משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
לד שאלה
לבאר ד' הרמב"ם בדין הספיקות שכ' דכל הספיקות מדבריהם ובטעמו ז"ל בהיתר ס"ס:
תשובה הנה דבר זה הוא מקצוע גדול בתורה והאריכו בזה הראשוני' והאחרונים להביא ראיות לכאן ולכאן ועיקר עקבות ד' הרמב"ם לא נודעו בבירור מאין הוציא להקל בזה מה"ת וזה ימים כבירים שמצאתי בע"ה שורש ומקור לד' הרמב"ם בירושלמי פ' האשה בתרא בפלוגתא דרבנן ור' יהושע באשה שהלך בעלה וצרתה כו' היתה לה חמות כו' ומפרש ר' יוחנן דכ' כי ישבו אחים יחדיו בודאי ולא בספק וא' היתה לה חמות אינה חוששת יצתה מליאה חוששת שהוא ס' א' וס' א' מד"ת להחמיר ר"י א' אינה חוששת שהוא שני ספיקות כו' וב' ספיקות מד"ת להקל עכ"ל מבואר להדי' דדרשינן כי ישבו בודאי כו' וא"כ מה"ת גם בס' א' הי' מותר דכל הינא דדרשינן מקרא ודאי ולא ס' הכוונה על ס' א' כידוע גבי ס' ממזר וגבי ס' טומאה ברה"ר וגבי זכר ודאי כו' ולא טומטום כו' ובכמה דוכתי רק מדרבנן אחמור בס' א' כמו שאסרו ס' ממזר והקלו בשני ספיקות וזהו טעמו של ר' יהושע דמיקל ביצאה מליאה דחושש לנפל והוי ס"ס ורבנן לא חשבי ליה לספק נפל דלא שכיח דרוב נשים ולד מעליא ילדן ואהכי הקדים דרשא דכי ישבו בודאי כו' להתיר ס"ס וכטעמו של הרמב"ם בהיתר ס"ס לפי שעיקר הספיקות מדרבנן ולא החמירו רק בס' א' ואי לאו דדרשינן כי ישבו בודאי ולא בספק לא הוי שרי ר' יהושע משום ס"ס וכן מ' מירושלמי דטעמא דרבנן בהא דהיתה לה חמות אינה חוששת הוא משום ס"ס שמא אינה מעוברת ואת"ל נתעברה שמא נקיבה ומשום דרשא דכי ישבו כו' רק ס' נפל לא חשבי לס"ס וזה מבואר מאוד כדעת הרמב"ם בהיתר הספיקות מה"ת ובטעם היתר ס"ס אף מדרבנן:
וראיתי בד' הרמב"ם פט"ו מהל' א"ב שכ' שם שהשתוקי שנשא אשה היא ס' א"א שמא היא ערוה עליו שאין קדושין תופסין בה וכ' שם ומנין אני אומר שאין השתוקי ואסופי אסור בכל אשה שאפשר שתהי' ערוה עליו כו' שהרי א' תורה אל תחלל את בתך להזנותה ומלאה הארץ זמה כו' ואם אסור אדם לישא עד שידע שמא היא קרובתו א"א לבא לידי ממזרו' א"ו שאין צריך לחוש לכך מספק איסורי ערוה עד שידע בודאי שזו ערוה עליו שאם לא תאמר כן היתומי' שאין מכירין אבותיהן כו' והיא ברייתא דראב"י ביבמות פ' החולץ הרי שקיבלה מאנשים הרבה כו' נמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו ומפרש לקרא דאל תחלל את בתך כו' במוסר פנוי' לזנות נמצא תקבל מאנשים הרבה והולד אין ידוע למי שעל ידי זה מתמלא העולם ממזרים ומזה דייק הרמב"ם א"א דאסור אדם באשה שאין ידוע לו בודאי שאינה קרובתו א"א לבא לידי ממזרות וזו ג"כ ראי' נכונה לד' הרמב"ם בכל היתר ספיקות מה"ת כל דלא אתחזק איסורא דאין לומר דווקא הכא שרי מה"ת משום דאזלינן בתר רוב נשים שאינן קרובות אליו דא"כ אמאי קרי לי' ראב"י ממזרים וא' ע"ז נאמר ומלאה הארץ זימה ומדמי לה ביבמות לס' ממזר גמור דבן ט' לראשון כו' ואביי מייתי שם ראי' דר' אליעזר בן יעקב ס' כודאי משוי לה מדקרי להו ממזרים ורבא דחי שם זומה היא כו' והיינו עכ"פ ס' ממזר ואי נימא דשייך בהא רובא ליכא כאן חשש ממזרים כלל דע"פ רוב כל א' פוגע בכשירה לו והולדות כשרים א"ו לא שייך בהא רובא כלל אלו הי' זנות הפנוי' מותרת הי' הדבר מצוי ובאין לס' ממזרי' ואפ"ה לא אסרינן לישא לכתחלה בלא בדיקה ולכך הזהירה תורה בלאו שלא יבא לידי כך ולא יתערב ס' פסול בישראל וגם לא יכשלו בס' ערוה שלא מדעת ויש עוד ס' לומר דלא שייך רובא בהא מילתא דבין אזל איהו לגבה איכא למיחש שמא היא קרובתו והו"ל קבוע כמחצה והרי יש לו קרובה עכ"פ ולא ידע איזו היא ואי אזלא איהי לגבי' יש לחוש שמא הוא קרוב לה דבאיסורי ערוה האיסור והספק על שניהם וע"כ א' מהם קבוע תמיד או הוא או היא והא בפ' י' יוחסין א' רבא ד"ת שתוקי כשר רוב כשרים ומיעוט פסולי' כו' מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו וה"ל קבוע כו' הרי להדי' ואף ברוב כשרים כל דאזלא לגבייהו ה"ל כמחצה כו' והוי ס' ממזר ובעי קרא לאכשורי ואף דשם אי אזל לגבה א' כל דפריש כו' היינו משום שאנו באין לדון על הילד אם הוא כשר ויודעין אנו שאמו כשירה רק מסופקין אם האב היה קרוב או פסול וכיון דאיהו פריש מקביעותי' א' כל דפריש כו' לענין הולד ותולין שהיה כשר אצלה אבל אם באנו לדון על הביאה עצמה הרי הוא צריך לחוש לה כשם שהיא חוששת לו ומאי עדיפותי' דקביעותי' מקביעותה כל שא' מהן קבוע חבירו צריך לחוש לו שהקבוע חשוב הוא ואין מתבטל ברוב א"ו נ' לכאורה כד' רמב"ם דכל ס' מה"ת שרי אי לא איקבע איסורא ולא איתחזק:
ובנזיר גבי הא דא' ר"י האומר לשלוחו צא וקדש אשה סתם אסור בכל הנשים חזקה שליח עושה שליחותו ומותיב ר"ל מקן סתומה כו' ומשני אמינא לך אשה דלא ניידא כו' ואפי' אשכחה בשוקא כו' הדרא לניחותא לפי"ז הא דמחלקינן בין אזל איהו לגבה או לא היינו דווקא בזנות פעם א' דרך מקרה אבל כשמכניסה לביתו הוי קבוע תמיד דהדרא לניחותא וא"כ הנושא אשה ומכניסה לביתו הוי קבוע וראית הרמב"ם נכונה מאוד ובכתובות פ"ק וכן בפ' י' יוחסין דמפלגינן בהכי איירי שם בביאת זנות ולא בנישואין אך לפי ד' תוס' בנזיר ובגיטין פ' האומר דהך דר' יוחנן דאסר בכל הנשים היינו קנסא דרבנן ומדאורייתא שרי בכל הנשים דאזלינן בתר רובא ולא הוי קבוע כיון שאין ניכר האיסור בפ"ע כו' עיי"ש והכריחו זאת דאל"כ כל אשה תאסר להנשא שמא אבי' קדשה בקטנותה כו' וכ"כ הר"נ בגיטין פ' האומר אבל כ' שם בשם הרמב"ן ז"ל שחולק ע"ז וסובר דמעיקר דינא אסור בכל הנשים והא דכל הנשים מותרות היינו משום דאם איתא שנתקדשו קלא הוי להו רק משום הקרובים צריך לחוש ואה"נ שמותר באשה שבדקו הקרובות ואומרו' שלא נתקדשו מעולם אבל בסתם אסור מדינא ובודאי פשטא דסוגי' דנזיר מ' כד' הרמב"ן דמדינא דאי משום קנסא מאי קו' דר"ל מקן סתומה כו' ומ"ש תוס' ור"נ דהתם נמי ה"ל למקנסי' שלא שמר קינו יפה הוא דוחק גדול ומנ"ל לר"ל לדמויי הנך חששי וקנסי אהדדי ובודאי לא דמי הנך פשיעת בעל הקן שלא שמר קנו לפשיעת המשלח לקדש אשה סתם ועוד ק' לכאורה לדבריהם דכל שאין האיסור ניכר בפ"ע לא הוי קבוע א"כ אמאי א' בקדושין גבי שתוקי דאי אזלא לגבייהו ה"ל קבוע והא בשעת ביאה לא הי' האיסור ניכר וידוע שאינה יודעת למי נבעלה אם לכשר אם לפסול ודמי' ממש להך דנזיר שאין האיסור ניכר למקדש שא"י איזה אשה קידש לו השליח אף דלגבי שליח והאשה גופה הדבר ידוע כיון דלדידי' אין ניכר לח חשבינן לי' קבוע התם נמי אין ידוע לה האיסור כלל והוי קבוע ויש בענין הזה דברים ארוכים אין כאן מקומם:
עכ"פ לפענ"ד ד' הרמב"ם יש להם יתד גדול מסוגי' זו דיבמות דמדמי לה ממש לס' ממזר וכמש"ל ומצאתי שכ' הרמב"ם בסוף הל' כלאים גבי בגד שאבד בו כלאים כו' כבר ביארנו בה' ביאו' אסורות שכל הספיקות מדבריהם כו' וכוונתו למשכ"ל מדבריו פט"ו מהל' א"ב להוכיח כן וגם הראב"ד הסכים שם לדבריו בדין זה וכתב אמת הוא כו' והדברים נראין ברורין בעז"הי: