מצוי כלל וגם נגד דעת בני אדם וכ"ש באיסור ערוה דגם ע"א אינו נאמן ומצאתי שהאריך הרשב"א בתשו' הובא בב"י סי' רכ"ח באורך וכ' דבנדרים ובשבועו' נאמן לפרש דבריו אף נגד דעת בני אדם ובדרך רחוק מאוד והביא הרבה ראיות בדבר ועיקר ראייתו מהא דיודע אני שנזיר אסור ביין אבל כסבור אני שחכמים מתירים לי מפני שא"א לחיות אלא ביין או כו' ה"ז מותר בכולן הרי דאף שהוא נזיר מוחזק ויודע שאסור ביין ובכולן נאמן אח"כ לומר שטעה בדעתו וחשב שמתירים לו ואנוס הוא בדבר שמתירים לו ע"פ דבריו בלי שום שאלת חכם ע"ש שהאריך בזה. הרי ברור מדבריו ז"ל שרק בנדרים הקילו זאת והביא ע"כ מהך דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ואין ענין זה כלל לשאר איסורין וכ"ש לאיסור ערוה וא"כ דברי הרשב"ץ והריב"ש צ"ע רב ובפרט בנ"ד שהוא צווח עתה ואומר שכיון לביטול גמור ואיכא רגלים לדבר והרי ברור מללו שפתי הרשב"א והר"ן בתשו' הובא באורך בב"י דכל שיש רגלים לדבר שהיה מחזר לבטלם ואחר נתינת הגט הוא מערער לומר שביטלו מעיקרא חוששין לערעורו להצריך גט שני:
ובחידושי הרשב"א פ' המביא תניין האריך הרבה בזה בכמה סיועות מהש"ס דחיישינן שמא פייס ובטל הגט וכלל דבריו דכל היכא שיש רגלים לדבר שהיה מחזר לבטלו ומערער אח"כ לומר שביטלו מקודם חוששין והר"ן בתשו' שלו שהקיל מטעם שלא מצא רגלים לדבר בנידון שלו כאשר יראה הרואה והרשב"א שם דקדק דהך דר"פ השולח דאמר ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו ומקשינן פשיטא ומשני לא נצרכה אלא דקא רהיט בתרי' לבטולי מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא בטולי בטלי' קמ"ל והק' הרשב"א ז"ל דע"כ איירי שהוא מערער באמת ואומר שבטלו מעיקרא וא"כ באמת מ"ט לא מהימן דבטלי' מעיקרא כיון דאיכא רגלים לדבר דהא רהיט בתרי' ודחק לתרץ דהתם אדרבה כיון דבטלו בפועל אחר שהגיע לידה אגלאי מילתא והוכיח דמעיקרא לא בטלי' דא"כ ל"ל לבטולי שנית הי' לו לגלות דעתו שביטל מעיקרא אע"כ דבאמת לא ביטלו מעיקרא וליכא רגלים לדבר ועכ"ז הניח הרשב"א שם הדבר בצ"ע:
ויש עוד ראיה לזה מד' התוס' ר"פ השולח גבי הא דקאמר ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו ואמרינן פשיטא ומשני לא נצרכה אלא דקרהיט בתרי' לבטולי מה"ד איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא בטולי בטלי' קמ"ל ופי' התוס' שם דמיירי דמעיקר' לא היה ניכר דרהיט לבטלי' דא"כ הא לרבא גלוי דעתא בגיטין מילתא היא וע"כ האי דרהיט לא הוי גלוי דעת כלל דאפשר כוונתו היה אשור הייא כו' כדאי' בגמ' רק משום שאחר שהגיע לידה ביטלו הא איגלאי מילתא למפרע כו' וכ' התוס' אע"פ פ שנאמן לומר שכך היתה כוונתו מתחילה לבטלו רק אפ"ה מכשרינן ליה משום דברי' שבלב אינן דברים כיון שלא היה ניכר שום גלוי דעת קודם שבא הגט לידה וק' מהיכא פשיטא להו להאמינו שלכך כיון מתחילה כיון שמתוך מעשיו שהוא רץ אינו מוכח כלל שרוצה לבטלו כדאמרי' בגמ' דלמא אשור הייא כו' ומה"ת נאמין לו אע"כ דמשום רגלים לדבר נחתי עלה כיון שראינו שביטלו אחר שהגיע לידה וגם מתחילה היה רץ אחריו ורגלים לדבר שכוונתו היה לבטלו ולא מכשרינן ליה רק מטעם דברים שבלב אינן דברים ולא משום דלא מהימנינן ליה והוא כד' הרשב"א והר"ן שכ' לעיל דכל שיש רגלים לדבר נאמן לערער עליו ולומר שביטלו מקודם ואף לאחר שהגיע גט לידה עם היות בעיקר פי' הסוגיא חלוקים הם ד' התוס' מד' הרשב"א כמבואר למבין עכ"ז בעיקר הסברא דרגלים לדבר שווים הם לדעה אחת.
ומצאתי ג"כ בס' פ"י בחידושיו לגיטין שעמד על ד' תוס' אלו ופי' דבריהם ג"כ ע"פ סברת הרשב"א והר"ן ובנ"ד הרי רגלים לדבר טובא מדבריו שאמר לפני ר' אייזיק סופר הנ"ל ודעימי' וגם הוא מערער עתה ואומר באמת שבטלו למה לא נחוש לד' הרשב"א והר"ן מה גם שידעו שגם מקודם היה מחזר אחר עידי מודעא והיה מתחכם לעשות תחבולות כאשר הגיד גם הבורר ר' אייזיק שהבין מדבריהם שהיו מבקשים איזה עצה לבטל:
והרי כתבו כל הפוסקים שצריך לשמור את המגרש שלא יצא חוצה לדבר מעת מסירת הקולמס עד נתינת הגט שמא יבטל רק כ' דבדיעבד אם יצא לחוץ אין לחוש כיון שלא שמענו ממנו שום ביטול אבל בנ"ד הרי הורע חזקתו כיון ששמעו ממנו לשון ביטול והרבה דברים הרי ניכר מחשבתו שכיון לקלקל הגט:
ובסדר הגט של מהר"י מינץ הנדפסת בתשו' מהר"ם פאדוה בשם מהרי"ל שפ"א שכח לבטל המודעות פעם שניה קודם הנתינה וניתן הגט והכשיר בדיעבד ואמר אני יודע שהגט ניתן ברצון כו' משמע דאם לא היה רצון בדברים היה חושש אף בדיעבד שמא ביטלו בין כתיבה לנתינה הגם שביטל המודעות קודם הכתיבה כמבואר בדבריו שכ' ששכחו לבטל פעם שניה ששכח לבטל קודם הנתינה מכ"ש בנ"ד שיש כאן ריעותא ששמעו מפיו לשון ביטול וגם אין א רצון גמור וודאי ראוי לחוש שביטלו באמת:
וקצת פוסקים כ' שאם יצא לחוץ משביעהו שלא ביטל וכ"ז בסתם ולא חזינן ריעותא ואפ"ה מצרכינן לאשבועי' והרי בכל החזקות שבש"ס כל היכא דאיכא ריעותא לא סמכינן אחזקה כמבואר בהא דהניחו זקן כו' דכל שהגיע לגבורות חוששין וכן בהך דבג' פרקים בודקין את היין כו' והך דינא ג"כ מדין חזקה הוא דאוקמוה אחזקתו ומה"ט סמכי ענין פ' השולח לפ' כל הגט דכולהו מדין חזקה והרמב"ם ז"ל רומז לזה בקצרה וסמכינהו הני תרי דיני הך דהשולח גט והניחו זקן כו' והא דהשולח גט אין חוששין שמא בטלו הבעל כו' וכתב שני הדינים ביחד ומשמע דחד טעמא להו משום חזקה וא"כ ממילא כל היכא דאיתרע חיישינן ודו"ק:
ומטורף לזה מה ששמע איש אחד מפיו בשעת קריאת הגט שאמר מה איכפת לי כשקורין פזמון ולפי דבריו אמר בפירוש אין זה גט אלא פזמון ואף לדברי העד המעיד דאמר שאינו זוכר רק שאמר שהוא פזמון אבל מה שאמר שאין זה גט אינו זוכר עכ"פ מדקרי ליה לגט פזמון מובן ממילא שכוונתו היה לבטלו הגם שלשון אינו גט אינו פוסל אותו כמבואר בגמ' ובשו"ע עכ"ז כ' הפוסקי' דערעור הוי וכ"ש שהוא אמר שהוא פזמון ודמי' ממש למ"ש גבי האומר לעדים ראו גט שאני נותן כו' ואמר להאשה כנסי שטח"ז דכשר ואמרינן מה"ד כיון דאמר לה כנסי שטח"ז בטלי' קמ"ל דאם איתא דבטליה לעדים הוי אמר להון א"ו האי דקאמר לה משום כיסופא בעלמא הוא דקאמר אבל באמת לא בטלי' משמע בהדיא הא לאו טעמא דכיסופא הוי חיישינן דבטליה וממילא הכא דאמר לסהדי באפי דידה ראו גט כו' ואח"כ א' כנסי שט"ח וודאי חיישינן לביטול דהא חזינן דלא כסיף מינה הגם שלא שמענו לשון ביטול כלל רק מדקרי ליה שט"ח חיישינן שמא ביטלו וצריך גט שני וכה"ג כ' בטור בשם הרמ"ה דכל כה"ג חיישינן לה והיא ספק מגורשת וצריכה גט שני ולא סגי כשיחזור ויתננו ויאמר הא גיטך כו' ע"ש וממילא דה"ה בנ"ד דקרי לגט פזמון ומה לי פזמון ומה לי שט"ח:
ואחרי שכל הריעותות חוברו יחדיו בגט זה אם מצד טענת האונס וגם טענת הביטולין אשר היה לפני עדים שהעידו בדבר לפני ב"ד מי לא יחוש בדבר באיסור א"א דאורייתא והלא הראשונים והאחרונים אשר קטנם עבה ממתנינו וכל תעלומה הוציאו לאור לא מלאו לבם להקל בערוה החמורה אפילו בחששות קלות עד ששאלו בדבר פי כל הגדולים אף גם אנחנו הצעירים ובדבר חמור כזה:
והנה רש"י ז"ל בפ' הניזקין גבי הא דא' רבא מעדות ושל רבי יוחנן בן גודגדא אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתו ואמר לה כנסי שטח"ז מגורשת ופי' רש"י ז"ל שאמר לעדים שלא בפניה ולא הודיעה שהוא גט כו' וכד' הרמ"ה ז"ל והוא מוכח בגמרא מדמסמיך לה אהא דריב"ג דלא בעינן דעתה ש"מ דבכה"ג איירי שאינה יודעת כלל שהוא גט והנה הא דאשמעינן דלא בעינן דעתה אינו רבותא כלל כדמק' בגמ' פשיטא ועיקר הרבותא משום דהו"א ביטוליה בטליה כדאיתא בש"ס וא"כ אם איתא דהאי דינא משכחת לה ג"כ אפילו ביודעת שהוא גט א"כ מאי איצטריך ליה לרבא למתלא הך דינא בעידותו של ריב"ג טפי הו"ל לאשמעינן רבותא דאפילו ביודעת שהוא גט דלא שייך כ"כ טעמא דכיסופא אפ"ה מגורשת והא דלא בעינן דעתה לא איצטרך לרבא לאשמעינן דמלתא דפשיטא היא והו"ל לאשמעינן דיני' אליבא דכ"ע אפילו אליבא דרבנן דפליגי על ריב"ג וביודעת שהוא גט והוי רבותא טפי א"ו כד' הרמ"ה ז"ל דלא משכחת לה לדינא דרבא רק אליבא דריב"ג ובאינה יודעת שהוא גט הא ביודעת שהוא גט דלא שייך כיסופא באמת חיישינן לביטול ואינה מגורשת וזו ראיה ברורה לד' הרמ"ה ז"ל וממיל' כ"ש דאי אמר לסהדי שהוא שט"ח כ"ש דחיישי' לביטול דהא בפני' גרע טפי דאיכא למתלי בכסופא או באיזה טעם וזה מבוא' ג"כ בלשון הגמ' אם איתא דבטלי' לעדים הוי אמר להו משמע דהאי לישנא גופי' אי הוי אמר להו לסהדי הוי ביטול:
ובפרק הזורק במשנה דאמר לה כנסי שטח"ז אינה גט עד שיאמר לה הא גיטך ונחלקו הראשונים בטעמא דמתניתין הרז"ה ז"ל הביא בשם הראב"ד שפי' הטעם משום דביטולי' בטלי' והק' עליו הרז"ה ז"ל דא"כ תקשה לרב ששת דס"ל אינו חוזר ומגרש בו א"כ מאי מהני כשאומר לה אח"כ הא גיטך והנה מדברי הרא"ש בתוספותיו שהביא הב"י למדתי תירוץ לקו' הרז"ה ז"ל על הראב"ד שכ' דכל שאומר אחר כך הא גיטך מוכחא מלתא שלא כיון לבטלו כשאמר לה תחילה כנסי שטר חוב זה ותלינן משום כיסופא הוא דאמר לה הכי הא בטיל בפירוש שוב אין מועיל שיאמר אח"כ הא גיטך לדעת הסוברים שאינו חוזר ומגרש בו וממילא לק"מ קו' הרז"ה על רב ששת דע"כ לא ס"ל ר"ש אינו חוזר ומגרש בו אלא ביטלו בפירוש אבל כשאמר כנסי שטח"ז שהוא לשון מסןפק כל שביאר אח"כ ואמר הא גיטך הוכיח סופו על תחילתו שלא כיון לבטלו רק משום כיסופא והיינו נמי טעמא דרבא דאמר בפ' הנזקין דמגורשת באמר לה כנסי שטח"ז משום דהתם איירי דאמר מתחילה לסהדי ראו גט שאני נותן לאשתי דאיכא ג"כ הוכחה שלא כיון לבטלו רק משום כיסופא:
כלל הדבר דבעינן שיגלה דעתו או קודם הנתינה לעדים או אחר הנתינה שיאמר לה הא גיטך דאז חזינן דעתו שלא כיון לבטלו ותלינן משום כיסופא הוא דאמר לה הכי הא ליכא חדא מהני וודאי תלינן בביטול וכש"כ בגוונא דהרמ"ה ז"ל שהודיעה שהו' גט וליכא טעמא דכיסופא פשיטא דחיישינן לביטול:
והרשב"א ז"ל בחידושיו פ' הזורק בטעמא דהך מתניתין כ' ג"כ בתחילה דטעמא משום ביטולי בטלי' והא דפ' הניזקין תלינן משום כיסופא היינו דווקא באמר מתחילה לסהדי ראו גט כו' דמוכחא מילתא דהא דאמר לה כנסי כו' משום כיסופא הוא הא לא א' לסהדי מתחילה ראו כו' לא תלינן בכיסופא וחיישינן לביטול והא דמהני כשאומר לה אח"כ הא גיטך היינו משום שהוא לא ביטל גופו של גט שלא א' כלום בגופו של גט רק לדידה אמר לה כנסי שט"ח ומ' שביטל הנתינה הזו שלא תהא בתורת גט להכי מהני כשאומר אח"כ הא גיטך:
וכן כתב בחידושי הרמב"ן לגיטין פ' הזורק מבואר מלשונם ז"ל דדווקא משום שלא אמר על גופו של גט רק לדידה א' לה כנסי כו' משמע דעיק' ביטולי' הוא על הנתינה הא אמר על הגט גופו שהוא שט"ח ולא הזכיר הנתינה כלל ע"כ הביטול הוא על גופו של גט וזה מוכח מלשונם ז"ל שכ' רק לדידה אמר לה כנסי כו' ודו"ק. :
ותירוצו ז"ל הוא באופן אחר מד' הרא"ש בתוספותיו דלא ניחא להו להרשב"א והרמב"ן ז"ל בהך ס' דמה שמגלה דעתו אח"כ כשאומר לה הא גיטך יועיל הלשון למפרע מה שאמר כנסי כו' לא כיון לבטל דאין זו ראיה שמא אח"כ חוזר בו ודוקא בגילה דעתו מתחילה ואמר לעדים ראו גט כו' הוא דהוי הוכחה דמה שאמר לה אח"כ כנסי כו' משום כיסופא הוא דאמר לה מדלא אמר להו לסהדי הכי אבל מה שאומר לה אח"כ הא גיטך לא הוי הוכחה למפרע וחיישינן דילמא מעיקרא כיון לביטול לכן הוצרכו לתת טעם דמהני הא גיטך משום שלא אמר כלום בגופו של גט רק לדידה א' כנסי כו' וקאי על הנתינה:
ואגב אורחין יש ללמוד מד' הרשב"א והרמב"ן אלו שלא כד' הרשב"ץ שהבאתי לעיל שכ' שיכול לפרש דבריו הראשונים באופן שלא יהי' ביטול דא"כ לא הוצרכו הרשב"א והרמב"ן ז"ל להך טעמא אלא בפשיטות כיון דאמר אח"כ הא גיטך גלי דעתי' שלא כיון לבטלו רק משום כיסופא א"ו דלא ס"ל הך סברא ואף לד' הרא"ש ז"ל בתוס' דמהני הוכחה למפרע היינו דווקא בכה"ג דס' רכיסופא היא סברא טובה מצד עצמה אבל בגווני אחריני לא וכבר כתבתי בזה לעיל:
ואח"כ כתבו רמב"ן והרשב"א ז"ל עוד לפרש טעמא דמתניתין ע"פ הספרי דלהכי אינו גט משום דבעינן שיתנו לה בתורת ספר כריתות דכ' וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה והקשו לשיטה זו ותיפוק ליה משום דבטולי בטלי' ותירצו דא' משום כיסופא הוא דאמר לה הכי אפי' לא א' מתחילה לסהדי ראו גט כו' תלינן בכיסופא וכ"כ במלחמות הרמב"ן וז"ל דכל לשון סתום בפני' אינו אלא משום כיסופא עד דמבטל בפירוש מבואר מלשונו ז"ל דדוקא בפני' בעינן ביטול בפירוש דתלינן בכיסופא הא שלא בפני' אפי' בלשון סתום כה"ג לא בעינן ביטול בפירוש רק מדקרי ליה שט"ח אמרינן בטולי בטלי' וכן אפילו בפני' היכא דלא שייך טעמא דכיסופא כגון שיודעת שהוא גט חיישינן לביטול וכד' הרמ"ה ז"ל:
הארכתי קצת בזה לבאר ד' כל הראשונים פה אחד הלא המה הרמ"ה ז"ל והרא"ש בתוספותיו והראב"ד והרשב"א והרמב"ן ז"ל דעת כולם שווין דהיכא דלא שייך טעמא דמשום כיסופא הוא דאמר הכי חיישינן לביטול כל שאמר שהוא שט"ח רק אם הוא מזכיר הנתינה כגון שאמר לה כנסי כו' ס"ל להרמב"ן והרשב"א ז"ל דלא קאי הביטול רק על הנתינה ולא על גופו של גט הא לא הזכיר הנתינה לדברי כולם חוששין לביטול גופו של גט והוא מוכרח מסוגיות הש"ס דתלי לי' בעידותו של ר"י ב"ג וכמש"ל ומזה יש ללמוד לנ"ד היכא שאמר שהוא פזמון ודו"ק בכל זה היטב:
ועוד בה שלישי' שבה והיתה לביאור מה שערער הבעל עוד והביא עדים ע"ז שהתנה בפירוש קודם נתינת הגט שאינו נותן הגט רק בתנאי שיקיימו ככל התנאים המבוארים בכתב פשר ושאם יחסר לו איזה דבר בטל הגט ועתה הוא צוח ואומר שבעלי הקאפראמוס שינו לו בכמה דברים ולא קיימו תנאם הגם שהמסדר אמר לו שלא יתלה תנאו בגט רק אשר יחסר לו יבקש מהקאמפראמוסרין הלא הוא לא שמע לדבריו ואמר בפירוש שאינו מגרש רק על תנאי זה וכפי הנרא' הרבה עדים יודעי' מזה וא"כ הדבר בודאי צריכה לבאר ע"פ עדים כשרים שנתקיימו כל התנאים ולא חסר אפי' כקוש"י ולא החליפו לו מעות בחפץ או חפץ במעות דדוקא קאמר כדקיי"ל חזרת מעות לאו חזרה היא בגיטין אפי' בנאבדה איצטליתו וכ"ש בדאיתא בעיני' דאפי' רשב"ג מודה כמבואר בגמ' דגיטין ובשו"ע וג"כ שיתנו לידו דווקא ומדעתו דנתינה בע"כ לא שמי' נתינה כמבואר כ"ז בש"ע ושיהיה שולש מעותיו ביד שליש פשיטא דלא מהני עד שיגיע לידו ממש מדאיצטריך להלל הזקן לתיקוני שיהיה שולש מעותי' ללישכה גבי מוכר בית מבתי ערי חומה משמע להדיא דמדינא לא הוי נתינה וכן מבואר שם מתוך הגמ' וע"כ ל"פ תרי לישני דרבא רק בנתינה בע"כ ובפני' וגם בהא קיי"ל לחומרא והאריך בזה ג"כ בספר המכתב:
מעתה כל שלא נתברר הדבר ע"פ עדים כשרים שנתקיימו כל פרטי התנאים היא עומדת בחזקת א"א דכל תנאי שהוא בקום עשה צריכין להביא עדים שקיימו התנאי דבלא"ה נאמן לומר שלא נתקיימו התנאי' ואף לקיים ולהשלים עתה מה שיחסר צ"ע רב בדבר דהא כ' הרמ"א זיל בסי' קמ"ג בשם י"א דאפילו בתנאי דמעכשיו כל שלא נתקיים התנאי יכול הבעל לבטל הגט לגמרי וכ' דיש להחמיר והוא דעת העיטור וא"כ הכא הרי הוציא עליו שם פסול וביטל בערעורו וצווח עליו שביטלו ומכ"ש שמבטל עכשיו קודם שנתקיימו התנאים א"כ מה יועיל עוד שיקיימו התנאים אח"כ הא כבר נתבטל ועוד דכל הנתינות שיתנו לו עתה הוי נתינה בע"כ כיון שאינו רוצה לקבל זולת שיתן גט אחר לפי ערעורו כי עדיין צריך הוא לכך דהא הוא בוודאי אסור לישא אשה דהא שויי' אנפשי' חד"א ובחר"ג הוא עומד עד שיתירנה בגט כשר לדעתו וא"כ בוודאי כל שיתנו לו הוי נתינה בע"כ כי לא יקבל מדעתו וזה ענין קשה מאד אם נסמוך בזה על בעלי הקאמפראמוס בעצמן שאומרים שקיימו לו כל התנאים הנה כפי הנראה הם נוגעים בדבר כיון שמידם הוא מבקש זאת וטוען שעשו לו שלא כהוגן ועוד טעמים אחרים אשר אין רצוני להאריך במכתב וכל שלא העידו כן שני עדים כשרים ובפני הבעל המערער שאין מקבלי' עדות שלא בפני בע"ד אכתי היא עומדת בחזקת א"א בשגם שעדיין לא בחנו בדברי כל העדים המעידי' על התנאי אולי היה קודם גמר הכתיבה והחתימה ואם היה הדבר כן הנה הרבה יש לחוש לד' הרמב"ם הלז ותקעו בה מסמורות:
ובר מן דין אפילו אם לא היו עדים מעידים בדבר שהתנה כן בפירוש ושאל"כ יתבטל הגט אפ"ה כל שנגמר כן מתחילה ע"פ הפשרנים שיתנו לו כך וכך וודאי סמכה דעתו שבוודאי יקיימו תנאם ואדעתא דהכי גמר ויהיב גיטא דאומדנא דמוכח הוא דאטו נימא ג"כ דהגם שלא יתנו לו כלל אפי' פ"א יתרצה ליתן הגט וודאי מילתא דתמיה טובא ואין לך אומדנא גדולה מזו:
ואע"פ שנוהגין שאומרים לו לגרש בלי שום תנאי אפ"ה קשה הדבר מאוד לסמוך ע"ז להקל היכא ששינו לו בדבר אח"כ שהיתה דעתו סומכת על הדבר בבירור וזולת זה לא היה מתרצה בשום אופן:
וידעתי גם ידעתי שכבר עמדו בזה האחרונים בתשובותיהם ויש בדבריהם להקל ולהחמיר ונתלו בזה בסוגית הגמ' דפ' איזהו נשך בהאי דאי קיימת דידך אנא כו' וכבר האריכו בזה למעניתם בתשובת מהר"ם לובלין ובתשו' משאת בנימין בגט שכ"מ דווינא אשר הרב מהר"ם לובלין החמיר הרבה בדבר וצווח ככרוכיא ע"ז והגם שהאחרונים בדור נמנו ורבו עליו הנה הרב בעל הלבושים הסכים ג"כ לדעת מהר"ם הובאה תשובתו באורך בתשובת מהר"ם לובלין וגם לפענ"ד נפלאת מאד על האחרונים אשר השיגו הרבה על הרב מוהר"ם לובלין ז"ל בעובדא דגט מווינא ועיין מה שהארכתי לעיל בשאלה ל"ד שביארתי שמה בטוב טעם מסוגית הגמ' דגיטין דף ע"ב אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר כו' ע"ש היטב בכל התשובה אמנם בנ"ד אין צריך לכל זה כיון שהעידו העדים שאמר בפירוש קודם נתינת הגט שאין נותן גט זה רק ע"ד שיקיימו כל התנאים ושאם יחסרו לו אחד מהן הגט בטל כאשר נתבאר לעיל:
ועל יתר הטענות וערעורים אשר מערער הבעל לא רציתי לשום לב להאריך בזה ביען לא נתבררו כהוגן ועכ"פ הגם שלא יהיה ממש בכל החששות הא וודאי כל היכא דאפשר לתקוני בגט שני וודאי מהראוי ונכון הוא להוציא מידי כל לעז דקלא דקמי נשואין הוא וחיישינן ליה כמבואר במרדכי שלהי גיטין באחד שהוציאו לעז על הגט שנתן אשר הד' של כדת משה וישראל היה כתוב כרי"ש והאשה כבר נתארסה לאחר וכפה ר"ת לתת גט שני משום דקלא דקמי נשואין חיישינן ליה ומבואר שם הגם שלא ימצא אמת והובא הדבר בכל האחרונים ובתשובת רמ"א סימן נ"ה עד סי' ס' בדעת כל הגדולים שם וכ"כ התוס' והרא"ש בשם ר"ת בסוף המגרש בגט שניתן ויצא עליו קצת לעז הגם שכשר גמור היה והוצרכו ליתן גט אחר מפני הלעז ונחלקו ר"ת ור"י אם צריכה שלשה חדשים מזמן גט ראשון או מן השני ומבואר גם דין זה בשו"ע סי' י"ג והדבר מבואר שם שהגט ראשון היה כשר גמור דבלא"ה בוודאי צריכין למנות מגט שני וכ"כ ברי"ו שם ומדברי כולם מבואר דכל שיצא לעז על גט קודם נשואין חיישינן לו להצריכה גט שני:
תשובה שניה שכתבתי להרב הגאון מוהר"ר אפרים זלמן מרגליות ז"ל מבראד
א ראיתי לכתוב מה שעלה בדעת אחר העיון שיש לפקפק קצת בד' קדשו ולרשום על הסדר ראשונה מ"ש מעכת"ר ועוד כלל א' אמרו שאף לדברי הפוסקים דגיזום והפחדה חשיב אונס לא נאמר אלא אם אין בידו להציל אבל כל שבידו להציל כי' לית מאן דחש לה כו' והגע עצמך הרי שסטרו אחד על פניו כו' וראי' לדבר מנערה המאורסה דבעיר חשבינן לה למפותה מפני שלא צעקה כמ"ש הרמב"ם כו' הנה הרמב"ן ז"ל בפי' על התורה פ' תצא כ' בהדיא וז"ל ולא ידעתי בדין הצעקה אם ראינו נערה שהחזיק בה איש והיא נלחמת בו ולא ידעה לצעוק למה תסקל אלא גם הצעקה בהווה לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה מבואר מדבריו דדווקא מסתמא כן הוא הא כל שראינו האונס אין מניעת הצעקה ראיה שהיא מפותה ותלינן שלא ידעה לצעוק וכן כל דכוותיה ובלא"ה אין ד' הרמב"ם מוסכמי' בזה דהא מבואר בכתובות בסוגיא דפ"פ דחשבינן ליה ס"ס ספק באונס ספק ברצון ואף שכ' שם בשם הירושלמי קול יוצא לאונס הרי כתבו התוס' שם להדיא דרובא דרצון אינו רוב גמור רק מדרבנן דאי הוי רובא דאורייתא לא הוי מצטרף לס"ס וגם הראב"ד ז"ל שם חלק על הרמב"ם ז"ל וכ' דעיר ושדה שווין הן ואם יש טענה ביניהם זה כלל גדול המוציא מחבירו עליו הראיה:
ב ומ"ש כת"ר לחלק דגם בעיר יש מקומות שיוכל לאנסה ובחוץ לא ישמעו קולה טענתה טענה א"כ נפל עיקר החילוק בין שדה לעיר בבירא דהא כל עיר יש בה חדרים ומחבואות ויצטרך לחלק בין עיר לעיר והרמב"ם כללא כייל דכל עיר היא בחזקת מפותה דסתמא יש מצילין וא"כ גם ד' המשנה למלך מסתברי' דאף להרמב"ם אם טענה טענתה טענה להשביעו אבל עכ"פ ד' הרמב"ן ברור מללו דאין מניעת הצעקה ראיה לרצון אם ראינו לאונס אבל לעיקר דין הנשאל בדיני גיטין אין זה ענין כ"כ ועיקרא דדינא תליא בד' הגמ' דמחלק דווקא במכר בין הו"ל לאישתמוטי ובין לא הו"ל כו' מבואר דדוקא מכח דאגב אונסא דזוזי גמר ומקני הוא דמפלגינן בין הו"ל לאישתמוטי כו' ומסקינן בגמ' דבכולהו הוי זבינא זבינא ומשום דבמתנה בכל גווני לא הוי מתנה אפילו הו"ל לאישתמוטי דהא כל הני דיני מקולי מכר הן וזה מדוקדק מלשון הגמ' והלכתא בכולהו הוי זביני זבינא משמע דוקא במכר וה"נ הך חילוקא בין הו"ל לאישתמוטי היינו דווקא במכר לא במתנה והוא דבר פשוט מאד לענ"ד:
ג ונפלאתי שראיתי כת"ר בקונט' הביא ראי' משום הלזו דב"ב דמחלק בין הו"ל לאישתמוטי לנ"ד באונס דגיטין וזה מן התימה הכי נעלם מדברי קדשו לפי שעה דכולה סוגיא במכר הוא ולא במתנה וה"ה לגט דמתנה וגט שווין הם כידוע מד' הפוסקים ומעכת"ר בנה יסודות תשובתו על הדבר הזה לבטל טענת האונס מסברו' כאלו שהיה יכולת בידו להשמט ע"פ תחבולות שיוציא א"ע מחיוב הקנס אבל לפי המבואר בדברינו אלה אזדא כל יסוד הבנין ואדרבא במתנה לא מחלקינן כלל ומבואר כן בש"מ לב"ב דף מט בשם הרשב"א ז"ל בהך דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל וכ' הרשב"ם הטעם משום דלא הוי אונס כ"כ ולא דמי לתלוהו וזבין כו' והקשה הרמב"ן ז"ל דא"כ כש"כ דהוי מכר כיון דלא הוי אונס גמור וכ' הרשב"א דאין זה קושיא דעכ"פ כיון דלא יהיב זוזי הוי אונס וכמו דאמרינן בש"ס גבי הו"ל לאישתמוטי כו' דדווקא בזבינא ויהיב זוזי הוא דהוי זבינא אבל במתנה אפי' הוי ליה לאישתמוטי אונס הוי ע"ש וכ"כ עוד בש"מ בדף מ' בסוגיא דמתנתא טמירתא כו' בשם ר"ח ז"ל דבמתנה אפי' אונסא דנפשי' ואפילו מצי לסולקי לאונסא הוי אונס לבטל המתנה וע"כ לא פליגי שם ב' הפירושים בסוגיא רק אי אונסא דנפשא הוי אונס וכמו שאבאר אי"ה לקמן שורש הדין במי שקיבל עליו קנס מדעת עצמו וגירש מפני זה דתליא בהך פלוגתא אבל בהא דאפילו מצי לסלוקי הוי אונס לא פליגי בה כלל:
והנה הרשב"ם ז"ל פי' הא דאמרינן דמצי לאישתמוטי כו' היינו כגון עד שתבא אשתי או עד שאמצא המפתח והנה במתנה אפילו בכה"ג הוי אונס כל שידוע אונסו וא"כ כ"ש בנ"ד שאין לנו לחפש בתחבולות והמצאות שיוכל להשמט בהן מן הקנס עד שנאמר שבשביל זה לא יקרא אונס ואם לא ידע לתת עצה ותחבולה מה בכך בשגם לא ידע אם יעלה בידו התחבולה ע"כ הדבר צ"ע מאוד להקל בדבר:
ד ומ"ש כת"ר להשיג על תשובת הר"ר בצלאל שכ' דגיזום והפחדה חשיב אונס בגיטין ואפילו המגזם הוא דיין אי ציית לדינא והביא ראיה מד' ר"י בשיטה מקובצת וע"ז כ' כת"ר דאין ראיה משום דאיירי במכר ובמסירת מודעא דאז חזינן שהביא מורך בלבבו כו' משא"כ בגט ובלא מ"מ כו' לענ"ד ד' הרר"ב נכונים מאד דהנה עיקר דין זה דגיזום והפחדה חשוב אונס ממעש' דפרדיסא המוזכר בש"ס דא' ליה כבישנא לשטר משכנתא כו' והרי הרבה מגדולי הראשונים מפרשים הך מעשה דפרדיסא בלא מ"מ כלל רק שהעדים יודעים האונס ולא איצטרך למימסר מודעא כמבואר בד' הרמב"ן במלחמות ובחידושיו לב"ב אלא שמפרשים דהך עובדא היה עדיין בתוך שני המשכנתא ועדיין לא נגלה שום הוכחה כלל שרוצה לאונסו ואפ"ה הוי אונס ע"י גיזום לחוד ומקור דין זה מסוגית הש"ס דרבה ורב יוסף דאמר לא כתבינן מודעא אמאן דלא צייתי דינא אביי ורבא דאמרי תרווייהו אפילו עלי ועלך ומכאן הוציאו דאפי' המגזם הוא אדם גדול כותבין מודעא עליו ולדעת הרמב"ן כולה סוגיא מיירי בלא מ"מ רק שהעדים כותבין מעצמם שיודעים האונס ולא מסר דבריו להם קודם ואפ"ה הוי אונס וביאר הרמב"ן ז"ל בחידושיו דבגיטא ומתנתא היכא דידעינן באונסי' ליכא למימר הך סברא דבעינן לא צייתי דינא ולא פליג בה רב יוסף כלל דמנפשייהו מבטלי במוכחי מילתא בעלמא עיי"ש הרי מדבריו ז"ל ראיה לד' הרר"ב דכ"ש גבי גט גיזום והפחדה חשוב אונס ואפילו ממאן דציית לדינא דא' אביי אפילו עלי ועלך דוודאי איירי בגיזום לחוד דח"ו שיעשו מעשה האונס רק דאשמועינן דאפילו איום שלהם הוי אונס ולא אמרינן דחזקה דגזמו ולא עבדו ומדברי הרמב"ן ז"ל שם יש ללמוד ג"כ ראיה למש"ל דאף היכא דמצי לאישתמוטי הוי אונס במתנה וגט ע"ש וקצרתי בזה:
ה ובעיקר הדין בנ"ד במי שקבל על עצמו קנס לגרש וגירש מפני זה ואח"כ מערער שמחמת הקנס גירש הנה כבר הארכתי בקונ' הראשון לברר דעת הרשב"א והרשב"ץ ז"ל שנראין כחולקין ובאמת לפי הנראה אין כאן מחלוקת והרשב"א מיירי כשידוע שנתחרט אח"כ והר"ר מיימון והרשב"ץ מיירי בסתם ואמרינן חזקתו שהוא עומד ברצון הראשון וראיתי שגם ד' מעכת"ר סובבים על הקדמה זו רק בנידון הנשאל תופס מעכ"ת שהיה כל מעשה הקאמפראמוס ברצון גמור מתחילתו ועד סופו כאשר כתבו לו ובאמת לא יוכל הדבר להתברר לפני כת"ר בבירור ולא כן נראה הדבר בעינינו לפי דברי רבים ובפרט שהוא נער קטן וכל חפציו ומעותיו גם מה שנתן לו אביו נשארו בבית חותנו עד שקבלו לתווך ביניהם ע"פ פשרנים והלב יודע אם לעקל כו' ואין רצוני להאריך בענינים אל שיש בהם הכחשות מפני הכבוד:
ו אך ראיתי בד' קדשו שהזכיר סברא זו ודחה אותה בשתי ידים והיא דיש לחלק בין שקיבל הקנס מדעת עצמו לגמרי בלי שום פשרנים כלל ובין שקיבל ע"י הפשרנים וכ' כת"ר שאין סברא כלל לחלק בזה דעכ"פ כיון שנתרצה לדברי הפשרנים רצון הוא והנה ראיתי סברא זאת בס' כנה"ג על אה"ע סי' קנ"ד בשם המבי"ט ז"ל שכתב הסברא זו ותקע בה מסמורות לתרץ עפ"ז תשובת הרשב"א והרשב"ץ דלא פליגי דהרשב"א מיירי שקיבל הקנס ע"י פשרנים דבזה כ' דהוי אונס והרשב"ץ והר"ר מיימון מיירי שקיבל הקנס מדעת עצמו בלי שום ריצוי ופיתוי וכ' עוד שם המעשה שעשה מהר"ל בן חביב במי שנדר נזירות שמשון לגרש את אשתו ופסק שיוכל לגרש ועשה מעשה כן וכ' שאם היתה הקבלה מדעת עצמו לבד המעשה רב ואם היתה ע"י פיתוי אחרים לא הוי מעשה רב והנה הרב ב"י ז"ל בש"ע כ' שטוב להחמיר במי שנדר נזירות שמשון לגרש בשני גיטין והשני להוציא מחשש גט מעושה והיא הוראת הר"י בי רב רבו ז"ל ולא סמך על הוראת הרלב"ח ואף שקיבל עליו הגזירות מדעת עצמו:
ז ועוד דהא עיקר סברת המקילין במי שקיבל עליו קנס מדעת עצמו או נשבע או נדר לגרש וגירש אח"כ מחמת זה וכ' אין לחוש בזה בדיעבד משום גט מעושה עיקר טעמייהו משום דהוי אונסא דנפשיה שהוא מעצמו קבל עליו האונס ואונסא דנפשיה לא הוי אונס וכמ"ש הרשב"ץ בתשו' הובא קצת גם בב"י וסמכו ע"ז דאמרינן בגמ' ודילמא שאני אונסא דנפשי' מאונסא דאחרינא בב"ב בסוגיא דתלוהו וזבין זביני' זבינא ואמנם רבים מגדולי הראשונים חולקים בדבר וסוברים דבמתנה גם אונס דנפשיה הוי אונס ואפילו בלא מסירת מודעא המתנה בטילה כעובדא דההוא דבעי לקידושי איתתא ואמרה לא בעינא עד דכתבת לי כל נכסייך ומסקינן בגמ' דהמתנה בטילה משום דמוכחא מלתא דמחמת אונסא הוא דכ' לה והגם שהרבה גדולים סוברים דדוקא התם משום דמתנה קמייתא הוא מודעא לה הוא דמבטלינן לבתרייתא הא לא"ה לא מבטלינן לה משום אונסא לחוד והוא דעת הרמב"ם ז"ל הרי הר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה כ' בהדיא דלמסקנא שם לא בעינן מודעא כלל רק משום אונסא דנפשי' לחוד איבטלא המתנה בתרייתא וכ' בהדיא דאע"ג דהוי אונסא דנפשיה משום תאוותיה ואי בעי מצי כייף ליצרי' אפ"ה הרי אונסא לבטל המתנה הובא דבריו באורך בש"מ לב"ב והביא שם בשם ר"י הלוי רבו של הרמב"ם ז"ל שהביא ב' הפירושים ולא הכריע ביניהם והניח בצ"ע וכתב שם ג"כ שהר"ן הסכים לפי' הר"ח דמשום אונסא לחוד בטלה המתנה ולא משום מודעא דקמייתא וכ"כ בנמ"י במס' ב"ב פ' חזקת הבתים וא"כ לד' כולם ז"ל אונסא דנפשי' גבי מתנה אונס הוי ואפילו מצי לסלוקי לאונסיה במיכף ליצריה וכהאי גוונא:
וא"כ ממילא דה"ה בגט דהא גט ומתנה שוין הם לכל דבר כמבואר בכל הראשונים וא"כ מי יקל בדבר נגד הר"ח ור"י הלוי שנסתפקו בדבר והר"ן והנ"י שהסכימו לד' הר"ח ז"ל ולדבריהם בגיטין וודאי יש לחוש אפילו באונסא דנפשיה כל שיודעין שעשה מפני האונס ואפילו הביא הוא עצמו האונס עליו ובשל תורה ובפרט באיסור ערוה יש להחמיר כדבריהם:
ח וראיתי בביאורי הגר"א ז"ל מווילנא שציין על הך דינא דגירש מפני השבועה כו' להך סוגיא דדילמא שאני אונסא דנפשיה כו' מבואר מדבריו דלדעת המפרשים דבמתנה אין חילוק בין אונסא דנפשיה לאונסא דאחרינא ובטלה המתנה כל היכא דמוכחא מלתא דמחמת אונסא כתב לה ואפילו בלא שום מודעא ממילא דה"ה בגט יש להחמיר וכמ"ש וכדאי הם הגדולים האלו לחוש לדבריהם עכ"פ לכתחילה היכא דאפשר לתקוני ומכש"כ בנ"ד שלא היה כאן רצון ברור אפילו בתחילתו וע"ע בד' הרא"ש ז"ל בפרק חזקת משמע מדבריו כדברי ר"ח ז"ל דמשום אונסא לחוד בטלה הך מתנה ולא משום מודעא כלל וכן משמע יותר בפסקי הרא"ש ז"ל שם ע"ש גם הטור הביא דברי הר"ח ז"ל באחרונה ודוק:
ט ואחר העיון עלה בדעתי עוד חילוק בזה והוא דאף לכשת"ל דאין חילוק בין קבל עליו הקנס מדעת עצמו לבד ובין קיבל ע"י ריצוי ופיתוי הפשרנים ושלא כד' המבי"ט עכ"פ זה נראה ברור דהיינו דווקא שהפשרנים בקשו מאתו שיגרש ונתרצה להם כמבואר בתשו' הרשב"א ז"ל וז"ל ראובן בעל לאה וקרובי לאה ניאותו בקנס לגרש כו' מבואר שהקרובים ביקשו מאתו ונתרצה לגרש וגם קנס עצמו אם לא יגרש דבהא וודאי שייך למימר כיון שנתרצה עכ"פ בבירור מתחילה לגרש בלי שום אונס מסתמא הוא עומד בדעתו אח"כ ג"כ אבל כל שמתחילתו לא נתרצה בבירור לגרש רק סמך על פשרנים שיגמרו ביניה' כפי אשר יצא מאתם הן לריחוק והן לקירוב וקיבל עליו בקנס שיקיים כפי אשר יצא מאתם והם גזרו עליו לגרש אין כאן שום רצון כלל אפילו בתחלה דהא לא סמכא דעתיה שיזקיקוהו לגרש ולא ידע ואלו היה יודע בבירור שיצוו לו לגרש אולי לא היה מתרצה וח"כ אין כאן שום רצון ואחר שגזרו עליו הפשרנים לגרש הרי אין בידו למחות מחמת הקנס וא"כ תחילתו באונס וסופו שלא ברצון הוא:
וראיה ברורה לכל זה מהא דקיי"ל בש"ס דפשרה צריכה קנין וכ' כל הפוסקים דאפי' הצד המוחל צריך קנין אף דקיי"ל בעלמ' מחילה א"צ קנין שאני מחילה שע"י פשרה דהוי כמו מחילה בטעות שכ"א סבור שלא יחייבוהו כ"כ ולא סמכא דעתי' והוא דבר מבואר בתוס' וברא"ש ובכל הפוסקים ודעת כמה גדולי הראשונים דהקנין צריך אחר שהגידו הפשרה הא קודם לכן אפילו קנין לא מהני משום האי טעמא והפוסקים החולקים ס"ל דאלימא מלתא דקנין דאפילו קודם שהגידו הפשרה ולא הוי קנין בטעות הא בלא קנין לכ"ע הוי מחילה בטעות וכ' הפוסקים דאפילו אחר שהגידו הפשרה ושתק יכול לחזור בו עדיין כל שלא אמר בפירוש אחר ששמע הפשרה אני מוחל לך אבל מה ששמע הפשר' ושתק לא הוי מיחשב קבלה כלל והרב"י ז"ל בשם ר"י כ' עוד טעם א דהא דפשרה צריכ' קנין משום שדומה לפשרה באונ' שהפשרני' רגילי' לאיים על הכיתו' כו' ע"ש ולהכי צריכ' קנין אף מהצד המוחל וא"כ הרי ברור ומבואר מד' כל הראשוני' פה אחד דכל קבל' שמקבל על עצמו לעשו' כפי שיאמרו הפשרנים אין בזה שום רצון ברור ודעת מסכמת מדקרו לה פשרה בטעות אגב אונס ולהכי בעינן קנין לאלומי דמילתא והיינו דוקא לענין ממון דמהני קנין הא לענין גיטין וודאי דקנין לא מעלה ולא מוריד כלל וכל שקבלתו מצד עצמו אין בו רצון ברור דהא לא סמכא דעתי' שיזקיקוהו לגרש ואולי משמעו לקרב ולא לרחק מה יתן ומה יוסיף הקנין דקנין בגט אין מועיל כלל ומה ששתק אחר כך כשהגידו לו הפשר שיגרש אין זה ראיה כלל שנתרצה דהא אפילו בפשרה דממון בלא קנין אין השתיקה שאח"כ מועלת עד שיאמר בפירוש אני מוחל לך כמבואר כ"ז בטור ושו"ע חו"מ סי' י"א:
יא ובנ"ד אף שיאמר אח"כ אני מסכים אין זה כלום דמחמת אונס הקנס קאמר כיון שאין ביכולתו לחזור וכל שהוא באונסו לא מהני רוצה אני כידוע והרי עכ"פ כל הפוסקים המקילים בדבר לא הקילו רק כשיקבל עליו מתחלה לגרש מדעת עצמו ושם עליו הקנס לחזק ולזרז משא"כ בנ"ד שמתחלתו לא נתרצה בפירוש לגרש רק כאשר יגמרו הפשרנים ולא סמכא דעתיה כלל ואין כאן רצון ברור כלל נראה ברור דלכ"ע חיישינן ליה לאונס ולא הוי אונסא דנפשיה כלל רק אונסא דאחרינא והחילוק הזה הוא נכון מאוד לענ"ד ביסוד מוסד מד' כל הפוסקים:
יב ומ"ש עוד כת"ר דכיון שא' לו קודם הגירושין שאינו רוצה יבטלו כל מעשיה' וכו' כבר פסק האונס הנה כבר כת' בקונט' הראשון מדברי כל הראשונים דבעינן שיסתלק האונס מכל וכל ולא יהי' כח בידו לאנסו כלל וכל שמתיירא פן יחזרו לאנסו הוי אונס וכמבואר כ"ז בד' מהרי"ק ובתשו' מהרר"ב סי' מ"ו באורך מדברי כל הראשונים והא וודאי לא סמכא דעתי שהנבררים יבטלו כל מעשיהם ויפסידו שכר אשר לקחו מזה וכסבור הוא שאומרים לו פטומי מילי בעלמא כדרך כל המגרשים שאומרים להם כן ובפרט שטרחו והביאו הענין בערכאות לחיזוק לא יחשב לו שיסתרו כל הבנין וזה דבר מובן וכתב עוד שם כמה טעמים וע' עוד בתשובת מהר"ר בצלאל סי' י"ו בסופו מ"ש שם בעובדא דידיה:
יג וראיתי להעתיק קצת מ"ש בזה בתשו' מהרי"ט צהלין סי' מ' אשר הובא שם תשו' ארוכה מהרב מהר"ש יפה והסכים גם הוא לדעתו שם בענין זה והמעשה דשם הוא המעשה אשר בתשו' מהר"ר בצלאל כמבואר שם בכל פרטי המעשה והאריך שם להחמיר בכל הפרטים וכ' שם בתוך התשובה וז"ל ואע"פ שקודם שנכתב הגט הודית בפני הדיין ונכתב חיגי"ט פי בלשונם שטר מחילה שיפרעו מתביעת הפ' אלפים לבנים מבואר שמפני זה לא נסתלק האונס שעדיין כח בידם לאנסו שהרי כ' מהרי"ק כו' והביא שם גם בשם מהרי ן לב וז"ל היכא דהותר האונס ויודע שיש ביד האנס לחזור כו' הוי גט מעושה והאריך שם בזה בפי' דברי ר"ת ור"י המובאים במהרי"ק וכ' עוד וראיתי לדקדק במה שכ' מהרי"ק עוד ואשר שאלת היכא שאנסו א' ליתן גט אם מחמת ממון או יראה ומכירין אנו שמגרש לאנסו בזה יודע שנסתלק האונס לענ"ד נראה שבוודאי עומד בחזקתו הראשונה עד שיתברר לנו שנשתנה הענין כלומר שאין ביד האנס כו' כיון שנשתנה הענין חשוב כדברים שבלב כו וכתב הרב ע"ז דאיכא למידק דלעיל כי אסיק וקאמר דחשיב אונס כי היכא דביד האנס לחזור כו' הוי ליה לאתויי הא דנשאל במה יודע שנסתלק האונס כי אלו דברים סותרים זא"ז שאם מגרש באונס האיך נסתלק האונס ואם פירושו שקודם שנתפייס הי' באונס אין הלשון עולה יפה ועוד הא תו ל"ל וכתב לכן נראה לענ"ד דלעיל מיירי היכא שאין הודאה כלל שבעת שמגרש הוא עושה מחמת יראה כו' ובכה"ג כתב שנמצא מי שהתיר על אופן זה והכא מיירי שניכר קצת מתוך ענינו שמגרש לאונסו כגון שאהבתו עזה כו' או שהממון שניתן מעות אשר אינו כדאי להתפייס וכיוצא בזה דבכה"ג לכ"ע חשיב הוא עדיין באנסו ולהכי בעינן שיהא שינוי באונס כדי שלא נתלה באונס הראשון והאריך שם עוד לענינו והעתקתי הרבה מלשונו ז"ל יען הוא נצרך מאד לנ"ד שהוא ג"כ דכוותיה שהדבר ניכר מענינו שמגרש מתוך אונס הקנס וכל הפרטים שהזכיר הרב ז"ל ישנן בנ"ד כי המעות שנתנו לו משלו נתנו לו שהיה כל מעותיו שנתן לו אביו ת"י ומעט אשר הוסיפו לו ובד' הרב ז"ל עוד כמה ענינים מסכימים לדברינו באונס האב על הבן כתב שם דהוי אונס וכ"כ בשם מהר"י בן לב וכתב עוד דבסמוך על שולחן אביו דלכ"ע הוי אונס דידיה פן יחסר לו מפרנסתו ועוד כמה דברי' וכל דבריה' שם עילי' יחד עם ד' מהר"ר בצלאל ז"ל והרעישו הרבה על הדבר הגם שכבר נשאת פסקו דתצא כו' ונתרעמו הרבה על המקילים בדבר ע"ש עוד מה שהביא בשם הר"א מזרחי ז"ל בתשו' ומי ייקל בדבר שהחמירו הם:
יד ומצאתי עוד ראי' ברור' לדברינו אלה דלא מהני שאומרי' לו קודם הגירושין שיסירו מעליו כל המכריחים ולא יחוש כלל והוא בתשו' הנקראת חוט המשולש והוא חלק רביעי לס' התשב"ץ חברו נכד הרשב"ץ ז"ל ר' אברהם אבן טאוו"ה וז"ל שם שאלה ל"ה באחד שקידש בת דיין אחד חשוב ואח"כ יצא קול שפיתה אשה א' כו' ולקח את המפותה וכשראה הדיין את כ"ז אמר לי אתה צריך לגר' את בתי עכ"פ הא' מפני שנדרת ואסרת איסור שאם תשא הבת הנזכר תהא בתי אסורה לך ועוד כי נשבעת לי ע"ד רבים כו' ועוד בטענת מאיס עלי מחמת הדופי שיש בך כו' והזמין הדיין את הבחור לפני חכמים והקהל כו' והיה דעת קצת מן החכמים לכופו לגרש מחמת טענת מאיס עלי ע"פ ד' הרמב"ם שהתנהגו על פי ספריו והוא ז"ל לא הסכים עמהם מחמת תשו' הרשב"ץ שבדין זה אין לנהוג עם פירש הרמב"ם ואמרו הם שיש לכופו מחמת האיסור והשבועה ולא הסכים ג"כ עמהם והם התחילו לכתוב פסק מצד האיסור והשבועה ואמר להם גם בזה לא תזכירו לשון כפיה רק הסכמנו להשתדל עמו עד שיגרש וכן כתבו וגם ע"ז לא רצה הרב ז"ל לחתום עמהם ופקפק בדבר רק להפצרתם ביטל דעתו וחתם עמהם משום כבודם ובשעת מעשה אמרו להבחור הנזכר לא תחוש לשום דבר מה ששמעת לא מפסק החכמים ולא מאיסור השבועה ולא מטענת מאיס כו' ולא לאיומין כמו שאומרים העולם כי את כולם ישא רוח רק אם עדיין אתה רוצה ארוסתך הנה היא לפניך ואם תרצה לגרש מרצונך הטוב גרשה וגירש בביטול כל המודעות בכל אופן היותר מועיל וקבל עליו בחרם ובשבועה שלא יערער אח"כ על הגט וכתב שטר ע"ז בכל החיזוקים אח"ז שידך אבי הנערה את בתו לאיש אחר ועמד המגרש והתחיל לזעוק ולערער שעשה הכל מחמת אונס שהיו מאיימים עליו ובשביל הצער והפחד עשה רצונם כו' וקצת מן החכמים פסלו את הגט אפילו בדיעבד גם הדיין אבי הבת חזר בו ולא רצה להקל ולהשיא בתו והמחבר ז"ל שם האריך בכל עוז לקיים הגירושין עכ"פ בדיעבד מחמת כמה טעמים אם מפני האיסור שאסרה עליו עולמית וממילא דיוציא ויתן כתובה וגם מפני השבועה שנשבע ע"ד רבים לגרשה וע"פ ד' הפוסקים דכופין אותו לקיים שבועתו שמחוייב בה מה"ת וגם הרבה טעמים מחמת מאיס עלי ורגלים לדבר והאריך בכל צדדי פרטי ההיתר אף שהיה ע"ד כפייה אח"כ עשה עוד סניף לדבר שבאמת לא היה שם כפייה כלל שהרי לא כפוהו ולא נדוהו ולא איימוהו רק אנשים דעלמא בדברים בעלמא והם אנשי דצייתי לדינא וגם שהמאיימים עצמם אמרו לו שלא יגרש רק ע"פ ב"ד ועוד שהב"ד כשכתבו הפס"ד לא כתבו לכופו לגרש רק הסכמנו שיגר' הרי שלא הכריחוהו בשום ענין רק מצד הסכמתם לבד ששמע לדברי החכמים ואם לא ירצה אין שום עונש כלל הרי שכמה צדדים וצידי צדדים אשר כתב שמתחלה לא היה שום כפי' כלל להוציאו מדין אונס ובכל זאת נסתפק קצת בדבר וכתב עוד אפילו אם נאמר שזה יקרא כפייה מ"מ בדיעבד מה שעשו ע"פ הרמב"ם עשו בפרט היכא דאיכא אמתלא כו' ע"ש שהאריך הרבה בדבר ולא סמך כלל על טעם זה לחוד רק סניפין עשו והרי שם אמרו לו קודם הגירושין שלא יחוש כלל לפסק החכמים ולשום דבר ולכל האיומים רק הדבר תלוי ברצונו ואין לך הבטחה גדולה מזו מפי הב"ד ולהסיר מעליו כל מורא ופחד ואונס ולא סמכו כלל אף על הדבר הזה דפיטומי מילי בעלמא נינהו רק המחבר אתי עלה מטעם שמתחלתו לא היה שום כפי' ואונס כלל וגם בפס"ד לא היה נכתב כלל לכופו הא אם היה שם איזה צד כפייה ואונס בתחלה כ"ע ס"ל דהוי אונס ולא סגי במה שהבטיחו אותו אח"כ שלא יחוש כלל לשום דבר ומתשובה זו ראיה ברורה לכל דברינו דכל ששם אונס עליו בתחילה לא מהני שום הבטחה עד שיבטל האונס מכל וכל ובנ"ד הרי אונס הקנ' ודאי אונס הוא וכבר נכת' ונחת' שמחויי' לגרש ושיתן קנס אם לא ירצה ואין לך כפי' גדולה מזו והרי לפי ד' המחבר שם אלו היה נכתב בהפסק ב"ד לכופו לגרש הוי מקרי כפי' כתיבת הפסק לחוד אף שלא יעשו מעשה כלל דפס"ד כפייה הוא וכן מבואר מלשין הגהמ"ר שכתבתי בקינ' הראשון שכ' שהמצוה לגרש כאלו טועה בדבר משנה כו' וכ"ש עם הקנס ג"כ בוודאי לא סמכא דעתי' על הדברים שאומרים לו קודם בעוד שהסופר והעדים והכל מוכנים לכתוב הגט ואחר כל הצדדים שצידד המחבר שם להקל בדיעבד עכ"ז היה מן החולקים בדבר ופוסלים, אף דיעבד ודוגמא לדבר זה ממה ששנינו המחזיר חוב לחבירו בשביעית יאמר לו משמט אני ואם א' לו אעפ"כ יקבל הימנו שנאמר וזה דבר השמיטה ואמר בגמ' ותלי ליה עד דאמר הכי ופי' כל הפוסקים כלומר והוא עיניו תלויות יושב ומצפה עד שיאמר כך וכן הביאו מהירושלמי א' לו בפיו והימין פשוטה לקבל וזהו מקולי שמיטה דוקא דרחמנא תלי בדבור לחוד וא"צ אל הדבור מהשמיטה הגם שאין פיו ולבו שווין ועיניו תלויות לקבל יוצא י"ח שמיטה הא לא כ' רחמנא דבר השמיטה לא הי' יוצא י"ח במה שאמר לו משמט אני אי הוי תלי ליה עד דא' ליה אעפ"כ ונ"ד להא דמיא אומרים לו שהברירה בידו והימין פשוטה ומצפים שיאמר אעפ"כ רוצה אני לגרש:
כלל הדברים לדעתי אין מקום כלל להקל בזה כאשר בררנו הדברים בראיות נכונות למבין וע"פ דרכי הראשונים אשר נטו מאוד להחמיר בענינים אלו והרי גם בשבועה נוהגים להתיר לו שבועתו ולא סמכינן על מה שאומרים לו שאם ירצה יתירו לו ובעינן דווקא שיעשו מעשה ההיתר בפועל כמ"ש כל הפוסקים ועיין עוד בתשו' מהרי"ו בדיני גיטין שכ' להדיא דבעינן שיתירו לו השבועה קודם שיצוה לכתוב הגט דאל"כ הוי כמו אין בידו לגרשה ואין יכול לצוות לכתוב ומדמי להא דכתב גט לארוסתו כו' ומבואר מדבריו דלא סני לאפוקי מידי אונס עד שיתירו לו בפועל:
טו גם בענין הכאת האב לבנו שילך לקיים פס"ד ראיתי כת"ר מיקל מאד בדבר דלא חשיב אונס כלל והנה כבר הראיתי בקונטרסי הראשון מד' הרשב"ש בנו של הרשב"ץ ז"ל דבכה"ג חשיב אונס גמיר ואפי' באיום לבד ולא ידעתי במה דחה כת"ר ד' הראשוני' אף גם להקל ולמה לא יחשב אונס הן אמת כי כל הבא לגרש אין אנו צריכים לחוש ולבדוק אחריו אולי יש לו איזה אונס מאביו או ממשפחתו וסומכין בסתם שעשה הדבר מרצונו אבל כל שידוע לנו שאביו הכהו והכריחו בהכאות למה לא נחוש לזה שיהי' גט מעושה ולפי ד' כת"ר היה צריך להכותו לפני ב"ד שידעו כמה הכהו ועל מה הכה ויהיה צריך אומד וזה מן התימה ולא מצינו כזאת בכל דברי הראשונים ומד' הרשב"ץ מבואר להיפך וא"כ נתת דבריך לשיעורין ומי הוא המשער בזה ואפי' באונס ממון כגון קנס לא מצינו בד' הראשונים שיחלקו בזה ואדרבה מד' הרשב"א והר"ר מיימון שהזכירו בדבריהם או מאתים זהו' או מאה זהו' כו' משמע שאינו דבר גוזמא כ"כ ואם באנו לשער בזה כל איש לפי עשרו מי הוא היודע ערכו של חבירו יש מתעשר ואין כל כו' ובפרט בנ"ד כיון שקנס עצמו בסך הלז מסתמא חשוב הוא בעיניו שיהי' לו חיזק לקיום הפשר וזה ברור ונכון:
טז ואשוב לפרט השני בדבר הביטול שאמר בזה"ל (וואס איז או איך בין מבטל) רק עד אחד מסתפק אם אמר בזה הלשון או בלשון (וואס איז או מען איז מבטל) כבר כ' בקונטרס הראשין שיש לדון הרבה בדבר שכיון שא"ל למה הוא יוצא שמא יבטל והשיב לו (וואס איז) כו' הוי כאומר מה בכך אם אני מבטל והרי העיד ע"ע שהוא מבטל ורצונו לבטל והגם שהם אומרים שאח"כ בבואו לפני הרב וגער בו אמר שכוונתו דרך שאלה כאומר מה יהיה הדין אם הוא מבטל הרי עכ"פ הוא אומר שמבטל רק ששואל דינו המפני זה לא נקרא ביטול ומה צורך לו לידע הדין הרי הוא אומר שמבטל מעשיו ושליחותו וממילא בטל ולא ידענא מהיכא פשיטא להו כולי האי דבאומר כן דרך שאלה לא הוי בטול אדרבה מכאן ראיה להיפוך מהא דאמרינן גבי קדושין ההיא דהוי זבין חומרי כו' ואינך עובדי' דאמר הבא מהבא והוא אמר לה אי יהיבנא לך מיקדשת לי כי' ואמרינן כלהבא מי הבא לאו כלום הוא וכתבו הרבה פוסקים דווקא ו משום שהשיבה הבא מיהבא כו' מ' שאין רוצה לקדושין הא קיבלה בשתיקה והוא א' בדרך שאלה אי יהיבנא לך מקודשת לי ונתן לה מקודשת אע"פ שלא אמר לה אח"כ התקדשי לי דדיבור ראשון שאמר לה בלשון שאלה הוא כאומ' הרי את מקודש' לי ומבואר הדבר באה"ע סי' כ"ט בב"ש בשם הרשב"א והכ"מ והט"ז ובביאור הגר"א ז"ל האריך הרבה בביאור ד' הרשב"א ופ' כוותי' וכ"כ הב"ש בשם הר"ר בצלאל אשכנזי שפי' כן וא"כ לד' כל הפוסקים אלו אף שאמר בלשון שאלה הוי כדיבור מפורש שהוא מקדשה ה"נ אף שאמר בלשון שאלה הוי כדיבור מפורש שהוא מבטל ועדיף טפי שהוא תולה בדעת עצמו ואמר (או איך בין מבטל) ומי ימחה בידו משא"כ התם שהוא תולה בדעתה והוא מספק אם תתרצה והוא מובן:
אלא אפילו אם נאמר כר' הפוסקים שם דכל שאמר בלשון שאלה אין זה קידושין עד שיאמר לה אח"כ התקדשי לי וגם נודה שענין זה דומה לדהתם אפ"ה אין מקום כלל להקל בזה ולסמוך על הפי' הלז בדבריו הראשוני' שסתמן משמע וודאי כלשון בני אדם מה בכך אם אני מבטל ובאמת זו אפילו תינוקת שב"ר יודעין שהמבטל הגט הוא בטל ומה מקום לשאלה זו וכל היום מלמדין אותו קודם הכתיבה שלא יבטל ולא יוציא מפיו דבר הגורם ביטול עתה ישאל מה הדין אם מבטלין ובפרט שהדבר ידוע לכל אנשי העיר שהיה יודע כל עניני הגט וביטולו ובהדיא כ' הב"ש בסי' כ"ז ס"ק ה' גבי לשונות קידושין שכ' המחבר ובלבד שהיא תבין וכו' וכתב וז"ל מיהו נראה דהכל לפי הענין אם ידוע דהאשה זו מבינה הוי קדושין ה"נ בנ"ד הוי ידוע שהוא מבין ויודע לשונות הביטול ודינן ולאו כל כמיני' לומר שהוא שואל הדין וכד' הב"ש בקידושין ובפרט שהוא הכין לו קודם לכן עדים שיהיו מוכנים כשירצה לבטל הרי בוודאי ידע הביטול ולפ"ז א"צ כלל לפלפל בד' הריב"ש אם נאמן לפרש דבריו שלא כיון לביטול דלא שייך כלל בנ"ד גם ד' הב"ש והחמ"ח שהביא כת"ר ראיה מהך דנאמן לפרש כוונתו בלשון מסופק אף להקל ממ"ש בסי' ך"ו דבלשונות המסופקים אם הם לשון קידושין נאמן לומר שלא כיון לקדושין וע"פ פירושם בד' הרא"ש ז"ל שכתב דדוקא בלישנא דברור לא מהימן כו' משמע דבלשונות המסופקים נאמן לענ"ד אין הנדון דומה לראיה דהתם הלשון עצמו מסופק אבל בנ"ד לולי פירושו לא היה לנו להסתפק אם אמר (וואס איז) ולא אמר (וואס וועס זיין) כו' שהוא לשון מורה על שאלת הדין אבל הלשין הזה הוא מורה יותר על לשון מה בכך ודמי טפי להני לישני דברירי כי' שכ' הרא"ש דאין נאמן לומר שלא כיון כו' וכ"ז לד' החמ"ח וב"ש אבל לד' הגר"א ז"ל שם שכ' דט"ס הוא הוא בהרא"ש ז"ל שכ' לאו כל כמיני' כו' וצ"ל כל כמיני' וקאי על האשה דמק' הש"ס מנא ידעה וע"ז כ' הרא"ש דהיינו דווקא בלשונות המסופקים אבל בלישני דברירי לא כ"כ כו' אבל באיש לא מיירי כלל ומ' דלדעתו ז"ל האיש אינו נאמן בכל ענין לומר שלא כיוון לקידושין אפילו בלשונות המסופקים וכ"מ בש"ס לפי דעתו דפריך מנא ידעה ולא פריך מנא ידעי דהוי משמע דקאי אתרווייהו א"ו דעלה לחוד פריך מנא ידעה אבל לא על דידי' דמסתמא ידע וא"כ אין שום ראיה כלל ויש עוד להאריך בזה אלא שא"צ כ"כ לענינינו וכבר כתבתי בקונט' הראשון שנ' ברור שגם הריב"ש והרשב"ץ לא סמכי על טעם זה לחוד רק בצירוף הרבה סניפים וטעמים נכונים שלא היה לשון ביטול כו' כאשר מבואר באורך בתשובותיהם וצרפו גם טעם זה דנאמן לפרש דבריו ועוד סמכו על ד' הסוברים דגט שנגמר כהוגן ונתבטל חוזר ומגרש בו וא"כ מועיל ביטול שכל הביטולים כו' כאשר ביררתי שם ולא סמכו על טעם זה לבד וכבר ידוע מ"ש הפוסקים דכ"מ שמצינו בד' הפוסקים כמה טעמים על דין אחד אין לסמוך על טעם אחד לחוד היכא דלא שייכי כולהו טעמי וכה"ג מצינו בש"ס בכמה דוכתי שמצרפים כמה טעמים על דין אחד אשר אין לסמוך על טעם א' בלבד ובסי' מ"ה בדין סבלונות כ' הרמ"א ז"ל בהדיא דבכל דוכתא דחיישינן לסבלונות אפילו אומרים שניהם שלא כיוונו לקידושין חיישינן להו ואפילו נשבעו ע"ז אינן נאמנים וכ"פ הב"י והוא מד' בעל התרומות הדשן ושלא כד' הריב"ש שם ודו"ק גם ד' המל"מ בזה נכונים מאד דלפום מאי דקיי"ל כשיט' הרמב"ם דאין חוזר ומגרש בו לא שייכא ד' הריב"ש והרשב"ץ ושאין לדמות כלל לנדרים:
יז ומ"ש כת"ר דאין ספיקו מוציא מידי וודאי כו' הוא דבר קשה מאד ואם הרב"י ז"ל מסופק בזה וחוכך להחמיר מי יגבר חיילים לנגדו להקל באיסור חמור הלא ידוע ומפורסם כמה תקיף חילי' דאילנא רברבא ופילפולו הישר ובפרט למ"ש גם הריב"ש לא ברירא ליה כולי האי למסמך אהאי טעמא לחוד ואולם כבר הארכתי שמה לבאר שעיקר ד' הריב"ש והרשב"ץ שהביאו ראיה מהא דסתם נדרים להחמיר הוא נפלא מאד ואין שייכות כלל ללמוד שאר איסורין מנדרים וכ"ש באיסור ערוה והבאתי עוד ראיות ברורות מתשו' הרשב"א דרק בנדרים ובשבועות הקילו בדבר לסמוך על פירושן להקל אף נגד דעת רוב בני אדם משא"כ בכל האיסורין ואין מהצורך לכפול ולשנות:
יח ומ"ש כת"ר עוד ע"פ שכ' לו שהעדים עצמן ששמעו מפיו לא העריכו שכוונתו (וואס איז או איך בין מבטל) כו' הערכה זו איני יודע מה הוא כיון ששומע מפיו הדברים בז"הל מה טיבן להעריך כוונתו דאטו בתיווני דליבא יתבי לידע כוונתו מה אנו אין לנו אלא לחקור משמעות לשונם היאך הוא וכ' הרשב"א בחידושיו לקדושין ד' ס' גבי מה"ד האי לישנא מ' תנאה ומ' חזרה קמ"ל וכ' וז"ל ולא שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שא"א כך אלא או כולן משום תנאי או כולן משים חזרה אלא שחכמים הסתפק להם משמעות הלשון האיך הוא הלכך אפילו זה אומר לכך נתכוונתי וזה אומר בהיפך זה נתכוונתי אנו אין לנו אלא לדקדק משמעות הלשון ודינו שכוונת המקדש אינה נשמעת לעדים ואין כאן עדים אלא מעיקר הלשון ומשמעותו עכ"ל ז"ל ודבריו ז"ל הם קילורין לעינים ומבואר מהם שאין העדים יכולין להעיד בשום אופן על הכוונה רק על הלשון שאין הכוונה נשמעת לעדים ומה שא' שהעריכו כו' אין זה אלא פיתוי דברים:
יט ועוד יש להביא ראיה מד' הרשב"א הללו שגם המקדש עצמו אינו נאמן לומר לכך נתכוונתי בכל לשון שהוא מסופק לחכמים שאין הכוונה מכרעת ואין לנו רק לתפוס פשטות הלשון וכל הטורח הלז הוא אם יעידו העדים בבירור שהמגרש פי' דבריו תיכף שאין כוונתו רק לשאול הדין מהו אם הוא מבטל אשר לפ"ד המגרש בטענותיו הוא מכחיש כ"ז ואמר שמעול' לא שמעו מפיו הפירוש הזה אלא כאשר גער בו הרב תיכף הכחיד את דבריו ואמר שאינו מבטל אבל לא פי' דבריו הראשונים כלל וצווח שיעידו העדים בפניו אם שמעו מפיו הדברים האלה וכגון דא וודאי במקום דאיכא הכחשה וודאי צריכין העדים להעיד בפניו כידוע:
כ וכבר כתבתי בקונטרס הראשון לברר מדברי הרשב"א והר"ן ז"ל דכל היכא דאיכא רגלים לדבר שביטלו נאמן הבעל לערער עליו ולומר שביטלו ואפי' היכא דליכא עדים כלל כאשר הבאתי דבריהם בארוכה וכן מבואר עוד מד' התוס' ר"פ השולח בד"ה מה"ד כיון דרהיט כו' בסוף דבריהם שכתבו ואע"ג דנאמן לומר לכך נתכוונתי בתחילה אפ"ה דברים שבלב לא הוו דברים כו' ופירוש דבריהם דאי משום דרהיט לחוד ליכא ראיה כלל דאימור אשור הייא כו' אלא משום שמבטל אח"כ יש קצת הוכחה שגם בתחילה לכך כיון ולהכי מהימן רק דאפ"ה לא הוי ביטול משום דברים שבלב עכ"פ מבואר מדבריה' דבדוכתא דאיכא רגלים לדבר מהימן למפרע ומצאתי בס' פ"ד על תוס' אלו שעמד על דבריהם מנ"ל הך מלתא דנאמן לומר לכך נתכוונתי ופי' דבריהם ג"כ כמ"ש ע"פ ד' הרשב"א אלו:
כא ומ"ש כת"ר דכיון שנוהגין שגוזרין בח' ר"ת אם יודע שום פסול בגט שיאמר תיכף ושוב אינו נאמן לערער אח"כ דחזקה לא מעל בחרמים ובשבועות והביא ראיה מד' הר"ן בתשו' לענ"ד אדרבה משם ראיה להיפוך שהרי כ' שם דבנידון שלו ליכא רגלים לדבר כלל וע"ז הוסיף עוד וכ' אדרבה איכא רגלים לדבר להיפך דחזקה לא מעל כו' הרי דעיקר יסודו משום שלא מצא רגלים לדבר ושום ריעותא המורה על הביטול דאז מסייעין ליה משום חזקה אבל אי הוי ריעותא המורה על הביטול בוודאי הוי חייש לה ולא סמכינן אחזקה שלא מעל כו' לבד לאפוקי מידי הך ריעותא דאל"כ בפשיטות הו"ל לחלק בין ד' הרשב"א ז"ל דאיירי לעיקר דינא ובין בזמן הזה דנהיגין לגזור בחרם דשוב אינו נאמן לערער משום הך חזקה ומה צורך לכל הטורח הזה א"ו דלא אישתני מדיני הש"ס בכל דוכתי דחיישינן לחומרא משום הך סברא דחזקה לא מעל בח':
ובאמת אי דחקינן גם בעיקר דין דרשב"א ז"ל בר"פ השולח שהק' למה באמת לא מהימן לומר שביטל מעיקרא כיון דאיכא רגלים לדבר כו' ע"ש ומאי קו' נימא ג"כ דחזקה לא עבר על תקנת ר"ג שהתקין שלא יהיו מבטלין שלא בפני השליח והאי מאן דמבטל גיטא שלא בפניו בר נידוי או מלקות הוא לד' הפוסקים דלא כנהרדעי דאמרי לא מנגד רב כו' וא"ב חזקה שלא עבר על תקנת ר"נ א"ו אין זו חזקה המוציאה מידי ריעותא ויש הרבה ראיות ע"ז מד' הרבה מהאחרונים שדברו מענינים אלו דערעור הבעל א' שנתן הגט ולא אחד בהם שיאמר דהשתא דנהיגין למגזר כו' לא חיישינן לשום ערעור אח"כ:
כב ומצאתי הדבר מפורש בתשו' מש"ב בסי' כ"ב בענין כזה שטען המגרש שביטל הגט קודם ופסק שם הרב דנאמן הוא בכך מאחר דמצא שם רגלים לדבר לפי ענינו והגם שלא היה שם לשון ביטול ברור החמיר שם הרבה לחלק בין גלוי דעתא כו' וכ' שם היכא דאיכא הוכחה גדולה לא מיקרי גלוי דעת ע"ש כי יש ללמוד הרבה ממנו לענינינו בכמה פרטים וגם הרואה שם יראה שסמך יותר על ד' הגב"ע אשר עשה המגרש בב"ד אחר מהגב"ע אשר שלח הרב המסדר וכ' שם להרב הסמ"ע להצריך גט אחר ע"ש ולא סמך כלל על החזקה דלא מעל בח' כו' ואטו נימא ג"כ בהנהו דיני דהארכת הווי"ן ומאי דאמרינן בש"ס האי מאן דכ' גיטא לא לכתוב כו' וכולהו דיקדוקי שכ' כל הגאונים והראשונים שאין קפידא בהן רק כשהבעל מערער ואמר שכתב כן בכוונה לקלקל בכה"ג הוא דמהימנינן לי' וחיישינן ליה לערעורו הא לא"ה הגט כשר לגמרי ואטו נימא דהשתא בזמה"ז דנהגינן לגזור בח' בטלו כל הני דיני ודקדקי דאפילו אתי בעל ומערער אח"כ ואמר לקלקלו כוונתי לא מהימנינן ליה והרי כל הפיסקי' ובעלי השו"ע הביאו כל הדינים הללו כפשטן ולא חילקו כלל הגם דתקנה זו דגזירת ח' נהגו בה מימי בעלי התוס' אפ"ה ח"ו שישהנה שום דין מדיני הגמ' בשביל זה והדברים ק"ו דהא באמת בכל הני דקדוקי הלעז בהן רחיק מאד שיאמר שכיון לאיגרת בעלמא אי כתב אגרת שבקין בלא וא"ו או שכ' למהך ואמר שכיון לחוכא אם לא עשה הפרש גדול בין רגל הה"א וכל דכוותי' דהא בסתמא לא חיישינן ליה כלל ואפ"ה אי אתי בעל ומערער אח"כ חיישינן ליה מפני ריעותא קצת וכ"ש בנ"ד שהריעותא ברורה והבעל מערער וא"צ להאריך עוד בזה:
כג ומ"ש כת"ר עוד ויצא לידון בדבר החדש דבנ"ד כיון שהעד השני מסתפק קצת בלשונו אם היה בלשון המועיל לביטול רק עד אחד העיד בבירור הוי כביטל בפני עד א' ואינו כלום נפלאתי ע"ז מאד חדא דאטו משום שהעד השני אינו זוכר עתה איך אמר לא הוי עד כלל הא בשעה שאמר בפניהם שניהם שמעו מפיו הביטול ואם אמר באופן המועיל הרי הוא ביטול בפני שנים ומה לנו אם שכח אח"כ ואינו זוכר עדותו ואין הפרש בזה רק לעשותו ס' ביטול ולא וודאי ביטול ולא עוד אלא דנ' ברור דאפילו אם ב' העדים היו מסופקי' אם אמר בלשון המועיל לביטול הרי הגט בטל מספק ואיתתא בחזקת א"א קיימא דאין לומר בזה אוקי הגט בחזקת כשרות דדמי ממש לספק סכין שנמצאת פגומה אוקמוה שנמצאת חסר ולא אזלינן בתר חזקת הסכין אי המקוה רק בחזקת הבהמה דבחזקת איסור קיימא או אדם זה בחזקת טמא הוא כידוע ומבואר בש"ס שעליהן אנו דנין ולא על הסכין והמקוה וה"נ מאי איכפת לנו בגט אלא להתיר האשה ודמי ממש לספק בשחיטה וכה"ג והדברים ברורים ואין מהצורך להאריך בראיות ע"ז וגדולה מזו אמרינן דאפילו בספק קידושין דאשה בחזקת היתר קיימא וזריק לה קדושין ע"א או' קרוב לה וע"א או' קרוב לו דלא תנשא הגם שעד השני מכחיש לגמרי כיון שעכ"פ יש ריעותא שזרק לה הקדושין ונעשה קצת מעשה המביא לידי ספק אסרינן לה אף דקדושין בעד ח' אינן כלום אמרינן דלמא השני מטעי טעי וכסבור השתא דקרוב לו הוי ובתחילה ידע ג"כ דקרוב לה הוי והוי קידושין בשני עדים אף שעתה אומר בבירור בהיפך חיישינן לטעות וכש"כ כשאומר עתה שאינו זוכר ומבואר כ"ז בש"ע סי' נ"ז ס"ג ובד' הב"ש וחמ"ח שם וע' עוד בדברי הב"ש סי' מ"ב ס"ק ז' שהאריך שם והביא דעת הרמב"ן והראב"ד והרשב"א דאפי' בע"א אומר לא הוי קידושין כלל והשני אומר נתקדשה חוששין לכתחילה אם אינה מכחישתו וכ' שם דאם ע"א אומר נתקדשה בפני ובפני ע"א ואינו כאן צריכין לחוש לדבריו וכ"ז בספק קידושין דבחזקת פנויה קיימא וכ"ש בספק גירושין דבחזקת א"ח קיימא ואין מהצורך להאריך בכל אלה ודי בזה למבין:
כד אך בעיקר הדין דביטול בפני ע"א ראיתי להעיר קצת בדבר דלא פשיטא כ"כ דביטול בע"א לא הוי ביטול כלל והרי התוס' בר"פ השולח בד"ה מה"ד כו' כ' דשמא ביטול בע"א אע"פ שאינו מועיל להקל מועיל להחמיר וכ"כ בס' המכתב בשם ר"י שכ"כ בשם התוס' וא"כ לכאורה יש להחמיר כדבריהם באיסור א"א ובל"ז לפי המבואר בדברי רש"י ז"ל טעמא דבעי שנים לרב נחמן משום דלהוי סהדי וכ"כ הר"ן דטעמא משום דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ צריכין אנו לחוש לדעת הסוברים המקדש בעד א' חוששין לקידושין לחומרא וכן דעת הסמ"ג והרבה מגדולי הצרפתים וכוותייהו פסק רמ"א ז"ל לחומרא היכא דאין מכחישין אותו וכיון דקידושין בע"א חוששין להו ולא מבטלתן להו משום אין דבר שבערוה כו' כ"ש ביטול גט בפני ע"א דאין בו אלא משו' ביטול שליחו' ולא הוי כ"כ דבר שבערוה והראיה דהא בפני האשה או בפני השליח מתקיים הביטול אפילו בלא עדים לדעת הרמב"ם והתוס' כמו שנבאר אי"ה לקמן וע"כ דלא מקרייא דבר שבערוה וממילא דיש לנו לחוש לחומרא אפילו בע"א היכא דידע נן דמהימן הוא וכדאמרינן גבי אשתו זנתה בע"א דאמרינן דאי מהימן ליה מחייב לאפוקה ולדעת החוששין בקידושין בע"א היכא דאין מכחישין אותו אפילו בכל עד דעלמא חיישינן ליה וכפי הנראה גם דעת הרמב"ם דהא דבעינן שנים בביטול אינו רק משום שיהיה עדים מטעם אין דבר שבערוה דחד לא מהימן וכמ"ש המגי"ה בס' ז"ל: