משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
ט שאלה
איש אחד נטבע בנהר וחפשוהו ולא מצאוהו ואחר כמה ימים נמצא סמוך לאותו מקום שנטבע בו ולא נמצא שלם והכירוהו בפרצוף פנים ופדחתו ולחייו רק חוטמו לא היה לו עוד גם הכירוהו בסימניו כליו ובגדיו אשר עליו וטלית קטן שלו גם נמצא אצלו ארנקי עם מעות אשר הכירו שהי' שלו שהי' אצלו קודם שנטבע מה דין אשה זו:
תשובה גרסינן ביבמות אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו כו' ומק' בגמרא למימרא דסימנין לאו דאורייתא ורמינהו מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת או שמצאו בין כליו אפי' לזמן מרובה כשר ומוקי אביי כתנאי דאלעזר בן דהבאי ורבנן אי מעידין על השומא כו' ורבא א' בתרי לישנא דכ"ע סימנין דאוריי' ובשומא מצוי' בבן גילו קמיפלגי או בסימנין להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי ולא מהני לת"ק אף דסימנין דאורייתא ולישנא בתרא א' רבא דכ"ע סימנין דרבנן ובשומא סימן מובהק קמיפלגי כו' דסימנין מובהקין מועילין לכ"ע אף למ"ד סימנין דרבנן ופליגי בשומא אי הוי סימן מובהק ומקשה ללישנא קמא דא' רבא סימנין דאוריית' הא קתני במתניתין אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ומשני גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה כו' ואבע"א כליו דחיישינן לסומקי וחיוורי ומשמע דללישנא דאמר רבא סימנין דרבנן לא איצטריך לן לחידושא סברא דשאלה ואתיא כפשטא אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו משום דלאו מובהקין נינהו וסימנין דרבנן וכן סתמא דגמ' ואוקימתא דאביי דמוקי הך דמצאו קשור בכיס וארנקי כו' כמ"ד סימנין דאורייתא ואכתי לא ידעינן מהך סברא דכיס וארנקי לא מושלי רק דס"ל דל"ח כלל לשאלה ומתניתין דאף על פי שיש סימנין כו' משום דסימנין דרבנן רק להך לישנא דרבא דא' דכ"ע סי' דאורייתא מק' מתניתין דאע"פ שיש סימנין כו' ואיצטרכינן לאוקמי דארוך וגוץ וכליו דחיישינן לשאלה דסתם כלים יש בהן סימנין כדתנן מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין כו' ומ' סימנים טובי' שראויים להחזיר עליהם אבידה מה"ת למ"ד סימנין דאורייתא ומתניתין סתמא קתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ומשמע סימנין הרגילין וסתם כלים ובגדים יש בהן סימנין טובים ולהכי איצטריך ליה להך לישנא לחששא דשאלה והדר א' ואבע"א כליו בחיורי וסומקי פי' שהן סימנין הרגילין ואינן מועילין כלל ואף דסתם שמלה יש בה סימנין מועילי' י"ל דהיינו דוקא לגבי בעלים שאבדום דכל א' יש לו סימנים בשמלתו מדת ארכה ורחבה וכמה סימנין מועילים שיודע ומכיר בה אבל אנשים אחרים אין רגילין להכיר בשמלת איש הנמצא רק סימני חיורי וסומקא וכה"ג כשרואין אותו לבוש בהן יודעין צבען ומכירין בהן אבל מדת אורך ורוחב ושאר סימנין אין רגילות כלל לשום אדם אחר להכיר לבעלים שמשתמשין בהן והיינו דנקט סתמא אע"פ שיש סימנים כו' דסתמא לית בהו סימנים רק חיוורי וסומקי שרגילין להכירן ולהכי ליכא לאקשויי להך לישנא היכי כייל ותני אין מעידין אלא על פ"פ כו' אע"פ שיש סימנין הא סימנין המועילים באבידה מהני כאן ג"כ אבל לפמ"ש דהתנא דבר בהווה ורגיל ברוב האנשי' שאין בהם הכרה רק בפ"פ וחוטם ולא בסימנים דסתם בני אדם אין בהם שינוי בגוף ואין בהם רק סימני ארוך וגוץ וכן בכלים מסתמ' אין מכירין רק בחיוורי וסומקי ואין אלו הסימנים מועילים כלל אבל בפ"פ האנשים ניכרים כדכתיב הכרת פניהם ק כו' ודו"ק בזה היטב כי נכון ומדוקדק הוא:
והנה הרי"ף ז"ל לא הביא רק לישנ' בתרא דרבא דא' דכ"ע סימנין דרבנן כו' ותו לא וטעמו ז"ל לפי שדרכו לפסוק בכל מקום כלישנא בתרא מדמסדר לה הש"ס באחרונה מסתמא הכי הלכתא ועוד מדרב אשי דאמר כגון דא' נקב יש בו בצד אות פלוני (דהוי סי' מובהק) בגיטין גבי המביא גט ואבד הימנו כו' וכמ"ש הריף ז"ל שם דדווקא נקב בצד אות פלוני דהוי סי' מובהק כו' אבל נקב בעלמא לא ולא עוד אלא דמסת' לה סתומי הרי"ף ז"ל ולא כ' הא דא' בגיטין דרב אשי מספקא לי' אי סימנין דאו' או דרבנן ולא נקט רק לישנא דרבא דא' דכ"ע סימנין דרבנן ומ' דלאו ס' הוא לדידי' ז"ל כיון דרבא פשיטא לי' ללישנא בתרא דסימנין דרבנן אף דאין נפקותא כ"כ בין ס' הוא או ודאי דרבנן דעכ"פ ספק דאורייתא לחומרא וכן סתם הרא"ש ז"ל ביבמות כלישנא בתרא דרבא ובב"מ פ' אלו מציאות כ' דלא איפשטא בעיין וס' הוא אף דרבא א' שם סי' דאו' לא פשיטא לי' בבירור רק אמר דמסתבר הכי אבל אכתי לא פסיקא לי' דהא א' שם את"ל סימנין דאורייתא וכן ביבמות בלישנא בתרא א' דכ"ע סימנין דרבנן וכ"פ כמה פוסקים דס' הוא אי סימנין דאורייתא:
ולכאורה צ"ע דהא רבא אמר בב"מ את"ל סימנין דרבנן היכ' מהדרינן אבידתא בסימנין כו' ושקיל וטרי טובא עד דמסיק אלא א' רבא סימנין דאו' וא"כ על כרחינו אנו צריכין לומר דהך לישנא דא' רבא ביבמות דכ"ע סימנין דרבנן אתאמר מקמי דדייק רבא ואסיק סימנין דאו' והוי ס"ל לאשכוחי טעמא דמהדרינן אבידתא מתקנת חכמים ושייך שפיר למימר דגם הנהו תנאי שם ס"ל סימנין דרבנן אבל לבתר דלא משכח טעמא לא הדורי אבידתא בסימנין מתקנתא ואסיק סימנין דאורייתא אף דנימא מסתבר קאמר ולא פשיטות גמור אכתי היכא אמר שם דכ"ע סימנין דרבנן והכא מסתבר לי' למימר סימנין דאורייתא ועכ"פ הו"ל לאוקמי שם כתנאי ולא כ"ע ס"ל היפך סברתו והי' נראה לומר דלהך לישנא אתאמר הך מלתא מקמי מסקנא דרבא והוי ס"ד סימנין דרבנן דהא א' מעיקרא את"ל סימנין דרבנן כו' וא"כ לבתר הדר בי' מהך אוקימת' וא' כלישנא קמא דלכ"ע סי' דאו' ואין ראי' כלל מהך לישנא בתרא דרבא דסימנין דרבנן דע"כ קודם חזרה אמרה וא"כ ע"כ מוכח דרבא הוי מסתבר לי' טפי דסימנין דאו' דהא א' אלא א' רבא סי' דאורייתא שנא' עד דרוש כו' וגמ' דילן ש"מ משמע דהוא מסקנא גמורה ואי משום דא' לבתר הכי ואת"ל סימנין דאורייתא משמע דלא פשיטא לי' כ"כ הא כ' הגאונים וכד' הרי"ף והרמב"ם בכל דוכתי דאת"ל פשיטותא הוא רק לפי שאפשר להסתפק קצת נקט ואת"ל ואפשר דעיקר טעמו של הרי"ף ז"ל משום דרב אשי דא' נקב יש בצד אות פלוני הא נקב בעלמא לא ובתרא הוא ולא משגיחין בפשיטות דרבא ואין זה הכרח גמור דהרי כבר כ' הפוסקים דלא אמרינן הלכה כבתראי רק היכא דבתראי פשיטא להו דלא כסברא דקמאי אבל אי בתראי מספקא להו לא שבקינן פשיטותא דקמאי:
וראיתי בש"מ לב"מ דכ' בשם הרא"ה ז"ל שפ' דסימנין דאורייתא כפשיטות דרבא וכן ראיתי בה"ג בבבא מציעא כתב האבעיא בסימנין דאורייתא או דרבנן נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין כו' א' רבא דכ"ע סימנין דאורייתא דכ' והי' עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך כו' אלא דרשהו אם רמאי הוא אם לא ובמה בסימנים עכ"ל מבואר דפסק כפשיטותא דרבא דסימנין דאורייתא ומהדרינן גט אשה בסימנין:
ובגיטין בסוגיא דמביא גט ואבד הימנו לא כ' כלל שינויא דרב אשי רק הביא עובדא דרבב"ח דאירכס ליה גיטא וא' אי סימנא אית לי בגווי' כו' ואהדרוהו ניהלי' ולא ידענא אי משום סימנא אהדרוהו וקסברי סימנין דאורייתא אי משום ט"ע כו' ומסתמא סמך על מ"ש בב"מ ד' רבא דא' דכ"ע סי' דאו' וכן בשלהי יבמות בסוגיא דאין מעידין אלא על פ"פ כו' לעיל מיניה דמאן דנפל למשאל"ס ודאי מימת מיית לענין נחלה יורשיו יורדין לנחלה לענין אנסובי עד דא' סימנין פדחתו וחוטמו ושאר סימנין שלו כו' וע"כ אין לפרש דבעינן שאר סימנין בהדי פדחת וחוטם דהא מלתא דפשיטא הוא דפ"פ ופדחת וחוטם לבד מועילין א"ו או שאר סימנין קאמר ולא הזכיר כלל סוגי' דסי' דרבנן ומשמע דס"ל ז"ל סי' דאו' בכל דוכתי:
וכן יראה דעת הרמב"ם ז"ל דסימנים דאורייתא שכ' בהל' גזילה ואבידה פ' י"ג הסימנין מובהקין סומכין עליהן ודנין ע"פ בכל מקום דין תורה ואיירי שם בסימנין מובהקין שמחזירין עליהן אבידה כמש"ל מיני' דאם א' סימנין שאינן מובהקין אין מחזירין לו עד שיאמר סימנין מובהקין כו' ואח"כ כ' דסומכין עליהן בכ"מ דין תורה ומשמע להדיא דפ' סימנין דאורייתא וכ"כ ה"ה שם שדעתו כן בפשיטותא דרבא וסיים וגי' מפורשת יש כדבריו:
והרב כ"מ ז"ל השיגו שם והק' מדידי' אדידי' שכ' בפ"ג מהלכות גירושין על מ"ש הרמב"ם מצאוהו הרוג כו' אין מעידין אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו וכ' שנתכווין לסימנין שמתירין בהן אבל הסימנין מובהקין שהן מה"ת מתירין א"א אפומייהו כו' הרי עכ"פ דבסימני אבידה לא סמכינן בא"א ולפמ"ש כאן דפסק סי' דאו' הו"ל לסמוך עלייהו גם בא"א והא דאין מעידין כו' אע"פ שיש סימנין כו' הו"ל בארוך וגוץ וחיורי וסומקי ע"כ פירש הכ"מ דמ"ש הרמב"ם הסימנים מובהקים סומכין עליהן בכ"מ כוונתו על מובהקין דאבידה:
וזה תימא דהא בחד לישנא נקט להו הרמב"ם ז"ל וקאי אדלעיל ולד' הכ"מ אין לו שייכות כלל עם סימני אבידה וגם ל"ל למנקט האי דינא הכא בדין אבידה הא בהלכו' גירושין גבי גט וגבי עדות אשה הי"ל למנקטיה ול"ל לארוכי ולמימר סומכין עליהן ודנין ע"פ ד"ת בכ"מ ומבוא' דכוונתו דלאו באבידה לבד סומכין עליהן משום תקנה אלא מה"ת ובכ"מ:
ודברי ה"ה פי"ג מהל' גירושין באמת צ"ע ליישבן עם מ"ש בה' גזילה ואבידה שמדבריו שם נראה שאין כוונת הרמב"ם שם רק משום דסימנין דרבנן שהרי כ' דסי' מובהקין שהם מה"ת סומכין עליהן בא"א כו' וזה אינו שהרי כ' הרמב"ם דסימני אבידה מה"ת הם וכן אין לפרש כוונת הרמב"ם על סימני ארוך וגוץ וחיורי וסומקי שהרי סתם ולא פירש כלל וכ' ואפילו שומא אין מעידין עליו:
אבל כוונת הרמב"ם ז"ל מבוארת בדבריו ז"ל בה' נחלות פ"ז הל' ג' וז"ל מי שנטבע במשאל"ס כו' אע"פ שאין משיאין את אשתו הרי היורשין יורדין לנחלה ע"פ וכן אם באו עדים שראו שנפל לגוב אריות ונמרים או שראהו צלוב או נדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו להם סימנים מובהקים בגופו והכירו בהם בכל אלו אם נאבד זכרו אח"כ יורדים לנחלה אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו באלו הדברים אלא באיסור כרת אבל לענין ממון אם העידו בדברים שחזקתן למיתה כו' ואבד זכרו כו' הרי ביאר להדיא דבסימנין מובהקים יורדין לנחלה מה"ת ואין משיאין את אשתו מדרבנן מחומר א"א ומבואר מדבריו ז"ל שהוא מפרש כל המשנ' דשלהי יבמו' אין מעידין אלא על פ"פ כו' אין מעידין עד שתצא נפשו אפי' ראוהו מגוייד וצלוב כו' הכל חומרא דרבנן באיסו' א"א ומדאורייתא כולהו בחזקת מת הוא ויורשיו יורדין לנחלה וא"כ אין זה ענין כלל לסימנין דאוריי' דאף אי ס' סי' דאורייתא אפ"ה תקינו רבנן שלא להעיד לכתחלה בסימנין אף מובהקין וכוונתו כמו מובהקין דאבידה:
ומ"ש בה' גזלה כו' שסומכין עליהן בכ"מ היינו לענין נחלות וגם לעדות אשה מה"ת ומדבריו ז"ל מוכח בביאור דסימנין דאורייתא כיון דמפרש הא דאין מעידין כו' אע"פ שיש סימנין כו' מדרבנן משום חומר א"א ולכאורה ד' הרמב"ם צ"ע מהך סוגיא דשלהי יבמות דמק' אלמא סימנין לאו דאורייתא כו' משמע דלא מסתבר לש"ס לפרושי מתניתן בחומרא דרבנן רק מדאורייתא ולמ"ד סימנין לאו דאורייתא או כדמוקי בארוך וגוץ כו' יש ליישב דברי הרמב"ם ע"פ סוגיא דר"פ יש בכור דפליגי ר"ל ור"י אי פדחת לחוד פוטר בבכורה דר"ל סבר אין פוטר משום דכתיב יכיר ופדחת לחוד לא הוי' הכרה עד שיהיה עם החוטם ור"י ס' דפדחת לחוד הוי הכרה ומק' לר"י ממתניתן דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם ומשני שאני בא"א דאחמרו בה רבנן כו' משמע בהדיא דלר"י להדיא מתפרשא מתניתין בחומרא בעלמא מדרבנן דמדאורייתא לא בעינן חוטם וא"כ ה"ה דסיפא אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ג"כ מדרבנן הוא דאחמרו בתחילת עדות כדא' שם ולא עדיפי סימנים מהכרת פדחת דמהני מדאורייתא ואפ"ה אחמירו בה רבנן וה"ה לסימנין וגם לשינויא בתרא שם דמשני ואבע"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד מששע עכ"פ דבפדחת לחוד שפיר מקרי הכרה ולהכי פוטרת בכורה דקרינן בי' יכיר רק דלענין עדות אשה בעינן הכרת פנים דווקא ולא מיקרי הכרה רק עם החוטם וא"כ הא גופא קשי' מ"ט לא מהני הכרה לחוד בעדות אשה כיון דהוי הכרה גמורה ומהני בכל דוכתא וע"כ דחומרא דרבנן הוא לאצרוכה דווקא הכרת פנים ואסמכוהו אקרא דהכרת פניהם רק דלתי' קמא אף דמקרי הכרת פנים אחמרו רבנן ולתי' בתרא ס"ל דלא שייך לאחמורי אי הוי הכרת פנים ולהכי משני יכיר לחוד כו' וא"כ עכ"פ מסוגיא א דבכורות ראי' להרמב"ם ז"ל דמתניתן מדרבנן קאמר ואולי סוגיא דיבמו' בעי לתרוצי אף אליב' דר"ל דס"ל אין פדחת פוטרת בבכורה דלדידי' מתוקמה שפיר מתניתן מדאורייתא:
ובהכי מתרצא שפיר מה שיש להקשות בסוגי' דב"מ בבעיא דס' דאו' וא' נ"מ לאהדורי גט אשה כו' ולא אמר למשרי א"א בסימנים וכדמייתי שם בתר הכי מהא דאין מעידין כו' ולפמ"ש לד' הרמב"ם ניחא דאליבא דר"י בסוגיא דבכורות לא נ"מ כלל לענין היתר א"א בסימנין דעכ"פ מדרבנן אסורה אף אי נימא סימנין דאורייתא ולהכי נקט גט אשה דמלתא דפסיקא הוא ואפ"ה מייתי לבתר הכי מהך דאין מעידין וכסוגיא דיבמות דבעי לייתובא אף אליבא דר"ש וכמש"ל:
וגם ד' הרמב"ם פי"ג מהל' גירושין מ' כן שכ' תחילה שאין מעידין אלא על האדם שראוהו שמת ודאי ואין בו ספק כלל אבל אם העיד בדברים שרובן למיתה אין משיאין את אשתו ובהל' י"ו כ' כיצד ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים אין מעידין עליו ראוהו שנפל לים הגדול אין מעידין עליו שמת כו' ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדקרוהו או ירו בו חץ אינו מעיד עליו שמת כו' כלל כל הדברים בכלל דברים שרובן למיתה ובחד כללא עם משאל"ס ואח"כ כ' שאם העיד ע"א ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה אם א' קברתיו נאמן כו' ואם לא א' קברתיו אם נשאת לא תצא ומ' דמגוייד וצלוב דין א' להם עם משאל"ס וחומרא דרבנן הם וא"נ ל"ת וכמבואר מדבריו בהל' נחלות ובהל' כ"א כ' מצאוהו הרוג אם פדחתו וחוטמו ופ"פ קיימין כו' מעידין עליו ואם חסר א' מאלו אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו דשמא אחר הוא ומ' דחששא בעלמא הוא כמו חששא דשמא יצא מן המים במקום אחר שכ' לעיל וכמו חששא דשמא לא אכלוהו שכ' גבי גוב אריות שכבר נתבאר שהן מדברים שרובן למיתה רק חיישינן לס' בעלמא ה"נ חששא דשמא אחר הוא ושייך על כלל שכ' לעיל דאין מעידין אלא בדבר ברור שאין בו ספק כלל ולא מטעם סימנין דרבנן דלזה לא הי' לכתוב שמא אחר הוא דאין כאן עדות כלל אפילו בממון ודבריו אלו יהיו תמים עם מ"ש בהל' נחלות:
ולפענ"ד יש להביא ראי' נכונה לד' הרמב"ם ז"ל דהנהו דאין מעידין מדרב' נינהו מירושל' דגיטין בסוגי' דר"א ב"פ שהעיד על עיר שכבשוה כרכום ויוצא ליהרג וספינה שאבדה בים נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים וא' בירושלמי הוסיפו עליהם את ששטפו נהר ושנפלה עליו מפולת ואת שגררתו חי' נותנים עליהם כו' ובוודאי דעיקר רבותא דהוסיפו עליהן הוא לאשמעינן דגם בהנך נותנין עליהם חומרי חיים ולא מחזקינן להו בווודאי מת דאטו איצטריך לאשמעינן דמי שנפל עליו מפולת או שהוא בין שיני אריות הגוררים אותו דלא מחזקינן להו כחי לכל דבר וכי גריעי מעיר שכבשוה כרכום דמספקינן בהו וכ"ש הנהו דמסוכנים יותר וכן שטפו נהר וכבר א' מנין לאבידה ששטפה נהר כו' וההצלה בהן רחוקה יותר מהצלת עיר שכבשוה כרכום דאפשר ירחמו עליהם א"ו דאשמעינן רבותא דאפי' הנך שקרובים למיתה יותר מן החיים אפ"ה נותנין עליהן חומרי חיים והוי ספק גמור כהנך דמתני' וכבר כ' בעזר"ה ראי' מזה הירושל' לדעת הרמב"ם ז"ל שמפרש הך דספינ' שאבדה בים נותנין עליהם כו' היינו שאבדו מנהיגים ומשיטים שלה ונשארה להנהגת המים ולא שטבעה בים דאי טבעה הוי בכלל מים שאל"ס דלא אסירי רק לכתחלה מדרבנן וא"נ ל"ת ולא שייך למיחשבה בהדי הנך דנותנין עליהם חומרי כו' דמ' דהוי ס' גמור דאי נימא אבדה דמתני' היינו שטבעה א"כ מאי הוסיפו בבריית' שטפה נהר דנותנין עליהם חומרי חיים הא כ"ש הוא מספינה שטבעה בים והארכתי בזה בקונטרסי זה בתשובה הקודמת בפרט דין זה:
ועכ"פ לנ"ד ראי' ג"כ מדאיצטרך לאוסופי מי שגררתו חי' ואינה אוכלת בו דהוי בכלל ספק חיים ועדיין הצלתו קרובה דשמא רדפו אנשים והצילוהו או הוא עצמו נשמט מבין שיני' וברח ואי נימא דמתניתן דיבמות דא' אפילו ראוהו צלוב והחי' אוכלת בו אין מעידין עליו היינו שהוא ס' גמור מה"ת אף שהוא אין יכול להשמט מן הצליבה אם לא ע"י חשש שמא מטרונא עברה עליו והתירתו כדא' בירושלמי וגם החי' אוכלת בו ואפ"ה מחזקינן לי' בס' חי וכ"ש חי' גוררתו לבד שהצלתו קרובה יותר וא"כ מה הוסיפו בברייתא הא מבואר במשנה דיבמות וגדולה מזו דאפי' צלוב וחיה אוכלת בו או נפל לגוב אריות המבואר בברייתא שם א"ו דכל הנהו דאין מעידין במשנה דיבמות ובברייתא היינו מדרבנן ומדאורייתא בחזקת מת הוא שרובן למיתה וכמ"ש הרמב"ם וכדין משאל"ס ואין זה בכלל הנהו דנותנין עליהן חומרי חיים כו' דהוי ס' דאורייתא ולהכי אשמעינן בברייתא דירושלמי דגיטין דמי שגררתו חי' כיון שעדיין הצלה קרובה ע"י בני אדם שיקראו עליו מלא רועים ואפשר שנמלט וברח ואכתי ס' חי הוא וכן שטפו נהר כיון שעדיין לא טבע וכמ"ש בתשו' הקודמת לד' הרמב"ם ז"ל וזו ראיה נכונה לענ"ד לדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ דכל הנהו דאין מעידין כו' דרבנן הוא וגם הך דאין מעידין אלא על פ"פ כו' אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו דרבנן הוא דס"ל סימנין דאוריי' רק שיהי' סימנים מובהקים וכסימני אבידה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאין מחזירין רק בסימנין מובהקים:
ולענ"ד נ' דהרמב"ם אין מחלק בין מובהקים המוזכר בפ' אלו מציאות גבי אבידה ובין מובהקין המוזכר ביבמות גבי עדות אשה כיון דשם א' להם לחד לישנא קרי להו מובהקין וס"ל דלפום מאי דמשני רב ספרא אליבא דר"נ גלימא מכריז ולא חיישינן לרמאי ומאי ולא א' סימנים דלא א' סימנין מובהקים דידה וביאר הרמב"ם הטעם בהל' גזילה ואבידה דהיינו נמי טעמ' דלא חיישינן לרמאי לפי שאין מחזירין רק בסימנין מובהקין ולפ"ז משמע דדווקא לר"נ ורב ספרא הוא דאסקינן הכי אבל לר' יהודא דא' אבידתא מכריז וחייש לרמאי אפש' דס"ל דלא בעינן סימנין מובהקין באבידה ובהנהו הוא דאיבעיא לן אי סימנין דאורייתא ואיפליגו בהו תרי לישנא דרבא אי דאוריי' נינהו אבל לר"נ ורב ספרא לא נ"מ מידי בהך בעי' דאין מחזירין רק בסימנין מובהקין והן בוודאי מה"ת בכל מקום ולפ"ז א"צ למ"ש תוס' בב"מ דף ך"ז ע"ב ד"ה ואנא יהיבנא סימנין מובהקין כו' דלאו דווקא כו' וכן הא דלקמן כו' שהן לשיטתן ז"ל דסימני אבידה אינן דומין למובהקין דיבמות דשם הוו מובהקין ביותר לכן לכ"ע מה"ת אבל סימנין דאבידה מבעיא לן אי הוי דאו' וע"כ דגריעי ולד' הרמב"ם א"צ לזה דשם מובהקין שוה בשניה' רק דרבא הוי ס"ד דמחזירין אף בסימנין שאינן מובהקין אי דאו' או דרבנן וא' טעמא למ"פ דרבנן ניחא לי' כו' וא' כ"ע לא ידעי סימנין מובהקין כו' ופי' דאף דאתי אחר ויהיב סי' שאינו מובהק והוי מהדרינן לי' מתקנת חכמים אפ"ה כי אתי בעלים דידעי סימנים מובהקין דהוו דאורייתא וודאי דיהבינן למאן דיהיב סי' מובהקין כו' דעדיפא טפי וכדא' במידת ארכו ורחבו כו' אף דתרוויהו דאורייתא או דרבנן וכ"ש הכא אבל לפי' התוס' הול"ל כ"ע לא ידעי סימנים דידה ואנא ידענא סימנים דידה דלדידהו ע"כ הבעלים סוברים שאין אדם יודע שום סימן שיחזירו עליו וכמו חיוורי וסומקי כו' ולשון הגמ' משמע דרק משום שבטוח שסימנין יותר טובים ומובהקין הוא דמהדרינן לי' ורב ספרא הוא דאותבי' לרבא שם בטעמא דיהיב לאהדורי' בסי' שאינו מובהק ולא ניחא לי' ורבא הדר ביה ואסיק דע"כ סימנין דאורייתא אבל ר"מ לשיטתו אליבא דר"נ דלא מהדרינן רק בסימנין מובהקין והוי דאורייתא ופ' הרמב"ם כוותי' דמילתא אליבא דר"נ דהלכתא כוותי' בדינא ומסקנא דסוגיא בדוכתא וא"כ אסקינן לפי זה לשיטת הרמב"ם דמובהקין דאבידה ומובהקין דיבמות שווין הן וכן פסק הרמב"ם ג"כ בפי"ג מהל' גירושין גבי מביא גט ואבד הימנו דבעי נקב בצד אות פלוני סי' מובהק אף דפסק סימנין דאורייתא א"ו דגם שם דווקא בסי' מובהק פסק כן ועכ"פ נ"מ מזה טובא דכל דמקרי מובהק לגבי אבידה הוי מובהק לענין גט ועדות אשה ולכן כ' הרמב"ם בהל' גזילה ואבידה דרמאי אע"פ שנותן סי' מובהק אין מחזירין עד שיביא עדים שהוא שלו והגיה עליו הראב"ד א"א סי' מובהק לגמרי וכוונתו דבסי' מובהק לגמרי כסימנין מובהקין דיבמות שהן דאורייתא לכ"ע מחזירין אף לרמאי דאזיל בשיטת תוס' ומפרשים דסי' מובהקים המוזכרים באבידה אינן דומין למובהקין דגבי עדות אשה וכן הגיה לעיל עמ"ש הרמב"ם שאינו מחזירה עד שיתן סימנין מובהקין כו' וכ' וז"ל לאפוקי חיורי וסומקי קאמר והמעיין יראה שאין כוונתו כן אלא כמש"ל דלמסקנא דר"ס סי' אבידה שווין לסי' גט אשה ועדות אשה וסי' מובהקין הן ומדאורייתא וברמאי אין מחזירין כלל אף במובהקין דק בעדות וד' ה"ה שם בביא' להראב"ד צ"ע דנרא' מדבריו דאף להראב"ד אין מחזירין לרמאי אף בסי' מובהק לגמרי ואדרבה להראב"ד אסיפא דלישנ' דרמב"ם קאי שכ' דווקא עדות ועלה כ' הוא ז"ל דסי' מובהק לגמרי נמי כעדות דמי וע"פ שיטת התוס' ומפרשים ז"ל:
ומצאתי מפורש בחידושי ריטב"א לבבא מציע' בחידושי' שבסוף פ' שני שהביא דברי הרמב"ם ופי' מדבריו קצת מעין מה שכתב' והביא להשגת הראב"ד גבי רמאי א"א או סימן מובהק לגמרי והוא מבואר כמ"ש ונשמט בגי' שלנו תי' או כו' ויש להגיה כן גם בפירושו שם על האבעיא דסי' דאוריי' כו' כ' תחלה הפי' דעל סימנין שאינן מובהקין וקאי וע"ש:
וכן נראה לענ"ד לפרש דברי הרמב"ם פ' י"ג מהל' גירושין שכ' מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכיר הגט בטב"ע אורכו ורחבו כמו שהוא מונח בכלי כו' ועמדו המפרשים על דבריו ז"ל אם כוונתו כד' רש"י ז"ל שיש לו סימן בחפיסה וגם מכיר הגט בטב"ע ועיין בה"ה שכתב דגם דעת הרמב"ם ז"ל כן דתרתי בעינן והתוס' והרא"ש הקשו על פרש"י ז"ל וכתב או מכירו קתני ובחדא סגי או שיש לו סימן מובהק בחפיסה או מכיר הגט בט"ע עיין תוס' גיטין פ' כל הגט שהאריכו בזה וברא"ש ובחידושי הרשב"א:
ולענ"ד דקדק הרמב"ם שכתב שמכיר הגט אורכו ורחבו כמו שהוא מונח בכלי משמע להדיא שאין לו ט"ע בגט עצמו לבד דכבר א' בתוספתא שאין סי' לגט וגם לא הזכיר שיש לו סי' מובהק בחפיסה דהו"ל לפרש כמו שפי' לקמן גבי א העדים נקב יש בצד אית פלוני אלא נראה ברור כוונתו דזהו עיקר הסי' שלו שמכיר אורכו ורחבו כו' היאך הוא מקופל ומונח בכלי וזוכר שכן קיפלו והניחו בכלי באורך וברוחב ולא שכיון מדת ארכו ורחבו דא"כ לא היה לו להזכיר כמו שהוא מונח בתוך הכלי אלא שמכירו בענין קיפולו לאורך ורוחב וזוכר שקיפלו בענין זה והניחו בחפיסה וזה סימנו דחפיסה חוד ג"כ לא הוי סי' דכ"ע בחפיסי מנחי ורגילי טובא כדא' בב"מ מידעה ידעה דכל דאית ליה כו' וכ"כ התוס' דחפיסה לחוד לא הוי סי' שדרך להניח שטרות בחפיסה ודליסקמא וזה מכוון לענ"ד בלשון הרמב"ם דסי' א' לבד הוא שמכירו היאך הניחו בחפיסה וא"ש לשון המשנה בפשיטו' מצאו בחפיסה כו' אם מכירו כשר פי' שמכירו שמונח בכלי מקופל כמו שהניח הגט שלו הוי סי' א"ו בטב"ע וכשר והוא כמו דא' רבה בר"ה מחתך לה אתלת קרנתא והכיר חיתוכו וה"נ כן הוא ולא חיישינן דלמא אינש אחרינא למד לכווין ולקפל כמותו ונ"מ טובא דכל כה"ג הוי סי' מובהק גם בגט ובעדות אשה:
הארכנו קצת בדברי הרמב"ם לבאר דבריו המוקשים קצת ובעזהש"י עלי נכונים ויוצא לנו מדבריו ז"ל דכל כעין סימני אבידה הוו סימנין מובהקין וסומכין עליהן בכל מקום דבר תורה רק דלפי דבריו ז"ל לענין עדות אשה מחמרינן מדרבנן שלא להתיר בסי' מובהק מחומר איסו' כרת יתבאר אי"ה בזה לקמן וגם דעת רש"י ז"ל נראה לכאורה דס' דסימן דאורייתא דבחולין פ' או"ב גבי פרדות דא' ר"א לשמעי' עיין בהנך דדמיין להדדי וא בגמ' אלמא קסבר סימנין דאוריית' ופרש"י ז"ל דקאי ג"כ אסימנין דעלמא ודאבידה דמדסמיך על סימנין באיסורא מוכח שהן מה"ת וא"כ ע"כ גם אביי ור"פ דמפרשי התם לסי' דידהו ס' ג"כ סי' דאורייתא ולפרש"י ז"ל מדסמכי עלייהו באיסורא וא"כ הרי ר' אבא ואביי ור"פ פשיטא להו דסי' דאורייתא והיאך נדחה פשיטותא דכולהו מקמי ספיקא דרב אשי וגם מעשה רב והרי גם הרא"ש ז"ל אי לא דגם בדברי רבא לא ברירא ליה דס' דסימנין דאורייתא לא הוי פסק להחמיר משום ספק דרב אשי וכ"ש דכל הנהו אמוראי סברי להקל ועיין בר"ן בחולין לפירושו לא מוכח מידי דדייק דסימנין הללו מובהקין הן וסומכין עליהן כשל תורה:
ולכאורה פשטות לשון סימנין דאו' משמע כדברי רש"י ז"ל דלד' הר"ן מה לי להזכיר סי' דאו' הול"ל סי' מובהקין הן וגם מדא' אלמא קסבר משמע דאיכא מאן דפליג ואי על הנך סימנין קאי מאן פליג אדרבה אביי ור"פ כוותיה ס"ל אבל אי קאי אכל סימנין דעלמא ניחא משו' דאיבעיא לן טובא כדפירש"י ז"ל:
ובפרק אלו טריפות דף ס"ד גבי סימני ביצים א' ר"ז סימנין לאו דאו' ופרש"י הנך סימנין לאו הללמ"מ הן ולא סמכינן עלייהו ולא פי' כמ"ש בפ' או"ב ונראה דה"ט דהתם אי לאו דהללמ"מ הן אין לסמוך על שום סימן דאטו אפשר לבדוק כל העופות טהורין וטמאין שבעולם לידע סימניהם ולהכי כיון שאין הסימני' דביצים הללמ"מ אינן סימנין כלל לסמוך עליהן מה"ת ולהכי א' בגמ' סימני עופות לא נאמרו פירוש' מד"ת אלא מד"ס ועכ"פ עיקר מד"ת אבל סימני ביצים כלל לא אבל כן אין לפרש שהסי' הללו הללמ"מ הן כדפי' שם דהא פליגי תנאי אי חוששין לזרע האב ולמ"ד חוששין מותרין זב"ז הנולדין עם הסוס עם הנולדין מן החמור ואין צורך לסי' כלל והאיך אפשר שתהא הלל"ממ ע"ז א"ו שהסימנין הללו הן ע"פ בדיקת האמוראים שבדקו מהן הרבה ונמצאו וסמכו ע"ז בס' איסור ולא חיישינן דלמא אתרמי איתרמויי דאידמו בסימנהון ולכן פירש"י ז"ל דס"ל סי' בעלמ' דאו' ול"ח דלמא אתרמי גם לאחר בהאי סימנא ועכ"פ מדברי רש"י ז"ל נ' שכן דעתו דסי' דאוריי' ועוד דסתמ' דגמ' פריך לעיל ולבדוק בסימנין כו' ומשני באלמת וגדמת כו' עיי"ש משמע דסוגיא ס"ל סימנין דאורייתא לפירושו ז"ל:
ולפענ"ד גם מסוגיא דפ' גיד הנשה מוכח כן בסוגיא דבשר שנתעלם מן העין כו' א' רבא מריש הוי אמינא סימנא עדיף מטעם דהא מהדרינן אבידתא בסימנין ולא מהדרינן בטב"ע השתא דשמעיתיה אמינא דטב"ע עדיף מסימנא דאם לא כן היאך סומא מותר באשתו והאיך ב"א מותרין בנשותיהן בלילה מ' דגם סימנין הן דאורייתא דאם לא כן האיך ס"ד מעיקרא דסימנא עדיף מטב"ע הא סי' אינו כלום מדאורייתא והא דמהדרינן אבידתא מדרבנן ואלו טב"ע סמכינן עליו אף בעדות אשה ועוד למסקנא דא' טב"ע עדיף כו' משמע שניהם מועילים מה"ת רק טב"ע עדיף דאל"כ מהו עדיף הא סימנין אינן כלום מה"ת ובטב"ע שרינן בכל איסורי תורה ועוד דהא הוכחנו מהנהו שמעתתא דשרו איסורא בטב"ע מדהתירו הבשר שהכירו בטב"ע וע"כ שיש בו חשש דאוריי' דאל"כ לא מוכח מידי מדשרו איסור דרבנן ע"י טב"ע ועוד דהא ההוא דאיתאבד לי' קבורא דתכלתא בי דינא ויש בו ס' דקלא אילן דהוי איסור דאוריי' ואפ"ה שרו בטב"ע והא שאלו בתחילה אית לך סימנא בגווי' ומשמע דגם איסורא דאורייתא הוי שרי בסימנא:
ועוד דאמר שם רב יצחק בר משרשי' תדע דאלו אתו סהדי ואמרו פלוני דהאי סימנא והאי סימנא קטל גברא לא קטלינן נן ליה ואלו אמרו טב"ע אית לן בגווי' קטלינן ליה וע"כ סימנין דאורייתא ס"ל דאל"כ מאי רבותא דלא קטלינן ע"פ סימנין הא אפילו ממון הקל אין נותנין ע"פ סימנין מדאורייתא והיכי ס"ד דלקטליה ע"פ סימנין א"ו דס"ל בכל דוכתי סי' דאו' ואפילו עדים המעידים ע"פ סימנים פלוני הרג את הנפש אין עדותן כלום דגזה"כ הוא שלא יעידו עדים רק ע"פ הכרת פנים שמכירין אותו בעצמו אבל עדים המעידים ע"פ סימנים ואין מכירין עצמו של הורג רק שיש להם הוכחה ע"פ סימנין שהוא זה הוי כעדים עד מפי עד שאינו כלום ואפילו מעידים מפי מאה עדים וע' בבכורות פ' יש בכור בד"ה הכרת פניהם כו' שכתבו שאין עדות רק בהכרה דענתה לשון עדות הוא משא"כ במציאה דסימנין הן הן עדיו מגזה"כ וכן בעדות אשה ג"כ הא קיי"ל דאף עד מפי עד כשר מתקנתא דרבנן וא"כ אם סימנין דאוריית' בדין הוא להכשיר המעידין ע"פ סימנין ואפשר דבאמת לפום דינא דאורייתא דאין דבר שבערוה פחות משנים נפסל ע"א ועד מפי עד בעדות אשה יש לומר דגם על סימנין אין מעידין אף אי סימנין דאורייתא רק לבתר דתקינו רבנן להכשיר עמפ"ע ועד א' גם הסימנין כשרין למ"ד שהן דאורייתא והתוספות הקשו דלמאן דאמר סימנין דאורייתא ומשיאין אשה ע"פ וכשזינתה אחר כך קטלינן להו ונמצא דקטלינן ע"פ סימנין וכן בנשאת ע"פ א' כו' ותירצו דבאמת לא קטלינן להי עיי"ש וזה צריך עיון גדול דא"כ בכל אשה מזנה נצטרך לחקור על נישואין האיך היו ע"פ תקנת חכמים לא קטלינן ליה ולענ"ד דכל שהוחזקה בא"א אף ע"פ תקנת חכמים הוי' א"א גמורה לכל דברי' ואין כאן מקום אריכות בזה גם קו' האיך מחזירין שטר ע"פ סימנין והא אי אמרי סהדי פלני' דהאי סימנא לוה מפלוני לא מהני לק"מ לענ"ד דהחזרת שטר הוא גם כן בכלל כל אבידת אחיך למ"ד סימן דאו' דסימנין הן עדיו מגזה"כ משא"כ פלניא דהאי סימנא לוה כו' דבעינן שיעידו על גוף הלוה והרי אין מכירין אותו רק מפי הסימנים ולא עדיפי הסימנים מעדות דעד מפי עד דלאו כלים הוא ובחידושי ריטב"א פ"ב דב"מ ראיתי שדחק מאוד בטעם סוגיא זו דלא קטלינן ע"פ סימנין והניח בצ"ע ולפענ"ד נראה ברור כמ"ש:
ועכ"פ ראיה מסוגיא זו דרבא וכמה אמוראי ס"ל סימנין דאורייתא ואף דרב אשי א' שם תדע דאלו א' לשלוחי' קרי' לפלניא כו' ואיהו הא מספקא ליה בגיטין ובב"מ אי סימנין דאורייתא י"ל דהתם אשמעינן דעכ"פ טב"ע עדיפא אף כשת"ל סימנין דאורייתא אבל בדרבא א"א לומר כן דהא ס"ד דסימנא עדיפא:
ובירושלמי דיבמות גבי אין מעידין כו' אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו מקשה ולא כן תני מנין לאחיך שטעה שאתה מחזירו בין בגופו בין בכליו ומשני שני' הוא שסימנין עשויין להשתנות אחר מיתה מ' להדיא דס"ל סי' דאוריית' רק משום דסימנין עשויין להשתנות ואיירי בשומא וכיוצא בה אבל בסי' א' שא"א להשתנות מעידין ולכאורה גם בסימני כלים צריך לחלק כן דאיירי בחיוורי וסומקי וכיוצא והתם איירי בסימנים גמורים והוו מדאורייתא וס"ל להירושלמי דלא חיישינן לשאלה ג"כ ולפנינו אי"ה נדבר בזה:
וכן בירושלמי גיטין גבי מביא גט מייתי עובדא דרבב"ח אוביד גיטא כו' והחזירו לו וא' שם דסי' הוי ליה ומקשה והא תני שאין סימן לגיטין ומשני ההיא באומר תרין תלת שורין הכא באומר ה"א שבו נקוב' כו' פירש דמה שאמרו אין סי' לגט מצד עצמו וצורתו אין בו סימן ואפילו אומר ב' או ג' שורות הוא אין סי' שדרכו היה בכך משא"כ רבב"ח אמר שהי' בו נקב באות ה"א עכ"פ משמע דדוקא כעין תרין תלת שורין אבל באומר ה"א שבו נקובה אף שלא פי' איזה ה"א כיון שאמר הנקב באות ה"א הוי סימן וזה מכוון בלשון הירושלמי שלא א' ה"א פלונית שבו נקובה רק ה"א שבו ולא הוציא רק תרין תלת שורין שהרבה מצוי כיוצא בהן וס"ל סימנין דאורייתא וגם דברי התוספתא דא' גט שאבד הימנו ומצאו לאחר זמן אע"פ שמכיר סימנו פסול שאין סימן לגיטין משמע דלא ממעט רק סימנין שבגט עצמו בסדר כתיבתו וכמה שירות כו' מדכייל ותני שאין סימן לגיטין אי איירי בסימנין הנעשים בו מבחוץ כגון נקב וכיוצא בו היכי כייל ותני שאין סימן לגיטין הא איכא נקב בצד אות פלוני דהוי סי' מובהק א"ו דלא אשמעינן רק שגופו של גט עצמו אין בו סימן כמו שדרך להיות סי' בשמלה וכדאמר מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים כו' אבל סי' הבא ע"י מעשה מבחוץ יכול להיות בכל דבר ולא איירי בו תנא דברייתא וס"ל דוודאי מהני וכד' הירוש' ולא מפיק רק סי' גופו של גט ולהכי תני בסיפא דמתניתין מצאו בחפיסה כו' ומכירו כשר דבכלי רגילות להיות בו סי' ולא בגט ומכירו קאי אחפיסה לכמה מפרשים או להנחת הגט בתוכו לד' הרמב"ם שכ' לעיל ועוד דללישנא רד"א ורבנן צ"ל דר"א בן דהבאי ורבנן פליגי אי שומא סי' מובהק אי לא ותרווייהו סברי סימנין אין עשויין להשתנות לא' מיתה ובהדיא קיי"ל בב"ב פ' מי שמת סימנין עשויין להשתנות גבי מעשה דבני ברק בא' שמת ובקשו לבודקו וע' פרשב"ם ותוס' שם ופרש"י כאן בפי' סי' עשויין להשתנות חבל אי סימנין דאורייתא צ"ל טעמא דת"ק משום דסימנין עשויין להשתנות וכד' הירושלמי וא"ש סוגיא דב"ב ודוחק גדול לחלק בין שומא וסימני נערות דהא א' סימנין עשויין כו' הכא והתם ולא א' כאן שומא עשויין כו':
ועוד יש להביא ראיה מסוגיא דב"ב פ' יש נוחלין שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נעשה סומא ונעשה סומא כשר אפשר דמכווין מצרנהא פי' ולא הוי סופו בפסלות שגם עתה אפשר לו להעיד עליו ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמכווין מדת ארכו ורחבו אבל נסכא לא ור"פ א' אפילו נסכא אפשר דמכווין משקלותיו הרי דס"ל לאמוראים אלו דעדות המעידין ע"פ סימני אורכו ורוחבו או משקל הוי עדות גמורה וע"כ מדאורייתא הוא דמכשרינן לעדותן ולא קרינן להו סופו בפסול וס"ל סימנין דאורייתא ואם נאמר דס"ל דהנך סימנין הוי סימנין מובהקין דהוי דאורייתא לכ"ע וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דמדה או מנין ומשקל הוי סי' מובהק א"כ עכ"פ מוכח מכאן דאסימנין כה"ג סמכינן אפילו בעדות אשה ולא בעינן דוקא סי' מופלג הרבה כמו שהחמירו כמה אחרונים:
וראיתי בשיטה מקובצת לב"ב הביא בשם ר' יונה ז"ל שפי' דשמאל ור"ש שם סברי דבעינן סי' מובהק דווקא דסימנין לאו דאוריי' ולשמואל ס"ל מדת אורך ורוחב לא הוי סי' מובהק ור"ש ס"ל דמדה הוי סי' מובהק אבל משקל לא הוי סי' מובהק אבל סי' בעלמא הוי לגבי אבידה כדא' ר"ש גופא ר"פ אלו מציאות ור"פ ס"ל סימנין דאורייתא ולא בעי סי' מובהק דמשקל לא הוי סי' מובהק ועיי"ש ואף דכולהו אמוראי איתותבו שם מברייתא דפסלא סומא לעדות לכולהו עדיות נלענ"ד ברור דה"ט כמש"ל דלענין עדות לא מהני סי' כלל אפילו מובהקים דבעינן שיעידו על הכרת הדבר עצמו אבל ע"פ סימנים הוי כעד מפי עד וכסוגיא דחולין שכת' לעיל ואמוראי הוי סברי דע"פ סימנים גמורים הוי יכולים להעיד ועכ"פ מוכח מסוגיא זו או דכולהו ס' סימנין דאורייתא או דכעין הנך סי' הוי סימנין מובהקין בכל דוכתא:
העולה מכל מה שכתבנו בזה לדעת הרא"ה ובה"ג דסימנין דאורייתא בכל דוכתי וכן יראה דעת רש"י ז"ל מהא דחולין גבי פרדות וכן ד' הרמב"ם דכל כעין סימני אבידה מיקרי סימנים מובהקין בכל דוכתי וסומכין עליהן ד"ת בכל מקום בגט ובעדות אשה מן התורה רק מדרבנן מחמירין לד' ז"ל לכתחלה ע"פ סימנים וכ' סמוכים לדעתו ז"ל מסוגית הש"ס דבכורות ומדברי הירושלמי דגיטין דכל הנהו דאין מעידין כו' הוי מדרבנן וכן מגויד וצלוב כו' ואם נשאת ל"ת וכ' כמה ראיות מוכיחות מד' הש"ס וירושלמי ותוספתא דסימנין דאורייתא וא"כ אף דרוב הפוסקי' פסקו דסימנין דרבנן עכ"פ מספק וכ"פ כל האחרוני' עכ"ז במקום שיש עוד צדדים הרבה להתיר יש לעשות סניף גם דעת גדולים אלו ובפרט בהכרת נטבע במשאל"ס דעיקר איסורי' מדרבנן והיה מהראוי לומר דאף למ"ד סי' דרבנן סמכינן עלייהו באיסור מים שאל"ס שהוא מדרבן ולא א' במשנה שאין מעידין על סימנין רק בעדות המעידין על תחילת מיתתו של נמצא ואין יודעין מי הוא ומתוך הסימנים רוצים להעיד שהוא פלוני דהוי איסור דאורייתא וחזקת חיים אבל זה שכבר נטבע ומה"ת אשתו מותרת רק חומרא דרבנן זה לא נזכר במשנה כלל שאין סומכין על הסימנין והא בסתם יינם שאיסורו חמור מאוד ובכמה דברים שווינהו כאיסור דאוריית' בפ' א"מ מצא חבית יין כו' בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתי' הרי דשרינן ס' איסור בסימן וע"כ אי סימנין דרבנן צ"ל לפי שאיסורו מדרבנן סמכו על סימנין דרבנן כ"ש שהי' ראוי לסמוך עליהם באיסור משאל"ס דרבנן אבל מה נעשה ומד' הפוסקי' ל"מ כן שכתבו גבי נטבע בים גדול והשליכו אחריו מצודה והעלו ממנו אבר כו' דבעינן דוקא שיהא סימן מובהק שהאבר הוא ממנו וכ"מ מד' תוס' גבי ואסקינהו לקמן וא' סימנין דלמ"ד סי' דרבנן צ"ל סי' מובהקין אמרו כו' או בצירוף טב"ע ע"ש ובדברי הפוסקים:
שוב מצאתי בשו"ת פני יהושוע להגאון מוה' יושיע מקראקא בעל מגיני שלמה בחלק אה"ע סימן ז' שהאריך בענינים אלו ומצאתי בדבריו קצת הערות מעין מ"ש מהך דפרדות רק שהוא ז"ל כ' מכאן ראיה להתיר צירוף סימנין שאינן מובהקין לעשותן סימן מובהק ע"ש שכ"כ לד' אביי ור"פ שם גם מ"ש שם בד' הרמב"ם ז"ל נ' שנעלמו ממנו ד' הרמב"ם בהל' נחלות שכתבתי לעיל והמחוור בד' הרמב"ם ז"ל הוא מש"ל שצדקו יחדיו דבריו ז"ל בכמה דוכתי ושהעיקר בדעתו דסימני אבידה דאורייתא הן והן נקראים סימנין מובהקים ובסוף התשובה כ' וז"ל ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבנ"ד אפילו אי סימנין דרבנן מהני כיון דמשאל"ס חומרא דרבנן הוא כו' א"כ ע"כ לא איבעי' לן אי סימנין דאורייתא אי לא אלא לענין איסור דאורייתא כו' והביא ראי' שכ' מהך דחבית יין כו' אף דאיסור חמיר הוא ע"ש וסיים אבל מה אעשה שהתוס' לא כ"כ כו' ומ"מ לענ"ד דברי מוכרחים וסיים שיש לעשות סניף מס' זו עכ"פ וכ"ש הוא שלענ"ד י"ל ס' זו בדברי הרמב"ם לפי שכ' בדעתו ז"ל דמדרבנן אין מעידין אפילו על סימנין מובהקין כמ"ש בהל' נחלות וא"כ האיך כ' גבי מי שנפל לים כו' והעלו ממנו אבר דמנא ידעינן שהוא ממנו הא ס"ל אפילו סי' מובהקין לא מהני מדרבנן אף שהן בכל דוכתי מה"ת:
ולפי שיטה זו שכ' בהרמב"ם דמובהקין דאבידה ודיבמות שוין הן ואפ"ה לא מהני מדרבנן תו אין לנו לבדות מדעתנו חילוק ולומ' דמובהקין ביותר מהנו דע"כ לא נחתו הפוסקי' רק לפי פירושם ז"ל דמתני' דלא מהני סימנין היינו משום דסי' דרבנן וא"כ מובהקין ביותר דהוו מה"ת מהני אף בעדות אשה ופליגי בשומא אי הוי סי' מובהק אבל לפמ"ש הרמב"ם דמתני' איירי במובקים דהוי מה"ת ואפ"ה לא מהני מדרבנן מנ"ל לחלק בין מובהקין עוד יותר אבל לפמ"ש דבמשאל"ס כיון שכבר יצאה מאיסור דאו' יש לסמוך אסימנים א"כ דברי הרמב"ם פשוטים במ"ש והעלו אבר ממנו כו' והיינו ע"פ סימן באבר ההוא דסמכינן עלייהו במשאל"ס דהוי דרבנן:
ומצאתי בחידושי הרמב"ם ליבמות כתב על הך דשני ת"ח שבאו בספינ' דמסיק דאיירי דא' אסקינוהו לקמן ואמר סימנין דידהו ופי' ז"ל דאיירי שלא היו מכירין בהן מעולם גם לא העידו כלל על הטביעה ולא אמרו שהכירום בסימנים רק אמרו לפנינו שמצאו אנשים על שפת הים וראו בהם בהצנע סימנים שאנו יודעים שהיו בהן אותן הסימנים וכוונתו דאי לא שראום מתים לא היו יודעים בהם שהיו במקום מוצנע וכתב שם שהיו סי' מובהקים כסימני אבידה כו' ומשמע מדבריו ז"ל לכאורה דכל כעין סימני אבידה הוי סימן מובהק גם באיסור א"א ואולי הוא סובר כעין מ"ש לד' הרמב"ם דלרב ספרא גם באבידה אין מחזירין רק בסימן מובהק:
והנה בר"פ האשה שלום בבעי' דע"א במלחמה מהו טעמא דע"א נאמן משום מלתא דעבידא לגלוייא כו' או דלמא טעמא דע"א נאמן משו' דאשה גופה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ופי' התוס' דהעד לעולם אינו אומר בדדמי ולא דייקא אין אנו סומכין על ע"א דעיקר נאמנות ע"א בעדו' אשה משום דאיהי דייקא ומינסבא מתוך חומר שהחמרת בסופה וכן כתב הרמב"ם בחידושיו וכ"מ מדברי הרי"ף שכתב זימנין דסימני' לי' ולא דייקא ועוד דלהרי"ף ז"ל בעיין אף באומר קברתיו הוא דאפילו בתרי סהדי ס"ל ז"ל דבעינן קברתיו כמ"ש ז"ל ואתיין למפשט בעיין מעובדא דב' ת"ח שבאו בספינה והשיא ר' נשותיהן ע"פ נשים ומקשינן ותסברא משאל"ס נינהו כו' אלא דא' אסקינהו לקמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין דלאו עלייהו סמכינן רק אסימנין:
ולכאורה ק' ל"ל דא' סימנין כיון דלמסקנא דעיקר עדותן של נשים על הכרתן היה וא"כ נוקי דהטביעה היתה ידועה ע"פ ב' עדים וליכא רק ס' איסור משאל"ס ומהימנינן תו לנשים על הכרתן כיון דהוי איסור דרבנן סמכינן על ע"א בעצמו ולא צרכינן לדיוקא דידה כלל וע"א הא לא א' בדדמי וע"כ לא שייך למבעי רק היכא דאיכא חזקת איסור א"א דמדאורייתא אין דבר שבערוה פחות משנים רק רבנן סמכו אחזקה דאשה דייקא ומינסבא אבל היכא דליכא רק איסור דרבנן למה לא מהימן ע"א לחוד בלא דיוקא דידה ומזה מ' לכאורה דאין לחלק באיסורין הללו אף היכא דליכא רק איסור דרבנן מחמרינן ביה כדאורייתא לענין נאמנות ע"א וא"כ ה"ה לסימנין למ"ד דרבנן דלא סמכינן עלייהו אף במים שאין להם סוף דרבנן וכד' התוספות דאיירי בסי' מובהקין או בצירוף טב"ע וד' הרי"ף ז"ל מ' כד' הרמב"ן ז"ל שכתב וקאמרי סימנין דידהו כו' משמע שאומרות לפנינו הסימנין ומכירין אותן אנו שהן אלו ולא שהן אומרות שהכירום בסימנים שאין סומכין עליהן כלל כיון דאשה גופה לא דייקא:
ולענ"ד סוגית הגמרא בעובדא דשומשמי משמע כן דבעי ר"ח לדמות לב' ת"ח דלא חיישינן דילמא הנך אזדי לעלמא כו' וסימנים אתרמו הכי כדפרש"י ז"ל משמע דבעובדא דב' ת"ח לא היה שום הכרה בטב"ע ולא הכירו הנשים אותם מעולם לא קודם טביעה ולא אח"כ רק ע"פ סימן שאמרו לפנינו ורבה דחי מי דמי התם א' סימנין כו' ועיין חידושי רמב"ן שכ' דצ"ל רבה דלרבא ס"ל דע"א במלחמה מהימן ע"ש ולא איצטרך לאוקמי הך דב' ת"ח משום סימנין עכ"פ משמע לכאורה מסוגיא זו שאין לחלק בין דרבנן לדאורייתא וכ"כ הרי"ף והפוסקים דאיפשטא בעיא דע"א במלחמה מעובדא דההיא דטבע בדגלת ואסקוהו אגישרא כו' ואסבה רבא לדיבתהו אפומא דשושבין שהיה ע"א ומאי ראיה דילמא התם שכבר טבע במשאל"ס ונודע טביעתו ע"פ עדים והוי חומרא דרבנן וסמכינן על ע"א אף דלא דייקא א"ו לכאורה משמע כמ"ש דאין לחלק כלל בזה ודברי הרב בעל תשו' פני יהושע צ"ע:
וגם הרב בעל אבן העזר בתשו' הנדפסת בסוף ש"ע הקטני' שעם הבאה"ט על שמו פסק להקל במשא"לס דהוי דרבנן לסמוך על סימנים בינונים לדידן דקיי"ל דס' הוא אי סימנין דאורייתא וס' דרבנן לקולא וכ' שהתוס' לא כ"כ דהא לא סמכינן על סימנין למ"ד דרבנן רק למ"ד ודאי דרבנן אבל לדידן ספק הוא וסמכינן שפיר ורצה להעמיס כן בדברי רש"י ז"ל ואין בדבריו ז"ל הכרח ברור וקשה לסמוך על ס' זו לבד:
איברא בנ"ד שהעד אחד מכירו בפ"פ ולחיים רק החוטם לא היה לו לכאורה לפי דברי הרמב"ם ז"ל שכ' לעיל דכל הנהו דאין מעידין עליהן הוי דרבנן וכמו שהארכתי בעז"ה לעיל בדבריו ז"ל וביארתי ביסוד מוסד להם מסוגיא דבכורות לר' יוחנן דס"ל פדחת פוטר בבכורה וא' שאני עדות אשה דאחמור בה רבנן ואפילו ללישנא בתרא דאמר יכיר לחוד והכרת פנים לחוד משמע להדיא דעכ"פ הכרה מקרי בלא חוטם רק דלא מיקרי הכרת פנים וכיון דעכ"פ מקרי הכרה לא גרע מסימנים מובהקים רק דלענין עדות אשה לא סמכינן גם על סימני' מובהקים דהוו דאורייתא לדעת הרמב"ם אפ"ה מדרבנן החמירו באיסור כרת וה"נ י"ל בהכרת פ"פ בלא חוטם:
ואין להקשות מדא' בירושלמי גבי ויכם אבי' כו' שהעביר הכרת פניה כו' ומ' דמדאורייתא לא מהני בלא חוטם י"ל ע"פ מש"ל דמדאוריית' אין עדים יכולין להעיד כלל ע"פ סימנים דדווקא ע"פ טב"ע אבל ע"פ סימנים הוי כעד מפי עד ואפילו סימנין מובהקין רק בעדות אשה לבתר דהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א וע"פ עד מפי עד כו' הוי סמכינן ג"כ על סימנין למ"ד סימנין דאוריי' וא"כ הך עובדא דאבי' קודם תקנה הוי ובעו בעדות אשה ב' עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים ובעי הכרת פנים גמורה ולא סמכינן על סימנין וה"ה על הכרת פנים בלא חוטם:
אבל מד' הירושלמי גבי מנין לאחיך שטעה כו' לא משמע כן ומ' דמדאו' סמכינן על סימנין והך ירושלמי דויכם אבי' ועמו לכאורה קשה לשיטת ר"ת ז"ל בס' הישר הובא בתוס' ורא"ש וטור וכל הפוסקים דכל הנהו דתנן אין מעידין אלא על פ"פ כו' ואין מעידין אלא עד ג' ימים כו' היינו כשאין שם אלא הראש בלבד אבל אם כל גופו קיים ניכר הוא היטב אף בלא חוטם כו' וע"י סימנים שבגופו וכן לאחר ג' ימים והאריכו בזה כל הגדולים:
ולכאורה הירושלמי הזה תיובתיה דהא א' באבי' שהעביר הכרת פניהם של ישראל או שהושיב שומרים עד ג' ימים שלא יכירום אח"כ והרי כל גופן שלם היה ולדעת ר"ת ז"ל ניכרין הם אף לאחר ג"י ואף בלא חוטם ואפ"ה דעת הרבה גדולים הראשונים לסמוך על דעת ר"ת ז"ל:
ואפשר לפרש הירושלמי דעכ"פ אין הכרתן מצוייה כ"כ בלא פ"פ או לאחר ג"י אבל כל שהעדים אומרים שמכירים יש לסמוך עליה' וה"נ י"ל כן לענין חוטם לפמש"ל די"ל לסוגיא דבכורות דפדחת לחוד הויא הכרה היינו שאפשר להכיר אבל אין מצוי כ"כ והוא העביר הכרת פניהם וגרם שלא יכירום כלל:
וא"כ לפ"ז דמה"ת פדחת לחוד מהני רק מדרבנן בעי עם החוטם א"כ ודאי ס' גדולה דבנטבע במשאל"ס דבלא"ה מדאורייתא שריא רק מחומרא דרבנן ואוקמינן אדאורייתא להתיר ע"פ פדחת ופ"פ בלא חוטם וכ"ש שיש לעשות סניף מדעת ר"ת ז"ל והגדולים העומדים בשיטתו דכל שגופן שלם ניכר הוא בצירוף ט"ע וסי' והרבה גדולים סוברים כן ויש להאריך הרבה בביאור דבריו כי הרבה פירושים נמצאו בדבריו ז"ל ואין כאן מקום אריכות בזה:
אך בקצרה יש לענ"ד להביא ראיה לשורש דבר דהך משנה דאין מעידין כו' לא איירי בשכל גופו שלם דהא סיפא דקתני אין מעידין אלא עד ג' ימים כו' אי נימא דאף כשגופו שלם אין מעידין עליו אלא עד ג"י ששוב אין ניכר כלל וכ"ש למאי שהחמירו הרבה פוסקים מהראשונים אפילו בס' אישתהי וחשבי ליה ס' דאורייתא א"כ ק' טובא במצות עגלה ערופה כי ימצא חלל באדמה כו' שזקני ב"ד מתודין ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו ומפרשינן לה בש"ס דסוטה שלא בא לידינו הנהרג הזה ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה והרי אין ידוע מתי נהרג הוא ואולי הוא כבר אחר ג' ימים ושמא בא ליד ב"ד והניחוהו בלא מזון כו' ואין מכירין אותו עתה שנשתנית צורתו והיאך יכולין לומר שלא בא לידינו וע"כ היינו ע"פ הכרת פניו שזכורין שלא בא לפניהם אדם כזה בפ"פ כזה והניחוהו דאל"כ אין יכולין להתוודות ודוחק לומר שאין מביאין ע"ע אא"כ לא בא לידם שום אדם בעולם ויצא לפניהם בלא מזונות הא יצא אדם א' מלפניהם בלא מזונות שוב אין מביאין על שום נהרג דשמא הוא אותו היוצא בלא מזון ואין מתוודין כלל על זה הנהרג בפרט רק על הכלל שמעולם לא בא לידם איש ופטרוהו בלא מזון דפשטא דקרא לא משמע כן דכ' הדם הזה דמשמע שיש לו הכרה שאלו בא לפניהם היו זכורים ומכירים אותו ואף שהרבה יצאו מלפניהם בלא מזון כל שמכירים שאין זה מאותן האנשים ומכירים שאיש כזה לא בא לפניהם ולא ראו אותו מביאים עגלה ערופה ומתוודים שלא חבו במיתתו של זה וע"כ דהיינו ע"פ הכרת פ"פ שניכרת לב"ד שלא בא לפניהם ואין מכירין איתה כלל ומוכח להדיא דיש הכרה עכ"פ ואף בס' תוך ג' ימים ועולה לנכון ע"פ שיטת הר"ת ז"ל דכל שגופו שלם ניכר הוא אף אחר ג' ימים וכולה מתניתין איירי בשאין שם רק הראש לבד וזו לענ"ד ראיה נכונה מאד לשיטת ר"ת ז"ל ודעימיה:
ולענין חששא דשאלה הנה כבר הדבר במחלוקת שנויה הרב ב"י ז"ל פ' בש"ע הטהור דאין מעידין על סימני כלים אפילו סימנים מובהקים ביותר וכ"פ הרמ"א ז"ל וכמה אחרונים שהחמירו בדבר ופסקו כשינויא קמא דגמ' דא' כלים חיישינן לשאלה וכ"פ הטור ז"ל בהלכו' גיטין וכ"מ מד' הרא"ש ז"ל בתשו' שכ' דלפעמים אדם משאיל מלבושים לאחרים עוד הוסיף הב"י ז"ל להחמיר דאפילו בכלים דא' בש"ס דלא מושלי אינש לא סמכינן עלייהו למ"ד סימנין דרבנן והאריך בזה בתשו' הובאו דבריו באחרונים:
אמנם ראינו חבל נביאים מהאחרונים גדולי הדור מתנבאים בסגנון א' ופוסקים דלא חיישינן לשאלה הלא המה הגאון מהר"ל מפראג ככתוב ע"ש בתשו' גאונים בתראי סי' י' שנדפסה תשו' ע"ש הלכה למעשה דל"ח לשאלה וכ' שם שהוא עמוד התווך אשר ב"י נשען עליו וידוע ומפורסם בשערי' כמה גדול כחו של הרב הנ"ל וגם הרב הגאון בעל פ"י בתשו' גאונים בתראי ה' כ"א האריך מאוד ופסק דל"ח לשאלה וסתר כל ד' הב"י ז"ל מה שהביא מהרי"ף ורמב"ם ופוסקים וכ' דאדרבה דעת כל הפוסקים דל"ח לשאלה וכ"כ שם בסי' ך' אחיו של הט"ז הגאון מו' יצחק וכ"כ הש"ך ז"ל בח"מ סי' ס"ה שנ"ל עיקר כד' הנ"י והפוסקים דל"ח לשאלה וכ"כ הרב מהרי"ט ז"ל בתשו' וכולם כ' דעיקר מ"ש הב"י שדעת הרי"ף ורמב"ם דחיישינן לשאלה נ"ל דאדרבה מדסתם הרי"ף ז"ל ולא זכר כלל חששא דשאלה רק כ' מסקנת הגמ' דסימנין דרבנן מ' דטעמא דמתניתין רק משום הכי הוא אבל בסי' מובהקים מעידין אף בסי' כלים ואין לדקדק מהם רק דסי' אמצעים לא מהנו דסי' דרבנן אבל בסי' מובהקין ל"ח לשאלה וא"כ מוכח מדבריהם דל"ח לשאלה ודבריהם נכונים בזה ודברי הב"י בדקדוקו מדברי הרי"ף והרמב"ם צע"ג:
והרב בעל פ"י התעצם שם בראיו' יעיין המעיין בו ורמז לתשו' זו בתשו' שהבאתי לעיל והגם שאינני כדאי להכריע בין הרים גדולים. אמרתי להוסיף עוד נופך בזה שגם לענ"ד נראה עיקר דל"ח לשאלה:
והנה כבר הובאו דברי הנ"י שפ' דל"ח לשאלה וכ"מ מתוס' שכ' דלמסקנא ל"ח לשאלה הרי דקרו לה מסקנא ובתשו' מהרי"ט כ"כ בשם חידושי ריטב"א ליבמות וכ"כ הב"י עצמו בשם הר"ן במס' ב"מ שכ"כ בשם י"א דלמסקנא ל"ח לשאלה וכ"מ לענ"ד דעת העיטור במאמר עשירי שכ' וז"ל דהא דאמרינן אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ואוקימנא בחיוורי וסומקי היינו למ"ד סימנין דאורייתא אבל למ"ד סי' דרבנן לא מהני סי' אחר בכליו רק פ"פ כו' משמע דלמ"ד סי' דאו' נקטינן כתירוצא בתרא דכליו בח בחיורי וסומקי ולא כתי' דחיישינן לשאלה ואף דלפי' סימנים מובהקים ביותר מהני אף בכלים ולמה לא כ"כ הבעה"ע ז"א קושיא דהא גם לבגופו לא כ' דמהני סי' מובהק ואפ"ה מהני כמו שהאריך הב"י ה"נ בכלים וסמך על מ"ש לעיל דסימן מובהק מהני וכ"מ מד' תשו' הריב"ש סי' שע"ח בסוף תשו' שכ' שם דכל הנהו דאין מעידין כו' דאורייתא נינהו וביאר שם דהך דאע"פ שיש סימנין כו' למ"ד סימנין דרבנן פשיטא דהוי דאורייתא ולמ"ד סי' דאורייתא מוקמינן בארוך וגוץ וחיורי וסומקי כו' ע"ש הרי שתופס עיקר הך שינויא:
וכן משמע לענ"ד דעת רש"י ז"ל בפ' גיד הנשה גבי פלניא דהאי סימנא כו' כ' כך וכך סימנין היו לו בגופו ובכליו של הורג וכבר ביארנו לעיל בעזר"ה דהך סוגיא אזלא למ"ד סימנין דאוריית' דאל"כ מה צורך לחקור אי טב"ע עדיפא פשיטא דעדיפ' וגם היכי ס"ד דליקטיל ע"פ סימנין דרבנן וא"כ אי ס"ל לרש"י ז"ל חששא דשאלה למסקנא למה זכר סימני כלים עם סימני הגוף הא סי' כלים אין מועילים כלל מה"ת וחיישינן לשאלה בהו והך חששא למאן דחייש לה מדאורייתא היא דהא מק' חמור בסימן אוכף היכי מהדרינן וע"כ דמק' ממה שאמרה תורה להחזיר חמור בסי' אוכף דלהכי פריך מפירות בכלי משום דיש לתרץ דרבנן תקנו שלא לחוש לשאלה בממון וכמ"ש תוס' ורא"ש ולא פריך רק מחמור כו' דהוי מה"ת וע"כ דחששא דאוריית' היא למאן דחייש לה וא"כ ק' ל"ל לרש"י ז"ל להזכיר סימני כלים שאין מועילין כלל בכל מקום א"ו ס"ל לרש"י ז"ל דלמסקנא דש"ס דא' ואבע"א כליו בחיורי וסומקי הדרינן מחששא דשאלה לגמרי:
וגם הר"ן ז"ל בפי' לחולין כ' כדעת רש"י ז"ל וכבר כ' הב"י ז"ל בשמו בשם י"א דל"ח לשאלה וכן מוכח לענ"ד מד' הרמב"ם ז"ל לפמ"ש בשיטתו ז"ל דמפרש למתניתין דאין מעידין כו' מדרבנן ואפי' סי' מובהקין דהוויין באבידה דאורייתא מדרבנן אין מעידין וא"כ גם הך דאין מעידין על סי' כלים מדרבנן הוא ולא משום דחיישינן מדאורייתא לשאלה רק דלא סמכינן אסימנין מדרבנן וא"כ הרי כבר נתבאר דאף לשיטה זו של הרמב"ם ז"ל היינו דווקא בשלא נודע שנטבע מקודם רק באין להעיד על תחילת מציאותו מת אבל כל שנודע טביעותו מקודם ודאי סמכינן בהכרתו על סימנין כמ"ש הרמב"ם והעלו ממנו אבר כו' וע"כ כשניכר בסימנים והוא מוכרח מהש"ס לענ"ד לפום מאי דמוקי הך דב' ת"ח בדאמרי סימנים דאסימנין סמכינן והרי להרמב"ם ז"ל אין סומכין כלל אסימנין כמש"ל באורך אלא וודאי באלו שכבר נטבעו במשאל"ס סמכינן בהכרתן אסימנין וא"כ נלע"ד לשיטתו ז"ל גם בסימני כלים סמכינן בהכרת נטבע כיון דלא חיישינן לשאלה:
וכן משמע לענ"ד מד' הרמב"ם בהל' גזילה ואבידה שפ' שאין מחזירין אבידה רק בסי' מובהקין שסומכין עליהן בכל מקום מה"ת וביארתי בעזר"ה טעמו לעיל שפוסק כרב ספרא דמפרש אמר את האבידה ולא א' סימנים לא א' סי' מובהקין כו' ולא ניחא לן בטעמו דאתאמרו לאהדורי אבידתא מדרבנן בסימנין שאין מובהקין משום ניחותא דבעל אבידה וא"כ קשה האיך פסק הרמב"ם דמהדרינן פירות בסימני כלים והוא דין מבואר במשנה ולמה לא ניחוש לשאלה מה"ת ואין לתרץ כתי' תוס' ורא"ש ומפרשים דרבנן תקנו דלא ניחוש לשאלה דהא לא ס"ל טעמא דתקנת חכמים בזה ואי חששא דאורייתא היא היכי מהדרינן ועכ"פ כיון שכ' האחרונים דלפום מאי דפסקינן סימנים דרבנן ממילא סימני כלים לא הוי סי' מובהק משום חששא דשאלה ואפילו בכלים דלא מושלי אינשי ס"ל להב"י ז"ל דעכ"פ סי' מובהק לא הוי א"כ כיון דהרמב"ם פ' דאין מחזירין רק בסי' מובהק האיך מחזירין בסימני כלים הא לא הוי סי' מובהק:
ועוד דאף לשאר פוסקים שפ' דמהדרינן אבידה בסימנין דרבנן מתקנת חז"ל וה"ה דל"ח לשאלה מדרבנן אכתי ק' דהא לרמאי ס"ל גם לדעת שאר הפוסקים לא מהדרינן רק בסי' מובהק לדעתם ז"ל דאוקמינן אדאורייתא וא"כ ה"ה דלא מהדרינן ליה בסימני כלים ואף בעדי אוכף כיון דעכ"פ לא הוי סי' מובהק דחיישינן לשאלה מדאורייתא ורבנן הוא דתיקון דליהדור בסי' כלים כעין דתיקון למיהדר בסי' שאין מובהק וכיון דלגבי רמאי לא תיקון ה"ה דלא תיקון שלא לחוש לשאלה דמאי שנא הא לא הוי סי' מובהק ולא לישתמיט חד מהפוסקים לכתוב דלרמאי לא מהדרינן בסי' כלים:
ועוד דמקרא דעד דרוש כו' דמינה מפקינן דלרמאי לא מהדרינן בסי' רק בעדות או בסי' מובהקין למר כדאית ליה הא קאי אכולהו אבידות הנזכרים במקרא וגם אחמור בסי' אוכף דמשמע הא בעידי אוכף מהדרינן אף לרמאי אף שאין מחזירין לו בשום סימן אף מובהק להרמב"ם וש"מ הך חששא דשאלה אינה חששא כלל ועכ"פ מוכח כן במידי דלא עבידי דמושלי:
ועוד נראה לענ"ד ראיה דל"ח לשאלה דהנה התוס' ורא"ש בב"מ הק' על הך דמצא שטרות בחפיסא או בדלוסקמא כו' דניחוש לשאלה ותירצו דרבנן תיקנו שלא לחוש לשאלה והנה רבא הוי בעי לאשכוחי טעמא לתקנת חכמים לפום מאי דהוי ס"ד סי' דרבנן דניחא ליה לבעל אבידה ומק' ליה מהא דתכריך של שטרות או אגודה של שטרות כו' דלא שייך ביה למימר ניחא ליה ללוה כו' ומהך קו' הדר ביה רבא וא' אלא אמר רבא סי' דאורייתא וא"כ לפום הך סברא דלא משכחינן טעמא לאהדורי שטר בתקנת חכמים כ"א בסי' דאו' א"כ הדרא קו' לדוכתא מצא בחפיסה או בדלוסקמא אמאי יחזיר למי שנותן סי' בחפיסה ניחוש לשאלה וליכא לתרוצי מתקנת חכמים דהא בשטרות לא ס"ל לרבא תקנת חכמים רק דינא דאורייתא ומינה דייק דבכל דוכתא סי' דאו' וה"ה דאיכא למידק מינה בכל דוכתי דל"ח לשאלה וא"כ מוכח עכ"פ דרבא גופא לפום מאי דס"ל סי' דאו' ל"ח לשאלה וע"כ דמפרש הא דיבמות סי' כלים בחיוורי וסומקי כשנוייא בתרא וא"כ נהי דאנן דלא קיי"ל כרבא בדין הסימנין ולא סמכינן אפשיטותיה משים דרב אשי מספקא ליה ורבא גופיה את"ל קאמר ולא ברירא ליה כולי האי מ"מ במאי דס"ל דלא חיישינן לשאלה לא אשכחינן שום פלוגתא עליו כלל ועיקר לישנא קמא דאיתמר בגמ' דחיישינן לשאלה אתאמר אליבא דרבא ללישנא דסי' דאורייתא וכבר נתבאר דלמסקנא דרבא איהו גופיה ס"ל דל"ח לשאלה וא"כ אידחי לי' שנויא קמא ונקטינן כשנויא בתר' כליו בחיורי וסומקי וכ"ש דמוכח הכי להפוסקים שכ' לעיל שפ' דסי' דאורייתא כפשיטותי' דרבא:
ואין לומר דעכ"פ למ"ד סי' דרבנן סימני כלים אינן מובהקין מחששא דשאלה כמ"ש קצת אחרונים. דא"כ ל"ל לדיוקי מסיפא דתכריך של שטרות כו' דסימנין דאורייתא דלכאורה מצינן לתרוצי דאיירי בסי' מובהק דהוי דאורייתא לכ"ע טפי הו"ל לדיוקא מרישא דמצא בחפיסה כו' דניחוש לשאלה ולא הוי סימן מובהק מה"ט ואף בעידי חפיסה דחששא דשאלה משוי לה סי' שאינו מובהק ותקנתא דרבנן הא לית ליה לרבא בשטרות א"ו דמרישא לא מוכח כלל דאף אי סימן דרבנן ל"ח לשאלה וא"כ רישא איכא לאוקמא בעידי חפיסה וקמ"ל דל"ח לשאלה אבל סיפא ע"כ התכריך או אגודה הוי סימן ומוכח דסי' דאורייתא ודוק היטב כי זה נ"ל ענ"ד ראיה ברורה ונכונה בעזר"ה:
וכבר כתבתי למעלה דגם מהירושלמי מוכח דל"ח לשאלה דא' מנין לאחיך שטעה כו' בין בסי' גופו בין בסימן כלים ומתרץ דסימני גופו דמתניתין היינו שומא שעשויה להשתנות וע"כ גם בסימני כלים צריך לחלק דמתני' בחיורי וסומקי וברייתא בסי' גמורים ועכ"פ ל"ח לשאלה:
וכן יראה מד' הרמב"ן בחידושיו לגיטין גבי מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר כת' דמכירו לחפיסה וה"ה אם מכירו לגט עצמו אלא דאורחא דמלתא קתני כו' וקמ"ל דמהדרינן פירות בסי' כלים ומ' דלא מפ' כמ"ש תוס' למ"ד חיישינן לשאלה דמיירי שמצאו הוא עצמו וזכור שלא השאיל הכלי מעולם דא"כ לא מוכח דמחזירין פירות בסימני כלים דאיכא למיחש לשאלה א"ו ס"ל ז"ל דלמסקנא באמת ל"ח לשאלה:
וכיון שהוכחנו בעזרה"ש מהירושלמי ומהש"ס דב"מ דל"ח לשאלה וכן דעת התוס' והר"ן והריטב"א ונ"י וכ"מ מד' הרמב"ם ורש"י וריב"ש וכ"מ מד' הרמב"ן וגם דעת הרי"ף ז"ל מטין כן ודאי נ' דיש לפסוק כוותייהו דרבים הם וכ' ראיות לדבריהם אף דהרא"ש וטור והמחבר לא פ' כן וגם רבים מגדולי אחרונים פ' כן דל"ח לשאלה הרב מהר"ל מפראג ומהרי"ט ז"ל ובעל פ"י והש"ך ומהרי"צ אחיו של הט"ז וכדאין הם כל אלו לסמוך עליהן בשל תורה כ"ש בהכרת נטבע במשאל"ס דהוי איסור דרבנן ובמקום עיגונא:
ועוד נלענ"ד דאף לשיטת המחמירים וסוברים דחיישינן לשאלה היינו דווקא בדברים שדרכן להשאיל ובאיש שדרכו להשאיל ולאו דווקא כיס וארנקי וטבעת ואוכף המוזכרים בגמ' דלא מושלי דה"ה לשאר כלים דהא הא דקתני או שמצאו בין כליו פרש"י ז"ל בהדיא בין כלי ביתו שאין דרכו להשאילם והא דתנן בגופו ובכליו איירי בבגדו שדרך להשאילם הרי להדיא דלאו דווקא כלים הנ"ל דה"ה שאר כלי בית שאין דרך להשאילם וכ"כ תוס' ונ' דמ"ש שדרך להשאילן היינו שמצוי להשאיל כלים כאלו וכמ"ש בתשו' הרא"ש שדרך להשאיל מלבושים כו' ופי' כמו דאמרינן בעלמא לחלק בין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר כו':
וכ"כ בהדיא בש"מ בשם ריטב"א דהך דמצאו בין כליו איירי בכלים שאין עשויין להשאיל הרי דנקיט לישנא דעשויין כמ"ש:
וכ"מ לענ"ד מהש"ס דהא לא חייש רק לשאלה ולמה לא ניחוש גם למכירה ובפרט דלפ"ז גם בכלי ביתו שאין דרך להשאילן יש לחוש דילמא זוזי איצטריכו לי' וזבין וגם בכיס וארנקי ובכל אבידה דמהדרינן בסימני ליחוש שמא מכרן לאחר וידע סימניהן כדא' גבי מטבע שאין ס' למטבע דלמא אפוקה אפקה לפי שניתנה להוצאה ומאינש אחרינא נפל ה"נ ניחוש שמא מכרן א"ו כמ"ש הש"מ בשם הריטב"א כיון דסתם בעה"ב אין עשוי למכור כליו ל"ח למכיר' ומוקמינן לה בחזקת בעלי' א"כ ע"כ הא דחיישי' לשאלה היינו בדבר שדרכו להשאיל דאל"כ למה ניחוש לשאלה בדבר שאין דרכו להשאיל טפי ממכירה ואדרבה הא קיי"ל בדבר שאין דרכו להשאיל כו' נאמן הלה לטעון לקוח כו' אף בבעה"ב שאין עשוי למכור כליו מטעם דילמא זוזי איצטריכו לי' ומכרן ולא א' דילמא איתרמי והשאילן כיון שאין טעם לומר למה השאילן כיון שאין דרכו בכך משא"כ במכירה הרי להדיא דטפי תלינן במכירת דבר שאין דרכו בכך מלתלות בשאלת דבר שאין דרכו בכך ואפילו להוציא ממון מחזקת בעליו וכ"ש הכא דאפילו למכירה ל"ח בדבר שאין דרכו בבעה"ב שאין עשוי כו' כ"ש דלא ניחוש לשאלה בדבר שאין דרכו ואין מצוי:
ועוד הא חזינן בגמ' ופוסקים סימנים ועדים ינתן לבעל העדים ופירשו הפוסקים אפילו בעידי אריגה לבד ולא בעידי נפילה ינתן לבעל העדים ולא א' מדיהיב סימנין ש"מ זבוני זבני' מיני' ומני' נפל ואף בסימנין מובהקין ביותר כמ"ש הש"ך דהא למ"ד סיד"א איירי שם ש"מ דבחזקת מרא קמא עדיף לן מסימנין מובהקין דהא אי הוי דמיני' נפל לדידי' יהבינן דהא א' ינתן לעידי נפילה וע"כ דמן הסימנין לא מחזקינן בוודאי דמיניה נפל וכיון דאיכא עידי אריגה מוקמינן בחזקת מרי' קמא:
וא"כ כיון דחזינן דסברת דברי' שאין עשויין להשאיל עדיפא טובא לאפוקי מחזקת מרי' קמא ונאמן לטעון לקוח בדבר שאין מצוי להשאיל אלמא דהך ס' עדיפא מסימנין מובהקים דסימנין מובהקים אין מועילין להוציא מחזקת מרי' קמא והך ס' דאין דרכו להשאיל מהני' וכיון דחזינן באיסור עכ"פ סמכינן אסימנין מובהקין כ"ש שיש לסמוך על הך סברא דאין דרכו להשאיל ולא ניחוש לשאלה וזה לענ"ד ברור ומוכרח:
וממקומו הוא מוכרע דהא הך ס' דחיישינן לשאלה למאן דחייש לה לאו חששא בעלמא מדרבנן היא דנימא לא פלוג רבנן בתקנתייהו אלא דין גמור מה"ת דלהכי פריך מחמור בסי' אוכף כו' ולא פריך מפירות בכלי כמ"ש תוס' והראשונים דמדרבנן ל"ח לשאלה בממון רק מחמור בסי' אוכף פריך שפיר שמפורש בתורה דמהדרינן ואי מדאורייתא חיישינן לשאלה היכי מהדרינן מדאורייתא וכיון דמדאו' הוא האיך נאמר שנחוש לדבר שאין מצוי כלל מה"ת הא כלל גדול בתורה תולין במצוי והולכין אחר הרוב ואיך ניחוש כאן למיעוט ולדבר שאין מצוי כלל בשלמא מדרבנן מצינו שהחמירו לחוש למיעוט כגון מים שאל"ס ודומי' אבל מדאו' וודאי דבר שאין לו שחר לומר כן. א"ו גמ' איירי בדבר שדרך ומצוי להשאיל וא"כ מנין לנו לבדות חומרא מלבנו אפילו בדבר שאין דרכו בדבר שלא הוזכר כלל ואינו משורת הדין מדאורייתא:
ואף בדבר שדרכו איכא תרי לישני בגמ' וטעמא דמאן דלא חייש נראה ג"כ דהיינו משום דעכ"פ מצוי טפי לתלות בבעלים ואף דדרכו לשאול ג"כ יותר מצוי הוא ביד בעלים אבל דבר שאין מצוי וודאי לא כ"ז נ' ברור ומוכרח בגמ' מבראשונים וא"כ זכינו לדין שזה שוה לדין דברים העשויין כו' ואין עשויין כו' המוזכר בטוען ונטען וא"כ וודאי דתלוי ג"כ בדעת בעל הכלי אם דרכו להשאיל כליו ומשתנ' לפי הענין ולפי הכלי ולפי האד' כמו שם:
וא"כ לכאורה יש מקום לומר דאף שכ' הראשונים שדרך להשאיל בגדים אולי זהו דווקא בזמניהם שהי' דרכם בכך מפני העניות כי מצינו בגמ' שהיו שואלין חלוק כמו דא' במס' ביצה ב' ששאלו חלוק בשותפות וא' השואל טלית מחבירו לילך לבקר את החולה כו' מ' קצת שהיה דרכם בכך משא"כ בזמנינו נ' שאין דרך להשאיל בגדים גם רוב בני אדם מקפידים בכך שלא להשאיל גם ב"א אין נצרכים כ"כ להשאיל בגדים ובפרט להולך בדרך שמקלקלן וא"כ קרוב לומר שמדינא לכ"ע אין חוששין לשאלה כיון שאין מצוי כלל כעת:
וכ"ש שאלת כל הבגדים דלא מוקים אינש נפשי' ערטילאי ומושיל לאחרינא וכן טלית של מצוה כ"ש דלא מושלי דלא שביק אינש מצוה דרמי' עלי' וזהירי אינשי טובא האידנא במצות ציצית וכבר כ' מהרי"ט בתשו' דאף לדעת הסוברים חיישינן לשאלה יש להתיר בטלית של מצוה וכבר נתבאר שענין חששא דשאלה מדין תורה הוא למאן דחייש לה ולא שייך לומר לא פליג ואין חוששין רק במצוי והדבר מסור ללב הב"ד המה יבחנו הדבר כמו בדיני ממון:
וביותר שיש מקום היתר ע"פ הכרת הארנקי אשר היו בה המעות ומטעם כיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי ואף שיש לדון בזה דאפשר בזמ"הז רגילי לאושלי כה"ג כבר כ' הב"ח בתשו' דאין לנו לחדש חומרות בדבר המפורש בש"ס להיתר ורוב אחרונים הסכימו להתיר בדברי' כאלו ודלא כהב"י בתשו' בפרט שבס' שיטה מקובצת לב"מ כ' בהדיא בשם הרשב"א דבכלים כאלו דלא מושלי סמכינן עלייהו אף בעדות אשה כמו בגט וזה מבואר דלא כהב"י בתשובה:
גם המעות הוי קצת סימן כיון שידוע שהאיש הלזה נסע מפה עם המעות אף שחסר מנין תלינן כיון שכבר נפתח ע"י הערל שמצאו ולקח ממנו וכמו שהודה הערל והחזיר כמה מהם בפרט שמטבע א' הוכרה ע"י האיש שלוה ממנו המעות פה שהכיר אותה המטבע וא' שממנו הוא וא' מאיזה מין מטבע היא והכיר אותה וא' בפרק א"מ גבי מטבע המוצא סלע וא' נירונית היא חדשה היא של מלך פלוני היא ולא עוד אלא אפילו שמו כתב עליה לא א' כלום שאין סי' למטבע וא' בגמ' טעמא אימור אפוקי אפקה ומאינש אחרינא נפל מ' הא לא"ה כל אלו הוי סימן גמור אם אומר מאיזה מלך היא אי חדשה או ישנה ואף דאין ראי' מכאן דהוי סי' גמור מובהק לענין היתר אשה כבר כתבתי והבאתי ד' הרמב"ם ז"ל שסובר דכל דהוי סי' מובהק לאבידה הוי סי' מובהק בכל דוכתא ופי' שיטתו לעיל בס"ד ובפרט מטבע שאין מצוי' י"ל דהוי סי' מובהק לכ"ע וכ"ש אם הכיר אותה בטב"ע:
והרי המעו' הללו לקח אותן לצרכו ולצורך אחיו הדר בכפר בהלווא' ואיך נאמר שעלה וערק ואזיל לעלמא עם צרור הכסף והוציאן וגם הארנקי השאיל לאיש א' ואתא להכא ונטבע במקום הלז ול"ח שיטול של אחרים וילך לו וכמ"ש המרדכי על מי שנמצא אתו י' לטרות משי שא' נתן לו להוליכם לאחותו ופ' דהוי סי' ואשתו מותרת ול"ח שמסר לאחרים פקדון של אחר וכ"ש שלא נחוש לגזילה:
ועוד יש למצוא צד היתר אם נמצא במקום שנטבע שם די"ל מקום בכה"ג הוי סי' דהא לענין אבידה קיי"ל מקום הוי סי' ולא א' כי היכי דלדידך איתרמי האי מקום ה"נ לאידך והרמב"ם כ' בהדיא דמקום האבידה הוי סי' מובהק לאבידה ולכל דבר והרי בסביבה לא איתחזק כלל ולא נשמע שום נטבע אחר זולת זה ואלו אתרמי קלא הוי לי' גם המקום אין השיירות מצויות בו ליסע בספינות רק מסביבות העיר ולא ממקום רחוק כלל וא"כ לסביבות אין חשש כלל רק לחוש דלמא נטבע א' ברחוק מכאן וצף מתחת המים עד שבא למקום הזה שנטבע האיש הלז ויצא ע"פ המים זה רחוק מאד ולא דמי לנטבעים בים דבעינן הכרה בסי' כדא' בגמ' שלא נמצאו במקום טביעתם רק העלום המים ליבשה ודלמא אחריני נינהו ואף הנמצאים במקומם בים שכיחי טובא נטבעים והרבה יחד כדרך ספינו' הים וע"כ צריך להכיר מי ומי העולים ע"פ היבשה וגם ההוא דטבע בדגלת כו' ואסקוה אגישרא דשביסתנא כו' שלא במקום נפילתן נמצאו וחיישינן לאחריני וגם בדגלת הוי שכיחי הולכי ספינות טובא ממקומות רחוקים ולהכי חיישינן ולא מהני בדיקת הסביבה ויש לדמות זה למ"ש ר"י בשם הרמ"ה ז"ל בההוא גברא חריכא כו' דדווקא משום דאישתכח ג"כ פסתא דידו כו' הא לא אישתכ' רק גברא חריכא לבד הוי תלינן דהוא גברא דאיתתא שא' חזו גבראי אף שאין מתירין ע"פ לבד שלא א' שנשר' לגמרי וגם א' בדדמי כדא' בגמ' אפ"ה תלינן בי' כיון דלא הוחזק א' במקום ההוא ולא חיישינן דלמא אינש אתי לאצולוי' כו' וסניף גדול הוא זה למ"ש לעיל בסימני הכלים ודו"ק:
עוד ראיתי להוסיף ביאור בזה ממה שיש לדקדק בזה בסוגיות הגמרא דגיטין דף כ"ז ע"ב דקאמר שם ואפי' שהה ויש בו סימנים מעידין עליו דאמרי' נקב יש בו בצד אות פלוני ואין מעידין על סימני הגוף דאמרי ארוך וגוץ ולכאורה הך לישנא דאמרי כו' אינו מלשון הברייתא רק הגמרא מפ' לה הא דא' יש בו סי' מעידין כו' היינו דאיירי כו' והלשון מוכרח כן שהברייתא בלה"ק נשנית ודאמרי הוא לשון הגמרא וכן סיפא דאין מעידין על סימני הגוף ופרש"י ז"ל והוא לשון הברייתא ודאמרי הוא פי' הגמרא ויש לדקדק הדיוקים אהדדי רישא משמע דווקא בצד אות פלוני הא נקב סתמא לא וסיפא משמע דווקא ארוך וגוץ אין מעידין שהוא סי' גרוע מאד כדאמר ביבמות דאפילו למ"ד סי' דרבנן אין מעידין עליו דמוקי בהכי מתניתין דאע"פ שיש סי' בגופו כו' למ"ד סי' דאורייתא וקשיין אהדדי לכאורה וצ"לך דסתמא דש"ס ג"כ מספקא לי' אי סי' דאורייתא כו' כרב אשי ולהכי מוקי לברייתא במילתא דלית בה ספיקא דנקב בצד אות כו' וודאי מעידין וארו וגוץ וודאי אין מעידין אבל נקב סתמא ספק הוא ולא איירי בי' ולפ"ז וודאי דהלכה כרב אשי אף דנימא דרבא ס"ל סימן דאורייתא כמ"ש קצת פוסקים מהך דפ' אלו מציאות ואפ"ה כיון דסתמא דש"ס נקט כרב אשי הכי הלכתא:
אבל קשה לי בזה דלשון הברייתא דאין מעידין על סימני הגוף משמע סימנין המיוחדין שישנם תמיד והיינו ע"כ ארוך וגוץ שהוא דבר שישנו בכל גט ואי אמרינן דגם נקב סתמא אינו סימן אין זה נכלל בכלל לשון סימני הגוף ומאיזה טעם יקרא נקב סתם יותר סימן הגוף מנקב בצד אות פלוני הא חד נקב הוא רק שזה מכווין מקומו וגם אינו בהכרח בכל גט שיקרא סימן הגוף בשלמא ביבמות במשנה א' אע"פ שיש סימנין בגופו כו' י"ל אפי' סי' שאינן מיוחדין בהכרח דלשון שיש סימנין מ' אפי' אותן שבמקרה אבל ל' סי' הגוף ל"מ הכי:
ובתוספתא איתא גט שאבד ומצאו כו' אע"פ שמכיר את סימנין לא יחזיר שאין סימן לגט משמע להדיא דה"פ שאין סימן מיוחד לגט שכל גט מחייב להיות בו בהכרח סימן זה והיינו לאפוקי ארוך וגוץ שאינו סי' אבל לא ששייך לאפוקי נקב סתם דא"כ מאי פסיקא לי' למימ' אין סימן בגיטין הא איכא נקב בצד כו' א"ו אין כוונתו רק סימני הגוף כמ"ש היינו ארוך וגוץ וכמ"ש במשנה מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין כו' והכוונה שכל שמלה מסתמא יש בה סימן אף כל כו' והיינו סימן שבגוף השמל' בהכרח דאלו סימן כנקב כו' ישנו בכל דבר א"ו כמ"ש ולכן א' דבגט ליכא סימן כזה אבל סימן שנעשה ע"פ סיבה הוי סימן ולפ"ז משמע דהתוספתא ס"ל סימנין דאורייתא ולהכי לא ממעט רק סימני הגט שהן בו בעצם דהיינו ארוך וגוץ אבל כל סימן שבמקרה בא לו הוי סימן:
וכן בירושלמי דסוגיין מוקי הך ברייתא דאין סימן לגט היינו באומר תרין תלת שורין הוא פי' שאומר כמה שורות הוא שאין זה סימן וכבר הזכרתי הירושלמי הזה למעלה ומבואר דאפילו אינו אומר איזו ה"א שבו נקובה הוי סימן אבל נקב סתמא לא הוי סימן כלל אף למ"ד סימנין דאו' משום דשכיחא טובא:
וכן הזכרתי לעיל מד' הירושלמי בעובדא דרבב"ח דמשו' סימנא אהדרוה ניהלי' בע"כ דסימנין דאורייתא ואפ"ה בעי דילמא ה"א שבו נקובה ולא נקב סתמא:
ולפ"ז גם בברייתא שכ' לעיל דקשיין דיוקים אהדדי יש לתרץ לשיטת הסוברים סימנים דאורייתא דרישא דא' אפי' שהה ויש בו סימנים מעידין עליו כו' כגון נקב יש בו בצד אות פלוני היינו כעין פי' הירושלמי שאומר ה"א שבו נקובה ואינו מייחד איזו ה"א והיינו דאמר אות פלוני פירוש שאומר או בצד ה"א או בצד אות אחרת אף שאינו אומ' איזו ה"א או מאותיות אחרות שיש הרבה בתוך הגט ואינו מייחד איזו ה"א אפ"ה הוי סימן וכדאמר בירושלמי ואף למ"ד סימנין דאורייתא לא משמע בענין אחר ובסיפא א' ואין מעידין על סימני הגוף דארוך וגוץ ולפ"ז לא קשיין הדיוקים אהדדי ואתי' סוגיית הש"ס למ"ד סי' דאורייתא:
אך דלפ"ז גם בדברי רב אשי ק' מנ"ל להש"ס דהא דא' נקב יש בו בצד אות כו' היינו בייחד מקום האות דהוי סי' מובהק ביותר ומהני אף למ"ד סי' דרבנן דילמא ס"ל ג"כ סי' דאורייתא ודאמר נקב יש בו כו' היינו ג"כ שלא ביחיד מקום אבל נקב סתמא ל"מ לכ"ע:
וראיתי שהרב לח"מ פ"ג מה"ג הק' על הרמב"ם שפסק דבעינן נקב יש בצד אות פלוני דהא רב אשי דא' הכי בש"ס היינו משום דמספקא ליה אי סימנין דאורייתא אבל הרמב"ם דס"ל דסי' דאורייתא ל"ל נקב בצד אות פלוני והניח בצ"ע:
ולפמ"ש בפי' הירושלמי והברייתא א"ש דברי הרמב"ם שכוונתו ג"כ שאומר שהנקב הוא בצד ה"א וכדומה ואינו אומר איזו ה"א והוא נקרא בלשון הרמב"ם סי' מובהק והיינו סי' אמצעי וכבר הארכתי לעיל בביאור לשונות הרמב"ם ז"ל בענין זה לפי שיטתו דס"ל סימנין דאו' ואולי שהרמב"ם ודעימי' לא הוי גרסי בש"ם הא דמספקא לי' לרב אשי כו':
ועכ"פ יש להקשות על מה שהחליטו הפוסקים בפשיטות דבעינן שייחד איזו ה"א נקובה ולא ידענא מנ"ל הא כיון דבש"ס לא אמרינן רק אבל נקב סתמא לא משמע דלא ממעטינן רק נקב סתמא אבל כל שמייחד מקום הנקב ולאיזו אות היא סמוכה הא ודאי לא מקרי נקב סתמא ויש מקים לפרש שהוא בכלל נקב יש בו בצד אות פלונית כו' וס"ל לש"ס דילן דבכה"ג לא מהני אפילו למ"ד סימנין לאו דאו' ומנ"ל לאחמורי ולומר דבעינן דוקא שיאמר איזו ה"א וצ"ע לענ"ד:
ואחר שאנו עסוקין בהאי דינא דסי' דאורייתא ראיתי להזכיר עוד מה . שיש להביא קצת ראיה מד' הזוה"ק סוף פ' חוקת בפ' אל תירא אותו כו' דדריש שם תרין אותו דכתיבין מליין וא"ו חד אל תירא אותו וחד עד דרוש אחיך אותו ומפרש שם שניהם לשון אות וסימן היינו שיאמר האות שבו היינו סימניו ומבואר שזה ע"פ שיטת הסוברים סימן דאורייתא דאי למ"ד סי' דרבנן דרשינן עד דרוש כו' בעדים כמבואר בש"ס פרק אלו מציאות וכ"כ דלענין עיקר דינא אין לזוז מהסכמת הפוסקים והאחרונים שפסקו סי' דרבנן וחלילה להורות קולא בדבר זה רק עכ"פ נ"מ אם במקום שיש עוד צדדים וסברות להקל יש לעשות לסניף גדול גם זה שכתבנו:
והנה הב"ש ז"ל הביא בשם הרמ"ו שכתב בשם הרמ"ה ז"ל דאם נשאת בסי' אמצעים ל"ת ולכאורה ק' כיון דלדעת הרי"ף והרא"ש וכמה מהראשונים ז"ל דקיי"ל מעיקר דינא דסי' דרבנן או עכ"פ ספק הוי אי דאורייתא אי לא אמאי אם נשאת ל"ת הא הוי ספיקא דאורייתא אבל הנראה גם הרמ"ה ז"ל אזיל בשיטה זו שכתבנו בשם הרמב"ם ז"ל והרא"ה והבה"ג ועוד כמה פוסקים דמעיקר דינא קיי"ל סימן דאורייתא רק מדרבנן הוא דאחמור וכד' הרמב"ם ז"ל או כיון דעכ"פ רבא ס"ל בהדיא סי' דאורייתא נהי דחיישינן לכתחילה לספיקא דרב אשי אבל דיעבד לא שבקינן פשיטותיה דרבא משום ס' דרב אשי:
ובדבר צירוף סימנין אמצעים לעשותן סימן מובהק הנה הרמ"א ז"ל החליט בפשיטות דאפילו כמה סימנין שאינן מובהקין אין לצרפן יחד והוא מד' מהרא"י ז"ל בתה"ד ולענ"ד היה נראה להביא ראיה לכאורה מהש"ס דכתובות גבי עובדא דר' מיישא ודחסא דאפקידו כו' חדא דידענא ביה דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא והא ידוע וברור שאין מוציאין ממון ע"פ סימנין אף למ"ד סד"א כדאמר גבי אבידה אבל לא להוציא ממון מיד בעליו וכ"ש למ"ד סי' דרבנן ותקנה תקנו באבידה מטעם המבואר בגמרא וע"כ משום צירוף האומדנא דלא אמיד אף דגם ע"ז לחוד לא סמכינן דיש מתעשר כו' מתרושש כו' כמבוא' בש"ס ובירושלמי אפ"ה בצירוף שני הדברי' מוציאין ממון מחזקתו וכ"כ כל הראשונים בהך סוגיא דמשום צירוף שניהם יחד הוא דמפקינן ממון מיורשים:
וכן יש להביא ראיה מהך דחולין גבי פרידות דא' עיין בהך דדמו להדדי כו' ופרש"י בכל הסימנים באזנים ובזנב וכ"כ הרמב"ם שידמו בכל הסימנים וחד מינייהו לא מהני וכ"כ לעיל באריכות שדעת הרמב"ם דסי' דאו' ואפ"ה מצריך שידמו בכל הסימנין דווקא לפי שסימן אחד אפשר שידמה וישתנה לפעמים אבל כולן ביחד הוא דהוי סימן ולפ"ז משמע דגם סימנים גרועים מהני לצירוף דע"כ חד מהני סימנים לא הוי רק סי' גרוע לדעת הרמב"ם דפסק סי' דאורייתא ואפ"ה בהצטרף כולן יחד מתירין: