אור ברסלב
משכנות יעקב לב שאלה

משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין

לב שאלה

לא שאלה

בדין טוען על המשכון כך וכך יש לי עליו שכתבו הפוסקים דנאמן במיגו דלקוח ומ"מ צריך שבועה בנק"ח כמה מגיע לו אם יש לזה שורש מהש"ס:

תשובה הנה הרמב"ם ז"ל פסק דמי שטוען על המשכון כך וכך יש ליא עליו נאמן במגו דלקוח ואעפ"כ צריך שבועה בנק"ח אף דאלו טעין לקוח לא בעי שבועה בנק"ח אבל בטוען בחוב שעליו צריך שבועה הביאוהו הרא"ש והר"נ פ' כל הנשבעין וכל מפרשים ראשונים וכן הביאו בשם הגאונים וכן דעת הריף ז"ל וכ' הרא"ש והר"ן בזה ב' טעמים טעם א' משום דלא א' מיגו לאפטורי משבועה וטעם ב' כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין ה"ז כבא ליטול ואין נוטל אלא בשבועה כשאר נשבעין ונוטלין עיין דבריהם שהאריכו ולכאורה משמע מדבריהם דכל טעם לחודי' סגי ובאנפי נפשיה מהני לחיובי' שבועה וכן משמע להדיא מד' הש"ך סי' ע"ב שב' טעמי' חלוקי' הן אמנם לפענ"ד יראה דלפי האמת חד טעמא נינהו ותרווייהו צריכי להדדי דהא בתחלה צריכין אנו למצוא צד לחייבו שבועה ואח"כ ליתן טעם למה אין המגו פוטרו וא"כ בטעם שאין אומרין מגו לפטור משבועה לחוד לא סגי דמהיכי תיתי לחייבו שבועה כיון שנאמן במיגו להחזיק המשכון עד כדי דמיו שבועה זו למה ולכן כ' הגאונים טעם א' כיון דלאו אגופיה דמשכון כו' וא"כ אין בדין ליטול בלא שבועה כדין הנשבעין ונוטלין רק דק' דעכ"פ יש כאן מיגו תהני ליה מגו לפטורי משבועה ג"כ כמו דמהני לענין ממון לכן הוצרכו לטעם דלא א' מיגו לפ"מ וא"כ ודאי תרווייהו חד טעמא נינהו וכן נ' ברור בדעת הרמב"ם שהאריך בלשונו בדין זה דמשכון וביאר להדיא וכ' שאלו לא היה לו מיגו לא היה נוטל בלא שבועה משום דלאו אגופיה כו' א"כ אף עתה שיש לו מיגו כו' אין המגו פוטרו ודבריו ממש כמ"ש והוא ברור לענ"ד אף שגם מדברי רמ"א ז"ל קצת לא משמע כן שבכמה מקומות העתיק דברי הסוברי' דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ובדין טוען על המשכון לא הביא שום חולק על המחבר ש"מ דסבר לחלק משום טעם ב' לחודי' דלאו אגופי' כו' עכ"ז דברי המחבר נראה מבואר מדברי הרמב"ם שלא חילק:

והנה הראב"ד והרז"ה ור"א חולקים על הגאונים ורי"ף ורמב"ם בדין זה וסוברים דא' מגו לפטרו משבועה וטוען על המשכון אין צריך שבועה בנק"ח והביאו ראיות לדבריהם ראי' א' מברייתא דכל זמן שטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראי' כו' נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו כו' ומדא' ברישא סתם על בעה"ב לה"ר משמע דלא בעי אומן שבועה כלל מדלא פריש נשבע כו' כמו דא' בסיפא נתנה כו' נשבע כו' ועוד הק' מירושלמי דאמר בהדי' הי' בידו משכון נוטל בלא שבועה ומ' דאמרינן מגו לפטורי משבועה והאריכו שם:

והרמ"בן והר"נ והש"ך האריכו לתרץ כ"א בפנים שונים הרמ"בן ז"ל תי' דשאני אומן דקונה בשבח כלי ואף למ"ד אין קונה כו' כיון דאאגרי' תפיס לי' כטוען על גופו של חפץ דמי משא"כ במשכון והשיגו הר"ן ז"ל דהא משכון ג"כ קני לי' מדר"י והש"ך חילק בין קנין דאומן קונה כו' לקנין דמשכון כו' רק השיג על הרמב"ן מטעם אחר דהא קיימ"ל אין קונה וכרבא דאמר בב"ק ובקידושין דכ"ע אין אומן קונה כו' וא"כ הך ברייתא אמאן תרמיי' ומ"ש עוד הרמב"ן דאף למ"ד אין קונה כו' כיון דאאגרי' תפיס לי' כו' זה וודאי קשה דהא משכון נמי תפיס לי' אחובי' כו' עיי"ש שהאריך:

והנה לכאורה יש מקום להעמיד תירוץ הרמ"בן דאף דרבא אמר דכ"ע אין קונה כו' אין זה הכרח שהפירוש אמיתי כן דבאמת אפשר לפרש ג"כ בהיפוך דכ"ע סברי אומן קונה ופלוגתייהו בשכיר יום כו' כמבוא' ברש"י בקדושין וכן הביא הש"ך בח"מ סי' ש"מ דיש לפרש כן וע"כ לדיעה זו דפסקינן אין קונה כו' צ"ל דהוי מצי לאוקמי דכ"ע אומן קונה ומדלא א' הכי ש"מ דס"ל להלכה אין קונה לכן לא א' בהיפוך וכמבואר כ"ז בש"ך וראשונים וא"כ מאן לימא לן דלפי האמת ל"פ באומן קונה והא דא' רבא דכ"ע כו' הוא לדחות דלא נימא ודאי כתנאי כו' וע"כ צ"ל דאמוראי דסברי אומן קונה כו' כגון רב אסי דא' הכי בהדי' בב"ק מוקי הכי לפלוגתייהו או דכ"ע ס' קונה ופלוגתייהו בשכיר יום וא"כ נוכל לומר דבאמת פליגי תנאי בהכי וברייתא סברה אומן קונה כו' ולפענ"ד ע"כ צ"ל דבאמת איכא מ"ד אומן קונה דהנה בב"מ בעו מרב ששת אי קבלנות עובר בב"ת ואיבעי' להו א' אומן קונה כו' והלואה היא כו' ופשיט לה דעובר ומק' והא תני' אין עובר ההא בשהמחהו אצל חנוני כו' והנה לכאורה קשה אי איירי בשהמחהו כו' מאי אירי' קבלנות כו' אפי' שכירות גמור תנן בהדי' המחהו כו' איני עובר כו' ול"ל קבלנות אלא נ"ל ברור דה"פ דהתרצן מפרש פי' אחר בתיבת קבלנות דהמקשה ס"ד דקבלנות היינו שנתן לו הכלי בקבלנות ורב ששת מתרץ דה"פ קבלנות היינו שהמחהו אצל חנווני כו' ונעשה החנווני קבלן שקיבל עליו לפרוע לו ויש לו דין קבלן מדין ערב קבלנות אין עובר והיינו קבלנות כו' ולעולם איירי בשכירות והנה לעיל מינה פליגי רבה ורב ששת אם יכול לחזור בו אל הבע"ב או לא רבה ס' יכול לחזור כו' ור"ש ס' אין יכול לחזור וכ' התוס' דלמ"ד חוזר שניהן יכולין לחזור בין חנוני בין פועל ומייתי רבה ראיה מדקתני אין עובר כו' מ' מיעבר הוא דלא עבר כו' מיהדר מצי הדר ור"ש מפ' אינו בתורת לעבור והנה לפ"ז הך תירוצא דשני ר"ש דברייתא דא' קבלנות אין עובר מיירי שהמחהו כו' היינו דוקא לשיטתו דס' אין חוזר וא"כ ודאי יש לו דין ע"ק ואין יכול לחזור ואין עובר פי' אין בתורת לעבור אבל לרבה דסבר חוזר א"כ היכי קרינן ליה קבלן הא אין לו דין קבלן כלל ששניהם יכולין לחזור וקבלן ודאי אין יכול לחזו' ולמאי הלכתא קרינן ליה קבלן ואין לומר דאיירי שקיבל עליו בפירוש לפטור הבעה"ב דמודה רבה שא"י לחזור דא"כ ק' טובא חדא דהא רבה דייק לעיל לישנא דאינו עיבר דמצי הדר וא"כ הא הכא נמי קתני אינו עובר ומשמע דמצי הדר כו' וא"כ ליכא לאוקמא שקיבל בפירוש ועוד כיון דאף בשלא קיבל עליו אינו עובר עכ"פ ל"ל לברית' לאשמועינן הך דינא בקיבל בפירוש א"ו לרבה לא מצינן לאוקמא לברייתא בהמחהו כו' אלא אתיא כפשוטה בשכרו בקיבולת וסברה אומן קונה כו' וא"כ ע"כ תנאי פליגי בהא מילתא ומצינן לאוקמי הך ברייתא דנותן טליתו כו' כהך ברייתא וכתי' הרמב"ן ואנן הא קיי"ל כרבה דחוזר משום דמשמע מתניתין כוותיה דקא אין עובר כו' כמ"ש הרי"ף ז"ל שם וא"כ לכאורה תי' רמב"ן ז"ל נכון:

אולם אי קשיא לי הא ק"ל דהא למ"ד אומן קונה כו' אין עובר בבל תלין בקבלנו' כמבואר בגמ' וא"כ היכי מחלק בריית' בנתנה לו בזמנו נו"נ עבר זמנו הממע"ה דהא טעמא דעבר זמנו כו' הוא משום חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין וא"כ בקבלנות כיון דבלא"ה אינו עובר אין חילוק כלל בין תוך זמנו לאחר זמנו לענין הדין ואמאי מחלק ברייתא ואף גם זאת יש ליישב דהא כ' תוס' בד"ה בעה"ב טרוד כו' בשם הירושלמי שלא חלקו בין יש לו פועל א' דבודאי אינו טרוד ליש לו פועלים הרבה משום לא פלוג וא"כ ה"ה הכא י"ל איפכא דלא חלקו בלאחר זמנו בין שהוא טרוד לאינו טרוד אף דבקבלנות אינו עובר בב"ת וא"כ י"ל דטרוד כו לא פלוג כמו שלא חלקו בקודם זמנו כו':

עוד קשה לכאורה דהיכי א' בזמנו נו"נ דהא מוקמינן הך ברייתא כר"י ור"י הא בעי הודאה במקצת וא"כ למ"ד אומן קונה הרי השבח של האומן והו"ל הילך כמו פקדון דקיי"ל כל היכא דאיתיה הילך הוא ה"נ כיון דגוף השבח של האומן ולא משום שעבוד לבד למה נו"נ לר"י אמנם אחר העיון ג"ז לק"מ דהנה בב"מ א' בהדיא אומן קונה כו' והלואה היא כו' והק' הריטב"א למה נקרא הלואה כיון דקונה השבח הרי הוא שלו דמה"ט מקודשת למ"ד אומן קונה כו' כמבואר בקדושין ולפע"נד לק"מ דאמת שקונה בשבח כו' וכשנותן לה אח"כ השבח בתורת קדושין היא מקודשת בהשבח אבל אם נתן לה הכלי מקודם בלא קדושין ואח"כ אומר לה התקדשי לי בשבח נראה דאין מקודשת משום שתיכף שהוציא מידו הכלי הרי מכר לו השבח שע"ג בדמים שיתן לו אח"כ וקנהו הבעה"ב והמעות מן השכירו' הלואה היא גבי' וכן פירש"י להדיא בב"מ ולק"מ קושית ריטב"א וא"כ גם קו' הנ"ל מתורצת כיון שנתנה לו הרי מכר לו השבח רק תובע אותו דמי המכר וא"כ המקצת שהודה לאו הילך הוא:

אך דאכתי קשיא דאי ברייתא כמ"ד אומן קונה בשבח כלי א"כ ודאי דא"צ מגו כלל אם הטלי' ביד אומן אלא נאמן בלא מגו בלא שבוע' כיון דטעין אגוף הטלי' כמו שנאמן הטוען על המשכון אף בלא מגו לדע' הרמב"ם ודעימי' וכמ"ש הש"ך בסי' ע"ב מדברי הבעה"ת ושאר פוסקים ופ' כן לדינא אולם לפע"נד מבואר כן בירושלמי דשלהי פ' הדיינין להדיא דהטוען על המשכון נאמן בלא מגו דמייתי התם פלוגת' דר"י ודייני דנהרדע' אם נאמן לטעון על המשכון כדי דמיו ור"י א' נאמן ודייני דנהרדעי סברי א"נ ומייתי עובד' דשמואל בחד דחטף חפץ מחבירו בשוק וטען שיש לו עליו וציוה שמואל להחזי' החפץ לבעליו ומסיק דאתי אף לר"י ושאני משכון דאתי לידיה ברשות בתורת משכון עיי"ש היטב מבואר להדיא דאיירי בלא מגו דהא עובדא דשמואל בשוק הוי ועוד דמסתמ' לא הוו פליגי דייני נהרדעא לומר דאף מיגו לא מהני ומ' התם להדיא דהלכה כר"י דנאמן וכדעת רמב"ם ובעה"ת ומהתימה על הש"ך שלא התעורר בזה רק דהתם בעי שבועה כיון דלאו אגופיה ממש טעין אבל הכא באומן כיון דקונה כו' אף שבועה לא ליבעי ובלא מיגו ואף דקיי"ל אומן אין לו חזקה ואינו נאמן לטעון לקוח היינו דוקא לקוח משום דחזקה מסתמא בא לידו בתורת אומנות ולא בלקיחה אבל בטוען כך וכך קצצת לי אדרבה הרי הוא עומד לכך לקצוץ עליו כפי הצורך וכיון שהוא מוחזק בו וקונה אותו ודאי לא יצא מחזקתו עד יותן לו כפי טענתו בלא שבועה ובלא מגו וזהו לפענ"ד כ"ש מדין משכון האמור לעיל דלא בעי מיגו ואלו בב"ב בסוגיא דאומן משמע להדיא דמדין מיגו אתיין עלה דמייתי לה רבא לסיועי לרבה דנאמן לטעון לקוח אם לא מסר בעדים וס' דמשום מגו דלקוח נאמן כ"ז שטלית בידו ואביי דחי ליה דמשום מגו דהחזרתי אתינן עלה ובין למר ובין למר מטעם מיגו אתינן עכ"פ ולתי' הרמב"ן נ' דא"צ מגו כלל כמש"ל ואף לזאת יכולין אנו לתרץ דהנ' יש לדקדק שם דא' מתיב רבא לסיועי' לרבה כו' ולמה א' לסיועי לרבה ולא תיובתא לאביי ועיין מ"ש רשב"ם ז"ל שם בזה:

ועוד יש לעמוד על מה שהק' הראשונים ז"ל על הרי"ף שם שפסק דלמאי דקיי"ל כאביי שם דאף לא מסר לו בעדים אין חזקה לאומן לא בעי ג"כ עדי ראיה ואינו נאמן אף במגו דהחזרתי ועיין ברמב"ן שם שכ' שדקדק כן מלשון א"ה כו' דאמר אביי דמשמע דלדידי' לא מהני מיגו כלל והק' דא"כ ברייתא דנותן טליתו כו' כמאן תרמייה כיון דאף בלא עידי ראיה אין נאמן במיגו כלל עיי"ש בחידושי רמב"ן והר"י הלוי תלמיד הרי"ף והרז"ה ז"ל שהק' כן עליו ולפמ"ש יתישב הכל דדוקא רבא הוא דמק' הכי דס' אין אומן קונה כו' דא' בב"ק דכ"ע אין אומן קונה כו' ולא בעי לאוקמה כתנאי כו' ולהכי לא מתיב תיובתא לאביי דאביי באמת מוקי לה כמ"ד אומן קונה כו' וכתנאי ובלא מגו כלל ואף דלקוח לא מהימן אף במגו היינו משום שהוא נגד החזקה שבא לידו באומנו' א אבל בקציצה כיון שעומד לכך וקונה בשבחו נאמן אף בלא מגו ובלא שבועה וא"כ לא צריכינן כלל למגו בברייתא זו אבל לעולם לקוח לא מצי טעין אף במגו לאביי וכדעת הרי"ף ז"ל רק רבא לשיטתו דלא בעי לאוקמה כתנאי מוקי לה כמ"ד אין אומן קונה כו' ומשום מגו ולהכי א' לסיועי לרבה היינו דלפי דעתו הוא סיוע לרבה ולא תיובתא לאביי והוי בעי למידק מינה דאף לקוח נאמן בלא מסר בעדים וכדעת רבה לגמרי וע"ז משני ליה אביי אף לשיטתך לא מצית למידק כולי האי אלא דאיירי בדליכא עידי ראיה ונאמן במגו דהחזרתי אבל לקוח לא מצי טעין אף לשיטתך אבל לדידיה גופיה אף מגו דהחזרתי לא מהני ליה היכא דבעי מיגו רק בברייתא דהכא לא בעי מיגו כלל מטעם אומן קונה וכדעת הרמב"ן ז"ל ובזה א"ש דברי הרי"ף ג"כ:

אולם אף לפי"ז הדרא קו' לדוכת' לרבא דמוקי לה מטע' מגו ולא מטע' אומן קונה א"כ אמאי פטו' משבוע' כיון דלאו אגופי' טעין דהא ס' אין אומן קונה כו' וכמש"ל וצריכין אנו לחפש עוד תי' אחר על קו' הנ"ל לדעת רבא והש"ך ז"ל תירץ וחילק בענין אחר דדוקא היכא שבלא המגו אין טענת המחזיק יותר טובה מטענת שכנגדו רק ע"י המיגו הוא נוטל הממון אז אין מועיל המגו לפוטרו משבועה אבל ברייתא דאומן כו' דאתיא לר"י דס' דאף באומן תיקנו שישבע ויטול א"כ הרי אף בלא המגו טענת האומן טובה יותר דהא בשבילה נשבע ונוטל א"כ מועיל לו המגו לפוטרו משבועה ע' בדבריו ז"ל שתירץ בזה גם הקושיא מהירושלמי דאמר היה בידו משכון נוטל בלא שבועה כו' עיי"ש ולפענ"ד גם תירוצו אינו עולה לנכון דהא בטוען על המשכון אף בלא המיגו אף שיש עדי' שבא לידו בתור' משכון וראו עתה בידו דליכא מגו כלל נאמן בשבועה ונוטל שכן פסק הש"ך עצמו כדעת בעה"ת ורמב"ם ז"ל וכמש"ל מד' הירושלמי וא"כ הרי טענת המלוה יותר טובה אף בלא מיגו ויועיל לו המגו לפוטרו משבועה ועוד כמה שבועות מהנשבעין ונפטרין דקיי"ל ג"כ דלא א' מגו לפטורי משבועה הא שם בודאי טענת הנפטר יותר טובה והשבועה מדרבנן היא ואין לסברתו שורש כלל ועוד דהא כמה מהראשונים סברי דמשכון הילך הוא א"כ אם הטלית בידו הרי ה"א שמודה לו בעה"ב יש לו משכון עליו היינו הטלית וא"כ הוי כופר הכל ובכופר הכל ס' ר"י דלא תקנו כלל לישבע וליטול וא"כ בלא המגו אין נוטל כלל לר"י דברייתא אתיא כוותיה ואין טענת האומן טובה כלל ודבריו צ"ע*:

הגה"ה *גם זה יש לתרץ דר"י לשיטתו דס' ב"ח אינו קונה משכון דהא ס' הלוהו מעות ש"ח ומוקי לה דפליגי בדרי"צ כו' ואף שמחלק הגמ' בין שעת הלואתו כו' כבר כ' הרמב"ן ורשב"א ור"ן דדחויא בעלמא הוא וא"כ ע"כ ר"י ל"ל דרי"צ כו' ועוד ממ"נ אם נימא דרי"צ דוקא שלא בשעת הלואתו א"כ גם דין דהוי הילך הוא שלא בשעת הלואתו דקני משכון וא"כ בטלית הוי שעת הלואתו ולא קני משכון ולא הוי הילך וע"ש ש"ך סי' פ"ח בדין זה:

ע"כ נלע"ד לתרץ תי' אחר אשר בזה יתורצו עוד כמה קושיות ודקדוקי' בגמ' ובדברי הרמב"ם ויתר ראשונים ז"ל דהנה בפ' כל הנשבעין אמר רב ושמואל לא שנו אלא שכרו בעדים אבל בלא עדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר נתתי כו' א' רמי בר חמא כמה מעלי' הא שמעתתא כו' אמר רבא מאי מעלייתא א"כ שבועת שומרין דכ' רחמנא היכי משכחת לה מגו דבעי למימר להד"ם כו' נאנסו כו' החזרתי כו' דאפקיד בשטר כו' מכלל דס' המפקיד בשטר צריך להחזיר בעדים כו' ופסקו כל הפוסקים כרב ושמואל דדוקא שכרו בעדים כו' והק' הר"נ ומפרשי' כיון דקיי"ל המפקיד בשטר א"צ להחזיר בעדים ואפ"ה מחייב שבועת שומרין ש"מ דלא א' מגו ודלא כרב ושמואל דגמ' תלי להו אהדדי עיין בדבריהם כי קצרתי ועיין ר"נ ז"ל שהאריך בתירוץ דבר זה והעלה כדברי רב שרירא גאון ז"ל דשבוע' שכיר תקנה היא ובמגו גרוע דחינן להו ולדבריו צ"ל דרבא לא פליג אעיקרא דדינא דרב ושמואל אמנם עדיין מנין לנו לחלק בסברא זו שלא מצאנו רמז בגמרא אדרבה מ' להיפוך גם הר"ן הניח בצ"ע רק כ"כ לקיים דברי הראשונים אמנם לפי מה שאכתוב בס"ד יתיישב שפיר דמוכרח ס' זו מגמרא:

דהנה יש לדקדק בגמ' בסוגיא זו כמה קו' חדא מה שהקשו התוס' דהיכי מהימן במגו דלא שכרתיך מעולם כיון דאמר שאינו יודע דטרוד בפועליו וסבור שאומ' אמת ובזה לא שייך מיגו והביאו ראיה ותירוצם דחוק כמבואר למעיין דהא חזינן דמק' לעיל וניתיב לי' בלא שבועה כו' וכ' תוס' עצמם דמשום דחשבי ליה כודאי שכח מק' הכי וא"כ איך נאמינו במיגו דוק היטב ועוד ק' מאי פריך רבא דוקא לרב ושמואל אטו רבא בעצמו ל"ל מיגו בכל הש"ס דמגו דאורייתא הוא מאת בתי נתתי לאיש והתוס' עמדו בזה ג"כ ותירצו דמקשה ארב ושמואל דאמרי מגו אף בהעזה דאם יאמר לא שכרתיך מעולם מעיז ואם טוען פרעתי אין זה העזה דיסבור דמשו' דטרוד בפועליו אומ' כן ואפ"ה ס' רו"ש דאמרינן מיגו ומק' רבא א"כ שבועת שומרין נמי הוי מגו דהעזה שבנאנסו א"י ולהד"ם והחזרתי הוי העזה ולכן מק' דוקא לרב ושמואל אבל גם זה ק' חדא דלפ"ז עולה דלרבא לא א' מיגו דהעזה אף בממון והתוס' לשיטתם בזה אבל אנן הא קיי"ל דבממון אמרינן מגו דהעזה רק בשבועה חלקו הפוסקים וא"כ מאי מדמה רבא דהא הך דרב ושמואל הוא בממון שלא יטול השכיר אף בשבועה ועוד דאכתי ק' בשבועת ע"א יהא נאמן במגו דפרעתיך דהמלוה חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים וא"כ ל"ל להקשות לרב ושמואל תקשי ליה לדידיה בלא מגו דהעזה אלא נראה לפרש שיטה זו ע"פ ד' הגאונים ז"ל:

דהגאונים ז"ל פסקו דלא א' מגו לאפטורי משבועה אף שבשני הטענות הי' מעיז וכמו גבי משכון או גבי קציצה לדידן דקיי"ל קציצה מדכ' דכיר לא א' מגו כלל והטעם בזה דגזה"כ הוא שלא יועיל מגו כלל לפטור משבועה וזו היא המחלוק' שבין רמב"ח לרבא דהנה כ' הראשונים והובא בר"נ דעיקר תקנת השכיר היתה מתחל' על בעה"ב לישבע ומשום כדי חייו רק משו' דבעה"ב טרוד בפועליו עשאוהו כאינו יודע והוציאו השבועה על השכיר וכן מ' בגמ' דא' רב תקנות קבועות עקרו רבנן כו' מ' דעיקר שבועה מוטלת על בעה"ב וכן בגמ' עוד אמר לר"י תקנתא היא ותקנתא לתקנתא כו' משמע להדיא דתחלת תקנה היא על בעה"ב והוציאו מזה הראשונים דין חדש דאף גבי קציצה דמדכר דכיר אפ"ה נשבע בעה"ב בנק"ח אף בכפירת הכל משום תקנת כדי חייו:

והנה זה נ' ברור דאף דאמרינן דעשאו בעה"ב כאינו יודע היינו מתקנת חכמי' עשאוהו כן אבל לא מדין גמור דאל"כ למה לי' למימ' תקנו' קבועו' כו' לתקן שבועה לבעה"ב משום כדי חייו יתקנו תחלה שישבע השכי' להפיס דעתו א"ו דלדעת הגאונים צריכין לשני הטעמים טעם כדי חייו לתקן שבועה לבע"הב וטעם טרוד בפועליו צריך להפכה לשכיר אבל בלא טעם כדי חייו משום טעם טרוד בפועליו לחוד לא הוו מתקני כלל שיטול השכיר וזה ברור ואמת לדעת הגאונים ומוכח מהגמ' והשתא אתי שפיר כל קושיות הנ"ל דהכי א' רב ושמואל אבל שכרו בלא עדים מגו דיכלו למימר להד"ם כו' וא"כ אין יכולין לחייב הבעה"ב שבועה מטעם כ"ח דהא נאמן במגו ובתקנת שבועה לבע"הב אכתי חשבינן לי' ליודע וא"כ מטעם טרוד בפועליו לחוד אנו באין לחייבו שבועה ולהפכה לשכיר זה א"א וכמ"ש לדעת הגאונים וזו ס' ברורה ונכונה ולק"מ קו' תוס' דהוי מיגו בדדמי דאכתי לא אמרינן דהוי בדדמי רק לבתר דמחייבינן לי' שבועה כ"ח ולפ"ז א"ש ד' רבא ג"כ דמק' דוקא לרו"ש דלדידי' ס"ל דל"א מגו לפוטרו משבועה כלל רק לרו"ש דס"ל דא' מגו כה"ג וכן ס"ל לרמב"ח מק' שפיר דהשתא אין לפרש כמו שהק' לעיל דמגו דהכא בממון הוא שלא יטול השכיר ז"א דלענין שלא יטול השכיר אין כאן מגו כלל דמאי דנוטל הוא משום טרוד בפועליו והוי מיגו בדדמי רק דעיקר המגו לפטור הבעה"ב משבועה ואז ממילא אין נוטל השכיר מטעם טרוד בפועליו לחוד:

והשתא ל"ק מאין הוציא רבא וכל הפוסקים דלרו"ש פטור הבע"הב משבועה כיון דס"ל מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן אימא גם רו"ש הכי ס"ל ולא אמרי רק דנאמן שלא יטול השכיר דבהא א' מיגו לכ"ע אבל שבועה בעי הבע"הב ואי משים דא' מתוך שיכול כו' ובלא שכרתיך לא בעי שבועה כלל משמע דגם בהא לא בעי שבועה ז"א דהא לדידהו בכל דוכתי דא' בש"ס מיגו דיכול למימר לקוח כו' מיירי ג"כ בשבועה ובלקוח לא בעי שבועה אבל לפמ"ש א"ש דאי ס"ד דבעי שבועה שוב לא מהני לי' מגו שלא יטול השכיר כיון דעתה חשבינן לי' טרוד בפועליו ודו"ק היטב:

היוצא לנו מזה רמב"ח ס"ל דבכל דוכתא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ושבועת שומרין איירי דאפקיד בשטר כו' ורבא ס"ל דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה כלל ולכן פ' כן הגאונים והרי"ף והרמ"בם כיון דרבא הכי ס"ל ובפרט דפסקינן הלכתא המפקיד בשטר א"צ להחזיר כו' ועיין רשב"ם בב"ב וא"כ מוכח שפיר משבועת שומרין ואין מחלקין לדעת רבא בין העזה ושלא בהעזה דא"כ לק"מ על רב ושמואל לפמש"ל דבשבועת בעה"ב שני הטענות העזה הם ואפ"ה מדמה לשבועת שומרין א"ו דאין חילוק כלל וכמי שפ' גבי משכון וקציצה:

והנה צריך לדעת עיקר פלוגתתן מהיכן ונ' דפלוגתתן תלי' במחלוקת ראב"י ורבנן דא' ראב"י פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך כו' נשבע וחכ"א ה"ז כמשיב אבידה ולעיל בשבועות מוקי לה רב בטוענו בטענת אביו בברי עיי"ש ברש"י ותוס' ואף בגדול ובדרבה פליגי דא' מפני מה א' תורה מודה מקצת הטענה ישבע פי' יהא נאמן במיגו חזקה כו' מ"ס אינו מעיז בו ומ"ס ל"ש בו ול"ש בנו כו' והנה לכאורה לדעת רבה מ' דא' מיגו לאפטורי משבועה רק במודה מקצת משום דאין מעיז כו' וכדעת הרא"ש ושאר פוסקים דדוקא מגו דהעזה לפטור משבועה לא אמרינן ועיין בח"מ הובא ב' הדיעות אבל לדעת הגאונים נ' לומר דאין ה"נ רבה הכי ס"ל ורבה לטעמי' דהא ס"ל המפקיד בעדים צריך להחזיר בעדים כ"ש בשטר ולק"מ משבועת שומרין אבל רבא פליג עלי' והא דא' מ"ס בו אינו מעיז כו' ומ"ס ל"ש בו כו' ולא אמר ומ"ס דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ואף דבבנו מעיז חייב היינו דבעי לפרושי אף לרבה דמצי סבר ככ"ע אבל לרבא צ"ל דבהא פליגי וכולהו ס' דבבנו מעיז רק מ"ס לא א' מגו לפטורי משבועה ורבנן ס' א' מגו בכה"ג ורבא עצמו ס' כרא"בי דמשנתו קב ונקי וכמ"ש הרי"ף ז"ל וכ"כ בהדי' בשיטה מקובצת לכתובות דהא דא בדרבה קמיפלגי היינו דראב"י פליג אדרבה וס' דלא אמרינן מגו כלל בזה ומ"ש בגמ' ומ"ס הגה"ה היא בספ' ואינו מהש"ס ולמ"ש בל"ז ניחא דאתי' לרבה גופי' אבל לרבא ודאי פליגי וכמ"ש הש"מ והשתא לק"מ קו' הראשונים מהך דנותן טליתו לאומן כו' דמשמע דלא בעי שבועה כלל כיון דעיקר טעם הגאונים משום דלא א' מגו לאפטורי משבועה וכמ"של באורך וא"כ לק"מ מהך ברייתא די"ל דאתי' לרבנן דפליגי אראב"י וס' דאמרינן מיגו לפוטרו משבועה אבל אנן קיי"ל כראב"י וכרבא ולק"מ:

ופש לברורי ס' ר"ש גאון להוכיח מהגמ' דהנה הרי"ף ז"ל כ' בסוגי' דראב"י ורבנן הנ"ל דהלכה כראב"י משום דמשנתו קב ונקי ועוד דסוגי' דלקמן גבי פלוגתא דרבי אבא ורב ושמואל בחמשין ידענא כו' אי אמרינן מתוך שא"י לישבע משלם א' רבא כוותי' דר"א מסתברא דא' משאיל"מ דתני ר' אמי שבועת ד' תהי' כו' ולא בין יורשים ה"ד אלימא דא' חמשין אית לך וחמשין לית לך מה לי הוא מה לי אבוה אלא כו' דא' חמשין ידענא כו' ומדא' מה לי הוא כו' היינו כראב"י דלרבנן הא בבנו פטור ואף בטוענו גדול וברי וכפירוש רש"י ותוס' לעיל זו היא ראיית הרי"ף ולכאורה ק' הן אמת דרבא הכי ס"ל אפ"ה מנ"ל לסייעי לר"א מהך ברייתא נוקמה להך ברייתא כרבנן דפליגי ארא"בי ואיירי בחמשין אית לך כו' דאבוה חייב ובנו פטור אלא נ' דרבא לטעמי' דס' פלוגתייהו דרא"בי ורבנן לאו בס' אי אמרינן בבנו מעיז אלא כולהו ס' בבנו מעיז רק ראב"י ס' דלא אמרינן מיגו לפוטרו משבועה אבל זה אצלו ס' פשוטה דבבנו מעיז דאל"ה מנ"ל לומר דראב"י ס' לא אמרי' מיגו לפוטרו משבועה דילמא ס' בבנו ג"כ אינו מעיז א"ו דאין ס' כלל לדידיה לומר בבנו אינו מעיז וטעמי' משום מיגו לאפטורי משבועה וא"כ לא מצינן לאוקמי ברייתא כרבנן דא"כ קרא ל"ל אי לאשמעינן בבנו מעיז הא ס' פשוטה היא לרבא כנ"ל ואי לאשמעינן דאמרינן מיגו לפוטרו משבועה זה אין שייך דווקא ביורשים דגם בדידיה מצי לאשמעינן הך דינא כגון בשבועת שומרין וכמה דוכתי דהוי מצי לאשמעינן דא' מיגו כנ"ל מ"ש דא' לה גבי יורשי' ועיין ש"ך סי' ע"ב שכ' ס' זו לענין לא הוי לי' למידע דקדק ג"כ דדווקא ביורשים וא"כ לא מצינן לאוקמה כרבנן רק הרי"ף מוכיח מדנקט רבא מ"ש לדעת ראב"י ש"מ הכי ס"ל וא"כ ק' עוד אי נימא דרב ושמואל דא' מתוך שיכול כו' וסברי דא' מיגו לפוטרו משבועה גם בעלמא הכי ס"ל ע"כ ס"ל דפלוגתייהו דראב"י ורבנן הוא אם בבנו מעיז דאל"ה אלא ראב"י ס"ל לא אמרינן מיגו לפוטרו משבועה אמאי לא פסק כוותי' דמשנתו קב ונקי ובפרט דרב מוקי מתניתין דפ' הדיינין כוותי' א"ו דס' דכ"ע ס' אמרינן מיגו לפוטרו רק טעמי' דראב"י דס' דבבנו אינו מעיז כו' א"כ ק' מאי קושי' מהך ברייתא לרב ושמואל ומאי פריך לרב ושמואל האי שבועת ד' כו' מאי עבדי ליה נימא דמוקמי הך ברייתא בחמשין אית לך כו' וכרבנן ואשמעינן דבבנו מעיז וכדעת רבנן לאפוקי מדראב"י דהשתא אין לפרש כמ"של דס' פשוטה היא דהא פליג ראב"י א"ו דס' רבא דאף לרו"ש ודאי טעמי' דראב"י משום דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה וכ"ע ס' דמעיז ואפ"ה מחייב ראב"י משום דלא אמרינן מגו כו' וא"כ ודאי אף רב ושמואל ס"ל כראב"י משום דמשנתו קב ונקי דאי סבר רבא שדעת רב ושמואל כרבנן דא' מגו לפוטרו משבועה א"כ מנ"ל דמפ' כוותי' דילמא מפרשי כרבה ואתי' ברייתא כרבנן וגם אינהו ס' כרבנן דהא גם לדידי' רו"ש כרבנן דא' מגו לפוטרו משבועה א"ו דבעי לאוקמינהו ג"כ אליבא דהילכתא כראב"י וא"כ לדידי' ס' ראב"י דלא אמרינן מגו לפוטרו משבועה ואפ"ה א' רב ושמואל לא שנו אלא שכרו בעדים כו' ש"מ כדעת ר"ש גאון דיש חילוק בין שבועת שכיר לשבועת תקנה ובמגו כל דהו מוקמינן אדיני':

והנה התוס' בב"מ הק' למאן דאמר הילך חייב מאי טעמא מחייב רשב"א שבועה בלוה אומר שלש ומלוה אומר חמש הא יש לו מגו דאי בעי אמר שתים והי' פטור משום דמסייע ליה שטרא או משום דהוי הודאת ש"ק ותירצו דמה שיודה שתים אין זה הודאה כיון ששטר מסייע יאמרו שבשביל השטר אומר כן ותירוצם דחוק דהא רשב"א ע"כ סבר דאי השטר מסייע לו כלום דאל"כ אמאי לא הוי משיב אבידה כד' ר"ע וכן א' בהדיא בב"ב ע"כ לא א' רשב"א אלא דליכא עדים דמסייע ליה כו' מ' דליכא סיוע דאל"כ ודאי הוי משיב אביד' ואם כן למה יאמרו שבשביל שהשטר מסייע אומר כן הא אינו מסייע לדידיה ולפי מה שכתבתי לדעת הגאונים דלא א' מגו לפטורי משבועה א"ש בפשיטות דכל דלא הוי משיב אבידה אף שיש לו מגו חייב שבועה רק לר"ע הוי ממש משיב אבידה כיון שהשטר מסייע שאינן אלא שתים א"כ מה שהודה יותר הוי אבידה ממש ולא מטעם מיגו אתינן עלה כלל ולק"מ ודו"ק היטב:

ואגב דאיירינן בהך סוגי' דרבי אבא אמרתי מה שיש להביא ראיה מסוגיא זו לדעת הסוברים דשעבודא דאורייתא וכמו שהארכנו לעיל דהנה מדאיצטריך למעוטי יורשין משבועה בטוען ליורשים מנה לי ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וע"כ בטוענו מלוה שאינה חוזרת בעינא דאי בטוענו מנה פקדון החוזרת בעינא א"כ חמשין שהודה לו הא הילך הוא ואי איירי שהוציאו אביו הדר הו"ל מלוה ומוכח דאיכא שעבוד על היורשין ומלוה ע"פ נגבית מהן ולמ"ד שעבודא ל"ד הא אין מלוה ע"פ גובה מיורשין ואפילו בשטר וכ"ש הכא דליכא לאוקמי בשטר דהא הוי ש"ק ואין נשבע ובלא"ה ליכא לאוקמי בפקדון דהא פסקו רוב הפוסקים דטענינן ליתמי נאנסו והיכי שייך לחיובי הא בחמשין דאמרי דלא ידעי דילמא נאנסו מאביו א"ו דכולהו במלוה איירי וע"כ דס"ל להך ברייתא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין ולא ממעטינן להו ליתמי רק מחיוב שבועה ואין יכול לישבע משלם משום דלא ידעי ולא הוי להו למידע ובאמת רב ושמואל דס"ל שעבודא ל"ד לא דרשי כלל קרא דשבועת ד' כו' ליורשין כדא' בגמרא ורב ושמואל האי קרא מאי דרשי בי' ומשני לכדתני ר"ש בן טרפון שבועת ד' כו' מלמד ששבועה חלה על שניהם אבל אנן דקיי"ל כהך ברייתא דתני ר' אמי וכר' אבא דאמרינן מחויב שבועה ואיל"מ ורבא דייק לה מהך דתני ר' אמי ע"כ דס"ל לכולהו דמלוה ע"פ גובה מן היורשין ושעבודא דאורייתא וזו לענ"ד ראי' נכונה:

ועוד יש ראיה לזה מהא דא' בכתובות העבט תעביטנו למי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה ולמ"ד של"ד הלא ק' טובא האיך נפרעין ממנו לאחר מיתה השתא במלוה שקיבל הוא בעצמו לשם הלואה אין שעבוד חל על נכסיו ואין גובה מן יורשיו כ"ש מה שקיבל לשם מתנה והטעוהו האיך תגבה מיורשיו אע"כ דס"ל שעבודא דאורייתא וכיון שקיבל המעות ממילא חל השעבוד על נכסיו אף שלא כיון לשעבדם כלל וגבינן מיורשיו ור"פ הוא דקאמר להך מימרא התם ומוכח דר"פ ס"ל ש"ד וכמימרי' בקדושין וכמ"ש הרי"ף ז"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

משכנות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה