משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
ח שאלה
בדין הנטבע במים שאין להם סוף ופרטי הדינים ומקומות העיון בזה:
תשובה גרסינן בגיטין פ' כל הגט שלשה דברים א' ר"א בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוה כרכום וספינה המטורפת בים ויוצא לידון שהן בחזקת חיים אבל עיר שכבשוה כרכום וספינ' שאבד' בים ויוצא ליהרג נותנין עליהן חומרי חיים כו' בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה עכ"ל המשנה והנה רש"י ז"ל פי' ספינה שאבדה בים היינו שטבעה בים וכיסוה המים ואפ"ה א' דנותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים והוי ספיקא דאורייתא דהכי משמע לישנא דמתניתין נותנין עליה חומרי כו' וכן מ' להדיא בראשונים גבי תרי לישנא דיוצא ליהרג כו' שכ' דהוי ספיקא דאורייתא כו' משמע דכל הנך דמתניתין בחד בבא נותנין כו' היינו מספקא דאורייתא:
ולפ"ז לכאורה קשה דהא קיי"ל גבי נטבע במשאל"ס דאם ניסת לא תצא וטעמא כ' הראשונים תוס' ורא"ש ומרדכי ועוד ראשונים דמשום דרוב הנטבעין אין עולין ומדאורייתא אשתו מותרת דאזלינן בתר רובא רק רבנן החמירו לחוש למעוט לכתחלה ולהכי אם ניסת לא תצא והרי אמרינן להדיא דהוי ספק גמור מה"ת אם חי ואם מת ואין סברא לומר דמשום דהם בספינה עדיף דאם תעלה הספינה יעלו ויגיעו עמה ליבשה אבל אם נטבע בעצמו אף אם יעלה קשה לו להגיע ליבשה ולשוט הרבה מאוד ז"א דודאי הספינה משצללה בים לא תוסיף קום כיון שהיא נתמלאה מים רק האנשים אשר בתוכה אולי יוכלו לשוט מתוכה וא"כ וודאי דגרע טפי אם הם בספינה שקשה להם לצאת מתוכה בתוך המים ולשוט וזה ברור וכן בכולהו עובדי דמייתי ביבמות גבי מים שאין להם סוף איירי בספינה שטבעה ואפ"ה משמע שם להדיא דהוי דרבנן כדין מים שא"לס ועוד דסתמא שטובעת נשברת כמו שא' ביבמות דף של ספינה נזדמן לי כו' ומסתמא גם כאן מיירי שהאניה חשבה להשבר כדרך הנטבעת ואפ"ה הוי ספק דאורי' וע"כ צריכין אנו לחלק בזה כפי דעת הראשונים הרשב"א והריב"ש והנמשכים אחריהם דהא דא' אי ניסת ל"ת היינו ששהו עליהם כדי שתצא נפשם ולח ראו שום אדם עולה למעלה דהא וודאי מה"ת מותרת רק מדרבנן חיישינן שמא שטו תחת המים כ"כ עד שלא יוכלו לראותו ועלה שם בריחוק מקום וחששא רחוקה היא ואם נשאת ל"ת אבל אם לא שהו עליהם כלל רק תיכף שטבעה הלכו האנשים הרואים ולא ראו עוד חיישינן שמא עלו תיכף במקומן או בקר ובהגיעו לנמל והוי חששא מה"ת זו היא דעת הראשונים ז"ל ועפ"ז מתורצת קו' הנ"ל ובאמת נ' ברור שמכאן הוציאו הפוסקים הנ"ל דין זה כמו שנמצא בתשו' המיוחסת להרמב"ן ובתשו' הריב"ש ז"ל ולפ"ז משנתינו איירי שלא שהו עליהם כלל לכן הוי ספיקא דאורייתא וכן דעת הש"ע וכל האחרונים קימו וקבלו עליהם דין זה בלא מחלוקת הגם כי לא הזכירוהו הרא"ש וטור ומרדכי כלל וגם בד' הרמב"ן אין לזה שום הכרח כלל רק מפרשיו המציאו בדבריו דיוקים לדין זה אשר באמת אין להם שורש בדבריו ז"ל:
והנה בפרק מי שמת בסוגיא דהרי מת וקברו מוכיח עליו כו' א' השתא ספינה שרובן ליאבד א' נותנין עליו חומרי חיים כו' חולה שרוב חולין לחיים כו' ולפי פי' זה דאיירי שכבר נטבעה הספינה צריך לומר מאי דא שרובן לאבד היינו שרוב הנטבעין אין עולין ואפ"ה א נותנין עליו חומרי כו' וא"כ קשה מאי טעמא כיון דס"ל לגמ' דאף בלא שהה כדי שת"נ דהא בהכי איירי מתניתין לפוסקי' אלו אפ"ה רובן למיתה והא קיי"ל מה"ת אזלינן בתר רובא ואמאי הוי ספק מה"ת וקו' זו מוזכרת בתשו' הריב"ש ג"כ והוא ז"ל תירץ דכיון דאיכא ג"כ חזקה נגד הרוב חזקת חיים לא אזלינן בתר רובא ואף דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף הכא דאיכ' תרי חזקי חזקת חיים ואשה זו בחזקה איסור קיימא לכן לא הלך אחר הרוב זהו תירוצו ז"ל הן אמת כי התירוץ הזה הרבה קושיות וגמגומים יש לי עליו חדא דהני תרי חזקי חדא באידך תליא והיכי קרינן להו תרתי חזקי ולענ"ד המעיין היטיב במקומות בש"ס מדיני חזקות ימצא הרבה דוגמות תרי חזקות אלו ואפ"ה אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף עיין קידושין שלהי מסכת גבי תינוקות מטפחין באשפה כו' ואין להאריך כאן בזה:
ועוד דאף לפ"ז קשה דא"כ מאי איכא בין שהו כדי שת"נ ללא שהו הכא והכא רובא איכא הן אמת דלפ"ז צריך לחלק דבשהו כו' הוי מיעוטא דלא שכיח הניצולים ולהכי מהני אף נגד תרי חזקי אבל בלא שהו הוי מיעוטא דשכיח ולהכי הוי ספק דאורי' אף דלכאורה סברא זו מוכרחת לדעת ר"ת והגדולים אשר עמו דסברי חלב אין פוטר בבכורה וטעמייהו משום דס' דקיי"ל דא' סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא כמבואר בדברי התוס' בבכורות ובכמה דוכתין וברא"ש בחולין סוגיא דרוב מצויין א"ש מומחין הן והק' הרא"ש ז"ל בחולין היכי סמכינן ארוב מצויין כו' נימא סמוך מיעוטא לחזקה כו' ותי' דמיעוט שאין מומחין הוי מיעוט שאין מצוי כו' וכן מיעוטא נמלטין מן הים ולכן אם נשאת לא תצא:
אמנם הרבה דברים בגו חדא דאין שיטה זו מוסכמת מרוב גדולי הראשונים שפסקו חלב פוטר כמבואר כ"ז באריכות בראשונים וגם התוס' בעצמם ר"פ כל הצלמים במס' עבוד' כוכבים כ' להדיא דמיעוט דמים שאל"ס מיעוט המצוי הוא כמו מיעוט גוססים ולכן אסורה לכתחילה וכ"כ בהדיא המרדכי ביבמות דהך סברא דסמוך מיעוטא לחזקה כו' מדרבנן בעלמא הוא ולכן מותרת בדיעבד ומ' להדיא מדבריו ג"כ דמיעוט מצוי הוא דאל"כ לא הוי מק' מידי וא"כ לדברי תוס' ומרדכי אלו הדרא קושיא לדוכתא מאי איכא בין האי רובא להאי רובא דאף אם שהו מיעוטו שכיח ועוד מוכח מדבריהם שלא כדעת הריב"ש שסובר דאף למ"ד רובא וחזקה רובא עדיף היכא דאיכא תרי חזקי נגד הרוב הוי ספיקא דאורייתא א"כ לדידהו דס"ל דאף במיעוט מצוי לא אמרינן סמוך מה"ת במים שאל"ס רק מדרבנן אף דאיכא תרי חזקה נגד הרוב הרי להדיא דאף נגד תרי חזקי רובא עדיף דלא כסברת הריב"ש:
הגה"ה ועוד מבואר אצלי באריכות דאף ר"ת וסייעתו דאמרי סמוך כו' היינו שבזה פסקו כר"מ דחייש למיעוט וגם דעת רוב הפוסקים דהוא רק דרבנן ואכמ"ל:
וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דגם בלא שהו רובא הוי מ"ש דהוי ספק מה"ת ובשהו דהוי ג"כ מיעוט מצוי אמרינן אם נשאת לא תצא אם לא שנאמר לפי שיטה זו דאף דקרינן להך סוגיא רובן ליאבד לא הוי רוב גמור מה"ת דנסמוך עליו להקל אף מה"ת רק משום דאמרינן שם חולין רוב חולים לחיים כו' קרי לספינה רובן ליאבד ולאו דווקא רוב גמור מה"ת רק נראה כמו רוב וכה"ג כתבו התוס' בכתובות בסוגיא דפ"פ מצאתי דרוב דאונס יש לו קול אינו רק מדרבנן ופירשו כן הך רובא דרוב תינוקות מטפחין כו' הנ"ל י"ל כן דמה"ט לא הוי רוב כלל ואעפ"כ הדבר דוחק גדול חדא דגם שם אין דברי התוס' מוסכמים דרוב הפוסקים סוברים דרוב רצון רוב גמור הוא ורובא וחזקה רובא עדיף כו' כמבואר ברא"ש ז"ל שם:
הגה"ה ואפ"ה מהני מיעוט אונס לצרפו לס"ס כמו שמבואר אצלי באורך במקום אחר דדעת רוב הפוסקים המפורסמים דמיעוט מצרפינן לס"ס:
וגם בתו' יש בזה שיטות מחולפים בכמה מקומות בענינים אלו דרוב גמור ושאינו גמור למעיין בדבריהם בקידושין ובנדה פ' כל היד ועוד דבשלמא שם בכתובות שייך שפיר למימר אף דבדאורייתא לא הוי רוב חכמים עשאוהו כרוב לענין להחמיר שלא לצרפו לס"ס וכן בההיא דקדושין דרוב תינוקת מטפחין כו' עשאוהו כרוב לטמא אף בר"ה שלא יהא כס' טומאה ברה"ר דקיי"ל ספיקו טהו' אבל בנ"ד אם אית' דבדאוריי' ספק הוא ולא רוב למאי נ"מ קראוהו רבא בב"ב רוב לאיבוד הא אף אי ספק הוא קו' רבא שם א"ש על חולים דאיכ' רוב להיפך לחיים כו' ול"ל לקרותו רוב על חנם אם באמת אינו רוב כלל מה"ת הא ודאי דליכא לאוקמי מתני' כר"מ דחייש למיעוטא ולדידי' הכא דאיכ' מיעוט בהדי חזקה הוי כפלגא ופלגא כמבוא' בש"ס בכמה מקומו' בקדושין ובחולין זה אינו דהא הך עדות דר"א בפ"ק קיימו חכמים את דבריו והא קיי"ל דלית הלכתא כר"מ דחייש למיעוטא א"ו דאליבא דכ"ע אתי הך דראב"פ ואין לנו דרך לפי פי' זה בספינה שאבדה כו' אלא או כפי שיטת הריב"ש והרשב"א או שנחזיק דרובן לאיבוד לאו דווקא ולא הוי רוב גמור כמש"ל:
אמנם כל זה לשיטת המפרשים האלו דספינה שאבדה כו' היינו שטבעה בים וכיסוה המים ואפ"ה נותנין עליו חומרי חיים כו' צריכין אנו לחילוקים האלה אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנ' פי' בע"א דספינה המטורפת פי' דהיינו שכל העוגין והמשוטות עדיין שלמים רק שהים הולך וסוער עליו והאנשים חותרין עדיין להוציא אל היבשה כו' אבל ספינה שאבדה כו' פי' ז"ל שאבדו המשוטות והכלים המנהיגים ונשארה הספינה להנהגת המים כו' נותנין כו' ומשמע להדיא שלא נשברה עדיין כלל והיא שלימה רק שנשארה להנהגת המים ולא ידעו אנה יוליכוה ואולי תשבר לכן נותנין כו' ומשמע שפי' כן ולא כמו שפי' המפרשים הנ"ל משום דס"ל דכל שטבעה הספינה הרי האנשים שבתוכה בחזקת מתים מה"ת רק מדרבנן החמירו כדין משאל"ס ורק לכתחילה ואין לומר בזה נותנין כו' לכן דקדק לפרש כן ואם נאמר שדקדק כן מלשון המשנה שא' שאבדה ולא א' שטבעה כו' אף אני אומר דכ"ש דנידוק מן המשנה למה אמרה כן ולא נקטה רבותא טפי דאפי' טבעה נותנין כו' כל שלא עמדו עליהם כדי שת"נ א"ו דכל שטבעה לא בעי' שהי' כדי שת"נ לדינא דאוריית' ובפרט שהדעת נותנת כן דאם נימא דאף שטבעה הספינה כל שלא עמדו עליהם כשת"נ הם עדיין בס' השקול אם חיים ואם מתים א"כ היכא שהספינה קיימת עדיין הוי לן למימר שהם בחזקת חיים דהא איכא תרי ספיקא שמא לא תשבר הספינה כלל רק יוליכוה המים לנמל ואת"ל תשבר שמא ימלטו האנשים שבה כיון שאף אם טבעו הם בחזקת חיים עדיין מה"ת א"ו דלפירוש זה כל שטבעה הספינה הן בחזקת מתים מה"ת רק אם היה עדיין שלימה נותנין עליה חומרי כו' כיון שקרובה להשבר וזה נ"ל ברור בדעת הרמב"ם ז"ל:
ולא מלבי אני אומר זאת שהרי הר"ב אומר כן הרב הגדול מוהרר בצלאל אשכנזי ז"ל הובאו דבריו בקיצור קונטרס עגונות שפי' כן לדעת הרמב"ם ונ' שכן פי' ר"ח ז"ל כפי' הרמב"ם ז"ל ומשמע שגם ר"ח ס"ל לדינא כמ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל וכבר כ' הראשונים ז"ל שדבריו דברי קבלה:
רק ראיתי בס' שי למורא שחיבר הגאון מהרח"ש ז"ל שבקש להשוות ד' הרמב"ם ז"ל לדעת שאר הפוסקים ורצה לומר דמשנתינו רבותא קמ"ל דאף שלא טבעה עדיין נותנין עליו כו' אבל ה"ה בטבעה ס' הוא עיי"ש ולפמש"ל נדחו דבריו ז"ל שא"א לומר כן ובפרט דוודאי רבותא טפי לאשמעי' דאף שטבעה נותנין עליו חומרי חיים אשר לפי הסברא קשה מאד לומר על איש הנטבע בלב ימים שהוא בס' חי מה"ת וממה שהשמיענו שאם לא טבעה רק אבדה משוטין ומנהיגין שנותנין עליו חומרי מתים שזה דבר קרוב לסברא יותר א"ו דברי מהר"ב נכונים וברורי' בדעת הרמב"ם ור"ח ז"ל:
הגה"ה ועיין לקמן עוד מדברי הרמב"ם בחיבורו ג"כ כדעת זו:
ולפענ"ד יש להביא ראיה לפי' זה מדברי הירושלמי הביאו הרמב"ם ז"ל בחיבורו וכן הרשב"א והאחרונים ז"ל ג"כ דא' על משנה זו דראב"פ הוסיפו עליהן את שנפלה עליו מפולת ואת שגררתו חי' ואת ששטפו נהר שנותנין עליהן חומרי חיים כו' והנה לפי' המפרשים דמאי דא' במשנה ספינה שאבדה כו' היינו שטבעה וכיסוה המים א"כ מאי הוסיפו עליהן שטפו נהר הא כ"ש הוא מה טבעה בים וכיסוה המים נותנין כו' שטפה נהר שעדיין לא טבע רק שטפו והוליכו למרחוק ולא נודע מה יעשה בו שכן הוא פי' לשון שטף כמו שטף נהר חמורו כו' מנין לאבידה ששטפה נהר כו' שכולן פירושן שעדיין לא ירדו לעמקי תהום רק נשארו להנהגת המים ואולי יטבעו לסוף או אולי ישאוהו ויניחוהו לאיזה נמל או גשר או דף אבל עדיין לא טבע ובוודאי כ"ש הוא מספינה שטבעה במים רבים ומה הוסיפו בזה ואין לומר דהוסיפו קאי על מאי דנותנין עליהם חומרי מתים ואתי לאשמעי' דאף שלא טבע עדיין נותנין עליה חומרי מתים ולא א' שהוא בחזקת קיים לכל דבר ז"א דאטו איצטריך לאשמעינן הא מלתא דמי שנפלה עליו מפולת או שחי' גררתו והוא בין שיני אריות או אם שטף מים רבים עליו יגיע שלא נחזיקנו בחזקת חי לכל דבר ומבין שיני אריות הושב ונהרות לא ישטפוהו וכולן מבוארות גודל הסכנה בהן וא' באבידה ששטפה נהר שאבודה ממנו ומכל אדם וכן א' בשטף נהר את חמורו כו' ובוודאי לא עדיף גררתו חי' מעיר שכבשוה כרכום שהן בספק א"ו כמ"ש דאשמעינן דאף בהני נותנין עלי' חומרי חיים ש"מ דאבדה בים דקתני במשנה לא היינו טבעה כמש"ל אלא כדעת הרמב"ם שהיא עדיין שלימה רק בלא מנהיגין וא"כ הא דאם שטפו נהר גרע טפי והוא בחזקת מת דדווקא אם הוא בספינה אף שהספינה נשארה להנהגת המים קרוב לצאת ליבשה אם יתחדש רוח נכון להוליך אותה בטוב אבל באיש אשר שטפו נהר קשה אליו ההצלה הוי אמינא שהוא בחזקת מת קמ"ל דהוסיפו עליהן את אלו שהן בסכנה יותר נותנין עליהם חומרי חיים כו' הרי נתבאר דעת הירושלמי כדעת הרמב"ם וא"כ נידוק כנ"ל דווקא באבדה כו' אבל טבעה לא ואף אינהו לא הוסיפו רק שטפו נהר שלא טבע עדיין אבל טבע בנהר אף שלא שהו עליו כדי שת"נ הוא מה"ת בחזקת מת רק מדרבנן מדין מים שאל"ס ולכתחילה כדעת הרמב"ם זל ומן התימא אלי על הרשב"א ז"ל ודעימי' שהביאו ג"כ הירושלמי הנ"ל ולא פירשו בו דבר ואיך לא הרגישו בזה:
ולענ"ד אם נדקדק היטב בד' הפוסקים נמצא עוד כמה פוסקים דסברי הכי דלא בעינן שהו כדי שת"נ לענין אם נשאת לא תצא הנה הש"ג ז"ל כ' בשם ריא"ז מד' הירושלמי הזה דהוסיפו עליהן גררתו חי' ונפלה עליו מפולת ואח"כ כ' דמה שאמרו נותנין עליו כו' בספינה שאבדה היינו שלא ראה רק שאבד הספינ' ולא ראה ולא ידע מי ניצל ומי לא ניצל אבל אם מעיד בפירוש על בעלה של זו שאבד בים ולא ניצול יש לו דין משאל"ס ואם נשאת לא תצא עכ"ל ולכאורה יש לפרש דבריו ע"פ דברי המפרשים ז"ל דברישא מיירי שלא שהו עד שת"נ ובסיפא אם מעיד שבעלה נטבע כו' ולא ניצל מיירי ששהא כדי שת"נ כן היה נראה לפרש לכאורה וכן ראיתי שפי' דבריו הרב מהרח"ש בס' שי למורא והי' נ' שמפני כן השמיט בהביאו הירושלמי דין שטפו נהר כו' בהדי אינך משום דס"ל ל דכ"ש הוא מדין משנתנו שטבעה הספינה ואפ"ה נותנין עליו חומרי חיים כו' וכמש"ל לד' המפרשים:
אמנם אחר העיון היטב נראה שאין לפרש כן ד' ריא"ז ז"ל שא"כ ע"כ רישא מיירי שטבעה הספינה והאנשים שבה רק שלא שהה עד שת"נ א"כ מאי האי לישנא שאין יודע מי ניצל ומי לא ניצל ומי עלה ומי לא עלה הול"ל ועוד שמא כולן לא ניצולו או כולן ניצולו ומאן פלג לי' שקצתן ניצולו וקצתן לא ניצולו דא' שאין יודע מי ומי ועוד דבסיפא דע"כ איירי שעמד כדי שת"נ לפירוש זה א"כ מאי קאמר אם מעיד שבעלה של זה לא ניצל הא כולן לא ניצולו כיון ששהא כשת"נ ולא ראה אדם עולה הרי כולן נאבדו אלא נראה ברור דה"פ דס"ל דסתם ספינה שנשברת מקצת אנשים שבה ניצולים כי המה נאחזים בדפי הספינה השטים ע"פ המים ושארי דברים ואין נופלים כלל לתוך המים רק תיכף בעת השבירה נזדמנה להם ההצלה ויש אנשים אשר נופלים לתוך המים ותהומות יכסיומו לכן ס"ל דאם ראו ספינה נשברת ולא ראו מי מאנשים ניצולו ע"י הדפים ומי לא ניצול אז הם בס' חיים שההצלה מצוי' בזה בעת השבירה אבל אם מעיד שראה בעלה של זו נפל לים ולא ניצול ע"י ההצלות האלה כגון שראוהו נופל לתוך המים אז וודאי הצלתו רחוקה ויש לו דין משאל"ס ובזה מדוייק לשון הצלה דנקיט ולא לשון עלי' וגם לשון מי ומי דנקט:
והנה לכאורה אף לפי"ז הוא מחולק עם הרמב"ם ז"ל דלהרמב"ם מיירי שהספינה שלימה עדיין ולדידי' מיירי שנשברה רק לא ידעו מי הטובעים:
אולם אם נרצה יוכל להשוות דעתם דהרמב"ם פי' כן על המשנה דאיירי קודם שהוסיפו עליהן הני תלתא דירושלמי וא"כ אין לפרש שנשברה הספינה דא"כ אף האנשים הניצולים לא עדיפו משטפו נהר בוודאי דהם ג"כ מסורים לשטף מים רבים ואי נימא דמתניתין איירי בהכי מאי הוסיפו עליהן דנקט בירושלמי לכן פי' שהספינה שלימה עדיין דעדיף משטפו נהר כמש"ל אבל לפי האמת דקיי"ל כדין הירושלמי דאף שטפו נהר נותנין עליו חומרי חיים כו' א"כ ה"ה ספינ' שנשבר ולא ידעו מי ניצול ומי נטבע שנותנין כו' כיון דיש ניצולין בלי שיטבעו כלל ע"כ צריך ליתן לכולן דין שטפו נהר לכן פי' הש"ג המשנה לפי האמת ולפי דין הירושלמי ולכן השמיט מהירושלמי דין שטפו נהר כיון שלפי פירושו במשנה הוא נלמד במכש"כ מספינה שאבדה רק דברי הירושלמי אתיין שפיר לפי פי' הרמב"ם במשנה אבל אם נפרש דברי הש"ג כדעת המפרשים דבעי' שת"נ א"כ ק' מ"ט השמיט דין דשטפו נהר מדברי הירושלמי וע"כ נצטרך לומר לפי שמוזכר במשנה בספינ' שאבד' לפי פירושם וא"כ ק' על הירושלמי גופי' ל"ל למחשבי' א"ו צ"ל שפי' הש"ג ג"כ כדעת הרמב"ם וכמו שדקדקתי מלשונו ומדבריו ז"ל וא"ש ד' הירושלמי ג"כ וכמש"ל:
הרי הוכחנו שדעת ריא"ז ג"כ כדעת הרמב"ם דכל שראינו שנפל לים ולא ניצול בעת שברון הספינה הוא בחזקת מת מה"ת ואם ניסת ל"ת אף שלא שהו כדשת"נ ונמצינו למדין לפי שיטה זו של הש"ג בשם ריא"ז דאף למאן דמפרשי ספינה שאבדה היינו שטבעה אין מזה הכרח לומר דס"ל לחלק לענין דיעבד בין אם שהו כדשת"נ או לא דאפשר לומר אף לדידהו דאף שלא שהו אם נשאת לא תצא ומתניתין אתי כד' ריא"ז שלא ראו בשעת טביעה מי ניצל ומי לא ניצל וכמש"ל ולפ"ז אף מד' רש"י ז"ל אין הכרח לשיט' הרשב"א והריב"ש דלעיל החולקים בזה וכמו שביארנו לעיל:
ולכאורה יש להביא ראי' לדברינו אלה דאדרבה מוכח מד' רש"י ז"ל להיפך דאף בלא שהו אם נשאת לא תצא דהנה בעובדא דיבמות גבי טבע חסא כו' ומדיבוריה דרב נחמן דא' האלקים אכלו כוורי לחסא כו' אזלא דביתהו ואינסיבא בא ולא אמרו לה מידי משום דאם נשאת ל"ת דמים שאל"ס הוי ע"ש ופירש"י ז"ל ומדבורי' דר"נ דא' אכלו כוורי כו' ולא א' מי יתן שיעלה ויציל כו' עכ"ל הרי שכ' בלשון עתיד ובקשה דמשמע שהי' לו לבקש רחמים שיעלה עדיין אחר שבא הגוי וא' שטבע חסא א"כ לפ"ז ע"כ צ"ל שלא שהה שם הגוי כדי שת"נ דאם שהה כשת"נ א"כ ממ"נ או שכבר עלה למרחוק או שכבר מת א"ו שלא שהה והי' יכול לומר מי יתן שיעלה כו' ומדלא א' הכי ש"מ שבחזקת מת הוא לכן אינסבא הרי משמע לכאורה מד' רש"י ז"ל להיפוך ד' הריב"ש והרשב"א ז"ל דאף בלא שהה כשת"נ אמרינן אם נשאת ל"ת וכדעת הרמב"ם ז"ל וע"כ צריך לפרש לפ"ז ד' רש"י ז"ל בהך דספינה שאבדה כו' כמש"ל לדעת הש"ג ז"ל:
וכן יש לדקדק מד' תשו' ר"א מוורדין שהביאו המרדכי ובתשו' מוהר"מ בר' ברוך סי' תקע"ב שהאריך למצוא עלילה להתיר אשה שחזקות מוכיחות שנטבע בעלה שהכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים ודקדק מלשון שאמרו מים שאל"ס אשתו אסורה ולא א' לעולם כו' משמע דלאו לעולם רק תלי בראות הדיינין כו' והשיגוהו כמה גדולים דאף היכא דלא תני עולם סתמא לעולם משמע עיי"ש בדבריהם באורך עכ"פ משמע מדברי כולם שהמעשה הזאת נכנס תחת סוג משאל"ס ורק איסורא דרבנן מדהתיר הר"א מוורדין בזה דמים שאל"ס לאו לעולם אסורה ואי נימא דהך דמים שאל"ס היינו דווקא ששהו כדי שתצא נפשו א"כ אף לפ"ז דלאו לעולם הוא היינו דווקא ששהו כו' כדין משאל"ס דלהכי אם ניסת ל"ת והא בעובדא דידי' לא ראו כלל הטביעה וכ"ש שלא שהו כשת"נ רק מדראו הכלים שהיו אתו בספינה על שפת הים הוכיחו שנטבע הספינה וגם הוא בתוכה וא"כ מי ידע שמא עלה לאלתר והלך לו אל מקום אחר ואח"כ פלטו המים את הכלים על שפת הים א"ו דאין חילוק והכל נכנס בסוג משאל"ס ואם נשאת ל"ת:
וכן יש להוכיח עוד מד' תשו' מהרב"כ ז"ל סי' תתקע"א על מעשה דבחור שהי' בספינה עם ג' ערלים ונטבע הוא וג' הערלים שעמו ויהודי א' וערלים אחרים שמעו שצעקו הושיעה אלקים כי באו מים עד נפש ושוב מצאו הספינה פיה למטה וכלי הבחור טבועים ובדקו וחפשו אחריו ולא מצאוהו ובמקום שנטבע סלעים וטרשים וחתיכות קרח כו' ועיקולים כו' והאריך שם והשיב כלום חלקנו בין משאל"ס כו' אבל מה נעשה אנו אין לנו אלא דברי חז"ל שאמרו משאל"ס אשתו אסורה כו' ולכאורה במעשה הלזו לא הי' היהודי והערלים אחרים בשעת טביעה ולא ראו אותה רק מרחוק שמעו הקול ואח"כ חפשוהו ולא מצאוהו ואולי מקודם לכן יצא למרחוק קצת והלך לו ואח"כ לא ראוהו ואפ"ה הכניס אותו בדין חומרות משאל"ס ומשמע מחומרא דרבנן בעלמא:
היוצא מדברינו אלה שדעת הרמב"ם ור"ח וריא"ז דכל שראינו שטבע במים ולא נזדמנה לו הצלה תיכף בעת נפילתו למים מחזקינן לי' בחזקת מת מה"ת ורק מחומרא דרבנן ולכתחילה אסורה להנשא ואם נשאת ל"ת וכן יראה לי דעת רש"י ז"ל ודעת ר"א מוורדי"ן וסייעתו ואין בדברי שאר מפרשים שום סתירה לזה זולת דעת הרשב"א והריב"ש אשר אחריהם נמשכו האחרונים ז"ל:
ולפי שראיתי הרב בעל כ"מ ז"ל דקדק מד' הרמב"ם וה"ה ז"ל דג"כ ס"ל כשיטת הריב"ש והרשב"א לחלק במשאל"ס לענין דיעבד בין שהו כדי שת"נ ללא שהו ואנכי לא כן עמדי על כן ראיתי להאריך בזה ולברר דברי ובפרט מאחר שכבר הוכחתי מד' הרמב"ם בפירושו היפוך דברים אלו:
והנה הרמב"ם ז"ל פ' י"ג מהל' גירושין הל' י"ט עד א' אומר מת בעלה במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו כו' אם א' קברתיו נאמן ותנשא ע"פ ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת ל"ת וכן האשה שהעיד לה עד א' שטבע בעלה בים או במים שאל"ס ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו הרי זו לא תנשא ע"פ עדות זו כמו שבארנו ואם נשאת ל"ת ואפילו גוי מסל"ת טבע פלוני בים ונשאת ע"פ הרי זו ל"ת כו' עכ"ל הרמב"ם ז"ל ועיין בה"ה ובכ"מ פי' דבריו אלו וכתב ה"ה בסוף דבריו ז"ל וז"ל ומתבאר מד' רבינו שמים שאל"ס שא"א לעמוד על בוריו לעולם אין מעיד העד עד שישהא כדי שת"נ ולא חיישינן דא' בדדמי וזהו כ' רבינו או שטבע בים הגדול וכן עיקר עכ"ל ה"ה ונתקשה הכ"מ בפי' דברים אלו עי"ש והביא מי שהגיה בדברי ה"ה מים שיש להם סוף שאפשר לעמוד על בוריו של דבר כו' וכ' ע"ז הכ"מ שהגה"ה זו טעו' הוא דא"כ למה כ' ומתבאר כו' הא בפירוש כ' רבינו לעיל נפל למים מקובצים כו' ועוד דהיכי מסיים בה וזהו שכ' רבינו או שטבע בים הגדול כו' ע"כ שגירסא הראשונה עיקר וה"פ שמים שאל"ס לעולם אין העד מעיד עד ששהא כו' ולכן אף אם לאו א' קברתיו אם נשאת ל"ת וזהו שכ' רבינו או שטבע בים הגדול והגיה הכ"מ בדבריו תיבת ומת כו' להורות מדכ' שטבע בים הגדול ומת משמע שמעיד עליו שודאי מת דהיינו ששהה כדי שת"נ כו' ובסמוך דקדק עוד הכ"מ מל' הרמב"ם ז"ל עצמו שכ' לא עלה ואבד זכרו כו' דמשמע שוודאי לא עלה היינו ששהה כו' עכ"ד ז"ל:
אמנם לפענ"ד דברי המגיה ברורים וד' הכ"מ צריכין נגר להולמן וכמה תשובות בדבר חדא דלפי גרסתו מיותרים בד' ה"ה תי' שא"א לעמוד על בוריו כו' אדרבה היא הנותנת כיון שא"א לעמוד על בוריו אינו מדקדק כלל כיון שאף אם ישהה א"א לעמוד על בוריו של דבר ול"ל לכתוב תי' אלו לפי גרסתו ז"ל שנראים כסותרים ועוד דאיך כ' לפ"ז לעולם אין מעיד העד כו' ולא חיישינן בדדמי והא אדרבא מים כמלחמה דמו ובוודאי בדדמי במשאל"ס כמו במלחמה אלא דאפ"ה שרי בדיעבד כמו דשרי בע"א במלחמה ומפולת משום דלא חיישינן דא' בדדמי בדיעבד כל שאומר שמת משום דאיבעי' דלא איפשטא היא ולא מפקינן לה ואם לא א' שמת אין כאן בדדמי כיון שאין מעיד כלל שמת ועוד דקדוקים אשר אין צורך להאריך כי האמת יורה דרכו שד' ה"ה לקוחים הם מד' הרשב"א בחדושיו ליבמות שכ' בהדיא כן דמים שיל"ס שאיפשר לעמוד על בוריו לעולם אין העד מעיד עד שישהה כשת"נ וכתב כן על מ"ש הפוסקים דלא שייך בדדמי רק במים שאל"ס אבל במים שיש ל"ס לא אמרינן שמא אומר בדדמי ולא עמד עליו כשת"נ אלא אמרי' בוודאי אין אומר בדדמי רק שהה עליו כו' ועז"כ הרשב"א שם הטעם כיון שאפשר לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד בספק זהו תורף דבריו וברור ואמת שזו היא כוונת ה"ה ז"ל ג"כ רק שנפל טעות שאין במקום שיש כו' וכמ"ש המגיה ז"ל ולזה דקדק כן מל' הרמב"ם ז"ל שכ' שנפל בים הגדול שדקדק לכתוב דין זה דווקא במים שאל"ס כמו ים הגדול ומשמע דבמים שיש להם סוף לא שייך בדדמי ולכן הוצרך לסיים וכן עיקר להוציא מדעת הראב"ד ס"ל שאין מחלק בין מים שאל"ס למים שיל"ס לענין בדדמי ורצה להוכיח באמת מדברי ר"נ בעובדא דחסא דלא חיישינן כלל לדדמי אף לכתחילה מדמשמע דלא החמירו לכתחילה רק במים שאל"ס משמע אי הוי מים שיל"ס היו מקילין אף לכתחילה אף דהגוי לא א' רק טבע חסא ולא א' קברתיו כו' הביאוהו הרשב"א ז"ל בחידושיו והרא"ש ז"ל ודחו דבריו בטעם הנ"ל דלא שייך בדדמי במים שיל"ס וגם דעת הרמב"ם כן הוא כמ"ש ה"ה וכן דקדק שם הרשב"א להדיא מד' הרמב"ם שכ' טבע בים הגדול כו' כמ"ש לדברי ה"ה ודברים אלו ברורים כשמש וא"כ לפ"ז אין מדברי ה"ה ז"ל שום ראי' כלל אי בעינן שהה כשת"נ לענין דיעבד שאין זה מוזכר כלל בדבריו ז"ל ומ"ש הרמב"ם ז"ל ומת כו' להורות דאפ"ה לכתחילה לא תנשא דבלא שהה אף משיל"ס לא תנשא וכן מ"ש אח"כ ולא עלה ואבד זכרו כו' אף אה נאמר שכונתו כפי' הכ"מ לענין שהה כו' י"ל ג"כ שכ"כ לומר דאפ"ה לא תנשא במים שאל"ס ולכן אח"כ בנכרי מסל"ת שלא כ' רק דין אם נשאת ל"ת לא כתב הני תיבות ולא עלה כו' משום דבדיעבד אף שלא שהה כו' לא תצא ואין כאן ראי' כלל:
עוד כ' הרמב"ם ז"ל בה' נחלות פ"ד הובאו דבריו ז"ל בטור ושו"ע ח"מ סי' רפ"ד וז"ל מי שטבע במים שאל"ס ובאו עדים שטבע בפניהם ואמרו אבד זכרו ואע"פ שאין משיאין אשתו לכתחילה היורשין יורדין לנחלה כו' וכן אם באו עדים שנפל לגוב אריות או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או נהרג ולא הכירו פניו אבל אם הי' להם סימנים מובהקים בגופו והכירו בהם כל אלו הדברים אם אבד זכרו אח"כ היורשים יורדים כו' אע"פ שאין משיאין אשתו שלא החמירו בדברים אלו רק לענין איסור כרת כו' אבל לענין ממון אם העמידו עדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ואבד זכרו כו' נוחלין ע"פ עכ"ל וכמה הלכתא איכא למשמע מדברים אלו הא' הוא מה שדברנו בתחילה שלא הזכיר כאן כלל שהעידו העדים שראו כשת"נ רק שראו שטבע במים שאל"ס ואין לומר שמה שכ' אח"כ וא' ואבד זכרו היינו ששהו כשת"נ ז"א דהא לקמן גבי נפל לגוב אריות כו' כ' ג"כ ואבד זכרו והתם וודאי ליכא שיעור כשת"נ או בכל הדברים שהזכיר אח"כ נדקר במלחמה או צלוב כו' דלא שייך שם שיעור כלל לומר שע"ז כיון באמרו אבד זכרו א"נ כוונתו פשוטה דבעינן שיעור בדברים שחזקתן למיתה ושיאמר שאחר שראה המעשה הזה שוב לא ראה אותו ולא שמע כלל ממנו אם הוא באיזה מקום דאז אמרינן כיון שראו דברים קרובים יותר למיתה ואח"כ נאבד זכרו מן העולם אנו תולין שוודאי מת ונאבד מן העולם שאם הי' ניצול ועלה הי' נשמע זכרו בין החיים זהו ברור כוונת הרמב"ם בכל הענין ההוא וא"כ בוודאי גם מה שכ"כ במים שאל"ס כוונתו ג"כ שיעיד העד שאחר שראהו שנפל למים שאל"ס שוב לא ראוהו ולא שמע ממנו כלל ומפני שאלו הדברים כולן אין עדות ברורה במיתה ודאית רק ע"פ אומד הדעת הצריך הרמב"ם כן שיאבד זכרו אח"כ שזו מעיקר האומדנא ולפ"ז נראה ברור דגם מ"ש בה' גירושין ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו כוונתו גם כן בדברים אלו ולא משום ששהו עליו כו' רק שמעידין שאח"כ לא נשמע עוד זכרו בין החיים שזה מסייע האומדנא ואף בלא שהה כדי שת"נ יש אומדנא עוד יש ללמוד מדבריו דהנהו דתנן במתניתין אין מעידין עד שת"נ אפי' ראוהו מגוייד וצלוב והעוף אוכל בו כו הוא ג"כ מחומר' דרבנן ואם נשאת ל"ת כמ"ש רז"ל בהדי' שמורידין לנחלה בעדות זו וביאר להדיא שרק חכמים החמירו לכתחלה בדברים אלו באיסור כרת וכן בסימנים מובהקים קצת אע"פ שאין משיאין על פיהם אם נשאת ל"ת (ולכאורה מ' מזה דהרמב"ם ס"ל סימנין דאורייתא ויבואר במ"א ואכמ"ל) וכן אם ראו שנדקר במלחמה ומת דאף דאיכא למיחש לסמתרא עבדי' ליה וחי' וכן בצלוב חששא קרובה שמא מטרונא עברה עליו והתירתו אפ"ה כיון שחזקתן למיתה ונאבד זכרו אח"כ תולין שמת שאם היה חי היינו רואין אותו או שומעין שמעו והיה בא לביתו וא"כ ה"ה הנטבע במים שאל"ס שאין הצלתו כ"כ קרובה כיון שנאבד זכרו אח"כ תולין שמת עכ"פ אין ראי' מדברי הרמב"ם כלל להיפוך לסתור דבריו שבפירושו:
הגה"ה והרי רב אשי סמך על אומדנא זו להתיר בצורבא מרבנן אף לכתחילה וכן אמר בכתובות גבי יהודא בריה דר"ח כפו מטתו שאלו היה חי לא ביטל עונתו וחייב אותו באבלות ע"פ אומדנא כזו אף דבאבל הלכה כדברי המיקל:
והנה הב"ש הביא בשם ריב"ש דכל הנהו דתנו אין מעידין כגון מגוייד וצלוב כו' אם נשאת תצא דספיקא דאורי' נינהו והביא דעת ר' ירוחם שנ' שחלקו ע"ז והנך רואה שדעת הרמב"ם הוא להדיא נגד ד' הריב"ש והביאם הטור והמחבר בח"מ בלי חולק וכן גבי חשש בדדמי וסימנים אמצעים וכ"כ בהדיא הב"ש בשם ר"י בשם הרמ"ה דאם נשאת בסימנים אמצעים לא תצא ולכאורה לפי דעת הרמב"ם דסובר דהך בבא דאין מעידין עד שת"נ אף ראוהו מגוייד וצלוב כו' הוא מדרבנן וכן הך בבא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' ג"כ מדרבנן לשיטתו דסובר דבסימנין לכתחילה אסורה ובדיעבד מותרת כמש"ל א"כ יש מקים לומר דלשיטתו גם הך בבא דאין מעידין אלא עד ג' ימים כו' הוא ג"כ מדרבנן כיון דבהדדי תניא להו הני תלתא בבי אין מעידין ולא עוד אלא דבאמצען הוא הך בבא דעד ג' ימים וא"כ מסתבר לשיטתו דכמו דהני מדרבנן נינהו הני נמי מדרבנן ויש לדייק כן מלשון הרמב"ם שכ' שם או שנהרג ולא הכירו פניו אבל יש להם סימנים כו' ולמה ליה לכתוב דווקא שנהרג היה לו לכתוב שמת ולא הכירוהו כו' דהיינו א' ג' ימים דאף שמכירים אין סומכין עליהן שמשתנה ושמא אחר הוא ואף בספק אישתהי דעת גדולי ראשונים להחמיר לפי מאי דס"ל דחששא דאוריי' היא הך דאישתהי וא"כ כיון דחששא דאוריי' היא ודאי יורדין לתחלה ע"פ כמבואר וצריך סימנים א"ו משמע לכאורה דבמת סתם והוא שלם וודאי יוכנו להכירו אפילו אחר כמה ימים מה"ת רק מדרבנן חששו לחששא דאישתהי וא"כ וודאי דיורדין לנחלה ע"פ אם העידו שהכירוהו לכן הוצרך לומר או נהרג ולא הכירו פניו דפירושו שנהרג ומסתמא נחבל פניו ונפצע עד שלא הכירו פניו רק בסימנים כו' ולפ"ז היה נראה דבספק אישתהי יש להקל לדעת הרמב"ם כיון דחששא דרבנן הוא הא קיי"ל ספיקא דרבנן לקולא ואף שהדבר הזה במחלוקת שנויה בין גדולי הראשונים נ"מ לאפושי רבוותא ובפרט דעת הרמב"ם גדולה אלינו:
עוד ראוי לעמוד בההוא עובדא דחסא דההוא גוי דהסיח לפי תומו טבע חסא וא' ר"נ אכלו כוורי לחסא ואזלי דביתהו ואינסיבא ולא אפקוה ולכאורה קשה איך ידעו ששהה הגוי עד שת"נ לדעת הפוסקים הסוברים דאם לא שהה אף אם נשאת תצא א"כ מאין ידעו ששהה דלא אפקיה ואין לומר שאח"כ שאלו הגוי איך ידע להגיד בפירוש ששהה ואף שהגיד ע"פ שאלה כיון שתחילת דבורו היה לפ"ת אף שאח"כ שאלו ממנו מקבלין עדותו כמוזכר בפוסקים זה אינו דא"כ מה הוכיח הראב"ד דאי הוי מים שיל"ס היתה מותרת ש"מ דלא חיישינן בדדמי ואיפשטא בעיין דהא כיון דאיירי שהעיד בפירוש ששהה ודאי ליכא בדדמי כמו באומר קברתיו דהא אין חושדין אותו למשקר רק למדמה אבל כיון שאומר בפירוש ששהה כו' הרי הוא מעיד בדבר ברור ובוודאי אין משקר וכ"כ הפוסקים דלאו דווקא קברתיו רק דדברים שמראין על מיתה ודאית שלא נוכל לומר שמא מאומד כו' אלא ודאי דהך עובדא איירי שמעיד סתם שטבע חסא וא"כ הוכיח שפיר הראב"ד דאם במים שיל"ס מותר לכתחילה מוכח דלא חיישינן לבדדמי לשיטתו דס"ל דאף במים שיל"ס שייך בדדמי ואף הרשב"א והרא"ש וכן בחידושי הרמב"ן לא השיגוהו רק דס"ל במים שיל"ס לא שייך בדדמי כיון שאפשר לעמוד על בוריו של דבר וכמש"ל אבל בעובדא דחסא דהיו משאל"ס וודאי אליבא דכל הפוסקים האלה שייך בדדמי כיון שא"א לעמוד על בוריו ש"ד וכאמור בגמ' והא מים כמלחמה דמו כו' וא"כ קשה אמאי לא אפקוה ומאין ידעו ששהה הגוי כדי שת"נ הן אמת שלפי דעת הרמב"ם דסוב' בע"א במלחמ' אף דקיי"ל חיישינן לבדדמי היינו דווקא לכתחלה אבל דיעבד אם נשאת ל"ת וסובר דאינו אלא חששא דרבנן הך חששא דבדדמי הוי א"ש ג"כ הכי דלהכי אם נשאת ל"ת בעובדא דחסא ואמרינן דמסתמא אין אומר בדדמי רק ששהה עד שת"נ ואף לפ"ז היינו צריכין לדחוק דמיירי שא' הגוי טבע חסא ומית לא שייך כלל בדדמי לכאן דאין כאן עדות כלל דאינו אומר רק שנטבע ובלשון העולם כל שראוהו נופל למים שאל"ס קורין אותו טביעה כמבואר בתשו' המיוחסת להרמב"ן ז"ל ואין מעיד כלל שמת ובדדמי לא שייך רק היכא שמעיד שמת רק אנו מסופקים שמא מעיד ע"פ אומד וסומך דעתו להעיד שמת סתם ובהא מקלינן בדיעבד להרמב"ם משום דא' מסתמא כיון שמעי' שמת אין מעיד על הספק רק ששה' כשת"נ אבל אם אומר שטבע ובאמ' גם זה שלא שהה מקרי טביע' בל' העולם מאן לימא לן שמעיד על מיתה להקל אף דיעב' אלא וודאי צ"ל לפ"ז דמיירי שאמר הנכרי שמת חסא אף שלא הוזכר בגמ' וזה ודאי דוחק ועוד דלפי ד' ה"ה והכ"מ שכ' דהא שכ' הרמב"ם גבי ע"א במלחמה א"נ ל"ת היינו משום דהאי בעיא לא איפשטא ומשמע שאלו איפשטא האי בעיא דוודאי חיישינן לדדמי הוי א' אם נשאת תצא וכן משמע מדברי הרשב"א והרמב"ן בחידושיהם שהביאו ראיה מן הירושלמי דא' מאן דנשאת נשאת כו' דאיפשטא האי בעיא דלא חיישינן לדדמי ומשמע דלמאן דס"ל דחוששין לדדמי אף דיעבד א"נ תצא א"כ קשה ותפשוט להו מעובדא דחסא אמאי לא אפקוה אי הוי ס"ל דחיישינן לדדמי וזה וודאי דוחק גדול לומר דאף לדידהו לרב נחמן ורב אשי מספקא להו זהו דוחק ועוד דאפ"ה יש פוסקי' ס"ל דאף דיעבד לדידן דלא איפשטא האבעי' א"נ תצא הביאם המרדכי וא"כ לדידהו תיקשי אמאי לא אפקוה בעובדא דר"נ וחסא:
ועוד קשה יותר דהנה במרדכי הקשה האיך אישתבע ר"נ האלקים אכלי כוורי לחסא כיון דאשתו אסורה ותירץ דחומרא בעלמא היא והוא נשבע ע"פ הרוב עיי"ש וא"כ ק' כיון דקיי"ל חיישינן לדדמי א"כ היכי אישתבע לכתחילה שמא א' הגוי בדדמי ולא שהה כו' והוי ספק מה"ת ואיך נשבע על הספק אף אם נימא דמספקא ליה אי חיישינן לדדמי ליה היה לו לשבע לכתחילה דשמא חיישינן לדדמי מכל זה היה נראה לכאורה ראיה לדברינו דכל שטבע בפנינו אף שלא שהה כו' הוא מה"ת בחזקת מת ואשתו אסורה מדרבנן לכתחילה ואם נשאת ל"ת דהשתא א"ש הך עובדא דחסא לדעת כל הפוסקים ולא נצטרך לומר דאיירי אף שיאמר טבע ומת רק טבע סתם מותרת בדיעבד ומש"ה אשתבע ר"נ שפיר כתירוץ המרדכי:
והנה מדברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו ליבמות יש ללמוד תירוץ אחר לקושי' זו שהוא ז"ל כתב דבמים שאל"ס כיון דבדיעבד אמרינן שדינה כמים שיל"ס גם לענין בדדמי א' הכי שדינה כמים שיל"ס דלא חיישינן בהו לבדדמי כמו דלא חיישינן במים שיל"ס זהו תורף דבריו ולפ"ז מתורץ הקו' מעובדא דחסא ומשמע מדבריו ז"ל שגם הוא סובר כדעת הרשב"א וריב"ש דבעינן דווקא שהו כו' לענין דיעבד לכן הוצרך לדוחק זה:
אבל לא זכיתי להבין דבריו הקדושי' ז"ל דאטו חדא באידך תליא דהא דבדיעבד שרינן לה היינו משום דחששא רחוק' היא שיעלה למרחוק פרסה או יותר לכן אנל"ת אבל חשש דבדדמי איך ישתנ' בין לכתחלה לדיעבד כיון דס"ל דכל היכא דאיכא בדדמי אף בדיעבד חיישינן כמש"ל מ"ש הכא דלא ניחוש לה ואם נאמר כיון דבדיעבד לא חיישינן שמא עלה למרחוק א"כ יש לו דין מים שיל"ס כיון שאפשר לעמוד על בוריו של דבר דהא למרחו' מכדי שליטת עין לא חיישינן בדיעבד ואין צריך רק לראות בתוך שיעור שיוכל לראות ואז מותר בדיעבד והוי כדבר שיוכל לעמוד על בוריו כמו מים שיל"ס אבל ז"א דאטו קודם שתנשא חשבינן לעובד כוכבים הרואה למדמה משום שסובר שהוא דבר שא"א לעמוד על בוריו וחושש שמא יצא למרחוק ואח"כ כשנשאת חשבינן לעובד כוכבים באיני מדמה משום שסובר העכומ"ז שיוכל לעמוד על בוריו ש"ד הרי אנו כמסופקים בדעתו של עכומ"ז בהך סברא דבדדמי ודינא גמיר וזהו ודאי מן התימא לומר כן ובפרט דבגמ' מפורש להיפך דבעי למיפשט בעי' דע"א במלחמה מהך דב' תלמידי חכמים שבאו בספינה כו' ומים כמלחמה דמו כו' והא לפי ס"ד ס"ל דמים שאל"ס אשתו מותרת דהא הוי ס"ס דמיירי שלא ראו שהעלום המים וא"כ ע"כ ס"ל מים שאל"ס מותר' ובאמת לבת' פריך ותסברא משאל"ס אשתו אסור' כו' עכ"פ השת' ס"ל דאשתו מותרת ואפ"ה ס"ל דמים כמלחמ' דמו ובעי למיפשט לדדמי ולפי ד' הרמב"ן היכי פשיט כיון דס"ל דאשתו מותר' הרי דינו כמים שיל"ס שאפשר לעמו' על בוריו ש"ד דאף לכתחל' מותרת וכ"ש הוא לדידן לענין דיעבד וא"כ מאי פשיט הא ס"ל לרמב"ן ורשב"א דבמי' שיל"ס לא שייך בדדמי ולדעת הפשטן גם מים שאל"ס יש להם דין מים שיל"ס לענין זה אלא וודאי דאפ"ה העד מעיד בדדמי כיון שבאפשרי שיצא למרחוק איהו וודאי לאו דינא גמיר שידע דשרינן לה לכתחילה אף במים שאל"ס א"כ כ"ש לדידן דקיי"ל לכתחילה וודאי אסורה רק בדיעבד דמשום הא לא יתבטל הבדדמי אם איתא דחיישינן לה והדרא קו' לדוכתי' ודו"ק כי לפענ"ד דברי ברורים ומוכרחים ולא הבנתי כלל דעת הרמב"ן ז"ל בזה:
מכל זה נרא' לכאורה סיוע לדעת הר"מ ור"ח ז"ל דאין חילוק בזה לענין דיעבד ובכל ענין אם נשאת ל"ת ומשנה דספינה שאבדה היינו או כפירו' הרמב"ם ור"ח ז"ל שאבדו כליו ומנהיגיו כמש"ל ולפ"ז א"ש טובא הש"ס דב"ב דספינה שרובן ליאבד אין פירושו שרובן למיתה דא"כ אמאי נותנין כו' אלא האי ליאבד היינו שתשבר הספינה דרוב ספינות שאבדו משמשיהן רובן להשבר ואעפ"כ אין רוב האנשים למיתה כיון שיש עדיין ב' ספיקות שמא לא תשבר ואת"ל תשבר הרי כמה אנשים יוצלו תיכף ואף היכא דאיכא תרי מיעוטי מצרפינן להו והוי כפלגא ופלגא וזה ידוע מכמה סוגיות בש"ס אבל חולין רוב חולין לחיים ועדיף טפי מפלגא ופלגא:
ועוד יש לדבר בסוגיא דב"ב ע"פ הסברא אשר כתב' לעיל לשיטת הרמב"ם ז"ל במ"ש אבד זכרו כו' כי בל"ז ד' הגמרא דשם צריכין פירוש ואכמ"ל או יש לפרש משנה דספינה שאבדה כו' כדעת הש"ג בשם ריא"ז ז"ל וכמ"ש רק דלפ"ז נצטרך לדוחק בש"ס דב"ב דא' רובן ליאבד ולפ"ז היינו רובן למיתה כיון שכבר נשברה הספינה וא"כ נצטרך לומר כמש"ל דהוי רוב שאין גמור מה"ת וכמש"ל לשיטת המחלוקת בין שהה כשת"נ אי לא ואין להאריך יותר בדברים אלו:
ועוד יש להביא ראי' ממה שראיתי בראב"ן שאלה ששאלוהו על הנטבעים בנהר אם צריך לנהוג עליהם אבילות וגדול אחד רצה לומר דא"צ לנהוג אבילות ולא אנינות דקיי"ל משאל"ס אשתו אסורה וגדול אחד השיב דאם נחשוב אותו כמת לענין אבל ניקל באשת איש כו' והשיב הראב"ן דאבילות ודאי צריך לנהוג מהא דתוספתא דאבל רבתי מי שטבע בים או שטפו נהר מאימתי מונין לו משנתייאשו מלבקשו כו' אבל אנינות א"צ לנהוג כל זמן שמחפשין אותו שאין זה נקרא מתו מוטל עליו לקוברו כו' ע"ש באורך והביא ראיה מן המשנה דספינה שאבדה בים נותנין עליו חומרי חיים כו' בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה כו' ומדלא קתני שאסורין לאכול בשר ויין ש"מ שמותרת עכ"ד ז"ל בקיצור:
והנה מדברי השואלים משמע להדיא דאיירי בגווני דלא הוי רק חומרא בעלמא הא דאסורה אשתו דהא המשיב השיבו אם הקילו באבל ניקל בא"א וא"א דהוי ס' דאורייתא א"כ אדרבה הא קיי"ל כד' המיקל באבל וספיקו להקל ולמה נהגו אבלות א"ו דס"ל דחומרא בעלמא הוא לענין א"א וא"נ ל"ת ולכן באבל אוקמה אדינא וכן מבואר הטעם להדיא בתשו' מוהר"מ ב"ר ברוך דחייב באבילות משום חומרא בעלמא לענין א"א לכתחלה וזה ברור שגם כוונת המשיב כאן כך היא ולפ"ז אם נאמר דאינהו ס"ל ג"כ כשיטת הרשב"א והריב"ש דדוקא אם שהו כשת"נ הוא דא' א"נ ל"ת אבל בלא שהו כו' הוי ס' דאורייתא והוא בכלל ספינה שאבדה דהוי ס' גמור א"כ לפ"ז וודאי דגם לענין אבילות יש חילוק זה דבלא שהו כו' א"צ לנהוג אבילות כיון דהוי ספק גמור הוי ספק באבל וספיקו להקל וא"כ ע"כ שאלתם היתה אם שהו כשת"נ א"כ קשה מה הוכיח הראב"ן דא"צ אנינות מדלא קתני במשנה דספינה שאבדה כו' דאסור בבשר ויין ש"מ דא"צ לנהוג אנינות כו' הא התם איירי לשיטת הרשב"א ז"ל בלא שהו כו' וא"כ אף אבילות א"צ לנהוג כ"ש אנינות כיון שהוא ספק גמור אם חי כו' והמחייבים באבילו' לא חייבו רק משום דבחזקת מת הוא וחומר החמירו בא"א כמש"ל וא"כ אין ראיה כלל א"ו דעת הראב"ן ז"ל דהכי מקרי מים שאל"ס וא"כ לא תצא אף שלא שהו כדי שת"נ רק שנשברה הספינה כמו ההיא דספינה שאבדה וצ"ל שמפרש הא דקתני נותנין חומרי חיים החומר' מדרבנן הוא בספינה ומדאורייתא בחזקת מת במשאל"ס אף שלא שהו כו' כיון שמפרש ספינה שאבדה היינו נשברה ע"כ צ"ל כמ"ש דס"ל דמדרבנן הוא וא"כ באבילות וודאי חייב לדעת אלו הגדולים וא"כ מוכח שפיר מדלא תני אסורין בבשר ויין ש"מ דא"צ לנהוג לשיטתו וכמש"ל וא"כ מ' להדיא שדעת ראב"ן וסייעתו כדעת הרמב"ם דאף בלא שהו כו' יש לו דין משאל"ס ורק חומרא דרבנן לכתחילה וא"נ ל"ת רק מחולקים בפי' המשנה להרמב"ם דמפרש ספינה שאבדה היינו שאבדו כליו ודאי דהוי ספיקא דאורייתא אבל לדעת ראב"ן שנשברה הספינה ס"ל דמתני' מחומרא דרבנן תני נותנין עליו חומרי חיים וכו' ודו"ק:
ועוד דלפי דעת אלו הפוסקים הראב"ן וסייעתו תשו' מהר"מ ב"ב דמחייבי באבילות בנטבע בנהר ולא נמצא משום דמפרשי הך דאבל רבתי מי שנפל לים או שטפו נהר או גררתו חי' כו' היינו שנפל חי לתוך המים או בנהר או גררתו חי' בחיים כמבואר בראב"ן שמזה הוציא דין אבילות ושלא כדעת העיטור בשם הרי"ף דמפר'לה שנפל מת כו' אלא שנפל חי א"כ דוחק לאוקמי שטפו נהר ששהו עליו כשת"נ דפשיטא לשון שטפו נהר משמ' שלא טבע עדיין רק ששטפוהו המים והוליכוהו למרחו' כדרך מים שוטפי' ועוברים כמו שטף נהר חמורו כו' דאיירי שעדיין לא נטבע ואם נאמר שאח' כך ראו שנשתקע תוך המים ושהו כשת"נ א"כ שטפו נהר ל"ל למימר הול"ל טבעו בנהר כמו דא' נפל בים ולשון שטפו משמע שלא ראו טביעתו רק ששטפו הנהר למרחוק ואח"כ חפשו אותו ולא מצאוהו ואפ"ה משמע שחייב באבילות וא"כ וודאי דמה"ת בחזקת מת הוא כמשמע מדבריה' ז"ל וכן בהך דגררתו חי' דמשמע ג"כ לשיטתם שהיה חי עדיין דאי הוי מפרשי גררתו חי' מת א"כ גם שטפו נהר אית לן לפרש כן דבהדי הדדי מתניין א"ו דגם גררתו חי' היה חי עדיין וא"כ מדמחייבינן באבילות ש"מ מה"ת בחזקת מת הוא וא"כ צ"ל דהא דתני בירושלמי דהוסיפו עליהן דנותנין עליהן חומרי חיים כו' היינו מדרבנן בעלמא ודו"ק וצע"ג:
ובטור יו"ד סי' שע"ו הביא בשם רב האי גאון ורב שרירא גאון דהא דתני הרוגי מלכות מונין להם משנתייאשו לבקש כו' מיירי שאין ידוע בבירור שהרגו דא"כ מונין משעת שמיעה אלא מיירי שיצא קול שנהרג ומשעה שנתייאשו לשאול ולחקור ולדרוש אם אמת הדבר ונתקררה דעתו שבוודאי אמת הדבר מונין לאבילות ולפ"ז צ"ל הא דנפל לים או שטפו נהר או גררתו חי' אין פירושו שידע שמת ונפל או שחי' אכלתו במקום שנפשו יוצאה דא"כ לדידהו מונה משעת שמיעה אלא צ"ל ג"כ שאין ידוע רק שנפל לים או שראו שגררתו חי' וא"י מה היה לו ואפ"ה מונין אבילות מעת שנתייאשו לבקש וסמכה דעתו שוודאי מת ואי הוי ספק גמור מה"ת הא ודאי דאין חייבין באבילות דספיקו להקל:
העולה מכלל דברינו אלה שדעת הרמב"ן והרשב"א וריב"ש והשו"ע והאחרונים דכל שנפל למשאל"ס ולא שהו עליו כדי שת"נ אף בדיעבד לא מהני וא"נ תצא ואחריהם נמשכו רוב האחרונים אמנם דעת הרמב"ם ור"ח וריא"ז וכן משמעות הירושלמי ורש"י ז"ל והר"א מוורדין וסייעתו דכל מים שאל"ס אף אם לא שהה כדי שת"נ א"נ ל"ת וכן משמע לענ"ד סוגיית הגמרא וכן הביאו בשם מוהרר בצלאל אשכנזי שכ"כ בשם הרמב"ם ור"ח והן אמת שחלילה לנו לחלוק על אבותינו ורבותינו הרמב"ן וסייעתו ובעלי הש"ע והאחרונים עכ"פ יועיל הדברים לסניף אם יהיה עוד כמה צדדים להקל נצרף את זאת ג"כ והנה הרב מהרח"ש אף שדחה סברא זאת בשתי ידים אעפ"כ צירף אותה באיזה מקומות בתשובותיו לסניף אנו שת"ל מצאנו ראינו שיש בה כדי סמיכה בסברא זו כ"ש דנוכל לצרפה לסניף וכן יראה דעת הרב המבי"ט הובאו דבריו בקיצור כדעת מוהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל להקל ודו"ק: