משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
יז שאלה
ריאה שמצאו בה אונה אמצעית של ימין גדולה מהתחתונה ובועא עלי' והראה השוחט לפני שני לומדי עירינו (היא עיר סטראבין אשר נשלחה בכ"י הרב דשם ושדעתו להכשיר והרב המ"ץ דסלוצק קרא ערעור על ההכשר) ופתחו את הבועא והיו בה מים זכים וזאת לפנים מנהג קבוע בסלוצק וסביבותינו להכשיר תרתי בועי דסמיכי במים זכים וגם החליף של רמ"א מכשירין בפשיטות והכשירו הב' לומדים ונעשה מעשה על פיהם והנה יתר הלומדים צווחו עליהם בקול ככרוכיא ושיש לאסור אף הכלים שנשתמשו בהם מחמת תרתי לריעותא ונודע שהיה מורנא בריאה והיה שעת הדחק והפסד גדול והמורני היה במקום אחר שהי' באומה נקב אחד והעמידו נגד החמה ויצא התולעת זה נוסח השאלה כפי שבאה בכ"י הרב הנ"ל:
וזה אשר השבתי עליו להרב דק"ק סלוצק הקורא ערעור ולחלוק יצא להטריף גם הכלים והאריך בדברים שאין להם שחר וקנתר בדברים לשכנגדו:
עתה הוזקקתי להשיב לו דבר בענין הלז ולברר בעזהש"י כי באמונה כנים הדברי' * אשר דברנו פתח דבריו תמה על מש"כ דהך ריעותא דחילופי' לדעת המכשירין קל טפי מריעותא דסרכא תלוי' מבועה וכיון דהרבה פוסקים מתירין בסרכא תלוי' מבועא במים זכים כ"ש בהך דחילופי' ותמה שהרי הרמ"א מטריף החילופין לחלוטין ואף הרש"ל שחולק לא סמכו על דבריו רק בהפסד מרובה וכ' שגם להרש"ל היא ריעותא גדולה שבגדולים ואף מסרכא העוברת ע"י מיעוך כו' והרבה דברים בזה:
* הנראה כי היה קונטרס א' לבד התשובה הלז אשר היא היתה תשובה שנית וחבל כו' אמנם בתשו' זו נכללו דברים הראשונים בביאור רחב:
תמה על עצמך בזה הרי כ' הרש"ל ביש"ש על החילופין האלה שאין זה רק השחתת ממון ישראל בחנם להטריף עי"ז ואיך א"כ יסבור שהיא ריעותא גדולה שבגדולות ומן סרכא העוברת ע"י מיעוך אשר כל הראשונים צווחו ככרוכיא על המיעוך הזה והרשב"א כ' שכל המנהיג בו מאכיל טריפות לישראל אין זה אלא מן התימה לכל יוצא ובא בדברי הראשונים והאחרונים ודין החילופים האלו לא נמצאו בשום פוסק ראשון רק בדברי מהרי"ו ורמ"א ז"ל וסמכו הם דבריהם על דין חילוף המוזכר בגמ' דהיינו שהחליפו צורתן וכל הפוסקי' הראשונים לא פירשו כן גם כל האחרונים שתמהו ע"ז וכולם הסכימו לעיקר ד' הרש"ל שאין בזה טריפות כלל מדינא רק הב"ח ז"ל כ' באין הפסד אין להורות היתר במקום שנהגו לאסור אף דליכא איסורא הובא לשונו בט"ז ופר"ח ומבואר דרק משום מנהגא בעלמא החמיר בשאין הפ"מ ולא משום דמספקא ליה מילתא כלל וזו היא דעת כל האחרונים והפר"ח והפרי תואר כ' להדיא להקל הלכה למעשה באלו החילופים רק התב"ש והכרו"פ כ' להחמיר בהם וג"כ רק משום מנהגא מילתא כמבואר מדבריהם ובפרט בד' הכרו"פ ואחרי שהועד שנהגו להקל באיזה מקומות מי ישנה מנהגם אולי נהגו עפ"י איזה גדול וכיון שמעיקר הדין כך הוא אין לשנות ולסתור מנהגם לכ"ע והשחתת ממון הוי לדידהו ואיך כ' רומע"ל דעכ"פ חשבו לה ריעותא גדולה והם ז"ל כ' להיפך וכ' שאין זה רק השחתת ממון ישראל כו' אבל סרכא תלויה ודאי היא ריעותא גדולה ומבואר בד' כל הראשונים וכמה מהראשונים החמירו לאוסרה לסברת הפוסקים אין סירכא בלא נקב כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושי' ובת"הא לשיטה זו והרא"ש ז"ל דחק לתת טעם למה שנהגו להתירה כי כיון שלא נדבקה לשום מקום מסתמא הוא מחמת הפשטת ליחות הריאה כמו שמבואר בדבריו ז"ל גם הרמב"ם ז"ל כתב יש מקומות נוהגין לאסור לגמרי סירכא תלוי' והוא ז"ל דעתו להתירה ע"י נפיחה אבל נפיחה מיהת בעי לדעתו ז"ל והוא דעת חכמי לוניל שכ' העיטור ז"ל הובא בב"י סי' ל"ט והעיטור ז"ל עצמו אוסר לגמרי והט"ז ז"ל כתב להצריך נפיחה רק לא זכר ד' הרמב"ם והעיטור בשם חכמי לוניל עכ"פ לדעת כולם הוא ריעותא גדולה וצריכה טעם להכשירה ובהצטרף אליה הבועא מחזיקים זא"ז ומעידין עכ"פ על ספק נקב כמו שכתב הראב"ד מהך דסמוכה לדופן אין חוששין לה לחד מ"ד ואפ"ה בהעלתה צמחין חוששין לה והיינו כעין תרתי לריעותא ומזה למד הראב"ד לדין סירכא תלויא מבועא כי הצמחין מעידין שהסירכא מחמת נקב ולא מחמת הפשטת ליחה וזה מקור שעליו נסמכו כל דיני תרתי לריעותא ובתנאי שיהא עדותן מכונת על טריפות א' כמו בועא עם סירכא ששניהם מחשש נקב עם היות שיש לפקפק קצת בראייה זו של הראב"ד דבשלמא בסמוכה לדופן שהיא עכ"פ סירכא גמורה נסרכת למקום אחד רק שאנו תולין בדופן אבל כשיש צמחין מעידין שזה מהריא' וא"כ ממילא הוי סירכ' מחמת נקב שהרי נסרכה למקום א' אבל סירכא תלוי' כיון שמעשיה מוכיחין עליה שאינה מחמת נקב לפי שלא נסרכה למ"א כמ"ש הרא"ש ז"ל מה תועיל עדות הבועא הא גם הבועא אינה אות על נקב דהא כשירה במקום אחר ואיך תעיד על התלוי' שהיא מחמת נקב ושינתה הרגילה לסרך למקום אחר ובפרט דלהראב"ד ז"ל שם בספר תמים דעים אין איסור בהעלתה צמחים רק בדליכא מכה בדופן אבל אי איכא מכה בדופן אף שיש צמחין בריאה כשירה ותלינן בדופן אף שיש צמחין בריאה והוי תרתי לריעותא כיון שיש סברא לתלות בדופן תלינן ה"נ איכא סברא לתלות בהפשטת ליחה לפי שלא נסרכה למקום אחר והראב"ד ז"ל מדמי לה להיכא דליכא מכה בדופן וכבר הקשה בספר פרי תואר מעין קו' זו כיון דמחזקינן לה להפשטת ליחה מה תועיל הבועא ודחק לתרץ ובאמת אין דינו זה של הראב"ד מוסכם כ"כ והביא הפר"ח בשם תשובת מהרי"ן לב ותשו' מהרשד"ם שלא נהגו במקומות' כהראב"ד בדין תלויה מתוך הבועא וכ' מהרי"ן לב הטעם דמחזקינן לה ריר בעלמא אף כשיש בועא:
וראיתי להרא"ה בס' בדק הבית גבי ב' בועי דסמיכי דא' דלית להו בדיקותא כתב וז"ל על מה שהק' הרשב"א על פירש"י איזה שיעור יש לסמיכות וכתב ואיני מבין דבריו כו' דהא סמיכי הוא דבוקות ממש וסריכי ממש דאמרינן דומיא דתרתי אוני דסמיכי להדדי דסריכי קאמר וכתב שכן כוונת רש"י ז"ל במ"ש דקים להו לרבנן שאין סמוכין אלא מחמת נקב כו' וא"כ לפירושו ז"ל מוכח מהש"ס היפוך דינו של הראב"ד דהא לא מטרפי בגמ' רק ב' בועות הסרוכות זה לזה אבל בועא א' וסירכא תלוי' עליה כשירה דאל"כ ל"ל למימר תרי ביעי דסמיכי והיינו סריכי לפי' הרא"ה ז"ל ואם כוונת רש"י ז"ל ג"כ כן היא גם ד' רש"י ז"ל דלא כהראב"ד ובאמת לשון סמיכי בש"ס נאמר על סריכי כדא' תרתי אוני דסמיכי כו' וסמכו ענין לו אח"כ תיכף דין תרתי בועי דסמיכי ומשמע דכוונה אחת היא וכן א' ריאה הסמוכה לדופן כו' פי' סרוכה וגם דעת רש"י ז"ל שכתב דקים להו שאינן סמוכות כו' ואי על סמוכות בעלמא מהיכא קים להו כולי האי דאינן אלא מחמת נקב כיון דכל חדא באנפי נפשה קיימא אטו משום שקרובים הרבה נחזיק בודאי נקב אטו לא משכחת נמי שיעלו ב' בועות קרובות זו לזו מחמת עפשות ליחות הריאה הגורם לזה כדרך נגע צרעת כי תהיה באדם העולין סמוכין זל"ז אבל כשנפרש דברי רש"י ז"ל כהרא"ה א"ש טובא דסריכתן מעיד שהוא מחמת נקב והעלה גם הבועות סביביו:
ומצאתי מפורש בה"ג הל' טריפות וז"ל א' רבא הני תרתי בועי דסמיכי אהדדי חזי למקום חיבור דידהו דביני וביני כאלו נקב דמי ולא תכשירי' חדא ומתחזיין כתרתי בדקינן להו בסילווא אי שפיך מוגלא להדדי חדא נינהו וכשירה כו' איכא נוקבא מעילוי' דסירכא ועבד תרתי בועי וחדא מינייהו נקיבא וזכה הוא ואסרכה לה לחבירתא דסתמתה טריפה עכ"ל מבואר מלשונו ז"ל דמפ' לה גם כן בשיש סירכא ביניהם וסמיכי פי' סריכי ולהכי מחזקינן בנקב ואחת ניקבה ואין חברתה סותמתה להכשיר דאין זו סתימה וכ' למקום חיבור דביני וביני כו' והיינו הסירכ' וכ' עוד איכא נוקבא מעילוי' סירכא כו' זה מבואר כפי' הרא"ה וקרוב הדבר שכן כוונת רש"י ז"ל וסיוע גדול מדברי בה"ג לדעת המקילין בתלוי' מתוך הבועא דלא אסרינן רק שני בועות הסמוכות וסרוכות וידוע שדבריו ז"ל דברי קבלה:
אבל כבר פשטה הוראה בישראל בכל מדינתנו כדברי הראב"ד בדין סירכא תלוי' מתוך בועא רק שהראב"ד ז"ל בס' תמים דעים כתב בהדי' שיש לה היתר בבדיקת הריאה לפי ראייתו שם מהא דהעלתה צמחין חוששין לה ופסק שם כרב נחמיה ברי' דרב יוסף דבדק לה בפשורי ומפ' דרב נחמיה לקולא קאמר דאפילו ליכא מכה בדופן ואיכא צמחין בריאה בדקינן לה בפשורי להכשירה ולא הוי רק ספק טריפה עד שתבדוק ורבים מגדולי הראשונים מפרשין כן הרמב"ם והרז"ה ור"ת דרב נחמיה לקולא קאמר ואין כאן מקום אריכות בזה ואם כן לדבריו ז"ל כ"ש בשאר ב' לריעותא שאין בהם רק חשש ס' טריפה וכשר בבדיקה רק דאנן לא בקיאינן בבדיקות אבל מד' הרוקח שכ' כל מקום שיש סירכות חוט בבועה טורפין אותה משמע דלא מהני בדיקה כלל והוא ז"ל סובר כדעת הפוסקים הסוברים דבליכא מכה בדופן ויש צמחים לא מהני בדיקה כלל ור"נ דבדק בפשורי היינו באיכא מכה בדופן ולחומרא מצריך לה בדיקה וכן משמע מדברי מהרי"ו בבדיקות שלו שכ' וז"ל תרי בועי דסמיכי אהדדי לית להו בדיקותא לאכשורי או אפילו סרכה היוצאת מתוך הבועה ואינה דבוקה למקום א' טריפה דהוי לקותא בתר לקותא עכ"ל ז"ל מבואר מדבריו ז"ל דטריפה גמורה הוא כמו ב' בועי דסמיכי דל"ל בדיקה ומשמע דחד טעמא לתרווייהו שהן ב' לקותות סמוכות ומדנקט אפילו סירכא כו' משמע דקיל לי' טפי מדין ב' בועי דסמיכי וא"כ כיון שכ' אח"כ והא דאסרינן ב' בועי דסמיכי כו' היינו במוגלא כו' וסיים להכשיר סמיכי ושיפולי במים זכים א"כ כ"ש בועה וסירכא דהא מתרי בועי הוא דיליף לה מהר"יו ז"ל וכ' אפילו כו' ודיו לבא מן הדין להיות כנידון דאף בתלוי' מתוך הבועה דוקא במוגלא אבל לא במים זכים וכד' הש"ך והב"ח ודעמהן וזו ראי' ברורה לדבריהם ז"ל וכן מצאתי מפורש בתשו' מהרי"ן לב ח"ג סי' ק"ה כת' בהדי' דמה דמחמירין טפי בחוליה מתוך הבועה היינו במוגלא אבל במים זכים כשירה אף להראב"ד דלאו ריעותא הוא וע"פי דעת המתירים סמיכי במים זכים ע"ש וכ"כ בתשובת פני יהושע סי' י"ב חלק יו"ד כ' בהדי' דלמאי דנהיג להכשיר סמיכי במים זכים ע"כ דמ"ז לא נקרא בועי כלל וא"כ ה"ה תלוי' מתוך הבועה דוקא במוגלא אבל במים זכים כשירה עיי"ש וידוע כמה רב גוברין דהגאון הנ"ל רבו של הש"ך ז"ל הארכתי קצת לבאר עיקר דין סירכא תלוי' מתוך הבועה שעליו נוסדו כל דיני תרתי לריעותא וביארנו שיש רבים מהפוסקים חלוקים בעיקר דין הראב"ד זלה"ה הרא"ה וה"ג לפי פירושם ב' בועי דסמיכי היינו בסריכי וראיתי עוד בס' תמים דעים סי' ק"נ כ' פיסקי טריפות מרבותינו הצרפתים ופי' שם ג"כ הך דב' בועי דסמיכי היינו שיש סרכא ביניהם וקמ"ל דאין סתימות הבועה סותמת דסוף סוף יתמקמקו הבועות וישאר הנקב וקרוב שכן כוונת רש"י ז"ל כמ"ש הרא"ה ולשיטה זו מוכח דסירכא מתוך בועה א כשירה וכ"פ מהרי"ן לב ומהרשד"ם ז"ל וגם לדעת הראב"ד ז"ל ספק טריפה היא וכשרה בבדיקה רק לדעת מהרי"ו ורוקח היא טריפה גמורה ויש ס' לומר דסירכא היא כעין בועה ממש ובאה מליחות הריא' ושם א' לה עם בועא ולהכי מדמי לה לתרי בועי דסמיכי והעירני לזה לשון העיטור בשם חכמי לוניל שכ' ורבותינו שבלוניל ס' דסירכא תלוי' מאונה או מאומה כיון שעולה בנפיחה כשירה דהוי כבועה עכ"ל הובא בספר תורת הבית הארוך לרשב"א ז"ל ובחידושיו לחולין פ' א"ט מבואר דקרו לה לסירכא תלוי' בועא וא"כ בהדי בועא אחריתא מצרפינן להו והוי ממש תרי בועי דסמיכי כו' ואולי זהו טעם הרוקח שכ' סתם כל מקום שיש סריכות חוט בבועא טריפה ולא הזכיר טעם תרתי לריעותא שאין זה מטעם זה כ"כ רק מדין ב' בועי המוזכר בש"ס וא"כ אין לדמות כ"כ שארי תרתי לריעותא לזה והמבין יתבונן ועכ"פ צריך שיהי' ב' הריעותות מעידות עדות א' כמו ב' בועי או סירכא ובועה שכולן על ס' נקב הן מעידות ומחזיקות זו את זו אבל לא כשאחת מעידה על נקב וחברתה על חסרון וכדומה כמו שנבאר אי"ה לקמן:
ועתה נבא לנידון השאלה בענין החילופים שכבר ביארנו בעז"הש שכל הראשונים לא ס"ל הך פי' דחילוף רק חליף ג' בשמאל וב' בימין ולא משום שהחליפו צורתן בגודל וקוטן שהרי אין שיעור לגודל האונות ואפילו כטרפא דאסא כשירה כמ"ש הפוסקים שזה שיעור אונא ולא חילקו איזה אונה אם אמצעית או תחתונה ואדרבה כ' שאם יש בימין ב' אונות ועוד סדק באומה כטרפא דאסא מצרפינן לה וא"כ הרי הסדק הזה דחשבינן לה אונה עכ"פ קטנה מאונה האמצעית שעליו והיא נק' חילוף לד' מהרי"ו ז"ל שצריך שתהא האמצעית קטנה מאונה הסמוכה לאומה וכן משמע מד' הפוסקים גבי השלמת הוורדא וכמ"ש האחרונים אף שהתב"ש כ' לדחות הראיות דלא משום שינוי צורה לחוד מטריף המהרי"ו רק משום שהחליפה עם השמאל או עם אונה שתחתי' עיי"ש ואין זה נ' דכיון דאין שינוי צורה פוסל כלל מה איכפת לנו בחילוף הזה הרי הרמב"ם ז"ל על עיקר דין החליף דג' בשמאל וב' בימין כת' דפסול משום חסר דימין ומבואר מדבריו דכל שאין בו פסול דחסר אין חלוף דימין ושמאל פוסלו דנימא שנעשה כאלו כולם עומדין שלא במקומם וכנטולין דמו רק משום חסר לבד בימין וכן כ' בהדיא שאם יש ג' בשמאל וב' בימין ויש וורדא המשלמת לימין כשירה אף דעכ"פ הוא חילוף גמור שיש ג' בשמאל וב' בימין ואין לך חילוף גדול מזה ואטו גרע זה משינוי צורה דימין לשמאל וכל שינוי מנין האונות וחילופן ואפ"ה מכשר להו הרמב"ם כיון שאין אנו יכולין לפוסלו משום חסר דימין שהרי הוורדא משלימתו שוב אין בו משום חילוף כלל וכבר הסכימו הרש"ל והט"ז והב"ח והש"ך שהן כשירין גמורים וכבר כ' לשון הרש"ל ז"ל ביש"ש שכתב אין זה כו' רק הבית חדש כתב במקום שאין הפסד אין להורות נגד המנהג אף שאינו מדינא והביאוהו האחרונים אבל מהרש"ל ז"ל עצמו כתב להכשיר לגמרי כשאין עוד ריעותא אחרת ועיין לשונו שהביא הב"ח בטור יו"ד והוא מבדיקות שלו וכן הפר"ח והפרי תואר הקילו למעשה בכל גווני והועד לפי מכתב השואל שכן נהגו במחוז ההוא להתיר החילופים האלו האיך יעלה על הדעת שיש בזה יותר חומרא וריעותא גדולה שבגדולות ומדין סירכא תלויה כו' אשר הוזכר איסורו בדברי הראשונים וכמה מן הראשוני' שהחמירו בתלוי' לבד כמש"ל ועכ"פ להצריך נפיחה ואם שם הקילו כמה גדולי האחרונים הש"ך והב"ח ומהרי"ו והגאון בעל פני יהושע ועוד גדולים שהסכימו דמים זכים לא חשיב ריעותא כלל לחושבו תרתי לריעותא וכ' ראי' מד' מהרי"ו וכ"כ בראשונה מד' הראב"ד שהביא ראי' מהעלתה צמחין כו' וצמחין היינו מוגלא כמש"ל בראיות וכפי' רש"י. וא"כ דוק מינה דוקא בצמחין דמוגלא הוא דחיישינן בסרוכה לדופן ומשום תרתי לריעותא הא במים זכים לא וכש"כ בסירכא תלוי' הנלמד משם וגם זו ראיה נכונה ועתה מצאתי ג"כ כתוב על ס' הרב הגאון מוה' זלמן מבראד בתחלת קונטרסו מתרתי לריעותא כת' ראי' זאת מד' ראב"ד לד' הש"ך והב"ח ופ' שם כן במקום שנוהגין להקל סמיכי במים זכין ה"נ בתלוי' כו' ודלא כהט"ז וא"כ בוודאי כש"כ שיש להקל בצרוף ריעותא דבועה במ"ז עם ריעותא דחילופים דלא למיחשבי ריעותא כיון דקילי ריעותייהו טובא ועיקר הצירוף בזה עם ריעותא אחרת אינו ענין כלל לדין תרתי לריעותא אשר מקורו נובע מהראשונים דשם עדותן מכוונת כמש"ל משא"כ כאן אינו רק חומרא בעלמא שהחמיר הרש"ל והט"ז לצרף חומרא זו עם עוד ריעותא ולחוש קצת עם מנהג המחמירי' ופשוט בעיני שהיא חומרא בעלמא לחדש לצרף ב' חומרות אף שאינן מענין אחד ומשם א' דאטו החילוף גורם לה בועא להולד ולינקב ועוד דחילוף לדעת המחמירין מטעם חסר הוא. וכמש"ל מלשון הרמב"ם שכ"כ וכ"כ רש"י ז"ל בדף מ"ג חליף היינו חסרה ממקום שהיא ראויה להיות כו' והנך חזותא כו' משום לקותא נינהו וכל לקותא סופה לינקב כו' מ' להדיא דהנך דחסר לחוד ולא מטעם סופן לינקב וכן משמע בסוגיא שם דחסורה לחוד ונקובה לחוד ועיי"ש ובתוס' וד' הפר"מג בזה צ"ע וא"כ בודאי אין עדותן מכוונת ומה שרצה לומר דלהרמב"ם החלופים האלו טריפה בל"ז משום תוספת בגוף כחסר וכמ"ש גבי ריאה שנמצאת נפוחה כחריות של דקל כו' הם דברים תמוהים שהרמב"ם לא הזכיר שם כלל אם הריאה גדולה או האונות גדולי' יותר מדרכן כל שהוא כן מתחלת ברייתה ולא כת' רק אם היא נפוחה כו' שהוא שינוי המתחדש בה מחמת מקרה ותוספת משונה ונסתפק אולי הוא כחסרון וכשיטתו ז"ל שפוסל חסרון בחוץ בלא נקב אבל אין זה ענין כלל לגודל ולקוטן מתחלת היצירה ותדע דאל"כ באונה א' שגדולה יותר מדרכה אף שלא החליפה עם אחרת אחרת נימא שתפסל להרמב"ם משום תוספ' בגוף ויחמיר יותר מד' המהרי"ו ורמ"א א"ו ברור ופשוט שזה אינו וא"כ כל עיקר חומר הצירוף בזה ב' חומרות הוא חומרות האחרונים הרש"ל וט"ז ולא מן הדין אשר ע"כ הרב פר"ח חולק ע"ז וכ' שאין טעם לזה וקרוב בעיני שהט"ז ורש"ל בזה אזלי לשיטתם שהחמירו בכה"ג וכ' בדין אם יש ג' אונות בימין ע"י היכר סדק ובשמאל יש ג' אונות שלימות ורב אחאי ז"ל אוסר והר"י ז"ל כ' להתיר וכ' הרש"ל וט"ז להחמיר והט"ז כת' דהוי תרתי לריעותא אף שאינן מטעם א' והש"ך בנק"הכ ופר"ח השיגו עליהם וכ' להתיר ובעיקר דין תרתי לריעות' ודאי גם הפר"ח מודה לאיסור כמבואר בדבריו סי' ל"ז שפ' לאסור בכל דיני תרתי לריעותא שם רק חלק להתיר בב' המקומות לפי שאין זה רק חומרא בעלמא לחוש לצרף ב' חומרות שאינן מענין וטעם א' ואין עדותן מכוונת ונהי דיש להחמיר כד' רש"ל וט"ז היינו עכ"פ בריעותא גמורה שנחשבת עכ"פ לריעותא בעיקר דין תרתי לריעותא שיש לו יסוד ועיקר מדברי הש"ס משא"כ חומרת הרש"ל וט"ז אין לה שורש כלל וזה פשוט שאין להחמיר בה יותר ע"כ דיש להקל בבועה דמים זכים העומד על החילופים כיון דמקילין בסמיכי במ"ז ובתלוי' כו' וכדעת האחרונים דלא חשבי לה ריעותא כלל כמו שביארתי לעיל ומהתימה שעשה מע"ל מהקל חמור ומחמור קל כמבואר לכל מעיין באמת ואם יבא לדקדק מד' רש"ל וט"ז שכ' שאם יש עוד איזו ריעותא בבהמה כו' מ' כל דהו ריעותא דוק מדברי מהרש"ל שכ' אפילו במילתא שאנו מתירין מ"מ מאחר דאיכא צד חומרא לאיזה מאן דהו אפי' דלא כהלכת' מ"מ בכל דהו מצטרף לסייע ידי האוסרים כו' משמע דעכ"פ בעינן ריעותא אחרת שיש בה צד חומרא לאיזה מאן דהו שאוסר אותה אף דלא קיי"ל כן וא"כ בועה אף של מוגלא אינה בכלל ריעותא דליכא מ"ד דאסר לה בהדיא רק ר"י בש"ס מסתפק בה וכ"ש בועא של מים זנים שאינה ריעותא כלל לד' מהרש"ל ובדברי הפר"מג בפי' דברי מהרש"ל צ"ע וכבר עמד עליה' הרב מוהראפז"מ מבראדי בקונטרסו לתרתי לריעותא סעיף נ"ז ס"ק ס"ב וכת' ג"כ לדקדק מד' מהרש"ל דדוקא ריעותא האוסרת במקום א' לחד מ"ד וכ' דלפ"ז גם בועא דמוגלא לא מצרפינן אבל לדינא פ' שם ממש כמ"ש דבהנך חילופים שאין מכשירין כ"א בהפ"מ מצרפינן אפילו ריעותא דמוגלא אבל החילופין שכשרין לגמרי אין מצרפין רק ריעותא דעכורי' או סירכא תלוי' דאיכא מ"ד דאסר להו משא"כ בבועא דמוגלא ומבואר בפשיטות מדבריו דבועא דמ"ז לא מצרפינן כלל אף לחילופין שאין מתירין כ"א בהפ"מ שדקדק וכתב פעמיים בועא של מוגלא וכשיטתו שנוטה להתיר בועא של מ"ז לענין תלויה ג"כ כ"ש בנ"ד דחומרא בעלמא ואף שהרב הנ"ל בסי' ל"ה מחמיר בחילופין של הרמ"א ז"ל לבדן אף במקום הפסד כבר ביאר שם שאינו רק ממנהג שנהגו להחמיר באלו ודבריו שכ' תרתי לריעות' כונתו על עוד חילופי' שהזכיר שם שאין להכשיר רק במקום הפסד ואין בהם משפט קביע ולמד להם דין הריעותות מדין החילופים דרמ"א לדעת אותן המכשירין במקום הפסד ועיי"ש וכיון דבמחוז ההוא נהגו להכשירם לענין צרוף דינם שוה ועיי"ש עוד בקונטריסו שם סעיף כ"ח שכתב זה שכ' להחמי' בס' בתרתי לריעותא היינו אם ב' הריעותות מעידים שניהם על לקותא אחת כגון סרכא מבועא אבל אם אין עדותן מכוונת רק שאנו חושבין ב' ריעותות משים שנמצא פוסקים המטריפין כו' אז אין להחמיר בספיקו כ"כ כו' וביאר שם בס"ק ל"ג שעיקר החומרא בזה היכא שאין עדותן מכוונת אינו רק חומרא וס' בעלמא וכעין שכ' הרש"ל בסימן ל"ה ואין להחמי' כ"כ אם לא שברור לו כו' וחילק שם עוד דבכה"ג דאסרינן משום דעות המטריפין אין להחמיר רק היכא ששני הריעותות זע"ז ממש אף דבשאר תרתי לריעות' מחמרינן אף בסמוכות עיי"ש וכ"ז מבואר כמ"ש דעיקר דין זה חומרא בעלמא הוא וכ"כ עוד באורך בחלק ב' בקונטרס התשו' תשו' כ"ג בסופה וז"ל נלע"ד מ"ש אא"ז בתשו' דיש דמיקל לתרתי לריעותא מש"ס דנדה כו' אין זה כדאי רק ליתן טעם היכא ששניהם מעידים על לקותא א' אבל אם אין עדותן מכוונת רק שנטרף מחמת שיש איזה פוסקים מטריפים כו' אין זה ענין להך דנדה רק זה סברא בעלמא כעין שכ' מהרש"ל הביאוהו האחרונים בסי' ל"ה וא"כ אין להחמי' רק היכא שברור לנו כו' כיון דבזה אין מקום לחוש לס' דאו' כלל כו' וכ"כ עוד בתשובה ל"ה בסופה דלא כ' התב"ש להחמיר בספק תרתי לריעותא רק בעדות מכוונת משא"כ היכא דלא מחמרינן רק מטעם שיש פוסקים מטריפין ואנן לא קיי"ל כוותייהו דגם זה חשיב תרתי לריעותא מ"מ דין זה אין לו שורש בתלמוד ובספיקו יש להקל וחומר הוא שהחמירו חז"ל בזה ולא מצינו בשאר איסורי מאכלות דין תרתי לריעותא מחמת צירוף פוסקים דלא קיימי לן כוותייהו כו' הרי ביאר דבריו שנה ושילש שאין שורש לחומרא זו דרש"ל וט"ז ז"ל מעיקר הדין לצרף ב' חומרות שאינן מענין אחד ואין עדותן מכוונת ושאין בזה חשש ספק דאורייתא כלל ומשא"כ בשאר דיני תר"ל שכ' שהוא ספק דאורייתא וביארנו בעהש"י לעיל בזה מה שיש בו די וכ' שם שגם התב"ש דעתו כן עיי"ש והדברים מבוארי' בכל מה שכתבתי ראשונה בקצרה וההכרח הביאני להאריך כעת לברר וללבן הדברים הנכוחי' בעזרת הש"י למוצאי דעת וגם הרב הג' מוהרא"ז אומר כן בפי' דדוקא מוגלא מצרפינן לריעותא בענין זה ולא מים זכים ולפי דבריו הי' נר' להקל בנ"ד אף לכתחלה וכ"ש שאין להחזיר הורא' ולאסור הכל בדיעבד כאשר כ' בראשונה שאין זו * הוראה:
הגה"ה ונתחלף למע' ל בין ז' לב' וגרם לו להרבות תלונות חנם ואלו הי' קורא מכתבי הראשון לא בא לידי מדה זו כו' יפתח נא וישדד אדמתו יראה כי כנים דברי אין בהם נפתל ועקש ח"ו והש"י ישים חלקנו ממככדיו ככתו' כי מכבדי כו' ויאיר עינינו כו':
ועל דבר הנקבים הנמצאים בריאה ובתוכן מורנין שיצאו לחום השמש הנה לפי מכתב השואל שהי' המורני במקום אחד מהריאה אין מהצורך להשיב ע"ז דכיון שאינו במקום א' ולא סמוכין זה לזה ודאי אין שם תרתי לריעותא עלייהו וכמבואר בדברי לעיל וזה לפי דברי השואל שהיה המורני באומה ורואה אני שיש הכחשות בדבר ולפי דברי מע"ל היה באונה מהחלופים וכתב בפשיטות דהוי תרתי לריעותא המורני עם החילוף או הבועא אף שגם כן אין הריעותות משם א' יש לחוש קצת לפי חומרות רש"ל וט"ז ובארנו לעיל אף לצרף ב' חומרות דלא קיי"ל כוותייהו אך יש קצת לדון בדבר הזה:
דהנה קיי"ל דאם נמצא נקב בבועה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן וכמו שפירש"י ז"ל בהא דאין מקיפין בבועא דהיינו היכא דלא ממשמשא כו' משמע דהיכא דממשמשא תלינן וכ"כ תוס' דף מו וכ"כ כל הפוסקים וכ"כ ופ' בש"ע יו"ד ולא משוינן לה כתר"ל הבועא והנקב וע"כ דס"ל דכיון שיש מקום לתלות הנקב לאחר שחיטה אין זו ריעותא כלל לצרף לתר"ל אף דבש"ס איכא מ"ד דלא תלינן היכא דממשמשא ידא כו' אפ"ה לא א' דהוי ריעותא וכה"ג כתב בתב"ש להחמיר על בועא דקיימא על יתרת בדרי כו' כיון דאיכא מ"ד בגמ' דיתרת טריפה מיקרי ריעותא ואף דלא קיי"ל כן והכא נמי נימא כיון דאיכא מ"ד בגמרא דלא תלינן אף דקיי"ל דתלינן הוי ריעותא עכ"פ ואפ"ה ס"ל לכל הפוסקים דכשירה בנקב בבועא היכא דממשמשא כו' וא"כ לכאורה כ"ש במורני דקיי"ל כמ"ד לאחר שחיטה פריש וכ' כמה פוסקים דזה הוא חזקה גמורה דלאחר שחיטה פריש ולא משום דתלינן לאחר שחיטה כמו דתלי' היכא דממשמשא כו' וא"כ אם בנקב היכא דממשמשא כו' ס"ל לכל הפוסקים דלא הוי ריעותא וכשר אף בבועא כ"ש בנקב שע"י מורני דודאי לאחר שחיטה פריש כדלעיל ודאי דלא מחשבא ריעותא בהדי ריעותא דחילופי או בועא במ"ז אף שהיו סמוכות זו לזו דהא ליכא ריעותא מחיים דמחזקינן בודאי לאחר שחיטה פריש וזה ברור:
רק מ"ש מע"ל שיש קצת אחרונים מחמירין ואין דעתם נוחה להתיר בתולעים הנמצאים בריאה אף שיוצאים לחום השמש ורוצה לצרף לזה לריעותא ועכ"ז מאחר דאנן לא קיי"ל כוותייהו ונהוג עלמא בפשיטות להכשיר ולסמוך על עמודי גאוני עולם רגמ"ה וה"ג ועוד פוסקים הסוברים דבכהאי גונא נמי תלינן לאחר שחיטה פריש אם כן אין זו ריעותא כל כך דהא גם בנמצאים בחוץ ובאינקוב היכא דממשמשא כו' יש דיעות בגמרא דאסרי ונא תלינן כו' אפילו הכי כיון דקימ"ל תלינן כשירין אף בהדי בועא ולא עדיפי דיעות קצת אחרונים דסוגיא דעלמא דלא כוותייהו מדיעות המחמירי' בש"ס ולא קיי"ל כוותייהו ואיני מכניס את עצמי כעת להכריע בעיקר דין המורני וגם בצירוף הריעותא זו אחרי כי לא נשאלתי עליה באופן זה רק כ' דהיה על האומה דבכה"ג פשוט דלא הוי ריעותא ואולם כתבתי זאת דלענ"ד אין הדבר יוצא מגדר הדין והלכה כ"כ ואף אם היה הדבר כן אין נכון להרעיש בקול רעש גדול ויעיין נא בס' ראש אפרים להגאון מוהראפ"ז מרגליות בסי' ל"ו ס' נ"ט כתב בהדיא דאם נקב מתולעת יוצא מתוך הבועא יש להתיר לצורך גדול ובמ"ש בס"ק ע' באורך קחנו משם והדברים ברורים בלי גמגום בעזהש"י הלא כה דברי: