אור ברסלב
משכנות יעקב כא שאלה

משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין

כא שאלה

כ שאלה

בדין טווית ציצית והטלתן ע"י חש"ו וגדול עע"ג אם מותרים:

תשובה גרסינן בגיטין פ"ב דף כב הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש"ו ומק' בגמרא והא לאו בני דיעה נינהו פירש ואינן כותבין לשמה ומשני רב הונא והוא שגדול עע"ג וכו' סיגי' דשם. ואח"כ מייתי א' שמואל והיא ששייר מקים התורף וכן אמר רב חגא משמיה דעולא והוא ששייר כו' ופי' רש"י ז"ל דשמואל לשנויי קושיא דלעיל דמק' והא לאו בני דיעה נינהו אתי לתרוצי דמיירי ששייר מקום התורף ולכן כשר ולא ניחא ליה לשנויי כרב הונא בגדול עע"ג וכן מ' ד' תוס' שם ובכמה דוכתי דלר"ה אף בתורף כשר בעע"ג ושמואל ואינך אמוראי דמוקמי בששייר לא מוקמי כלל בעע"ג. ולכאורה לדידהו דאין היתר כלל בעע"ג לכתיבת תורף ולעולם צריך לשייר אותו כיון דלא מתרצא מתני' בהכי מנ"ל להתיר זה ועוד דלכאורה ע"כ כל חש"ו הכותבין גט ע"כ עפ"י ציווי הבעל כותבין שמצווהו לכתוב לשמה דאל"כ מאי איריא חש"ו אפילו גדול אם כ' שלא בציווי או שלא בכוונה לשמה פסול ומאי מק' דווקא על חש"ו והא לאו בני דיעה נינהו ועוד הא מתני' דינא קתני הכל כשרין כו' מ' דאיירי בבא לשאל אם שר הוא שיכתוב מורין כן שיכתוב וא"כ מאי קא' שמואל והוא ששייר מקום התורף נצווהו שיעמוד ע"ג ויצווהו לכתוב לשמה ויגמור כולו ועוד דבריש גיטין לח אמרינן רק סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי דבעי לשמה הא שאר אינשי וודאי לא גמירי ולא בקיאי כולהו וע"כ אף גדול פקח שכותב גט צריך לאודועי ולזרוזי לכתוב לשמה וגם בחש"ו וודאי דבהכי איירי שהודיעוהו לכתוב לשמה ואפ"ה בעי שיור והיה נראה לומר דאף לרב הונא דמכשר בעע"ג היינו דווקא שעומד עליו בשעת כתיבה ומזהירו בשעת מעשה שיעשה על דעתו ולא סגי במה שיאמר לו קודם כתיבה שיכתוב לשמה ולהכי נקט והוא שגדול עע"ג דכיון דלאו בר דיעה לא סגי באמירה שקודם מעשה דילמא אסחו דעתייהו וזה החילוק לרב הונא בין גדול שאין יודע לחש"ו ובע"עג ס"ל לרב הונא שעושה ע"ד וכוונתו ובהכי א"ש דגם המק' דמק' והא לאו בני דיעה נינהו ידע דאיירי שא"ל לכתוב לשמה דאל"כ אסור אף בגדול לכתוב רק דלא ידע דאיירי בע"עג ושני רב הונא דאיירי בהכי ושמואל ועולא ס"ל דליכא תקנתא כלל רק לשייר מקום התורף ומד' תוס' שם נראה דשינוי' דרב הונא בגדול עע"ג הוא היותר פשוט לכ"ע אף שתי' שמואל שינוי' אחרינא שהק' דהכא מ' דקטן בר כוונה הוא בע"עג ובחולין א' מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה כו' מדמכשיר קטן ששחט ואחרים רואין כו' וחילקו שם דשם איירי בראי' בעלמא ואין מזהירו כו' מ' דנקטו הך דינא להלכה וכן מ' ממש גבי חליצה דלהכי לא פסלינן גבי חרש וחרשת משום כוונה משום שב"ד ע"עג. עם היות גם שם ד' הרמב"ם ז"ל דטעמ' משום כיונה ואזיל לשיטתי' כאשר נבאר אי"ה לקמן וכן ד' הרשב"א והר"נ בחי' דהך דרב הונא הילכתא היא אבל לענ"ד ק' טובא חדא מ"ש לעיל דמ' להדיא מד' שמואל ועולא דליכ' תקנתא כלל רק לשייר מקו' התורף ופליגי אדרב הונא ומנ"ל לפסוק הלכה כרב הונא לקולא ועוד הא גמרא עביד צריכותא בכל הנך תלת מתני' דמתוקמן כולהו בשייר מה"ת לר' אלעזר דא' עידי מסירה כרתי ובעי כתיבה לשמה מה"ת ועוד ר' יוחנן דא' כאן הודיעוך שאין כח לשמה ור"מ הוא דא' ע"ח כרתי היכן היא ההודעה כיון דאיכא לאוקמי כרב הונא בע"עג וכשר לכ"ע אלא מ' לכאורה דלשמואל ועולא ליכא לאוקמי רק בשיור ור"י לא ניחא ליה בהכי ומוקי כר"מ ואי בע"עג כשר לד"ה למה לא נוקי מתני' בהכי ובפרט דאורחא דמילתא הכי להיות הבעל והעדים ע"עג ועוד דמ"ש בהך דחולין איירי שרואין אותו לחוד ואינו מזהירו לענ"ד לא מ' כן דהא א' שם אמתני' דחוץ מחש"ו שמא יקלקלו כו' ודייק שמא קלקלו לא ק' כו' זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה ופי' רש"י אפילו בע"עג הרי דברישא איירי מתני' לענין למסור לכתחלה בע"עג וא' דאסור ומסיק דבדיעבד שרי אם שחטו ומ' דדומיא דמאי דאסרינן שם ברישא למסור כו' שרינן בדיעבד אם מסרו להם בע"עג וא"כ איירי שבכוונה ע"עג וא"כ מנ"ל למידק דחולין לא בעי כוונה ולאוקמה כר' נתן דילמא איירי בעע"ג והזהירו אותם לשחוט יפה ואיכא ג"כ כוונה מעלייתא ואתי' כד"ה. אם לא שנאמר דבכה"ג שרי אף לכתחלה והא דאסרי' לכתחלה איירי שעע"ג ואין מזהירו רק רואה את מעשיו דבכי האי גוונא חיישינן שמא יקלקלו אבל במזהירו לא חיישינן להכי ושרי לכתחלה ועוד מדאמר אין מוסרין להם חולין לכתחלה משמע דקדשים בל"ז אין מוסרין להם דבעו כוונה ואפי' בדיעבד פסולין ולא אשמעינן רק חולין דלא בעו כוונה ומשמע להדיא דליכא שריותא כלל לקדשים ואף בעע"ג דהא שחיטה לאו עבודה היא ואי משום כוונה הא בעע"ג סגי אלא וודאי דלא הוי כוונה כלל וכן פ' הרמב"ם להדי' דקטן פסול בקדשים אף בעע"ג וכן מבואר במשנה דזבחים דחשיב כל הפסולין ששחטו כו' שהשחיטה כשרה בזרים בנשי ובעבדים ולא קחשיב בקטנים דשרי בעע"ג דומיא דשרינן בחולין בדיעבד מ' להדיא דליכא שריותא כלל כמש"ל. והכ"מ כ' שהרמב"ם הוציא כן מסוגיא דחולין דאמר מאן תנא כו' ולא העיר שלד' תוס' רשב"א ור"נ אין זו ראיה כלל אבל עכ"פ ד' הרמב"ם ברורים ומוכרחים כמ"ש וגם הר"נ ז"ל נסתפ' בדבר אם הלכ' כרב הונא בזה וכ דמשמע דפליגי אהדדי ושמואל פליג בעיק' דינא ארב הונא רק בד' הרי"ף ז"ל כ' דאפשר שסובר דלא פליגי וכל חדא מינייהו סני אבל כל הפוסקים כתבו בשם הרי"ף ז"ל דאדרבה דעתו דתרווייהו בעינן לחומרא ושמואל ג"כ אדרב הונא קאי ואף בעע"ג בעינן שייר מקה"ת. וכ"כ הרא"ש בשמו ובשם הרמ"ה ז"ל והרמב"ם ז"ל וכ"כ הר"נ ז"ל בתחלה ומ"ש התוס' והרשב"א והר"נ מהא דחליצה דא' טעמא לפי שאינן באמר ואמרה ולא אמרינן משום כונה וכ' דהיינו משום דעע"ג. כבר כ' שהרמ"בם כ' באמת דחרש וחרשת לאו בני כוונה נינהו בחליצה ובסוגי' דיבמות א' בתחלה משמי' דרבא דאלם ואלמת חליצתו כשירה וחרש היינו טעמא דלאו ב"ד נינהו ומק' והאר"י לפי שאין באמר ואמרה ומסיק אי איתמר ה"א אמר רבא השתא דאמרת קריאה מעכבא אלם ואלמת כו' ומזה הוציאו מדאיצטריך ר"י לטעמא דאמר כו' מ' דמשום כוונה ליכא ולענ"ד משם ראי' להיפך כד' הרמב"ם דהא רבא א' בהדי' אלם ואלמת בני דיעה נינהו ופומייהו כאיב להו ומ' להדיא דמחלק רבא בין חרש וחרשת לאלם ואלמת לענין חליצה וא"כ למסקנא דרבא א' לפסול באלם ג"כ משום קריאה למאי א' להא מילתא דאלם בר דיעה הוא הא גם חרש בר דיעה הוא להא מילתא כיון דעע"ג. ודוחק גדול לומר דלמסקנא לא א' רבא להא מילתא כלל ועוד לישנא דרבא למסקנא השתא דאמרת קריאה מעכבא כו' מ' דמתניתין דייק דטעמא משום קריאה ומנ"ל דילמא טעמא משום כוונה ומהיכ' פשיטא לי' כ"כ דטעמא משום קריאה ומשום דר' ינאי א' הכי היא גופא ק' מנ"ל ורבא אמתני' קאי אלא נראה משום דבמתני' שם איפלגי ר"א ור"ע בחליצה ורקיקה וקריאה הי מינייהו מעכב והי מינייהו לא מעכבא ואח"כ קתני סתמא החרש שנחלץ וחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה ומ' דכ"ע מודו ר"א ור"ע דחליצת חרש לאו חליצה היא ולא פליג ר"א כלל,. ואי הוי טעמא דמתני' משום דלאו בני דעה נינהו א"כ ק' ליפלוג ר"א עלה דהא ר"א ס' תרומת חרש לא תצא לחולין ומשוי לי' ס' בר דעת כדא' בר"פ חרש ובפ' מי שהחשיך. וא"כ לדידי' חליצת חרש ס' חליצה מעלייתא היא ולא מיקרי חליצה פסולה ומינה דייק ר' ינאי דאפי' לר"א פסולה חליצתו משום קריאה דמעכבא בשאין ראוי לבילה כמסקנא דגמ' ומינה דייק רבא דה"ה אלם ואלמת כיון אף לר"א פסולי משום קריא' ה"ה באלם לדידן ומשום קריאה אבל באמת לדידן בחרש וחרשת איכא ג"כ טעמא דלאו בני דיעה נינהו מלבד טעמא דקריאה משא"כ באלם כו' וכד' הרמב"ם ונ"מ דמשום טעמא דאינן בני דיפה לא הוי חליצה כלל דומיא דקטן וכ' הפוסקי' בשם הרמב"ם שם להדיא לחלק בין חרש כו' לאלם כו' לענין זה דבאלה הוי חליצה לפסול כו' ובחרש כו' לא הוי' חליצה כלל דומיא דקטן וכ' הפוסקי' שכן מפורש בתוספתא כד' רמב"ם ובזה א"ש ד' רבא דא' אלם כו' בני דיעה נינהו כו' למסקנא ונ"מ לשווי' חליצה לפסול כו' זה נ"ל ברור ונכון בעזהש"י בסוגי' הגמרא ובד' הרמב"ם דחרש וחרשת לאו בני דיעה נינהו לענין חליצה ואף בעע"ג ומסוגי' זו ראי' להרמב"ם וכן מהתוספתא שכ' ז"ל ולפי"ז אין מן הצורך לחלק בין חרש לשוטה כמ"ש הרשב"א ותוס' ז"ל ובכל דוכתא בש"ס משווינן להו כהדדי ואין תרומתן תרומה כלל ולא הקדשו כו' ואין בקדושין וגירושין שלו ממש ואף בעע"ג ומלמדין ומזהירין דלאו ב"ד נינהו כלל כמו בשוטה רק ר"א משווי לי' ספק. וכן לרשב"ג בגיטין פ' מי שאחזו גבי יכול לדבר מתוך הכתב ס"ל דהוי ב"ד אם הי' פקח מעיקרו וא' שם ר"י חלוקין עליו חביריו כו' ממתני' דפ' חרש ע"ש וגם לרשב"ג איצטריך טעמא דקריאה מעכבא לענין חליצת חרש וחרשת וכמ"ש לר"א. ועוד תירצתי ד' הרמב"ם באופן אחר הא דאיצטריך לטעמא דאינו באמר ואמרה לחרש וחרשת היינו משום דאשכחן במשנה דפ' חרש דפסלינן חליצת חרש אף דנפלה לי' מאחיו חרש ואי משום דלאו בר דיעה הוא ה"ל למשרי לחלוץ דכשם שכנס אחיו ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה וכמו שאחיו הי' יכול להוציא בגט מה"ט דכשם שכנס כו' כך אחיו יכול לחלוץ מה"ט דתרוויהו לאו בני. דעה נינהו אבל מטעם קריאה דמעכבא א"ש אף בנפלה מאחיו חרש דעכ"פ אין כאן חליצה כלל כשאינו ראוי לקריאה ומינה דייק ר"י ורבא דקריאה מעכבא וה"ה לאלם כו' אבל אכתי גם טעמא דדיעה בחרש וחרשת כדקאי קאי ונ"מ כמש"ל לענין פסול אחיו וגם זה תי' נכון מאד בד' הרמב"ם ז"ל ולשטתו ז"ל דאין היתר בחש"ו אף בעע"ג וראי' נכונה מצאתי לדברי אלה בירושלמי גיטין במשנה הכל כשרין כו' א' רב הונא והוא שהי' פקח עומד ע"ג רי"א והכתיב לה לשמה שמואל א' צריך שיניח תורפו של גט עמו ואתיי' כי הא דרשב"ל כ' תרפו בטופס פסול ופי מבוא' דרב הונא מפ' דבפקח עע"ג משוי' לי' לשמה ור"י מק' וה"כ לה לשמה ומאי מהני עע"ג ומשני שמואל ששייר מקה"ת ור"י כשיטתי' בש"ס דילן דמוקי למתני' כר"מ ושמואל ג"כ כאוקימתי' בגמ' דילן ששייר מקה"ת. ומבואר להדי' דלר"י לא מהני עע"ג ומ' דה"ה לשמואל ומפורש יותר בירושלמי ריש מ' תרומות דא' שם חרש ושוטה אין תרומתן תרומה ומק' ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן העלו' חש"ו כו' מפני שיש להם מעשה ואין להם מחשבה ואיזהו מעשה שלהם א' רב הינא בשתפוס בהן בטל כו' וא' רב הונא במשפשף בהן במים ויאמר אף הכא יוכיח מעשה שלהן כו' ומשני ר"י את שכ' בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כ' בו מחשבה מעשה שלו מוכיח כו' ובתרומה כ' ונחשב כו' ואין מעשה מוכיח אר"י קשייתי' קומי שמואל הרי גיטין אין כ' בו מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח דתנן הכל כשרים לכתוב הגט אפילו חש"ו ואר"ה והוא שהי' פקח עע"ג ור"י בעי והיינו וכ' לה לשמה פי' ומק' מדר"י דס"ל דלא הוי לשמה אף בע"עג חזר ר' יוסי ואמר תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא חושב והוא תורם פי' דשם החש"ו כותב והבעל מגרש ולא מהני מחשבתו אבל בתרומה הוא עצמו חושב ותורם ולהכי ה"א דמהני אי לאו דכ' בי' בהדי' ונחשב ומק' תו ר' יעקב בר אחא א' הא אלו כ' הוא וגירש הוא הוי גט פי' בתמיה ר' יעקב בר' אחא בשם ר"י חלוקין על השונה. ונראה דזה אין מקומו כאן רק לקמן גבי הך דרשב"ג בחרש שיכול לדבר מתיך הכתב ונכפל כאן ומסיק מאי כדון אתי' דר' יוחנן דתרומות כר' ישמעאל בר"י בן ברוקה דקדושין ודר' יוחנן בגיטין כרבנן דקדושין דתנן חש"ו שקידשו אין קידושיהן קדושין ר"י בר"י בן ברוקה אומר בינן לבין עצמן אין קידושיהן קדושין בינן לבין אחרים קדושיהן קדושין עכ"ד פי' דמוקי הא דא' ר' יוחנן בתרומות דדוקא משום דכ' ונחשב הא לא"ה הוי מהני מעשה להוכיח על מחשבתו כר"י בר"י ב"ב בקדושין דמהני מעשה וקדושיהן קדושין בינן לבין אחרים והיינו בע"עג דס"ל לעולם אין קדושיהן קדושין אף בינן לבין אחרים ואף בע"עג ור"י דגיטין דמקשה על ר"ה והיינו וכתב לה לשמה אתיין כרבנן דקידושין וא"כ בודאי דהלכה כרבנן דקידושין וכר' יוחנן דגיטין ואח"כ מייתי הך דרשב"ג חרש שיכול לדבר מתוך הכ' כו' וא' ר"ח בשם ר"י חלוקין על השינ' הזה והוא כלשון ש"ס דילן בגיטין משום ר"י חלוקין עליו חבירו על רשב"ג עיי"ש. עכ"פ מבואר מד' הירושלמי שר"י חולק על רב הונא וס"ל דלא מהני ע"עג. ולא קרינן בי' לה לשמה ומוכח מדבריו דהלכה כוותי' דקאי כרבנן וכן ס"ל לשמואל והארכתי קצת בפירוש דברי הירושלמי להבינו על בוריו. ועכ"פ זכינו לדין מד' הירושלמי ראי' לד' הרמב"ם והרי"ף והרמ"ה וכמה גדולי הראשונים דס"ל בחש"ו לא מהני ע"עג כלל ואין להם כוונה במידי דבעי כוונה כבר כתבתי לעיל עוד ראיות מש"ס דילן ומהתוספתא וכבר כ' הב"י ז"ל בא"ע הל' גיטין שגם דעת הרא"ש ז"ל כד' הרי"ף ז"ל מדכ' דבריו במסקנא וכ"פ בשו"ע שם להחמיר וא"כ ממילא ה"ה גבי ציצית דאסור דאורייתא הוא אין להכשיר טווית חש"ו אף בע"עג. ואף לענין תליית הציצית לפי מש"ל דאף לד' הרמב"ם דמכשר בגדול סתם אפ"ה יש לפסול בקטן וראיה מקדשי' כמש"ל באורך וכ"ש לד' הרא"ש ותוס' דבעינן לשמה ממש בתליי' ג"כ לא מהני אף בעע"ג. וראיתי בחידושי הרשב"א חולין פ"ק כ' בשם רבינו יונה ז"ל דאף לרב הונא דמכשר בעע"ג גבי גיטין היינו דבכתיבת גיטין מהני שליחות ולכן מהני ג"כ כוונת העומד ע"ג דהכותב בשליחות הבעל כותב והעע"ג מכוין בשליחותו ג"כ כיון שאין הדבר תלוי בדעת הכותב לבד אבל בחולין גבי שחיטה א"צ דעת הבעלים ושליחות כלל דהשוחט בהמת חבירו שלא מדעתו הוי שחיטה והכל תלוי בדעת עצמו ולכן לא מהני כוונת אחרים רק כוונת עצמו עיי"ש שהאריך קצת בטעם הדבר וא"כ לדבריו בנ"ד נמי לענין טווית ציצית א"צ דעת בעלים ואפילו שלא מדעתו רק דעת העושה בעינן דומיא דשחיטה וא"כ לא מהני לדבריו ז"ל עע"ג וכן הוא דעת רוב הגאונים והראשונים גבי אפיית מצות ולישתן דאפילו בחש"ו וגדול עע"ג לא מהני להיות שימור לשמה. וכ"ש בנכרי וישראל עע"ג לא מהני דאפילו בגיטין דמהני בחש"ו לרב הונא בעע"ג ובנכרי לא מהני כדאיתא שם בגיטין כ"ש בציצית לד' רוב הפוסקים הנ"ל דאפילו בחש"ו לא מהני ואפילו לדעת הרא"ש ז"ל דמכשר בעיבוד בנכרי וישראל עומד עע"ג כבר כתב הטעם לפי שא"צ כוונה רק פעם א' בנתינ' לתוך העיבוד עיי"ש. משא"כ בטוויית ציצית שצריך כוונה בכל עת הטווי' מתחלה ועד סוף ועוד נ' ברור דאף לפי ד' התוס' וסייעתי' דהך דרב הונא הלכה היא הא כתב בהדיא דהיינו בעע"ג ומזהירו כו' מ' להדיא דלא סגי ליה באומר לו פעם א' קודם העשיה והכתיבה רק צריך להזהירו בכל שעה שלא יסיח דעתו כלל אבל כל שאינו עע"ג ומזהירו תמיד לכ"ע אין לו כוונה כלל וזה מבואר מדבריהם ז"ל ומכל זה נמצינו למדין בעזהש"י שאותן הנוהגי' ליתן לנערות קטנות לטוות ציצית וסומכי' ע"ז שאומרים להם לטוות לשמה לא הועילו כלום והציצית פסולות מה"ת לדברי הכל ואף אם עע"ג ומזהירים אותן לטוות לשמה אין להקל כלל כיון שכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמ"ה והר"ר יונה ז"ל והירושלמי מסייע להם ועוד ראיות נכוחות בעזהש"י ויש ליזהר בזה הרבה:

אחרי כותבי הדברים האלה יגעתי ומצאתי בד' תוס' בפ"ק דחולין בסוגי' דחוץ מחש"ו כו' בבעי' דר' יוחנן קטן יש לו מחשבה כו' העתיקו קצת מד' הירושלמי הלז דריש מס' תרומות ונראה מדבריהם שלא פירשוהו כמ"ש ודבריהן צריכין עיון לענ"ד ע"כ ראיתי להוסיף עוד ביאור בזה ויתברר קצת בעזהש"י גם ם גי' דבעי' דר' יוחנן שם הנה ר"י בעי שם יש לקטן מחשבה כו' ומייתי מדתנן שיש לו מעשה ואין לו מחשבה ומוקי לבעי' דר' יוחנן במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כגון דקיימא עילה בדרום ואתיי' לצפון כו' ומק' מהא דא' ר"י גבי הכשר דאם היפך בהן ה"ז בכי יותן אלמא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מהני ומסיק דהיינו מדרבנן ולחומרא אבל מדאו' מיבעי' ליה לר"י ופשיט דאין לו וערש"י ז"ל שפי מעשה יש לו היינו מעשה עם דיבור ומחשבה היינו מחשבה לחוד ומחשבתו ניכרת כו' היינו מעשה לחוד וכבר הק' תוס' על פירש"י שאין משמעות כל הסיגי' כן עיי"ש והם ז"ל פי' דמעשה גמור נק' היכא שהמעשה מוכיח בבירור שעושה לשם כך ומחשבה היינו מחשבה גרידתא שאין שם מעשה מוכיח כלל ומחשבה ניכרת היינו שיש מעשה המוכיח אבל לא מוכח כ"כ ויש לתלות המעשה בדבר אחר עיי"ש. ולענ"ד נראה להוסיף קצת ביאור בזה דמעשה קרי היכא שהמעשה בעצמו הוא הענין מהמחשב' כגון תינוקי' שחקקו באלון ורימון הרי הוא עושה כלי וגם מכוין לעשות כלי והעיקר בזה הוא המעשה ומחשבה קרי ההוא דהעלום חש"ו ואח"כ נתכוונו שירד הטל עליהן כו' ומחשבה ניכרת היינו שעושה מעשה ומתוכה ניכר שמכוין בד' א' כונה הראוי' כגון דאייתי עולה מדרום לצפון דניכר שמכווין אח"כ בשחיטה לשם עולה ומעשה השחיטה אין הוכחה כלל שהיא לשם עולה רק ממעשה הקודם ניכר שמכוין בשחיטה וזהו מחשבה ניכרת כו' וכן בהך דהיפך בהן אין ההיפוך בעצמו ההכשר רק בהיפוך גילה דעתו שחפץ שירד הטל עליו אח"כ וזה לענ"ד חילוק נכון ומדוקדק בל' הגמ' וקצת שלא כד' התוס' ג"כ ומה שלא פי' רש"י ותוס' מעשה כפשוטו בדבר שא"צ מחשבה כלל דא"כ היכי קא' ותיבעי לך מעשה כו' הא משנה שלימה דחש"ו שחיטתן כשירה באחרים רואין הרי עכ"פ מעשיהן מעשה רק דלא בעי כוונה ואח"כ הביאו תוס' ירושלמי דמק' מהך דטל אהך דתרומות דיוכיח מעשה על מחשבתו ומשני ר"י משום דכ' ונחשב אין מעשה מוכיח ומק' הרי גיטין כו'. ונראה מד' דהקושיא מדרב הונא דא' והוא שפקח עע"ג מ' דבלא"ה לא שרי ואמאי יוכיח מעשהו על מחשבתו וס"ל לתוס' ז"ל דמה שכותב הגע ושמו ושמה הוא מעשה המוכיח שכ' לשמה וא"כ מק' ל"ל עע"ג ומשני תמן זה כותב וזה מגרש כו' והק' לפי"ז דהא עיקר קו' מהך דגיטין אהך דטל ומאי משני מתרומה ועוד הק' בלא הירושלמי כיון דמחשבה ניכרת מהני ל"ל עע"ג. וגם בתרומה אף דכ' ונחשב להני עע"ג דהא לפי פי' ע"כ עע"ג מהני אף היכא דלא מהני מחשבה ניכרת כמו בגיטין דבלא עע"ג לא מהני מחשבה ניכרת ובעע"ג כשר וא"כ ה"ה לתרומה וכ"ז לפי פי' דמדרב הונא מק' ל"ל עע"ג והמעיין יראה בעיניו כמה מהדוחק והקו' שיש לפי פי' זה דא"כ למה מייתי כלל להך דר' יוחנן דא' והיינו וכ' לה לשמה הכא. כיון דהקו' תיכף מדרב הונא ותוס' ז"ל לשיטתם שלא פי' בגיטין דפליגי שמואל ור"י אהך דרב הונא רק דלא מוקמי מתני' בהכי אבל לדינא לא פליגי וק' טובא כמש"ל ועוד דמסיים אתי' דר' יוחנן דתרומה כו' ודר"י דגיטין כו' מ' להדי' דעיקר הקי' מדר"י דגיטין ולא מדר"ה והא גם מדר"ה דגיטין ק' אדרב הינא דהכשר דא' דמהני מחשבה ניכרת ועוד מה שלפי פי כתיבת הגט עצמו הוא מוכיח על מחשבתו לשמה ומנ"ל דילמ' כותב להתלמד ולא לשם גירושין והא בהדי' א' בריש זבחי' דסתם כתיבת גט לאו לשמה קאי ועוד דמוקי לדר"י דתרומ' דא מחשבתו ניכרת מהני כו' כר"י ב"ב דא' קדישין בינו לבין אחרי' הוי קדושין וע"כ היינו משום דאחרי' עע"ג ועושין מעשיהן בפניהן הוי מעשה המוכיח אבל בינו לב"ע לא הרי להדי' דבאחרי' עע"ג הוא דהוי מעשה המוכיח ומהני לר"י בר"י ב"ב ולא לרבנן ולד' תוס' בעע"ג מהני לכ"ע ועוד יש דקדוקים ואין להאריך כי לענ"ד האמת יורה דרכו בפי' הירושלמי ומסקנתו כמ"ש ודבריו ברור מללו בלי שום קו' כלל ועיקר הקו' דווקא מדר"י דס"ל דאפי' עע"ג דהיינו מחשבתו ניכרת כו' לא מהני ומק' דר"י אדר"י דבתרומות א' דוקא משום ונחשב הא לא"ה היתה תרומתו תרומה מדאו' ולקולא ובזה מתורץ קו' תוס' דהא מק' מגיטין אהכשר ומאי משני מתרו' ולפי מ"ש לק"מ דמהכש' לא מצי לאקשוי די"ל הא דמהני בהכש' מעשה המוכיח היינו מדרבנן וכדמסיק בש"ס דילן לר' יוחנן וא"כ ל"ק מגיטין דהוי לקולא רק מדר"י דתרומו' דבעי דווקא משום דכ' ונחשב כו' הא לא"ה מהני גם בתרומות אף דהוי לקולא בדאורייתא ומק' שפיר מגיטין מדר"י דלא מהני עע"ג אבל בלא עע"ג וודאי דלא הוי מעשה המוכיח כלל כמש"ל דשמא כ' להתלמד או לשחוק וכה"ג ומסיק דהני תרי מימרי דר"י פליגי בפלוגתא דר"י בריב"ב ורבנן בקדושין כמש"ל באורך ור"י דגיטין כרבנן וקדושין דלא מהני אף בעע"ג ואף בינן לבין אחרים אין קדושיהן קדושין ונמצינו למדין לפ"ז דגם ר' יוחנן דמסיק בחולין דמחשבה ניכרת לא מהני מדאורייתא רק מדרבנן היינו כר' יוחנן דגיטין דפליג על רב הונא ורב הונא דגיטין ס"ל כר"י דתרומות וא"כ כ"ש דהלכה כסתמא דסוגי' דחולין דמסיק דאין לו מחשבה ניכרת מדאורייתא וכמש"ל ולהכי בתרומות לא מהני גם בעע"ג לכ"ע דבתרומ' כתי' ונחשב ועע"ג לא עדיף ממחשבה ניכרת ולק"מ קו' תוס' בזה ג"כ ודו"ק בכל זה היטב כי דברים נכוחים ומיושבים המה בעזהש"י:

תוכן העניינים

משכנות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה