משכנות יעקב· רבי יעקב ברוכין
ו שאלה
מי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין מה דינם והחילוק בזה בין מצאן בבית או בשוק ובאשפה:
תשובה הנה בדין זה איפלגו רבוותא הרמב"ם ז"ל פ' להחמיר ולא התיר רק כשמצאן בבית אבל מצאן בשוק או באשפה שבבית חוששין שמא נתנבל כו' ותמהו עליו הרא"ש והרשב"א ור"ן ז"ל דהא בגמ' אוקי רנב"י פלוגתא דר"י ור"ח בן רי"הג במצאן באשפה ובמצאן בבית גם ר"י מודה וה"ק נראין ד' ר"ח לר"י כו' שאף הוא לא נחלק רק באשפה שבבית ולפי"ז ע"כ הא דאמרינן בב"מ שהתירו לר"ח גדי שחוט כר"ח כו' משום דשוק דומה לאשפה ופסקו להתיר כר"ח וממילא דשרי באשפה שבבית וכן בשוק בלא אשפה וכר"ח דמעשה רב ולכן פסק המחבר בש"ע להתיר:
ולע"ד נראה דשיטת הרמב"ם נכונה מאוד בלי שום קו' דהנה ע"כ צ"ל דהנהו אמוראי דסברי דלא אמרינן רמאשמ"ה דהיינו רבינא ורב דימי דבעי מר"נ באומר לשלוחו כו' ע"כ מוקי פלוגתא דהנהו תנאי לא כאוקימתא דרנב"י דכ"ע מודו בבית דא"כ תיקשי לדידהו דהא הכא כ"ע סברי רמאשמ"ה ולהכי שרו בבית וע"כ צ"ל דפליגי אי א' רמאשמ"ה ור"י סבר לא אמרינן רוב כו' ואינהו דאמור כר"י ואף דלפ"ז צריך לפרש דר' דאמר נראין ד' ר"ח במצאן בבית דעת עצמו הוא שהכריע כר"ח במצאן בבית וא"כ הא קיי"ל הלכה כרבי מחבירו וגם דהו"ל ר"ח ור' תרי לגבי ר"ח יש לומר דנראין קאמר ולא עבדינן בה עובדא כמו בכמה דוכתי בש"ס דא' לא הלכה איתמר אלא נראין כו' וכ"כ תוס' לעיל דרבינא ע"כ הכי מוקי לברייתא ובאמת פשטא דברייתא הכי משמע טפי דלהכי ס"ד דסתמא דש"ס לאוקמי כתנאי רק רנב"י דחי לה וא"כ אף לדידן דקי"ל רוב כו' אין הכרע עכ"פ לאוקמה ככ"ע ואפשר דאתי' כר"ח ור' דעכ"פ רובא נינהו ולא קי"ל כוותייהו רק במצאן בבית וכדברי המכריע והך עובדא דב"מ לכאורה מכרחת לפרש כן ד' רשב"א ורא"ש ע"כ צ"ל דהא דמוקי לה כר"ח ולא ככ"ע משום דשם הוי כמצאן בשוק ודמי לאשפה דאיכא חדא ריעותא וזה דבר תימה בשלמא מצאן בשוק שבעיר יש ס' לומר שמא נתנבל ולכך הושלך שם מדעת ולא הכניסן הביתה אבל שם מצאן בדרך שבין טבריא לציפורי וע"כ מעוברי דרכים שהוליכו עמהם נפל ונאבד מהם דאי נתנבל למה הי' להם להוליך עמהם עד אמצע הדרך ולהשליכו שם הי' להם להשליכו בעיר שנשחט דאטו בדרך נשחטה וזה מוכרח עוד מדהתירו לו משום מציאה כרשב"א דא' המוצא במקום שרבים מצוים הרי הן שלו ומשמע דלרבנן היה צריך להכריז הרי להדיא דלא מחזקינן ליה באבידה מדעת דאל"כ למה יכריז ואפ"ה איצטריך ר' אמי לומר התירו לו משום שחיטה כר"ח כו' ובאמת ליכא שם ריעותא כלל לגבי שחיטה ודמיא ממש למצאו בבית א"ו ס"ל לר' אמי ג"כ דר"ח ור"י פליגי גם בבית ובדין רמאשמ"ה וכרבינא ודלא כרנב"י ופסקו לו כהכרעת ר' במצאן בבית או בדרך דרך אבידה ומשום רמאשמ"ה אבל היכא דאיכא ריעותא כגון באשפה יש לפסוק כהכרעת ר' דא' נראין ד' ר"י במצאן באשפה דלפום אוקימתא זו דעת עצמו הוא וה"ה בשוק בלא אשפה דהו"ל ר"י ור' תרי לגבי חד וגם מכריע הוא והל' כד' המכריע וזה עולה ומכוון לפסק הרמב"ם וישר מאוד בסוגיא ולהחמיר בשל תורה:
ויש להביא ראיה לד' הרמב"ם דבפ' כל הבשר בסוגי' דאפשר לסוחטו מייתי שם ברייתא פלוגתא דתנאי אי אפשר לסוחטו אסור או מותר ואיתא שם כה"ג ממש א' ר' נראין ד' ר"י בשלא ניער ולא כיסה כו' ןדייק מכלל דרבנן ס"ל אפילו לא ניער ולא כיסה וס"ל אפשר לסוחטו מותר והק' שם תוס' מנ"ל דלמא גם רבנן מודו דאפשר לסוחטו אסור וה"ק נראין ד' ר"י לחכמים בשלא ניער כו' כמו בפ"ק גבי מצאן בבית כו' ותי' דלא א' הכי רק היכא דא"א בע"א הרי להדיא פשט הלשון משמע דנראין כו' הוא הכרעת רבי ולא דנראין גם לרבנן ולהכי דייקינן דרבנן סברי אפשר לסוחטו מותר וא"כ גם כאן מסתבר טפי לאוקמה הכי וכמש"ל להכי ס"ל לרמב"ם דהא דרנב"י דיחוי' הוא וסתמא דש"ס לא ס"ל ותי' תוס' שם צ"ע דאיזה הכרח הוא למוקמי כ"ע ס' רמאשמ"ה דהא ע"כ רבינא לא מוקי הכי ואי משום דקי"ל רמאשמ"ה ניחא לאוקמי ככ"ע וכי לא סגי לן ר"ח ור' ועובדא דגדי כו' והא התם נמי קי"ל אפשר לסוחטו אסור ואפילו הכי מוקמינן לי' כתנאי:
והרי"ף ז"ל מסתם סתים לה והשמיט כל הך ברייתא דאבדו לו גדייו כו' ופלוגתא דר"ח ור"י ואוקימתא דרנב"י רק כ' הך דמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט כו' דרוב מצויין א"ש מומחין הן ונראה שדעתו ז"ל להחמיר ולא להתיר רק בשאין ריעותא כלל עון שנמצא בבית או בשוק דרך נפילה כגון הך דר"ח מצא גדי שחוט כו' במקום שמצויין עוברי דרכים די"ל מנהון נפל ורמאשמ"ה אבל כל דאיכא ריעותא כגון באשפה או בשוק שלא במקום הילוך רבים מסתבר לאסור לכן סתם בדבר ובל"ז כיון דהרי"ף ז"ל פ' להחמיר כרב דבשר שנתעלם מן העין אסור יש לאסור אף במצא תרנגולת שחוטה כו' רק היכא דאית ליה סימנא שהיא שלו:
ולכאורה מהא דפשיט ר"נ לרב דימי גבי אומר לשלוחו צא שחוט ומצאו שחוט חזקתו שחוט דאי נמי אינש אחרינא שמע אזיל ושחוט רמאשמ"ה מ' דוקא משום דשמע שצוה לשלוחו לשחוט וניחא לי' לבעה"ב ולא עבר ע"ד בעה"ב הוא דסמכינן ארובא אבל אי ידעינן דלא שמע אדם בהצווי ושחט ע"ד עצמו ואיכא למימר לאקנוטי קא מכווין יש לחוש בדבר שהרי חשוד על הגזל ולהזיק וחיישינן דילמא לא שחט שפיר ולא מומחה הוא ויש טעם נכון לחלק בין אבדו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין דע"כ אדם גנבן או נאבדו ואיש מצאן ושחטן ואח"כ נאבדו ממנו וא"כ מדבשביל עצמו שחטן חזקה דשחט כהוגן משום דרוב מאשמ"ה אבל בלא נאבדו רק מצאן שחוטין במקומן ע"כ מי ששחטן לא כיון רק לצערן ולהזיק כיון שלא ידע שרצונו לשוחטן וא"כ יש לחוש שמא נבלן כיון שהי' כוונתו להזיק והחשוד על הגזל אין חשוד על השחיטה שי"ל משום חימוד ממון קיל לי' גזל כדא' רובן בגזל כו' אבל החשוד להזיק חבירו בידים בלי תועלת ודאי חשוד גם ע"ז שלא שחט כהוגן דלא איכפת לי' ואדרבה י"ל שניבלה בכוונה ולענ"ד נ' דהן הן ד' בעה"ע שכ' הב"י בסי' א' שחלק כן בקצרה ולא פי' הב"י טעמו ולדעתי דבריו ברורים ומוכרחי' מבעי' זו דבעי דווקא בא' לשלוחו צא שחוט כו' ואינש אחרינא שמע כו' ולא בעי במצא בהמתו שחוטה במקומה ויש להחמיר בשל תורה ודו"ק:
ובדין נגנבו לו גדייו כ' הפוסקי' דהחשוד על הגניבה אינו חשוד עליו השחיטה והק' האחרונים דהא הרמב"ם פסק דאפילו במומר לא' משאר עבירות צריך לבדוק לו סכין כו' וע' בש"ך סי"ב ס"ק י"ח שתי' בשם הדרישה דהיינו שגנב פעם א' דהוי רק פסול לעדות וא"צ בדיקת סכין ותירוץ זה צ"ע דהא איירי ברוב גנבי ישראל כמ"ש בש"ע ופוסקים ומבואר דתולין הגניבה בגנבי העיר במוחזקים מכבר ולא במי שגנב רק בפעם הזאת וכן הק' הש"ך ומה שתירץ שם בשם אביו ז"ל צ"ע ג"כ שכ' דתלינן שנתן לא לשחוט וגם זה ק' לפמ"ש הש"ך במ"ש הרשב"א דאם יש מומחה בעיר נאמן לומר מומחה שחט לי דדווקא באומר כן בפירוש אבל בלא אמירה לא תלינן בסתם מומחה ועוד דהתם דווקא בדידעינן שיש מומחה בעיר או מקילין כו' וכאן באבדו לו גדייו תלינן בשחיטת עצמו דוקא רק דאפ"ה מכשרינן משום רמאשמ"ה ואי נימא בנגנבו טעמא דתלינן שנתן למומחה לשחוט א"כ גם בנאבדו מהיכא דייקינן דרמאשמ"ה דילמא משום דתלינן במומחה או דהך ברייתא לא מיירי כלל בהכי רק דתל נן בשחיטת עצמן וכמ"ש הרא"ש דאע"פ דחשידי אגניבה לא חשידו למיכל איסורא ואף שהרא"ש לא נחלק בפירוש על הרמב"ם בדין מומר לשאר עבירות שצריך בדיקת סכין ואדרבה כ' טעם לד' הרמב"ם ונלע"ד ברור דכ"ע מודו בהא מילתא דחשוד על גניבה אין חשוד על הטביחה דחמירי להו לאינשי טובא אכילת איסור מאכילת גזל וגניבה וכדאי' בגמ' רובן בגזל כו' וה"ה לשאר איסורין והוא מבואר ונ' לעין כל דקילא לאינשי תאות חימוד ממון מאכילת איסור דחמירא להו טובא והרמב"ם ז"ל לא כ' רק דהחשוד על א' משאר עבירות חשדינן לי' גם בשחיטה מדחשיד אחדא דלא ידעינן הי מנייהו קילא לי' וליכא טעמא לפלוגי בינייהו חיישינן מדפריץ בחדא איתרע חזקתו גם באידך ולא סמכינן עליו דהא חזינן בי' דמיקל באיסורין לתאוותו משא"כ בגניבה דידעינן דקילא טובא לאינשי ודאי לא חשדינן להו באיסורין וראי' מבוארת לזה מסיגי' דמס' בכורות דף ל' החשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות ומפ' בגמ' טעמא שביעית לא בעי' חומה מעשרות בעי' חומה מש"ה חמיר לי' וכן החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית ויהיב טעמא להיפך דמעשר אית לי' פדיון. שביעית כיון דל"ל פדיון חמיר לי' מבואר להדי' דכל דמשכחינן טעמא דהך איסורא חמיר מהאי אמרינן דחשוד אהאי לא חשיד אאידך וכ"ש בנ"ד בחשוד על הממון דאפשר בחזרה וגם קילא לאינשי וע"ש בכל הסוגי' דמבואר להדי' דכל כמה דלא משכחינן טעמא דקולא וחומרא בחדא מבאידך החשוד לזה חשוד גם לזה וא' שם דלר' יהודא החשוד על השביעית חשוד על המעשר דבאתרי' דר"י חמירא להו שביעית כו' הרי להדי' דתלו לפי חומרן של האנשים במקומן וגם ראי' ברורה משם לד' הרמב"ם דמי שחשוד על שאר עבירות ג"כ צריך בדיקת סכין דהא גם שם אי לא הוי משכחינן הנהו צדדי דקולי וחומרי הוי אמרינן דחשוד על המעשר חשוד על השביעית וכן להיפך רק מדרבנן לדאורייתא א' שם גבי חשוד על הטהרות כו' נהי דחשיד אדרבנן אדאורייתא מי חשיד כו' מ' להדי' הא מדאו' לדאו' חשיד וכל זה מבואר להדי' בפי' המשניות להרמב"ם בבכורות פ"י למשנה זו וז"ל איסור שביעית דאו' ואיסור מעשר דאו' ויש בכ"א חומרא שאין באחרת ולפיכך החשוד בא' מהן אינו חשוד באחרת כו' ולפעמים יהא חשוד על הטהרות שהן מדרבנן כו' ואין ראי' שיהא חשוד על מעשרו' ושביעית שהן דאו' אבל אם נחשד על טומאה דאו' הרי הוא חשוד ג"כ על שביעית ומעשרות ולפי הענין אמרו יש חשוד על הטהרות כו' כוונתו דל' יש כו' מ' דלא כל הטומאות שוות ומבואר זה בש"ס דדווקא בטומאה דרבנן והוא סתם טהרות בל' המשנה וגמ' וע"ש כל הפירוש להמשנה הלז הרי להדי' סוגי' ברורה כדעת הרמב"ם ז"ל ומפורשת יפה בדבריו ז"ל ומכאן הוציא דינו דמצריך בדיקת סכין לחשוד לשאר עבירות דלא ידעינן בהו שום קולא וחומרא בחדא מבאינך וחיישינן דלמא פקר גם באינך רק הנהו דמפרשי במשנה שם וכן בגזל וגניבה כמו שביארנו לעיל לא חשידי בשאר איסורין והוא מוכרח בש"ס ותוספתא ונפלאתי על ד' הפוסקי' שלא מצאו טעם לד' הרמב"ם ודחו דבריו ודעת שפתיו הלא ברור מללו: