אור ברסלב
משכנות יעקב יז שאלה

משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין

יז שאלה

טז שאלה

בדין מי שתבע לחבירו לב"ד ובא הבע"ד לב"ד ושמע טענת שכנגדו והודה לו על כל טענתו אם הב"ד יכולין לכתוב שטר ופס"ד על הודאה זו כדין מעשה ב"ד או אין זה רק כדין מלוה ע"פ:

תשובה הנה הד"מ בסי' ל"ט ס"קי כתב שזו מחלוקת בין הנ"י ורי"ו שד' הנ"י שכל שהודה ע"י תביעה הוי מעב"ד גמור כמו פס"ד ויכולין לכתוב שטר וכ' שדעת הרי"ו אינה כן וגם הק' הד"מ על ד' הנ"י וכתב שאין מ' כן מד' כל הפוסקים ועוד דא"כ מה צורך לקבוע דוכתא ושלחי ומזמני לי' כו' כיון דשלחי לי' ע"כ ע"י תביעה הוא ואין צורך לקביעות וזימון והש"ך ז"ל השיג עליו וכ' דאין כאן מחלוקת גם הנ"י מודה בהודאה פשוטה אף ע"י תביעה כד' כל הפוסקים וכקו' הנ"ל רק כונתו דדוקא אם הודה בפשיטות בלי טענה כלל אף שזה תבעו מעיקרא מקרי הודאה אבל בנתחייב מתוך טענותיו והכירו ב"ד שהוא מתחייב מתוכן ה"ז ב"ד גמור כו' עיי"ש שהאריך בזה בדקדוקים ולענ"ד נ' דאין זה עולה כלל בכוונת הנ"י שכ' בלשון דבמודה מעצמו איירי בלי תביעת בע"ד אבל במודה ע"י תביעה בפני ג' ואומר הוו עלי דייני כו' מ' להדיא שמודה לגמרי רק בפני ג' ואמר הוו עלי כו' ואי איירי שהי' טו"ת ביניהם הרי זה דין גמור ומה צורך לומר הוו עלי דייני כיון שטענו לפניהם וגם שלשה יכולין לדון בע"כ ומה צורך הי' לכתוב זאת בשם המפרשים ועוד דא"כ צריכין לכתוב פס"ד ולא שטר הודאה ובגמ' א' האי אודיתא זמנין כו' ועלה קיימי כולהו אמוראי לפרושי ולפלוגי עיי"ש בכולה סוגי' ועוד דהא מעיקרא א' רב אדא בר אהבה כנפינהו איהו כתבינן וכ' רש"י דנראה דעתו לעשות ב"ד מדטרח לקבץ שלשה ורבא מוסיף דאפילו קבצן הוא צריך שיאמר המודה הוו עלי דייני ועלה מוסיף מר בר"א אפילו אמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי כו' מ' דאיירי אפילו כנפינהו איהו כדי להודות וא' הוו עלי דייני עד שיקבעו מקום כדרך מעב"ד וישלחו לו לבא לפניהם להודות וכמו קביעות מקום דחליצה שיהי' נראה מעב"ד וזה מבואר בד' רש"י ז"ל ד"ה ושלחי ליה שליח בשמייהו ללוה למיתי קמייהו לדינא ולאודויי כו' מבואר ששולחים לו להודות מבלי טענה ותביעה כלל ומלשון הגמ' כפי גי' הספרים שלפנינו מבואר כן יותר שכ' עד דקבעי כו' ומזמני להו לדינא מ' ששולחין אחר שניהם וע"פ צואת הלוה תחילה כדי להודות ולא תבעו זה כלל וע"ז כ' הנ"י דהא דלא מהני הוו עלי דייני דוקא במודה מעצמו לגמרי בלי תביעה כלל אבל כל שזה תבעו אף שהודה הרי הן רד גמור כיון שזה התחיל לתבעו כדרך ב"ד וזה קיבל עליו וא' הוו עלי דיני והודה לו ה"ז מעשה ב"ד גמור ויכולין לחייבו שיכולין לומר לו חייב אתה ליתן לו כיון שזה תובע אותו אבל כשזה אינו תובעו כלל איך יאמרו לו חיב אתה ליתן לו ואין תובע והוא מודה מעצמו מסתמא יתן לו ומה צורך לפסק דינן אבל כשזה תובע והוא בא ומודה הן מוכרחין לומר לו א"כ שאתה מודה בחובך צא תן לו או חייב אתה כו' כדרך פס"ד זוהי כוונת הנ"י בבירור:

וכן מבואר מדקדוק לשון רש"י ז"ל דכל הך סוגי' בשאין תובע כלל רק הלוה עצמו אומר להם לקבוע מקום ולשלוח אחריו שיעשו כדרך הדיינים וכן מוכרח לענ"ד מדברי הגמ' דכולהו קיימי אהא דאמר האי אודיתא זמנין כתבינן וא"כ הא דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני לי' ע"כ איירי שהוא עצמו קיבל הג' וציום לקבוע ולשלוח אחריו דאלת"ה אלא שהיו קבועין מאליהן במושב ב"ד ושלחו אחריו עפ"י התובע הרי הן ב"ד גמור ולא שייך למיקרי הודאה בפני ג' דהא הב"ד הן יכולין לחייבו והוי כעמד בדין ובכל דוכתי עמד בדין מהני בלי טענה כלל גבי ערכין דא' כשעמד בדין ובשלהי ב"ב דיתבי דייני אפומא דבירא ועיקר הרבותא אף שהוא עצמו קבצן עפ"י דיבורו נעשין ב"ד וכן מצאתי להדיא בחידושי הר"נ שהקשה על הך דמר בר רב אשי אפילו א' הוו עלי דייני כו' מהך דב"מ וב"ב דח' כשעמד בדין דינו כשטר ותי' כן דאיירי שמעצמו בא לב"ד והודה כו' אבל תבעו לב"ד והודה הוי כשטר וכ' שם והיינו דא' עד דקבעי דוכתא ושלחו כו' כלומר שדרכן בכך וכוונתו נ' דס"ל דבאמת לא בעינן דוקא שלחו אחריו רק כל שתבעי והודה כתבינן ומפ' עד דקבעי כו' היינו ע"י תביעה אבל לפירש"י ולפמ"ש מדקדוק לשין הגמרא אין צריך לזה וכולהו מיירי בלי תביעה ולהכי בעינן קבעי ושלחי ליה וז"ב לענ"ד:

ולענ"ד גם מד' רי"ו אין כאן סתירה לזה דמ"ש בשם רמב"ן אם היו קבועים לדין ובא התובע וקובל לפניהם ושלחו לו והודה ומשמע אף שתבעו התובע בעי שלחי לי' כו' היינו בסתמא דלא א' הוו עלי דייני דאז כ"ז שלא תבעו ובא מאליו והודה י"ל דלא ניחא ליה לעשותן ב"ד ע"כ כיון שלא גילה דעתו אבל אם שלחו אחריו ע"כ הן ב"ד אבל כל שא' הוו עלי דייני וגם זה תבעו הרי שניהם עשאום ב"ד והוי עמד בדין ואדרבה מד' רי"ו בשם רמב"ן נ' לי כמ"ש שכ' וז"ל אפילו אם קבצם הוא והושיבם וא' הוו עלי דייני אין כותבין מאחר שאינן קבועי' אבל אם הם קבועין לדין מעצמן ותבעם התובע ושלחי לו כו' וכ"נ עיקר עכ"ל משמע שאין זה פי' לדברי הגמרא עד דקבעי דוכתא דא"כ מה חידש הרמב"ן בזה ומה כ' וכ"נ עיקר ודוחק לומר דקמ"ל פי' הסוגי' דאף שהן קבועין מאיליהן ולא נעשה קביעותן עפ"י הלוה כל ששלחו אחריו אלא נ' שגם הוא מפרש הסוגי' שנעשה הכל ע"פ הלוה והוקבעו עפ"י ציוויו רק הרמב"ן מדעת עצמו כ' דכל שהודה עפ"י תביעה לפני ב"ד הקבועין לדון דידוע שהן ב"ד משא"כ אם אינן קבועין מעיקרא לדון בעינן שיאמר הוו עלי דייני דאז נעשו דיינים עפ"י טענתו כמו עמד בדין כ"ז נ' ברור:

ומ"ש הש"ך על מ"ש הנ"י משום דבהודה מעצמו איירי והק' מנ"ל הא דאיירי דוקא בהודה מפי עצמו לק"מ דכולה סוגי' אמתניתין קאי אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו לא אמר כלום עד שיאמרו בפנינו הודה לו מבואר דמתניתין איירי בהודה מעצמו רק דברישא דרך אמירה לא אמר כלום וסיפא דהוה הודאה גמורה חייב אם אמר אתם עדי או לדעת הרמב"ם כל שהודה דרך הודאה גמורה בלי אתם עדי כידוע ואהא קיימא כל הך סוגי' דהאי אודייתא והיינו אודייתא דמתני' וכן לשון הירושלמי על הך מתני' אם היה כמוסר לו עדות דבריו קיימין ל' כמוסר כו' מ' בהדי' שאין הלוה תובעו כלל רק שהוא עצמו מוסר להן שיהיו עדים בדבר ועפי"ז מתורצים כל דקדוקי הש"ך ונ' דהעיקר לדינא כד' הנ"י דכל שהודה ע"י תביעה שתבעו לדין מלפני ב"ד הקבועין ובא לפניהם ותבעו והודה לו הוי מעב"ד גמור ויכולין לכתוב לו שטר וכן היא דעת הר"נ בחידושיו ונ' שאין חולק כלל ע"ז וכל הפוסקים שוו בזה לדינא ודוק כי הדברים ברורים בעז"הי:

תוכן העניינים

משכנות יעקב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה