משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
יב שאלה
בדין תכלת אי מצותה בחוט א' תכלת וד' חוטין לבן או בשני חוטין תכלת דווקא:
תשובה הנה בטור ובב"י ז"ל הביאו דעת הרמב"ם ז"ל דמצות תכלת הוא רק חוט א' וד' חוטין לבן והתוס' והרא"ש וטור וכמה פוסקי' כתבו דב' חוטין תכלת בעי והאריכו התוס' ורא"ש בזה וכ' דסיפרי דמשמ' מיני' דסגי בחוט א' פליג אגמ' דידן והנה נלענ"ד שהרמב"ם ז"ל הוציא את דבריו מהש"ס דילן דמשמ' מיניה דעיקר מצות כריכ' היא בתכל' דאמר מתחיל בלבן הכנף מין כנף ומסיים בלבן ועיקר הכריכה היא בתכלת ומנ"ל הא מילתא ובודאי דזה הוא פי' פתיל תכלת שאמרה תורה ופתיל הוא לשון כריכה סביב בעיגול מלשון פתלתו' וכמה חוטים השזורים יחד ג"כ נקרא פתיל משום זה שא' נכרך ונעקם סביב חבירו וכיון שאמרה תורה פתיל תכלת שמעי' מינה שמעשה הפתיל תהא מתכנת. וזו היא הכריכה וזהו מדוקדק בלשון הרמב"ם ז"ל בתשו' לחכמי לוניל כתב הב"י ז"ל ובאמת לא ידעתי לדעת שאר הפוסקים הסוברים ב' חוטין תכלת שהן ד' ע"כ דלא מפרשי לשון פתיל תכלת כמ"ש על מעשה הכריכה דא"כ לא משמע רק חוט א' רק מפרשים פתיל היינו ב' חוטים וכמ"ש תוס' שיחד הן נעשין פתיל א"כ כריכה מנלן ומנלן דעיקר בתכלת. ועוד מהא דאמר חוט של כרך עולה מן המנין למה ליה לאשמעינן בשלמא לד' הרמב"ם דחוט של כרך הוא חוט של תכלת לבד אצטריך לאשמעינן סד"א גדילים בעינן מלבן לחוד שהן ועליהן יתן פתיל תכלת והוא חוט של כרך דע"כ עיקר הגדולי' הוא מלבן לד' הרמב"ם דתכלת אינה רק חוט א אבל לד' הפוסקי' דשניהם שווים וגדולים דמ' ד' שהן ח' היינו משינהם. ומ"ש תורה פתיל תכלת היינו ב' חוטין תכלת והן בכלל גדילים דכ' באידך קרא וע"כ דלא איצטריך לאשמעינן ששני חוטי התכלת עולין מן המנין דפשיטא שהן בכלל גדיוי' וחוט הכרך לא כ' בקרא כלל למצו' בפ"ע שתעל' ע"ד שלא יעלה למנין החוטין ומה"ת דלא יעלה אטו משום דעבד ביה כריכה גרע ועוד דכריכה בתכלת לא כתיב כלל ומצוות כריכה ע"כ מגדילים נפקא ואכולהו קאי ומה"ת לא יעלה אלא וודאי משמע כד' הרמב"ם ז"ל דחוט הכרך הוא התכלת והיא מצות הפתיל בכריכה ומהכא נפקא לן כריכה ובתכלת. וסד"א מצות גדילים הן מלבד חוט זה דגדילים הן סתם ציצית ועליהן אמרה תורה ליתן עוד חוט א' תכלת ולכרוך קמ"ל דעולה למנין ואולי נפקא לי' מהך דעשה גדיל ופותלהו מתוכו פי' שחוט הפותלהו הוא מתוכו וכעין זה כ' ר"שי ז"ל לפי' א' והוא מיוש' טפי לד' הרמב"ם דלדע' הפוסקי' לא קאי פתיל על הכריכה ואדרבה לד' הפוסקים מפרשים הך עובדא דרבב"ח כו' דמכסי גלימא כו' וגדילא מגדל שכולה היה גדיל היינו בכריכה וא' רבב"ח או גדל או פתיל כו' ומשמע דפתיל אין במשמע על חיט הנכרך רק על חוט היוצא פשוט וגם רב א' לעולם פתיל בעינן משמע דפתיל עכ"פ מה שאינו כרוך והאיך נפרש פותלהו מתוכו על חוט הכרך אבל לד' הרמב"ם ניחא. ונלע"ד לפרש הסוגיא עפ"י ד' הרמב"ם ויתורצו קו' התו' שהקשו איך ס"ל לרבב"ח או גדיל הא אמרינן אין ציצית אלא יוצא אין ציצית אלא ענף וצריך לפרודי כו' וכן הקשה מברייתא דספרי דנפקא לי' מציצית שלא תהא כולה גדיל וק' לרבב"ח ולרב ג"כ ל"ל מפתיל תיפוק ליה מציצית ודחקו לתרץ ונראה לפרש דגלימא דהאי גברא לא היתה כולה כרוכה דבהא לא פליגי כלל וכ"ע סברי דפסול מהך דרשא דציצית רק דגלימא דהאי גברא לא היתה עשויה בכריכות ובחוט של תכלת רק היתה כולה גדיל כעין מעשה עבות שזהו פי' גדיל בכ"מ וס"ל לרבב"ח דקרא כתב גדיל וכתב פתיל ואו גדיל או פתיל פי' איך שיעשה כשר או מעשה הגדיל או מעשה הפתיל היא הכריכה רק שישאר בה ענף כעין ציצית דלכ"ע בעינן ורב אמר לעולם בעינן פתיל פי' עיקר קר מצותה בכריכה והא דכתב גדיל אין הכוונה על מעשה עבות כדס"ל לרבב"ח רק למניינא הוא דאתי. פי' נ"ל שיהא בה מנין הראוי להעשות גדיל ולהכי ס"ל לב"ש שלשה כדאי' בספרי וכמה גדיל נעשית אין פחות משלשה פי' שאין קליעה רק בשלשה כדאמרינן בהדס וכמה דוכתי וב"ה ס"ל ארבע מגדיל גדילים וזה לענ"ד מדוקדק מאוד מד' הגמ' דאמר ההוא למנינא פי' לשון גדיל דדייקת מינה למנינא אתי ולפי' תוס' הו"ל למי תרתי בעינן דגדיל הוא הכריכה ופתיל הוא היוצא. והתוס' עצמם הקשו כן ולפי מ"ש לד' הרמב"ם אין כאן קושיא כלל ועוד יש לתרץ עפ"ז קושית תוס' ואין רצוני להאריך ולענ"ד המה דברים נכוחים וברורים מאוד. לדע' הרמב"ם נכונה בעזהש"י ועיין ברמב"ם הל' ציצית משמע מדבריו שעיק' מצות תכלת מדאורייתא הוא לכרוך בו. שכ' לוקח חוט א' תכלת וכורך בו על הענף כו' וזה כמ"ש. וגם בכל ספרי המקובלים ובזוה"ק מבואר שחוט א' הוא של תכלת וד' של לבן ועיין רמב"ן על התורה. וגם לישנא דגמ' תכלת שכרך רובה או לא כרך בה רק חוליא א' משמע להדיא דעיקר הכריכה בתכלת כד' הרמב"ם ועיין בהשגות הראב"ד וע"פ הדברים האלה יתישבו ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל שכ' שאין מצוה לעשותן שזורין ותמהו כל הפוסקי' דבספרי אי' בהדיא פתיל תכלת טווי ושזור כו' וכן כתבו כל הפוסקים שחובה להיותן שזורין ולדברינו אלו מיושבין ד' הרמב"ם דעיק' טעמא דספרי הוא מלישנא דפתיל תכלת משמע כמו פתילה שזורה כמ"ש במרדכי בשם סמ"ג ועוד פוסקים וכן מבואר מלשון ספרי דדייק לה מדכתיב פתיל כו' משמע שיהא כפול. אבל למאי דמפורש בש"ס דילן פתיל על הכריכה שתהא בתכלת ולכן נקרא פתיל וכמ"ש לעיל באורך א"כ אן ראיה על החיט עצמו שיהא שזור וכפול דפתיל היינו משום הכריכה וס"ל להרמב"ם דהך ספרי יחידאה הוא וכמ"ש בתשובתו וש"ס דילן פליג עליה ומ"ש קצת פוסקים דילפינן ממשכן לעשותן שזורין לא ידעתי היכן מצאו הלימוד הזה ממשכן ג"ש דתכלת תכלת ובספרי מגופיה מפיק ליה ויפה הקשה הרמב"ם ז"ל ע"ז דא"כ נבעי חוטין כפול ששה או שמונה אי נילף תכשיט מתכשיט דציצית תכשיט הוא עיין ביומא פ' בא לו כה"ג דף ע"ב ע"א וכ"ת אה"נ כמ"ש הב"י על ד' הרמב"ם ז"ל ומנ"ל דלא בעינן כפול ששה. ז"א דא"כ מאי מקשה בש"ס ודלמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו נחזי אי הן שזורין ששה וודאי לציצית הן דאטו לשיפתא דגלימא עושין כפול ששה או שמונה גם ל' דגמרא עייפינהו משמע לשנים לבד וע"כ לא ממשכן ילפינן לה רק מלשון פתיל ובזוה"ק משמע להדיא דא"צ רק כפול לשנים בר"מ פ' פינחס וגם מסוגי' דיומא מוכח דלישנא דפתיל לא משמע שיהא כפול לשנים דדייק רב אחא ב"י דבעינן ד' חוטי זהב מדכתב וקצץ פתילים פתיל פתילים וכתב וקצץ כמ"ש רש"י ותוס' שם. משמע דאי לאו וקצץ היו שנים מדכתב פתילים ומדכתיב וקצץ משמע א' לשנים הרי ד' אבל אי פתיל לחוד הוי שנים א"כ פתילים ד' ונבעי ח' מוקצץ. וכבר כתבו כן תוס' בר"פ התכלת דמסיגיא זו משמע דפתיל חוט א' הוא עיי"ש וא"כ אין ראיה מספרי ויש להביא ראיה לכאורה לד' הרמב"ם ז"ל מהא דדייקינן במנחות מהא דמכשר רב מן הסיסין דלא בעינן לשמה ומוקמינן לה כתנאי דרשב"ג ורבנן אי בעי עיבוד לשמה ואי בעינן שזורי' לציצית דילמא מש"ה מכשי' רב מן הסיסין שעדיין מחוסרין שזירה ושיזור לשמה דשזירתן היא עשייתן דהא לרב במקצת מעש' סגי כדמכש' רב בתלאן ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהן דקציצתן זו היא עשייתן וכן בסוכה אם קצצן כשרים וא"צ לנענע ודילמא ה"נ מכשיר רב בשזירה לשמן. ועוד דבטווי לארוג מודו כ"ע דהזמנה לאו מילתא היא ואי בעינן שזירה מה"ת הוי הטווי' כטווי לארוג דשזורין הוו כארינה וכל כה"ג הזמנה לאו מילתא היא והא בסנהדרין מוקמינן להאי דינא דעיבוד לשמה לדין הזמנה מילתא וה"ה טווי' דציצית וא"א בעינן שזירה לא הוי לי' למבעי טווי' לשמה אלא מ' לכאור' מכל הלין טעמי כדברי הרמב"ם ז"ל ואולי זהו טעם בעה"ע ז"ל שכ' הפוסקי' בשמו דאף אם נטווה שלא לשמה אם ישזור לשמה סגי דס"ל דסגי בחדא הזמנה במלאכה א' לשמה וד' העיטור ז"ל עדיין צריכין ישוב ממה שהק' הרא"ש ז"ל עליו. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל ניחא שאין מחוסר רק מלאכה א' שהיא טווי' לשמר. ומה שהקשה מערובין דמשמע בשזורין אין זה מוכרח שדרכן היו בכך לעשותן שזורין וכבר כתב כן לתרץ. עוד הקשה ז"ל על ד' הרמב"ם דאי לא בעי' שזורין א"כ כלאים בציצית דשרי רחמנא היכי משכחת לה הא בלא שזירה אינו כלאים של תורה דשוע טווי ונוז בעינן וא"כ אפשר לקיים בלא כלאים שתי תשובו' בדבר חדא דלד' הרמב"ם באמת לא בעי שזורין בכלאי' שהוא פ' דבחדא סגי למהווי כלאים דאורייתא וכתב בהדי' דלבדין אסורין מה"ת מפני שהן שועין ופס' כמ"ד בגמ' דמק' ואימא חד מינייהו ולא גרס בגמ' דילן והלכתא כי' והדברים עתיקין אין כאן מקום ביאור הדבר ועוד דלכ"ע עכ"פ חוטי תכלת הנשזר ונכרך סביב הלבן הרי הוא שזור ואם הטלי' של פשתן הוא כלאים ובל"ז צע"ג בדבר הא סתם בגדיל אינן שזורין וכלאים היכי משכחת לה ומ"ש התוס' בריש יבמות משום דשפת הבגד הוא דרך לעשות שזורין קשה טובא דז"א מקו' הטלת ציצית דקי"ל הטיל על הגדיל פסול ועוד יחתיך איתו הגדיל ואיזה צורך יש בו שידחה מפניו לאו דכלאים הא הוי אפשר לקיים שניהם וצריך ישוב הרבה בזה ולדעת הרמב"ם דבחדא פני לכלאים ניחא הכל. ועדיין הדבר קשה דהא עכ"פ איכא מ"ד בגמרא דס"ל דבעינן כולהו תלתא בהדדי וא"כ לדידיה היכי משכחת התיר' דכלאי' בציצית וכו' דכולהו תנאי ואמוראי ס"ל דמדאורייתא שרי כלאים בציצית כידוע וצריך להעמיק בענין דשוע טווי ונוז ובפירושי הראשוני' אין כאן מקומי רק כתבתי קצת לענינינו ועוד ראיה קצת לד' הרמב"ם מהא דאמרי' גזירה שמא יקרע סדינו ויתפרנו בחוטי פשתן והתורה אמר' תעשה ולא מן העשוי ופירש"י שישייר חוט התפירה ויוסיף עליו כו' והא חוט התפיר' סתמא איני שזיר דהא לא מקשה רק אדעתא דשפת גלימא כו' ולא לתפיר' ועוד דאהא לא הוי משני מידי במופסקין אדרבה חוטי תפירה דרך לעשות' מופסקין והיכי חיישינן שיצרפנו לציצית ואי חיישינן שיצרף לו חוט א' וישזור אותם יחד זה דוחק דאין זו גזירה מצוי' כ"כ דניחוש לה וערש"י ז"ל שם כל זה כתבתי לפרש ד' הרמב"ם ז"ל ולהראו' פנים מסבירות לדבריו ז"ל מהש"ס. אבל לדינא בהך דשזורין אין לזוז מד' כל הפוסקים שפ' כהך דספרי דבעי' שזורין ובפרט שגם בזוהר הקדוש נמצא כן וודאי דכן יש לנהוג הלכה למעש' להחמי'. ואם נתפרקו שזירתן החמי' הב"י ז"ל כד הר"נ להצריך שישתיי' בשזיר כ"ע והיה נראה לכאורה לדון בדבר להקל כד' נ"י ועיטור ובעל הלכה שהכשירו לגמרי בנתפרדו דדווקא אם נפסקו לגמרי בעינן שיור דאז הוי גרדומין אבל לא נשאר כ"ע אן כאן גרדומין כלל משא"כ נתפרקו כל חוט וחיט הוי שיור וגרדומין לחבירו כיון שכולן שלמין רק נפרדו ומכל חוט הרי חציו קיים כל חצי וחצי הוי שיור ומקרי גרדומין וכשר ואף דבתחלה מצוותן שזורין שיריהן וגרדומיהן כשרין כ"ש כמו באזוב דתחלתו שנים ושיריו א' זהו הנראה מד' הנ"י והעיטור ומ"ש הב"י אפשר שהם לא הכשירו רק בשיו' אין נראה דא"כ פשיטא ול"ל למימר דהוי כגרדומין אטו משום שהם שלימין גרע מאלו נפסקו לגמרי אם נשתייר אלא נראה כוונתם כמ"ש ויש לעשות סניף לזה ד' הרמב"ם ז"ל שכתב דלא בעינן שזורין וגם ד' הפוסקים בשיור מן הגדיל סגי לכדי עניבה וא"כ הרי הגדיל הוא עדיין שזור ולא נתפרק ויש מקום להכשיר אם א"א לתקן ודו"ק: