אור ברסלב

משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין

כ שאלה

יט שאלה

אם נשים וקטנים כשרות להטיל ציצית אף שאינן חייבות

תשובה הטור ורוב הפוסקי' פסקו דנשים כשרו' להטיל ציצית. שלא כד' ר"ת ומהר"ם ז"ל שכ' כיון שאינה חייבת אין לה להטיל דכל מי שאינו בקשירה כו' והם ז"ל ס"ל דווקא בתפילין וראייתם דאל"כ ל"ל לרב לאפוקי ציצית בנכרי מדכ' בני ישראל ת"ל מהיכא דממעטי נשים ולכאורה י"ל דילמא ס"ל לרב נשים חייבות בציצית וישנם בקשירה ולהכי לא ממעט רק נכרי דהא רב יהודא דאמר להא מילתא משמיה דרב וודאי דהכי ס"ל דהא רמי תכלתא לפרזומי דאינשי ביתא דמ"ע שלא הזמ"ג היא ואפשר גם רב הכי ס"ל אבל ז"א דהא בהדיא אמר רב בפ"ב דברכו דאין פ' ציצית נוהג בלילה דאמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר וכולה סוגי' משמיה דרב שם וס"ל דויאמר אינו נוהג אלא ביום וכמ"ד ציצית הוי מ"ע שהזמ"ג וא"כ ראייתם ז"ל נכונה מדלא ממעט רק נכרי מב"י מוכח דנשים כשרים ואכתי איכא למידק כיון דדרשינן ב"י ועשו ה"נ נדרוש ב"י ולא הנשים כדדרשינן גבי סמיכה ב"י סומכין ולא בנות ישראל שוב ראיתי שהק' כן הרב מ"א ז"ל ולא תירץ ולענ"ד הי' נ' דעיקר החילו' שחלקו לענין נשים בין טווי' לעשיי' בבגד לא ידענא מ"ל כיון דעשיי' דקרא גם אטווי' ע"כ קאי דהא דרשינן גדילי' תעשה לך לשם חיבך ומינה דרשינן טווי' לשמה ש"מ דטווי' בכלל עשיית הציצית היא וא"כ מ"ש דמכשרינן נשים לטווי' ולא לעשיי'. אי דרשינן ב"י ולא הנשים לענין טווי' נמי נדרוש כן דגם היא עשיי' מקרי לענין לשמה ולא ידעתי טעם לחלק ביניהם ומדאשכחן בהך דקרטליתא כו' נשים מ' דכשרו' לגמרי לכל עשייתן ויש ליתן טעם דלא דרשינן הכא ב"י למעט נשים מטוי' לפי בטווי' היא מעשה נשים ומסתבר שלא הצריכה תורה לאנשים להתלמד מלאכת נשים לטוות כדאשכחן בכל מלאכת המשכן ובגדי כהונה היה נעשה ע"י נשים דכ' וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזי' ובוודאי היו צריכים כוונה לשמה דקיי"ל הזמנה לאו מילתא היא ומצינו בגמ' נשים האורגות בפרוכת נוטלת שכרן מתרומת הלשכה וא"כ מסתבר דה"ה לציצית כשרין הנשים לטווי' וקרא דב"י לנכרי' לחוד וממילא דה"ה לכל מעשיהן ולענ"ד גם לענין נכרי דממעטי' לי' מב"י ועשו ולא הנכרי' ממילא ה"ה לטווי' ממעטי' מהך קרא דטווי' עשיי' היא וא"כ נראה דאף בישראל עע"ג פסול דהא לא משום לשמה ממעטינן ליה דנימא בע"ג אדעתא דישראל קעביד אלא גזה"כ הוא דווקא ב"י ועשו וכ' ועשו להם דמ' לשם חובה דומי' דגדילים תעשה לך ואפ"ה דרשינן ב"י ועשו להם מ' דבנכרי כלל לא. וכ"כ כל הפוסקים דהך דרכא לא משום לשמה ואף בעשה לשמה פסלינן ליה ותוס' כתב דמסתמא לשמה קאי ולהכי הוי כשר בנכרי אי לאו קרא והרא"ש כתב הטעם דאדעתא דישראל עביד ואיצטריך קרא דב"י כו' וא"כ לכ"ע אימעט לתליי' בכנף אף בע"עג וא"כ לפמ"ש להשוות הטווי' לתליי' בכנף ה"ה לענין טוי' אמעיט נכרי מהאי קרא דב"י וממילא דה"ה בע"עג. ולפי"ז צ"ע בעיני מה שכ' המחבר בסי' י"א להכשיר להרא"ש ז"ל ציצית שטוואה גוי בישראל ע"עג וכמו שהכשיר לענין עיבוד ולפמ"ש נרא' דגבי ציצית פסול לכ"ע עכ"פ מהאי קרא דב"י ואין להקשות ע"ז מד' הרמב"ם ז"ל דפ' ציצית שעשאן ישראל בלא כוונה כשירה ובטווי' וודאי דבעינן לשמה דנלע"ד דגם הרמב"ם לא הכשיר בציצית רק בעשאו בלא כוונה דא' סתמא לשמה קאי כיון שהן כבר עשויין לשם ציצית כהלכתן ותולה אותן בבגד סתמן ציצית הן דלמה היא עושה אותן וודאי משום ציצית משא"כ בטווי' דאכתי סתמא לאו לשמה קאי דמ"הת נימא סתם חוטין יהא לציצית אם לא שיכוין בפי' לשם ציצית וה"נ אשכחן בריש זבחים בפ"ג דזבחים סתמן לשמן משא"כ בגט אשה וכה"ג כ' תוס' והרא"ש בכמה דוכתי ה"נ להרמב"ם יש לחלק בין טווי' לתליי' לענין סתמא דבתליי' סתמא לשמה קאי דמעשיהן מוכיח עליהן אבל בעושה בפי' שלא לשמה נראה דגם להרמב"ם ז"ל פסיל ולא הכשיר רק בלא כוונה כלל כלשונו ז"ל וכן הוא ד' תוס' ז"ל שכ' להכשיר לרב ציצית בנכרי משום דסתמא לשמה ואפ"ה כ' לקמן גבי מן הגרדין ומן הנימין כו' שלא נתלו לשם ציצית כו' ש"מ דכה"ג גרע מסתמא וכן אשכחן במילה לר"י דמכשיר בנכרי ופוסל בכותי עיי"ש. זה נ"ל בד' הרמב"ם ז"ל. ועכ"פ בכל מעשיהן בעי לשמה רק בתליי' ס"ל סתמא לשמה קאי והוציא כן מהא דאיצטריך למעוטי נכרי ותיפוק ליה משום לשמה ואין לומר בעע"ג הא הרמב"ם ז"ל ס"ל כל היכי דבעינן לשמה לא מהני עע"ג כמ"ש גבי עיבוד לשמה. לכן ס"ל להרמב"ם ז"ל דסתמא לשמה קאי גבי תליין ומה שהק' הב"י על הרמב"ם דהא רב הוא דא' הך דרשא דבני ישראל ולא הנכרי. ואיהו ס"ל דלא בעינן לשמה דמכשיר מן הסיסין ופסולא דמן הנימין כו' מפרש לה הרמב"ם לא משום לשמה כדפירש תוס' דמודה רב דבעינן תלוין לשמה אלא מפרש משום שאינן מן המובחר כמ"ש הב"י לעיל בשמו וא"כ מש"ה איצטריך ליה דרשא דבני ישראל לפסול נכרי אבל לדידן דבעינן לשמה ממילא פסול נכרי דלאו בר כוונה הוא נראה לתרץ דמ' דהך דרשא מוסכמת היא לכולהו אמוראי דמקראי דייקינן לה מדסמיך ב"י לועשו להם כו' וכן מ' לענ"ד סוגיא דגמ' שם דאמר כל מצוה שכשירה בנכרי א"צ ברכה ושפסולה בנכרי צריכה ברכה ורב חסדא א' התם הכי וכן מ"ד התם משמי' ציצית א"צ ברכה וס"ל לר"ח דטעמי' משום דכשר בנכרי ואטו ס"ל לכולהו דא"צ לשמה וכרב דמכשר מן הסיסין. אבל לד' הרמב"ם ניחא דס"ל סתמא לשמה קא ולהכי ה"א לאכשורי בנכרי אי לאו קרא ולכאורה הי' נראה לד' הרמב"ם דמכשיר בישראל בלא כוונה דה"ה בעשאן חש"ו דחש"ו בני ישראל נינהו ומשום כוונה לא איצטריך דסתמא לשמה קאי וצ"ע שלא הזכירו מזה בש"ע כלל ואי משום דלאו בני חיובא נינהו הא נשים כשרות אף דלאו בני חיובא נינהו במצוה זו. רק לדעת ר"ת ז"ל שפוסל בנשים ה"ה דיש לפסול בחש"ו משום דכל שאינו בקשירה כו' אבל א"כ ק' לי טובא מהא דא' ושוין שאם צייץ טליתו כו' חייב ואי טעמא הואיל ובידו להפקירן הא אפשר לעשות ציצית ע"י חש"ו דליתא רק איסור לאו ועשה דלמען ינוח כו' ולא איסור סקילה וא"כ לא ניתנה שבת לדחות אצלו כיון דאפשר בקטן ויש לתרץ דלר"א לא מהדרינן אהיתרא דהא ס"ל דמביאין אזוב דרך רה"ר אף דאפשר דרך גגות חצירות וקרפיפו' עיי"ש בפ' ר"א דמילה וה"ה בציצית אם היתה המצוה דוחה שבת רק כיון דבידו להפקירן לא ניתנה שבת לדחות אצלן כלל ולכאורה היה נראה דלמ"ד מילה כשירה בנכרי א"כ מילה היכי דחי' שבת לעביד ע"י נכרי היכא דאפשר דליכא איסורא דאו' כלל דאמירה לנכרי שבות והא מק' גבי מילה בצרעת ואי איכא אחר לעביד אחר כו' ומשני דליכא אחר ואולי נתרץ גם בזה כך להך מ"ד אך לדידן לא קיי"ל כהך ופסולה בנכרי מקראי דהמול ימול ואתה את בריתי תשמור כו' ועכ"פ אין נראה בעיני להתיר לד' רמב"ם ציצית בחש"ו דא"כ אדאשמעינן לאכשורי ישראל בלא כוונה הו"ל לאשמעינן רבותא חש"ו דאפי' בחש"ו כשר ומ' דלא מכשר רק גדול דבר כוונה הוא וסתמא דקרא בגדולים קאי דבני מצוה נינהו משא"כ חש"ו וגריעי מנשי' דבני חיובא נינהו במצוה המוטלת עליהם ועוד דאפילו במילתא דאמרינן סתמא לשמה קאי דהיינו בקדשים דקיי"ל סתמן כלשמן וכדא' ר' יוסי בהדי' אף מי שלא היה בלבו לשם א' מכל אלו הזבח כשר שתנאי ב"ד הוא כו' ודייקינן מינה בריש זבחים דסתמן כלשמן וכן פ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מעשה קרבנות ואפ"ה פסול קטן לשחיטת קדשים משום דלאו בר כוונה הוא וכתיב לרצונכם תזבחוהו ודרשינן לדעתכם זביחו אף דבגדול ששחט ולא כיון כלל כשר כר' יוסי אפ"ה קטן מיגרע גרע א"כ ה"ה י"ל בציצית אף דגדול כשר בלא כוונה דסתמא לשמה קאי וגדול בר כוונה הוא משא"כ קטן מתעסק בעלמ' הוא וד' הרמב"ם ז"ל דאף בכתיבת סת"מ א"צ כוונה בפי' רק בכתיבת האזכרות כמ"ש כמה פעמים בהל' סת"מ ובפסולי דחשיב שם לא חשיב רק אם כ' האזכרות שלא לשמן וכן מ' מדבריו שם כמה פעמים ונראה ג"כ דס"ל דסת"מ סתמן לשמה קאי אף דבעי לשמה דהא אפי' עיבוד בעינן לשמה כדמק' בגיטין ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לא בעי כו' רק דסתמא לשמה הוא רק באזכרות ס"ל דצריך כוונה בפי' לקדושת השם. ודברי הרמב"ם יש להם פנים מאירות בהלכה מכמה סוגיות בש"ס אין כאן מקומו ואי"ה במקומו נבארם. וכן ד' תוס' במנחות דסתם ספרים לשמן קיימי רק באזכרות צריך כוונה בפי' עיי"ש. וא"כ ס"ל לרמב"ם דסתמן לשמה קאי ואפ"ה פסלינן בקטן רק דאין ראי' דמקראי נלמד דפסלינן ליה. ועכ"פ מהך דקדשים ראיה נכונה דמעשה קטן אינה מעשה בדבר שצריך לשמה אף שאין צריך כוונה בפי' רק סתמא לשמה בקטן גרע טפי וא"כ לענ"ד יש להחמיר בקטן שלא לעשות ציצית ע"י אף לד' רמב"ם ז"ל וגרע מגדול בלא כוונה ודו"ק:

תוכן העניינים

משכנות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה