משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
לב שאלה
בביאור דין ס"ס נגד רוב:
תשובה גרסינן בכתובות דף ט' אמר ר' אלעזר האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ופריך ואמאי והא ס"ס הוא ס' תחתיו ס' אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ס' באונס ס' ברצון ומשני לא נצרכא אלא באשת כהן אי נמי שקבל בה אביה קדושין פחותה מבת ג' שנים ויום א' והקשו שם תוספ' בד"ה ואבע"א כו' דאכתי ק' נוקמה בחזקת היתר לבעלה ותי' באנוסה קלא אית ליה כדא' בירושלמי והו"ל רצון רובא ואונס מיעוט ורובא וחזקה רובא עדיף והקשה עוד דאם כן אף בס"ס לא נשרי דס' אונס כמאן דליתיה דמי כו' ותירץ דרוב רצון אינו רוב גמור אלא הוי מדרבנן ובמקום חד ס' משוי ליה רצון לגבי אונס רובא ובמקום ס"ס שרי וכ' דאשכחן כה"ג גבי רוב תינוקות מטפחין דלא הוי אלא מדרבנן ולהכי אין שורפין עליו את התרומה ועוד הקשו לקמן דאכתי איכא ס"ס ס' מוכת עץ כו' ותירצו עיי"ש ע"כ הסוגיא וד' תוס' הנצרך לענינינו:
והנה מדברי תוס' אלו מ' להדיא דכל היכא דבחד ס' איכא רובא כנגדו לא מצרפינן ליה לס"ס ומזה הוציאו האחרונים ז"ל הכלל בדין ס"ס כמו שהביא הש"ך ז"ל ביו"ד סי' רצ"ב בדין חדש בשם התה"ד דאם ידוע שרוב התבואות נשרשו אחר העומר לא הוי ס"ס והביא מד' תוס' אלו וכ"כ הש"ך בהלכות טריפות ובדיני ס"ס וכן ד' הב"ח ז"ל וכמה גדולי אחרונים ז"ל וכן הר"נ ז"ל הקשה בסוגיא זו דאיכא ספק מוכת עץ ותי' דמ"ע לא שכיח ולכאורה גם מדבריו נוכל לדייק כן דכל היכא דאיכא רובא נגד ס' א' הוי כמו מוכת עץ דלא שכיח ולא מצרפינן ליה:
אך ראיתי בס' שו"ת מנחם עזריה גדול באחרונים שכ' דאף ספק דמוכת עץ מצרפינן לס"ס וחולק על תוס' ור"נ וכל הפוסקים שפסקו דבחד מנייהו או באשת כהן או בפחותה כו' סגי למיסרה עליו והוא פסק דבעינן אשת כהן גדול דאף מ"ע אסורה עליו ולדעתו ז"ל ודאי ברור ופשוט דבכל מקום מצרפינן לס"ס אף מיעוטא דלא שכיח וכ' שיש כמה ראיות לזה אף באיסורי עכומ"ז החמורים מתירין ס"ס כזה ולא ביאר ראיותיו והנה באמת בדין חדש שלו הוא יחיד נגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שלא פסקו כן אמנם משום הא לא אריא אף לדעת כל הפוסקים להוכיח מדלא מצרפינן ליה לס"ס דס"ל לכולהו דאף היכא דאיכא רוב נגד ספק א' לא הוי ס"ס דיש לחלק וכמו שנבאר אי"ה באריכות לקמן:
והנה בד' התוס' ק' לי מאד שהק' נוקמה בחזקת היתר לבעלה ומאי ק' הא הוי ס' סוטה וספק סוטה הוי ס' טומאה ברה"י והוא טמא מה"ת ולא מוקמינן אחזקת טהרה וא"ל דסוטה שאני דהוי רגלים לדבר שקנא לה ונסתרה ואתרע חזקתה אבל הכא לא אתרע חזקתה וכ"כ התוספות בחולין דף ט' ע"ב ד"ה התם הלכתא גמירי לה דמסוטה גמרינן לטהר בר"ה אף היכא דליכא חזקת טהרה כו' והם ז"ל כ' שם ג"כ דאפ"ה גמרינן מסוטה דאף באינה חזקת טהרה מטמאין ברה"י מדעשאה התורה כודאי ש"מ דלא מוקמינן אחזקה כלל וגם אי נפקא מדרב גידל דר"פ כשם ג"כ באמת טמא אף שיש חזקת טהרה וליכא רגלים לדבר כלל כגון ס' טמא ספק טהור או ס' נגע ס' לא נגע ומצאתי מבואר כן בירושלמי בסוגיא זו אר"א אסור לקיימה משום ס' סוטה משמע להדיא דהוי כמו סוטה ממש ואסורה מהתורה (ומצאתי שעמד בזה הפ"י ועמ"ש בזה) וראיתי אח"ז שהוא מחלוקת בין הראשונים זלה"ה הרשב"א ז"ל והר"א ז"ל בתה"א דף קט"ו שהרא"ה ז"ל כתב דה"ל לאוקמה אחזקה רק מדרבנן והוא ממש כדברי התו' אך הרשב"א ז"ל במ"ה השיג עליו מטעם זה דהוי ס' סוטה ואסורה מדאו' וכמש"ל ומד' הירוש' דלעיל מ' לכאורה כדעת הרשב"א דקרי לה ס' סוטה:
ויש לי לומר לדעת תוס' ז"ל דע"כ מוכח דל"ד לס' סוטה דא"כ אפילו ס"ס לא מהני דקי"ל כ"ס וס"ס שאתה יכול לרבות ברה"י טמא וכה"ג כ' התוס' בפסחים סוגיא דאין חוששין ומדשרינן בס"ס ש"מ דל"ד לס' סוטה ומק' שפיר דא"כ בחד ס' נמי נשרי מטעם חזקה:
הגה"ה והרבה יש לי להאריך בזה לשיטת הרמב"ם ז"ל בטעם ס"ס משום דס' א' מותר מה"ת ולברר שכן דעת הירושלמי ר"פ האשה בתרא וא"כ לכאורה גם הירושלמי דסוגיא זו סובר כדעת תוס' בזה ואכמ"ל:
ועוד קשה לי בדבריהם ז"ל שהביאו ראיה מירושלמי דקול יוצא לאנוסה לתירוצם ולכאורה קשה הא בירושלמי מ' להדיא דלמ"ד קול יוצא לאנוסה אף ס"ס לא מהני דז"ל הירו' אהא דמשני שם דחיישינן שמא יערב עליו המקח והוא אקרורי דעתא המוזכר בש"ס דלן ומק' ויערב עליו המקח ומשני לית יכול דאר"א משום ר"א מצא פ"פ אסויר לקיימ' משום ס' סוטה ומק' וחש לומר שמא אנוסה היא ומשני קול יוצא לאנוסה ואפילו תחוש לה משום אנוסה לאו ספק אחד הוא [פי' בתמיה] ספק אנוסה ספק פתוחה מדבר תורה להחמיר א"ר יוסי ואלו תחוש לה משום אנוסה שתי ספיקות ספק אנוסה כו' ס' משנתארסה כו' ב' ספיקות מדבר תורה להקל (ועי' ירושלמי ר"פ האשה בתרא ודוק היטב) עכ"ל הרי להדיא דלמ"ד קול יוצא לאנוסה ואין חוששין לה לא הוי ס"ס וכן פירשו שם מפרשי הירושלמי ואיך א"כ הביאו תוס' ראיה מהירושלמי הלז לש"ס דילן דמצרפינן ליה לס"ס וצ"ל דסברי תוספת דבהא פליג ש"ס דילן אירושל' וסבר דכיון דלא הוי רוב מה"ת מצרפינן ליה לס"ס ולא פליגי אי קול יוצא או לא והירושלמי ס' דאף שאין רוב מהתור' לא הוי ס"ס או אפשר דס"ל דלהירושלמי הוי רוב גמור מה"ת ומש"ה לא ס"ל לשוויה ס"ס כשיטתם ז"ל * ומן הירושל' הלז ג"כ מוכח לכאורה דכל דהוי רוב בספ' א' לא הוי ס"ס:
הגה"ה אח"כ מצאתי בהפלאה על כתובות שעמד בקו' זו על התוס' מהירושלמי והביא ד' המפרשים אך הוא ז"ל לתרץ ד' תוס' פי' בדרך אחר אבל אין פשטות ל' הירושלמי משמע כדבריו:
אמנם כד מעיינין ואחר החפוש בדברי הפוסקי' ראשונים ואחרונים מצאנו ראינו שהדבר הזה הוא במחלוקת גדול ורבו הסוברים דאף כי איכא רובא נגד ס' א' מצרפינן ליה לס"ס והנה הגאון בעל פ"י כ' על ס' תוס' זו דאי הוי רוב גמור לא מצרפינן לי' לס"ס וכתב דלשיטת רשב"א והעומדי' בשיטתו דטעם ס"ס לקולא הוא משום רוב א"כ אף כי איכא דוב בס' א' כיון דמספק הראשון הו"ל פלגא ופלגא וכי סמכינן אידך ספק אף דלא הוי רק מיעוטא מ"מ בהדי אידך פלגא הו"ל רובא להתירא והו"ל למישרי והניח בצ"ע קושית תוס':
ומו"ר הגאון מוה' חיים ז"ל מוואלאזין השיג עליו בתשובתו כו' דכיון דקיי"ל מיעוטא כמאן דליתא דמי כרבנן דפליגי אר"מ ולא חיישי למיעוטא לית לן לצרופי אף בהדי אידך פלגא למאי דס"ד דהוי רוב גמור ודקדק כן מלשון התוס' וכתב עוד שתוס' דהכא פליגי אתוס' דקדושין דנדה דף י"ח דמשמ' מדבריה' שם דאף ברוב דאוריי' יש לחלק בין רוב גמור לשאינו גמור וכולהו הוו מה"ת ואפ"ה סמכי' מיעוטא לחזקה בההיא דרוב תינוקות מטפחין ולא א' מיעוטא כמאן דליתי' דמי ברוב שאינו גמור וכ' דלשיטה זו אף ברוב דאוריי' חזרה ס' הפ"י למסמכי' לפלג' למהוי רובא כי היכי דסמכינן ליה לחזקה למהוי פ"ופ ולא משוינן ליה כמאן דליתי' כל שאינו רוב גמור אף שהוא רוב מה"ת (ובגוף הענין שחילק בין דברי תוס' יש לי לעיין ואכמ"ל):
ולדבריו אני יכול להוסיף עוד דכל זה היינו דוקא לשיטת ר"י ז"ל שכ' דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כלל אף במיעוט מצוי כמבואר בתוס' פ' החולץ בשם ר"י ז"ל טעמא דפסקינן כרשב"ג משום דמיעוט נפלים מצוי הוא והביא לדוגמא מיעוט דנפל למשאל"ס משמע דגם שם מיעוטו מצוי ואפ"ה אמרינן אם נשאת לא תצא וכ"כ תוס' עוד ר"פ כל הצלמי' להדיא דהוי מיעוט מצוי וע"כ סברי דלא א' כלל סמוך מיעוטא כו' דהא למ"ד א' סמוך כו' אף בדיעבד תצא לשיטת הרא"ש ז"ל בחולין שהוצרך לומר דמיעוט נמלטין הוי מיעוט שאינו מצוי כלל דאל"כ נימא סמוך כו' ועכ"פ מוכח דמדאו' לא אמרינן סמוך כו' דא"כ ודאי הוי אסורה אף בדיעבד אבל לדעת ר"ת והרא"ש ז"ל וכל הפוסקים דחלב אינו פוטר והוא מטעם סמוך כו' כמבואר בתוס' ורא"ש בכורו' וכן בתוס' ורא"ש דחולין ודיבמות ר"פ האשה בתרא שכתבו בהדיא דבהא קיי"ל כר"מ דסמכי' מיעוטא לחזקה ופסקו להלכה מתניתין דר"פ האשה בתרא אף דלגרסתם אתיא כר"מ ומכש"כ לדעת הרמב"ן ז"ל בחידושיו ליבמות בשם רב האי גאון ז"ל וכמה מפרשים ראשונים דגרסו התם לעולם רבנן כו' ואף רבנן סברי סמוך מיעוטא לחזקה וסובר יותר מן התוס' שאין מחלק כלל בין רוב לרוב ולעולם א' סמוך כו' ובהך דנדה דף י"ח ליכא חזקה כלל וכן בההוא דשרצים וצפרדעים דשלהי קדושין עיין בדבריו ז"ל ובדברי רשב"א שם ובד' ריטב"א בקדושין בשמו ז"ל ולא מחלק כחילוק תוס' בין רוב גמור לרוב שאינו גמור וא"כ לסברת מו"ר הגאון ז"ל דסבר דהא בהא תליא אי סמכינן מיעוטא לחזקה ש"מ דלאו כמאן דליתי' דמי סמכינן לפלגי נמי למהוי רובא ה"נ לדעתם ז"ל דס"ל דקי"ל דברוב דאו' א' סמוך לחזקה ה"נ א' סמוך לפלגא (ותוס' דסוגיין הם דעת ר"י ז"ל כמבואר בתוס' שם) ואף שגם תוס' דקדושין חלקו בין רוב לרוב נ' ברור דהיינו דוקא לרבנן דפליגי אר"מ לשיטתם ז"ל וס' דאף נגד חזקה ל"א סמוך דהא מוקי מתניתין דר"פ האשה בתרא כר"מ הוצרכו לחלק בין רוב גמור לרוב שאינו גמור אבל לדינא דקי"ל כמתניתין דהתם והיינו כר"מ כמ"ש ת תוס' והרא"ש שם א"כ אף ברוב גמור ל"א מיעוט כמאן דליתי' אם לא במיעוט שאינו מצוי כלל שאף לר"מ אין חוששין לו ולכן הוצרך הרא"ש ז"ל בחולין לומר דמיעוט שאין מומחין הוי אין מצוי כלל דאף לר"מ אין חוששין לו ולא תי' בפשיטות משום רוב גמור א"ו ברור כמ"ש דכל שאינו מיעוט דלא שכיח כלל א' סמוך וכר"מ ולהכי בעי דוקא מיעוט שאף ר"מ מודה בו:
וע"כ צריכין לפרש דברי תוס' דנדה די"ח שחילקו אף לר' יוחנן בין רוב גמור כו' והא לשיטת ר"ת ז"ל ר"י הוא דסבר כר"מ משמע דחלב אינו פוטר ולר"מ אף ברוב גמור א' סמוך כו' דהא רוב נשים מתעברות כו' חשבי להו תוס' רוב גמור בשלהי קדושין ואפ"ה חיישינן ליה אנן וכר"מ לשיטת ר"ת והרא"ש ז"ל וצ"ל דמ"ש שם בנדה רוב גמור כוונתם שאין מיעוט מצוי כלל ודוק היטב כי כל זה ברור ומוכרח בד' תוס' וא"כ לפ"ז גם לס"ס מצרפינן כל מיעוט אם לא מיעוט שאינו מצוי כלל שאף ר"מ לא חייש לי' וסבר דכמאן דליתי' הוא וכל זה הוא לסברת מו"ר הגאון ז"ל:
אך דבאמת אין אנו יכולין לסמוך על זה חדא דדעת כמה פוסקים דלא אמר כלל סמוך מיעוטא לחזקה ה"ה הר"י ז"ל שכתב לעיל וכן המרדכי ז"ל ר"פ האשה בתרא אף דסבר הך סברא משמע מדבריו דס' לא הוי רק חששא בעלמא מדרבנן שהק' דא"כ היכי שרינן אם נשאת נימא סמוך מיעוט נמלטים כו' ותי' בחד תירוצא דמשום עיגונא אקילו כו' ואי הוי מדאורייתא היכי מקלינן משום עיגונא וכן דעת הרז"ה ז"ל דלא אמרינן כלל סמוך כו' אף שהוא ז"ל הביא בקדושין סוגיא דסבלונות כל דברי רב האי גאון המובאים בדברי הרמב"ן ביבמות דגרס לעולם רבנן כו' אפ"ה נראה ברור דלדידי' לא ס"ל דבשלהי קדושין השיג על רש"י ז"ל שחילק בין הך דתינוקות להך דצפרדעי' משום דהוי רובא דאיתא קמן כו' וס' ז"ל דהיינו טעמא משום שאין טומאת התינוקות ודאית רק מחזקה להכי אין שורפין משמע להדי' אי הוי טומאת התינוקות ודאית הוי סמכינן ארוב תינוקות מטפחין בעיסה אף לשרוף בדבר שאין בו דעת לשאול ש"מ דלא אמר סמוך מיעוטא כו' ודוק היטב כי כן מוכח מדבריו בבירור וגם דעת הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל דלא אמר סמוך כו' רק דומיא דרוב נשים מתעברות כו' דהמיעוט מסולק מן הרוב גופי' דיש מיעוט שאין מתעברות כלל ומהרוב המתעברות יש מיעוט מפילות ובהדיא כתב הריטב"א ז"ל בקדושין דלפ"ז לק"מ היכי סמכינן ארוב מצויין אשמ"ה עיי"ש גם לדעת הרמב"ם ז"ל ורב האי גאון יש לי צ"ע בזה אם כוונתם דחיישינן מה"ת ואכמ"ל בזה:
סוף דבר לפע"ד ק' הדבר לסמוך על ס' זו לבד להקל אף ברוב שאינו גמור רק שהוא מה"ת לס' מו"ר ני' שתלוי אי סמכינן מיעוט לחזקה:
והרב הגדול אב"ד דק"ק אה"ו שהיה אב"ד דק"ק גלוגא רבתי ומקדם בק"ק בראד השיב בתשו' למו"ר בנידון ס' זו והביא דברי ריב"ש בתשו' סי' תע"ד שהק' לו חכם א' קו' הפ"י על תוס' ותירץ בשם הר"ן ז"ל לחלק בין הך דדברי התוס' ובין הך סוגיא דסמוך מיעוט מפילות לפלגא דנקיבות או מיעוט נדמה לפלגא דנקיבות דאמרינן בכמה דוכתי בש"ס דמשוינן ליה רובא כי מצרפינן למיעוטא בהדי פלגא וחילק דבשלמא התם שפיר משוינן לי' רובא דס זכר או נקבה הוי באמת פו"פ כי כן יסד מלכו של עולם וא"כ בהדי אידך מיעוטא הו"ל רובא אבל בנ"ד אף דס' תחתיו הוי כמו פו"פ כי מצרפינן ליה מיעוט אונס אינו בגדר רוב עכ"ל ונראה ברור כונתו דהתם באמת הוי פו"פ כי כן יסד מלכו של עולם שיהיו שוין בעולם זכרים ונקיבות וא"כ בהדי מיעוט מפילות וכה"ג הוי זכרים מיעוט גמור משא"כ בנ"ד דמאי דקרינן ליה פו"פ היינו רק משום ס' דכמו שיש לומר תחתיו כן י"ל א"ת ולא שייך לומר כל נשים הנמצאים פ"פ מחציתן נאנס' תחת בעליהן ומחציתן לא להיות הדבר באמת כן דמנא ידעינן אפשר דתחתיו הוי רובא או א"ת הוי רובא ואין הפו"פ באמת ובבירור רק בס' כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי קרינן ליה פו"פ וא"כ מה יועיל כי סמכינן ליה אידך מיעוטא למשוי' רובא דלמא אף בהדי מיעוטא דאונס לא הוי רובא ודלמא הנבעלות ברצון תחתיו הוי רובא כיון שאין הדבר בבירור ודו"ק היטב כי זה נ"ל ברור כשמש כונתו ז"ל ובאמת ס' זו נכונה למאד ליישב ד' התוס' מסוגיות המבוארים בש"ס כמה פעמים דאמרינן סמוך מיעוטא לפלגא למיהוי רובא אף שהמיעוט הוא מה"ת הגם כי הרב הגדול הנ"ל רצה להמתיק דברי הר"ן ז"ל בס' אחרת ובזה הוציא דבריו מפשטן ומשמעותן ולפ"ד נראה ברור כמש"כ ודבריו ז"ל מתוקין הן וצלולין:
ונמצינו למדין לפ"ז כי גם ד' הר"ן ז"ל כדעת התוס' דכל דאיכ' רובא בחד ס' לא משוינן ליה רובא בהדי אידך ס' אף שהוא ס' שקול:
אמנם דעת הרא"ש ז"ל נ' שאינו כן שהביא ז"ל בהך סוגיא דברי רבינו יונה שכתב דהך סוגיא דוקא במכחשתו או שותקת אבל אם אומרת ברי שנאנסה נאמנת והשיב עליו מתחלה הרא"ש ז"ל דהא חזינן לקמן דלא מהמנין לה למימר משארסתני נאנסתי אלא משום חזקה או משום מיגו הא לא"ה לא הוי מהימנא בטענת ברי דילה וכתב דאפשר לומר דהתם איצטריך להך טעמא משום דאיכא חזקת ממון לנגדה אבל כאן איכא חזקה לסייע לה חזקת כשירה וצדקת זה אינו דהא איכא רובא כנגד חזקה רוב רצון דאונס יש לו קול ורובא וחזקה רובא עדיף ואח"כ הסכים לדבריו ז"ל והביא ראיה דהיא מהימנא אף נגד רוב מהא דפסקינן הלכה אף ברוב פסולין כר"ג עכ"ל בקיצור מדבריו נראה ברור דלא ס"ל כסברת תוס' דהך רובא מדרבנן בעלמא דאל"כ לא הוי מקשה מידי על הר"י ז"ל דשפיר איכא לפלוגי בין חזקת ממון דהוי חזקה גמורה מה"ת דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב משום הך טעמא ובין הך רובא דמדאורייתא ס' בעלמא רק חכמים עשאוהו כרובא לחומרא ומנ"ל דלא תהני ברי שלה גם בודאי לא שייך למימר על רוב מדרבנן רובא וחזקה רובא עדיף ע"כ נראה ברור דס"ל דהוי רוב גמור מה"ת ולכן מק' שפיר והוצרך להביא ראיה מהא דרוב פסולין דהוי ג"כ רוב גמור ואפ"ה נאמנת ואפ"ה בס"ס שרינן אף בשותקת ש"מ דס"ל דמשוינן אף שס' א' הוא נגד רוב וזה נ"ל ראיה ברורה (ואף שראיתי בהפלאה שהבין שגם הרא"ש ס' סברת תוס' נ"ל כמ"ש):
וכן יש לי להביא ראיה גם מדברי תוספות עצמם בבבא בתרא ריש פרק המוכר פירות דמקשה גמרא על רב דאמר הולכין בממון אחר הרוב מהא דשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואינו יודע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה כו' ולרב נלך בתר רובא רוב בהמו ולד מעלי ילדן ומדהפילה ש"מ מחמת נגיח' הוא ומתרץ הש"ס כיון דאיכא למימר מקמא אתי ומבעתתו הפילה כו' וכתבו תוס' דחשש' דבעתות' הוי מיעוט ובהדי מיעוט מפילות מעצמן הו"ל פו"פ והנה נרא' ברור שהביאן לזה ולמה לא פירשו כפשוטו דהוי ספק גמור אי מקמא ומבעתותא אי מאחורא ומנגיחה א"ו נראה ברור דס"ל דא"כ נוכל לומר סמוך מיעוט מפילות לפלגא דביעתותא והו"ל רוב ולא אמרינן יחלוקו לכ"ע בין לרב בין לשמואל דהרוב מסייע להמוחזק מרא קמא וכ"כ שם מהרש"א ז"ל בכוונתם ומ"ש מתחלה דעל הך סברא לא שייך ל' אם עד שלא נגחה ילדה כו' לא זכיתי להבין דבריו הק' דהא אף אי מבעתותא הפילה אח"כ ודאי נגח הפרה ובפרה ליכא ספק כלל דהא א' בהדיא שור שנגח את הפרה וא"כ ודאי שייך לומר על הולד עד שלא נגחה הפילה מבעתותא א"ו כמ"ש מהרש"א ז"ל בסוף וכמש"ל וא"כ מוכת מדברי תוס' דשם דאף בס' שאינו בבירור ביסוד מלכו של עולם רק הוא מחמת ספק דודאי א"ל שמחצה ממש מפילות מביעתותא ומקמא אתי ומחצה ממש מאחורא ומנגיחה רק הוא ס' ואפילו הכי כי איכא מיעוטא דמפילות משוינן ליה רובא ולכן הוצרכו תוספות לומר דהוי מיעוט ובהדי אידך מיעוט הוי פלגא ופלגא הן אמת הרשב"ם ז"ל פירש שם דהוי ספק שקול אי מקמא אי מאחורא ולכאורה יש להוכיח מדבריו ז"ל להיפוך דכיון דהוי מיעוט לא מצרפינן ליה בהדי פלגא למהוי רובא וכשיטת הר"נ ז"ל דכתובות אך יש לדחות ע"פ דברי רשב"א ונ"י ביבמות ר"פ האשה בתרא שכתבו טעמא דרבנן דפליגי אר"י וסברי יצאת מליאה חוששת ולא אמרינן סמוך מיעוט מפילות לפלגא נקיבות כס' ר"י משום דקיי"ל למיתה לא חיישינן פש ליה חד ס' והק' הרשב"א מהא דשור שנגח דמספקינן במפילות ותירץ דכיון דנפל לפנינו איתרע עיי"ש ולפ"ז דגם להרשב"ם ז"ל הך דלמיתה לא חיישינן למסקנא דגמ' דמספקינן במקמא אתי וס' דאף דנפל לפנינו כיון דאיכא במה למיתלי תלינן ולא אתרע כלל ולא מחלק למסקנא כחילוק הרשב"א ז"ל והס' הוא אי מקמא אי מאחורא וא"כ ליכא לאוכחי מיני' מידי דהא חזינן אף בס' זכר ונקבה דהוי פו"פ ממש אף לשיטת תוס' והר"נ ז"ל דהא קיי"ל דא' סמוך מיעוט נדמה למחצה נקיבות כו' בס"פ בהמה המקשה עיי"ש ואפ"ה מיעוט מפילות לא מצרפינן משום הך ספק דלא חיישינן למית' ה"נ יש לומר לדעת הרשב"ם דלהכי לא מצרפינן ליה לפלגא דמקמא משום הך טעמא כיון דאיכא ס' אחרינא (אבל לה"א דגמרא ודאי צ"ל כחילוק הרשב"א ז"ל ודו"ק) אבל היכא דהוה מיעוט דשכיח כשאר מיעוטי דש"ס ז"ל דמצרפינן ליה אף לד' הרשב"א ז"ל ואף אם נאמר שאין דעת הרמב"ם כן אפ"ה דעת תוס' דב"ב והרא"ש דסוגיין כן הוא ובע"ה נביא עוד ראיות מגדולי הפוסקים דסברי הכי:
דהנה במס' נדה דף י"ד ע"א איתא בדקה בעד הבדוק לה וטחתו על יריכה ולמחר מצאה עליו דם א' רב טמאה נדה כו' ופירש"י שם טמאה נדה טומאה ודאית דכיון דהעד בדוק לה כו' ודאי מגופה אתו כו' ולא א' שמא מעלמא אתי על יריכה וס' טומאה היא עכ"ל ובתר הכי אמרינן בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם רא"א טמאה משום נדה ורח"א טמאה משום כתם ופירש"י משום כתם כלומר טומאת ספק ותולין וכתב רש"י ז"ל דוקא הניחתו בקופסא דאם טחתו ביריכה הו"ל תרי ספיקי לקולא שמא לאו מן העד הוטח על ירכה ואם תימצי לומר מן העד דילמא מקמי הכי הוי וכ"כ התוס' שם דבעד שאין בדוק לה הוי ס"ס וכ"פ המחבר ביו"ד סי' ק"צ ומדבריהם יש להוכיח דאף שספק א' נגד רוב הוי ס"ס דהא בעד בדוק וטחתו בירכה מטמאינן טומאה ודאית כדפירש"י ז"ל שם וכן משמע שם בסוגיא וברש"י שכתב משום כתם טומאת ספק משמע ברישא לא הוי ספק ושורפין תרומה ואפ"ה כי איכא עוד ספק דלמא מקמי הכי מטהרין משום ס"ס ופשוט דהיא ג"כ לא הוי פו"פ בוודאי מיסוד המלך כמו פו"פ דס' תחתיו או אינו תחתיו וע"כ צריך לפרש דבריהם ז"ל דווקא אליבא דר"ח דס' דמשוינן ס' מהא דמקמי הכי כו' דלר' דס' טמאה נדה ולא חייש לדילמא מקמי הכי הוי א"כ ליכא אף ס' א' הגון וכל ס' בפ"ע הוא נגד רוב ובודאי לא שרינן לה וכן פירש הגאון מוה' יונתן ז"ל בס' תפארת ישראל ויש לפרש עוד אף לר' עכ"פ מתרי מיעוטי משוינן ספיקא ולא הוה ראשונה טמאה נדה אבל ודאי עיקר דבריהם לר"ח ולמשרי לגמרי כמבואר בש"ע וזו ראיה ברורה ויש לי להאריך בסוגיא זו לישב דעת הרמב"ם ז"ל מקושי' תוס' ורשב"א והדברים ברורים ואכמ"ל:
ועוד ראיה ברורה מסוגיא דוסתות דף ט"ו דאמר שם במשנה כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הבאין מן הדרך נשיהן בחזקת טהרה וא' ר"ל והוא שמצאה בתוך עונתה ואמר רב הונא ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע שעת וסתה אסורה וסתות דאורייתא רבב"ח אמר אפילו הגיע שעת וסתה מותרת וסתות דרבנן וא' שם עוד רב שמואל משמיה דר"י אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה ומסיק אפי' ילדה דבושה לטבול לגירסת רש"י ז"ל דאטו ודאי ראתה ספק ראתה או לא ואת"ל ראתה אימר טבלה והיינו משום ס"ס כמבואר בב"י ביו"ד סימן קפ"ד ואע"ג דרוב נשים רואות בזמן וסתן כמבואר בב"י שם בשם רש"י ז"ל שכתב רוב פעמים אורח בזמנו בא וכ"כ ב"י שם בריש הסימן דרוב נשים רואות מל' יום לל' יום והביא שם ג"כ דברי רש"י שכ"כ וכ"כ הטור שם וכ"כ ה"ה פ"ד מ"ה אג' בשם הרמב"ן ז"ל וכן בהגהת מיימוני בשמו דרוב נשים רואות מל' יום לל' יום ואפילו הכי מצרפינן לס"ס ואין להקשות דהא הרא"ש ז"ל כתב שם דהא דשרינן ס"ס היינו דוקא למ"ד וסתות דרבנן אבל למ"ד וסתות דאורייתא לא שרינן ליה נראה ברור דהיינו משום דלמ"ד וסתות דאו' מחזקינן בודאי שראתה ומטמאינן לה אף שבדקה ולא מצאתה דם ולדידיה המיעוט דמשני הוסת לא שכיח כלל ולהכי לא מצרפינן ליה לס"ס וכמ"של וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות ר"פ האשה בתרא דמיעוט שאין מתעברות כיון דלא שכיח כלל אין מצרפינן ליה אף לפלגא דנקיבות אבל הא בודאי דאף למ"ד וסתות דרבנן עכ"פ רוב נשים רואות בוסתן דהרי כל הפוסקים שהבאתי לעיל סברי להלכה וסתות דרבנן ואפילו הכי כתבו דרוב נשים רואות בוסתן אך לכאורה קשה באמת כיון דרוב נשים רואות בוסתן אמאי פסקינן וסתות דרבנן דהא בכל דוכתא קיי"ל אזלינן בתר רובא ונראה לתרץ דהא דקיי"ל וסתות דרבנן היינו אחר זמן הוסת לא צריכה לבדוק מן התורה וסמכינן דאם ראתה היתה מרגשת בעצמה רק חכמים החמירו לבדוק וכן אמר בכמה דוכתי בש"ס ס' זו דאשה מרגשת כו' אבל מן הסתם ודאי מחזיקין עפ"י היום שראתה כגון אם היה ישנה ובא בעלה ורוצה לבעול אותה ישנה אסור מה"ת דמסתמא ראתה בוסתה והרגילה רק אם היא ערה אף שלא בדקה מותר מן התורה כיון שלא הרגישה וא"כ אנן דשרינן במחשבה ימי וסתה אף בישנה כמבואר בש"ס ובפוסקים ושרי' משום ס"ס שמעינן שפיר דאף שס' א' הוא נגד רוב הוי ס"ס דליכא למימר אם היתה רואה היתה מרגשת דשמא הרגישה באמת כיון שישנה א"ו כמש"ל:
ובדברים אלו מיושבים לי ד' התוס' והרא"ש ז"ל דלכאורה סתרי אהדדי דבנדה פסקו דוסתות דרבנן כמבואר בדבריהם ז"ל וביבמות ד' ס"ב ע"ב כתבו התוס' בהדיא דהא דאמרינן חייב אדם לפרוש מאשתו עונה א' סמוך לוסתה הוא מדאו' מוהזרתם כו' וכ"כ שם הרא"ש ז"ל ולכאורה ק' כיון דקיי"ל וסתות דרבנן למה חייבים לפרוש עונה מ"הת ולפמ"ש ניחא דבשלמא אחר הוסת ולהחזיק אותה שראתה לא מצינן מה"ת כיון שלא הרגישה אבל קודם הוסת ודאי מצינן לאחזוקה שתראה בזמן וסתה ותרגיש לכן צריך לפרוש שמא תראה בשעת ביאה ותרגיש כיון שרוב נשים רואות בוסתן ועיין בתה"א ובב"ה שם ובמרדכי שפלפלו בזה ולפמ"ש א"ש ולק"מ כנ"ל ברור לדעת תוס' ורא"ש ואף לדעת הפוסקים דהך פרישה אינה רק מדרבנן ליכא למוכח מינה דאין זה רוב רק כיון שהיא בחזקת טהורה שרינן לה כל העונה מה"ת ותלינן שתראה בסוף העונה דבהא ליכא רובא דחזיין בתחלת העונה דוקא:
ויש ראיה למש"כ לדעת תוס' ורא"ש מסוגיא דשבועות דא' שם אכניסה כסבור יכולני לבעול ופירושו ע"כ שיבעול קודם שתראה ולא אמר כסבור שלא תראה בוסתה אי נימא דמה"ת ס' בעלמא הוא א"ו דבהא ודאי רובא איכא שתראה בוסתה רק כסבור שיבעול קודם שתראה ומכש"כ לדעת הרי"ף ורמב"ם שמפרשים הך דמחשב ימי וסתה היינו למ"ד וסתות דאו' כמבואר בר"ן ולדעת הרמב"ם כל ס' מותר מה"ת וא"כ כי א' וסתות דאורייתא ע"כ לאו ספק הוא וכן איתא בגמרא ר"א וסתות דאורייתא ס' טמאה נידה ולשון טמאה נידה משמע טומאה ודאית כמבואר בסוגיא ד' י"ד שהבאתי לעיל ואפ"ה מצרפין ליה לס"ס א"ו דאף דאיכא רוב נגד ס"א מצרפינן לס"ס ועיין בר"ן ובה"ה וגם מסוגיא זו לפענ"ד ראיה ברורה ונכונה מאד:
ועוד יש להביא ראיה מהך דמבואר בסי' רצ"ב בדין חדש דאם יש ס' אם נשרש קודם העומר מותר משום ס"ס שמא משל אשתקד ואת"ל משנה זו שמא קודם העומר נשרש אבל אם רובן זורעין אחר העומר אסור והנה משמעות התה"ד הביאו הש"ך שם מ' דהיינו כד' התוס' דסוגין הנ"ל דהיכא דאיכא רובא לא מצרפינן ליה לס"ס שהביאו שם לדוגמא דברי התו' דהכא אבל לפענ"ד נ' דאדרב' משם ראיה להיפוך דהא אם שכיחי זרעים קודם פסח שרינן משום ס"ס שמא מדאשתקד כו' אף דודאי רוב תבואו' הם משנה זו דהא מדאשתקד הוציאו לאכילה ולזריעה וידוע דבר זה לכל שרוב התבואות הם משנה זו ושרינן מס"ס כל השנה עד קציר השני ואין צורך לראיות בזה כי מקרא מלא הוא וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית כו' וצויתי את ברכתי לכם כו' משמע להדיא דלולי הברכה שבירך הקב"ה אדמת ישראל היושבים עליו לא היה להם לאכול לכולם כל שנה השביעית משנה הששית ובפרט עד קציר השמינית א"כ אם יזרעו בשביעית יצטרכו לאכול מתבואה עד קציר השמינית דהא כל תבואות השנים שעברו לא יספיקו להם וא"כ תבואות השמינית יתירה מן השביעית דרך משל כל חסרון שאכלו עד קציר השמינית וגם מה שהוציאו לזריעת השמינית ודוק כי ראיה ברורה ונכונה היא:
וכיון שכן ואפ"ה שרינן משום ס"ס ש"מ דאף שס' א' נגד רוב כי איכא ס' א' שקול מצרפין ליה אבל אם רוב זורעין אחר הפסח הרי אין כאן ס"א הגון דתרוייהו מיעוטי נינהו ולא שרינן ליה וא"צ בזה כלל לדמויה לדברי התוס' וא"כ מדברי הפוסקים אלו ראיה ברורה לזה דמצרפינן מיעוטא לס"א שקול:
והנה לכאורה דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לנדה סותרים לדברינו אלה דאי' בפ' כל היד א' ר"י בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי כו' וא' שם מתיב ריב"ח טועה ולא ידענא מאי תיובתא מ"ל לא תיובתא אלא סייעתא ומשני לא תיובתא ולא סייעתא ופי' הרשב"א ז"ל בחידושיו דס"ד דהוי סייעתא לריב"ל דאי נימא דלא הוי רוב נשים ולד מעלי' ילדן הא איכא ס"ס שמא רוח ואת"ל ולד שמא אין עתה זמן טבילה ולא הוי מצריך לה ר"י בר"י צ"ה טבילות משום ס' טבילה בזמנה ומשני לא תיובתא כו' ופי' ז"ל שם דאף אי לא הוי רוב גמור כיון דמיקרי רוב לא הוי ס"ס כו' ע"ש ולכאורה מוכח מדבריו ז"ל להיפוך דאף ברוב דרבנן לא מצרפינן ליה לס"ס דהא התם למאי דבעי למדחי הסייעתא לריב"ל ע"כ לא הוי רוב מה"ת ולא סמכינן עלי' לאתויי קרבן ולאכול:
אמנם אחר העיון נראה דאין ראיה כלל ואפשר קצת ראיה להיפוך דמצרפינן ליה לס"ס עם ס"א שקול דהנה לרבנן פטרינן לה למטבל כל הד' שבועות רק טבילה א' באחרונה ואמאי כל יום הוא ספק טבילה בזמנה ואפ"ה פטרינן לכולהו בבת אחת מס' שמא זמנה באחרונה ואמאי נימא איסורא ברובא איתא וניזיל בתר רוב ימים וכה"ג אמר בזבחים פרק כל הזבחים איסורא ברובא וכן לקמן בנדה גבי כתמים אזלינן בתר רוב ימים אם רוב ימים טהורה מטהרינן לה ואם טמאה מטמאינן וא"כ ה"נ נימא ודאי הטבילה בזמנה ברוב הימים איתיה היינו ביום א' מן הד' שבועות קודם יום האחרון ושכיח טפי מלמתלי דוקא ביום האחרון ואין לומר דבכל יום שבאנו לחייב איכא ס"ס ספק היום או אח"כ וליכא רובא למימר דווקא היום זה אינו דכיון דשרינן לה לכתחלה שלא לטבול כלל כל הימים רק ביום אחרון הא ודאי אי הוי ולד ודאי מטבלינן טבילה בזמנה לכתחלה עפ"י הרוב וסמכינן על המיעוט ואפ"ה בס' ולד שרינן לה א"ו כיון דס' א' שקול אף שס' הא' הוא נגד רוב מצרפינן ליה ולהכי קס"ד דהוי סייעתא ומשני שפיר דאף אי ליתא לדריב"ל אפ"ה הוי רוב מדרבנן וליכא אף ס' א' שקול וכמ"ש ודו"ק כי הסברא שכ' היא נכונה ועדיף טפי מבא לשאול עליו ועל חבירו דאמרינן בש"ס דלא מקלינן בס' דרבנן כיון דשרינן להו ביחד וא' מהן ודאי אסור וכ"כ התוס' בכמה דוכתי ובנדה פ' המפלת ובב"ק גבי שליא שיצאה מקצתה דכל שאח"כ נצטרך לעשות ס"ס היפוך הראשון ואם נתיר בשניהן ע"כ עשינו ס' איסור לא שרינן ליה וא"כ ה"נ אי נימא דהא דשרינן כל חד משום דמספקינן בחבירו לא הוי ס"ס דהא שרינן כולהו אלא ע"כ דשרינן כולהו משום ספק יום אחרון והוא נגד רוב א"ו כמ"ש ועכ"פ ראיה להיפך אין כאן ודאי:
עוד יש מקום עיון בדברי הרמב"ם וראב"ד ז"ל בפ"ט מהל' טומאת מת ה' י"ב שכתב הרמב"ם ז"ל דבר ידוע שכל הספיקות הן מדבריה' כו' והשיג הראב"ד ז"ל והבין שהרמב"ם כ"כ לטעם מ"ש בדין י"א אם הפילה וא"י מה הפילה וחולדה וברדלס מצוין טהור והוא השיג עליו וכתב הטעם משום ס"ס ואפילו בדאורייתא לקולא וכ' הכ"מ ז"ל בתי' הראשון דהרמב"ם כ"כ לטעם על שארי דינים שנזכרו בסי' זה שאין בהם רק ס' אחד וטהורין וכ' עוד די"ל דלא הוי ס"ס כיון דרוב מפילות מפילין דבר המטמא ע"כ והנה לפ"ז מוכח דהראב"ד ז"ל ס"ל דאף דאיכא רוב בס' א' אפ"ה הוי ס"ס ואף בדעת הרמב"ם ז"ל אין הדבר מוכרח להיפוך לפי' קמא של הכ"מ דאיכא למימר דאף הרמב"ם מטהר בהך ס"ס כדעת הראב"ד ובאמת נראה ברור דתי' א' עיקר דאף הרמב"ם ז"ל מודה לזה דהא סוגיא מפורשת היא בפ"ק דפסחים ובפ"ג דנדה דפריך שם על הא דאמר אין ספק מוציא מידי ודאי מהך דשפחתו של מציק כו' ומשני לא תימא שהטילה נפל כו' אלא שהטילה כמין נפל כו' והוי ספק וס' עיי"ש בסוגיא דאין חוששין כו' דמשמע כדברי הראב"ד ובאמת לא ידענא מאי קשיא להו בדברי הרמב"ם דהא זהו טעמו של הרמב"ם ז"ל בטעם ספק ספיקא משום דמספק א' הוי איסור דאורייתא ובאידך ספיקא הוי ספק דבריהם ולקולא והוא לשיטתו דסבירא ליה כל הספיקות הן מדבריהם ואם כן לפי זה ודאי אתי שפיר דברי הרמב"ם כפשוטו אף אי נימא דיהיב טעמא על שריותא דהך דהפילה ס' נפל דאי לאו דס"ל הס' הן מדבריהן לא הוי שרינן כלל אף בס"ס ועוד דע"כ לשיטתו הקילו בס"ס זה יותר משאר דוכתי דהא כל ס' לחוד הוא אסור מה"ת דהא כתב לעיל דבודאי נפל טמא מה"ת דאין ספק מוציא מידי ודאי ש"מ דהוי ודאי איסור ואפ"ה בהצטרף ס' נפל כו' שרינן ליה אף דגם ס' זה הוא נגד רוב ובעלמא ודאי לא הוי מטהרינן ליה לדברי הרמב"ם ז"ל ואפ"ה מטהרינן ליה הכא משום דעכ"פ בשיצטרף שני הספיקות יצא מכלל איסור מה"ת ומטהרינן ליה מטעם שכל הס' הן מדבריהם עכ"פ מדברי הראב"ד ודאי משמע דהוי ס"ס אף נגד רוב אך לולי דברי הכ"מ היה אפשר לדחות קצת דאיירי שלא הוחזקה האשה מעוברת דאז ליכא רובא כדאיתא בהדי' בפרק המפלת ובש"ע הל' נדה ובהל' בכורות וא"כ אין הוכחה מדברי ראב"ד ואפ"ה א"ש דברי הרמב"ם ז"ל כמ"ש לעיל דטעם שריותא דס"ס הוא משום דכל הספיקות הן מדבריהן אכן הכ"מ ודאי לא הבין כן בדברי הרמב"ם ולשיטתו ודאי מדברי הראב"ד ז"ל ראיה ברורה למ"ש ומדברי הרמב"ם ז"ל אין הכרע לפי' קמא של הכ"מ וכ"ש לפמ"ש לעיל ועיין רש"י בנדה דף ט"ז ע"א פירש ג"כ כהראב"ד דהוי ס' וס' וע' בכרו"פ בקונטרס הספיקות ובסוף ספר כפות תמרים שכתבו ג"כ ראיה זו מן דברי הראב"ד ז"ל:
ועוד ראיה ברורה מהך סוגי' דפ"פ גופי' לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהלכות נערה שכל שנבעלה בשדה בחזקת אנוסה עד שיעידו עדים וכל שנבעלה בעיר בחזקת מפותה עד שיעידו עדים מפורש שלא צעקה עיי"ש הביאו הטור באה"ע סי' קע"ו וא"כ הא דשרינן באשת ישראל מטעם ס"ס דודאי מיירי בכל גווני אף שידענו שלא יצאה מהעיר מעת הארוסין וא"כ אם תחתיו נבעלה יש כאן חזקת רצון ואפ"ה כי איכא ס' אין תחתיו שרינן מס"ס דאין לומר דמיירי שלא ידענו אי יצאה מהעיר דא"כ לא ק' מידי קו' שמק' הש"ס על ר"א דנימא דמיירי באשת ישראל ולא יצאה מהעיר א"ו בכל גווני מיירי וכל הפוסקים לא חילקו כלל ומשמעות הרמב"ם דהוי חזקה גמורה דכ' הטעם מפני שלא צעקה והוא מלשון הכ' אשר לא צעקה בעיר ונראה שמשם הוציא הרמב"ם דבר זה מדתלה הכ' בצעקה ש"מ שזו הוכחה שהיה לרצונה ואפשר שזו כוונת הירושלמי אונס יש לו קול והיינו דמסתמא צעקה דאל"ה לא הוי אונס וא"כ יש לו קול ועיין בהשגות הראב"ד ז"ל:
ועוד ראי' ברורה מסוגיא דפ' כל צורות של כוכבים ומזלות דתנן המוצא שברי צורות של כוכבים ומזלות הרי אלו מותרין ומפרש שם ר' יוחנן דדוקא שברי צורת כומ"ז שאין ודאי שנעבדו והוי ס"ס שמא לא נעבדו ואת"ל נעבדו שמא נתבטלו הא שברי עכומ"ז אסורין ע"ש בכונה סוגיא וקא פסיק ותני במשנה כל שברי צורת כומ"ז להתירא אף הנהו דאסירי לרבנן דר"מ במשנה קמייתא דהיינו כל שיש בידו מקל או צפור כו' או דכפרים דמסקינן בגמ' שם לעיל דאסירי לרבנן דודאי למיפלחינהו עבדי להו והיינו מסתמא דמילתא ולא ודאי גמור דעכ"פ מחשב ספק ומצטרף בהדי ספק ביטול למשרי שברים משום ס"ס לכ"ע וע"ש ברש"י דף מ"א ע"ב שכתב דלרבנן שרינן שברים אף אותו שיש בידם מקל כו' וכתבו גם התוס' דבריו ז"ל בלי חולק וכן יש ראי' עוד מברייתא דף מ"ב ע"א המוצא צורת דרקון חתוך ס' עכומ"ז חתכו ס' ישראל חתכו מותר וכתב רש"י דתלינן בעכומ"ז דהא ס"ס הוא ושמא לא נעבד מעולם והרי רש"י ז"ל כ' לעיל דצורת דרקון סתמא לעכומ"ז ואולי לזה כיון הרמ"ע בתשובותיו שכתב דיש ראיות דאפי' באיסור עכומ"ז מהני ס"ס בזה אף שצד א' נגד רוב:
וגם הך דחבר שמת והניח מגורה מליאה פירו' דשרינן ג"כ בפסחים פ"ק ובעכומ"ז פ' הנ"ל ובנדה מטעם דס' וס' הוא דמעיקרא אימור לא טבילי דעביד כר' אושעיא כו' גם מזה משמע לענ"ד כן דודאי הך סברא בספק זה דאימור עביד כר"א לאו ס' גמור דהערמה זו לא שכיחא כולי האי להכניס תבואה במוץ וגם כיון דחבר הוא אין ס' כ"כ לומר דעביד טצדקי למפטר נפשין ממצוה וגם בשביל עראי לחוד דקבע אסור אף בהערמה זו כמ"ש רש"י ז"ל וא' בגמ' בא וראה מה בין דורות ראשונים לאחרונים כו' לענין הך הערמה ואפ"ה חשבינן ליה ס' וס' לענין ס"ס:
והנה הב"י ביו"ד סי' פ"ד כתב בשם הראב"ד והר"נ דאם נמצא בתבשיל ג' תולעים לא שרינן מס"ס שמא אין כאן יותר ואת"ל יש שמא נימוח וכ"ה בש"ע בשם יש אומרים מטעם כיון שיש ג' חזקה שיש יותר דבג' הוי חזקה ולא הוי רק ס' א' ודעת הר"נ הלא כבר כ' לעיל שסובר כד' תוס' דכתובות כמ"ש הריב"ש בשמו אמנם בדעת הראב"ד צ"ע דעכ"פ לא עדיף הך חזקה מרוב כמו בווסתות דכתבו הפוסקים שרוב נשים רואות בווסתן אף שקבעה ג"פ וכבר כתב משם הראב"ד ז"ל דאף שיש רוב כנגד ס' א' הוי ס"ס בהך דהטילה כמין נפל לבור ולפי מה שרציתי לפרש דהתם בשלא הוחזקה עוברה א"ש אך הכ"מ לא כ"כ וכ"כ האחרונים כמ"ש לעיל בשמם (וע' מ"ש בספר פרמ"ג דהך ס' דנימוח לא הוי ס' שקול) ובל"ז דבר זה צ"ע שהוא נגד סוגיא דוסתות להדיא דהתם ג"כ איכא חזקה בג' זמני ואפ"ה מספקינן שלא ראתה בזמנה והא נמי משום הך חזקה היא ומנ"ל לאפלוגי בינייהו ולפענ"ד נראה דלא פסיקא ליה להב"י לפסוק כן להלכה לכן כתב בשם י"א וכן בא"ח סי' תמ"ז לא הביא כלל דברי הראב"ד גבי חטים שנמצאו תולעים שלשה בתבשיל שהביא בב"י שם בשמו להחמיר ובש"ע השמיטו והראב"ד משוי תולעים לחטים שם ועיי"ש באחרונים שחילקו:
עוד ראיתי להזכיר כאן מ"ש הטוש"ע ביו"ד סי' קכ"ט סעי' י"א גנבים שנכנסו למרתף כו' במקום שרגילין להצניע ממון בחביות אפי' רוב גנבי עכומ"ז מותר דשמא לא באו רק בשביל ממון ע"כ והוא מגמ' עכומ"ז ד' ע' ע"א הנהו גנבי דאתו לפומבדיתא שרי' רב משום דרוב גנבי ישראל הוי עובדא בנהרדעא שריה שמואל ופריך כמאן כר"א כו' ומשני כיון דאיכא לשם ממון הוי ס"ס ע"כ ולפ"ז השיג הש"ך על הטור כיון דשרינן מס"ס היכי שרינן ברוב גנבי עכומ"ז הא ליכא ס"ס אלא במחצה על מחצה או בס' אם רוב גנבי עכומ"ז אי לא ואזיל לשיטתו שכתב בכמה דוכתי דבעינן ב' ס"ס שקולין אמנם נראה לישב דברי הטור דהנה יש להוכיח דהוי בנהרדעא רוב עכומ"ז בעובדא דפ' אלו מציאות רב יהודה אזיל בתריה דשמואל בשוקא דבי דייסא א' מצא כאן ארנקי מהו א"ל שלו ומדלא פריך ש"מ הלכה כרשב"א אף ברוב ישראל כו' כדמק' באינך עובדי דהתם א"ו דרוב עכומ"ז הוי התם ומסתמא בנהרדעא הוי עובדא דהא נהרדעא אתרי' דשמואל הוי כדא' בב"ב מדלא מפרש היכא הוי ואפ"ה שרי' שמואל וא"ל דס' הוי אי רוב גנבי עכומ"ז או לא דכיון דספק בגנבים נלך אחר רוב העיר גם דוחק גדול לומר שידעו שהיה מחצה על מחצה (ועוד דאכתי נלך בתר רוב העיר ויש לישב) ודווקא בעיר פומבדיתא הוי רוב גנבי עכומ"ז דשכיחי רמאי כמ"ש הרא"ש ז"ל שם בהדיא א"ו יותר משמע טפי כדברי הטור וכמש"ל מרוב גדולי ראשונים:
ועוד יש להביא ראיה מסוגיא דנדה ריש פרק האשה שהיא עושה צרכיה ונמצא דם כו' ר"מ מטמא בעומדת כו' ע"ש ובעי בגמ' איש ואשה עומדין מה לי אר"מ כו' ומסיק ר"י דר"מ לא מטמא רק באשה לחודה עומדת דחד ספיקא אבל איש ואשה דתרי ספיקי מטהר רבי מאיר ותניא כוותיה דר"י עיי"ש והא דמטמא רבי מאיר באשה עומדת לאו משום טומאת ספק הוא אלא טומאה ודאית כדאיתא בהדיא פרק כל היד גבי בדקה בעד שאינו בדוק לה ונמצא עליו דם רבי מאיר מטמא משום נדה ומפרש בגמ' דר' לשיטת ר"מ אמרה דמטמא באשה שעושה צרכיה עומדת כו' ומסיק בהדיא דר"מ משום נדה איתמר והיינו טומאה ודאית כמו שפירש"י שם ואפ"ה מטהר ר"מ באיש ואשה משום ס"ס אף דבאשה לחודא לא הוי ס' טומאה ובודאי מהמקור אפ"ה בהצטרף עוד ס' מן האיש מטהר לה מס"ס והרי זה ראיה למ"ש דאף שס' א' הוא נגד רוב מצרפינן ליה לס"ס וגדולה מזאת מיבעי' ליה לש"ס בר"פ האשה איש ואשה יושבין מה לי א' ר"ש דלמא מטהר בס"ס ביושבת אף דר"ש א' במשנה חזקת דמים מן האשה אפ"ה מיבעי' ליה בס"ס ומסקנא כיון דא' חזקת דמי' מן האשה מה לי חד ס' מה לי תרי ספיקי והיינו משום שאין כאן ס' א' שקול כי חזקת דמים מן האשה ומן המקור ולשון חזקת משמע חזקה ברורה ואמיתית וע' ברא"ש ז"ל פ' כל היד שפסק כר"ח וכר' יוסי עיי"ש:
ובנדה דך י"ח מייתי הך דשלי' בבית הבית טמא שאין שליא בלא ולד ופירש"י רוב שלי' יש בהן ולד והקשו תוספות מהא דאמרינן בבבא קמא שלי' שיצתה מקצתה אסורה באכילה ונימא סמיך מיעוט שליא שאין בה ולד למחצית שליא שלא יצאה רוב ולד כו' והו"ל מחצה שיצאה רוב ולד מיעוטא ולכן כתב דכל שליות יש בהן ולד עיי"ש והביאו דוגמא לזה הך דסמוך מיעוט נדמה לפלגא נקיבות ומהך דסמוך מיעוט מפילות למחצה נקיבות כו' והנה הא הך פו"פ דיציאת רוב ולד אינו בטבע העולם מיסוד המלך אלא מספק ואפ"ה ס"ל לתוס' למסמך מיעוטא לפלגא ומדמו לה אהדדי ולא ס"ל כסברת הריב"ש ז"ל שכ' לעיל באריכות ואין להאריך יותר בענין זה כעת כי לענ"ד הדברים מוכרעים בראיו' ברורות ונכוחות בעזה"שי מכמה סוגיות הש"ס ומדברי רוב הפוסקי' הראשונים דלא כסברת הריב"ש והר"נ ותוס' דכתובות דבעינן ב' הספיקות שקולין אלא דמצרפינן מיעוטא לס' א' השקול וכדעת הרמ"ע מפאנו בתשובותיו שכ' לעיל:
ואחר כל זאת נחזור לראשונות והוא דברי הירושלמי בסוגיא דפ"פ שכ' לעיל דמשמע להדיא דכל שיש רוב בס' א' לא מצרפינן לס"ס מדאסר לה אף באשת ישראל וקדשה אחר ג' שנים אמנם אחר העיון נראה דע"כ צריכין אנו לדחו' ראיה זו דהנה בר"פ האשה בתרא אמרינן טעמא דהיתה לה חמות אינה חוששת אף דרוב נשים מתעברות כו' משום דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקיבות וסמוך מיעוט מפילות למחצה נקיבות והו"ל רובא ואם יצתה מליחה חוששת ר"י אמר אינה חוששת וטעמ' דר"י ג"כ משום סמוך מיעוט מפילות לפלגא נקיבות כו' ורבנן ס"ל דכיון שיצאה מליאה לא חיישינן למיתה ומפילות דקיי"ל למיתה לא חיישינן כ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו שם והנה כבר כ' דברי ריב"ש דכל היולדות כו' הוא מחצה בטבעו של עולם וא"כ הרוב הוא ג"כ רוב בטבע שרוב ולדות אינן זכרים והוא רוב מוחלט ולא מחמת ספק וזה כל חילוקו של הריב"ש כמש"ל אמנם דברי הירושלמי דשם הוא לנגדו ממש דא' שם אפלוגתא דרבנן ור"י דכ' כי ישבו אחים יחדיו בוודאי ולא בספק יצתה מליאה חוששת שס' א' הוא ס' זכר ס' נקיבה וס' א' מד"ת להחמיר ר"י א' אינה חוששת ב' ספיקות הן ספק בן קיימא כו' ס' זכר כו' וב' ספקו' מדברי תורה להקל וברור שדברי הירושלמי הלז עולים בקנה א' עם ד' הרמב"ם ז"ל שכל הספיקות מדבריהם ובספק א' אסרו חכמים ובב' ספיקות לא החמירו דלמה הקדים בתחלה כי ישבו בודאי ולא בס' כו' א"ו שהוא לטעם אמאי שרי ר"י ולזה אמר שהספק בזה מדבריהם ולכן התיר ר"י בב' ספיקות דא"ל כי ישבו בודאי ולא בספק קאי להתיר ב' ספיקות ז"א דבכל דוכתא דדרשינן ודאי ולא ס' קאי אספק א' כגון ממזר ספק מותר מה"ת כמבואר בקדושין בש"ס דילן ובירושלמי א"ו כדעת הרמב"ם בדינו ובטעמו ומן התימה על האחרונים ז"ל ומפרשי הרמב"ם שנלאו למצוא סמך לדעת הרמב"ם ודבריו הלא לקוחים הם מהירושלמי וא"כ הרי להדיא דלא כסברת הריב"ש דהוי פו"פ באמת וא"כ בהדי מיעוט נפלים הוי רובא באמת וא"כ ל"ל לירושלמי לדרשא דכי ישבו כו' ולטעם ס"ס הא הוי רובא וכ"ע מודו דאזלינן בתר רובא מאחרי רבים להטות א"ו דלפי דעת הירושלמי וסברתו ליכא פו"פ בטבע בזה כלל ובהדי מיעוט נפלים לא הוי רובא רק מטעם ס"ס אתי עלה וכדברי הרמב"ם וא"כ מוכח מירושלמי איפכא דהא ר"י משוי לי' ס"ס מס' נפלים ואף שהוא מיעוט גמור נגד כל א' מהספיקות דודאי זכרים לבדן או נקבות לבדן הן רוב נגד נפלים ואפ"ה הוי ס"ס ואף דרבנן פליגי עליו לא מוכח להיפוך כמ"ש הרשב"א דלמיתה לא חיישינן ובירושלמי דפ"פ י"ל דלמ"ד אינש יש לו קול א"כ ודאי לא אנוסה כמו דפריך הגמ' אי כל הנשאות בתולה יש לו קול סהדי שקרי נינהו והא לא א' רוב אונס יש לו קול כמו דמשני ש"ס גבי בתולה ומתניתין דהיא אומרת משארסתני נאנסתי כו' אפשר דאיירי שיש עלי' קול שנאנסה ואין ידוע אימתי וא"כ לפ"ז מנ"ל להריב"ש לחלוק על הירושלמי ולומר שהוא רוב בטבע וקרוב יותר שגם הש"ס לא חשיב לי' רוב בטבע רק מריבוי הספיקות ומטעם ס"ס ואפ"ה מאן דחייש למיעוט חייש ג"כ כאן אף דלא מצינו דמאן דחייש למיעוט יחמיר בס"ס היינו דוקא היכא שהמיעוט ג"כ אין קבוע בטבע ואפשר שלא יבא המיעוט האוסר לעולם אבל אם המיעוט קבוע בטבע כמו מיעוט זכרים למה לא יחיש מאן דחייש למיעוט אטו משום שהרוב אינו בטבע רק בס' מגרע גרע המיעוט כיון שהוא קבוע ועומד במקומו ודוק היטב וא"כ לפ"ז מכל הסוגי' דא' סמוך מיעוט נדמה למחצה נקיבות וכגון מיעוט מפילות כו' מוכח דאף ס' שכנגד רוב מצרפין לס"ס:
ועוד יש להביא ראי' מסוגי' דפ"ק דכתובות ראוה מדברת כו' וס"ל לזעירי מאי מדברת נסתרה ופי' התוס' דהיינו כשמודה שנבעלה רק שאומרת לכשר נבעלתי אסר ר' יהושע אבל כשאומרת לא נבעלתי אף ר"י מוד' דכשר' דר"י מודה בס"ס שמא לא נבעלה ואת"ל נבעלה דלמא לכשר והביאו ראיה מר"פ האשה שנתארמלה דא' מיגו דאי בעי' א' לא נבעלתי מהימנא כו' מ' דבכה"ג לכ"ע מהימנא והא בברייתא קתני לסתר או לחורבה ופירש"י דחורבה סתמא לבעילה ולזנות ולהכי תני תרתי לזעירי כדא' בגמ' ומסתמא גם מתני' בכל גווני יחוד איירי ואפ"ה קרי לי' ס"ס ומכשר לה באומרת לא נבעלתי ויותר מזה יש ג"כ לדקדק מסוגי' שם שהשיב ר' יהושע משבוי' שאסורה ואמרו לו לזו יש עדי' ורוב נכרי' פרוצי' בעריות וא' להם הא נמי כיון דאסתתר כו' ומק' לי' גמ' ותיפוק לי' דבשבוי' רוב פסולים והכא רוב כשרים ומסיק מסייע לריב"ל דא' לד' המכשיר מכשיר ברוב פסולים ופירש"י דעל רוב פסולין שהכשיר ר"ג השיב ר"י משבוי' והתוס' כ' על הא דא' מדברת היינו שבוי' וכמו ששבוי' אינה נאמנת לומר לא נבעלתי כן המדברת אינה נאמנת לומר ל"נ וכ' דפי' זה לא יתכן לפיר"י לעיל דמודה ר"י באומרת לא נבעלה דמהימנא ודחקו לפרש הסוגי' בדוחק גדול ע"ש ואי נימא דהיכא דאיכא רובא לא הוי ס"ס א"כ קו' תוס' מעיקרא לק"מ דהא עיקר קו' ר"י משבוי' היינו על הכשר רוב פסולין כמבואר בסוגי' ובד' רש"י ז"ל וברוב פסולין הא ליכא ס"ס כלל דס' לכשר נבעלה הוא נגד רוב ולא הוי ס"ס וא"כ אפי' באומרת ל"נ יש לומר דאסר ר' יהושע לכ"ע אף לד' ר"י ז"ל לא מכשר רק מטעם ס"ם דאלים לי' לר"י וברוב פסולין ליכא ס"ס וא"כ יש לפרש כפשוטו דאפי' אומרת לא נבעלתי אסר ר"י ומדמי לה לשבוי' ברוב פסולין א"ו ס"ל לתוס' דגם ברוב פסולין מקרי ס"ס ושרי לכ"ע אף לר' יהושע לכן הוצרכו לדחוק בזה וקצת יש להוכיח דאף שב' הספיקות אינן שקולין הוי ס"ס דהא גם ס' הבעילה בחורבה אינו ס' שקול כמש"ל דתני תרתי וכפירש"י ז"ל וגם ברוב פסולים ס' דלכשר אינו שקול ואפ"ה מכשרינן בכל גווני באומרת ל"נ ועוד מוכח לרב אסי דמוקי דווקא בנבעלה אסר ר"י אבל נסתרה שרי אף לר"י ומוקי ברייתא דלסתר או לחורבה היינו לחורבה דרוב פסולין כדא' בסוגי' שם וברש"י ז"ל וא"כ הרי בחורבה תרתי לריעותא דסתמא לזנות וגם רוב פסולין ואפ"ה לרב אסי דווקא נבעלה בודאי לא מהימנא לומר לכשר אבל אומרת לא נבעלתי מהימנא או אפי' מודה שנבעלה כל שלא ראוה שנבעלה מהימנא במגו דלא נבעל' לרב אסי וע"כ מטע' ס"ס דהא ברי לא מהני לר' יהושע אף ברוב כשרי' כדא' בגמ' לד' הפוסל אפי' ברוב כשרים וע"כ דהך ס"ם עדיף לר"י מרובא דרוב כשרים כל שראוה שנבעלה אבל לא ראוה ואיכא ס"ס מכשר אף ברוב פסולין ובחורבה דסתמא לזנות ואף במודה שנבעלה מהימנא במגו לומר לכשר נבעלתי לרב אסי הא דקמן הוכחה ברורה דאף ס"ס כי האי הוי ס"ס ועדיף לר"י מרובא וזה מה שרצינו לבאר ומבואר בעז"ה מכמה ראיות מוכיחות וברורות בלי גמגום כלל: