אור ברסלב
משכנות יעקב לה שאלה

משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין

לה שאלה

לד שאלה

בשר שנתעלם מן העין או המשתלח ע"י עכומ"ז ומכירן בטביעת העין אם יש לחלק לענין ט"ע בין שבעתן העין או לא שבעתן:

תשובה הנה מקור דין זה נובע מסוגי' דאלו מציאות בפיסקא רשב"א אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז ומפרש הגמ' כלים חדשים שלא שבעתן העין ומק' גמ' ה"ד אי אית בהו סימן כו' ומשני לעולם דלית בהו סימן נ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא שבעתן העין קים לי' בגווייהו ומהדרינן לי' לא שבעתן העין לא קים לי' בגווייהו ולא מהדרינן לי' כו' תני' מודה רשב"א בכלים חדשים ששבעתן העין חייב להכריז כו' ע"ש ומדייק שם תוס' בד"ה ומודה ר"ש כו' דרבנן פליגי ואף בלא שבעתן העין מחייבי להכריז ומביאין ראי' מרבב"ח דהדרו לי' גיטא בט"ע וגיטא לא משהה אינש בידי' והוי לא שבעתן העין עכ"ל וגם הרא"ש כ' ג"כ דרבנן פליגי עלי' דרשב"א ומחייבי להכריז בלא שבעתן וסיים הרא"ש ז"ל וא"עג דדייקנא דרבנן פליגי עלי' נראה דהלכה כרשב"א כו' ע"ש:

והנה מן מוצא דברים אלו משמע דבבשר שלא שבעו העין לא מכשרינן ע"י ט"ע כיון דהלכה כרשב"א וכן כ' גם הרשב"א בחי' פ' ג"ה דף צ"ו שנראה יותר להחמיר בשלא שבעתן העין דלא מהני ט"ע אבל לכאורה קשה לפסק הרא"ש הא התוס' הביאו עובדא דרבב"ח שהחזירו לו הגט ע"י ט"ע אף שלא שבעו העין ומעשה רב ועוד שהוא נראה חומרא גדולה ואם באנו לחוש לטביעת העין הלא הי' צריך גם בנטבע או נמצא הרוג לחוש לזה שיהי' המכירו רגיל עמי היטב ולא כהדין אכסנאי דאתי לקיצין וזה חומרא גדולה בתקנתא דעיגונא ולא הזכירו דבר זה הפוסקי' כלל בא"ע:

ע"כ נ"ל לפענ"ד לומר דיש חילוק בין מציאה דיש בה דררא דממונא ובין דבר איסור דהנה יש לדקדק בהא דקא' בגמ' לא שבעתן העין לא קים כו' ולא מהדרינן לי' וק' הא בצורבא מרבנן איירי וסמכינן אטביעות עינו דלא מחזקינן ליה בשיקרא וא"כ גם בלא שבעתן העין אם אומר שמכיר שזה שלו נהדרי' ניהלי' דמסתמא לא משקר ואם היה בלבו חשש ספק לא הי' אומר שהוא שלו אע"כ ברור בלבו הדבר שזה שלו ודאי וא"כ למה לא נחזיר לו ועוד ק' דהנה אי' בגמ' לקמן וכן היה רשב"א אומר המציל כו' הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים ולישנא דוכן אינו מובן כלל דאי משום דגם זה מימרא דר"ש ה"ל למימר ועוד א' ר"ש כדמצינו בכמה דוכתי בכה"ג אבל לשון וכן מ' דטעמא חד לתרווייהו מימרי אשר ע"כ נלפע"ד לומר דהא דקא' בגמ' לא קים לי' בגווייהו אין פי' דלא קים לי' אי דידי' נינהו דכיון דאמר דדידי' נינהו מהמנינן לי' רק הפי' הוא כך דכששבעתן העין ונאבדו ממנו קים לי דבודאי יכירן ואינו מתיאש מהן ולכן אח"כ כשמכירן מהדרינן להו אבל כשלא שבעתן העין אף דאח"כ כשרואה מכירן בט"ע מ"מ בשעה שנאבדו ממנו לא קים לי' אי יכירן כיון שלא שבעתן העין ולכן מתיאש מהם ואף שאח"כ ניכרו לו תו לא מהדרינן לי' דהם של מוצאם כיון שנתייאשו בעליו והשתא א"ש לישנא דוכן אר"ש דגם במציל כו' הוי יאוש בעלים וחד טעמא לתרווייהו:

וכיון שזכינו לדין שפיר יש לומר אף דהלכה כר"ש במציאה דאין חייב להכריז היינו מטעם יאוש אבל טביעות עינו הוי שפיר ט"ע לענין איסורא כגון בשר שנתעלם מן העין או נשלח ע"י עכומ"ז וכן לענין עיגונא דאיתתא כיון דצורבא מרבנן אומר שמכיר לא מחזקינן לי' בשיקרא ומהמנין לי' דזהו הבשר או זהו האיש שראהו ולכן גם בגיטא דרבב"ח כיון שהכירו רבב"ח שפיר הדרו לי' גיטא דלא שייך בזה סברא דיאוש כלל ובאמת באיסור ועיגון לא צריך כלל צורבא מרבנן רק מהני טביעת עין דכל איש כדמשמע בגמ' דמצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר אף אינש דעלמא שאינו צורבא מרבנן רק בדבר שבממון לא האמינו חכמי' לסתם אדם מפני חימוד ממון רק לצורבא מרבנן דאינו משקר משום ממון:

ולפי דברינו יהי' מוכרח ג"כ דפליגי רבנן אר"ש בשלא שבעתן העין מה שרצו התוס' להוכיח זה ושהלכה כר"ש נגד חכמים בהא דהנה בתר הך דוכן אר"ש בעי הגמ' אי הלכה כר"ש ואי פליגי רבנן עליה ומסיק דפליגי והלכתא כוותי' כדמשמע שם כ"ה ע"ב וכיון דהגמ' מסיק דהלכה כוותי' בהך דהמציל ממילא הלכתא כוותי' גם בהך דשלא שבעתן העין כיון דחד טעמא לתרווייהו כמש"ל עכ"פ מוכח בע"הי דבאיסורא סמכינן אט"ע אף בשלא שבעתן העין ודו"ק:

תוכן העניינים

משכנות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה