משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
טז שאלה
בדין אי שעבודא דאורייתא אי לא:
תשובה הנה דבר זה אי שעבודא דאורייתא או לא הוא במחלוקת גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים והאריכו בראיות והש"ך ז"ל האריך להכריע כדעת הסוברים שעבודא לאו דאורייתא והעלה הדבר עכ"פ בספיקא דדינא ועל כי מקצוע גדול הוא בד"מ ויש לנו לדבר קצת בזה בעזה"שי אמרנו לשום עיונינו בזה וכאשר נאמר:
הנה שורש הדבר בהני תרי מימרי דרב פפא דבקדושין א' הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ובב"ב א' טעמא משום נעילת דלת וע"ז עמדו כל הראשונים והרי"ף ז"ל תי' דהא דא' ר"פ בב"ב משום שלא תנעול דלת טעמא הוא דיהיב למה העמידו חכמים על ד"ת גבי יורשין ולא תקנו שלא לגבות כמו מלקוחות ויהיב טעמא משום נעילת דלת אוקמוה אדאורייתא ותמה הש"ך ז"ל דמה צורך לזה כיון דמדאורייתא אף מלקוחות גובה רק מפני פסידא דלקוחות תיקנו שלא יגבה מהן אבל ביורשין דלא שייך האי טעמא דפסידא למה לא יגבה מהן כדין תורה וכן הק' הראשונים ולא מצאו תי' מספיק לד' הרי"ף ע"כ בחר לו הש"ך בתי' התוס' שמחלקין בין מלוה הכתובה בתורה דבהא א' בקדושין שעבודא דאו' ובין סתם מלוה דשעבודא לאו דאו' ובהא איירי בב"ב זה עיקר טעמו ז"ל:
ולענ"ד יש מקום לד' הרי"ף ז"ל דהנה הא מילתא טעמא בעו וכי משום הפסד של הלקוחות שלא ידעו להזהר נפסיד מלוה זה שיש לו שעבוד מה"ת על הנכסים ולא נחוש להפסד מלוה וע"כ צ"ל הטעם דהמלוה גופי' מחיל לשעבודי' כיון דידע דתיקון רבנן דלא גבי ממשעבדי בלא שטרא והו"ל למימר כתוב לי שטרא ומדלא א' הכי מחול לי' לאחריות מדעתי' וסמיך אהימנותא דלוה דודאי יפרע ולא סמוך אאחריות נכסי' וזה טעם ברור ומוכרח וא"כ כיון דמחיל לי' לשעבודי' למה לא תהי' מחילה גם נגד יורשין דהא אין מחילה לחצאין דהא אמדינן דעתי' דלא סמוך על שעבוד קרקע ולא קני לי' לשעבודי' מדלא כ' לי' שטרא האיך יגבה מיורשין ולזה יהיב טעמא משום נ"ד פי' דאומדנא דמוכח הוא דאין מסלק נפשי' משעבוד על היורשין וא"כ אתה נועל דלת אלא דעתי' דכל מלוה ע"פ למחול שעבוד קרקע שהלוה מוכר ופקע שעבודי' בשעה שמוכר או נותן אבל אין מוחל לגמרי בשעת הלואה דא"כ אף לגבי יורשין אין כאן שעבוד דאין מחילה לחצאין וגם תיקון חכמי' אין מפקיע שעבודו רק משעה שנותן או מוכר לאחרים אבל כל שלא מכר או נתן כל נכסיו אחראין ואי לאו טעמא דנעיל' דלת טפי הוי ניחא למימר דמעיקרא לא יהיב דעתי' על שעבוד הקרקע מדלא כ' שטרא ואין כאן שעבוד כלל אף נגד יורשין כיון דלא ניחא לי' למקני לשיעבודא אבל בקדושין א' ר"פ סתם ש"ד שהיא עיקר הטעם ועוד דהתם איירי גם במלוה הכ' בתורה דלא שייך מחילה כלל וכל ששעבודא דאורייתא גובה ממילא אף לאחר תקנה וע' רש"י ז"ל בקדושין שכ' הטעם שאין גובה מן הלקוחות אף דש"ד דאיהו דאפסיד אנפשי' כו' וכוונתו ע"כ כמ"ש דהוי מחילה מסתמא:
ועוד יש הכרח בזה לטעם הרי"ף לפי המבואר בסוגי' דפ' יש בכור דאחין שחלקו למאן דס' כלקוחות הן אין מלוה ע"פ גובה מהן לפסקא דר"פ דאין מלוה ע"פ גובה מן הלקוחות דבהכי פליגי שם ר"י ור"מ אם חלקו היורשין עד שלא נתן לכהן ומ"ד נשתעבדו נכסים ס"ל דלא כר"פ עיי"ש בכולה סוגי' א"כ ק' טובא כל מלוה ע"פ לא יגבה מיורשין שחלקו וסוגי' דעלמא וכל הפוסקים סתמו ולא חלקו כלל רק כ' סתמא דגובה מן היורשין ומ' אף שחלקו וזה מעשים בכל יום ונהוג עלמא בפשיטות דאל"כ לקתה מדה"ד ואין לומר דבלקוחות כי הני דליכא בהו פסידא דלקוחות לא תיקון דהא קיי"ל בטלה מחלוקת ולא יפסיד כלל דא"כ איך א' בבכורות דלר"פ אינו גובה מהן מחצה דלקוחות וחמש ולא חצי חמש עיי"ש אבל לטע' הרי"ף ז"ל ניחא דגבי חוב שהלוהו יש עוד טעם משו' נעיל' דלת וא"כ אף דתיקון רבנן בכל לקוחו' שלא יגבה ואפי' אחין שחלקו כדמוכח בבכורות או גבי מתנה דלית ליה פסידא היינו דוקא במלוה הכ' בתורה דלא שייך בזה נ"ד ולא פלוג רבנן בתקנתם משא"כ בחוב דמלוה סתם יש בזה משום נ"ד אם לא יגבה מהן אף לאחר שחלקו דא"כ כל אחין יחלקו תיכף ולא יהיה לבע"ח מקום לגבות כלום וא' רבנן דגובה מן כל יורשין אף שחלקו והוו כלקוחות להא מילתא שווינהו כיורשין משום נ"ד ואוקמו אדאורייתא ואפשר שגם לזה כיון הרי"ף ז"ל אבל בסוגי' דבכורות איירי שם במלוה הכ' בתורה דלא שייך נ"ד וכל שנקראו לקוחות אין גובה דלא פלוג רבנן:
והנה הרמב"ם ז"ל פסק כר"י שם דא' נשתעבדו נכסים והק' הפוסקים למה כיון דקיי"ל מלוה ע"פ אין גובה מלקוחות ע"כ כר"מ קיי"ל שם לפי הסוגי' דשם דתליא בהך דרב אסי ור"פ ואנן קיי"ל כתרווייהו וכבר עמדו ע"ז כמה מהאחרונים וכמ"ש בס' אורים ותומים ולכאורה היה אפשר לתרץ כיון דהא דקיי"ל אחין שחלקו כלקוחות היינו מספק דלמא אין ברירה דמספקא לן הא מילתא ולהכי קיי"ל בדאו' אין ברירה ובדרבנן יש ברירה וא"כ למאי דפסק הרמב"ם שעבודא דאו' הך מלתא דאינו גובה מלקוחות הוא תקנתא דרבנן ובדרבנן קיי"ל יש ברירה וא"כ הם כיורשים ולא כלקוחות ולכן פסק הרמב"ם כר"י דנשתעבדו נכסים ואין ספק ותקנה מוציא מידי שעבוד ואפ"ה אצטריך הרי"ף ז"ל לטעמא דנ"ד גבי יורשין דהא דמספקא לן אי יש ברירה היינו דוקא בחלקו בדבר שוה כגון גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים דבהא שייך למימר זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ובהא איפליגו בשלהי בכורות וביצה אמוראי דפליגי בברייתא אבל חלקו גדיים נגד תיישים וכדומה בדבר שאין חלוקתן שוה רק בעילוי דמים ודאי אין ברירה ולהכי פטורין האחין שחלקו ממעשר בהמה משום דלקוח פטור ממעשר והיא משנה סוף בכורות וא"כ דודאי לקוחות הן הדרא סברא דילן לדוכתא דלא יגבה מהן מלוה ע"פ דלקוחות הן אבל לסברת הרי"ף דמשום נ"ד אתינן למגבי מיורשים ולהעמיד על דין תורה ניחא טובא דגובה עכ"פ ובד' הרמב"ם יש עוד מקום לומר דלפי מאי דקיי"ל כרב דא' בטלה מחלוקת ולא כרב אסי דא' נוטל רביע בקרקע ורביע במעות וע"כ דאף דקיי"ל אחין שחלקו כלקוחות ס"ל דמעיקרא ע"ד כן חלקו שאם יטרפו חלק א' בטלה חלוקתן למפרע וחוזרין לתחלתן וכאלו לא חלקו ואנן סהדי בהך תנאה וא"כ הן כיורשין למפרע ולא כלקוחות שהיתה חלוקה בטעות וכיון דמדאורייתא גבי אף מלקוחות רק משום תקנה ולא פלוג ולא שייך הכא כיון דכשיטריף בטלה החלוקה וטורף חלק הא' ובטלה החלוקה ואח"כ יטרוף מהשני ואוקמוה אדאורייתא ולפי"ז י"ל דגם שם גובה אף שחלקו בדבר שאינו שוה ובודאי לקוחות הן אפ"ה גובה מה"ט וסוגי' אזלא כרב אסי דא' נוטל רביע כו' דא' מחצה יורשין כו' וכן רב פפא ס"ל בפ' בית כור הלכתא מקמצין ולא בטלה מחלוקת והן לקוחות אבל אנן קיי"ל שם כאמימר דבטלה מחלוקת לגמרי אף דכלקוחות הן לכן פ' הרמב"ם סתם נשתעבדו נכסים ואין להאריך שלא לעניננו ועכ"פ דברי רי"ף ז"ל נכונים:
והנה לחילוק הש"ך שחילק בין מלוה הכ' בתורה דאמרינן שעבודא דאורייתא ובין מלוה סתם א' של"ד ופי' כן בד' התוס' ק' טובא דא"כ בקדושין דעביד צריכותא בין תרי מימרי דר' יוחנן דא' אע"פ שלא הפרישה מחיים ועוד א' מלוה ע"פ גובה מן היורשים ומן הלקוחות וא' שם דאי מהך ה"א משום מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר וק' ל"ל למימר ככתובה בשטר נימא משום דכתובה בתורה הוא דא' ש"ד אבל סתם מלוה לא ואי מההיא ה"א בהא א' שמואל אבל בהא מודה לר"י דש"ד ל"ל למימר כלל ככ' בשטר ולא תי' בפשיטות דאיצטריך לאפוקי מחילוק רב פפא א"ו דכל דשעבודא לאו דאורייתא אין לחלק כלל אם לא מטעם ככתובה בשטר ונראה שגם כוונת תוס' שם כן דהוי ככתו' בשטר וגבי מיורשין רק אינן כשטר לגבי לקוחות משום דל"ל קלא וכתובין הן אצל יורשין ואין כ' אצל לקוחות:
וכן מוכח להדיא בסוגי' דערכין גבי אומר ערכי עלי ומת יתנו יורשין ומק' ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשין ומשני שאני הכא דמלוה הכתובה בתורה הוא ומק' עוד ש"מ מלוה הכ' בתורה ככ' בשטר דמיא כו' ומנ"ל למידק דככ' בשטר הו"ל למימר דמלוה הכ' בתורה שעבודה דאו' א"ו אין שום טעם לחלק רק משום כ' בשטר:
וכן מוכח עוד שם בפ"ק גבי גוסס ויוצא ליהרג בפלוגתא דר"י ורבנן כשהזיק אם חייב לשלם דרבה מוקי טעמייהו במלוה הכ' בתורה ככ' בשטר ודכ"ע אינה גובה מן היורשין ולא א' דפליגי אי ש"ד במלוה הכ' בתורה א"ו שלא כד' הש"ך ך ואין טעם לחלק רק משום ככתוב' בשטר:
וא"כ לפ"ז יפה הק' מהרש"ל מהך דבכורות דא' דכ"ע מלוה הכ' בתורה לאו ככ' בשטר ודכ"ע מלוה ע"פ גובה מן היורשין כו' כרב פפא מ' להדיא דהך דר"פ ענין בפ"ע ואינו ענין למלוה הכ' בתורה אי ככ' בשטר ולפי המבואר ע"כ לחילוק התוס' הוא ענין א' דלגבי יורשין הוי ככ' בשטר ולא לגבי לקוחות וא"כ הו"ל הך דר"פ לחוד וממילא ידעינן דלא הוי כשטר לענין לקוחות ולענין יורשין הוי כשטר וזו היא ראיית מהרש"ל וע"כ דר"פ לא צריך כלל לטעם מלוה הכ' בתורה רק בכל מלוה ס"ל דגובה מן היורשין וא"כ ע"כ ש"ד ואין לומר דעכ"פ מדרבנן ומשום נ"ד כהך דר"פ דב"ב וכמו שהק' עוד על הרש"ל זו אינה קו' דלמ"ד של"ד אף דס' מלוה ע"פ גובה מיורשין משום נ"ד אינו רק במלוה גמורה דשייך נ"ד אבל לא במלוה הכ' בתורה דלא שייך האי טעמא ולהכי מחלקינן בין אחין שחלקו אי כיורשין אי כלקוחות והיכא דשייך נ"ד אין חילוק כלל כמש"ל דלעולם שייך נ"ד אע"כ דלא שייך נ"ד במלוה הכ' בתורה ולהכי איצטריך ר"פ בקדושין לטעם ש"ד ולא א' משום נ"ד וכן מ' להדיא בערכין פ"ק בהך פלוגתא דגוסס כו' דמוקי לה רב יוסף אי מלוה ע"פ גובה מן היורשין פי' אי ש"ד ורבה א' דכ"ע אינה גובה כו' ופליגי אי ככ' בשטר דמי' ות"ק ס' התם דפטור וא"כ ע"כ ר"פ דא' התם גובה מן היורשין אטו כתנאי א' לשמעתי' וכר"י א"ו ס"ל ע"כ דל"פ רבנן רק בנזקין וכה"ג דלא שייך נ"ד וטעמא דר"י משום ש"ד או מלוה הכ' בתורה כו' ור"פ ס' כת"ק רק בשאר מלוה משום נ"ד גובה מיורשין כן צריך לפרש לשיטת תוס' דר"פ ס"ל שעבודא ל"ד וע"ש בתוס' כ' ג"כ דשם איירי אי ש"ד או לא מ' להדיא דאי לאו ש"ד ודאי לא גבי כלל אף לר"פ וכ"כ בהג"א ב"ק בשם א"ז דאין נזקין גובין מיורשין רק בעמד בדין שפוסק כמ"ד של"ד ואין גובה מיורשין אף דקיי"ל כר"פ היינו דוקא משום נ"ד וכמ"ש:
וזו היא ג"כ ד' הראב"ד שהק' על הרמב"ם בערכין ל"ל כשעמד בדין כיון דקי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשין דש"ד והק' עליו הש"ך ל"ל לש"ד בל"ז כיון דעכ"פ קיי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשין א"צ להעמדה בדין אבל ד' הראב"ד נכונים דאי לאו ש"ד אין גובה רק במלוה ממש משום נ"ד וזה לא שייך בערכין והש"ך אזיל לשיטתו בכ"ז וכ"מ עוד בערכין בסוגי' דהאומר ערכי עלי ומת כו' דדייק ש"מ כו' ומשני כשעמד בדין והדר מציין תו ערך פלוני עלי כו' מאי ניהו כשעמד בדין היינו הך כו' ואי כד' הש"ך ע"כ הקו' דוקא לרב ושמואל דס"ל אין גובה כלל מיורשין ולא לר"פ דס"ל גובה וזה דוחק אבל אי נימא טעם נ"ד לא שייך התם ניחא דפריך למ"ד של"ד וא"כ מכ"ז ראית מהרש"ל נכונה דסוגי' דבכורות דס"ל כולהו תנאי מלוה ע"פ גובה מיורשים מה"ת וע"כ ש"ד ומוקי לה בדר"פ ע"כ דגם ר"פ הכי ס"ל:
אך דלכאורה סוגי' דערכין דמוקי לה כשעמד בדין ומק' גם בסיפא מאי ניהו כשעמד בדין כו' וע"כ היינו כמ"ד של"ד ומ' לכאורה דסתמא דגמ' ס"ל הכי מדשקיל וטרי אליבי' בפשיטות ויש לתרץ בפשיטות משום דבפ"ק דערכין גבי גוסס ויוצא ליהרג ס"ל לת"ק אם הזיק פטור וע"כ ס"ל מלוה ע"פ אין גובה מן היורשין ניחא לי' לאוקמה גם משנה זו דאו' ערכי עלי כו' אליבי' ועוד דמתקיים שפיר אליבי' טפי דלמ"ד ש"ד וא"צ להעמדה בדין רק תיכף באמירתו ערכי עלי נשתעבדו הנכסים ק' סיפא דערך פלוני כו' ל"ל דלדידי' ליכא לשנויי כמו דמשני למ"ד כשעמד בדין דכיון שא"צ להעמדה בדין אין שם רבותא כלל עיי"ש ודו"ק אבל לתנאי דבכורות ר"י ור"מ דס"ל כר"פ דש"ד וגובה מן היורשין והכי הלכתא כר"פ וע' פי' המשניות להרמב"ם פ"ק דערכין גבי גוסס ויוצא ליהרג כו' שכ' שהמשנה הולכת ע"ד שמלוה ע"פ אינה גובה מיורשין ואינה הלכה כו' וע"כ שהמשנה דבכורות חולקת:
ולפ"ז למדנו תי' לקושיית ד' ר"פ אהדדי דקדושין ודב"ב די"ל דבקדושין דאיירי במלוה כ' בתורה בא לקבוע הלכ' כמ"ד גובה מן היורשין דש"ד ובב"ב אתי לאשמעינן דאפילו להנהו תנאי דס"ל של"ד דהיינו ת"ק דמשנה דערכין וס"ל נזקין אין גובה מיורשין אפ"ה מודו דמלוה גבי מיורשין משום נ"ד ולאפוקי מדרב ושמואל דא' סתם מלוה ע"פ אינה גובה כו' והכריע ר"פ דעכ"פ מדרבנן גבו לכ"ע משום נ"ד:
והנה ד' הרמב"ם שכ' גבי האומר ערכי עלי ועמד בדין ומת יתנו היורשין כו' הם באמת צריכין יישוב מקו' הראב"ד דבגמ' לא א' זאת רק למ"ד מלוה ע"פ אין גובה מן היורשין והרמב"ם ז"ל הרי פסק ש"ד ומה צורך להעמדה בדין וכבר עמדו בזה המפרשים וחתרו למצוא יישוב ומ"ש בזה הכ"מ כבר הקשה הלח"מ דמנ"ל דלמא עד כדון א' כן רק למ"ד של"ד כדאמר שם לעיל בהדיא לתרץ כן להך מ"ד ומ"ש הלח"מ ג"כ מהך דגוסס לא נערך משום דאינו בהעמדה והערכה ג"כ הק' הראב"ד והלח"מ גופיה דהתם בשעת נדרו אינו ראוי להעמדה והערכה אבל אחר העיון ד' הרמב"ם נכונים מאד ועמוקים ודעתא צילתא היא דזה מוכרח מכמה סוגי' בגמ' דעיקר חיוב ושעבוד אינו רק בשעת עמידתו מלפני הכהן ומעריכו וכ' כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום וכן לענין השג יד קי"ל בערך בזמן הערך ולא אזלינן בתר שעה שנדר רק בתר שעה שכהן מעריכו וגוזר עליו כמה יתן ואם עני הוא באותו שעה אף שבשעת נדרו הי' עשיר נידון בהשג יד ומקרא מלא על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן ולכן א' במשנה בזמן הערך ולא בזמן הנדר וכן פירש"י ז"ל שם דף י"ז ע"ב ד"ה אפי' מת אביו כו' וכ' שם בשעה שהכהן מעריכו כו' ובגמ' דף י"ח ד"ה הי' אביו כו' בשעה שהכהן מעריכו וכן מבואר מד' תוס' שם ד"ה אבל בקרבנות כו' ובד"ה לא צריכא שהי' אביו דתלי' בהערכת הכהן וכן מבואר בר"פ שני במימרא דרב אדא בר אהבה א' ערכי עלי וחזר וא' ערכי עלי והיה בידו ה' סלעים נותן ד' לשני' וא' לראשונה יצא מ"ט ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה וידי שני' יצא דהא אישתעבד לראשונה כו' והק' תוס' שם דאיך יצא ידי ראשונה דבשעת נדרו הי' לו ה' סלעים ואין נדון בהשג יד ותי' דאיירי שלא העריכו עדיין על הראשונה עד שהעריכו ונתן השני' ואח"כ מעריכו לראשונה ואז אין לו אלא סלע ואזלינן בתר שעה שהכין מעריכו ולא בשעת נדרו והוא מוכרח ומבואר כמ"ש וא"כ מבואר דכ"ז דאין הכהן מעריכו ומחייבו כמה יתן אינו בר חיובא כלל ואם העני בתוך כך פטור בערך עני ועיקר קביעות הערך בזמן הערך ולכן צריך להעמדה בדין קודם שמת בכדי שיקבע בערך הראוי לו כי אם מת קודם באיזה ערך יקבענו הכהן בשעת הערך הא אינו בר ערך כלל לאותו שעה ואין ידו משגת כלל בשעת הערך וגם אין לו ערך וזה דבר ברור ואמת והעמדה בדין היינו שיעמוד לפני הכהן והן לב"ד של כהנים המעריכין וע' בלח"מ שצידד לומר בד' הרמב"ם דאזלינן לענין השג יד בתר שעת נדר ודחק בקו' תוס' לחלק ואין דבריו נראין והנכון כד' רש"י ותוס' וכן מ' להדיא בפי' המשניות להרמב"ם שכ' דבעי עמד בדין לפי שאינו חייב בערך אלא אחר שיעמוד לפני הכהן כמו שא' רחמנא והעמידו לפני הכהן והוא מבואר כמ"ש שעיקר החיוב חל עליו בהערכת הכהן וזו ג"כ כונת הרמב"ם בחיבורו שכ' העמדה בדין והיא תי' נחמד מאד ונכון ומסכים לסוגי הגמ' כלא תהא דוקא לד' הסוברים לאו דאורייתא שלא כד' הרי"ף ורמב"ם וגאונים ז"ל:
ולפי דברינו אלה יש להביא ראי' ממימרא דרב אדא בר אהבה דשעבודא דאורייתא דהא רב דמיירי שם שהעריכו הכהן על השני' לבד ולא עמד בדין על הראשונה אפ"ה קרי לה בגמרא בע"ח מאוחר שקדם וגבה כו' ואמאי כיון דשעבודא לאו דאורייתא הרי השניה קודמת שעמד בדין והוי כשטר וראשונה אין לה שעבוד כלל דשעבודא לאו דאורייתא ושניה קודמת וגם איך יצאו ידי שניה כיון שעמד עליו בדין ונשתעבדו לה נכסים ולראשונ' לא נשתעבדו הרי הי' מחוייב ליתן כל החמש סלעים לשני' שמשועבדין לה מן התורה ובגמ' אמרו דמשתעבד לראשונה א"ו שמשמע דאף שלא עמד בדין ולא איקבע החיוב לראשונה עכ"ז קצת שיעבוד יש לראשונה על הנכסי' וכשיעריכנה הכהן על הראשונ' נשתעבדו לזה ואף שקדם והעריכו לשניה לכתחלה חייב להעריכו עוד לראשונה וליתן כל החמשה סלעים לראשונה וע"כ שהראשונה יש לה שעבוד קצת מה"ת בשעת נדרו רק שאין הקצבה נקבע רק בשעת הערכתו וע"כ דשעבודא דאורייתא אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אין לראשונה שעבוד כלל כ"ז שלא עמד בדין:
ועוד יש להוכיח מכאן דמלוה על פה מוקדמת קוד' למלוה בשטר מאוחרת דהא השני' הוי' כשטר כיון שעמד בדין ע"פ הכהן וראשונה היה מלוה ע"פ ואפ"ה לכתחלה איבעי ליה למיהב כולהו לראשונה מפני הקדימה וכן מוכח לכאורה בכתובות בההיא דשלח ליה רב לרבי האחין ששיעבדו מהו, ר ומיבעי' לי' לר' אי מכרו קאמר או משכנו קאמר ומסיק בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות וע"כ לא מיבעי לי' רק במכרו ומשכנו אבל בשעבוד בעלמא כגון שליו האחין בשטר ושעבדו הנכסים לא מיבעי לי' דפשיטא לוה דמזונות ופרנסה קודמין אף דהוו כמלוה ע"פ שאין גובין למזונות ממשועבדים ואפי' קנין ושטר לא מהני להו דלא הוו בשעת קנין כדאמרי' בכתובות ואפ"ה קודמין למלוה בשטר כל שלא משכנו בפירוש וע"כ משום דכיון דנתחייבו היורשים במזונות ופרנסה ממילא חייל שעבודא מדאורייתא ולא פקע משום מלוה בשטר המאוחרת רק במכרו ומשכנו ואף על גב דרב סבר ש"לד אולי לדידיה באמת דמבעי ליה גם בשעבדו אבל רבי הא פשט ליה במכרו ומשכנו דוקא משמע דבשעברו גובה גם למזונות:
ויש להוכיח' משם דאחין שחלקו גובה מהן מזון הבנות ופרנסה אף למ"ד אין מוציאין לפרנסה מלקוחות חות בעובדא דמר בר רב אשי וברי' דרב סמא בר ר"א כו' דהא יש ראשונים סוברים דרב אשי פסק כר"י דפרנסה אין גובה מלקוחות ופסקו כן ע' באש"רי:
וכן מבואר בירושלמי להדיא דאחין שחלקו מוציאין למזונות שלא תאמר דהוי כמו מכרו כו' ע"ש וזה סיוע למ"ש למעלה דכל היכא דשייך תקנה ונ"ד אין חילוק בין חלקו האחין או לא דא"כ כל אחין יחלוקו תיכף כמש"ל דהא ע"כ גם הירושלמי סבר אחין שחלקו כלקוחות דאל"כ מאי קא מיבעי לי' שם ופשיטא דגובין א"ו ס"ל כלקוחות ואפ"ה גובין מפני תקון הבנות וכמש"ל לדעת רי"ף ז"ל וע"כ סוגי' דבכורות גבי מלוה כ' בתורה לחוד היא דלא שייך נ"ד וד' רי"ף ז"ל מבוררין וע' עוד במרדכי פ' ג"פ שכ' ג"כ כד' התוס' לחלק בין מלוה הכ' בתורה כו' וכ' הטעם דככתו' בשטר דמי ע"ש והיינו לענין ב"ח וזה שלא כד' הש"ך רק כד' מרהש"ל וכמ"ש לעיל מוכרעים הדברים בסוגי' דבכורות כד' מהרש"ל:
עוד כ' הש"ך שגם הריטב"א ורמב"ן ורשב"א הסכימו דר"פ סבר של"ד מהך דאמר פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו כו' לענ"ד צע"ג בדבר ואין בזה ראיה כלל דהנה עיקר ד' ר"פ נאמרו בערכין לטעם מ"ש אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן כו' וכולה סוגיא ושאיל מ"ט אמר ר"פ פריעת ב"ח מצוה כו' ורב הונא כו' שמא צררי אתפסוה כו' ולפי דעת הרמב"ן ודעימיה דר"פ סבר של"ד קשה טובא דהא רב אסי ור' יוחנן ג"כ אמרו שם אין נזקקין כו' ואינהו הא ס' בקדושין דף י"ד שעבודא דאורייתא דאי' שם א"ר אסי אר"י אע"פ שלא הפרישה מחיים וקסבר שעבודא דאורייתא ור"י ור"ל אמרי בהדיא בכל מלוה ע"פ כו' ואפ"ה א' אין נזקקין לנכסי יתומים כו' וע"כ טעמא דידהו לאו משום טעמ' דר"פ הוא וא"ל דר"פ א' אליבא דר"נ שם וסב' של"ד דמנ"ל לחדש טעם אח' דילמ' גם ר"נ מהך טעמ' דר"א ור"י אמרי וראי' דהא רב גופי' אמר שם יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו כו' אף דרב סב' של"ד וע"כ דאי מוכרח מהא דשל"ד דיתמי לאו בני שעבודא דרבנן נינהו וא"כ מנ"ל לר"פ האי טעמא דלא כטעמיה דר"י ורב אסי א"ו ברור ומוכרח דר"פ אמר לטעמי' גם למ"ד שד"א ולר"י ור"א ג"כ ועוד דסתמא אמר אין נזקקין ומ' אף בשעבוד מפורש בשטר וגדולי רבוותא סברי דבהא לכ"ע שד"א וכן פי' רש"י להדי' בקדושין בהא דרב ושמואל כו' דבשעבוד מפורש לכ"ע משתעבד מדין ערב ויש הרבה ראיות לדבר נבארם אי"ה לקמן ואפ"ה ס"ל לאמוראי אין נזקקין לנכסי יתומים כלל דאי נימא בשעבוד מפורש מודו הו"ל לאוקמי מתני' בהכי שם וגם הו"ל לפרושי אא"כ שעבוד מפורש כו' כמ"ש אח"כ ריבית כו' וכתובת אשה כו' א"ו בכל גווני אין נזקקין וע"כ לאו משום שד"א הוא וע"כ טעמיה דר"פ הוא לכ"ע כיון דעיקר שעבוד נכסים הוא מדין ערב וקיי"ל לא יפרע מן הערב תחלה דהא להכי אמר בב"ב דצריך למתבעינהו ליתמי תחילה כו' וכיון דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ופטורים כיון שאין יכול לתבוע הב"ח גם הערב פטור עד שיגדלו היתומים ויתחייבו הן עצמן ג"כ וזה שייך גם למ"ד שד"א דשעבוד אינו רק מדין ערב כמ"ש רש"י בכמה דוכתי ומבואר בגמ' ורב הונא בדר"י פליג עליו בהא דבמצוה כזו גם הם מחויבים שלא לאכול ממון אחרים וזה שאמר רב שם יתמי דאכלי לאו דידהו משום דרבנן רמו חיובא ושעבוד איתמי בשטר או אפשר דרב סבר בשטר שד"א ומסקנא דש"ס שם דלא כר"פ ומייתי שם מהא דשלחו מתם דשמתוה כו' ואי ר"פ סבר של"ד מאי ראיה מהך שלחו מתם הא בני מערבא סברי שד"א דאמר בב"ב שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ואמר רבה עלה גבי קרקע יש לו כו' ומינה דייק בפרק ג"פ דש"ד דרמי דרבה אדרבה ומשני לטעמייהו דבני מערבא אמרי וא"כ ני מערבא סברי ש"ד ודלמא להכי ס"ל גבי שמתוה כו' דגובה מיורשין דש"דא רמי עלייהו ומה ראיה לר"פ דס"ל כרו"ש דשעבודא ל"ד רק מצוה בעלמא אע"כ ברור דר"פ לא מהאי טעמא הוא דאמר פריעת ב"ח מצוה וגם איהו שד"א ס"ל רק הטעם כמ"ש מדין ערב וראיתי שגם האו"ת הרגיש בזה קצת רק שלא כתב הראיות שכ' והמה מכריעות וכמעט שהדבר מוכרח מסוגי' דשם להיפוך מדמייתי ראיה מהך דשלחו מתם ודוק:
וגם בסוגי' דפרק הכותב דא"ל ר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה א' לא ניחא לי כו' וכ' הש"ך דלא פריך לרב ושמואל דס"ל של"ד דעכ"פ יש עליהן שעבוד דרבנן רק לר"פ מק' דס"ל מצוה בעלמא ולענ"ד אין זה תי' נכון דאכתי איכא לאקשויי אדרו"ש לענין דאורייתא דס"ל מה"ת ליכא רק מצוה אי אמר לא ניחא לי כו' כמו לר"פ מדרבנן ועוד דהא באמת גם ר"פ ס"ל דנחתינן לנכסי שזה דבר ידוע שב"ד נזקקין לפרוע מנכסים אף שלא בפניו שאף מלקוחות בשטר רק שאיל לדידך דס"ל שעבוד אינו רק דין ערבות וכל שב"ח אין מחוייב גם הערב פטור דמהאי טעמא אמר אין נזקקין לנכסי יתומים א"כ גם בגדולים איזה חיוב יש על הבע"ח עצמו שנכנסו הנכסים בערבות תחתיו כיון שאין עליו רק מצוה וערבות אינו רק שזה נכנס תחת זה כמ"ש אנכי אערבנו כו' וכיון שאין עליו רק מצוה מה"ת האיך יכנסו הנכסים בערבות עבורו כיון שאין על גופו חיוב רק מצוה ומשני כיון שכופין אותו על המצוה עד שתצא נפשו הרי יש בידינו לכוף גופו לקיים המצוה והנכסים נכנסין בערבות תחת יסורי גופו ונפרעין מן הערב וא"צ לכופו ביסורין ולעולם ש"ד גם לר"פ רק ר"כ בעי מיני' טעמא דמילתא דהאיך אפשר להשתעבד בערבות על מצוה בעלמא לדידיה וע"ז משני לי' שפיר וזו סברא נכונה ועמוקה מאוד בפשט הסוגי':
ולפ"ז צריך לדקדק מאי דעתיה דר"כ בהא כיון דאכתי לא ידע הך דכופין אותו כו' ואי משום דסבר שעבודא דאורייתא גם ר"פ מצי סבר הכי רק השעבוד מדין ערב וצריך שיהא עליו חיוב גוף בכדי שישתעבדו הנכסים. ונראה דס"ל לר"כ דיש לכל מלוה על הלוה שעבוד גוף שגופו משועבד ללוה לפרוע חובו כדכ' עבד לוה לאיש מלוה ונכנס גופו בשעבוד וממילא נכסיו משועבדין מדין ערבות מפני שעבוד גופו שנכנסו תחתיו וא"כ פשיטא דלא מצי למימ' לא ניחא לי דמשועבד לו מדאורייתא ויכול לומר עשה עמי בחובך או השתכר עצמך ומכאן קצת ראיה לדעת הסוברים שמחוייב הלוה להשכיר את עצמו בכדי לפרוע חובו דגופו משועבד לזה ולהכי לא פריך גם לרו"ש דסב' של"ד די"ל ה"מ שעבוד נכסים דבסתמא לא אמר שישתעבד מדין ערב אבל בשעבוד גוף מודו רו"ש דישנו מה"ת רק לר"פ דס"ל מצוה בעלמא פריך שפיר:
ולפ"ז נכון הדבר מאוד מ"ש רש"י ז"ל בשעבוד מפורש מודו רו"ש דש"ד מדין ערב דלמה לא יכנסו תחתיו כיון שגופו משועבד מה"ת ומצינו דיש שעבוד מה"ת על הגוף כ"ש שיחול השעבוד על נכסיו וכמש"ל:
ועוד נראה לפענ"ד דמהך דאמר ר"פ בפרק י"נ הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות יש לדקדק דס"ל שד"א דאלת"ה ק' מאי קמ"ל ול"ל למקבע הלכתא כיון דאנן קיי"ל דאין נוטל בשבחא דממילא א"כ מלוה פשיטא כדאמר לעיל והא חזינן דמאן דסבר גבו קרקע יש לו ע"כ סבר שד"א כמש"ל מהך דס"פ ג"פ וא"כ אי ס"ל לר"פ בס"פ ג"פ של"ד ל"ל לאקבועי הלכתא דאין נוטל במלוה ואם בא לקבוע הלכה כרבנן ולא כר' לאשמעינן דלא א' כיון דנקיט שטרא כמאן דגביה דמי כדאמר לשמואל שם הו"ל למימר סתמא כדאמר שמואל מדנקט בין גבו קרקע כו' משמע שיש ס' לחלק בדבר כסברת בני מערבא רק דאשמעינן ר"פ דאפ"ה דש"ד אין זה נקרא מוחזק לענין בכור דקיי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה ושעבוד לחוד לאו מוחזק הוא וראיה דהא גבי א"י אצטריך לי' לגמ' למימר דמוחזקת היא ליוצאי מצרים ומקרא דכ' ונתתי אותה לכם מורשה כו' הא לא"ה אין נוטל פי"ש אף דהיתה מתנה ברורה ועבידא דאתי' בודאי כיון דלא אתי' אכתי לידי זכי' ה"נ בחוב כל כמה דלא אתי לידי גוביינא אין זה מוחזק ובירושלמי א' בהדי' גבי חלה כשנכנסו לה למפרע ירשו עיי"ש אבל אי של"ד ליכא רבותא כלל וע' בתוס' שם ולענ"ד לק"מ:
וכן מ' מהא דא' ר"פ שם ובמלוה שעמו פליגי ופירש"בם במלוה שהוא עצמו חייב לאביו חולקי' דמספקא לן אי גמר ומשעבד נפשי' בעין יפה שיהי' מוחזק כדי שיטלו פי"ש ואי ס"ל שעבודא ל"ד מאי מועיל כיון דמדאורייתא ליכא שעבוד כלל ובפרט לד' הסוברים דלר"פ ליכא שעבוד כלל רק מצוה בעלמא למה יהי' מוחזק במלוה שעמו ואיך גמר ומשעבד במה שאינו משועבד ואין יכול להשתעבד ובפרט לד' הסוברים דאף בשעבו' מפורש של"ד האיך ישתעבד במלוה שעמו אבל אי ס' שעבודא דאוריית' ניחא טובא דלגבי נפשי' י"ל דהך מלוה נא הוי מחוסר גוביינא דגמר ומשעבד והוי כמצוי:
ולכאורה למאן דמחלק בין רבית למלוה לענין פי"ש וכן דרש שם וי אמימר וכן שלחו מתם ומ' דהיינו אפי' רבית שעלה כבר בעודנו חי הוי ראוי ואמאי הא איחייב לי' מחיים ולגבי נכרי שוין פרעו הרבית כמו פרעו הקרן דבדינם מוציאין מלוה למלוה כדא' בפ' א"נ וע"כ משום דלהקרן אשתעבוד נכסי מדין ערב שעבוד שהוא דבר ידוע וקצוב בעת הלואה משא"כ רבית שאינן קצובין ועולה יום יום לא אשתעבוד נכסי כדאי' בפ' הנזקין גבי שבח קרקעות ומזון הבנות שאין נגבין ממשועבדין לפי שאינן קצובין ולפי ד' הרמב"ם לא חל שעבוד לדבר שאינו קצוב והוי ראוי אבל אי נימא שעבודא לאו דאורייתא וע"כ הטעם דחשוב לי' מוחזק דכגבוי דמי דנקיט שטרא מאי טעמא לא שקיל ברבית דג"כ יהא כגבוי ומה שעלה בחייו א"ו מ' שגם אמימר ס' שד"א:
וכן משמע בסוגי' דב"ק פ' שור שנגח דלמ"ד גבו קרקע או מעות יש לו פי שנים במלוה ס"ל ג"כ דיורש הבעל נזקי אשתו אף שלא גבתה מעולם רק בכופר שלא ניתן רק לאחר מיתה אינו יורש וע"כ דאין הטעם במלוה משום דמלוה מעות הי' וזוזי שקיל מיני' או משום דנקיט שטרא למשכון כמ"ש הרש"בם ז"ל דהתם לא שייכי הנהו טעמי רק עיקר הטעם הואיל ונתחייב בהחוב מחיים הוי מוחזק וא"כ גם הריבי' נתחייב מחיים א"ו הטעם משום דלגבי ריבית ליכא שעבוד וערבות כמש"ל:
עוד כ' הראשונים ראי' מהא דרבא בפ' הנזקין גבי שט"ח שכ' בו שבח דגובה מיתומי' ג"כ מעדיות כיון כיון דמדאו' דיני' בעדית ולא דמי לב"ח דדיני' בבינונית ומיתמי בזבורית דמדאוריית' דיני' בזבורית וביתמי אוקמוה אדאורייתא ומ' דש"ד דאל"כ גם בפי' בו עדית אין גובה מיתומים מה"ת כדא' רבה בב"ב ד"ת אפי' מלוה בשטר אין גובה ממשעבדי וכ' הש"ך לדחות דבשעבוד מפורש אפשר כ"ע מודו דש"ד וזה אמת שכ"כ רש"י ז"ל בהדי' בפ"ק דקדושין וכן כ' הרש"בא בגיטין הביאו הש"ך וכ"כ בקדושין ודקדק כן שם עוד ממה שא' מלוה הכ' בתורה ככ' בשטר והק' מאי רבותי' דשטר דלמ"ד דשל"ד גם שטר לא מהני וכ' די"ל ככ' בשטר ושעבוד מפורש וכ"ד רש"י ועדיין רפי' שם בידי' קצת ולענ"ד יש לה"ר לזה מהך דפ' השולח דמייתי מתניתין שביעית משמטת המלו' בין בשטר בין שלא בשטר ומפרשי רב ושמואל בשטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שאין בו אחריות נכסים וכ"ש מלוה ע"פ ור"י ור"ל מפרשי בשטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה ע"פ אבל באחריות נכסים אין משמט וק' טובא לרב ושמואל מאי דוחקייהו לפרושי בשטר דוקא ביש בו אחריות ושלא בשטר שאין בו אחריות ומלוה ע"פ מכ"ש נימא כפשוטו שלא בשטר מלוה ע"פ ובשטר איזה שטר שיהי' ומה חילוק יש לדידהו בין שטר שכ' בו אחריות מפורש או לא דהא קיי"ל אחריות ט"ס כדא' שמואל בהדי' בב"מ וכן ס"ל לרב בגיטין פ' הנזקין בשמעתא דסקריקון ע' בתוס' שם ואפי' בשטרי מקח כ"ש בחוב וא"כ מדרבנן משתעבדי נכסי אפילו בסתם ומדאורייתא לא משתעבד נכסי אפי' פירש אחריות וא"כ מאי רבות' אשמעינן בהא וטפי הו"ל לאשמעינן כפשוטה בין בע"פ בין בשטר א"ו ס"ל לרב ושמואל בשעבוד מפורש שד"א והו"א דהוי כמלוה על המשכן דאין משמט קמ"ל דלא אבל אי מדאורייתא לא מצי לשעבודי נכסי' לחוב כלל מאי קמ"ל ואין לומר דהא גופא קמ"ל דשל"ד דאין זה ענין לשביעית רק לענין דיני ממונות וראי' נכונה היא למבין ור"י ור"ל שם לשיטתייהו אזלי דס"ל ש"דא וא"כ בכל מלוה משעבדי נכסי מה"ת והוי רבותא טובא דבשטר אף בלא אחריות וכש"כ באחריות ס"ל דע"כ לטפויי מילתא אתא להיות כאפותקי וכגבוי טפי כיון דבל"ז משעבדי ואיהו שעבדן בפי' גמר ומשעבד נפשי' טפי רק דלמעשה לא סמך ר"י על דבריו ואורי דמשמט עיי"ש והיינו כיון דמה"ת ש"ד ואפ"ה משמט מה לנו אם הוסיף לשעבד בפירוש אבל אי ס' רב ושמואל של"ד אפי' במפורש א"כ דלמא הא דס' משמט משום דשל"ד ס"ל אף במפורש ואי הוו ס' שד"א גם הם הוו ס' כר"י דשעבוד מפורש כמשכון הוא ולמה חששו שם ר"י ורב אסי להורא' רו"ש דמשמט הא אינהו ס"ל בכל דוכת' שד"א ואפי' למעשה כגון גבי קרבן דיביאו יורשין עולתה א"ו דגם רב מודה דבמפור' ש"ד ואפ"ה ס"ל דמשמט ואין דומה למשכון ולכן חששו ר"י ור"א ג"כ לדבריה':
אלא דאפ"ה יש לדקדק מד' רבא דס"ל בכל גווני שד"א מדקאמ' גבי סתם ב"ח מדאו' דיני' בזבורית וביתמי אוקמוה אדאורייתא מ' דאי לא דעולא דאמר ד"ת ב"ח בזבורית והוי ס"ל מד"ת בבינונית גם מיתמי הי' בבינונית ואי של"ד אמאי הא מה"ת לא גבי כלל ומהא דעולא מוכח בב"ב ס"פ ג"פ דש"ד עיי"ש ועוד דמאי מק' גמ' לרבא מהא דתני אברם חוזאה אפי' הן נזקין והא נזקין מדאו' בעדית דלמא ס"ל לרבא של"ד אף במלוה הכ' בתורה וכהנהו תנאי דערכין ומה"ת לא גבי כלל מיורשין רק מדרבנן וסגי בזבורית וגם הרש"בא רמז לזה בקדושין ולמה שכ' הש"ך במלוה הכ' בתורה שד"א לק"מ אבל כבר הוכחתי בראיות שאין זו כוונת הראשונים כלל וכן כ' הרש"בא שם בהדי' בשם ר"ח ז"ל בהדי' דס"ל לר"פ ככ' בשטר עיי"ש ושלא כד' הש"ך רק כהבנת מהרש"ל והוא ז"ל דחה שם דעה זו וכ' דר"פ סתמא א' בכל מלוה א"ו ס"ל לגמ' דש"ד בנזקין ובסתם מלוה לענין זבורית עכ"פ:
והנה דברי ר"נ שם ומר זוטרא דאתי לאשמעינן אע"פ שכ' בו שבח כו' ולכאורה אי ס"ל של"ד אף בשעבוד מפורש א"כ מאי קמ"ל מתני' היא מה לי תקנת חכמים בבינונית מה לי תנאי עצמו בעדית אידי ואידי מדרבנן משתעבדי וא"כ ממילא מיתמי בזבורית ואדרבה כ"ש הוא מנזקין דמדאו' בעדית ואפ"ה מיתמי בזבורית ומאי קמ"ל ר"נ א"ו קמ"ל רבותא דאף בשעבוד מפורש דהוי ש"ד לכ"ע אפ"ה מיתמי בזבורית והא לא שמעי' מסתם ב"ח דאין רק תקנ' מבינוני' או משום דבסת' של"ד ואפש' ס"ל לר"נ גם בנזקין של"ד ולא מוכ' ממשנתינו או אפש' משום דבמשנ' אין מפורש דאפי' הן נזקין ויש לפר' דקאי רק אב"ח ואשמעינן ר"נ דגם ב"ח ושעבוד מפורש דהוי ד"ת אפ"ה מיתמי בזבורית וממילא גם המשנה מתפרשת אף בנזקין לר"נ ואף דנימא ש"ד ואתי אביי למימר תדע דב"ח דיני' בבינונית ויש מקום לומר דאביי ס"ל ד"ת דין ב"ח בבינונית וכדמ' מברייתא דר"ש דמייתי שם לעיל דיהיב טעמא מפני מה א' ב"ח בבינונית כדי שלא יראה אדם לחבירו דירה נאה כו' משמע דק' לו למה לא בעדית כנזקין ואי מדאו' בזבורית מה ק' לו די לן אם תקנו להגבות מן בינונית אלא משמע לכאורה דמה"ת בבינונית ושאיל למה לא עדית ור"ש היא דדריש טעמא דקרא עיי"ש וכן ראיתי בירושלמי מייתי תנאי דס' ב"ח מה"ת בבינונית דדריש והאיש זה שליח ב"ד אם יכנס המלוה יטול העדית ואם יכנס הלוה יטול הזבורי' ושליח ב"ד נוטל הבינונית ומשמע לפ"ז דעולא דאמר מה דרכו של אדם כו' ס' דשליח ב"ד אסור לכנס לביתו רק הלוה ולכן אמרו דרכו בבינונית ופלוגתא דתנאי היא בשלהי המקבל איכא מ"ד דשליח ב"ד מותר ליכנס ואליביה י"ל מה"ת בבינונית ואיכא מ"ד בלוה הכתוב מדבר והכי פסק שמואל שם וא"כ ד"ת בזבורית כעולא ומייתי אביי ראי' ממאן דסבר ד"ת בבינונית ואפ"ה מיתמי בזבורית דמתניתין אתיא ככ"ע דאין נפרעין מן יתומים כו' ואולי ס' אביי הכי דלא כשמואל דה"נ מק' עלה שם רב יוסף מקראי עיי"ש וא"כ דד"ת בבינונית ומיתמי בזבורית ה"נ בפירש שבח ולפ"ז מוכח דאביי ס' שד"א בכל מלוה סתם מדדייק מסתם ב"ח על פירש שבח ודלמא התם משום דבל"ז מה"ת לא גבי מיתמי דשל"ד משא"כ בפי' שבח א"ו שד"א ס"ל ורבא דחי מדעולא דס"ל כשמואל דלוה נכנס ודרכו בזבורית זה הנ"ל פי' נכון מאוד בסוגית הגמ' ועולה בידינו שדעת אביי ורבא דשד"א אף בכל מלוה:
והתוס' כתבו דאפשר טעמיה דר"נ ואביי משום דשל"ד וס"ל דאף בשעבוד מפורש של"ד וכבר כת' בראיות דבשעבוד מפורש כ"ע מודו וגם מהא דר"נ מוכח כן דאל"כ מאי קמ"ל ועוד דזה סותר למ"ש דבמלו' הכתוב בתורה שד"א שלדבריה ע"כ ר"נ ואביי ומר זוטר' סברי דאפי' בנזקין של"ד מדגובה מיתמי מזבורית לדידהו וגם על הש"ך ק' מכאן שהביא ראייה מכאן מדאביי ומר זוטרא ור"נ דשל"ד דא"כ אף בנזקין נפסוק כן וגם מ"ש עוד דס"ל לא פליג רבנן ביתמי לפ"ז י"ל דס"ל שד"א שלא כד' הש"ך שהחליט בשמם דש"לד ס"ל וכ"כ במשנה אבל לפמ"ש ג"ז צ"ע לבשלמא אי ס"ל לאביי ב"ח ד"ת בזבורית וע"כ מיתמי אוקמוה אדאורייתא שיך לומר דלא פליג ואפילו בפירש א' מיתמי בזבורית אבל לפמ"ש דב"ח לאביי ד"ת בבינונית ואפ"ה מיתמי זבורית וע"כ דחכמים הפקיעו דינם לתקנת היתומים ואין חילוק בין ב"ח סתם לפירש שבח בכולהו תיקון לטובת היתומים להפקיע דינם ומה צריך לומר לא פליג מה"ת נחלק ביניהם וזה שא' אביי תדע כו' ואי משו' לא פליג לא הוי א' בהכרח לא פליג ואיזה הכרח הוא זה לומר לא פליג והא מחלקינן לקמן בין גדולים לקטנים ובין מכר למתנה עיי"ש ולמה שכתבנו הסוגיא מתפרשת היטב בפשיטות בראיות אביי ודחיית רבא:
ואל תתמה אם יש חולק על ד' עולא שא' ד"ת ב"ח בבינונית שהרי גדולה מזו כתב הנ"י בפ"ק דב"ק בשם הרמ"ה דאיכא מאן דס' ד"ת ב"ח בעידית רק חכמים תיקנו בבינונית שלא יראה אדם דירה נאה כו' ומהא דמה דרכו של אדם להוציא אלא מוכח לר"פ ור"ה דס' כל מילי מיטב נינהו ופי' כן בהא דא' רבותא שם בדעולא קמיפלגי כו' אבל מ"ש עולה לנכון ע"פ הירושלמי ומחלוקת תנאים בהך דוהאיש זה שליח ב"ד:
ולפמ"ש יש לפרש שם הסוגיא בפשיטות גבי בינונית וזבורית כו' מ"ד ב"ח בבנונית אית ליה תקנ' דעולא וכל שהי' לו עדית ומכרה נשתעבדו לו הבינונית משום נ"ד או בשל עולם כו' אף שלא היה לו כו' ומ"ד ב"ח בזבורית ל"ל תקנתא דעולא פי' לאו דל"ל כלל משנה דב"ח גובה בינונית דא"כ הו"ל לאשמעינן רבותא טפי דאף שיש לו עדית ובינונית וזבורית ב"ח בזבורית מ"ש דנקט בינונית לחוד ועוד דאין ס' לומר דפליגא ברייתא אכולהו תנאי דגיטין דב"ח בבינונית אלא ה"פ דל"ל תקנתא דעולא רק מה"ת בינונית משום דשליח ב"ד מוציא בינונית כמבואר בירושלמי וא' שם דקרקעו למד ממשכנו וא"כ לפי"ז תליא הכל בשעת גובינא שבא שליח ב"ד לביתו שנוטל הבינונית מהמטלטלין שרואה דמי יודע איזה מטלטלין היו לו קודם ואין השליח ב"ד יודע כלל רק לפי מה שרואה עתה נוטל הבינונית וא"כ גם בקרקע דוקא אם יש לו עתה עידית ובינונית וזבורית נוטל ב"ח בינונית אבל אם מכר העידית קודם ואין לו עתה רק בינונית וזבורית א"י לגבות הבינונית כמו במטלטלין שצריך לגבות בינונית הנמצא אז וא"כ גם בקרקע אזלינן בתר גביה ואז הבינונית הם עדית אצלו והתורה חסה שלא יגבה המובחר אצלו בשעת גבייה כמו במטלטלין וע"כ צריך לגבות הגרוע כיון שאין לו אז בינונית וזה פי' נכון מאוד בהא דרבינא מכמה קושיות לפי' רש"י ז"ל וזו היה דעת אביי ג"כ ומוכח דאביי ס"ל וכן רבא שד"א:
ויש להביא ראיה דעכ"פ בשעבוד מפורש מודו כ"ע דשד"א מדפליגי אביי ורבא בפסחים בפ' כ"ש אי ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה אי למפרע גובה ופירש"י ז"ל ששעבד לו נכסים וגבאן בחובו אביי ס' למפרע גובה כו' ולענין דאורייתא איירי שם לענין אם הקדישן מלוה ואח"כ גבאן אביי ס' הוי הקדש למפרע וכן לענין חמץ שם ואי נימא אין שעבוד תופס מה"ת כלל לא שייכא כלל סוגיא דשם ואביי דייק שם למילתיה מהך דר"נ דיתומים שגבו קרקע כו' ומהא דאי פקח הוא כו' ומשמע להדיא דבכל שט"ח באחריות עכ"פ איירי אף בלא אפותקי רק בשעבוד וא"כ מוכח דס"ל לאביי שד"א אף בסתם מדדייק מדר"נ ולא מפרש טעמא דר"נ משום דר"נ כו' אלא משום דלמפרע גובה והא ר"נ א' סתמא יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן כו' משמע בכל חוב ושטר למאי דקיי"ל אחריות ט"ס ור"נ גופיה ס"ל אחריות ט"ס בפ' ג"פ גבי שטר מכר בלא אחריות כו' וע"כ דבכל גווני שייך למפרע גובה וע"כ שד"א וכמש"ל ורש"י ז"ל שכתב שם ושעבד לו כו' לא נחית שם לפלוגתא דאחריות ט"ס ועוד דמתניתין בחמץ שם איירי בשעבד בפירוש דאל"ה לא חל שעבוד על מטלטלין כלל אבל לפלוגתייהו אי למפרע גובה לא נ"מ מקרקע דקיי"ל אחריות ט"ס כדמוכח מהך דר"נ וכן משמע מדברי אביי בב"ב דמק' לר"נ דא גבו קרקע אין לו מהך דא' איהו גופיה יתומים שגבו כו' ולטעמיה דלמפרע גובה ואי הך דר"נ איירי בשעבוד מפורש דווקא לוקי הך דגבו קרקע אין לו בסתם שטר בלא שעבוד מפורש א"ו אין חילוק לדידיה ובכל גווני שד"א ולמפרע גובה ורבא לא פליג שם רק משום דמצי לסלוקי בזוזי לא הוי כגבוי ודו"ק:
עוד נראה לענ"ד להביא ראיה נכונה דקיי"ל שד"א מסוגיא דפ' הגוזל עצים ד' ק"ד ע"ב דמייתי ברייתא דאין הבן מביא חומש על גזל אביו בין שנשב' הוא ואביו בין אביו ולא הוא בין לא אביו ולא הוא ודריש לה מקר' דאש' גזל ואש' עשק דמשמ' על על שגזל ועשק הוא דווק' ולא על גזל ועשק אביו ומבוא' שם להדיא דחומש הוא דלא משלם הא קרן משלם והכי מפיק שם בברייתא אחריתא דקרן חייב לשלם ומקראי עיי"ש דא' יש תלמוד כו' ומק' שם ונחייב בן אשבועה דידיה ומשני שאין גזילה קיימת ואפ"ה משלם קרן שהניח אחריות נכסים וה"מ דלא מוסיף חומש משום דהוי שעבוד קרקעות כשינוי' דרב הונא בריה דר"י שם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וע"כ להך שינויא שד"א מדמשלם קרן באין גזילה קיימת ומדאו' דדריש קרא למעוטי מחומש ולשלם קרן ולא משכחת רק בכה"ג דאין גזילה קיימת ויש אחריות נכסים איו שד"א להך תירוצא דרב הונא בריה דר"י ולד' רש"י ז"ל שם ע"כ בשלא עמד בדין איירי דאף שעמד בדין כיון שלא הודה אביו ולא חייבוהו ב"ד אין זה נק' עמד בדין ובהדיא מוקי שם שלא הודה אביו עיי"ש ברש"י דלא גרס שם קו' דמלוה ע"פ היא כו' ושינויא דעמד בדין כו' והתוס' שם כתבו ליישב הגי' דמק' למ"ד של"ד והא דמשני בשעמד היינו שבאו עדים אחר שבועת אביו וחייבוהו עפ"י עדים וזה דוחק גדול מכמה קו' חדא מ"ש תוס' שם לעיל דא"כ ל"ל קרא לחייב הבן בקרן כיון שעמד בדין בחיי אביו עפ"י עדים ועוד דאי כשעמד בדין עפ"י עדים מאי ס"ד לאקשוי א"ה חומש לישלם הא עמד בדין כשטר דמי כדא' בכמה דוכתין ובהדיא א' בשבועות משמי' דר"י הכופר במלוה שיש עליו שטר פטור מקרבן שבועה וה"ה מחומש אי משום דהוי כפירת דברים בעלמא אי משום שעבוד קרקעות דאיפליגו שם ר"פ ורהבד"י בטעמיה והיכי מק' הכא בפשיטות דלחייב חומש א"ו הכא בשלא עמד בדין כגי' רש"י ומק' שפיר וס"ד כיון שאין כאן שטר אין זה שעבוד קרקעות ומשני ר"ה בדר"י דאפ"ה כיון שאין מטלטלין משועבדין כלל רק הקרקע הוי ש"ק אף בלא שטר משא"כ מיניה גופיה י"ל דכל שאין לו שטר עיקר תביעתו לגבות מן מטלטלי ואפי' מגלימא דעל כתפיה אבל בשטר עיקר שעבודו הקרקע דש"ד ולהכי נקט שטרא בידיה דמשום מטלטלי לא מהני שטרא כלל:
ולפ"ז מתורץ קו' תוס' בכמה דוכתי למ"ד שד"א היכי משכחת שד"א דאפי' מלוה ע"פ הוא ש"ק ותירצו בשמחל השעבוד ולפמ"ש אין צורך דאף מדאורייתא עיקר סמך מלוה ע"פ מיניה דידיה על המטלטלה כדכ' בחוץ תעמוד והאיש כו' משא"כ ביתמי עיקר תביעתו קרקע וזה שחידש ר"ה בריה דר"י שם בב"ק אבל אי בעמד בדין לא הוי מק' כלל דכולה ידעי מימרא דר"י דשבועות ועמד בדין כשטר דמי זה נ"ל ראיה נכונה:
ואין לחלק ע"פ ס' הש"ך בין גזל דהוי מלוה הכתוב' בתורה כו' חדא דהא כתב תוס' בכמה דוכתי דאין נק' מלוה כתוב בתורה רק דברי' שלא היינו יודעים מעצמינו אם ישלם וכמה ישלם כגון קרבנות ונזיקין ודומיהן משא"כ קרן דגזלן הוא דבר ידוע כמו הלואה ועוד דהא בקראי כתב עשק ותשומת יד שהן הלואה ואכולהו דרשינן מקראי אשר גזל ועשק לחייב בקרן ולפטור מחומש וא"כ אפי' בהלואה מוכח ש"ד ולפי"ז גם לשינויא דרבא שם גבי גזל דאיירי אף בגזילו קיימת מוכח עכ"פ דש"ד מדין עשק ותשומת יד דמחייבינן בקרן מה שלוה אביו וכבש שכר שכיר וע"כ באחריות נכסים וש"ד אף בלא עמד בדין וחומש לא מחייב משום שעבוד קרקעות ושינויא דר"ה בריה דר"י מוכרח אף לתי' רבא שם וס"ל ש"ד:
וכן משמע שם לעיל דדייק חומשא ממונא ואי מיית משלמי יורשין ותניא נמי כו' יורשין הן משלמין קרן וחומש ופטורין מן האשם וע"כ בשלא הפריש מחיים מוקי לה דאי הפריש מחיים לא מוכח דחומש ממונא דלמא איירי שהפריש החומש ג"כ גם לשון פטורין מאשם משמע כן דאל"כ הול"ל האשם ירעה ע' ברש"י שם ובשלמא אי נימא דחייבין קרן וחומש מדאוריי' איצטריך לאשמעינן דפטורין מאשם אלא אי נימא דגם קרן פטורי מדאוריי' פשיטא דלא מחייבי בקרבן וגם מחומש יהיה פטורין דשל"ד ואי מחייבינן הקרן משום תיקון העולם ונ"ד מנ"ל לחיובי חומש ועכ"פ קרבן מאי בעי התם ואי בשעמד בדין והודה בב"ד ג"כ לא מוכח דחומש ממון דלמא כיון שחייבו ב"ד הוי כמלוה כמו כל קנסות שנעשו ממון עפ"י ב"ד א"ו משמע לכאורה דכולה סוגיא ש"ד ס"ל:
ועוד נראה לענ"ד דאף למ"ד הכופר בממון שיש עליו עדים פטור היינו דוקא שאין העדים לפנינו רק שאח"כ באו העדים דבהא ס' ר"י כיון דעדים עבידי דמייתי או שמא יתכחשו בעדותם לא הוי כפירת דברים בעלמ' דשמא לא יעידו העדים וגם בשטר איירי בכה"ג שאין השטר בפנינו ואח"כ הביא השטר דבשעת שבועתו לא הויא כפירת דברים דשמא יאבד השטר קודם בואו לב"ד כדאמר שם ר"ה בר"י שטר נמי עביד דמרכס ופירש דמרכס קודם שיראה בב"ד אבל כל שהעדים והשטר ידועים בב"ד ומכחישי' אותו אין זו רק כפירת דברים בעלמא לכ"ע אף לר"י ולכולה אמוראי שם דשבועתו לא הועילה כלום אף לשעתה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא בהך דממון שיש עליו עדים חייב וכתב הטעם ששבועתו הועילה בשעתה ושמא ימותו כו' משמע להדיא דעכ"פ בעי שתועיל לשעתה וכ"מ מדקדוק ל' הברי הברייתא שם דמייתי אם משבאו עדים הודה כו' ולא א' משבאו עדים נשבע והודה א"ו דשבועה עכ"פ בעי קודם ביאת עדים דאל"ה כפירת דברי' בעלמא הוא:
שוב חפשתי ומצאתי שהתוס' בעצמן כתבו כן בהדיא בפ' שבועת העדות גבי שני כתי עדים ומק' אראשונה והא קיימא שניה ומשני רבינא שהיו קרובים בנשותיהם כו' והק' תוס' דהא דרבה דא' הכופר בממון שיש עליו עדים פטור איתותב ועליה דרבה הוא דאיצטריך לשנויי כדרבינא וכיון דלא קיי"ל כרבה ל"ל דרבינא ותרצו דלכ"ע כל שהעדים לפנינו הוי כפירת דברים בעלמא ולהכי איצטרי' הא דרבינא לכ"ע עיי"ש וזה מבוא' לכ"ע כמ"ש ומוכר' מדרבינ' וכיון שכן היכי אפש' לאוקמי הך סוגי' דהגוזל בעמ' האב בדין על פי עדי' ונתחיי' בקרן דא"כ לק"מ חומש נמי ליחייב כיון שכב' באו העדי' ונתחייב בב"ד אין שבועת הבן רק כפירת דברים בעלמא שהכל יודעים שחייבים בקרן ומה צורך לטעם שעבוד קרקעות א"ו מוכרחים הדברים כד' הסוברים שד"א:
ובמ"ש ארווח לן בס"ד מה שהוקשה לן לר"י דמחלק בין מלוה שיש עליו עדים לשטר היכי מפרש לברייתא דשם פרט ללווה בעדים ובשטר בשלמא שטר יש לפרש משום ש"ק וכדר"י אלא עדות מאי איכא למימר ואין לפרש כדמפ' רבה שם לאומר לויתי ולא בעדים ולא בשטר דבשלמא לרבה אין נפקותא בשטר מה"ת דס"ל של"ד אף בשטר בפ' ג"פ ואין טורף ממשעבדי כלל ומב"ח גבי בהודאתו אבל לר"י דס"ל ש"ד נ"מ טובא בכפירת שטר ועדים לענין משעבדי דאם לוה בשטר טורף ממשעבדי אם אין לו ב"ח וגם אין יכול לומר פרעתי ובל"ז כיון דבכופר בשטר ס"ל לר"י דפטור מסתמא יפרש הברייתא כפשטה שכופר בעיקר המלוה ובשטר וא"כ איך יפרש בעדים ולמ"ש ניחא דיפרש פרט ללווה בעדים ובשטר והעדים והשטר לפנינו דהוי כפירת דברים בעלמא לכ"ע וזה נלע"ד תי' נכון מאד:
וראיתי בירושלמי א' שם בשם ר"י לא תתני עדי' שמא ישכחו העדות עיי"ש ובשטר לא חייש שם שמא יאבד ומשמע ג"כ כמ"ש דאם העדים מעידים עתה לא שייך ישכחו העדות והא דמדקדק שם במתניתין דב' כיתי עדים דחיישינן שמא ישכחו כו' ולא מוקי לה כדרבינא בש"ס דילן ע"כ צ"ל דמפרש לה שאין ידוע להם אם העדים זכורים העדות אף שעומדים שם שמא שכחו כבר וגמ' דילן לטעמיה דלא חייש לשכחה רק למיתה ולאבידה וא"כ כל שהעדים כאן הוי כפירת דברים ואיצטריך לשנויי כדרבינא עכ"פ גם הירושלמי סבר דכל שידוע בשעת שבועה שנשבע לשקר עפ"י עדים ושטר וכ"ש עפ"י ב"ד דהוי כפירת דברים והא דמגי' בירושלמי לית כאן עדים ולא מפרש לה שהעדים לפנינו היינו משום דס"ל הטעם בשטר משום כפירת דברים אף שאינו לפנינו ולא חייש לאבידה וא"כ אי גרסינן עדים ע"כ גם בעדים הוי דינא הכי אף שאינן לפנינו לכן א' לא תיתני עדים אבל לטעם ר"ה בר"י דחייש לאבידה בשטר וא' טעמיה דר"י משום ש"ק וברייתא ע"כ לא מטעם ש"ק הוא רק מטעם כפירת דברים דומיא דמכחיש לא' מהשותפין וכדדייק גמ' שם ומדרישא בכפירת דברים סיפא נמי כו' וא"כ בע"כ מתוקמא בהכי שהעדים והשטר לפנינו ומשום כפירת דברים וגרסינן שפיר עדות ג"כ ודו"ק:
ומדי דברי בהך סוגיא דפ' הגוזל עצים אמרנו לחבר לזה גם מה שנרא' ביישוב ד' הרמב"ם ז"ל דהנה הרמב"ם השמיט הך דר"ח דא' והוא שייחד לו כלי לעושקו ודעתו ז"ל דלא בעינן יחו' כלי כלל והוא תימה איך דחה מימרא דר"ח דלא מצינו בש"ס פלוגתא כלל ולכאורה היה נ' לתרץ עפ"י ד' התו' בכתובו' ר"פ נערה שהק' בהא דאנסת ופתית את בתי כו' דרבנן מחייבי קרבן שבועה האיך שייך יחוד כלי כיון שעדיין לא נתחייב ולא עמד בדין ותירצו שייחד לו הכלי שיזכה בו כל מה שיתחייב אח"כ בדין והק' דהא הוי דשלב"ל ותרצו דרבנן דר"ש ס' אדם מקנה דשלב"ל וא"כ אנן הא קיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא ניחא לאוקמה סתם משנה דשבועות כמ"ד אדם מקנה כו' ודלא כהלכתא ואולי רב חסדא ס' כרב הונא רבי' דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:
אבל עוד נ' ליישב בפשיטות יותר דהרמב"ם הוציא מסוגי' מפורשת דלית הלכתא כר"ח והוא בשבועות ר"פ שבועות הפקדון א' רבה הכופר במלוה שיש עליו עדים פטור כו' ור"י א' מלוה בעדים חייב בשטר פטור ומפרש ר"פ טעמי' משום כפירת דברים בעלמא ודחי ר"ה ברי' דר"י ומסיק טעמא דר"י משום דהו"ל כפירת שעבוד קרקעות כו' והכין מסקנא דסוגי' ואי נימא דאין חייב ק"ש במלוה אא"כ יחד לו כלי וקנאו בדין כמבואר בש"ס לר"ח דמק' היינו פקדון א"כ אפי' בשטר נמי ליחייב כיון שייחד לו הכלי וקנאו פקע שעבוד הקרקעות ועיקר תביעתו החפץ המיוחד לו וקנאו לגמרי ואפילו באפותיקי מפורש קיי"ל דאינו גובה משאר נכסים כ"ש בייחד כלי וקנאו כדין אין לו שום עסק על הקרקעות א"ו דלא ס"ל לר"י כלל מימרא דר"ח וא"ש ג"כ סוגי' דב"ק פ' הגוזל בהא דעל גזילו הוא מביא ואין מביא על גזל אביו ומק' שם ונחייב על שבועה ומשני ר"ה ברי' דר"י בשאין גזילה קיימת והניח אחריות נכסים ומשום דהו"ל ש"ק דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי הרי מבואר דלא איירי בייחד כלי דהא אין גזילה קיימת ואפ"ה טעמא משום ש"ק הא לא"ה חייב ורבא דשני שם בגזילה קיימת לטעמיה דס' כר"ח דבעי יחוד כלי וע"כ דאיירי בגזילה קיימת והל' כר"י וכר"ה ברי' דר"י דבתראי נינהו ודו"ק היטב:
הדרן לדאתאן עלה דלפי מה שביארנו שיטה זו יתפרש בפשיטות גם הסוגי' דר"פ הגוזל ומאכיל פטורין מלשלם אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים חייבים לשלם ומוקי לה רבא בשאין גזילה קיימת והק' אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם וה"נ א' רבא לקמן הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה כו' הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם והנה לרב ושמואל דס"ל מלוה ע"פ לא גבי מיורשין כ' התוס' להעמיד משנתינו בעמד בדין וזה דוחק גדול דהא בעי למימר בש"ס דהוי יאוש ושינוי רשות למ"ד רשות יורש כלוקח וע"כ בנתייאשו הבעלים מיירי ולא עמדו בדין דאי עמדו בדין אין זה ייאוש ועוד במניח לפניהם אי עמד בדין למה לא הוציאו מידו הגזילה הקיימת עד שאח"כ אכלוה היורשין והיה נ' דרו"ש באמת מפרשי למתניתין דלא כרבא אלא כדמתני ליה רבי לר"ש ברבי בגזילה קיימת וכמ"ד רשות יורש כרשות לוקח ואפי' למאי דקיי"ל טעם נ"ד לגבות מן היורשין דוחק הוא לומר דה"נ חשו חכמים לתקנת נגזל ואיזה תקון העולם יש בזה לחייב היורשין מה שפטורין מן התורה בשלמא בחוב חשו לתקנת הלוה דאל"כ ממנעי ואתה נועל דלת וכן בהך דפרה שאולה דמחייבינן היורשין אף בסבורים של אביהם היא משום דאשתעבוד נכסי דאבוהון מחיים אף שלא ידעו מאומה ובחיי אביהם היתה הפרה בעין וע' בפ' הנושא בסוגי' דחייב אני לך מנה בשטר פלוגתא דר"י ור"ל ומייתי שם מהך דכתב לכהן חייב אני לך ה' סלעים כו' ומשני שם משום דאשתעבוד לי' מדאורייתא עיי"ש וכן בהך דמייתי שם מערב היוצא לאחר חיתום שטרות כו' א' שם ע"כ לא אמר ר"י אלא בערב דשייך בשעבודא דאורייתא פי' שהלוה הוא משועבד מה"ת ויש לדחות דשם לר"י ור"ל איירי דס"ל שד"א:
וכן מ' מהך דהמקבל גבי משכון דמק' וכי מאחר שמחזירין למה חוזרין וממשכנין כדי שלא תהא שביעית משמטתו ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו וא' משכנו ומת שומטו מעל בניו ומ' דיהיב טעמא לקרא כיון שהצריכה תורה להחזיר מה תועלת במשכון כיון שכל יום צריך להחזיר ומתרץ שאם ימות אף שיהיה ביד בניו יוכל לשומטו מהם ולא יעשה כמטלטלי ואי של"ד לא היה צריך לומר שלא יעשה מטלטלין רק הי' לו לומר שיגבנו מבניו דאף שיהי' להם קרקעות לא יגבה מהם מה"ת ולהכי ממשכנין כדי שיהיה בטוח מבניו א"ו דאמרינן שד"א דאז ביש לו קרקע אין נפקותא כלל דגובה מהם רק באין לו קרקע דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ולהכי אהני משכון:
וכן מפלוגתא דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה כו' נ' להוכיח מסוגי' זו דתרווייהו ס' שעבודא דאורייתא דהא טעמא דאביי משום דאיגלאי מילתא דמשעת הלואה קני לה ואי נימא דמעיקרא אין הנכסים משועבדים כלל מה"ת היכי נימא משום דהשתא גבי לה קני לה למפרע איזו קנין עשה בה מעיקרא שיקנה אותה למפרע א"ו דנתינת המעות מתחילה ושעבוד כל הנכסים היא התחלת הקנין ושעבוד על כל הנכסים וקרקע ניקנית בכסף וכשגובה שדה א' אמרינן היא המגיע וקנוי' לו משע' ראשונה דאגלאי מילתא למפרע שעלי' נתן המעות ורבא ס' דאין קנין חל למפרע כיון שבידו לסלק בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקני לה:
ולכאורה הי' נ' דשייכא הך פלוגתא בפלוגתא דברירה בתולה בדעת עצמו דלרבא אין ברירה ואפילו אם רוצה אח"כ להגבותו קרקע לא א' הוברר דמעיקרא להכי קאי אבל למ"ד של"ד א"כ מעיקרא הני זוזי לאו לקנין נתנו כלל והאיך נימא למפרע הוא גובה כיון שלא תפס כלל וכן משמע מהא דא' כל היכא דאקדיש לוה כו' פודה מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים ויהבינן טעמא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מ' הא לא"ה מדאורייתא אין ההקדש חל כלל ואי של"ד רק מלקוחות תקנה בעלמא משום נ"ד לא צריך לטעם זה אדרבה מדאורייתא בעי פדיון ודוק:
ויש עוד לדמות ענין זה להא דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו ובסוגי' דעירובין היכא דלא סיים אתרי' ה"נ אי אפשר לחול הקנין למפרע כיון שאז נכנסו כל הנכסים בכלל השעבוד וקנין גמור א"א לחול על כולן רק כדי חובו וכיון שאינו בזא"ז גם בב"א אינו חל לקנות שדה א' קנין גמור וע' מ"ש בד' הרי"ף והרמב"ם במוכר דבר שאינו מסוים:
מכל הלין ראיות דכתיבנא נ' שהעיקר כדעת הסוברים שעבודא דאורייתא וזו היא דעת הרי"ף והרמב"ם והגאונים ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל ודוק בכל זה היטב כי ברור הוא: